לחיות עם האסלאם-רפאל ישראלי

עמוד 1 מתוך 212

לחיות עם האסלאם-רפאל ישראלי

לחיות עם האסלאם-רפאל ישראלי

הקדמה…..

מדוע חשוב להבין מהו אסלאם

אנו חיים בתקופה סוערת ורבת אירועים, שבה כל המתארע בקצה 4% האחד של העולם מהדהד מיד מסוף תבל ועד סופה. אחת התרבויות המייצרות אירועים הרי-חשיבות ורבי עניין באזורנו ובעולם, זו האסלאמית, מדברים אודותיה בקלישאות ברבים, אך לבד מן המומחים לדבר, ממעטים לחדור לעומקה. המדובר לא רק באירועים אלימים, המתקראים טרור בפינו, ושברובם המכריע מעורבים יסודות מוסלמיים מסוגים שונים, אלא גם בהתרחשויות מדיניות, תרבותיות וצבאיות שהכוח המניע שלהן הוא האסלאם. טבעי שיהא כך המצב, משעה שכשליש מכל מדינות העולם עשוי אסלאם (57 מתוך כ-180), ורוב שטחן של יבשות אסיה ואפריקה זרוע מדינות וקבוצות המזדהות כאסלאמיות.

כמיליארד ו-300 מיליון מאמינים מוסלמים נמנים עם דרי-עולם, כחמישית מכלל האנושות, והם פזורים לא רק במדינות האסלאמיות המאוכלסות קבוצות גזעיות ואתניות שונות, אלא הם מצויים, בהקפים מרשימים, גם כמיעוטים בארצות אירופה ואמריקה. כל עוד הם חיו לעצמם בארצותיהם, או שמרו על צללית נמוכה בארצות נכר וחיו ככל האדם, כלומר הפנימו את אמונותיהם לעצמם והחצינו את פניהם האזרחיות כלפי עם ועולם, לא היה אפשר או צריך להבדיל, ולכן גם לא נדרש איש להבדיל, בין מוסלמים לבין זולתם. אולם, משהרים קומתו האסלאם הרדיקאלי היסודני (פונדמנטליסטי), בעשרות השנים האחרונות, והביא לפוליטיזציה של חיי החברה, הדת והמדינה, וגם נהג מנהג אלימות וטרור באחרים, החלו לעלות קולות של סתירה והסלמה שבחשו במי-המנוחות והולידו סערות שלהן אנו עדים ברוב חלקי תבל.

מוסלמים אינם מצויים רק בארצות הלוז, שם הייתה חורתה ולידתה של הדת האדירה והמצליחה הזו, שסחפה אחריה את רוב הערבים ותרבויות הים התיכון, אלא בעיקר מעבר לתחומים אלה. לאמור, רק אחד מכל שישה מוסלמים הוא ערבי, וכל דרי אגן הים התיכון הדרומי והמזרחי, יחד עם אפריקה ומבואות המפרץ הפרסי, לרבות איראן ותורכיה הענקיות, אינם מהווים יותר מכדי שליש אחד של עולם האסלאם. שאר שני השלישים בתת- היבשת ההודית (כ-400 מיליון), והלאה משם בדרום-מזרח אסיה, במזרחה ובמרכזה, עוד כ-400 מיליון. אולם, הגם שהדת היתה לאוניברסאלית בתפוצתה וברעיונותיה, וכובד משקלה הדמוגרפי פנה מזרחה, נותרו ארץ לידתה, שפתה הקדושה (ערבית) ונושאי התרבות העיקריים שלה, ממוקמים במחוזות המכורה המקוריים שבמזרח התיכון ובעיקר במה שידוע כמשרק (ארץ מוצא השמש, ממש כיפאן – ניפון), לעומת המעירב (ארצות מבוא השמש, או המערב, שמן הקיבוצי של ארצות צפון אפריקה המוסלמיות).

המסגרת המצומצמת הנוכחית להתוודעות עם הדת הגדולה וחובקת העולם הזו תתמקד בעיקרה בארצות הלוז, בעוד שמחוזות הפריפריה יעניינו אותנו רק בהקשרים של הפעילות הבינלאומית הענפה, המקרבת את אפגניסטאן ואת אינדונסיה לזרם המרכזי של הכרוניקה הטרוריסטית האלימה. לא שלא היתה פעילות תרבותית ודתית מפוארת של האסלאם באסיה הקרובה והרחוקה, שהשאירה את רישומה בעושר האגדי של השושלת המוגולית האדירה, שהתנהלה בהודו במקביל למעצמה העותומנית באזורנו, אלא שלו באנו לדבר בה, אפילו בקצרה, היה הספר כלה והסיפור רק בתחילתו. מעניינת ביותר גם פריצת הדרך הדמוגרפית הגדולה של הגולות האסלאמיות למיניהן בלב יבשת אירופה, על כל ההשלכות החברתיות, הפוליטיות, התרבותיות והדתיות, שעוד יהדהדו ברמה בשנים הבאות. אלא שגם בכך לא נרבה לעסוק, לבד מאיזכורים אקראיים, כדי להדגים את סיפורינו המרכזיים.

אשר על כן, עיקר מעיינינו נתונים לבריאתה הכמעט-פלאית של דת חדשה זו שאנו, אנשי חוץ, מזהים אותה כיוצאת חלציהן של היהדות והנצרות הוותיקות ממנה, ואילו במונחים אסלאמיים תקינים, תהא זו כפירה לקרוא תיגר על מקוריותו של הנביא מוחמד. הפלא הוא שהגם שדת חדשה זו נשענה על ערביי חצי-האי-ערב, להם היא ניתנה בשפתם הערבית, היא חיש מהר אחזה כאש בשדה קוצים והיתה לדת עולמית, רב-גזעית, רב-תרבותית, רב- אתנית, רב-לשונית ובימינו גם רב-לאומית, שהמאחד שלה כה איתן עד כי הוא מסוגל ללכד סביב קונסנסוס רחב את כל העממים והארצות הללו, למרות הקנאות והתחרויות האישיות, האזוריות והאתניות הקורעות אותו מכל עבר.

לחיות עם האסלאם-רפאל ישראלי

לחיות עם האסלאם

דת תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור

ומקורות צמיחתו של האסלאם היסודני של ימינו

רפאל ישראלי

2006

בסקירה זו נתחקה אחר חייו של הנביא והמופת שקבע למאמיניו, גם בימיו ובעיקר בדורות שבאו אחריו. נבדוק מה קסמה של הדת, מה הן מצוות היסוד המפעמות אותה בהיותה, כיהדות, דת של מעשים ומצוות, ולא כנצרות שהיא דת של אמונה ותיאולוגיה. נלמד כיצד במהלך התפשטות האסלאם, גם בטריטוריה וגם בקרב עמים רבים, נתגבשה תיאוריה פוליטית אשר קבעה לא רק כיצד נוהג השלטון האסלאמי מבית, אלא גם כיצד הוא רואה את העולם החיצון ונוהג בו וכלפיו. ההתפשטות החפוזה, שלא תמיד עוכלה במהירות המתבקשת, הביאה גם לחלוקת המאמינים לסיעות ולאסכולות, שחלקן החלו על רקע פוליטי והתפתחו (אחרים יאמרו – התנוונו) לכדי מחלוקות דתיות מתישות ומקיזות דם.

אחת מתוצאותיו ההרסניות של הקולוניאליזם, שהביא לשליטה רבת שנים של המערב ברוב ארצות האסלאם, היו התגובות, לעיתים האלימות, בצורת אסלאם יסודני רדיקלי ומיליטנטי, שניסה לדחוק מעליו את עול כובשיו שבכליהם לא יכול היה להתחרות בהם, ופנה לשיטות הבדוקות של חזרה ליסודות (פונמדמנטים – מכאן פונדמנטליזם, או יסודנות). תנועות אסלאמיות רבות עלו כפורחות, שרובן היו לחלק מחיינו כאן, כה שזורות היו ברקמת התנהלותנו ביום-יום. רבות מתנועות אלו, כחמא׳׳ס וכחיזבוללה, מטילות חתיתן עלינו, מכאן צורכנו ללמוד עליהן ואותן, ולנסות לחדור מבעד לפרגוד האלימות המנכרת והמאיימת כדי להפוך אותן לישויות אנושיות, חיות, נושמות ופועלות, עם מאוויים ויצרים, שראוי לנו ללמוד על מה המחלוקות אתן, ומה סיכויינו ליישב אותן אי-פעם.

כפי שלנו ישנה תפיסה אחוזת אימה מפניהן, גם להם מסכת של דוקטרינות מקובעות על מהותם של היהודים, ומכאן של ציונים וישראל בעולם המודרני, הנתפסים כרוקחי עלילה בינלאומית חובקת עולם, בשליחות האימפריאליזם המערבי, כדי להפיל בפח את האסלאם על ידי השחתת מידותיו והכנעתו. מכאן המלחמה הטוטאלית שהם מחוייבים לה נגד הסכנות השלובות הללו, אשר ללא סילוקו, על-ידי סילוק מעולליהן, לא תהיה לאסלאם תקומה. טוויית עולמות של דמיון, בהם ״אויבי האסלאם״ השטניים (ישנו שטן גדול וישנו שטן קטן), היא הנותנת דחף לא מבוטל לפעילות הרדיקאלית האלימה ברבים מעמי האסלאם, שסופה להביא לידי הרג המוני של היריב, במה שמכונה בפינו טרור – מקומי, אזורי ועולמי, ובעיניהם מאבק לפדות האסלאם משונאיו ומרודפיו.

מאז אירועי 11 בספטמבר 2001, רבה דאגת העולם המערבי מהסלמתן של התפרצויות אלימות מעין אלו, אשר בצירוף חומרי לחימה לא-קונבנציונליים, עלולות להביא, חלילה, לפורענות על העולם. הסכנות גברו משגדלה גם נכונות ההקרבה של הטרוריסטים, הנקראים בפינו בטעות ״מתאבדים״. אנו נבדוק מדוע המושג ״איסלאמיקזה״ יאה יותר לסוג חדיש זה של מאבק אלים, וננסה להעריך את השפעתו העתידית על גורל אזורנו וארצנו. יש לזכור, עם זאת, שאלימות בלתי מרוסנת זו איננה מכוונת נגד יריבים ואויבים מבחוץ בלבד, אלא קודם כל נגד"בוגדים״ מבית, אלה השליטים חסרי הלגיטימציה, שהשתלטו על מדינותיהם בכוח ועושים בהן כבתוך שלהם, תוך הישענות על מעצמות חוץ, שגם הן נמנות עם האויבים המושבעים.

אם כן, נצא לדרך, בהתבסס על סדרות הרצאות רבות-מתעניינים שניתנו במוזיאון האסלאם בירושלים בשנים האחרונות ומשכו מאות מאזינים תאבי דעת. תחילה נכיר ונשנן עולם מושגים זר, שיתבע מאתנו פתיחות וסקרנות מרביים ורצון לחקור בהם. אחר כך, תוך שימוש בכלים הללו, נוכל לרכוש לעצמנו, נדבך אחר נדבך, את הידיעה הבסיסית של הסבך שתואר לעיל. אם קלטנו היטב והתאמצנו, לא זו בלבד שהיה זה שכרנו, אלא לוואי וזה יהא פתח ללמדנות יתרה, שתוסיף להעמיק ולהרחיב את חוג התעניינותנו, ואולי גם תתרום להבנת העולם הסובב אותנו, ולהנחלת הדרך לחיות עמו.

כמה מן הדברים, הניתוחים והציטטין הכלולים בכרך זה הם קשים מנשוא, וודאי יקוממו עדיני נפש שאינם נכונים להאמין כי הם ייתכנו. אך עם למוד סבל ומלחמה אנו, ואם למדנו משהו מן השואה, משאר רדיפות ועינויים, מהתפרצויות שנאה כלפינו ומפרצי האלימות נגדנו, הרי הוא שאין דבר בעולם שלא יייתכן עוד. המציאות עולה על כל דמיון, כי היא איננה מוגבלת על-ידי הדמיון האנושי. יכולים אנו לזעום, להסתייג, לגנות, לזעוק ולהזעיק, אך לא לנו לטמון ראשינו בחול מראות, ולאטום אוזנינו משמוע. מה שנאמר ונעשה סביבנו בעולם האסלאמי הוא אמיתי ומאיים, והצעד החשוב ביותר שאנו יכולים לעשות כדי לקדם את הסכנות הממשיות שלפנינו, הוא לפקוח עיניים ואוזניים, לראות ולשמוע, לא להדחיק ולא להעמיד פנים שהכל שפיר, או שהמילים הן ״סתם רטוריקה מתלהמת״. מי כמונו יודע שהדיבורים מולידים מעשים, ובמעשי הזוועה שכבר חווינו ישנה הוכחה מספקת לכך.

וכדי שלא נקפוץ הישר אל ההיסטורי, המרוחק, הבלתי מובן והמנותק, אולי טוב נעשה אם נתחיל מן הידוע לנו, מן המפה האסלאמית העולמית החיה והתוססת, העולה לתחום תודעתנו מדי יום, אמנם בהקשריה השליליים האלימים כי זהו טיבן של חדשות, אך גם נאזכר את הרקע העשיר ושובה הלב של הארצות והעמים שנסחפו אחרי מרותה של הדת הגדולה הזו, ונראה את אשר היא חוללה או עוללה שם. גם תפוצת בני עמנו ברוב ארצות האסלאם מסיטה בהכרח את התענינותנו לשם, אל מעבר למה שהיה מתחייב רק מתולדוחיהן של הארצות ההן, וגם על כך נרחיב ככל שהיריעה תתיר.

לחיות עם האסלאם-רפאל ישראלי

לחיות עם האסלאם

דת תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור

ומקורות צמיחתו של האסלאם היסודני של ימינו

רפאל ישראלי

2006

פרק ראשון

הזירה האסלאמית בימינו – עמוד 13

עולם עצום ורחב ידיים זה, הנקרא העולם האסלאמי על 57 מדינותיו, וכולל בתוכו את 22 המדינות הערביות, ומשתרע על פני יבשות אסיה ואפריקה, עם אוכלוסית-ענק המתקרבת למיליארד ומחצית נפשות, איננו עומד על עמדו, אלא יודע תמורות מרחיקות לכת המתרחשות במהירות ההולכת וצוברת תאוצה. כי לא זו בלבד שאוכלוסייתו צעירה ופוריותו גבוהה ודוחפת אותו להכפיל את עצמו בכל דור, אלא המודרניזציה הנכפית עליו במגעיו עם העולם החיצון הגלובאלי מחייבת אותו גם להיפתח מצד אחד וגם להילחם על שמירת צביונו המסורתי מצד שני. גם המגוון התרבותי העצום המאפיין עולם זה מוסיף ומעשיר את פניו כלפי העולם הצופה בו. כי הרי יש בו סיעות ופלגים רבים מצד אחד, שהעיקרית שבהם היא ההבחנה בין הרוב המכריע הסוני – למעלה מ-85% או מיליארד נפש ויותר, ובין המיעוט העיקרי השיעי ובו שאר 15% שהם עצמם מתקרבים לרבע מיליארד. אולם גם מתחת למטריה הסונית החובקת עולם, מתחרות ביניהן ארבע אסכולות המכירות זו בזו, אך שונות בדרגת ההקפדה על קלה כחמורה בקיום ההלכות, ממש כמו, להבדיל, דרגות ההקפדה הרווחות אצלנו בין הזרמים השונים ביהדות.

ריבוי הפנים הזה של האסלאם מתאפיין גם בגיוון גזעי, אתני, לשוני ותרבותי רב, כי הרי אין האסלאם האפריקני שעל גבול הסהארה, שעמים נוודים אימצוהו והפכוהו לדרך חייהם, כאסלאם האסיאני שבמעבי יערות- העד של מלאיה או האיים צלוקי הרי־הגעש של בורניאו וסומטרה, או זה שהתאקלם בתת היבשת ההודית או קרובו הנוודי, שסיגלו להם עמי אסיה המרכזית, או זח שהרחיק להתיישב בערי סין העתיקות. אין זה רק שאנו מוצאים גוני עור כה שונים בין המוסלמים דרי אפריקה למזרח התיכון ולמרכז אסיה ודרומה, עד כי מטשטש כל מושג של גזע בדת הרב-גזעית , הרב- לאומית, ואפילו הרב-תרבותית הזאת, אלא שלעיתים גם עינו הבוחנת של המתמצא בנבכי האסלאם שואלת בתדהמה ובהתפעלות כיצד בני תרבויות שונות כל כך, כמעט לבלתי הכר, מסתופפים תחת מטריה ציביליזציונית אחת. כי חזיון נפרץ הוא לצפות בבני הטוארג המוסלמים הנעים בשולי הסהארה ונוהגים כבני מדבר אחרים שאינם מוסלמים, בעוד יושבי הערים ביאווה, שדתם הנומינאלית מוסלמית, אינם בולטים בחיצוניותם מעובדי אלילים בודהיסטים או הינדים בני תרבות המקור של האי. וכך בערבות הודו ובעריה תמצא מוסלמים מוצהרים רבים שהעין הבלתי מאומנת כמעט אינה מבחינה בינם לבין ההינדים. פסיפס אנושי, תרבותי והתנהגותי מרהיב וקשה להבנה ולעיכול.

כאשר אנו מתרוצצים מהכא להתם במרחב האנושי האדיר התוחם את גבול האסלאם, אנו גם נתקלים באזורים אקלימיים שתהום חוצה ביניהם, מקיצוניות צחיחה של מדבריות, עד להרים נישאים ולערבות קרח מקפיאות עצמות בחורפים הסיביריים הממושכים והמשמימים. אזורים אלה יכולים להוות רצף אחד רחב ידיים או מובלעות מוקפות ומאויימות על-ידי תרבויות אחרות. כל מחציתה הצפונית של אפריקה, למשל, מחופה המערבי הנושק לאוקיאנוס האטלנטי ועד לחוף המזרחי בואכה האוקיאנוס ההודי, הנה רצף אסלאמי, בו ישנם ערבים ובני קבוצות אתניות אחרות, כברברים והטוארג והקבילים, אבל גם בני שבטים אפריקניים שהתאסלמו ומאכלסים את כל המרחב האדיר הזה, מסודאן ועד לסנגאל. המזרח התיכון הערבי, ממצרים ועד המפרץ הפרסי(הערבי לדידם של ערבים), הכולל את מרביתן של ארצות ערב ואת ארץ הולדתו וחממת גידולו של האסלאם בחצי-האי ערב, מהווה עוד רצף תרבותי-אתני-לשוני כזה בליבתו של האסלאם. גם בתוך כל רצף כזה רב הגיוון הסביבתי והאקלימי. למשל, אין ערי מרוקו הראשיות, שחלקן נושקות לגבול מדבר הסהארה, כהרי האטלס (הבינוני והגבוה) הנישאים, ואין ערי החוף השוקקות חיים עירוניים וסחר ימי בינלאומי כתרבות אורחות הגמלים המתנהלות במדבריות האינסופיים החוצים את היבשת לכל רוחבה. ממש כשם שאין הישימון הנרחב של חצי-האי ערב כערי הסחר שבשוליו או כנאות המדבר שבתוכם התחוללה הדרמה של הולדת האסלאם במאה השביעית לספירתם. הרי הלבנון ורמת אנטוליה מובילים אותנו לסביבה מוריקה ועתירת מים לעומת מדבר-העד שממזרח ומדרום לארץ ישראל, ובתווך מרחב סוריה הגדולה ועיראק, הנודעים לפעמים בשם הקיבוצי " הסהר הפורה "  על שום חקשת  הפוריה הרחבה שהם מציירים בנוף המדברי, מחופי ישראל והלבנון ועד לעמק הפרת והחידקל.

לחיות עם האסלאם-רפאל ישראלי

פרק ראשון

הזירה האסלאמית בימינו – עמוד 13

הרי כורדיסטן, המצטיינים בגובהם ובפראותם, מסובכים על קבוצה מוסלמית-סונית גדולה, בת למעלה מ-30 מיליון נפש , הנבדלת מן הערבים ונדחית
מפניהם, והמחולקת בין תורכיה (15 מיליון), עיראק ואיראן (5 מיליון כל אחת) והשאר בסוריה ובקווקז. סמוך להם הקווקז המוסלמי- נוצרי שהיה עד לא מזמן חלק מברית-המועצות והפך מאז 1990 לאיזור מחלוקת בין ארמניה וגרוזיה הנוצריות לרפובליקות האסלאמיות המהוות חלק מן הפדרציה הרוסית (דגסטן, צ׳צ׳ניה) ואזרבייג׳ן העצמאית. באיזור הזה אנו בשערים ההרריים של מרכז אסיה המשתרע מזרחה משם, ובהמשכו של העולם התורכי-מוסלמי שהחל מרמת אנטוליה התורכית ובנותיו מאכלסות את ערבות אסיה המרכזית. זהו גם איזור הספר שבין הסונה לבין מדינת השיעה הגדולה – איראן, שגם לה שלוחה אתנית בטגייקיסטן – אחת מחמש מדינות מרכז אסיה המוסלמית שהיו לעצמאיות. שלוחות אתנו-דתיות יש לאיראן גם במדינה הסמוכה ומוכת הסבל – אפגניסטאן, שהסונים שוב שולטים בה בכיפה. מאפיינת איזור זה פלגנות רבה, על אף המטריה האסלאמית המחברת, דבר המוסבר במידה ידועה על-ידי קשיי המעבר באיזור ההררי שהתנועה בו מוגבלת למעברים צרים, שבתקופת השלגים מנתקים בפועל בין איזור לאיזור ומקילים על אילי-מלחמה לייסד בהם את אחוזותיהם הפרטיות, להחזיק בהם כוחות צבא פרטיים, ולנהל שלטון אוטונומי וגם לטפח סיעות מיעוט דתיות.

ואנו כבר בגבול תת-היבשת ההודית, הנחלקת כיום לשלוש ישויות מדיניות נפרדות – שתיים מהן מוסלמיות (פקיסטן ובנגלה-דש), ומשם מזרחה ודרום מזרחה אנו כבר בשעריו של האסלאם המלאיי, ובו האיים האינדונסיים, המהווים את המדינה האסלאמית רבת האוכלוסין ביותר, ומלזיה, שבה הרוב מוסלמי. אך בשני המרחבים הללו, ההודי והמלאיי, וגם מעבר להם צפונה מתת־היבשת וממזרח לה, נפתח לפנינו עולם עצום ורחב ידיים של מיעוטים מוסלמיים בארצות לא-מוסלמיות: מהודו עצמה, שבה למעלה מ- 120 מיליון מוסלמים מהווים מיעוט של 12% באוכלוסיית המיליארד, ועד למיעוטים מוסלמיים אחרים, פחות או יותר גדולים, גם בארצות בודהיסטיות מוצהרות כתאילנד, בורמה ונפאל, גם בארצות שבהן הנצרות שולטת בכיפה, כרוסיה וכפיליפינים, וגם בשארית הארצות הקומוניסטיות למראית עין, כסין ופחות בווייטנאם ובחצי-האי ההודו-סיני בכלל. זה כמובן מעורר את השאלה המרתקת בפני עצמה בדבר אורח התנהגותו של האסלאם הרובני, בארצות הנחשבות כמכורה אסלאמית המהוות חלק בלתי נפרד מן הקהילה האוניברסאלית של האסלאם ומאוגדות בארגון הוועידה האסלאמית בן 57 החברות; שם בדרך הטבע האסלאם השליט הנו בעל ביטחון עצמי של בעל בית, חוקי האסלאם מוצהרים בפרהסיה ולעיתים יש להם עדיפות ואף נסיה לכפייה על לא-מוסלמים. לארצות אלו גם מדיניות חוץ אסלאמית, המתבטאת גם באו״ם וגם בוועידה האסלאמית, כפי שראו עינינו ושמעו אוזנינו בעת השתלחותו של ראש ממשלת מלזיה מחאתיר בישראל וביהודים זה לא כבר, לקול תרועותיהם של ראשי מדינות האסלאם, לרבות אלה שכרתו שלום עם ישראל.

גם במזרח התיכון ובאפריקה, במדינות הרוב האסלאמיות ובתוכן כל מדינות ערב וגם תורכיה ואיראן, וכן כמה ארצות באפריקה השחורה, קיימת לעיתים בעיה חריפה של אכיפת חוקי האסלאם על הלא-מוסלמים, כבסודאן ובניגריה, או רדיפה של מיעוטים נוצרים כבמצרים ובניגריה, בהאים ויהודים ודרוזים באיראן ובארצות ערב וכיוצא באלה. אולם התמונה לעיתים מתהפכת בארצות שבשולי העולם המוסלמי, שבהן הרוב או השלטון המוסלמי אבד, כבהודו, בספרד ובישראל, או שמעולם לא נתהווה, אך האסלאם חדר והתפשט לתוכן בדורות האחרונים. בקטגוריה הראשונה השאיפה נותרה, לעיתים חבויה, לעיתים מתפרצת, להחזיר עטרה ליושנה, כמו בסיכסוך הישראלי-ערבי, ואילו בקטגוריות האחרות הולכת ומתחוורת תמונה מורכבת שאין המוסלמים בני המיעוט יודעים כיצד לטפל בה. מצד אחד, מוסלמים אמורים להישמר מפני חיים תחת שלטון לא-אסלאמי, מחשש שייאלצו להסכין עם הצרת צעדיהם; אך מאידך, אילוצי הפרנסה והעודפים הדמוגרפיים בארצותיהם דחפום בדורות האחרונים לחפש את מזלם מעבר לים, ומדרך הטבע היו אלה ארצות המערב שהציעו להם אפשרויות קליטה, הן מפאת שפעת מקומות העבודה הזמינים, והן משום שהניחו להם לעשות כחפצם בטיפוח חיי קהילה ודת אסלאמיים בארצות גלותם. כך הלכו והתבססו קהילות מוסלמיות ניכרות בכל רחבי תבל, ובכמה ממקומות מושבם הם גם הגיעו לעמדות השפעה המעצבות את מדיניות ארצות חסותם. אלו אינם חלק ממפת העולם האסלאמי, לפחות לפי שעה, אך התגברות השפעתן של הקהילות הללו, וקולן הנשמע ברמה גם בענייני פנים, הכוללים התנכלות ליהודים המקומיים, וגם בענייני חוץ, ובהם הכתבת סדר היום הפרו-ערבי והאנטי-ישראלי של ארצות מושבן, יש בהן כדי להדאיג את הקורא הישראלי.

לחיות עם האסלאם-רפאל ישראלי

לחיות עם האסלאם

דת תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור

ומקורות צמיחתו של האסלאם היסודני של ימינו

רפאל ישראלי

2006

חתך מרתק אחר של התפשטות האסלאם לדורותיו נוסך אור על אורח התנהגותו גם כיום, לפי שפרישת שלטונו על שתי היבשות (אסיה ואפריקה), ובמידה ידועה גם באירופה ובאמריקה, בהן הוא מצליח להוסיף ולהגביר חילו, חפפה שלושה אופני פעולה שבאו, בעיקרם, זה בעקבות זה, ולעיתים בחפיפה ובהשלמה עם זה: כיבוש צבאי, עבודת מיסיון ודרך המסחר. הכיבוש הצבאי בא מיד לאחר מותו של הנביא-המייסד, והוא אופייני למאה הראשונה בעיקר, אם כי הוא נמשך בלא מעט מקומות גם אחר כך. כך כל חצי-האי ערב, ואחר כך סוריה הגדולה, לרבות ארץ-ישראל, ומזרחה משם עד לפרס ואחר כך לקווקאז ולמרכז אסיה, מערבה למצרים ולצפון אפריקה עד לאוקיאנוס האטלנטי ולאחר מכן החל לנגוס בשולי המדבר ובאפריקה השחורה. זו היתה תקופת ההתלהבות הגדולה שנשאה את הלוחמים הבדווים שאינם יודעי- חת בלחימה דוהרת על פני ארצות וממלכות, עמים ותרבויות, עם תחושת שליחות להביא את בשורת הנביא לעולם, מהולה במשהו מתאוות הבצע של שלל אגדי שנפל לידיהם כתמרים בשלות במרוצת התקדמותם. ממלכות עשירות נשדדו, ומותרות החיים המפנקים שניגלו לעיניהם של הבדווים יוצאי המדבר הנזיריים, יש שסימאו את עיניהם והביאום להתפקרות, ויש שדחפום להתפכחות והאיצו בהם ללמוד מנכבשיהם ולהקים אימפריה משלהם. ברחבי האינסוף שנפלו ברשתם הספיקו להקים בד בבד גם את האימפריה האומיית בדמשק (750-661), ויורשתה הקיסרות העבאסית בבגדאד (1258-750), וגם אימפריות אוטונומיות אחרות בצפון אפריקה ובמצרים, בספרד ובמרכז אסיה. הכובשים הפכו לשליטים, הפולשים הפכו למנהלים, אנשי המדבר למודי המלחמה הפכו, בסיוע נכבשיהם, לאנשי מדע ומשפט, תרבות ואמנות, ביורוקרטיה ושלטון. המעמד הערבי השליט, יוצא חלציהם של הכובשים הערבים, ידע שוב, בעזרת נכבשיו, להפוך את התרבות הערבית לתרבות האסלאמית הראשה, מכוח היותו של הנביא המייסד ערבי, שקיבל את הנבואה בערבית והעבירה בשפה הערבית למאזיניו הערבים שבמדבריות ערב. אם כן, התפשטות האסלאם בדרך הכיבוש גם הצמיחה דור אימפריאלי ששלט ברמה כדרך של כובש, ללא היסוס או התנצלות, מונע על-ידי שליחות אלוהית ובוטח בעצמו, ורואה בנס הצלחתו הסוחפת אות לסיוע דשמייא.

ההתפשטות בדרך המיסיון ניתן להשוותה להתפשטות הנוצרית על פני היבשות על-ידי אנשי מסדרים עניים שכל חפצם היה להביא את הישועה לכל פינה בתבל בשליחות האפיפיור, תוך כדי הסתפקות במועט וסיכון חיים. באסלאם מילאו תפקיד מקביל המסדרים הצופיים, אלה קבוצות של מיסטיקנים שאיחדו את הלכות הדת עם המסירות הנפשית, את מעשה המצווה עם החוויה הרוחנית, כמו במסגרות החברתיות המחברות יחד את הארגונים החסידיים, את המיסטיקה הדתית ואת פולחן הקדושים ביהדות. לאמור, החיים נקבצו סביב למייסד המסדר, איש-רוח גדול ובעל סגולות תרומיות שמיוחסים לו מעשי ניסים ויכולות על-טבעיות, וחסידיו נדחקים לזכות בברכתו (ממש אותה מילה – ברכה). האיש הסגולי הזה עוסק גם בפעילויות מיסטיות של למדנות ופרשנות, טקסטואליות עם אלגוריה, תפילה וריקוד, זמר ומוסיקה פולחנית, ומייחס את מסדרו לשושלת יוחסין השבה אחורה עד לימי הנביא או אחד מרעיו הקרובים, בין אם הייחוס נסמך על ממש או שהוא מומצא. במות המנהיג נבחר או מתמנה או עולה על כסאו יורש השוקד על שמירת השושלת, ואילו קברו של המייסד מתפתח למקום פולחן, שבמקומות מסויימים דמה למגנט כה רב- משיכה, עד כי התחרה בעליה לרגל למכה, שעליה עוד ידובר. אמרות החכמים הללו לוקטו מפיהם על-ידי תלמידיהם והפכו ללשון תפילה המתחרה בליתורגיה האורתודוכסית המקובלת. מכאן שלעיתים חכמים מיסטיים ומנותקים אלה היו לצנינים בעיניהם של חכמי ההלכה מן השורה, בדומה למחלוקת בין חסידים ומתנגדים אצלנו. ברי כי אצל הצופים הללו (על שם בגדי הצמר – צוף – הגסים בפשטותם, שהם עטו לעורם), אשר הקפידו פחות על קלה כחמורה בהלכה היום- יומית, ופנו יותר אל הרגש ואל החוויה הדתית, היה קל יותר לחדור לנבכי נפשם של המתאסלמים החדשים ורכשו את ליבם ביתר קלות. מכאן, שאם בעקבות הכיבושים החפוזים, ואם ביציאה יזומה מעבר להם, חבורות בני מסדרים אלה עשו גדולות ונצורות להביא את בשורת האסלאם עד קצות תבל ומלואה. רישומם ניכר ביותר בארצות השוליים שאוסלמו בדרכי נועם לאחר כלות קיטור הכיבוש, כמו במדבריות אפריקה, ערבות אסיה וכמה אזורים אחרים ביבשת הענק ההיא.

לחיות עם האסלאם-רפאל ישראלי

לחיות עם האסלאם

דת תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור

ומקורות צמיחתו של האסלאם היסודני של ימינו

רפאל ישראלי

2006

הסחר היה לאופן ההתפשטות המאוחר שלעיתים בא מיד לאחר השלמת הכיבושים, או בד בבד עם שליחותם הרוחנית של הצופים, אך לא פעם הוא פתח את הדרך לארצות כמו בדרום-מזרח אסיה. להבדיל מדרכי הכיבוש הנועזות ומנתיבי ההרפתקה הצופיים, שבדרך הטבע פרצו דרכים יבשתיות למעצמה האסלאמית המתהווה, שלא היתה יורדת-ים במהותה, מכל מקום בתחילת דרכה, הרי במאות המאוחרות של ימי הביניים, בעיקר במאה ה-14 ואילך, אנו עדים לסחר פורח בבשמים ובתבלינים, שסוכניו העיקריים היו מוסלמים גם מן המפרץ הפרסי וגם מאזוריה המוסלמיים של הודו. תרמו לפריצת דרך זו גם שיירות הסחר הימי הסיניות, בראשותו של ג׳נג חו, יורד- הים המוסלמי שקנה מעמד בחצר קיסרי המינג (1644-1368), ואם כי נסע לעודד את הקשר הסיני עם הארכיפלגו המלאיי, ההתעניינות המוסלמית בו גברה. והגם שתהליך החדירה ההדרגתית ובדרכי נועם של שיירות הסחר המוסלמיות היה איטי ולא תוקפני, והתיישב תחילה רק בערי החוף של יאווה וסומטרה, וסביב מצרי מלאקה, הרי לאחר התאסלמותם של מלכים ונסיכים מקומיים, במגעיהם עם סוחרים ועם צופים ומטיפים שבאו עמם ובעקבותיהם, אם מתוך בצע חומרי ואם מתוך שכנוע רוחני, החלה הזליגה פנימה של האסלאם אל תוך איי הענק יאווה, בורניאו וסומטרה ייתכן שגם היום, למעלה מחמש מאווז שנה לאחר מכן, לא תם ההליך זה, והאיים הלאיים נותרו כאיזור המוסלמי הדליל והשטחי ביותר, אף שזהו גם ריכוז המוסלמים הנומינאליים הגדול בתבל.

 לו באנו לסווג את האסלאם בימינו לאזורי העולם על-פי החלוקה המקובלת, שהנה אירופו-צנטרית לפי טיבה, היינו מוצאים שהדת הגדולה והמצליחה הזו, בזכות כמה מעיקריה שנעמוד עליהם בהמשך, נחלקת כמעט לשלושה שלישים אזוריים שווי ערך מבחינה מספרית, שמשמעותם כי נקודת הכובד של האמונה הזו תחילתה אמנם בחצי-האי ערב, ממנו הסתעפה צפונה ומזרחה וגם מערבה, אך בגלי ההתפשטות הנוספים עבר המוקד הדמוגרפי מזרחה. ובכן, השליש הראשון כולל את כל 22 מדינות ערב עם קרוב ל-300 מיליוני אוכלוסים, ואליהן יש להוסיף את מדינות איראן ותורכיה שבכל אחת למעלה מ-70 מיליון מוסלמים. אם נמנה בתוכם גם את מוסלמי אפריקה השחורה, אולי עוד כמאה מיליון, שמחצית מהם במאוכלסת שבמדינות אפריקה – ניגריה, וכן את 30 מיליוני המוסלמים של הבלקנים ומערב אירופה, הנה לנו קרוב ל-600 מיליוני מוסלמים בשליש המערבי בלבד של עולם האסלאם. השליש הזה כולל את ארץ המכורה בערב ואת ארצות הלוז ההיסטוריות, ההגותיות והתרבותיות של עולם זה, גם את שני העמים הגדולים שהפיחו עוצמה וחיות חדשים באסלאם, האחד בראשיתו – האיראנים, והשני בנקודת המשבר עם נפול השושלת העבאסית במאה ה-13 – התורכים, אבות הקיסרות העותמאנית האדירה שהיתה סמל העוצמה האסלאמית במשך 400 שנה עד לנפילתה בעת מלחמת-העולם הראשונה. ראינו כי גם בשליש הזה בלבד גיוון העמים, המיעוטים והתרבויות הוא עצום, ובו שליטות שלוש מתוך ארבע האסכולות האסלאמיות שעליהן נספר עוד להלן: החנבלית המחמירה בחצי-האי ערב, המאלכית, גם היא פוריטנית מבית שמאי, בצפון אפריקה, והחנפית, בית-הלל של האסלאם, בכל שאר המרחב. באיזור זה של ארצות הלוז נמצאת איראן השיעית, ובסמוך אליה פזורה שיעית ניכרת בעיראק, שם היא מהווה כ-15 מתוך 25 מיליוני האוכלוסין (למעלה מ-60%), ובארצות המפרץ, בפרט בחוף הסעודי של המפרץ ובאי בחריין.

לחיות עם האסלאם-רפאל ישראלי

לחיות עם האסלאם

דת תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור

ומקורות צמיחתו של האסלאם היסודני של ימינו

רפאל ישראלי

2006

וכאשר אנו פונים מזרחה, השליש השני של עולם האסלאם הרבה יותר הומוגני ויונק ברובו מתרבות המקור ההודית האחת, אם כי בשוליו המרכז-אסיאניים והרוסיים הוא טוען למקורות יניקה אחרים. המדובר בעיקר בתת-היבשת ההודית ובספיחיה, הקרויה גם דרום אסיה, שבכל אחת משלוש הארצות הגדולות המרכיבות אותה, ושהיו בעבר חלק מאותה יחידה היסטורית תרבותית, אנו מונים אוכלוסייה מוסלמית גדולה. הכוונה לפקיסטן, להודו ולבנגלה דש, שבכל אחת מהן מתקיימים ריכוזי בני אדם ענקיים, שבמשולנ מתחרים באוכלוסייוז המיליארו ורבע של הענק הסיני מצפוו בכל אחת מארצות אלה נמצאים י 120 150 מיליון מוסלמים, החיים בדרגות שונות של עוני ודוחק. לקראת סופו של השלטון הקולוניאלי הבריטי. בתת-היבשת, ב-1947, דרשו המוסלמים, בהנהגתו של מוחמד ג׳ינאח, לפרוש מן הישות המדינית המאוחדת שבהנהגת גנדי ונהרו ולהקים מדינה מוסלמית עצמאית משלהם. תוך ייסורים, מחלוקות, מלחמות וגלי עקורים, נוצרה מדינת פקיסטן הגדולה ובה כשני שלישים מכלל מוסלמי הודו, בעוד שליש נותר במקומותיו כמיעוט. המדינה המוסלמית התעמתה במשך שנות דור עם ריפוי פצעי ההיפרדות, העקירה ואיחוי הקרעים, ובפרט עם האנומליה שהיתה פרודה לשתי מחציות: המזרחית והמערבית, שאלף קילומטרים של שטח הודי חצצו ביניהם. פקיסטן הקרועה גם ראתה בעיניים כלות כיצד איזור קשמיר השגיא, שרובו מוסלמי, נותר בשלטון הודי לאחר החלוקה. ב- 1971 התקוממו תושבי האיזור המזרחי שבבנגל, בראשותו של מוג׳יב רחמאן, והם בנגלים שמאסו בשלטונם של בני מערב המדינה הבלוצ׳ים והפונג׳בים, והכריזו על עצמאות ארצם בסיוע הודי פעיל. שתי חלוקותיה של הודו הביאו לכך כי בשתי המדינות האסלאמיות, החיות האחת לחופי האינדוס והשנייה על גדות הגנגס, מכונסים יחד כ-300 מיליון מוסלמים. אם תוסיף עליהם את המיעוט בן 120 המיליון של הודו, את 25 מיליון האפגאנים שמצפון־מערב, את למעלה מ-60 מיליון המוסלמים של מרכז אסיה הסובייטית לשעבר, את הקווקז ואת מוסלמי הפדרציה הרוסית, כמו טטארים, צ׳צ׳נים ואחרים, שוב אנו מגיעים בקירוב למעלה מחצי מיליארד מוסלמים, בני עממים, לשונות, תרבויות ומסורות שונות.

איזור זה גם ידע ימי זוהר שאין להם דוגמא, כאשר הכיבוש המוסלמי ייסד שם את סולטנות דלהי ואחר כך קמה השושלת המוגולית האדירה, שהקבילה בקיומה לאימפריה העותמאנית(מאות 19-16) והגיעה לפסגות של עושר ותרבות כאשר שלטה על תת-היבשת כולה. אם כן, השלטון האסלאמי למד להתמודד, כמו בפרס ובחצי-האי האיברי, עם מצב שבו המיעוט המוסלמי השליט ניהל את חיי המדינה שבה בני הרוב היו לא-מוסלמים. מובן שתהליך האסלאמיזציה מתגבר ומזדרז כאשר השליטים הם מוסלמים, בעיקר בתקופתם של קיסרים רחבי דעת ודורשי פשרות ושילוב עם בני הרוב, אך בתקופתם של מלכים קנאים וחשוכים רבו הרדיפות ורבים מבני המקום או שנאלצו להמיר דתם כדי להתקיים, או שנמלטו על נפשם או שהשיחו קומתם עד שירווח. מכל מקום, המורשת האסלאמית בתודעה ההודית הנה עצומה ומעורבת, וכך גם היחס למיעוט המוסלמי האדיר שנותר בהודו לאחר החלוקה. כי מחד רבה הגאווה ההודית על תרבות הפאר שהותירו המוגולים אחריהם, שהתאג׳ מהאל הנו רק המופת הפופולארי ביותר בתוכה, אך מאידך הם כועסים על שהאסלאם סירב להיטמע בחרדות הודו הגדולה וכפה את חלוקת היו שת תוך קריעתה וריסוקה, ופציעתו! באופן כח אווש, עד כי היא מתקשר י\ז חיוגt להתאושש מן הטראומה ההיא, גם פיזית וגם נפשית. והא ראיה – שלוש המלחמות שהיו ביבשת מאז חלוקתה, המלחמות המאיימות להתלקח תמיד בגלל קשמיר או בגלל האיום הגרעיני ההדדי, והתבערה המתמדת שבחיכוך בין הרוב ההינדי לבין המיעוט המוסלמי שהיה שליט ונדחק למעמד של מיעוט, ולא השלים. גם בשוליים המרכז-אסיאניים קמו ממלכות מוסלמיות בשלהי ימי הביניים, לפעמים עם זיקה לאיראן ולפעמים לצפון הודו ולאפגניסטאן, והמצטיינת שבהן השושלת הטימורית (שלהי המאה ה-14 ותחילת ה-15) שהגיעה לפסגות אימפריאליות ותרבותיות מרשימות, ששרידיהן המעטירים עדיין מקשטים את הערים העתיקות של בוכרה, סמרקנד, טשקנט וחיווה שבאוזבקיסטן המודרנית.

אשר על כן, איזור זה הוא אחד הבעייתיים והנפיצים ביותר בעולם האסלאם, לא רק בגלל בעיית קשמיר שימיה כימי חלוקתה של היבשת, אלא גם מפאת אזורי התפר הפראיים שבו, בהם שולטים שבטים שמעולם לא הכירו בשלטון חוק, הם מקומות אידיאליים לצמיחת קבוצות מורדים ופורעים, להקמת בסיסי אימונים לטרור ולטיפוח דוקטרינות לוחמניות ואלימות שיד השלטון, גם לו רצתה, לא יכלה להגיע אליהם. אזור ספר זה, הכולל את אפגניסטאן, פקיסטן וכמה מן הרפובליקות האתניות של מרכז אסיה (טגייקיסטאן, קירגיזסטאן, אוזבקיסטאן, קזחסטאן ותורכמניסטאן), ובו גם פירוד לשוני-אתני-כיתתי-שבטי עצום, מורה בעצם השמות של ארצותיו על פירוד \\ז.- סטאן היא ארץ, ומכאן שהסטאנים השונים הם ארצות האפגאנים, האוזבקים, הקזאכים, וכדומה, ממש כמו שאירלנד, פינלנד, אינגלנד הן ארצותיהם של האירים, הפינים והאנגלים (אך לא תאילנד שתושביה הם תאים, ושפתם תאית, ולא פקיסטאן שהיא ארץ הפקיסטאנים). השמות הללו עלו לחדשות בדיוק משום שקבוצות אסלאמיות קיצוניות, כמו הטליבאן והקאעידה, מצאו שם מקלט, וכל ההפצצות וההתקפות של האמריקנים ובעלי בריתם המקומיים שאינן מצליחות להוציאם ממעוזיהם או להשמידם, והם עוד עתידים לייצר מכשלות רבות לעולם המערבי, וישראל בכללו. גם הפדרציה הרוסית, שנפטרה כביכול מעול שש הרפובליקות האסלאמיות במרכז אסיה ובקווקאז, משקילפה מעליה את משטר ברית-המועצות על 15 הרפובליקות שלה, נמצאת עתה במצוקה מפאת לחץ המיעוטים האסלאמיים שנותרו בתוכה, לפרוש גם הם, תהליך שלו החל היה יכול להביא קץ גם לעצם קיום הפדרציה שבה 89 עממים, שהרוסים הם רק בני הרוב שבה. מכאן התעקשותם שלא לוותר לצ׳צ׳נים, שלו נכנעו להם, היו קמים הדגיסטאנים והטטרים ואחרים, ותובעים את ליטרת הבשר שלהם, ואז לא היה עוד קיום לפדרציה ההיא.

לחיות עם האסלאם-רפאל ישראלי

פרק ראשון

הזירה האסלאמית בימינו

האסלאם, שיצא מתווה לשליטה הקומוניסטית באיזור הספר שמעבר לתה חיבשת של חודו, ומצא עדיין בשלבי מהפך וגיבוש זהות חדשה, העשויים להיגזר מן האופי שילבש לבסוף. כאשר ברית-המועצות החליטה לפלוש לאפגניסטאן בערב חג-המולד של 1979, היה זה בדיוק כדי שלא לתת לאסלאם המהפכני של חומייני לחלחל לתחום הרפובליקות האסלאמיות שלה דרך הררי אפגניסטאן. אולם מאבקה המר ועתיר החללים, שהביא לנסיגתה בבושת פנים כעבור עשור שנים, ושאגב סייע גם להטבעתה ולהפסדה במלחמה הקרה, הפיח רוח חדשה במוג'יהידין (לוחמי הקודש)  שבאפגניסטאן, המשוכנעים מאז כי אללה לצידם, וכי אם הצליחו להביס מעצמת- על באמצעים פרימיטיביים, ודאי יוכלו לעשות כן גם למעצמה האחרת – ארה״ב. אלא שהלוחמים באפגניסטאן זכו לסירוגין גם לתמיכת מדינות פונדמנטליסטיות אחרות, כאיראן וכסעודיה, והם מנסים להטיל לצידם את משקל הכובד של התושבים המוסלמים של הארצות השכנות במרכז אסיה, שעל נשמתן מתחולל מאבק איתנים, בו משתתפות גם תורכיה וגם ישראל, ובוודאי ארה״ב. ישראל היא קטנה ובלתי משמעותית, אך היא יכולה לסייע בבניית כלכלתן ובהקניית אמצעי מגן, ובעיקר לספק מודל מצליח של מדינה קטנה (כתורכמניסטאן, לפחות באוכלוסייה אם לא בשטח, או כטגייקיסטאן וקירגיזיה), העומדת בקדמת המדינות החזקות והטכנולוגיות בעולם. הארצות הגדולות יותר בשטח ובאוכלוסייה, באוזבקיסטאן וכקזחסטאן, הן בעלות משאבים ויכולות להסתייע בישראל בכלכלתן. אלא שהמשטרים השולטים בארצות הללו הם ממשיכיהם של הקומוניסטים הקודמים, תחת שמות אחרים ויומרות מתקדמות חדשות, שאינם מקובלים על האוכלוסיות האסלאמיות שם. אם כן, פרדוקסאלית, רק כל עוד מתמידה אחיזתם של העריצים הקומוניסטיים לשעבר שם, טובים הסיכויים לשימור מאחזיה של ישראל בבירות ההן, ואילו דמוקרטיזציה, ובעקבותיה אסלאמיזציה אפשרית, עלולה להביא לצינון היחסים. ובינתיים, ישראל מסייעת להחדרת המודל הפיתוחי התורכי המתון(עד לא מזמן) – הפרו-מערבי, בסיוע תורכיה וארה״ב לארצות אלה, בעוד האיראנים קוראים תיגר על המודל ההוא ומציעים את החלופה המהפכנית-אסלאמיסטית במקומו.

משם נוסעים הלאה לשני האזורים המרוחקים באסיה – למזרח ולדרום- מזרח, שלעיתים הטרמינולוגיה מערבת ביניהם, ובהם השליש השלישי והאחרון של עולם האסלאם. מזרח אסיה, הכולל את סין, יפאן וקוריאה אין בו אלא מיעוטים מוסלמיים וגם הם מרוכזים בעיקרם בסין שמספר מוסלמיה מסתכם אולי ב-30 מיליון או קרוב לכך, מספרים בטלים בשישים במניין אנשיה של סין, על מיליארד ורבע אוכלוסייה. בעוד אשר כמחציתם פזורים בכל הערים הסיניות ומהם מרוכזים במחוזות צפון-מערב ודרום- מערב הארץ, שם הם מהווים רוב מקומי או מיעוטים גדולים, מחציתם השנייה – שאני. המחצית הסינית כה נטמעה אתנית במשך הדורות, עד כי  כמעט איננה נבדלת עוד מן הסינים, והיא מכנה עצמה כבת ״המיעוט הלאומי״ החווי (HUI). הגם שבמהלך ההיסטוריה של מאות השנים האחרונות של הקיסרות הסינית גרמו מוסלמים אלה ללא מעט מרידות, ביניהן עקובות מדם ושואפות פירוד מן הקיסרות, הנה מאז צמחה המדינה הסינית החדשה, מספריהם המבוטלים ופזורתם הגדולה לא איפשרו להם לאסוף כוח עד כדי לקרוא תיגר על השלטון המרכזי. לעומתם, הקבוצות האתניות שבמערב הרחוק הסיני, הידוע בכינוייו הגיאוגרפיים כחבל סינקיאנג או כתורכסטן המזרחית (המערבית מקיפה את חמש הרפובליקות האסלאמיות שנסקרו לעיל והגיעו לכלל עצמאות מאז השתחררו מברית-המועצות), הן ממוצא אתני תורכי והן מהוות בעיקרן שלוחות של אותן הקבוצות האתניות שבמרכז אסיה: טג׳יקים, קירגיזים, קזחים, ועוד קבוצות זעירות אחרות כמו דונגנים. אך הקבוצה השליטה באיזור זה, שכמעט כולה בטריטוריה סינית ומזוהה עם חבל־ארץ זה, הם האויגורים, בני הארץ ותושביה, שמאז התאסלמו במאה העשירית הם שומרים על זיקה תרבותית אל מרכז אסיה האסלאמית, הגם שפוליטית הם שייכים לסין וארגונית הם מקיימים קשרים עם קבוצות החוויי שבפנים היבשת הסינית.

לחיות עם האסלאם-רפאל ישראלי

לחיות עם האסלאם

לחיות עם האסלאם

דת תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור

ומקורות צמיחתו של האסלאם היסודני של ימינו

רפאל ישראלי

2006

האויגורים – הם עם טורקי ממרכז אסיה, הנאמד בכ-10 מיליון נפשות. כ-80 אחוזים מהאוגורים מתגוררים בשינג'יאנגמחוז אוטונומי בצפון-מערב סין, שם הם מהווים כמעט מחצית מהאוכלוסייה. באזור זה הייתה האימפריה האויגורית במהלך המאות ה-8 וה-12 לספירה. כיום מרבית האויגורים הם מוסלמים סונים – שבסין מקיימים זה מכבר שלוחות ופזורה של אנשיהם גם במערב וגם בארצות הסמוכות במרכז אסיה. חלקים מהם מקיימים פעולות הסברה ענפות המטיפות להיפרדות מסין, ולתחיית האסלאם, ושואבים עידוד מן הרפובליקות האסלאמיות שבהן הם חוסים, מהן הם מקבלים סיוע, ממלכתי ופרטי כדי להשיג את מבוקשם, ומשמשים יסוד תוסס ולוחמני, שיש בידו כוח מגייס בלתי מבוטל, הנשען על ״גזילת אדמתם״ על-ידי הסינים. ואמנם, מאז הקמת המשטר הקומוניסטי, הנהיגה הממשלה מדיניות של שנת שירות לצעירים סיניים, המתיישבים בשליחות האומה במרחבי האין-סוף של סינקיאנג כדי לדלל, במידת האפשר, את האוכלוסייה האויגורית ולהציג כף רגלם בתוככי איזור הענק ההוא, החשוב להם מן הבחינה האסטרטגית. וכך הגיעו במרוצת השנים ליחס של מחצית-מחצית בין שני סוגי האוכלוסייה, כאשר לדידם של הסינים זוהי מדיניות לאומית-חלוצית למהדרין, ואילו למקומיים מדיניות התנחלות מנשלת ומתגרה. זה מזכיר את סוגיות נצרת עילית ומצפי הגליל, אלא בפרופורציות מרחביות אחרות. בהקשר של הטרור העולמי הפכו האויגורים לבעלי ברית פוטנציאליים של אבירי הטרור, עד כי שתי היריבות המסורתיות באסיה, סין והודו, הפכו למשתפות פעולה ביניהן לעת מצוא על רקע פחדן המשותף מן האיום האסלאמי עליהן – זו בקשמיר וזו בסינקיאנג, ושתיהן שמחות להיעזר בעצתה ובכושר עשייתה של ישראל הסובלת מן הטרור החמא״סי והחיזבוללהי, בפרט שגם הסינים גילו התארגנות בשטחם השואלת לעצמה את אותו כינוי מצמרר.

לא נצא ידי חובתנו אם לא נערוך היכרות כללית גם עם הזירה האסלאמית שנחשבה רגועה, רחוקה ומנותקת ביותר במשך שני הדורות האחרונים, עד אשר השתחררותה מרודנים, שהולידה גם תהליך של דמוקרטיזציה, נתנה דרור, באופן פרדוקסאלי, גם להתפרצויות אסלאמיות אלימות. המדובר בעולם המלאיי שכבר הוזכר לעיל בהקשרים אחרים והוא כולל בעיקר את איי אינדונסיה, שנחשבו לפנים כאיי ״הודו המערבית״ (משום שבנסיעה מסביב לעולם מערבה, בין אמריקה להודו, הגיעו אליהם קודם וסברו בטעות שהגיעו לתעודתם), חצי-האי המלאיי וכמה מאיי הפיליפינים. עולם זה, הממוקם בדרום האוקיאנוס השקט, אוסלם בדרך המסחר, כפי שציינו לעיל, ובגלל מרחביו הגדולים, האסלאם חילחל רק לאיטו לפנים האיים הגדולים, ולכן הוא נותר שטחי מאוד ונראה גם כמתון, ומכל מקום לא היה מעורב עד לאחרונה בפוליטיקה וברדיקליזם מיליטנטי. זה נובע מכך ששני הדיקטטורים הגדולים ששלטו באינדונסיה בזה אחר זה לאחר השתחררות אינדונסיה מידי השלטון הקולוניאלי, כלומר סוקרנו המייסד, ולאחריו מפקד צבאו שאחז ברסן השלטון – הגנרל סוהרטו, אשר שלטו ברוב השנים הללו, כפו את חוקת חמשת העקרונות (הפנצ׳סילה) שמכירה בכוח עליון אך לא הכריזה על האסלאם כדת המדינה, והנהיגה בפועל משטר חילוני. ורק עם התפוגגות שלטונו של סוהרטו לאחר שלושים שנות יד-ברזל מרוככת משהו בפיתוח כלכלי, ובעקבות מהומות דמים, קמו על רגליהן תנועות אסלאמיות שקטות וסולידיות, כנהדת אל-עולמא' של ווחיד והכניסו פוליטיקה אסלאמית לזירה. או אז, בהשפעות חיצוניות שונות, לאחרונה ביוזמה ובתמיכה של אל- קאעידה, גם קמו קבוצות רדיקליות אלימות אשר חוללו כמה וכמה מעשי חבלה חמורים שזרקו את אינדונסיה באחת למחנה עתיר הטרור.

לחיות עם האסלאם-רפאל ישראלי

 

 לחיות עם האסלאם

לחיות עם האסלאם

דת תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור

ומקורות צמיחתו של האסלאם היסודני של ימינו

רפאל ישראלי

2006

מאז סוף שנות התשעים הזירה האינדונסית הפנימית הנה כמרקחה. במדינת-ענק זו, בת אלפי האיים, שמוטת רוחבה ממזרח למערב כרוחב היבשת האמריקנית, גרים כ-220 מיליון איש, יש אומרים יותר, רובם מוסלמים נומינאליים שאינם יודעים הרבה על דתם, וחלק גדול מהם חיים על קו התפר שבין האסלאם המנהגי כפי שלמדו אותו בחיי היום- יום שלהם, לבין ערב-רב של אמונות ודעות שעל גבול הפגאניות. אלא שהתעוררות התנועות הרדיקאליות המוסלמיות, שחלקן מעורבות במאבקים הפוליטיים הפנימיים, גרמה מתחים ותוהו ובוהו שגם הולידו חוסר יציבות וחילופי שלטון תכופים. פרעות בנוצרים שבאי טימור, למשל, הביאו להתקוממות האוכלוסייה הנוצרית ולמאבק רב-שנים שחילק את האי והקים שם מדינה נוצרית עצמאית. גם באיים אחרים בארכיפלגו של המולוקה, בפרט באי אמבון, היו התנגשויות דמים של אסלמיסטים בנוצרים המקומיים, דבר המעודד את התנועות האסלאמיות להציג את המאבק כנוצרי-אסלאמי ולהבעיר את הזירה ביתר שאת. ארבעה איים עיקריים מהווים את אינדונסיה, מהם יאווה ובו למעלה ממחצית כל האוכלוסייה, והאיים בורניאו, סומטרה וצלבס. בקצה הצפוני של סומטרה, בשטחה של ממלכת אצ׳ה העתיקה, הוצתה כבר לפני שנים מרידה של פונדמנטליסטים המבקשים לפרוש מן המדינה. בורניאו עצמה נחלקת בין שלוש רשויות: המחצית הצפונית הנה אחת מן הממלכות המהוות את הפדרציה המלזית, ובתוכה עצמה נסיכות ברונאי האגדית, ששליטה נוהג בה כברכושו שלו וצובר הון אגדי מהכנסות הנפט, והמחצית הדרומית היא נחלתם של האינדונסים, וכל שלושתן חלק בלתי נפרד מתחום התפשטותו של האסלאם בדרום-מזרח אסיה.

אנו עדיין בגדר העולם המלאיי כאשר אנו עולים צפונה משם, מעבר למיצר מלאקה, המפריד בין סומטרה לחצי-האי שבקצהו העיר-המדינה הפורחת, סינית בשפתה, בדתה ובזהותה, היא סינגפור, שקיומה תלוי ביחסי שכנות תקינים עם העולם המוסלמי המלאיי המקיף אותה ומאיים עליה. במלזיה המדינה, העשירה בנפט ובגומי, ולאחרונה ידעה גם עדנה בטכנולוגיה עילית, רק מעט למעלה ממחצית 20 מיליון תושביה הם מוסלמים, אך המדינה היא אסלאמית, היא גם פעילה בארגון ועידת האסלאם, ולאחרונה אירחה את הכינוס הזה בבירתה – קואלה-לומפור. הואיל ורוב העושר במדינה מרוכז בידי המיעוט הסיני הגדול(שאר בעלי העסקים הגדולים הם הודים במוצאם), היא נוהגת מדיניות רשמית של אפליה מתקנת למוסלמי הרוב, ומנהלת מדיניות אסלאמית פעילה, מבית ומחוץ, לרבות עמדות אנטי-ישראליות ואנטי- יהודיות כמבואר לעיל. גם מפלגות אסלאמיסטיות ערות משתתפות במשחק הפוליטי, אם כי עד כה נמנעה נטילת השלטון בידיהן. מזרחה משם, באיי השוליים של הפיליפינים, כמו מינדנאו, פלוואן וסולו, רוחש לו אסלאם רדיקאלי שזה שנים הכריז על מרידה למטרות פרישה מן המדינה הנוצרית היחידה באסיה, שם הוא במיעוט. מיעוט זה, המכונה לעיתים מורו, שיבוש של המאורים שהכובשים הספרדיים גררו אתם מאנדלוזיה והשליטו אותו על המוסלמים המלאיים שבתחומם, מונה כ-6 מיליון, חלקו הגיע להסדרי אוטונומיה עם השלטונות והניח את נשקו, אך חלקו ממאן לקבל את הדין, והוא נעזר בבן-לאדן, ולפנים גם בקדאפי, כדי להתמיד במריו. בראש אחת מן הקבוצות הרדיקליות הללו עומד אבו-סייאף(בעל החרב), ששמו מעיד על עיסוקו, והוא מרבה לחטוף תיירים ולתבוע מהם כופר, ולהסתופף במחבואי ג׳ונגל העד שם, כדי לחמוק מן הכוחות המיוחדים הפיליפיניים שנבנו, בסיוע אמריקני, כדי להילחם בטרור.

הזירה האסלאמית בימינו – רפאל ישראלי

 

לחיות עם האסלאםהזירה האסלאמית בימינו

בעוד אשר בשאר דרום-מזרח אסיה, כלומר בחצי-האי ההודו-סיני (וייטנאם, קמפוצ׳יאה, לאוס) אין חיים מוסלמיים ראויים לציון, ראוי שלא לדלג על הגבול שבין תאילנד למלזיה, שם מתרוצצת מרידה מוסלמית זה שני עשורים. בתאילנד ישנם גם מוסלמים סינים, צאצאי הפליטים מסין מימי מרד יונאן (73-1856) שרוסק באכזריות, אך מאז התיישבו באיזור צ׳יאנג־מאי שבצפון המדינה, קולם לא נשמע והם חיים בשלווה ובקומה שחוחה. אולם בדרום המדינה המצב שונה: קבוצה של כחמישה מיליון מלאיים, הגרים בטריטוריה תאית ומחזיקים באזרחות תאית, דרים בקרבה וברציפות מסוכנת עם השטח המלזי הסמוך ובהמשך לו, דבר שעושה את השליטה והפיקוח עליהם קשים שבעתיים. על אחת כמה וכמה שהם נמצאים במרידה נגד מדינתם ושואפים להיספח לעמם, תוך שימוש באלימות ובטרור, הנזונים מן התנועה הלוך-ושוב בין שתי המדינות שאין שליטה גמורה עליה, ובעיקר מקבוצות של סטודנטים ומהפכנים למיניהם, הסופגים רעיונות אלה בקואלה-לומפור וחוזרים להורותם בעריהם ובכפריהם. גם נסיונות הממשלה התאית להגביל את תנועתם על-ידי ייסוד אוניברסיטה באזורם, לא הועילו יותר מאשר הקמת האוניברסיטאות על-ידי ישראל בשטחים, בתקווה למתן את המיליטנטיות של ארגוני הטרור הפלשתיניים.

הנה כי כן, עולם האסלאם בכללותו הוא כיורה רותחת, מסוכסך בתוך עצמו ועם אחרים. כל עוד סיכסוך כלשהו הנו כמותי, כלומר על שטחים ונכסים, תמיד ישנו מקום למשא ומתן, בו תהליך הלקיחה והנתינה ניתן להתרגם לפשרה ולהסכם, ואז בא השלום. אולם, כאשר הסיכסוך מיוסד על אידאולוגיה ועל דת, בחינת ״כולה שלי״, ואין עליה דיון, משא ומתן ופשרה, אזי אלימות, שפיכות דמים, שנאה ומלחמה נותרות אופציות יחידות. משום כך, בעידנים אופטימיים יותר דובר על ״פתרון סיכסוכים״ ואפילו פותחו תורות ״מדעיות״ שלמות שלפיהן אם אדם ינהג כך וכך מידות חיוביות בתחום הלוגי הנתפס, הרי לא יעמוד עוד מכשול בפני יישוב כל סיכסוך. ואילו המציאות הקשה הטופחת על פנינו יום יום מלמדת אותנו כי בהיעדר יישוב סיכסוכים, מהיות אלה יותר ויותר אידאיים, כוללניים ותובעניים, די לנו אם נצליח ״לנהל את הסיכסוך״, לשמור מפני התפשטותו, לשמרו על אש קטנה ולהמתין לימים טובים יותר. זהו סוג הסיכסוך שיש לעולם המערבי עם האסלאם היסודני, הנוקט דרך אלימות וטרור לא כדי להשיג תנאי מחיה טובים יותר, אלא כדי לנצח ולהכחיד את אויביו. אשר על כן, בפרקים הבאים נלמד כיצד צמחו רעיונות אלה בלב האסלאם, כיצד הצלחותיו והתפשטותו ונצחונותיו האדירים נטעו בו את הביטחון בנצחון הסופי, כיצד התהפך גורלו והוא היה למשיסה בידי המערב החזק והכובש, וכיצד הוא מנסה כיום להפוך שוב את הקערה על פיה ולהחזיר ליושנה את העטרה האבודה. עם זאת, יש לזכור כי האסלאם היסודני איננו אסלאם חדש או שונה, אלא הוא מיוסד על אותם מרכיבים שהצעידו את ראשוניו אל ההצלחה, והוא רק מתלבט בדרכים הבדוקות שיש ללכת בהן על מנת להגיע ליעדו כאן ועכשיו.

חלק א' : יסודות הדת האסלאמית פרק שני : הזירה הקדומה בחצי האי ערב

חלק א' : יסודות הדת האסלאמיתלחיות עם האסלאם

פרק שני : הזירה הקדומה בחצי האי ערב

 

בטרם נספר כיצד כל זה החל להירקם, נבדוק את זירת חצי-האי ערב ואת סביבתה הקרובה, בה נולד נביא האסלאם, בה עוצבה אישיותו, ובה התחוללה הדרמה הגדולה של הולדת האסלאם. חצי-האי ערב הנו מן המדבריות הנרחבים, הקשים ומקשי-החיים עלי אדמות. שטחו כמעט כמחצית ארה״ב, כלומר יותר מ-4 מיליון קמ״ר, כ-4 פעמים שטחה של מצרים ופי שמונה משטחה של צרפת, הגדולה במדינות אירופה. בהשוואה לארצנו הזעירה, ערב יכלה להכיל 80 פעמים את ארץ-ישראל המערבית. בימים ההם רק מאות אלפים אחדות של בדווים (בדו=מדבר ישימון) שוטטו במדבר הענקים הזה, שבו הטמפרטורות יכלו לנוע מ-50 מעלות ברום השמש בשמיים בעיצומו של יום, ועד לסביבות נקודת הקיפאון בלילות, בפנים המדבר המרוחק מאות קילומטרים מהשפעתו הממזגת של הים. הים שהקיף את חצי-האי משלושת עבריו איפשר גם הקמת ערי נמל לסחר בינלאומי, הן על הים האדום במערב ומשם לסיני, לאלכסנדריה ולערי אירופה; הן על חוף האוקיאנוס ההודי בשוליים הדרומיים של חצי-האי בואכה תימן וחצרמוות, ומשם להודו ולסין; והן לחופי המפרץ הפרסי שהיה זרוע נמלי מסחר עתיקים ככופה ועומאן, ומשם לעבר הודו, סין ודרום-מזרח אסיה, דרך שהסינים כינוה, תוך הקש לנתיב הסחר היבשתי המקביל והעתיק יותר – ״דרך המשי הימית״. אם כן, כדי להימנע מלהקיף את כל חצי-האי הגדול הזה, אחת מדרכי הסחר ההגיוניות שבין ערי אירופה לבין המפרץ הפרסי והאוקיאנוס ההודי קישרה בין החוף המערבי לחופו המזרחי של חצי-האי.

 בימים שבהם אנו עוסקים, כלומר בסוף המאה השישית לספירה, מילות המפתח הבינלאומיות, שהיו באווירו של המזרח התיכון, היו אימפריה ודת, כאשר האחת שזורה ברעותה ומקנה לה את זהותה. שתי אימפריות-דתות שלטו במרחב: הביזנטית-הנוצרית, שפרשה את שלטונה על רמת אנטוליה, לאחר התפלגותה של הכנסייה הנוצרית למערב הקתולי שברומא ולמזרח הביזנטי שבקושטא, ושלוחותיה גם בסוריה ובארץ-ישראל, לאמור בסמיכות לזירה הערבית מצפין¡ והסאסאנית-זורואסטרית שבסיסה בפרס, שדת זורואסטרה שליטה בה, ושלטונה פרוש עד למסופוטמיה, כלומר עד לגבול הצפון-מזרחי של ערב. כיוון שהמדבר הלוהט לא היה אדמה מכניסת אורחים במיוחד, הוא נותר בתווך לנפשו, כשטח נייטראלי פתוח להשפעות מכאן ומכאן. בעיקר היתה ניכרת ההשפעה הנוצרית באזורי הביניים שחצצו בין האימפריות לבינן, ובינן לבין ערב, לפי שכיתות וסיעות נוצריות לרוב נעו ונדו באיזור הזה והעבירו את רעיונותיהן מהכא להתם. יתרה מזו, נזירים נוצרים לא מעטים חיפשו להם מקלט במדבר הערבי האין-סופי, שם מצאו מנוחה לרגליהם בבדידותם במערות, בהן ניהלו חיי פרישות וסיגוף בלתי מופרעים, עד כי במשך מאות השנים ששהו שם קנו להם רעיונותיהם על האל המונותיאיסטי שביתה מתרחבת והולכת גם בקרב הערבים הקדמונים, שעימם באו במגע מזדמן. בודדים אלה נקראו בעגה המקומית חניף, ללמדך שרעיון האל האחד לא היה לגמרי זר בחצי-האי עם בואו של הנביא. למאמינים ברעיונות אלה ודאי ניתן לצרף את השבטים היהודיים שגרו בית׳רב, אחת מערי חצי-האי שלימים תהפך למדינה, כנראה מאז חורבן הבית היהודי השני.

החיים במדבר קשים מנשוא, ולפרט אין קיום בו. אשר על כן, הארגון הבסיסי של החברה התנהל במסגרת המשפחה המורחבת והשבט, ומספר שבטים התאגדו לעיתים לברית ביניהם למטרות מלחמה על מחוזות מרעה, או התגוננות מפני פושטים ומדעים, או להישרדות בתנאי מחיה קשים. התלות בשבט היתה כה מוחלטת, עד כי טופחה מורשת שבטית שהיתה לחוקת התנהגות שאין לחרוג ממנה, והיא סבה סביב עולם הערכים שראש השבט הסייד ־האדון בלשון ימינו¡ או השייך־זקן, כי בזקנה טמונים חוכמה ושיקול דעת) היה אמור לגלם ולעמוד כמודל לחיקוי, כמקור לתבונה ולעצה, כמנהיג ללא חת בעת קרב, כפוסק נבון וצודק בין ניצים וכמכניס אורחים נדיב גם בעיתות מצוקה. התכונות הללו נודעו לתהילה בשמן הקיבוצי מרווה ( = גבריות אידיאלית במיטבה), ששמעה יצא מעבר לתחומי השבט והוסיף כבוד לשבט כולו. לעיתים נמדדות תכונות אלו, שאחת מהן היא פרישת חסות השבט (גייוואר) על חלשים ובודדים שבאו לדור במחיצתו ולבקש את הגנתו, על פי מספר החוסים (גיאר), אשר ככל שגדל זהו אות למוניטין שיצאו לנדיבותו ולעוצמתו של השבט. לצידו של ראש השבט, בחברה אנאלפבתית זו, שימש השאער (־משורר) מעין איש יחסי הציבור של השבט, אשר תפקידו היה לשמר את המסורת השבטית בסיפורי גבורה ובשירי קרב, שנודעו כאייאם אל-ערב (דברי ימי הערבים), שלוקטו מאוחר יותר באנתולוגיות מן היפות ביותר שיצר האדם, ומשמשים עד היום מקור לא אכזב לתיעוד ההיסטוריה של השבטים בימי טרוס-האסלאם, הנקראת גיאהיליה (־הבערות), כלומר התקופה שקדמה לבואו של נביא אללה ובה בני-האדם היו שרויים בבורות גמורה ובאבדן דרך. אנו נראה להלן, שכל אימת שיסודנים מוסלמים ראו לגנות חברה מוסלמית בת ימינו על שאיבדה את דרכה וויתרה על ערכיה האסלאמיים, הם הטיחו נגדה כי היא חזרה לתקופת הג׳אהיליה, כה כבדה האשמה בעיניהם.

השאער היה גם הארכיון החי של השבט, כי באין תרבות כתובה הוא אצר בזיכרונו המופלג את דברי ימי השבט והעבירם לאחרים¡ הוא גם היה מעלה המורל בטרם קרב על-ידי ציטוט עלילות קרב מן העבר, והטחת עלבונות באוייב מוג הלב הניצב ממול; וגם מייצר סיפורים ושירים חדשים, בין מתוך עלילותיו המתחדשות של השבט ובין פרי דמיונו של המחבר. אבל גם הוא, כמו ראש השבט, היו כפותים למושגי הכבוד (שרף} שהפגיעה בו חייבה תגובה, שאם לא כן עלול כבוד רמוס זה להיראות כבלתי מצדיק פעולה ובכך להשליך על יוקרת בעליו. הכבוד היה קשור לזכות על נכסים ועל נשים, ופגיעה באלה יכלה להביא למלחמות ולשרשרת פעולות גמול אינסופיות, בתוקף מנהג נקמת הדם, שלפיה אין להותיר דם שפוך, בין בשוגג ובין במזיד, ללא גביית מחיר. מובן שחוקים מנהגיים אלה גם ריסנו מצד אחד את אורח ההתנהגות של הפרט בשבטו וכלפי בני שבטים אחרים, אך היו גם לעיתים עילה למחזורי אלימות שקשה היה להביאם לקיצם, אלא אם כן נערך טקס התפייסות (צלחה} בו שולמה תמורה להרוג האחרון ובכך נותקה השרשרת. בחברה זו גם נהגו לקבור חיים תינוקות נקבות כדי להימנע מן ה״בושה״, אם לאב המוליד אין בנים זכרים להשתבח בהם, ושמא ייחשד ב״אי-יכולת״ להוליד זכרים. יחד עם זאת, היו גם אזורי הפקר בין שבטים שנקראו חרם (איזור אסור / קדוש בימינו), כדי לשמור ששבט לא ייכנס לתחום חברו ולא יצית סיכסוך. נוסף לאזורים אלה גם סומנו מועדים מסויימים שבהם הוסכם על כל השבטים להימנע מפשיטות זה על זה, כדי לאפשר פעילות דתית, חקלאית או התארגנותית בימי הנדידה העונתית בין העמקים שסיפקו מחסות למאהלים הסגורים מפני סופות החורף, לבין ראשי הגבעות שחשפו את האוהלים הפתוחים למשבי רוחות בימי הקיץ הלוהטים.

לחיות עם האסלאם-רפאל ישראלי

לחיות עם האסלאם

פריט מרכזי וללא תחליף בחייו של הבדווי היה הגמל. מעבר לקלישאה של ״ספינת המדבר״, מפאת כושרו של הגמל לגמוא מרחקים גדולים באקלים הקשה של המדבר, לאגור בגופו כמויות מזון ומים גדולות מראש, כך שהוא יכול להתנהל ממושכות ללא צבירה מחדש, ולשאת על גבו את כל רכושו של הבדווי בנדודיו מאתר לאתר, משמש הגמל להרבה יותר. לא זו בלבד שהוא משמש רעו של הבדווי וחיית המחמד שלו, אלא כל חלק מחלקיו נועד לו תפקיד עד תום: מחלב הנאקה רוקח לו הבדווי גבינה המשתמרת לדרך, אם איננו צורך את החלב הטרי; משערו הוא טווה את אוהלו(הנקרא בית שער = בית השיער), מעורו לאחר מותו או שחיטתו למאכל הוא מכין בגדים ומצעים, את בשרו הוא צורך לעת מצוא, בעצמותיו הוא משתמש ליתדות לאוהל או למכשירים חדים כמו מחטים, ואפילו מצואתו (במחילה מכבוד הקורא) הוא עושה גללי בעירה. אם כן, הגמל הוא מעין שלמות הנותנת אוטרקיה כמעט מלאה למילוי צרכיו של הבדווי.

פירוש : אוטרקיה

(נ') שלטון עצמי, חברה המספקת את צרכיה ללא תלות באחרים; אי תלות כלכלית, מדיניות הדוגלת בשחרור מדינה מהתלות בגורמים זרים ע"י הספקת כל המשאבים הנחוצים לה באופן עצמאי

 ידוע הדבר, ששיער בכלל הנו חומר היגרוסקופי, היינו סופח מים, לאמור ככל שיורד גשם או מזדמנים שטפונות בוואדיות בימי חורף, כך יריעות האוהל תופחות והופכות לבלתי חדירות למים, להגנה כמעט מושלמת על מיטלטליו הדלים של הבדווי. בהתראה קצרה, כל אשר לו מקופל בזריזות ומועמס על גב הגמל/ים, לרבות הנשים והטף, ובעל המשפחה עצמו כאשר מקום הרכיבה נותר זמין, ויוצאים לדרך. הגמל גם מספק דימויים וביטויים למכביר בלשון הערבית היפהפיה והעשירה. אחד החשובים שבהם הנו מושג הצדק

 (עדאלה, כך נקרא גם כיום ארגון הערבים בישראל הנאבק על זכויותיהם), הנגזר משיווי המשקל שבין השַׂקַיים שעל גב הגמל. וכמו שגמל יצלע ולא יילך במיטבו אם השקיים אינם מאוזנים, כך הבדווי, והערבי בכלל, לא יתפקד אם הצדק לא נעשה לו. מכאן הביטויים "שלום עם צדק" או ״ארגון עדאלה״, שקשה למצוא כדוגמתם בתרבויות אחרות.

חיי הבדווי לא היו נטולי רגש דתי ועשייה פולחנית. אדרבא, נוכח ריבוי האלילים שעליהם מסופר בקוראן, היה על הנוהה אחריהם לספק את רצונותיהם במקומות שונים ובמועדים שונים, קבועים או מזדמנים. עליהם נוספו מה שמדע הדתות קורא דתות של עצמים דוממים Religions Fetish שמשמען חפצים או עצמים שנראו לבדווי על-טבעיים בשל הימצאותם או התארעותם במקומות ובזמנים לא תקניים, והם הפכו נושא לפולחן. למשל עץ מוריק, או מעיין מים חיים, או נווה-מדבר בלב הישימון, היה בהם כדי לעורר התפעלות והערצה על כי צצו שלא בדרך הטבע לכאורה, ולכן הפכו לנשוא פולחן עממי, עליה לרגל, חגיגות במועדים ידועים, וכיוצא באלה. לקטגוריה זו ניתן לשייך גם את מקום קבורתם של גיבורים או מנהיגי שבט אגדיים שנתנו מופת בחייהם ולאחר מותם, או משוררים דגולים שהלכו לעולמם ואנשים המשיכו לבוא לקבריהם במשך דורות רבים, תוך טיפוח מנהגי טקס סבוכים. אולם יותר מכול אולי ראוי לציון אותו רסיס מטאור שנחת בקרבת העיר מֶכָּה מתי שהוא בעבר הרחוק, והבדווים התמימים שסברו כי משהו השתבש במערך הכוכבים השמיימי, הותירו אותו תקוע בחולות במקומו, כינו אותו בתואר כעבה, אולי על שום המבנה הקובייתי שבנו סביבו להגנתו ולקיבועו, כמקום פולחן מקודש. בחודש מסויים בשנה, הוא ד'ו אל- חג'ה (בעל העליה לרגל), הוכרזה שביתת נשק במלחמות ובפשיטות האין- סופיות שבין השבטים, שלא היתה מסגרת-על מדינית להביאם בכפיפה אחת, כדי לאפשר להם לבוא לכעבה מבלי שחולשתם, כאשר הם מפורזי נשק, תנוצל על-ידי יריביהם להתנפלות עליהם. אותה כעבה, שתוכנס על- ידי הנביא מוחמד להיסטוריה האסלאמית שהוא הגה, לא תהא עוד נשוא הפולחן לעצמה, כמובן, מפאת עבודת האלילים שבה, אלא רק סמל למקדשו של אללה שהוקם על-ידי אברהם, ואפילו על-ידי אדם הראשון – אבי המוסלמים.

במדבר שממה זה, שבו מתרוצצים שבטים ונלחמים זה בזה למחייתם, ישנן גם כמה ערים, שהחשובות בהן לענייננו הן מכה, ית׳רב וח׳ייבר, בהן פרח מסחר בינלאומי מהיותן על דרך השיירות שבאות מים סוף אל חוף חצי-האי ערב, היכן שעיר הנמל הגדולה ג'דה מצויה בימינו, ומשם מזרחה, כברת דרך לא ארוכה עד לעיר מכה. שם יכלו הסוחרים להחליף כוח, לארגן שיירותיהם, לרכוש אספקה ולגייס גמלים ונהגיהם למסע המפרך החוצה את ערב מזרחה עד לנמלי המפרץ הפרסי. כ-300 קילומטרים צפונה ממכה התרווחה לה העיר ית׳רב, שלימים תקרא מדינה (העיר) של הנביא לאחר שהתיישב בה. ובמניין נאות המדבר המועטים שנזרעו בדלילות ברחבי המדבר הזה היתה גם העיירה ח׳ייבר, שגם היא תשחק תפקיד במגעי הנביא עם בני עמנו. כי זאת לדעת, גם בית׳רב וגם בח׳ייבר היו ריכוזים יהודיים לא מבוטלים ששיחקו תפקיד בתולדותיו הקדומים של האסלאם. ערים אלו, שגם בהן התיישבו שבטים, ניהלו את ענייניהן על-ידי שורה ( = מועצה, המונח שנשמר עד ימינו למוסדות יצוגיים בלתי נבחרים ברחבי העולם האסלאמי), ועדות של נציגי ציבור שמונו בזכות כישוריהם או יוקרתם וענו על הצורך במסגרות על-שבטיות שדרות בכפיפה אחת. המפורסם שבשבטים אלה היה קור״ש, שבטו של הנביא מוחמד, שבו הוא ייוולד בסביבות שנת 570 ושם יחנוך את הקריירה הנבואית שלו בגיל 40 (מכאן גיל הבשלות והחוכמה באסלאם), בטרם יהגר לית׳רב-מדינה בשנת 622, והוא בן 52, ויחל בקריירה פוליטית-מדינית מזהירה, שתזניק אותו לגדולות ואת האסלאם להצלחה עולמית כמעט חסרת משל ודוגמא.

זוהי הסביבה התרבותית והחברתית שבה נולד מוחמד, לאביו עבדאללה ולאימו אמינה, שניהם ממשפחת האשם שבשבט קורייש, לפי שנישואי קרובים מאותה משפחה מורחבת, כמו בני-דודים, או דוד עם אחייניתו, היו מקובלים אז ונותרו חזיון נפרץ גם בימינו. הייחוס הזה של הנביא נשאר אידיאלי בעיני המורשת האסלאמית, משום ששליחו של אללה, ועוד האחרון שבשליחיו (חיאתם אל-אנב'א'}, בהיותו המושלם שבברואים, לא רק הופך מודל לחיקוי באמריו ובמעשיו, אלא כל מה ששייך לחייו הפרטיים אינו יכול להיות אלא רווי רצון האל וחסדו. לפיכך, רבים התיאורטיקנים הפוליטיים באסלאם הרואים במוצא משבט קורייש תנאי לכשירותו לשלטון של שליט אסלאמי. משפחת האשם וצאצאיה היתה למיוחסת ומכובדת בחברה האסלאמית, עד כי שושלת מלכותית כזו, השליטה בירדן כיום, ולפנים גם בעיראק עד הפיכת קאסם ב-1958, רואה כבוד לעצמה להיקרא האשמית – נצר למשפחה ההאשמית מחיג׳אז, אשר גורשה על-ידי הסעודים בעת מלחמת-העולם הראשונה וזכתה בפרס ניחומים בעיראק ובירדן על-ידי הבריטים. משפחת האשם היתה חלק מאותו פלג של קורייש שנטש את חיי הנדודים והתיישב בעיר לעסוק בה במסחר. אילן היוחסין המדומה מגיע לדורות קדומים עוד יותר, לאחר שהאסלאם יוחס לאברהם אבינו (איברהים), לעיתים בצרוף התואר אלח'ליל(הידיד) של אללה, ומכאן שהעיר חברון בה התגוררו האבות נקראת אלח׳ליל עד היום הזה, ולבנו ישמעאל(אסמעיל) עמו התגורר במדבר הערבי ואותו הוא היה נכון להעלות לעולה. אנו נראה שבעקבות רקימתה של גיניאלוגיה זו, רבים פרקי המסורת וההיסטוריה היהודיים שהועתקו מחרן ומארץ-ישראל אל המדבר הערבי, הגם שבעיני מאמינים מוסלמים הם נותרים יצירה אסלאמית מקורית ומקודשת.

מוחמד התייתם מאביו ומאמו בגיל רך וחי בעוני ובמחסור, ונמסר לטיפולו של דודו – אבו טאלב, שגם ממנו לא שבע הרבה נחת. לימים, צירפו דודו לשיירות מסחר, אם כמוביל גמלים ואם כמנהל עסקות מסחר, בהן רכש מיומנות, ניסיון ומוניטין. חשוב מזה, במסעותיו הרבים, כאשר בשעת ההליכה או בהפסקות הלילה היה פורש למנוחה, נזדמן לו לפגוש אנשים רבים אחרים שנסעו כמותו וגם הם השיחו את אשר על ליבם. הוא קלט סיפורים, ואפשר גם פסוקים מהמקרא ומהברית החדשה מפי יהודים ונוצרים, אמירות חז״ל ומדרשים מפי יהודים, אגדות על נפלאותיהן של ארצות ותרבויות אחרות, ובליל שלם של ידיעות ואמירות באורח בלתי סדיר ולא כבמשנה סדורה. יש להניח כי פגש גם נזירים נוצרים וגם אותם חניפים ששוטטו בחצי-האי, וכאשר הרחיק לכת לסוריה גם נתקל בתושבי אותן ממלכות-ספר נוצריות, שהיו ספוגים תרבות נוצרית מתהווה וגם יסודות יהודיים רבים. הגם שלא ידע קרוא וכתוב, היתה בו סקרנות עצומה לדעת ולהבין אמרי אחרים, ורבים מהדברים שהוא קלט אנו מוצאים את עקבותיהם בגילוייו ובנבואותיו לאחר מכן. יש לשוב ולהדגיש כי אם כי אנו בני חורין כצופים על האסלאם מבחוץ, לערוך השוואות ולמצוא עקבות של מסורות שונות באסלאם, ואפילו להפליג בזיהויין של השפעות חיצוניות על מחשבתו של הנביא, לדידם של המוסלמים אלה הם דברי כפירה פשוטו כמשמעו, כי אין לייחס לנביאו של אללה, שהיה רק מכשיר להעברת הבשורה האלוהית לבני-האדם, כל אפשרות של זיהום נבואתו הטהורה בהשפעות חיצוניות. ישנה אפילו סברה כי מוחמד הנער ראה עצמו כנביא שילה הלא יהודי, המוזכר בבראשית (מ״ט), שעליו יוטל להביא את בשורות הזעם האחרונות בטרם יבוא קץ העולם. כפי שנראה להלן, הנביא יתנבא ברוח זו בתחילת דרכו הנבואית.

עמוד 1 מתוך 212

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 84 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אוקטובר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031