הגיל הצעיר של הכלה

לעומת גיל הנישואין המקובל היום בישראל ובעולם המערבי, היינו העשור השלישי לחיי בני הזוג, בחברה היהודית המסורתית בבל העולם היהודי היה גיל הנישואין מוקדם בהרבה, ובמיוחד בנוגע לבנות. עד לתחילת המאה ה־20 נהגו במרוקו לחתן את הבנות היהודית סמוך לגיל 15. נישואי הבת בגיל צעיר – לעתים צעיר מדי – היו משימה ראשונה במעלה שהמשפחה לקחה על עצמה כדי להגדיל את סיכוייה של הבת למצוא חתן מתאים ולהקים אתו משפחה. צעירה שלא מצאה חתן עד לגיל 15 או 16 נחשבה ״רווקה זקנה״ איבדה חלק גדול מכושר המשיכה שלה ופגעה בכבוד המשפחה. סיכוייה להתחתן עם צעיר בן מעמדה או מעמד גבוה יותר הלכו ופחתו ככל שהתקדמה בשנות רווקותה. עדויות רבות מן המאה ה־19 בנוגע לכלל הקהילות, ומן המאה ה־20 בנוגע לקהילות הכפריות, אף מדברות על נישואיהן של ילדות בגיל 12, 11, 10 ואפילו 8. על פי עדויות רבות העבירו נישואי בוסר אלה את הכלה לבית החתן לפי כל הטקסים המגוונים של החתונה, אך היא ובעלה קיימו חיי אישות אמתיים רק לאחר שהנערה – או הילדה – קיבלה את המחזור. עד אז הילדה־האישה חיתה בעצם בשני בתים, בבית הוריה ובבית בעלה עם חמותה וחמיה, בלא מודעות אמתית למעמדה החדש במשפחתה ובמשפחת בעלה. רבות היו המריבות בין בני הזוג שנבעו מכך, וכך גם בריחתה של האישה־הילדה או הנערה לבית הוריה ומאמציהם של ההורים לשדל את בתם שתחזור מרצון או מתוך כפייה לבית בעלה.

הערת המחבר : הקהילה ורבניה בשנת תרנ״ח (1897/8) תקנה האוסרת לחתן ילדות בנות פחות מעשר שנים ויום אחד, הן משום שנישואים של ילדות קטנות יותר הם ״אחד הדברים המעכבים ביאת המשיח״ הן משום שנישואים אלה אינם נמשכים זמן רב ומביאים ״צער ומריבות בין משפחת הבעל ומשפחת האישה״. ראו על כך עמאר, תקנות, עמ' שסג-שסד ועמ' שכח, תקנה ם.

לאדם המודרני קשה לתפוס את ההיגיון החברתי והתרבותי שעמד ביסוד נישואי בוסר אלה. אולם אלה נבעו קודם כול מן החשש ואולי אף מן החרדה של המשפחות, שמא לא ימצאו בנותיהן חתן מתאים כשיגיעו לפרקן הטבעי וייאלצו לחיות זמן רב ברווקות, וככל שיתקדם גילן יקשה עליהן עוד יותר להתחתן. שיקול נוסף שהועלה בעניין זה היה החרדה של ההורים שמא הבת הרווקה, ובעיקר אם התבלטה ביופייה, תהיה קרבן לחטיפה בהשראתם של שליטים ואנשי שררה מוסלמים, ובמיוחד בקהילות הכפריות שלא היו מוגנות בידי שלטונו המרכזי של המלך. נישואים מוקדמים דחו אפשרות זאת, שכן חטיפת נשים נשואות עם ילדיהן אירעה לעתים רחוקות, במסגרת מלחמות שבטים מקומיות או במסגרת מרד של שבטים נגד השלטון המרכזי של המלך והתנפלותם על יישובים שבקרבם שכנו גם יהודים. מקרים רבים של חטיפת נשים נשואות וילדיהן בחלקיה הדרומיים של מרוקו עלו על סדר יומה של העיתונות היהודית בסוף המאה ה־19, כשהשלטון המרכזי במרוקו התרופף והלך עד כדי התפוררות.

מעמדה הקשה של הרווקה שהגיעה לפרקה ולא התחתנה היה מסומן היטב במערכת היחסים הבין־אישיים בתוך המשפחה ומחוץ למשפחה; הוא נתפס בעיני כולם בקהילה כדבר חריג, וסימל חוסר מזל משווע של הבת ושל משפחתה. בהזכרתו של מצב ביש זה בהקשרים של מתח או של מריבה בין המשפחה למשפחה אחרת היתה פגיעה קשה ביותר בבחורה הרווקה ובמשפחתה, כאילו אמרו שרובצת עליהם קללה משמים. מטען רגשי זה כלפי הרווקוּת המתמשכת של בת משפחה אף קיבל מיסוד לשוני שגור בערבית יהודית דרך המונח הטעון אל־באירהel baira  [־צעירה שהגיעה לפרקה ולא מצאה חתן], וכן דרך שמות המצב הנגזרים ממנו – אנ־גבורה  en-nbora ותאבואריית tabwarit [־הרווקות המאוחרת]. מצב ביש זה הועלה והוכנה גם בפתגמים רבים באוצר הפתגמים העשיר של יהודי מרוקו, שבחלקו הגדול זהה לאוצר הפתגמים המוסלמי השכן. פתגמים אלה נוהגים בכל הקהילות, והם מעלים את ייאושה, תסכוליה ותקוותיה של הצעירה שעדיין לא זכתה בחתן, את העידוד והתמיכה שקרוביה העניקו לה, ובן את היחס החברתי כלפיה. להלן מספר פתגמים באלה הלקוחים ממסורת השיח של יהודי תארודאנת; גרסאות נוספות של הפתגמים נרשמו גם בקהילות רבות אחרות.

עמוד 47

החתונה היהודית המסורתית במרוקו

אוניברסיטת חיפה 2003

מקדם ומים כרך ח

מאת יוסף שיטרית ואחרים

 [־אם הבת הגיעה לפרקה ולא התחתנה, גיר עבורה אפילו עבד.] זהו נוסח ערבי־יהודי של אמרה תלמודית ידועה: ״בתך בגרה – שחרר עבדך ותן לה״ (מסכת פסחים קיג ע״א). באחת הגרסאות שרשמתי מפי דוברת מתארודאנת הפתגם בולל גם שני יסודות עבריים, האחד  giir [־גייר], שכיח על פי הגייתו הערבית־היהודית, והשני נדיר ביותר, ttbayarit, שנגזר מן הצורה העברית בוגרת',buyarit במובן של בחורה שהגיעה לפרקה ועדיין לא התחתנה. נוסח זה לא נרשם בדיאלקטים קהילתיים נוספים. אמירה ערבית־יהודית זו המעבדת את המקור העברי משקפת שינוי במציאות ההיסטורית: בתקופת התלמוד נהגה עבדות, ובכלל זה עבדות של יהודים, ואילו החיים היהודיים במרוקו לא אפשרו נוהג זה. עניין גיורו של עבד מובא כאן כאפשרות רחוקה בלבד, בלתי ראלית כמעט, ומסמן את ההכרח המוחלט למצוא חתן לרווקה המתקשה בכך גם אם אין הוא מתאים לה.

 [=מי שהגיעה לפרקה ולא התחתנה מסור אותה למודד.] האמירה הפתגמית מציינת את מעבה הקשה של הרווקה שעדיין לא זכתה בחתן למרות גילה ומורה על הדרך להתמודד עם מצבה, היינו לפנות לשדכן או לאדם שיחפש בקדחתנות חתן עבור הבחורה. המילה האחרונה בפתגם, al-abbar, רב־משמעית; היא מפנה במשמעות אחת אל האדם המודד דבר־מה ושוקל את הדרבים והאמצעים להשיג את מטרתו, ובמשמעות שנייה, לאדם המסוגל לרמות ולהערים על אחרים. צורת הזכר שבפתגם הערבי־היהודי אינה מתייחסת לרווק אלא לרווקה, כפי שעולה מן הפתגם הבא:

 [=מי שלא התחתנה כשהגיע פרקה תרה אחרי מזלה ובחיר הגברים תבחר לה.] האמירה הפתגמית מציינת דברי נחמה ועידוד כלפי הבחורה שעדיין לא הצליחה למצוא חתן, ומעלה את האפשרות שעוד יש סיכויים שתמצא את האדם שהיא רוצה בו. אולם מתוך האמירה משתמע בו בזמן, שעל הרווקה להמשיך לחפש ולשאוף למצוא חתן בדי שמשאלתה אכן תתמלא. אפשרות אופטימית כזו המועלית בפתגם יכולה לשמש אמירה מעודדת או אמירה אירונית בפי הדוברת, הכול בהתאם להקשר השיח.

 [־־לולא ההשמצות לא היו הרווקות הזקנות מתחתנות ולא היו הנשים מתנהגות בתושייה] הרווקות שאינן מזדרזות למצוא חתן זוכות להשמצות וללעג בחברה, וכך גם הנשים בכלל. יחס משפיל זה משמש זרז המדרבן את הרווקה למצוא חתן או להתפשר ולהסכים להתחתן גם עם מי שלא היה מקובל עליה לפני כן. ועם זאת, ההשמצות שמשמיעים כלפי הנשים על חולשתן וחוסר יכולתן בחברה מניעות אותן להפגין כוח ותושייה.

לאחר התבססות הפרוטקטורט הצרפתי במרוקו הוחלט להעמיד את הגיל התחתון לנישואים עבור הבת על 4ו שנה; לאחר מכן הועלה ל־15 שגה ובשנות החמישים אף נקבע ל־18 שנה לפחות." אולם דיווחים רבים של מורי כי״ח משנות השלושים של המאה ה־20 העידו, כי ההוראה לא כובדה לעתים קרובות לא רק בקהילות הכפריות אלא גם בקהילות עירוניות, וכי היו הורים שהסוו את גילן הצעיר של בנותיהם וגייסו עדים או מסמכים שהעידו על גילן המבוגר יותר כביבול. בקהילות העירוניות הצטמצמו בהדרגה נישואי הבוסר בגלל פתיחתם של בתי ספר של כי״ח או בתי ספר צרפתיים לבנות או לבנים ולבנות יחד. אשר לקהילות הכפריות, נישואי הבוסר נפסקו בהן למעשה רק עם התפזרותן ועליית בניהן ובנותיהן לארץ בשנות החמישים והשישים.

החתונה היהודית המסורתית במרוקו מסה חברתית-תרבותית

יוסף שיטרית 

3.3 הממד המשפחתי והבין-משפחתי של החתונה המסורתית

מבחינת המשפחה המסורתית הנישואין של בניה ובנותיה הם הערובה להישרדותה ולהתרחבותה, וכן המבחן למעמדה ולמקומה בחברה ובקהילה כפי שהיא מדמיינת ובונה אותם. דרך נישואי הבנים והבנות נוסדות משפחות חדשות הממשיכות את האפוס המשפחתי ומקיימות את צו ההמשכיות וההתחדשות, ומתחלקים מחדש הרכוש המשפחתי וההון המשפחתי בצורת הנדוניה של הבת והדאגה לצורכי הזוג החדש, לפחות בתחילה; הכול בהתאם לאמצעים העומדים לרשות המשפחה. החתונה היא אפוא אירוע השובר את השגרה של המשפחה ומאלץ אותה לקבל החלטות ולסגל אסטרטגיות פעולה והתייחסות אל גורם חיצוני או זר, גם אם הוא שייך למשפחה המורחבת. חיבורה עם משפחה אחרת או עם ענף אחר במשפחה דרך החתונה מפקיע את הדימויים וההיצגים העצמיים מתחום המרחב המשפחתי הפרטי ומוציא אותם למרחב הבין-משפחתי או התוך־משפחתי, ודרך הטקסים הרבים גם למרחב הציבורי והקהילתי בכלל. גם עבור הקהילה היהודית המסורתית בכלל, שהלכידות החברתית עולה היתה רבה ביותר, הקמת תאים משפחתיים חדשים היא הערובה לקיומה ולהתפתחותה.

אירועי החתונה הרבים העסיקו אם כך בראש וראשונה את שתי המשפחות, של הכלה ושל החתן, שהיו לעתים, כאמור, ענפים שונים בתוך המשפחה המורחבת בגלל הנוהג של נישואים בין קרובי משפחה שהיה רווח בקהילות היהודיות במרוקו. לאחר שנקבע מועד החתונה, צריכים היו שתי המשפחות או שני ענפי המשפחה לגייס את המשאבים הכלכליים ואת ״ההון הסימבולי״ שלהם כדי לערוך את החתונה על פי המסורות הקהילתיות והנורמות הבלתי כתובות המעצבות אותה מתקופה לתקופה בהביטוס הקהילתי.

הם לא רק דאגו לכל המצרכים ולכל התבשילים, הפרות היבשים ודברי המאפה הדרושים לאירוח המוזמנים במסיבות השונות הנערכות במסגרת אירועי החתונה וטקסיה, אלא גם הפעילו את יוקרתם ואת מעמדם הקהילתי והחברתי כדי לקיים בתקנם ובסדרם את כל הטקסים והאירועים הרשומים בהביטוס הקהילתי וכדי למלא את הציפיות של בני הקהילה הקרובים והרחוקים מהתנהלות חתונת בנם ובתם. משום כך היו אירועי החתונה עבור שתי המשפחות הזדמנות נאותה לשמחה ולאושר שנבעו מנישואי בנן ובתן, אך בו בזמן גם סיבה למתח ולעצבנות שמקורם באירועים ובטקסים הרבים שהיה עליהן לארגן ולנהל ובמשאבים הכלכליים והנפשיים שאלה הצריכו לניהולם התקין כמקובל על בני הקהילה. בעדויות רבות שהקלטתי סיפרו המסרניות על החרדות של משפחות שחיתנו את בניהן ובנותיהן מפני התפרצות שערוריות בזמן החתונה אם בגלל השמצות שהשמיעו שכנים וקרובים, שלא היו מרוצים משום שלא הזמינו אותם או לא טיפלו בהם כיאות, אם בגלל סכסוכים משפחתיים ישנים שעוררו מריבות צעקניות בתוצאה מן המתח שהיו שרויות בו שתי המשפחות. בקהילות שונות אף ערכו לפני תחילת טקסי החתונה מעין-טקסים מגיים למניעת התפרצותן של שערוריות כאלה. לעומת חרדות שכיחות אלה חתונה מוצלחת שהתנהלה על מי מנוחות הסבה כבוד ויוקרה לשתי המשפחות והאדירה את ״ההון הסימבולי״ שלהן, ובמיוחד אם נמנו עם עשירי הקהילה או עם השכבה המנהיגותית הרבנית של הקהילה.

בחתונה היהודית המסורתית היו האימהות והנשים פעילות הרבה יותר מן האבות והגברים של המשפחה, ולו משום התבשילים ודברי המאפה הרבים שהן לבדן היו אמונות על הכנתם, נוסף על כל הטיפול האישי והפסיכולוגי בכלה הצעירה שעמדה לעזוב את בית הוריה. אב המשפחה, בעזרת אחיו וקרוביו, ניהל את המשא והמתן על הנדוניה אם הכלה היתה בתו ועל סכום הכתובה אם החתן היה בנו. הוא גם עזר בקניות ובקבלת האורחים הגברים, אך ארגון הטקסים הרבים וניהולם נתון היה בעיקר בידי הנשים, מה עוד שרובם של הטקסים והאירועים של החתונה נערכו בבית הכלה ונגעו לה בעיקר

. גם ההכנות הנפשיות והאישיות של הכלה דרשו את מעורבותן הרבה של נשות המשפחה ושל חברותיה ששימשו לה שושבינות; הן באו לידי ביטוי בהכנת הנדוניה שלה, ברחצה שלה, בעשיית שערה ובמריחת החינה על ראשה, בהטבלתה במקווה ובהכנתה ובהלבשתה לקראת טקס החופה. הנשים גם ערבו לילות שימורים שבהם שרו משירת הנשים המסורתית כדי לשהות במחיצת הבלה ולהצילה מן המזיקים הרעים האורבים לתומתה וליופייה, על פי האמונה העממית המושרשת. גם צער הפרדה של הבת מן הקן המשפחתי וצער ההורים על הפרדה מן הבת נגע יותר לאם המשפחה מאשר לאב; היתה תמיד הבת קרובה יותר לאם ועזרה לה בניהול משק הבית ובטיפול בטרדות היום־יום, ונישואיה ביטלו בבת אחת את כל הקרבה והעזרה הזאת. בעניין זה מן הראוי לציין, שאחד השירים הנפוצים ביותר בין שירי החתונה בבל הקהילות היהודיות במרוקו הוא שיר הפרדה הכעוסה של הכלה מבית הוריה, שבו היא מאשימה את אביה באופן בוטה בהפקרתה ובהרחקתה מעל משפחתה. השמצת האב ולא האם משמעותית ביותר בעניין זה. האב הוא הנתפס בעיניה כאחראי לנישואיה בלא הסכמתה ולסבלה ולא האם, משום הריחוק האישי בין האב לבת.

עמוד 51

החתונה היהודית המסורתית במרוקו

אוניברסיטת חיפה 2003

מקדם ומים כרך ח

מאת יוסף שיטרית ואחרים

אשר לעניין הבתולים של הבת, עניין זה לא העסיק בנראה יתר על המידה את המשפחה היהודית המסורתית במרוקו לפני פתיחת שערי בתי הספר המודרניים בפני הבנות בסוף המאה ה־19. המשפחה היתה כמעט תמיד בטוחה שהבת נוהגת בהתאם לחינוך המסורתי ולאווירה המוסרנית הקפדנית ששררה בקהילה" עד לתחילת המאה ה־20 נדירים היו מקרים של התפקרות הבת ואבדן הבתולים לפני החתונה על רקע זה היה נדיר גם הוא, לבד ממקרי אונס ומתאונות; למקרים יוצאי דופן כאלה היתה משפחת הכלה לרוב מודעת לפני הכנסת הכלה לבית חתנה, והתנהגה עם משפחת החתן בהתאם. רק בגלל מיעוט המקרים של היעדר בתולים יכול היה טקס הצגת הבתולים של הכלה ליהפך לטקס פומבי מרכזי בטקסי החתונה ולחלק מהותי מהכנסת הזוג החדש לחוג המשפחות של הקהילה. משום כך הוא גם היה אחד הטקסים הראשונים של החתונה המסורתית שחדלו להתקיים בקהילות העירוניות במאה ה־20.

טקס הצגת הבתולים שאב את השראתו וחיוניותו הן מן המסורת היהודית של תקופת המקרא והמסורת התרבותית הרבנית וההלכתית הן מערכי היסוד של החברה המוסלמית השכנה, שהקפידה גם היא על עניין זה עד כדי רצח לפעמים של הבת הסוררת בגלל חילול כבוד המשפחה. החברה היהודית לא הפגינה אכזריות כזו כלפי הבלה שלא נמצאה בתולה, אך החתן ומשפחתו גירשו בו במקום את הכלה לבית הוריה אם הוכח להם שרומו בידי הכלה ומשפחתה. התפתחות כזו המיטה קלון על משפחת הכלה, וזו נאלצה להתמודד עם מצבה ולמצוא לו תיקון.

עניין הבתולים של הבת הפך להיות עניין מכביד עבור המשפחה המסורתית בתקופת המעבר מחברה מסורתית גרדא לחברה שנפתחו בה צהרים שונים לערכים המודרניים של יציאת הבנות מבית הוריהן לפני נישואיהן, של פתיחות ביחסים בין הבנים לבנות ושל מפגשים אפשריים של בנות ובנים בהיעדר פיקוח של ההורים. המפגש החדש בין הנורמות המסורתיות ובין הפתיחות וסכנותיה ערער במידה רבה את השאננות שבה התייחסו ההורים לפני כן לעניין. במאה ה־20, עם גבור היפתחות הקהילה לזרמי המודרנה ויציאתן של הבנות ללימודים מתמשכים ולעבודה מחוץ למשפחה, גברו גם ההתקשרויות העצמאיות של הבחורים והבחורות, ועניין הבתולים נהיה מסובך ומורכב יותר ויותר עבור המשפחה המסורתית, במיוחד בקהילות העירוניות.

עד להתפזרות הקהילות חדל בהדרגה עניין הבתולים של הכלה להיות נורמה מחייבת ומובנת מאליה, וזאת בדומה לנורמות אחרות ולערכים מרכזיים נוספים בתרבותם המסורתית של יהודי מרוקו. טקס הצגת הבתולים היה אפוא, כנראה, הראשון מבין טקסי החתונה המסורתית שנזנחו בקהילות העירוניות, בעיקר בגלל המפגש שלהן עם התרבות הצרפתית המודרנית והפתוחה, שטקס כזה והערכים שביסודו סומנו בה כבלתי רלוונטיים לחלוטין לייסוד משפחה חדשה. אמנם, כאמור, טקסים ממשיכים להתקיים גם כשמתעמעמים או מתבטלים הערכים שמצדיקים ומכוונים אותם בתקנה התרבותית, אך ההפרה החמורה של ערך השמירה על צנעת הפרט וכן הפגיעה החמורה בכבוד הכלה ובכבוד משפחתה במקרה של היעדר בתולים הביאו לידי ביטולו של הטקס עוד לפני שהבתולים חדלו להיות נורמה מקובלת בקרב יהודי מרוקו. טקס הצגת הבתולים המשיך להתקיים בקהילות הכפריות והכפריות למחצה עד להתפזרותן בשנות ה-60 של המאה ה־20.

הערת המחבר :  עניין אבדן הבתולים והשלכותיו על זכויות הבחורה העסיק רבות את מועצת הרבנות הראשית של יהודי מרוקו בישיבותיה בשנים 1953-1947, והותקנו תקנות שונות בדי לאלץ את הבחור שהתייחד עם הבחורה לפני נישואיהם לשאת באחריות למעשהו. ראו מאמרו של משה עמאר בקובץ זה.

4 טקסי החתונה היהודית המסורתית ומימוש ההביטום הקהילתי

4.1 טקסים מהם?

טקסים הם מכלולים ממוסדים של פעולות והתנהגויות מוסדרות, לרוב קבועות וחוזרות, הנוגעים למקטעים מוגדרים של הפעילות החברתית והתרבותית ושל שדות פעולה מיוחדים בפעילות זו. הם כוללים לרוב גם ביצוע טקסטים, והם מותחמים על פי רוב מבחינת הזמן והמרחב של התרחשותם. מכלולים ממוסדים אלה הם אירועים משמעותיים ומיוחדים בהביטוס הקהילתי ובחיים הקהילתיים. הם אינם מכסים את מכלול הפעילות החברתית־התרבותית המתקיימת במסגרות אלה, אלא מציעים הסתכלות מנותקת ומאורגנת לכאורה על הפעלה החברתית תוך בידול של מקטעים מיוחדים בתוכה והבנייתם בצורת תרחישים ומערכי פעולות והתנהגויות נושאי משמעות עבור הקהילה(או הקבועה). מבחינה זו הטקסים הם מעין עיבוד פרשני, מטה־קיומי במהותו, של הקיום האנושי בכלל ושל הפעילות החברתית ושל מקטעים בתוכה בפרט, עיבוד המומחש בצורת מכלולים מוסכמים של פעולות מוסדרות ומאורגנות. בעיבוד פרשני־מוחשי זו כרוכים הן עידון (סובלימציה) של המציאות החברתית והפעילות החברתית וקביעת משמעויותיהן בתחומים שונים עבור הקהילה הן קביעת תובנות תרבותיות, לרוב ובעיקרו של דבר מקומיות ואינטואיטיביות, המגדירות משום כך את התרבות הפרטית המקיימת תובנות אלו. הסתכלות זו על הקיום האנושי ועל הפעילות החברתית והבנייתם בצורה מוסדרת דרך טקסים היא בעצם סמיוטיזציה של הקיום האנושי והפעלה החברתית וקביעת מקטעים מהם כחלקים נושאי משמעות יתרה עבור תרבות הקהילה. פעולה סמיוטית זאת מתקבלת דרך זיהוים ובידולם של מקטעים מתוך מעגל החיים של האדם, מתוך מעגל השנה ומתוך סך בל העיסוקים הכלליים והמיוחדים, הגשמיים והרוחניים כאחד, הקיימים בתודעה הקהילתית, וייחודם התרבותי דרך הבנייתם בצורת מערבי פעולה מוסדרים ומוסכמים.⁵⁸ משום בך הטקסים מתפקדים לרוב במכלולים סימבוליים בלפי הקיום האנושי והפעילות החברתית, ומקבלים משמעויות עצמאיות מוכללות בדומה למשמעויותיהם של הסמלים הלשוניים והחברתיים. תפקידם העיקרי של הטקסטים המלווים לעתים קרובות את ביצוע הטקסים הוא לתת ביטוי מפורש למערכת תובנות זאת או לפחות לרמוז אליה, אולם קורה לעתים שהטקסטים מתנתקים מן הטקס שאליו היו צמודים במקור, בעיקר משום השתנותם של מכלולי הפעולות והמשמעויות שהם מפנים אליהם במקור, או משום היעלמותו של הטקס המקורי.

מהותם הסמיוטית־הסימבולית – סמיוטיקה – תורת הסימנים –  של הטקסים היא המקנה להם את מעמדם הממוסד ואף הממסדי ואת קבלתם המלאה בעיני בני הקהילה. משום כך הם גם אינם חד־פעמיים, אלא מחזוריים או מתחדשים. כשהם נוגעים ליחסי האדם עם הטבע או עם כוחות עליונים למעול, הם חוזרים על עצמם באופן מחזורי במסגרת שדה פעולה מוגדר לאורך מעגל השנה, כמו טקסי החגים העונתיים השונים, או הטקסים הליטורגיים של התפילות היהודית הנערכים בפרקי זמן מוגדרים של היום, כל יום בשבוע. הם מתחדשים כשהם נוגעים למעגל החיים של האדם, כמו טקסי הלידה והמילה, טקסי קבלת עול המעוות, טקסי החתונה, ולהבדיל טקסי המוות המלווים את החיים היהודיים; בך הוא הדבר בטקסי הזיכרון לסוגיהם. הטקסים מתחדשים גם כשהם מתנהלים במסגרת פעילות נפסקת ומתחדשת בחיים הכלכליים או החברתיים, כמו טקסי העיד בחברות קמאיות או הטקסים החונכים מחדש מוסד מודרני כלשהו לאחר הפסקה ממוסדת של פעילותו הרגילה.

כל זה אמור בעריכתם וביצועם של הטקסים במסגרת הפעלה החברתית־התרבותית. אשר לאמונות, לדעות, לעקרונות, לכללים, לתסריטים ולפרדיגמות המאפשרים את קיומם והמפעילים אותם בכל חברה וחברה, הם שייכים כולם לתקנה התרבותית של הקהילה; הם אינם מפורשים לרוב במלואם, ובמיוחד לא בחברה המסורתית. אולם הם חלק מהותי מן הידע הבלתי פורמלי של בלל המבוגרים (או בלל אלה הנחשבים מבוגרים) בקהילה. לעתים הם גם חלק מן הידע הפורמלי של סוכנים תרבותיים וראשי סוכנויות תרבותיות בקהילה, במו זקני הקהילה או הגברים והנשים שמונו כאחראים לטקסים מסוימים או כאלה שתפקיד זה עובר אליהם בירושה במשפחתם הרחבה. ידע זה כולל במיוחד את הכללים והתרחישים הגנריים הקובעים את חלקיו ומרכיביו השונים של הטקס, את אופן שרשורם ואת אופן ניהולם, ובכלל זה הסדרת מעורבותם והפעלתם של המשתתפים בכל חלק וחלק וקביעת העיתוי והמקום המתאימים למרכיבים השונים של הטקס.

החתונה היהודית המסורתית במרוקו

אוניברסיטת חיפה 2003

מקדם ומים כרך ח

מאת יוסף שיטרית ואחרים

בשונה מיתר מכלולי הפעולות וההתנהגויות המממשים יום יום את החיים החברתיים, הטקסים מוסדרים ומתואמים מראש. הם מתנהלים על פי סדרים וכללים, נוקשים או רופפים, הרשומים באופן פורמלי ובלתי פורמלי בהביטוס הקהילתי על שני חלקיו, התקנה והפעלה. התקנה מספקת את הכללים הפורמליים והבלתי פורמליים וכן את התרחישים הפרדיגמטיים והגנריים של הטקס, האמורים לחזור על עצמם בכל ביצוע של הטקס.

עריכתו של הטקס מיישמת ומממשת בפעלה החברתית כללים אלה ומשחזרת את התרחישים הפרדיגמטיים שלו. הביצוע עצמו מתקיים כל פעם בדרגה שונה של קפדנות. אבן, כשבוחנים באופן דקדקני את הקטעים השונים של הטקס, את אופן שרשורם ואת אופן ניהולם בידי האמונים על בך בחברה אחת, נוכחים לדעת שמגוונים הם הביצועים של אותו הטקס או של מכלול הטקסים בשדה פעולה אחד במסגרת ההביטוס התרבותי של אותה הקהילה.

 כך, למשל, הביצוע של טקסי החתונה המסורתית בקהילות השונות במרוקו היה תלוי בגורמים חברתיים רבים, כמו האמצעים הכלכליים שעומדים לרשות בני הזוג המתחתנים, מעמדן החברתי והקהילתי של המשפחות הבאות בברית הנישואין, מידת ההתרופפות או היציבות של ההביטוס הקהילתי, ועוד. פרט לטקס החופה והקידושין, ששלביו השונים מתנהלים על פי ההלכה ועל פי המסורת הרבנית שבעל פה של הקהילות היהודיות השונות, בל יתר הטקסים והאירועים של החתונה זכו לביצוע מגוון בקהילות השונות, הגם שההבדלים בין הביצועים לא פגעו בזמני הטקס ובמרחבים המקובלים שבהם הוא נערך בבל קהילה וקהילה, משום שגורמים אלה תוחמים את מהותו של הטקס ומבליטים את ייחודו ביחס לטקסים אחרים.

בשל היותם אירועים ממוסדים ומוסדרים הטקסים שוברים את השגרה שבפעילות החברתית היום־יומית של המשפחה המקיימת אותם ובאותו הזמן גם של הקהילה בכללותה או של הקבוצה החברתית שהטקס נוגע לה, וזאת אף על פי עימיסודם, מחזוריותם או התחדשותם עושים אותם צפויים ובלתי מפתיעים. יציאה זו מן השגרה היומ־יומית, שמשמעותה הפרדה בין הזמן הטקסי לזמן הלא־טקסי ולעתים גם אכלוס מרחב טקסי שונה מן המרחב הרגיל של הקהילה או של המשפחה, היא המעניקה לטקסים את מעמדם התרבותי המסומן בפעילות החברתית ועוזרת לממש את ייעודיהם כמגלמי האמונות והערבים של הקהילה וכמפיציהם.

 קיום הטקסים מעתיק ערכים ועקרונות אלה מעולם התקנה המופשט של ההנעות האידאולוגיות, הדתיות או המגיות לעולם הפעלה המוחשי והדרמטי בצורת סדרה מוסדרת ומשורשרת של פעולות והתנהגויות. אשר למשמעויות של הטקסים הממומשים עצמם, אלה כרוכות הן באופני הביצוע והמימוש של הפעולות וההתנהגויות המשורשרות בידי המשתתפים בהם הן במערכים האמוניים והאקסיולוגיים של הקהילה שברקע המימושים הטקסיים.

אולם, כפי שצוין לעיל, עיקר המשמעות של הטקס עבור בן הקהילה המעורב בו היא מעורבותו עצמה ומסכת המעשים והחוויות שהוא צובר במהלך הטקס, לפניו ולאחריו. בחברה המסורתית, שערכיה וסדריה יציבים, או נראים לה כיציבים, אין בן הקהילה שואל את עצמו כל פעם על המשמעות העמוקה של הטקס, על המשמעות שמעבר לביצוע של תפקידו ותפקידם של אחרים בטקס בצורה התקינה ביותר ולהתנהלותו התקינה של הטקס על חלקיו השונים.

בין משמעויות חווייתיות מידיות אלה של טקסי החתונה היהודית המסורתית במרוקו, למשל, ניתן לציין את מקומם ומעמדם של הטקסים זה ביחס לזה; את מילוי תנאי הכבוד המשפחתי והאישי החוזרים ועולים לאורך כל טקסי החתונה; את הפאר או חוסר הפאר של הטקסים; את יופייה המיוחד של הכלה או ההתרגשות שלה ושל בני משפחתה; את ערכי האירוח שהם כוללים, אם בצורת ארוחה מלאה אם בצורת חלוקת פרות יבשים ודברי מתיקה; את הטיפול הנאות באורחים השונים כך שאיש מהם לא ייעלב; את האופי הפומבי של הטקסים פרט לאלה שהצניעות יאה להם; את המעבר מן המרחב הפנימי אל המרחב הציבורי כשהחתן סר לבית הכלה או כשמובלת הכלה אל בית החתן_; ועוד.

עמוד 57

החתונה היהודית המסורתית במרוקו מסה חברתית-תרבותית

יוסף שיטרית 

משמעויות מטה־טקסיות כשלעצמן, היינו כאלה שמעבר למערכים הסמיוטיים המידיים של הטקס, נתונות בעיקר לפרשנותו של הצופה הזר הידען(ושל החוקר כפרשן מקצועי) או לפרשנותו של הסוכן התרבותי או הפרשן בן הקהילה האמון מטעם הקהילה על פרשנות כזו בהתאם למושגי המסורת התרבותית שהוא נושא בתודעתו. כמו בכל מערכת פרשנית, שתקפותה ואמינותה תלויות ברשת הפרשנית המופעלת בידי הפרשן בהתאם להכשרתו ולידע שלו, אין להניח שפרשנות הטקס תהיה אחידה לבל הפרשנים, אלא תהיה שונה מפרשן מקומי לרעהו ומפרשן מקצועי לרעהו בהתאם לרמות ולאיכויות הפרשניות השונות שהם נושאים. לעומת

תנודות סמיוטיות־פרשניות אלה הנוגעות לתחום התקנה התרבותית מימושי הטקס קשיחים יותר על אף מגוון ביצועם. הם ממשיכים להתקיים גם כשהמערכים הסמיוטיים המודעים שביסודם משתנים כתוצאה משינוי תרבותי הדרגתי פנימי או כתוצאה משינוי כפוי מבחוץ.

תפקידיהם הדו בדתיים־ התרבותיים של הטקסים

מאז סוף המאה ה־19 רבים מני ספור הם החוקרים בתחומי האנתרופולוגיה, האתנוגרפיה, הסוציולוגיה, ההיסטוריה, חקר הדתות, חקר הספרות והבלשנות וחקר התרבות בכלל שהתעניינו וממשיכים להתעניין בטקסים, בהתפתחותם ובמשמעויותיהם בכלל במסגרת החברות השונות. תחילה התעניינו החוקרים בחברות המסורתיות, הקמאיות או ״הפראיות״ ובתרבויות הקדומות של המזרח הקרוב. באחרונה מתעניינים החוקרים יותר ויותר גם בחברות המודרניות ובמערכות הטקסים שמעצבות את החיים החברתיים בהן. מפאת אופייה של מסה זו ומחמת קוצר היריעה לא ייעשה כאן כל ניסיון לסכם מחקרים חשובים אלה או מקצתם ולפרש בעקבותיהם את תפקידיהם החברתיימ־תרבותיים של טקסי החתונה היהודית במרוקו. אולם בהמשך לקווי המתאר שהוצבו כאן בעניין מקומם של הטקסים בהביטוס הקהילתי ובמסכת הפעלה החברתית המממשת אותו נסתפק כאן בהעלאתן בקצרה של מספר הנחות בעניין הפונקציות העיקריות שממלאים הטקסים בפעילות החברתית של קהילה כלשהי. לרוב הנחות אלה אמורות להיות תקפות הן בעניין טקסים המתקיימים במסגרת חברתית רחבה הן בעניין טקסים המתקיימים במסגרת ארגון חברתי או תרבותי מוגדר כלשהו, גדול או קטן.

הפונקציה המטה־קיומית

הטקסים מפגינים ביסודו של דבר את מודעותו עול האדם לגורלו ולסופיות חייו ולצורך בארגון חייו תוך כדי שעבודם בו בזמן לכוחות שמעליו המכוונים את חייו, או שהוא מאמין או חושב שמכוונים אותם. כוחות אלה והשפעותיהם הטובות והרעות עומדים ביסוד האמונות, הדעות, הערבים והפרדיגמות המכוננים את ההביטוס הקהילתי בכל התחומים שעיצבו ומעצבים את הקיום האנושי: המגיה על שלל הרוחות והשדים שהיא מפעילה, הדת הפוליתאיסטית או המונותאיסטית, האידאולוגיה הדוגמטית או הפתוחה (בצורת הכלאה של אידאולוגיות) או המשטר הפוליטי, הרציו והגישה המדעית, זהות לאומית או קהילתית, הגורל העיוור והאקראיות המוצהרת. הטקסים נועדו מלכתחילה להציב במפורש או שלא במפורש את קיומם של כוחות עליונים אלה במרכז עולמה של הקהילה, את רצונה לרצותם ולקבל עליה את דינם תוך פנייה ישירה או עקיפה אליהם שלא יפעילו עליה את חומרת פסיקתם כביכול. אולם דרך ארגון הטקסים, שהם לרוב פומביים וציבוריים במהותם, וניהולם התקין הקהילה מפגינה בו בזמן גם את רצונה להראות ולהוכיח לעצמה מידה מסוימת של פענוח משמעות חייה ומשמעות החיים בכלל, וכן מידה מסוימת של שליטה ובקרה בגורלה ובסדר היום שלה. הטקסים המגיים הרבים, הטקסים הליטורגיים המלווים את החיים הדתיים, הטקסים הפוליטיים ההמוניים, הטקסים התרבותיים הצרכניים המודרניים וטקסי האינטראקציה היומ־יומית, ועוד מערכי טקסים רבים נוספים, מעמידים כולם להלכה ולמעשה את הפעילות החברתית ואת התקנה שמכוונת אותה בכל הביטוס קהילתי או רב־קהילתי תחת חסותם של כוחות עליונים אלה בין בצורה מודעת וגלויה בין בצורה בלתי מודעת או עמומה. אולם מיסודם החברתי וארגונם הסדיר בזמנים מיוחדים מעידים בו בזמן על השליטה העצמית שמפגין הקולקטיב הקהילתי.

החתונה היהודית המסורתית במרוקו

אוניברסיטת חיפה 2003

מקדם ומים כרך ח

מאת יוסף שיטרית ואחרים

4.2.2 הפונקציה הכפייתית והמסדירה

עבור בני הקהילה מקורותיהם של הטקסים הם בעיקרם אנונימיים הן בחברה המסורתית הן בחברה המודרנית, וזאת גם כאשר ניתן להצביע על יזמה זו או זו שהביאה לייסוד הטקס ולמיסודו. גם במקרים כאלה ביצועו המחזורי או המתחדש של הטקס משכיח לרוב את מקורו ואת זהות יוזמיו, והופכו לאירוע שמחוללו אנונימי או כמו־אנונימי. תכונה מייסדת זו חשובה ביותר למיסודו ולהסדרת ביצועו של הטקס. בדרך זאת החברה מראה את עצמה בפעולה על פי תסריטים ותרחישים המקובלים על כולם ומפגינה את סדרי ההגמוניה שביסודה, את שליטתה על סדר יומם של בניה ואת יכולתה להבנות מקטעים שונים בחיים החברתיים שלהם בצורת אירועים ממוסדים ומאורגנים. החברה עושה זאת כדי לכונן או לאשר מעמד חדש בחייו של בן הקהילה, שבא לו מתוקף היותו בן הקהילה או מתוקף סדר חברתי מוגדר, או כדי להצהיר על שינוי מחזורי בתהליך או בנוהל מסוים וחידוש המחזוריות הנוגעת לו. כך, למשל, בחברה המסורתית טקסי החתונה השוגים מכוננים ומסדירים את מעמדם החדש של החתן והכלה בבעל ואישה בקהילה ובגרעין שקיבל לגיטימציה לייסד משפחה חדשה. כמו כן, בין שמקורם של הטקסים אנונימי בין שהוא ידוע באופן ברור, כיבוד הטקס וקיומו על כלליו המקובלים מצביעים על היענותם של בני הקהילה לצו ההביטוס התרבותי שלהם ועל קבלתם את ההכוונה החברתית המשתמעת מכך. בחברה המסורתית במיוחד הסירוב להשתתף בטקסים המקובלים על בולם או סירוסם ושינוי כלליהם נחשב עברה שכרוכה בה כביכול הפרת הסדר הציבורי; הנוהג כך צפוי לעתים לעונש חמור. תוקפם של הטקסים כאירועים חברתיים מוסכמים והלגיטימיות שהם זוכים לה מועצמים הן על ידי ביצועם החוזר בפעלה החברתית הן על ידי הדגשת תכונתם המייסדת כיצירים חברתיים סימוליים אנונימיים; המקיימים את הטקס יוצאים לכאורה מן ההנחה, שהטקס נותן ביטוי לרצון של הכוח העליון המכוון את מהלכי הקהילה, ובאותו הזמן גם לרצון של בלל בניה.

מבחינות רבות קיומו השגרתי והתקין של הטקס משמש הצהרה מופגנת, חוזרת ונשנית, על תקפותם של הסדרים החברתיים המקובלים ועל הרלוונטיות הנמשכת שלהם להגדרת הזהות הקהילתית. ממד הצהרתי והפגנתי זה של הטקסים מתקיים במיוחד בחברה המסורתית, שבה משמשים הטקסים ערוץ מרכזי בתקשורת התרבותית הפנימית והבין־דורית.

הפונקציה המשמרת, המעצבת והמחנכת

קיום הטקסים בצורה מחזורית או מתחדשת תורם לעיצוב ההביטוס הקהילתי ולשימורו ואף להנצחתו, ובכלל זה הערכים והמיתוסים המייסדים אותו בתודעה הקהילתית ובפָעלה החברתית. הוא גם מאפשר את העברתו מדור לדור בצורה חיה ומוחשית, ואף דרמטית או תיאטרלית לעתים." החזרה על ביצועו הנמשכת לאורך שנים ודורות מקבעת את הטקס כחלק מהותי של המסורת הקהילתית, ותורמת לשימורו בזיכרון החי של בני הקהילה. כך, למשל, בלא הטקסים הליטורגיים הרבים בצורת שלוש התפילות היומיות שנקבעו בתרבות הרבנית קשה להניח שהמסורת היהודית כפי שאגו מכירים אותה היום היתה מתקיימת. כמו בן, בלא טקסי התפילות והקינות המיוחדות לתשעה באב והמנהגים הקשורים לתקופת בין המצרים קשה להעלות על הדעת, שזכר החורבן היה נשמר בצורה חדה כל בך בקהילות היהודיות המסורתיות. אולם דרך ביצועם הטקסים משמרים לא רק את ההביטוס הקהילתי אלא גם את הסךרים החברתיים המקיימים אותו, שכן הביצוע מאשר את הלגיטימיות שוב ושוב. אי קיומם של חלק מן הטקסים המסורתיים או התרופפות ביצועם יכולים לשמש סימנים ברורים לתמורות שחלו בסדרים החברתיים־התרבותיים המקובלים; הם מעידים על פרימת הלכידות הקהילתית ועל היחלשותה של הסולידריות החברתית המסורתית.

לבד מן החינוך הקהילתי הפורמלי למסגרותיו השונות, הטקסים ממלאים אפוא תפקיד מרכזי בקיבוע הערבים והסךרים של החברה ובניהול מושכל של הזיכרון הקהילתי או הרב־קהילתי, ותורמים לייצוב ולעיצוב של החברה ושל ההביטוס שלה. הם תורמים בו בזמן גם לעיצוב אישיותם וזהותם של בני הקהילה המשתתפים בהם באופן סדיר דרך רישומם בזברונם ובשגרת חייהם ודרך המחשת הערכים המייסדים והמכונגים של התרבות הקהילתית שהם מציגים להם, ולמעשה כופים עליהם.

הטקסים נערכים לרוב בפומבי, בפגי קהל רחב או מצומצם, ומביאים לשיתוף בני קהילה שונים בביצועם. אלה ממלאים בהם תפקידים, מרכזיים או מזעריים, מוגדרים וצפויים בדרך בלל בהתאם לכללי ההביטוס הקהילתי. כאמור, הטקסים מציגים לעתים מקטעים משמעותיים מתוך הפעילות החברתית בעורה דרמטית ותאטרלית; על ידי כן הם תורמים לשילוב כל אלה שנוטלים בהם חלק ומביאים אותם למעשה להזדהות עם ערבי החברה שביסוד הטקסים ולקבל אותם כל פעם מחדש תוך הזדהות מלאה. הזדהות זו, אם מודעת היא ואם לאו, היא תנאי לליכוד החברתי ולתחושת הסולידריות שמתלווה אליו בתודעת בני הקהילה.

אשר לבני הגילים הצעירים, הטקסים תורמים לעיצוב אישיותם הקהילתית ולחינוכם הנמשך כבנים נאמנים לקהילה, לערביה ולסדריה, וזאת דרך שיתופם בהצגה הכמו־תאטרלית שביסוד החוויות שהם מזמנים להם ויצירת הזדמנויות חוזרות להתנסות כלל־קהילתית. מאז ומתמיד שימשו הטקסים אמצעי סוציאליזציה ראשון במעלה.

עמוד 62

החתונה היהודית המסורתית במרוקו

אוניברסיטת חיפה 2003

מקדם ומים כרך ח

מאת יוסף שיטרית ואחרים

2.4~4 הפונקציה המכוננת

לבד מתפקידם המעצב, המשמר והמחנך רבים הם הטקסים שמכוננים מעמד חברתי חדש או לפחות מצהירים בפומבי על כינונו ותורמים לפרסומו ולהפצתו בקרב הקהילה. כאלה הם רוב טקסי החתונה המסורתית ואף המודרנית: הם מכוננים את מעמדם החדש של החתן והכלה כבעל ואישה ובזוג חדש בתוך הקהילה, וחונכים אותם באותו הזמן למילוי תפקידיהם החברתיים החדשים. בתפקיד מכונן ופרסומי זה משמשים בעיקר טקסי המעבר וטקסי החניכה; אלה נוגעים בעיקר לפרטים או לקבוצות שבתוך החברה. בקיומם הסדיר הם מעניקים גושפנקא רשמית למעמדם החדש בקהילה. טקסי חניכה אלה הם גם חד־פעמיים בחייהם של המעורבים בהם, אך מתחדשים מקבוצה לקבוצה ומפרט אחד לרעהו.

בכינון המעמד החדש של הפרט או של הקבוצה מתבטא במיוחד התפקיד הסימבולי של הטקסים, שהמחקר הרבה לדון בו ולהבליטו מעל ומעבר ליתר התפקידים המצוינים כאן. הטקסים הם חלק מהותי מן הפעילות החברתית הממשית, והם מפנים אליה, כאמור, ולמקטעים בתוכה ואל הקיום האנושי מבט פרשני כמו־מנותק. הם מאורגנים כך, שבני הקהילה מזהים אותם לעתים עם המציאות עצמה שהם באים לסמל אותה. עצמה סימבולית זאת של הטקס היא העומדת ביסוד הפונקציות השונות שהטקסים ממלאים בתרבות הקהילתית. אולם תוקפם החברתי והתרבותי המלא של הטקסים וקבלתם בהסכמה בידי בני הקהילה הם המעניקים לערכם הסימבולי את הממד הסמיוטי שלו עבור בני הקהילה, ומכאן גם את מידת הרלוונטיות שהם חשים כלפיו. בתקופות מעבר ושינוי סדרים תרבותיים תחושת הניכור כלפי הטקס מטילה ספק בערכו הסימבולי ומעמעמת את משמעויותיו בעיני בני הקהילה או בעיני חלק מהם אף שהם ממשיכים לקיים אותו מתוך שגרה או מתוך כפייה.

4.5 מערבת הטקסים של החתונה היהודית במרוקו 43.1 מגוון הטקסים ורצף קיומם בחתונה היהודית במרוקו

בטקסי החתונה היהודית המסורתית ניתן לזהות את מכלול המרכיבים הפרשניים־סימבוליים (בנוגע לחיי האדם בכלל והאדם היהודי בפרט) המעצבים, המחנכים והמכוונים שנמנו כאן בטקסים. רוב טקסי החתונה משמשים, כאמור, טקסי מעבר, טקסי חניכה וטקסי הצהרה ומשנים את מעמדם של שני הצעירים שהטקסים נוגעים להם במישרין לבעל ואישה אחרי תקופת מעבר שבה הם מילאו תפקידים של ״חתך ו״בלה״. המעמד החברתי החדש שלהם אמור להיות חדש ואף מהפכני בחייהם משום היותו כרוך בניתוק הנערה או הרווקה מבית הוריה והצבתה בבית שהוא זר לה בעיקרון. ריבוי הטקסים וגיוונם בתהליך הנישואין בא לתמוך בכלה במיוחד, להחדיר לתודעתה שינוי קרוב זה ולקיים עבורה מעין חניכה מרוכזת. גם החתן זוכה דרך הטקסים שהוא משתתף בהם לתשומת לבן של המשפחה והקהילה, אך בגלל מעמדו בגבר, גם אם הוא חסר כל ידע בנוגע לאשר יקרה לו כאדם נשוי, טקסי החניכה המיועדים לו מצומצמים ביחס, כפי שנראה להלן.

טקסי החתונה היהודית בקהילות מרוקו היו מגוונים ביותר, אך מגוון זה אינו אחיד בבל קהילה וקהילה. בקהילות אחדות נמשכו טקסי החתונה שלושה שבועות ויותר, באחדות שבועיים ובאחרות בין שבועיים לשלושה. בחתונה המסורתית החלו הטקסים עם רכישת המצרכים ששימשו להכנת הארוחות החגיגיות השונות, במיוחד שקי חיטה, שמן וסובר. עם הבאתם לבית הבלה ולבית החתן הושמעו הצהלולים הראשונים של השכונה ושל בנות המשפחה; אלה מבשרים את סדרת הטקסים שייערכו מעתה עד לטקס הצגת הבתולים. במאה ה־19 ובראשית המאה ה־20 כללו הכנות אלה גם קניית עגל או פר זמן מה לפני החתונה ופיטומו בבית או במקום מתאים לכך בדי שיהיה זמין לשחיטה בשבוע החתונה על פי טקס מרשים שהיה מקובל בקהילות רבות. במאה ה־20 המשיך נוהג זה להתקיים בקהילות הכפריות והכפריות למחצה בלבד, משום שבערים הגדולות נאסרה השחיטה בבתים פרטיים והמשפחות נאלצו לרכוש את הבשר הנחוץ להן מן האטליז. בקהילות רבות החלו הטקסים עם ניפוי החיטה וניקויה כדי להכינה לטחינה בבית או בטחנת קמח מקצועית אם נרכשה כמות רבה. טקס זה, שהשתתפו בו נשות המשפחה והשכנות, הסתיים בקהילות שונות בטקס המגי של סתימת הכד כדי לסתום את פיותיהם של המקטרגים ושל כל אלה שעלולים לשבש את מהלך החתונה ולעורר שערוריות בימים החגיגיים הצפויים." בשבוע שלפני החתונה הכינו גם את דברי המאפה הרבים שילוו את אירוח הקרובים והמוזמנים בטקסי החתונה הרבים. בקהילות אחרות, במו קהילות תאפילאלת וקהילת דבדו ובנותיה, נערך בשבוע הכנות זה גם טקס החינה או טקס ״החינה הקטנה״, ביום שלישי או ביום חמישי, וכינס בעיקר את בני המשפחה של הבלה ואת קרוביה. הטקס בלל ארוחה חגיגית ומריחת עיסת החינה על ידיה ורגליה של הבלה ועל ידי קרוביה וקרובותיה.

החתונה היהודית המסורתית במרוקו

אוניברסיטת חיפה 2003

מקדם ומים כרך ח

מאת יוסף שיטרית ואחרים

בקהילות רבות נמשכו טקסי החתונה ביום השבת שלפני החופה; יום זה נקרא בהן ״שבת ההתחלה״(בעמק הסוס) או ״שבת ההתייעצות״(בקהילות עם השפעה של מגורשי ספרד) או ״שבת המזל״ (בקהילות תאפילאלת). הטקסים נערכו הן בבית הכנסת עם שירת פיוטים מיוחדים וליטורגיה חגיגית יותר הן בבית הבלה בצורת ארוחות חגיגיות שבהן משתתפים הקרובים והמעורבים בהבנות ובצורת ביקור חברותיה של הכלה בביתה ובילוין אתה במשחקים ובשירים. בקהילות שונות נערך באותו יום גם טקס הלקאתו המבוימת של החתן בבית הכלה. בקהילות הסוס נערכה תפילת ערבית חגיגית בבית החתן, ולאחריה ליוו את החתן לבית הכלה לערב שירה והכנת השמרים לבצק שממנו אפו את הלחם של כל ימי החתונה.

בשבוע החתונה נגזרו רוב הטקסים מן הטקס המרכזי של הנישואין, היינו טקס עריכת החופה והקידושין ולאחריו ההתייחדות והצגת הבתולים, שמשמעותו מעבר הכלה מרשות משפחתה ומתחומה לאחריות בעלה. ביום ראשון נערכו בכל הקהילות פרט לקהילות תאפילאלת טקסים משפחתיים בעיקר להשלמת הכנת הנדוניה ורישום חלקיה בידי סופרי בית הדין, לתפירת בגדים חדשים לבני המשפחה, לאפיית לחם ועוגיות. רק בקהילות תאפילאלת נערך במוצאי יום ראשון טקס החינה המרכזי בבית החתן, משום שבקהילות אלה נהגו לערוך את טקס החופה כבר למחרת, ביום שני בערב, במקום ביום רביעי כמו בבל יתר הקהילות." ביום שני התנהלו ברוב הקהילות הכנות למסיבת ליל החינה או ״החינה הגדולה״ שנערכה למחרת בערב בבית, בין היתר שחיטת הפר החגיגית בבית הכלה, והכנת הכלה ליום המחרת דרך טקסים של התרת השער של הכלה ומריחת חינה עליו. בקהילות דרום־מערב מרוקו נערכו במוצאי אותו יום טקסי ״החינה הקטנה״. במוצאי יום שלישי נערכו ברוב הקהילות, במסגרת טקס החינה או טקס ״החינה הגדולה״, הטקסים המרכזיים והמשמעותיים ביותר לחתימת מעמדה הקודם של הכלה כנערה או כרווקה החיה בתחום משפחתה. מסיבת החינה, שלרוב היתה מפוארת, ציינה הן סיום פרק זה בחייה של הכלה הן מסיבת פרדה ממנה, שקהל המוזמנים והקרובים ערבו לה כביבול כדי לעודד את רוחה ולתמוך בה בשלב מכריע זה בחייה כרווקה. מיד לאחר המסיבה נערכו טקסי ההכנות ליום הנישואין שחל למחרת, כמו טקס הטבילה במקווה להיטהרות הכלה לקראת ההתייחדות עם החתן; בקהילות שחלה בהן השפעת מנהגי המגורשים נערך גם טקס החופה והקידושין בבית הכלה בבוקר יום רביעי. בקהילות שקיימו את מנהגי התושבים, פרט לקהילות תאפילאלת, נערכו החופה והקידושין במוצאי יום רביעי, וכל הפעילות התמקדה לקראת טקס מרכזי ומכונן זה בחתונה היהודית. בבית הכלה נעשו ההכנות האחרונות לקראת צאתה של הכלה לבית בעלה, הכנת איפורה ותלבושתה תוך בבי ודמעות על הפרדה הקרובה והולכתה לאחר מכן בתהלוכה מרשימה לבית החתן.

בבית החתן שררה המולה רבה לקראת הטקס המרכזי של החופה והקידושין ואירוח המוזמנים במסיבה הגדולה לאחר מכן. לאחר ההתייחדות נערך לרוב טקס הצגת הבתולים בלילה שבין יום רביעי ליום חמישי. בבוקר יום חמישי נתנו המוזמנים את מתנותיהם לזוג הצעיר. יום זה גם חנך את שבעת הימים של התבודדות החתן והכלה בביתם החדש בלא שיצאו ממנו, אלא אם הוזמנו בידי קרובים ומכרים לארוחה חגיגית שבה ערכו מחדש את טקס שבע הברכות. אירועי החתונה הסתיימו בקהילות רבות, במיוחד באלה שחלה בהן השפעת המגורשים, ב״יום הדג״, שבו אכלו דגים לשידול מזל הפריון וההולדה. בקהילות אחרות התארחה הכלה עם בעלה ביום זה בבית הוריה להצגה מחודשת של בגד הבתולים בפני השכנות ולכיבוס בגדי הכלה והחתן ולארוחה חגיגית, שלאחריה ליוו אותה ואת בעלה במנחה של דברי מאפה ותבשילים.

רק בתום כל הטקסים האלה יצא החתן מביתו לעיסוקי היום־יום שלו. בקהילות דרום־מערב מרוקו התלוו אליו שושביניו ליציאתו לשוק וסייעו בידו לגנוב, או כאילו לגנוב, כלי חרס; כלי זה הוא מילא בדברי מתיקה ושלח אותו לכלתו. באקט סמלי זה המחיש החתן לכלתו את התחייבותו ואחריותו לפרנסתה ולכלכלתה מכאן ואילך, ואפילו יצטרך לגנוב לשם כך.

עמוד66

החתונה היהודית המסורתית במרוקו

אוניברסיטת חיפה 2003

מקדם ומים כרך ח

מאת יוסף שיטרית ואחרים

סיווגם ותיאורם של טקסי החתונה היהודית המסורתית

דרך תפקודם הסמלי בהביטוס החברתי ותפיסתם כזורֵי אור ומשמעות על הקיום האנושי ועל המציאות היומ־יומית, כמשחזריה של המציאות ואף כיוצריה, טקסי החתונה המסורתית מסדירים עניין מורכב בחיים האישיים והקהילתיים כמו עניין הנישואין. הם מעצבים ומקבעים עמדות, תדמיות, מעמדות ותהליכים במקטע מרכזי זה של החיים החברתיים, וממסדים חלקים שונים מן הפעלה. אולם גם אם טקסי החתונה מכוננים את מעמד בני הזוג החדש ומקבעים אותו ברשומות הקהילה אין הם בעלי מעמד דומה ואין הם מתחלקים שווה בשווה בין ענייניה ואישיותה של הכלה לענייניו ואישיותו של החתן. יתר על כן, חלק ניכר מן הטקסים הנוגעים לחתן קשורים לביקוריו המוסדרים בבית הכלה לפני בואה של הכלה לביתו וליוויו בידי פייטנים, קרובי משפחה ושושבינים, ובכלל זה עריכת טקס החופה והקידושין בבית הכלה בקהילות שמנהגי המגורשים השפיעו על מנהגיהן.

הטקסים המיועדים לכלה כוללים את טקסי ההכנות הכלליות הנוגעות לחתונה כולה לפני תחילת החתונה, במו רכישת המערכים הדרושים, ולאחר תחילתה, כמו שחיטת הפר, הכנת התבשילים ודאגה לאורחים, פעולות המתנהלות גם בבית החתן. עבור הכלה כללו טקסי החתונה המסורתית הכנת הנדוניה, סידורה, הצגתה, רישומה והעברתה לבית החתן; ביקורי השושבינות וטיפולן הנמרץ בה; השירים שהן שרות לה או אתה והמשחקים שהן משחקות אתה, ובכללם משחקי הנדנדה; הרחצה של הכלה בבית והטיפול בשערותיה ומריחתן בחינה בנוכחות חברותיה וקרובותיה; יציאתה למקווה והטבילה במקווה; איפורה והלבשתה לפני יציאתה לבית החתן; יציאתה בתהלוכה מרשימה לבית החתן כשפניה עצומות או כבושות באדמה; הצגת בתוליה; ולאחר מכן החזרה לבית הוריה שבוע לאחר נישואיה בקהילות שונות.

אשר לחתן, עיקר הטקסים הנוגעים לו אישית בתורת חתן מתנהלים בבית הכנסת בתפילות החגיגיות שעורכים לכבודו בשבת שלפני החתונה ובשבת שלאחריה, או בביתו כשבאים להתפלל אתו ערבית של מוצאי שבת שלפני החתונה וערבית של שבת חתן. כל פעם שהוא סר לבית הכלה כדי להשתתף בטקסים המגוונים הנערכים אצלה מלווים אותו פייטנים לרוב. בשבת שלפני החתונה כשבאות חברותיה של הכלה לבקרה גם הוא בא לבקר בביתה בלוויית שושביניו; שם עורכים לו בקהילות שונות את טקס המלקות המבוים כדי שהכלה או אמה ירחמו עליו ויצילו אותו מידי תוקפיו. במוצאי אותו יום הוא בא בליווי שושביניו וקרוביו לעשות את ההבדלה בבית הכלה, ובקהילות דרום־מערב מרוקו גם כדי להשתתף בטקס הכנת השמרים. הוא נוכח גם במסיבת ליל החינה שעורכים בבית הכלה, ובקהילות שהיו תחת השפעת המגורשים גם בטקס הקידושין. בבית החתן נערכים טקס כתיבת הכתובה ורישום הנדוניה בידי סופרי בית הדין או בידי הרב המקדש, וכן טקס התספורת והלבשת החתן. בקהילות שונות נהגו השושבינים לקנטר אותו לפני עריכת החופה על שעזב את עולם הרווקים והצטרף לקהל הנשואים. אחרי שהכלה מגיעה לבית החתן כל הטקסים המתנהלים שם נוגעים לשניהם, פרט אולי לטקס הצגת הבתולים, הנוגע במישרין לתומתה של הבלה ולכבודה ולכבוד משפחתה.

סיווג טקסי החתונה היהודית המסורתית, כמו סיווג כל מכלול מאורגן של טקסים ושל ישויות כלשהן, תלוי במערך הקריטריונים שהמתבונן מפעיל על הנתונים המוצבים לפניו, והטקסונומיה שלהם משתנה בהתאם. ניתן למשל, כפי שעשינו זה עתה, למיין אותם לטקסים הנוגעים לכלה ולביתה ולטקסים הנוגעים לחתן ולביתו. מיון אפשרי אחר של טקסי החתונה המסורתית במרוקו יביא בחשבון את הטקסים הרשומים בהלכה ובחיים היהודיים המסורתיים בכל קהילות ישראל לעומת הטקסים המקומיים השאובים מן הסביבה הערבית־המוסלמית, מן הסביבה הברברית ומן הסביבה הספרדית, כפי שהוער על כך כאן וכפי שנראה להלן. אולם כדי להבין את תפקודו של כל טקס וטקס ביחס ליתר הטקסים ולמערכת שכוללת אותם ולעמוד על מעמדו ותפקידיו החברתיים־התרבותיים השונים אין מנוס אלא לקבוע פרופיל אחיד ומובחן בו בזמן לכל טקס וטקס ממערך הטקסים של החתונה המסורתית (כמו של כל מערך טקסים אחר, יהודיים ולא יהודיים). למטרה זו נקבעו כאן עשר תבוניות מבחינות, שפירוטן עשוי לתאר כל טקס וטקס בנפרד ולייחד אותו ביחס לטקסי החתונה הנוספים. תבוניות אלה הן:

א.   מקורו של הטקס – האם זה טקס יהודי מקורי או יהודי מסורתי או שאול מן הסביבה הקרובה;

ב.   תכלית הטקס מבחינת העיסוק או מקטע הקיום האנושי שהוא מתייחם אליו, בין שמקטע זה קיים בנפרד ובין שהוא חלק ממערך שלם של טקסים;

ג.   מעמדו של הטקס במערך הטקסים הכוללים אותו(כאן טקסי החתונה) או במערך הטקסים הקהילתי הכללי(אם הוא נפרד);

ד.   זמנו ומקומו של הטקס בפי שנקבעו בקהילות השונות;

ה.   המשתתפים בטקס – בני המשפחה והקרובים או קהל של מוזמנים ואחרים;

ו.   מהלך הטקס, ובכלל זה שרשור המרכיבים והפעולות שהוא כולל מראשיתו ועד סופו וכן טקסי משנה הנערכים במסגרתו או המלווים אותו;

ז.   השיח המלווה את הטקס, ובמיוחד השיח הקבוע בצורת שירים וטקסטים מיוחדים;

ח.   טקסים מקדימים שהם תנאי או הכנה לקיומו של הטקס וטקסי המשך הממשיכים אותו;

ט.   משמעותו של הטקס מבחינות שונות, הן פנימיות לתרבות או לקהילה המקיימת אותו הן חיצוניות ומבוססות על שיקולים נוספים;

י. התמורות שחלו בטקס ובמרכיביו השונים לאורך הדורות.

מפאת קוצר היריעה לא נתאר כאן את כל עשרות הטקסים שהתקיימו בחתונה היהודית המסורתית במרוקו. המעוניין יוכל למצוא מידע עליהם הן בפרקי הספר השונים הן במקורות ובמחקרים נוספים המוזכרים בהם. נסתפק באן בשני טקסים בעלי מעמד שונה ומקור שונה בקהילות היהודיות במרוקו. באחד מהם – טקס הטבילה במקווה – נדון כאן. בטקס השני, טקס החינה, נעסוק בפרק קצר נפרד שיעלה גם את עניין התחדשותו ודפוסיו החדשים ההולכים ומתגבשים בארץ.