הפרעות בפאס-התריתל- י. פנטון


הפרעות בפאס-התריתל-יוסף ינון פנטון

מהתקוממות לטבחהתריתל

אזהרות רבות הגיעו אל הצרפתים לקראת התקוממות שתתפרץ בעת עזיבת ציר צרפת המתוכננת ל־17 באפריל. הידיעה על עזיבתו של השליט השריפי לרבאט עוררה זעם גדול בפאס, שעדיין הייתה שרויה בהלם מעצם חתימת ההסכם ב־30 במרץ. הזעם נבע מחשש מפיחות במעמדה של הבירה ואבדן הזכויות המיוחדות של תושביה.(C5, C3)

שמועות, שבלי ספק מקורן היה בדאר אלמח׳זן(חצר הסולטן), נפוצו, ולפיהן הסולטן ביקש לנטוש את הבירה כדי להימלט מהמהומות שבוודאי תתחוללנה ברגע שהחתימה על ההסכם תיוודע ברבים, ולפי שמועות אחרות הוא היה אסור בידי הצרפתים. האומנם שמועות אלו והתסיסה באוכלוסייה נעלמו מאוזניו של הגנרל מואניה, אשר ב־12 באפריל עזב את העיר אל החוף עם רוב הגדודים הצרפתיים ? הוא השאיר מאחוריו פחות מ־1,500 חיילים במחנה דאר אלדביבג, במרחק שני קילומטרים בערך מהעיר, תחת פיקודו של הגנרל ז׳ן מרי ז׳וזף ארמון בדולר – Jean Marie Joseph Armand Bralard

גדודי המורים של חיל הרגלים וחיל הפרשים של הצבא השריפי, שהיו תחת פיקודם של מפקדים צרפתים, מנו כ־5,000 איש. ייתכן ש׳חוסר המודעות׳ המדומה היה חלק מטקטיקה מכוונת, וששלטונות צרפת ידעו היטב שהתקוממות עממית, שאת היקפה הם אולי לא העריכו כראוי, תתפרץ. לשיטתם, האנרכייה שתשליט ההתקוממות יכלה להוכיח את הצורך בביסוס של מדינת החסות.

ב־ 17 באפריל, היום הצפוי לעזיבתו של הסולטן לרבאט בליווי אנרי רייניו, נודע לגדודים השריפיים בקסבה של השרארדה על כללים חדשים שנקבעו במועצה הצבאית – ובעיקר החיוב לשאת תרמיל, בדומה לגדודים הצרפתיים (המוסלמים המרוקנים מפנים הארץ לא נהגו לשאת משא על גבם, ומעמסה זו באופן מסורתי הייתה שמורה ליהודים). נוסף על כך, מאחר שקיבלו מעתה את ארוחותיהם במתקן הצבאי הופחתה משכורתם. הדבר השפיע על כמות הכסף שנותר להם לבזבז ברובע הנודע לשמצה מולאי עבדאללה, ועובדה זו הכעיסה את העסכרים.

צעדים אלו ננקטו במועד בעייתי. בישרו עליהם ביום של ליקוי חמה, והם עוררו התרגשות באוכלוסייה שכבר כך הייתה נסערת למדי. חיילי הטאבור געשו, התפרעו, קיללו את מפקדם הצרפתי והודיעו שהם מסרבים לסחוב את הברדע (אוכף הפרדה) של בהמות המשא: ׳אנו איננו חיילי היהודים׳, הם הצהירו, ׳אלא חיילי הסולטן׳. הגידופים הידרדרו במהרה להתקוממות. באכזריות שחטו העסכרים את מדריכיהם הצרפתים. הם שיפדו את ראשיהם במוטות ונופפו בהם ברחובות, פרצו אל מחוץ לקסבה והכריזו שהאדה. בהתפזרותם בעיר המוסלמית הם צרחו: ׳נגמר האסלאם!׳ וקראו לג׳יהאד. הם פרצו למשואר, רחבת הארמון האימפריאלי – ולא היה ברור אם הם עושים זאת כדי לשטוח את תלונותיהם לפני הסולטן או כדי להדיח אותו. לפי המסופר, מולאי אלחאפיד הסכים לקבל משלחת לזמן קצוב והבטיח לפתור את תלונותיה. החיילים המורדים, 2,500 איש – מחצית מהצבא השריפי – לא היו מרוצים מהצעתו זו והתפזרו בעיר בקריאות ׳אללה יגמול למוג׳אהידין׳.

הקריאות האלימות לג׳יהאד נשמעו מצריחי המסגדים וזירזו את המורדים, ובמהרה התפשטה ההתקוממות למהומה עממית. עידודי האימאמים התערבבו בקריאות ׳לולולו׳ צווחניות של מקהלות נשים שחשפו את שדיהן ממעלה המרפסות כדי להלהיב את המתקוממים, והורו בידיהן על האירופים הנמלטים שצריך לטבוח בהם. לאחר ששחטו 18 ממדריכיהם מהמשלחת הצבאית הצרפתית, פנו ההמונים לעבר שכונת הדוח (׳העיטורים׳), רובע הקונסולים בפאס אלג׳דיד, ובריצתם הפרועה רצחו כל אירופי שנתקלו בו, וחיללו את גווייתו. אחדים מהם הופשטו מבגדיהם, נמרחו בזפת ונשרפו חיים, לאחרים ערפו את הראשים  וזרקו אותם לנחל פאס.

במלון צרפת (Hôtel de France) הם ניקבו בכדורי רובים את האב פביה (Fabié),  פרנסיסקני ספרדי, ידיד המוסלמים. ואולם, כשהמורדים נתקלו בהתנגדות מצד האירופים שהתבצרו בפנסיון הם פנו לעבר המלאח, אשר תושביו חסרי ההגנה נתפסו כמשרתי הצרפתים. יהודים אחדים ששהו באלמדינה בעיר והופתעו מן ההתקוממות כבר הצליחו למצוא מחסה בקרב הסוחרים המוסלמים, שהיו עמם ביחסי ירידות. אחרים, ובהם אברהם בנג׳יו, סוכן של חברת בראונשוויג (Braunschvig), נטבחו באכזריות(C19, B5, A6).

כשעברו המתקוממים בבו ג׳לוד הצטרף אליהם אספסוף ממורמר. בקהל המשתולל היו גם סטודנטים רבים שראו את עצמם כשומרי המסורת המוסלמית הטהורה. כמה מהם, ללא ספק, הפיצו את הפרשנויות המגמתיות בעת ההודעה שהסולטן עוזב את הבירה. יתר על כן, באותו חודש נהגו לחגוג את הקרנבל המכונה ׳סולטן אלטולבא׳ לזכר רצח יהודי בשם אבן משעל – מיתוס מכונן של השושלת העלווית. מוחמר קנביב, (Kenbib) טען, בצדק, שחג זה היה יכול לדרבן את הקיצונים לפגוע במהלך המהומות דווקא ביהודים.

בכל התקופות ובכל הערים במרוקו, המלאחים עוררו את החמדנות של דלת האוכלוסייה המוסלמית. הפעם נחשף מלאח של 12,000 תושבים מחוסרי הגנה לזעם המוכר של הבוזזים.

הפרעות בפאס או התריתך – יוסף ינון פנטון

הביזה של המללאחהתריתל

בסביבות השעה 12:30, ברגע שניתנה ההתרעה במלאח, נסגרו שערי כניסתה היחידה, בתקווה שיעמדו בהתקפות. אחרי שעתיים, השערים, שהותקפו בכדורי רובים, בחניתות ובגרזנים, ״כסוף הועלו באש, התמוטטו ופתחו פתח להמון הבוזזים. ואולם, ככל הנראה, השערים לא היו נעולים, או שהפורעים הצליחו לתלוש אותם מהצירים – ואולי השומרים הערבים, שקהילה היהודית שילמה להם בעבור שמירה על המלאח, פתחו אותם בכוונה. שומרי המלאח המוסלמים עם הנחתומים הערבים הדריכו את הפורעים בסמטאות.

מאחר ״מתקפה הייתה פתאומית ולא צפויה היהודים לא הספיקו להתארגן למגננה – מה גם שהם נפרקו מנשקם רק ימים ספורים לפני כן. עם זה, בזכות כמה נשקים שהוסתרו, יהודים אחדים במגדלים שעל חומות המלאח הצליחו להתנגד לתוקפים עד השעה 15:00 לערך. לפי עדות של ר׳ שאול אבן דנאן, הנשקים שהחרימו הגדודים השריפיים נאגרו במחסן נשק במלאח. היהודים פרצו למקום, אבל מפאת המהירות הם לקחו תחמושת שלא התאימה לרובים. היהודים שהתחבאו בבתיהם ניסו להתבצר, אבל הדלתות נפרצו. אחוזי אימה הם נמלטו מבית לבית דרך הגגות: ואילו הפורעים התעכבו על השלל. הם בזזו הכול: ריהוט, תכשיטים, כלים ובגדים. כל מה שלפי משקלו ונפחו לא היה אפשר לחטוף, נשבר במקום. הם ירדו למרתפים כדי לקחת מוצרי מזון, ולסיום, העלו באש את הבתים.

הבוזזים אפילו הפשיטו את הקרבנות מבגדיהם. מי שהתנגד נרצח בקור רוח. הנשים והילדות חוו את הסבל הנורא ביותר. הנשים הצעירות מרחו אפר על פניהן כדי לכער את עצמן ולהימנע מאונס, והנשים ההרות, רועדות מאימה, ילדו לידות מוקדמות או הפילו. זעקות הגוססים הגיעו לאוזניו של אלמליח, והוא רשם תיאור מדהים של הסיוט שעה אחרי שעה במהלך האירועים הנוראים. היהודים המשיכו לקוות ששלטונות הצבא הצרפתי ישלחו פלוגות למלאה כדי להצילם.

רק כמה שבועות לפני המתקפה הקטלנית נפתח פתח בחומה הדרומית של הרובע היהודי. הפתח פנה לנתיב שהוליך למחנה הצרפתי, שהיה במישור דאר אלדביבג, במרחק שני קילומטרים. בכל מחיר ניסה אלמליח לשלוח שליחים למחנות הצבא ולקונסול הצרפתי בדרישה לעזרה, אך ללא הצלחה.

למרות מגבלות באמצעי התקשורת הצליח רב סרן אדואר בדמון (Edouard Brémond)  

להביא למשלחת הדיפלומטית הצרפתית את הידיעות הראשונות על ההתקוממות, והן הועברו לעמדות הצבאיות בדאר אלדביבג ובט׳הר אלמחרז.

פסגת המכתש , גבעה קרובה לפאס מדרום-מערב למלאח.

במחנה דאר אלדביבג העניין העיקרי של הגנרל ברולר, שעמדו לרשותו רק כ־800 חיילים, היה לסייע לצרפתים שהתגוררו במדינה, אבל במקום לחצות את המלאח, ולבחור בדרך הקצרה ביותר אשר הייתה מצילה את היהודים, הוא פקד על הכוחות לעקוף את המלאח. פלוגה של כ־100 צלפים הייתה מספיקה, אולי, למנוע את הזוועות שבוצעו בתוך המלאה. אבל הפלוגות עקפו את החומות דרך השדות, ונדרשו להן שלוש שעות לעבור את המרחק הקטן שבין המחנה הצבאי לחומות פאס. לדברי מוחמד קנביב, ׳אחת המטרות של הצעד הזה הייתה להימנע מעיכוב של הכוחות על ידי הפורעים שפשטו על המלאה, ולתת לבוזזים להמשיך בשלהם כדי שלא יבחינו בכוחות, ואולי יהרגו זה את זה בחלוקת השלל׳. קנביב למעשה ביטא את דעתו של העיתונאי רובר-ריינו, אשר הבחין כבר אז ש׳הזעם ההרסני של הפורעים שהתעכבו [במלאח] הציל את השגרירות ואת הרבעים האירופיים במתקפה, אשר בגלל מספר התוקפים לא היה אפשר לעמוד בפניה׳

אם כן, הצרפתים הותירו את היהודים חסרי הגנה, שעירים לעזאזל, אל מול זעמם של הבוזזים. גרוע מכך, מכיוון שהפורעים ידעו שהעזרה המידית לנצורים ברובע האירופי תגיע רק מדאר אלדביבג, הם השתלטו על עמדות ירי בחומות המלאה וירו על הגדודים הללו, עד כדי כך שהקצינים הצרפתים חשבו לרגע שהיהודים עוינים ושהם הצטרפו לצד המורדים, בזמן שהיהודים נותרו מופקרים לגורלם.

הביזה החלה ביום רביעי בצהריים ונמשכה ללא הפוגה עד יום שישי, 19 באפריל. במשך כל הלילה שדדו ושרפו הפורעים את הבתים ואת החנויות. היהודים התחננו לפניהם שייקחו את נכסיהם וכספם ויחוסו על חייהם. הם ענו להם: ׳ראשית נשדוד אתכם, מחר נחזור כדי להרוג אתכם.

הפרעות בפאס-התריתל- י. פנטון

התריתל

הלילה שבין רביעי לחמישי היה איום ונורא. היהודים, משותקים מאימה, ׳עמדו על המשמר קרובים למשפחותיהם המפוחדות, שומעים את היריות, את צרחות הקרבנות, ברובע שהיה מואר באור קלוש של השרפות העגומות, מצפים בכל רגע להירצח על ידי ההמון הפראי ולהיטבח עם קרוביהם.

למחרת, ביום חמישי, 18 באפריל, חזרו הבוזזים ב־6:00 בבוקר. לשורותיהם התווספו המוני איכרים שהגיעו לשוק של יום חמישי, וגם חלק מן האוכלוסייה המוסלמית של פאם אלבאלי ופאס אלג׳דיד. כמה מהם באו כדי למחוק כל זכר לתעודות חוב שלהם, שתושבי המלאח החזיקו.

הערות המחבר : השוק מוקם ליד הקסבה של השרארדה

על בוי הפילאלא ראה שם, עמי 188: ׳שיכורים ומופקרים, השורפא פילאלה משני המינים מקיימים אוריות מגונות בקסבה שלהם, שיש לה בפאס מוניטין של מקום מסוכן מאודי.

בני פילאלה, בו לאג׳מע ואוולאד ג׳אמע, גברים ונשים, השתתפו אף הם בפרעות. תושבים אחדים שהגנו על עצמם באומץ שנבע מייאוש נכנעו לבסוף לכדורים וללהבות. אברהם בוטבול, אשר שירת בצבא הצרפתי משום שהיה בעל אזרחות צרפתית, הגן על הכניסה לסמטה צרה במשך שעות אחדות עד שנגמרה לו אספקת הכדורים ואחר כך נמלט דרך הגגות. בחורים יהודים הוצבו על חומות המלאח וזרקו אבנים על השודדים. התוקפים המרוגזים רצחו אותם וכרתו איברים לחיים ולמתים, אנסו את הנשים והנערות, ולקחו כמה מהן בשבי כדי למכור אותן כשפחות. לפי עדויות, ילדים בני שלוש נזרקו ממעלה הבתים או בותרו מול הוריהם המזועזעים. כדי להתחמק מן המוות הסתתרו היהודים במרתפים ובתנורים או קפצו לתוך בארות

נחרדים מן הזוועות שכבר התרחשו הם החלו לברוח, כשהפורעים רודפים אחריהם ומנסים ללכוד אותם. אחדים ברחו לעבר בית הקברות, לדוגמה ר׳ יוסף בן נאים ומורו ר׳ יהודה סרירו, שהיו ערומים לחלוטין, כדי להשתטח על קברי המתים לבקש רחמי שמים. אחרים נמלטו לעבר רובע נואוול המרוחק

או לעבר קשלת אלג׳באלה, והיו שמצאו מקלט בבתי מוסלמים שכנים. על פי הובר ז׳ק, ׳למזלם הגדול, נפתח באחרונה שער חדש בחומת הרובע, שאפשר להגיע ממנו הישר לדרך של דאר אלדביבג. מבעד לפתח זה כמעט כולם הצליחו לברוח כשהמון הבוזזים היה עסוק בשוד

בסופו של דבר, המעבר הזה שפתחו הצרפתים התגלה כהשגחה עליונה, אבל לפי עדותו של ר׳ שאול אבן דנאן, היהודים פחדו שהערבים יפלשו למלאח דרך הפתח הזה, שנותר ללא דלת, והם יילכדו בתוכו     

איזו ריצה מבוהלת! בפרק זמן של שעות אחדות בלבד התרוקנה העיר היהודית, שהייתה מלאת חיים, מ־12,000 תושביה. הבריחה בתנאים אלו, של אוכלוסייה יהודית כה גדולה, היא ככל הנראה מקרה יחיד בכל ההיסטוריה של היהודים על אדמות האסלאם.

הניצולים נמלטו בחירוף נפש דרך בו אלח׳וסיסאת, שהייתה צמודה לחומת הגן של הסולטן, ונתקלו בשערים הסגורים של הארמון. הם התקהלו במשך שעות בערבוביה שאין לתארה ונשאו־ונתנו עם השוערים המוסלמים, מתחננים לסיוע של הסולטן. לדברי ס׳ עבד אלחק שהיה קרוב לחצר, הסולטן הביט ממרפסת ארמונו על אירועי השוד במלאח והתרגש עד דמעות

רק מאוחר, לקראת הערב, הוא פקד לפתוח את אחד משערי דאר אלמח׳זן ושלח כרוז כדי להציע לפליטים מקלט בחצרו. לפי ר׳ אבן דנאן ועדויות בעל פה, שערי החצר נפתחו לפני היהודים תמורת סכום כסף הגון שנתנו לשומר הסף הערבי

מאותו הרגע נהרו היהודים, שהיו פזורים בפינות המלאח, לעבר הארמון. אלפי יהודים מצאו מקלט באותו הערב בתוך החצר הצרה. לרוע מזלם פרצה סופה וגשם חזק החל לרדת. הם היו רטובים עד לשד עצמותיהם, פצועים ומורעבים, שהרי לא אכלו כלום מאז יום רביעי בבוקר.

ביום שישי, 19 באפריל בבוקר, החל הצבא הצרפתי המוצב בדאר אלדביבג להפגיז את העיר. הוא עורר בהלה בתושבי פאס אלבאלי ופאס אלג׳דיד הערבים והרג רבים מהם. כמה בתים והצריח של מסגד חמרה נפגעו בפאס אלג׳דיד, ״ וגם המגדל בבאב ג׳יאף שער הנבלות, שבו התמקמו צלפים מורים, קרס. על הגגות התנופפו דגלים נאיביים קטנים של צרפת כדי להטות מהבתים את ירי התותחים של הצבא הצרפתי

ביום שישי זה, אחר הצהריים, הגיע בצעידה מהירה, במסע רצוף של 65 ק״מ, גדוד חיזוק ממכנאס. תגבורת הצלפים מלגיון הזרים השתלטה על העיר, תוך כדי היגררות לקרב גרילה עז בסמטאות – אבל במלאח הביזה נמשכה.

אולי כדי להבריח את המורדים הושלכו פצצות מדאר אלדביבג גם על המלאח והרסו חלקים ממנו. פצצות אחרות נפלו על בית הקברות היהודי, ולפי עדות אחת הרגו אנשים שהסתתרו בו. מוסלמים מהעיר ביקשו מאנרי רייניו, ציר צרפת, להפסיק את ירי הפגזים. הלה ענה שהייתה זו פעולת תגמול על רצח החיילים הצרפתים. בעקבות משא־ומתן פסק ירי התותחים והביזה במלאח חדלה אף היא.

הפליטים המשיכו להגיע לארמון, והסולטן ציווה לחפש את שאר היהודים הפזורים בבית הקברות ובשדות ולקבל אותם בארמונו. ביום הראשון הם הצטופפו בחצר מסוגרת וצרה, אך למחרת הורשו לשהות בחצרות פנימיות גדולות של הארמון ובמתחם גן החיות, והכלובים הריקים בו שימשו מחסה לפליטים בני מזל. מהארמון שלח אלמליח מברק ראשון לפריז:

מלאח נבזז במשך שלושה ימים. הרס גמור שאי־אפשר לתקן. הרוגים ופצועים רבים. אוכלוסייה יהודית התקבלה על ידי הסולטן בארמון. הודו במברק לסולטן. שלחו סעד בדחיפות. אלמליח.

שלושת רבעי המלאח נחרבו בשרפה.הפרעות בפאס-התריתל- י.יוסף פנטון

התריתל

ביום שישי לפנות ערב שלח הסולטן מולאי אלחאפיד ליהודים, אשר לא אכלו כבר יומיים, לחם וזיתים שחורים, ופקד לפתוח את ארגזי הצידה שבהם התכוון להשתמש במסעו הקרוב ולחלק את תכולתם. רק לחזקים ולבריאים נותר כוח ללכת לקחת את ההקצבה של רבע לחם ולחלק לילדים. כך ערב אחד הוקל מעט הרעב של 12,000 אומללים; אבל כבר בימים שלאחר מכן שוב נותרו אלפי יהודים בלי אוכל.

בשבת, 20 באפריל, ביקר אנרי רייניו, מלווה ביועציו, את הניצולים שמצאו מקלט בגן החיות של הסולטן, ופנה אליהם בדברי פיוס. בעת המפגש כמה התמוטטו מרוב רעב ולא היה אפשר לסייע להם; וחלוקת כסף לא היה בה כדי להועיל, מכיוון שכל אספקת המזון בעיר נגמרה. הצבא הצרפתי נקט במהירות צעדים ראשונים כדי לשפר את המצב הנורא וחילק 1,000 כיכרות לחם. הקונסול הבריטי חילק 1,200 כיכרות. רייניו ביקש להיפגש עם הסולטן וקיבל ממנו ט׳אהר למנות ועדת הצלה וגיחות במלאח בפאס, שבראשה יעמוד מוחמר טאזי, שר העבודות הציבוריות.

  • הוועדה נקטה צעדים דחופים כדי לענות מהר ככל האפשר על הצרכים המידיים של הקהילה שמצאה מקלט בארמון. הפצועים קשה פונו לבית החולים האזרחי של הרופא מורה murat   אחרים התקבלו אצל הקונסול הבריטי מקאוויר מקלאוד Maclvor Macleod , הד"ר אגבר ס' וורדן, רופא במיסיון הפרוטסטנטי בפאס ונשות המיסיון טיפלו בהם באמבולנס שהן ארגנו. ורדון תיאר את הפציעות הנוראות של הנפגעים, ולפי דיווחיו אחד מהם התאבד (C26-C25). מצבם הנפשי והגופני הקשה של הנפגעים והיעדר תנאי טיפול הולמים עוררו חשש להתפרצות מגפות. שירות גיהות אורגן כדי לנקות באופן יום־יומי את המקומות ולהשגיח על ניקיונם. הוועדה כללה 13 חברים, בהם גם פקידים מרוקנים, הטאלב מוחמר אלמהדי אלבנאני, פקידים צרפתים – סגן הקונסול לואי מרסייה (Louis Mercier), מפקד חיל ההנדסה נורמן(Normand), הרופאים וייסגרבר, קלונה (Clunet), רולה־לפוונט (Raulet-Lapointe), פרחת (Farhat), ברוידו(Broïdo) ומאני (Many) – ומהנדס הבניין טרנשן דה לוניל(Tranchant de Lunel). היהודים חברי הוועדה היו הרב הראשי של פאס וידאל הצרפתי,- וידאל בן אבנר הצרפתי(1921-1862), בן למשפחה רבנית מיוחסת, מצאצאי רש״י, היה הרב הראשי של פאס, ותחת שלטון החסות מננה דאב בית הדין.

 הר׳ שלמה אבן דנאן, שייח׳ אליהוד (האחראי על ניהול הקהילה היהודית) ועמרם אלמליח.

שלמה בן משה אבן דנאן (1929-1848), בן לשושלת רבנים ידועים,היה דרשן ופוסק.הוא חיבר בין היתר את ספר השו״ת 'אשר לשלמה' (ירושלים 1906).

מאוחר יותר השתנה הרכב הוועדה, ומקלאוד, קונסול בריטניה, הרופאים מורה וורדון, והרוקחים סודן(Soudan) ומיינדיה(Meynadier), הצטרפו אליה. אלמליח שלח מברק שני לפריז:

שלושת רבעי המלאח נחרבו בשרפה. אוכלוסייה עדיין בארמון. הרוגים 50, פצועים 84. שגרירות צרפת מחלקת מזון ומעניקה סיוע רפואי. אוכלוסייה מוסלמית פותחת קרן הצלה לטובת הנפגעים היהודים. אין מענה למברקי הראשון, העמידו לרשותי 5,000 לעזרה ראשונה בשמכם.

בשבת עדיין נשארה האוכלוסייה היהודית בארמון והתקיימה בזכות חלוקת מזון ביזמתו של אלמליח. מאות שהו שם, אחד על השני, בחצרות גדולות, במסדרונות, בתוך מחסנים ישנים, באורוות, תחת קשתות, מאחורי דלתות – בכל מקום שמצאו. רובם היו מעתה חסרי בית, בלא בגדים, שכבו ערומים על הקרקע או סגורים בכלובי האריות, ששימשו בעבורם מקלט, רועדים מחום, סובלים מדיזנטריה ומחרפת רעב.

הסולטן, מלווה בשריו וברופאים, ביקר את היהודים. הוא התעניין במצבם הגופני והנפשי, דיבר אליהם מילים טובות והצהיר לפניהם שההתקוממות לא הייתה צפויה, שהאשמים ייענשו ושהקרבנות יפוצו. הוא זימן את הפצועים, וכשראה את פציעותיהם האיומות התרגש עד מאוד. הוא חקר אותם בעניין מספר ההרוגים. מנו אז 51 – מהם 18 נשים ו־10 ילדים, כמה מהם נרצחו עם אמותיהם יחד – 72 פצועים. 

הפרעות בפאס-התריתל- י. פנטון

%d7%94%d7%a4%d7%a8%d7%a2%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%a4%d7%90%d7%a1

ביום ראשון 21 באפריל, בזריחה, חזרו קומץ פליטים למלאה כדי לחפש את בני משפחותיהם, או כדי לחטט בהריסות ולמצוא מעט מזון בעבור טפם, לאחר שארבעה ילדים מתו ברעב. המתים נקברו. הקונסול הבריטי שלח 1,300 כיכרות לחם. באותו היום כתב הגנרל דניס זיק ויקטור דלבייז(1870-1929   ,Denis Jacques Victor Dalbiez) לר׳ וידאל הצרפתי  כדי שימסור את תנחומיו לקהילה וכדי ליידע אותו שמתוכנן משלוח יומי של 2,000 כיכרות לחם. המכובדים המוסלמים של המדינה הקימו ועד הצלה לעזרת הנפגעים. בתוך שעות מעטות הם אספו 10,000 פזטות חוסני, 300 שקי חיטה ו־50 שקי קמח ומוצרי מזון אחרים. צעד זה הגדיר אנרי רייניו ׳דחף עמוק של אנושיות׳. כמה משפחות מוסלמיות שלחו מנות לידידיהן היהודים.

הערת המחבר : ידוע שכמה מהמשפחות, לדוגמה האחים תאזי(Tazi), היו מצאצאי יהודים שהתאסלמו. שכניהם המוסלמים מעולם לא הפסיקו להזכיר להם את זה. אין לדעת אם הרצון לעזור נבע מקשרי דם או מתגובה אנושית לנוכח סבלם של הנפגעים הרעבים, שדמה לסבלות אבותיהם שהשתמדו.

הארמון היה רק מקלט ארעי, והוועדה החליטה לשקם את המלאח כדי להחזיר את היהודים לשכונתם במהירות האפשרית. אלמליח ורייניו הגיעו לשם עם אדריכל, רופאים וקצינים כדי להעריך את המצב. במשך כמה שעות הם הסתובבו בעיר נטושה, דוממה, שנבזזה עד היסוד – עיי חורבות. הם ראו את ההרס הנורא, השממה והחורבן, השרפה וההפצצות. היו בתים שכל החזית שלהם נפלה ואפשר היה לראות את הקירות שמנגד ואת כל המחיצות החשופות של הדירות, וההפרדות בין הקומות, בדומה לחיתוך אנכי בשרטוט של אדריכל. כמה בליטות בלבד ציינו את הקומות שהיו שם עד לא מזמן. כל הדלתות, כל החלונות וכל קישוטי העץ של בתי המלאח נשרפו או נופצו. עשן חריף מעורב באדים חמים עלה מתוך גלי ההריסות. רעידת האדמה החזקה ביותר לא הייתה יכולה ליצור מראה זוועה כה מדכא וקודר. המלאח, שרק ימים אחדים לפני כן שקק פעילות, יושב בדד, מרוקן מתושביו ומנכסיו. ברחוב הראשי שחצה את כל המלאח – משער המלאח עד שער בית הקברות – הוצתו החנויות והבתים. ערמות של הריסות, קורות שרופות וגופות מושלכות בטיט חסמו את המעבר. בסך הכול, 25 בניינים, שהיו בתיהם של יותר מ־100 משפחות, נהרסו לחלוטין, וכ־1,000 אנשים נותרו ללא קורת גג.

האבדות לא נמדדו רק בנפש ובנזק. מורשת רוחנית ודתית שלמה נעלמה בעשן: בתי הכנסת ותשמישי הקודש חוללו והוצתו, הספסלים רוסקו, מנורות השמן נופצו; ספרי תורה שלא נשרפו נקרעו לגזרים, נזרקו ברחובות ונרמסו. הספרייה העתיקה של משפחת סרירו, מן העתיקות והעשירות ביותר בצפון אפריקה, שהכילה אלפי ספרים וכתבי יד עתיקים, נחרבה.

אלמליח עבר להתגורר בשכונה האירופית באלמדינה כדי לטפל בפצועים שהוא הביא לבית החולים האזרחי בפאס אלבאלי. רייניו העמיד לרשות הנפגעים שני רופאים צרפתים ודאג לאספקת מזון ולטיפול בפצועים, למניעת מגפות, לטיהור הבארות, לפינוי ההריסות ולסיפוק מגורים למשפחות ללא קורת גג.

הפרעות בפאס או התריתל- יוסף ינון פנטון

פוגרום בפאס

פוגרום בפאס

במשך כשבועיים, עד 28 באפריל, נשארו כל תושבי המלאח בחצרות הארמון. רייניו רכש בדי קנבס כדי להקים מקלטים זמניים, ומחצלות מקני סוף חולקו לשוהים ושימשו להם למיטות.

החזרה הקשה

ביום שלישי, 23 באפריל, הגיע מוחמר תאזי, שר העבודות הציבוריות, לגן החיות בבו אלח׳וסיסאת וזימן את הרבנים והאחראים. הוא ביקש מהם שיעמידו לרשותו 100 יהודים, שתמורת תשלום יפנו את הריסות המלאח. אנשים אלו חולקו לקבוצות של עשרה, ובראש כל צוות העמידו אחראי. הצבא הצרפתי העמיד לרשותם גם משמר צבאי.

הם החלו לפנות את מפולת ההריסות ולהחריב את המבנים שהיו על סף התמוטטות. הם בדקו את הבארות כדי למצוא חפצים שהוסתרו שם ותיעדו אותם כדי להשיבם לבעליהם. במשך עבודות אלו נאסרה הכניסה למלאח, בשל חשש מפני ביזה בבתים. הרשות הצרפתית הודיעה בעיר שיוטל עונש מוות על כל מי שיימצאו ברשותו נכסים של יהודים. לפי ר׳ אבן דנאן, חפצים פגומים הונחו ברחובות, ולמחרת אספו אותם חיילים והעבירו אותם לשער המלאח. לא נמצאו שם חפצי ערך, כלי נחושת או שטיחים יקרים. הד״ר וייסגרבר ואנדרה מינו(André Meynot) הכתב של סוכנות ידיעות הווס(l'Agence Havas), שנמצא בפאס בעת התפרצות המרד, סיפרו בכתבותיהם שבוואדי פאס נשטפו אין ספור חפצים שהבוזזים שדדו מהיהודים:

יהיה קשה להעניש את הבוזזים כי הם משליכים כעת את מוצגי אשמתם. בוואדי פאס נשטפות קופסאות, וכמויות אדירות של טבק ובד. נזרקים בו לבנים ונעליים. חפצים אלו נשללו במלאח.

הגנרל מואניה הגיע לפאס, מלווה בתגבורת של שישה גדודים של חיל רגלים ושלוש יחידות פרשים שנלקחו מאזור השאווייה. הם התפרשו בכל שכונות העיר, וסייעו להשיב בהן את הסדר. חיילים ושוטרים צרפתים נכנסו למדינה כדי לשמור על הביטחון והחלו לעצור את המורדים הערבים.

ב־26 באפריל נישאה דרשה (ח׳וטבה) בשמו של מולאי אלחאפיד במסגדים בקארוויין, במולאי אדריס ובמסגדים אחרים. הדרשה כוונה אל הגדודים השריפיים, והסולטן גינה בה את המרד נגד הצרפתים: ׳אתם יודעים של אילו רציחות ומעשי ביזה היו האירופים, שהיו האורחים שלנו קרבנות, […] נגד אללה התמרדו הרוצחים׳.

היהודים כלל לא הגיבו לעובדה שהסולטן השמיט כל התייחסות לקרבנות מבני עדתם או למחויבות של המאמינים כלפי הד׳ימים.

עבודת הפינוי הראשונית נמשכה שבוע, עד יום ראשון 28 באפריל. אז יכלו היהודים לעזוב את חצרות הארמון, אם כי הפינוי נמשך עד יום רביעי 1 במאי. מי שבתיהם היו ראויים למגורים חזרו לגור בהם, ומי שבתיהם נחרבו התגוררו אצל קרוביהם או אצל חברים.

בזכות הסיוע מבחוץ יכלו תושבי המלאה לשוב בהדרגה לבתיהם, אשר תוקנו בחפזה, באופן זמני, ולחזור לחיים אומללים לאחר שנשדדו לחלוטין.

החזרה לא הייתה קלה. הזוועות שסבלו מהן יצרו בעיות חברתיות וטרגדיות קורעות לב. הנשים הנשואות לכוהנים שנאנסו נאלצו לפי ההלכה להיפרד מבני זוגן, אפילו אם היו אימהות לילדים. נשים ונערות רבות שנאנסו היו כעת בהיריון. משפחות רבות היגרו לערים אחרות והתחילו חיים חדשים, ולכך נלוו קשיי הסתגלות.

אלמליח כתב: ׳היהודים ישובו למלאה כעדר קרבנות תמימים ששילמי בחייהם ובנכסיהם את כופר האירופים שניצלו מטבח. למעשה, ביזת המלאה, שלא נעשה דבר כדי למנעה, ושבה במשך שלושה ימים הוציאו החיילים המורדים וכל שודדי העיר את זעמם, היא שהצילה מאסון מוחלט את הרובע האירופי.

איכה צאן ההריגה מֵרִבְצֵיהֶן נפוצות -הפרעות בפאס

הפרעות בפאס

יום רביעי, 8 במאי, הוכרז יום אבל כללי. כל הקהילה התאספה כדי לקבור את ספרי התורה המחוללים. כאשר מסע הלוויה הגדול התקדם לעבר בית הקברות, פתחו הגברים עטופי הטליתות פיהם בקינות, התייפחו ופרצו בבכי, ומעיניהם זלגו דמעות חמות על יקיריהם שנספו. הטקס תואר בדייקנות בעדויותיהם של שלמה הכהן ויוסף בן נאים. לפני קריאת תהלים ווידוי עוונות שרו את הקינות ׳אקום במר נפשי׳, ׳קול יללה׳, ׳הרגת ביום אפיך׳, ו׳איכה צאן ההריגה׳ – קינות תשעה באב לזכר חורבן בית המקדש. מבחר זה אינו שרירותי, ובייחוד הקינה האחרונה, ׳איכה צאן ההריגה׳, שחיבר המשורר האנדלוסי יהודה הלוי וביטאה בעבור יהודי פאס את הטרגדיה שחוו זה עתה. פלא הוא שכותרת הפואמה שחיבר חיים נחמן ביאליק להנצחת זכר הפרעות הנוראות בקישינב מהדהדת לקינה זו.

איכה צאן ההריגה מֵרִבְצֵיהֶן נפוצות                פניהם קבצו פָארור והתגוללו בַבִצות

ולעין כל רואיהם מתנכרות בחוצות                חָשַך משחור תָאֳרָם לא נִכְּרו בחוצות

חשך משחור תאדם לא נכרו בחוצות […]

החרב יום נגעה עד כהני המשנה                     ואש אכלה ובוערה ויצעקו ואין עונה

מהם נפלו לתוך אש ומהם לחרב שונא         ידעו כי כן נגזר מלפני שוכן סְנֶה

תשתפכנה אבני קדש בראש כל חוצות

 וילדים מוּצָאִים עֲרוּמִים רְעֵבִים יְחֵפִים                       שואלים לֶחֶם וְאַיֵּה וּבַצָמָא מִתְעַלְפִים

מתחננים לשוביהם מול אכזרים חַנֵפִים                 ועודם פת אֵין לָהֶם ורחמי יוצרם שואפים

עוללים העטופים ברעב בראש כל חוצות

דרך אלוה קשתו ויבצע כל אלה                        ואין נעתר לקול מעתיר יום החל ויכלה

 ובנים נטו עורפם ביד עורפם כמו טלה                ורחובות עיר קודש בדמי חסידיו מלא

ופגרי נער הקן ישבו לארץ חוצות

מבצע ההצלה

הוועדה טיפלה בהיגיינה ובניקיון ברובע, ובאחד מבתי הכנסת הקימה מרפאה, בניהולה של הרופאה ברוידו, ובה השכיבו את החולים שלא היה אפשר לטפל בהם בבית. לקראת אמצע מאי פתח אלמליח את דלתות בית הספר של כי״ח, ששימש גם מקום לחלוקת מזון; נערך מפקד תושבים כדי לחלק באופן שוויוני את הקצבות המזון היומיות, שבהמשך הפכו שבועיות: ומחצלות חולקו לנזקקים, משום שכלי מיטה, שמיכות ומזרנים נגנבו מהבתים בזמן הביזה.

ב־2 במאי נפתחה קופת הלוואות ללא ריבית לבעלי מלאכה ולבעלי עסקים קטנים כדי לאפשר להם לרכוש מחדש כלי עבודה וסחורות שאבדו בביזה. הקהילות היהודיות האחרות במרוקו באו במהרה לעזרתם של יהודי פאס קהילות טנג׳יר ומכנאס השכנה הצטיינו בנדיבותן.

  • הערת המחבר : אלמליח הדגיש בדוחות שלו בייחוד את המאמצים של יצחק אבן צור נשיא הקהילה היהודית בטנג'יר. ייתכן שבעקבות עוינות בין הערים פאס ומכנאס הציג בן נאים את העזרה שהציעו יהודי מכנאס כבלתי מספקת וראה בה עלבון).

ליזמות המקומיות התווספו במהרה תרומות נדיבות, שמקורן בקרנות הצלה שנפתחו באירופה, בעקבות מאמציהן של כי״ח ושל חברת העזרה של יהודי גרמניה  (Hilfsverein der deutsche Juden) 

הערת המחבר : חברת העזרה של יהודי גרמניה נוסדה בברלין ב־ 1901, ובדומה לכי״ח מטרתה הייתה להושיט ליהודים במרכז אירופה ובמזרח סיוע חברתי ותרבותי. החברה באה לעזרת יהודי מרוקו, ונם לעזרתם של היהודים הנרדפים ברוסיה.

בבנק של ממלכת מרוקו נפתח חשבון כדי לרכז במקום אחד את כספי הסיוע. בלונדון ההתאחדות האנגלית־יהודית  (Anglo-Jewish Association)  פתחה את קרן פאס(  ,(Fez Fund והנדיב האנגלי סר ארנסט קסל,Sir Ernest Cassel) 1852-1921) תרם 500 לירות סטרלינג. ג׳ייקוב ה׳ שיף(1847-1920 ,Jacob H. Schiff) מניו יורק, שלקח חלק פעיל בסיוע ליהודי מרוקו בוועידת אלג׳זירס, התחייב להעניק סכום דומה לסכום שאספה הקהילה הבריטית בכללותה.

מבגדד ועד ניו יורק, דרך כפרי אלזס ואלג׳ידיה, תרמו הקהילות היהודיות בנדיבות כדי לסייע ליהודי פאס. לדוגמה, העיר תוניס העבירה 7,500 פרנק, ובודפשט אספה כמעט 11,000 פרנק. בקושי חודש לאחר התריתל תרמה חברת העזרה של יהודי גרמניה 60,000 פרנק, וחלקם העביר הקונסול הגרמני היישר לפאס.

הפגנת האחווה היהודית הבין־לאומית הנפלאה הזאת נטעה תקווה חדשה בפליטים היהודים, אך החזרה לחיי שגרה התעכבה עקב התגברות העוינות המקומית. טרם כלו קללות השנה הקטלנית, וחרב חדה עדיין הייתה מונחת על צוואריהם של יהודי המלאה במשך שבועות ארוכים.

למרות מאמציו העיקשים של הגנרל בדולר להשיב את הסדר על כנו נותר המצב בעיר קשה. בזמן ניקוי המלאה דוכאו תושבי העיר המוסלמית באלימות, והדיכוי היה מלווה בהוצאות להורג מהירות: היקפן התרחב עם הגעתו של הגנרל מואניה. בתי דין צבאיים הוקמו כדי להעניש את יוזמי ההתקוממות שהשתתפו בביזה וברציחות. אחדים מן האשמים הוצאו להורג בירייה ועל אחרים נגזרו עבודות כפייה. שלטונות צרפת הטילו על האוכלוסייה המוסלמית בפאס קנס של מיליון פרנק.

הציר רייניו, שעד לאירועים הקשים היה באותה התקופה המועמד המוביל לתפקיד הנציג הצרפתי ברבאט, גונה בתקשורת בפריז והואשם שלא חזה מראש את ההתקוממות – והוא ומואניה נקראו לשוב לצרפת. הנשיא רימון פואנקרה(Raymond Poincaré)  ושר המלחמה אלכסנדר מילרן(Alexandre Millerand)  היו מודאגים בעקבות תחזית של התקוממות כללית במרוקו, ולפיכך החליטו לאייש את משרתו של רייניו באיש צבא, ולא בדיפלומט. ב־27 באפריל הם מינו את הובר ליאוטי לציר צרפת במרוקו – הם קיוו שהוא יוכל לשקם את המצב הצבאי והמנהלי במרוקו.

ב־13 במאי הגיע ליאוטי לחופי קזבלנקה על האנייה ז׳ול פרי(Jules Ferry), ולפאס הוא הגיע ב־24 במאי, מלווה בקולונל אנרי גורו (.(Henry Gouraud הם מצאו עיר מוקפת 10,000 ברברים מהריף ומהרי האטלס, מלוכדים תחת הססמה של מלחמת קודש, ואליהם הצטרפו כ־1,000 עריקים מחילות הטאבור.

קרבות עזים נערכו ב־25 וב־26 במאי, והתוקפים אף הצליחו לחדור לתוך העיר דרך פתח צר בחומות. במלאח, ששוב היה נתון לאיום של כיליון, הגיעה הדאגה לשיא, למרות הנוכחות בעיר של יחידת הצלפים, שמנתה 60 איש. אלמליח דרש מן הצבא כלי נשק להגנה אישית, אך נענה בסירוב . לנוכח המצור, ששיתק כל פעילות כלכלית וניתק את האוכלוסייה המקומית היהודית מן המדינה ומאמצעי פרנסה, מצבה הלך והידרדר – אבל המורדים, למרות התקפותיהם העזות, לא הצליחו לכבוש את העיר. כדי לשחרר את פאס יצא הקולונל גורו למתקפה נגד מטילי המצור על העיר. באחד ביוני הוא הביס אותם, רדף אותם עד למחנה שלהם באלחג׳רה אלכחלה, וכסמל ניצחון הביא את הדגל הרשמי של מפקדם, אלחג׳מי, שהיה תומך של בו חמארה. תגבורת אפשרה להמשיך בפעולות הדיכוי במשך כל הקיץ, לפזר את השבטים ולהכניעם.

ליאוטי השליט את הביטחון במרכז מרוקו והעביר את הבירה מפאס לרבאט. הוא השיג את סילוקו של מולאי אלחאפיד ב־25 באוגוסט, לטובת אחיו מולאי יוסוף, שנבחר בשל אדיקותו ואדישותו. העולמא (חכמי הדת המוסלמים) אישרו את בחירתו. ב־6 ביוני עזב את פאס הסולטן האחרון של מרוקו הישנה, עם גורו, שקיבל דרגת גנרל, ומלווים ברייניו הם יצאו לגלות.

החזרת הביטחון לסביבות העיר אפשרה לרוכלים יהודים לסייר בכפרים ולמצוא פרנסה. הסוחרים חזרו לחנויותיהם בעיר ובעלי המלאכה לסדנאותיהם, ולאט לאט שבה הפעילות המסחרית של המלאח לסדרה. ואולם, המשאבים היו דלים מאוד, בידי התושבים לא היה כסף לרכוש מחדש רהיטים, אפילו לא חפצים נחוצים ביותר, וזמן רב הבתים נותרו ריקים.

בחודשים שלאחר מכן החלו עבודות השיקום של המלאח, וחלו בו שינויים ושיפורים: ניצלו את ההזדמנות להרחיב את הרובע היהודי כדי לאפשר בו תנועת כלי רכב בצירים המרכזיים; הבתים גם הם הורחבו והוסיפו להם מרפסות: בפעם הראשונה בקורות המלאח הוקם בו בית מרחץ, שעד כה אסרו המוסלמים על הקמתו מסיבות ׳דתיות׳. היהודים חיכו לתשלום הפיצויים שביקשו מממשלת החסות כדי להשיב את חיי החברה והכלכלה ברובע לסדרם.

יוסף ינון פנטון- הפרעות בפאס או התריתל

הפיצויים על הביזה הפרעות בפאס

לבקשת אלמליח זימנו חברי הוועד המרכזי של כי״ח בפריז ישיבה עם הנשיא פואנקרה כדי להסב את תשומת לבו לסבל היהודים בפרעות ולבקש ממנו לפתוח בחקירה למציאת האחראים. ב־29 באפריל 1912 הם השיגו את הבטחתו שבקרוב תושט להם עזרה, בדומה לעזרה שקיבלה הקהילה בקזבלנקה בעקבות המאורעות ב־1907. הגנרל ליאוטי הגיע למלאח זמן קצר לאחר שמונה לתפקיד ציר צרפת במרוקו כדי להעריך את נזקי הביזה. הוא הבטיח לוועד המרכזי שברצונו להגן על יהודי העיר ולעשות עמם צדק. בהזדמנות זו דרש אלמליח פיצויים לנפגעי המרד. בחודש יוני ביקש לואי מרסייה, קונסול צרפת החדש בפאס, מן הקהילה רשימה מפורטת של נזקי הפרעות, ובתוך שמונה ימים הם התבקשו להגיש את דרישות הפיצויים. התיקים הוגשו בצרפתית, ואלמליה היה מעורב בתרגומם ובעריכתם. במישור האזרחי נחל אלמליח ניצחון מרחיק לכת: כמו תושבי העיר הערבים, היהודים, שהיו עשרה אחוזים מאוכלוסיית העיר הכללית, שילמו מסים לעירייה בעבור פעילותם המסחרית, אך מחמת אי־צדק הנהוג ברגיל במשטר המוסלמי, מאז ומתמיד רק העיר הערבית נהנתה מן ההכנסות – בזכות התערבותו אצל השלטונות הצרפתיים הוא הצליח להשיג שעשרה אחוזים מההכנסה למשטר ישולמו לאוכלוסייה היהודית.

שיקום המלאח החל להסתבך. על פי בקשת המנהל המקומי במרוקו(Bureau Arabe), כדי לנהל את ענייני הרובע היהודי במקום ועדת ההצלה הוקמה בספטמבר 1912 ועדה עירונית יהודית, מג׳לס. ב־1913 הביא אלמליח לדפוס בטנג׳יר דוח פעילות של הוועדה בצירוף המלצה מאת הקונסול הבריטי מקלאוד. ייתכן שבשל קנאה הביעו תושבי המלאח חוסר שביעות רצון מן האופן שבו מילא אלמליח, שלא היה בן פאס, את התפקיד המכריע שקיבל על עצמו ומן האופן שבו נבחרו חברי הוועדה החדשה, שלא נכללו בה דייני הקהילה ונכבדיה המסורתיים. בין השאר הם גינו את אלמליח, שלא היה אהוד בקהילה, בשל הקשיחות שהפגין בעת חלוקת המזון, וטענו נגדו שלא עשה מספיק בעניין תביעות הפיצויים. למרבה הצער הידרדרו הקשרים בין מנהל בית הספר לבין חברי הוועדה עד כדי הגשת תלונות על התנהגותו לגנרל ליאוטי ולקונסולים הזרים. בני פאס החליטו להתארגן בעצמם. הם הקימו ועד חדש ובו 18 חברים ומינו לנשיא את הרב וידאל הצרפתי.

אז החל עימות בין האנשים, שלא לומר בין הצדדים. בחילופי מכתבים דרש הרב הצרפתי מכי״ח את פיטוריו של אלמליח, אך רק באוקטובר 1916 מונה לו מחליף. עד סיום תפקידו של אלמליח כלל לא התקדמו תביעות הזכויות ובקשות הפיצויים. ארבעה חברים מתוך 18 חברי הוועד החדש – הרבנים וידאל הצרפתי ושלמה אבן דנאן, בסיועם של רפאל אזואלוס ויהודה בן סמחון – הגיעו לרבאט כדי לפגוש את הגנרל ליאוטי והמשיכו במסעם עד פריז כדי להשמיע את תביעות הקהילה. קרוב לשלושה חודשים הם שהו בבירה הצרפתית, ובזכות השתדלותה של כי״ח הם נפגשו עם אישים, בין היתר עם שר החוץ סטפן פישון  (Stephen Pichón)

בפברואר 1914 הציגה ועידה צרפתית שבראשה עמד קונסול צרפת את מסקנותיה, ובהן נקבע שחמישה מיליון פרנק יוקצו לנפגעים. הקהילה היהודית מחתה על סכום זה, ורק בספטמבר 1916 קיבלו היהודים סוף סוף את הפיצויים, שנוכו מאיגרת חוב ממשלתית שהוענקה למרוקו ב־1813(!).

כוח רצון ואמונה נדרשו מיהודי פאס, שרובם היו אנשים פשוטים, כדי להתגבר, להמשיך וליצור מחדש חיי קהילה לאחר האסון המחריד. סייע לכך גם השיפור הגדול במצבם במשטר החסות הצרפתי. באופן תאורטי הם שוחררו ממעמד הד׳ימה, ומאז גורלם היה תלוי בשלטונות צרפת.

            יהודה בן סמחון (1979-1888) קיבל את הוויסאם העלווי(אות הצטיינות מאת הסולטן). הוא היה מלומד נשלט בעברית, בצרפתית, באנגלית ובערבית קלסית: היה חבר במוסדות הקהילה, ובמיוחד בקופת הצדקה, שהיה אחד ממייסדיה, והיה המזכיר בענף המקומי של ההתאחדות היהודית־אנגלית. בפרעות נחרב ביתו והוא הצטרף למשלחת שנסעה לפריז לנהל משא־ומתן עם הממשלה הצרפתית בדרישה לפיצויים. הוא נודע בעצותיו המשפטיות הטובות, ומרוב בקיאותו בט׳אהרים כונה יהודה ט׳אהיר. היה לו גם ידע נרחב ברפואה ואפילו בחכמת המזלות. בן סמחון היה חובב ספרים, וברשותו היה אוסף גדול של ספרים וכתבי יד עבריים – חלק ממנו רכשה הספרייה האוניברסיטאית בקיימברידג׳. המידע על אודותיו התקבל משיחות עמו בביקור שלי בפאס בשנת 1974, וכן מעמיתי הפרופ׳ יוסף טדגי, ואני מודה לו על כך.

La complainte du tritel-שיר על התריתל בפאס, בעברית, צרפתית וערבית

 

תריתל בערבית

יום רביעי כשנודע הדבר,

הגיעו גדודי המפקד.

 אוי לי איזה יום צרה!

 

ליל חמישי שמענו

חריקת הרובים,

אוי לנו, מה יארע?

 

ליל חמישי בחצות ליל

כשפרצו לתוך בית יהודה הלל,

מצאוהו מגשש ובידו מנורה.

 

אמרו: היש צרה גדולה מזו?                    

תני הכסף בת כופרים!

 

יום חמישי בצהריים,

העלונו לבית חברה קדישא,

 התבוססנו בבוץ ובעפר,

אוי לאותו כיעור !

 

 יום חמישי בערב לקחונו לסאחל,

כיוונו אלינו רוביהם,

היה ליל מחשכים.

 

יום חמישי המשיכו לשדוד,

אך יום שישי הגיעה החנינה,

הודיעו לנו ביד קורא,

 

התאספו בארמון הסולטן,

זקנים ונערים היזהרו לא לסטות,

 בארמון עליכם להתאסף.

 אלוהים, מלא לב(הסולטן) ברחמים.

לסאחל מקום בקצה בית הקברות, רוחוק מהבוזזים

 

TRADUCTION

C'est mercredi que l'alerte fut donnée,

 La troupe du commandant est arrivée.

Ah malheur à moi, quel jour ce fut!

La nuit de mercredi à jeudi, nous avons vu,

 Que les coups (de fusil) éclataient, nous avons vu.

O quel malheur, que va-t-il nous arriver?

La nuit de mercredi à jeudi, au milieu de la nuit,

Ils pénétrèrent dans la maison Juda Hillel.

Ils le surprirent alors qu'il tâtonnait, un candélabre à la main.

Ils commencèrent: Y a-t-il plus grande détresse?

Donne le trésor, hé fille de mécréant!

Jeudi au milieu de la journée,

Ils nous firent monter dans la chambre funéraire.

Nous étions empêtrés dans la fange et la poussière.

Quel malheur. Qu'est cette abomination?

Jeudi au soir, on nous emmena au sâhil

Ils pointèrent sur nous les fusils.

 Jeudi, ce fut la nuit de ténèbres.

Jeudi, ils continuaient à piller.

Vendredi arriva la trêve.

Ils nous firent dire par le crieur public.

«Vous devez vous rassembler dans le palais (du sultan)».

«Grands et petits, attention à ne pas vous perdre!

Dans le palais, vous devez vous rassembler».

O mon Dieu, emplis le cœur [du sultan] de compassion!

Complainte composée par le rabbin Haïm fils de Moïse Lévy, et disciple de rabbi Joseph BenNaïm, publiée dans Georgette Bensimon-Choukroun, «La Complainte du tritel», in: G. Drettas, J. Gutwirth (éds.), Homenagens à Jeanine Fribourg, (=Meridies 19-22 [1994]), pp. 301-337

הפרעות בפאס-ההדים בתקשורת העיתונות הבין-לאומית-יוסף ינון פנטון

פרק ד

התרית בפאס – 1912

בימים הראשונים לאחר ההתקוממות חסמה הצנזורה הצבאית ביד ברזל כל זליגת מידע לתקשורת, וגם היא עצמה טרם ידעה בדיוק מהם ממדי האסון. רק החדשות הרשמיות הועברו, ולפיהן הצבא השתלט על ההתקוממות בנזקים מועטים ככל האפשר. אף ששלטונות צרפת סגרו את קווי הטלגרף, מידע בעניין ההתקוממות וטבח האוכלוסייה האירופית והיהודית הסתנן לטנג׳יר במבדקי רדיו ששלח הקונסול הבריטי, וכן בזכות הרקאצין, שבהם השתמשו העיתונאים והכתבים הפרטיים. לרצים אלו ארכו יומיימ־שלושה לחצות ברגל 340 ק״מ בין פאס לטנג׳יר. מידע זה הופץ בעיקר על ידי סוכנות ידיעות הווס, אבל גם על ידי הנציגים הקונסולריים בטנג׳יר, אשר עדכנו את הגופים הקהילתיים היהודיים המקומיים. כאן אדון בעיקר במה שנאמר על גורל היהודים.

תחילה שלט הבלבול והועלו סברות מדאיגות ביותר בעניין מניין הקרבנות ־ כ־1,000 הרוגים יהודים. במרוקו עצמה, בטנג׳יר, פרסם העיתון העצמאי הוותיק ביותר, השבועון באנגלית ׳אלמוגריב אלאקצא׳(Al-Moghreb al-Aksa) ביום חמישי, 18 באפריל, יום לאחר פרוץ המרד, את המידע הראשוני שהועבר במברק רדיו ולאחר מכן אושש במכתבים פרטיים. ביום שני שלאחריו דיווח השבועון בפעם הראשונה על ביזת המלאח. ואולם, בשל

העיכובים מטעם הצנזורה, רק 11 ימים מאוחר יותר פורסם דיווח מפורט על ייסורי היהודים ובו תיאור של נסיבות ההתרחשות. העיתון מתח ביקורת קשה על המדיניות השגויה של ההסכמה הלבבית(Entente cordiale) אשר הובילה לדבריו ל׳שואה׳.

כצפוי, הצרפתים היו מודאגים מאוד מן האירועים במרוקו. עם זה, בפריז ובלונדון, אבל גם מניו יורק ועד סנט פטרבורג, וגם בוורשה, חדרו מאורעות פאס לתקשורת הבין־לאומית – ובעיקר היהודית. בשל החשיבות שייחסו המעצמות האירופיות למדיניות הקולוניאלית של צרפת הסתייעו היומונים הפריזאיים, כגון 'לה פיגרו׳(Le Figaro), בשירותיו של אנדרה מיינו (André Meynot), הכתב של סוכנות הידיעות הווס בטנג׳יר, שליוה את רייניו לפאס ובה נמצא כאשר התפרץ המרד. אבל ל'לה מטין׳ ו'לה טם׳ היו כתבים בפאס עצמה – הובר זיק והד״ר וייסגרבר – הם סיפקו כתבות מן השטח, אם כי לעתים באיחור, והן נפוצו ברחבי תבל.

המקורות מלמדים כי מיום שישי, 19 באפריל, יומיים לאחר תחילת המרד בפאס, נאלצה התקשורת הצרפתית להסתפק בהשערות בלבד מפאת היעדר מידע. העמוד הראשון של 'לה פיגרו׳ התלונן על חדשות סותרות, ביכה את הקרבנות הצרפתים, אבל לא ציין מאומה בעניין גורלם של היהודים. יומיים לאחר מכן, אותו העיתון, שהציג מידע שגוי בעקבות המידע שסיפקו המקורות הרשמיים, הודיע בעמוד השני, כאילו היה מדובר בעובדה מוגמרת, שהמהומות דוכאו באבדות מעטות – שמונה קרבנות בצד הצרפתי. באותו עמוד צוטט מברק רדיו שהגיע מפאס והתקבל אצל נציגות הציר האנגלי בטנג׳יר: ׳הרובע היהודי והמוסלמי נבזזו. היהודים סבלו במיוחד; המורדים קטעו את איברי הגופות וגררו אותן ברחובות׳. גם למחרת נכתב בעיתון: ׳כנראה שכ־100 יהודים נהרגו בשוד המלאח; הפצועים רבים ואומללותם רבה׳.

הצנזורה פעלה בנחישות כה רבה, עד שאפילו הובר ז׳ק, כתב ׳לה מטין׳ בפאס, אשר לפני כן דווקא הצליח בכישרון רב להשיג מידע ׳חסוי׳, לא הצליח לשלוח שום דבר למערכת. העיתון נאלץ לשאוב מידע ממקור אנגלי שהעבירה סוכנות הידיעות הווס. המידע הבא הופיע ב־18 באפריל בעמוד השלישי, מנוסח בלשון זהירה: ׳המצב בפאס: שמועות מדאיגות – הצבא המקומי התקומם׳.

קשיי התקשורת הוחמרו, אם כן, בשל הצנזורה, וצמצמו את העיתון להשערות מקוטעות. ביום שישי, 19 באפריל, פורסמה בעיתון ׳לה מטין׳ כתבה בהשראת החדשות הרשמיות, ובה הועלו השערות בעניין הסיבות לפרעות. העיתון ביכה את הרצח של שלושה עובדים של שירות הטלגרפיה (?.1.8) ופרסם רשימה של צרפתים שמצאו מקלט בשגרירות או בקונסוליה של אנגליה. למחרת, בשבת, 20 באפריל, פורסמה בעיתון הכותרת: ׳הגדודים הצרפתיים מתחילים לדכא את המרד בפאס׳, וביום ראשון כבר הודיעו – ׳פאס נכנעה׳. בשל היעדר מידע חדש מן הכתב המיוחד בפאס הסתפק העיתון בתיאור המידע הסותר על המצב, והתפלא שמניין ההרוגים – שמונה חיילים וארבעה אזרחים – כה נמוך. הכתבה מתחה ביקורת חריפה על האיסור שהוטל על העיתונאים להשתמש במבדקי רדיו והאשימה את הממשלה שהיא מסתירה את האמת.

לעומת הובר ז׳ק, הד״ר וייסגרבר, הכתב המיוחד של ׳לה טם׳, הצליח לעקוף את הצנזורה הצבאית, אך רק ביום שני 22 באפריל – ובמאמר שדן בתקיפת המלאח ובהימלטות התושבים לארמון הסולטן מסר את הפרטים הראשונים על ההתקוממות. רק לאחר התחדשות התקשורת האלחוטית, יומיים לאחר מכן, הצליח וייסגרבר לפרט שבפרעות נרצחו 53 בני אדם ונפצעו 33 יהודים. בהמשך לא ציין עוד ׳לה טם׳ את היהודים, פרט להודעה על מבצע לגיוס תרומות מטעם כי״ח.

ב־23 באפריל התגלתה לציבור האמת בדבר היקף המרד, הודות למאמר שהצליח הובר ז׳ק להעביר על ידי רקאץ לטנג׳יר, ומשם הופץ המאמר במברק. המאמר תיאר בפרוטרוט את כל הזוועות של ההתקוממות, אך לא הזכיר במילה את הפורענות במלאה. רק למחרת, ביום רביעי, 24 באפריל, נחשפו קוראי ילה מטין׳ לעובדת הטבח של חיילים ואזרחים צרפתים, במאמר פולמוסי שכתב הסגן דבון ופורסם בעמוד הראשון. במאמר גם נכתב ש׳הרובע היהודי נבזז, נשרף: הנשים נאנסו, ונשחטו מאות אומללים חסרי הגנה׳. ביום שישי, 26 באפריל, חשף ׳לה מטין׳ את האמת האכזרית על החרבת המלאח.

הפרעות בפאס או התריתל התרע"ב-יוסף ינון פנטון

מיד עם שוך הסערה הסתובב הובר ז׳ק כמה שעות בינות ״ההריסות המעשנות, שמהן הזדקרו קורות שרופות ושיירי גוויות״. מראה החורבן הזכיר לו בכאב את ההפצצה בקזבלנקה, שהיה עד גם לה. לאחר מכן הוא הגיע לגן החיות של הסולטן, רק כמה שעות לאחר תום הקרבות, כדי לאסוף מידע ממקור ראשון. ב־22 באפריל הוא שלח מברק מרגש במיוחד ובו תיאור של מה ששמע שם. הוא כתב על אלפי אומללים אשר הופקרו ללא הגנה לפראות הבוזזים, על תחינותיהם שיחוסו על חייהם, על בריחתם המבוהלת לארמון, שבו מוטלים זה על גבי זה ומופקדים לרעב הם מצאו מקלט ארעי.

הערת המחבר:רייויו הגיב על כך: ׳העיתונים האחרים מתלוננים שהמברקים שמופנים [אליהם] נעצרים בפאס. "לה מטין" מציין שיש כאן צעד מנהלי שמטרתנ למנוע מהתקשורת לקבל מידע. אני משוכנע שלא זה המצב ושלא קיבלוו שום החלטה שסותרת את חופש העיתווות. אעשה כל מאמץ כדי להבטיח ללא דיחוי את סדירותם של שירותי המברקים׳(Nantes, AAE, Légation de France à Tanger série B279). ראה גם 2 .Journal des débats (24.4.1912), p ע"כ

בשבת, 27 באפריל, הסתכם האירוע ברשימה קצרה בעמוד הראשון של ׳לה מטין׳, ושם נכתב: ׳פאס שקטה׳ ו׳ועדה שחברים בה נכבדים ערבים, אירופים ויהודים, תהיה אחראית לתברואת הבירה. נאספו סכומים הגונים לסייע ליהודים המורעבים. הסולטן העניק 10,000 פרנק, רייניו 5,000 פרנק ואישים מרוקנים 10,000 פרנק׳.

לבסוף, כתבה על גורל היהודים בשבועון ׳אילוסטרסיון׳(Illustration) ב־11 במאי פורסמה, בלא שם המחבר, ברחבי העולם בזכות הצילומים עזי הרושם שליוו אותה, שאותם צילם הד״ר וייסגרבר.(

העיתונות הבריטית השתמשה בעיקר בידיעות שמסר מקלאוד, קונסול בריטניה בפאס, ושכנו הד״ר ורדון, רופא במיסיון הפרוטסטנטי. ה׳טיימס׳ הלונדוני, הודות למברקים שהגיעו מכתבו בטנג׳יר, הזכיר ב־23 באפריל את הטבח ביהודים, וב־24 באפריל ציין שנוסף למאות הפצועים ולאלפי היהודים שהיו נתונים בסכנת רעב, .מספר המתים הגיע ל־55. ב־26 באפריל הוסיף ה׳טיימס׳ פרט שלכאורה נעדר מכל הדיווחים הצרפתיים – יהודי מרוקו לא יכלו להגן על עצמם, כפי שעשו במקרים קודמים, מכיוון שהשלטון הצרפתי פירק אותם מנשקם.

העיתונות היהודית

כפי שאפשר לצפות, לפרעות פאס היה הד עצום בעיתונות היהודית בכל השפות. הפעילויות החברתיות והחינוכיות במרוקו של כי״ח, של ההתאחדות האנגלית־יהודית ושל חברת העזרה של יהודי גרמניה, וגם המאמצים של נציג ארצות הברית בוועידת אלג׳זירס לטובת יהודיה, תרמו במידה רבה לחשיבות שניתנה במישור הבין־לאומי לקורות היהודים באימפריה השריפית. הדיווחים שעקבו אחרי האסון תרמו גם הם למודעות בקהילות היהודיות בכל רחבי העולם ועודדו את המסע הנפלא לגיוס הכספים לטובת היהודים האומללים בפאס.

מאז ביקורו המפורסם של השר האנגלי משה מונטיפיורי(1885-1784) במרוקו ב־1864, הביעו עמודי ה׳ג׳ואיש כרוניקל׳ הלונדוני עניין תדיר ביהודי האימפריה השריפית. ב־26 באפריל פרסם השבועון את המאורעות במרוקו והציג סיכום המשלב את המידע מהתקשורת הבריטית והידיעות הרשמיות שמסר הקונסול הבריטי במרוקו. יצחק אברהם אבן צור, נשיא הקהילה בטנג׳יר, שמע על הפרעות מפי הציר הבריטי בעיר, רג׳ינלד ליסטר(Reginald 1865-1912 , ,(Lister ומיד יצר קשר עם העיתון כדי לבקש סיוע מן הקהילה היהודית

באנגליה. בגיליון מ־3 במאי דווח על טבח של ׳מאות קרבנות׳ מקרב היהודים. גיליון זה סיפק גם פרטים ראשונים על הסיוע שהושיטה הקהילה היהודית הבריטית לנפגעים. ב־10 במאי פרסם ה׳ג׳ואיש כרוניקל׳ את עדויותיהם המזעזעות של עדי הראייה, את עדותה של אנגלייה מפאס ואת עדותו של הד״ר ורדון, שטיפל בפצועים .

 

הערת המחבר:יצחק אברהם אבן צור (נפטר ב־1937) היה מתרגם וסגן קונסו7 ש7 בריטניה במרוקו. הוא נבחר לנשיא הקהילה היהודית ומאוחר יותר לנשיא המועצה המשפטית של טנג׳יר.

רג׳ינלד ליסטר מילא תפקידים מגוונים בברלין, בפריז, באתונה ובקושטא, ובשנת 1908 מונה לציר בריטי בטוג׳יר.

מעתה עדכן ה׳ג׳ואיש כרוניקל׳ באופן סדיר בין דפיו על התרומות לקרן פאס שנפתחה בלונדון. ׳אמריקן היברו׳(The American Hebrew}, שנוסד בניו יורק ב־1879, הציע ניתוח מעמיק ביותר כמעט נבואי הכולל מידע רב על המצב במרוקו, פרי עטו של דייוויד ותר עמרם .(David Werner Amram

דייוויד ורנר עמרם (1939-1866) היה עורך דין נודע וגם היסטוריון וחוקר מקרא מלומד. לעתים קרובות הוא כתב ב׳ג׳ואיש אקספוננט׳(.(Jewish Exponent

אין לשכוח שגם לגרמניה היו אינטרסים קולוניאליים בצפון אפריקה ושחברת העזרה של יהודי גרמניה הציעה את תמיכתה ליהודי מרוקו מתחילת המאה. העיתונות היהודית־גרמנית הקדישה ליהדות מרוקו מקום נכבד ועקבה מקרוב אחרי הפרעות בפאס, אפילו אם בדרך כלל היא הסתמכה על העיתונות הצרפתית.מעניין במיוחד מאמר המערכת ב׳די ולט׳ (Die Welt, הביטאון המרכזי של התנועה הציונית, מ־26 באפריל, שהוקדש לשאלת מרוקו. מאמרו של רפאל לנדאו(1943-1870) הוא אחד הניתוחים הצלולים ביותר לתסבוכת המרוקנית בהקשרה ההיסטורי. עם הגעתן של החדשות הראשונות על התריתל, ׳די ולט׳ הביע חמלה כלפי יהודי מרוקו הנתונים לייסורי האנרכייה, שבהם ראה העיתון השלכה של מצב היהודים חסרי הנתינות.(jüdische Heimatlosigkeit בגיליונות הבאים פורסם תרגום של הדיווח של הובר ז׳ק, שהופיע ב׳לה מטין׳( וגם כל מכתביו של עמרם אלמליח לכי״ח.

התקשורת העברית במרכז אירופה עקבה אחרי המהומות ממרחק מסוים. את היומון ׳הצפירה׳ ערך נחום סוקולוב בוורשה, הוא שאב את ידיעותיו מסוכנות הידיעות הווס ומהעיתונים הגרמניים, ואף הוא התלונן על הצנזורה הצרפתית. בשבועות שלאחר התריתל הוא פרסם את הדיווחים של וייסגרבר שהופיעו ב׳לה מטין׳, ומידע שמקורו בחברת העזרה של יהודי גרמניה, לפני שפרעות פאס פינו את מקומן בעמודי העיתונים לאסון הטיטניק, ובפרט למשפט בייליס, שהיה קרוב יותר מבחינה גאוגרפית וחברתית.

נראה כי עיתונות היידיש במרכז אירופה, ובייחוד ׳דר פראינד׳(DerFraind), יומון שיצא לאור בוורשה, הייתה מעודכנת במה שהתרחש במרוקו. היומון התעניין בעיקר, כמו העיתונות היהודית כולה, בשלומם של בני קהילת פאם, וגינה את ניסיונם של הצרפתים להרגיע את הרוחות ולטשטש את היקף הטבח, שבתחילה העריך את קרבנותיו היהודים בכ־1,000. לאחר מכן הוא שטח ביקורת על המדיניות הקולוניאלית של צרפת ועל פלישתה למרוקו והכריז עליה כעל הסיבה העקיפה לשפיכות הדמים: ׳בעוד היא צריכה לתת דין וחשבון לאומות על ההרוגים האירופים, איש לא יבקש ממנה לתת דין וחשבון על הדם היהודי שנשפך, מכיוון שהיהודים הם יתומים, ובעבורם נותרה רק רחמנות׳. אחרי ההאשמות נכתבה ההצהרה הקשה: ׳קישינב הייתה משחק ילדים בהשוואה למרחץ הדמים שהתחולל ברובע היהודי בפאם׳.

ה׳פארווערטס׳ הניו יורקי הסתפק במסירת הידיעות שהפיצו סוכנויות העיתונות, שהגזימו במספר ההרוגים, לפני שפסק להתעניין באירועים במרוקו לטובת דיווחים על אסון הטיטניק. עם זה, מעניין שהעיתון הזה כינה את הפורעים הערבים בפאס ׳פוגרומצ׳יקים׳, וכך קישר את הייסורים של יהדות מרוקו לעינויים של קדושי אשכנז. העיתונות היהודית בעברית וביידיש ניזונה מהעיתונים בפריז ובברלין, ובסופו של דבר לא חידשה דבר משמעותי בטוריה, אך היא שיקפה להפליא את רגש האחווה היהודית.

ראה:הפרעות בפאס או התריתל התרע"ב-יוסף ינון פנטון מכון בן צבי תשע"ב עמ'-57-54

הפרעות בפאס או התריתל-התרע"ב-יוסף ינון פנטון-סיכום

סיכום

מאה שנה לאחר אירועים מטלטלים אלו, מה תוכל להיות המסקנה בעניין הפרק הטרגי הזה בקורותיהם של יהודי מרוקו? במבט לאחור, דעותיהם של המשתתפים הראשיים בתקופה ההיא מן הצד האירופי מפתיעות בתמימותן המדומה ומעוררות רושם של העמדת פנים: דיפלומטים ואנשי צבא מאשימים זה את זה בעיוורון על שלא חזו את הסימנים המקדימים לתנועת המרד. לנוכח כך עולות שאלות אחדות: איך ייתכן שהסמכות הצבאית הצרפתית בחרה להעלים עין מאותות אלו בתואנה של היעדר ׳ראיות מוצקות להישען עליהן׳? ומדוע היא הניחה לרוב הגדודים לעזוב את העיר, בעוד שאנשי המודיעין ידעו היטב שהידיעה על עזיבתם הקרובה הופצה לשבטים העוינים סביב העיר?

רייניו, ציר צרפת בטנג׳יר, הצהיר בכל תוקף שהפרעות הללו לא התחוללו בהסתת השלטונות המרוקניים או בעידודם – לטענתו המהומות היו אירוע מקרי, בעקבות סיבות צבאיות פנימיות. הייתה זו גם הדעה שהביע ג׳יימס מקיבר מקלאוד, סגן הקונסול של אנגליה בפאס, שהתכתב עם קלוד מונטיפיורי(Claude Montefiore) מן ההתאחדות האנגלית־יהודית, אבל גם היה ידיד אמת של צרפת. עמדה זו לא מנעה ממנו להביע ביקורת על הרפיון של הצבא הצרפתי לנוכח הטבח במלאח. הגנרל מואניה, המפקד העליון של הכוחות הצרפתיים בפאס, הביע דעה אחרת – הוא ביטא את נקודת המבט הצבאית וטען שהאמין למזימות הבוגדניות של המח׳זן, ואותו הוא האשים בהסתה למרד. אחדים האשימו את אולד בא מוחמד שרקי, מושל פאס אלג׳דיד, שאפשר לביזה במלאח להתרחב, ואת חאג׳ אחמד אלמוקרי, מושל פאס אלבאלי, שלא סגר את שערי המדינה כדי לחסום את ההתקוממות ולהגביל את ההתקפה לפאס אלג׳דיד. בעיקר תהו תושבי המלאח על מניעי החיילים הצרפתים, אשר במקום להצילם עקפו את שכונתם, שהייתה ממוקמת בדרכם לעיר. מדוע הם הפציצו את המלאח רק ביום השלישי למהומות במקום להתעמת עם הבוזזים בכוח הנשק?

למעשה, התהיות הללו הן רק אשליה, מכיוון שאם מחברים אותן זו לזו מתגלה מיד שדבר מכל זה לא היה תוצאה של יד המקרה, אלא פרי תכנית מחושבת.          

לפי דעתי, מראש ייעדו המח׳זן וצרפת את היהודים לשמש פורקן לתסכולה של האוכלוסייה הערבית כדי להסיט הן מן הסולטן הן מן הצרפתים את הזעם הבלתי נמנע שעמד להתפרץ כתוצאה מן הגילוי על הסכם החסות, ׳שפורסם כנגד רצון הסולטן׳!

הרכיב הראשון מתוך גורמים רבים שמובילים אותי לראות ברית סודית בין צרפת, הסולטן והמח׳זן הוא הפריקה של היהודים מנשקם על ידי הצרפתים. צעד זה מקבל ממד אחר כשנזכרים שתסריט כמעט זהה לזה של ההתקוממות התרחש בפאס רק שנה לפני כן. בהזדמנות ההיא, ולהפתעת רבים, היהודים הגנו באומץ רב על הרובע שלהם בעת מתקפת השבטים המורדים. משום כך הפעם היה צריך לוודא שהערבים יוכלו לחדור ללא עיכוב למלאח.

במובן זה יש אולי להזכיר את הפתח המסתורי שפתחו הצרפתים בחומת המלאח במרץ 1912 ושנותר ללא דלת. כלל לא היה זה צעד של רצון טוב, שמטרתו להקל על הסוחרים היהודים את הגישה למחנה דאר אלדביבג. ר׳ שאול אבן דנאן הבין זאת היטב כשסיפר שהיהודים נחרדו מן המחשבה שהדלת הפעורה, ללא מגדל הגנה, תשמש דרך גישה לפורעים הערבים איור .

למעשה, תוצאות הרסניות הרבה יותר היו עלולות להתחולל ונמנעו בזכות ההיכרות הדלה של הערבים את הטופוגרפיה של המלאח. בסופו של דבר פתח זה, שהיה ממוקם בדיוק בדרך לארמון הסולטן, במסגרת המזימה השטנית של המח׳זן ושל הצרפתים שימש דלת מילוט, שהושארה בכל זאת בעבור היהודים, כדי ׳לצמצם את הנזק׳. מקום המקלט שהעניק הסולטן לניצולים תוכנן מראש, והוא יועד להסיר מעליו כל חשד לקנוניה עם הצרפתים. כדי להעריך את כנות כוונותיו של הסולטן מולאי אלחאפיד ואת רצונו להגן על הנתינים היהודים ראוי לזכור שבתחילת שלטונו הוא כפה עליהם לעבוד בבתי המלאכה שלו, בימים הקדושים ביותר בלוח היהודי.

ממסמכים ומעדויות רבות מתברר שפתיחת הפתח זמן קצר לפני המהומות הייתה מתוכננת ומתוזמנת. רצף האירועים והקשר ביניהם רבי משמעות: עזיבתם של רוב גדודי הצבא הצרפתי, שהותירה את העיר ללא הגנה, הייתה טקטיקה שהניחה למרד להתפרץ; הסכם החסות נחתם קרוב לזמן היריד ׳האנטי־יהודי׳ של חג הטולבא; ההודעה לחיילי הטאבור על התיקונים הבלתי מקובלים – צמצום משכורתם, החובה לשאת תרמיל ותאריך עזיבתו של הסולטן – נקבעו ביום של ליקוי חמה, יום שמועד לפורענות. המרד פרץ 15 יום לאחר מכן. המרווח הזה השאיר את הזמן הדרוש להתפשטות המידע על ׳שטר המכירה׳ ועל עזיבת הסולטן בקרב תושבי הכפרים שבסביבה, שהצטרפו לבוזזי המלאח רק יום אחד לאחר תחילת המהומות. ראוי להזכיר שהסולטן, אף שאמנם קרא לצרפת לבוא לעזרתו, לפי ידיעות מסוימות הפיץ שמועות שהוא אסיר של הצרפתים ושהם ניסו להכריחו ׳למכור את רהיטיו׳ ולחתום על הסכם החסות, ולנוכח סירובו שבו אותו.

כשפרץ המרד השאירו המושלים של שכונות העיר בכוונה את שעריה פתוחים כדי שלא להפריע לזרם הפורעים, שמסעם, שוודאי המובילים התוו מראש, עבר דרך שכונות המקופחים והאספסוף. כשהגיעו לפאס אלג׳דיד הם פתחו את הדלתות של בתי הסוהר – בוודאי בעזרת השלטונות – ופנו היישר לעבר הרובע היהודי.

ככל שהפורעים התעכבו במלאח היה לרשותם של גדודי הצבא הצרפתי יותר זמן להבטיח את ביטחון האירופים. אגב, פעולת ההרס של הרובע היהודי שירתה את מטרת הצרפתים – לכן השלטונות הצבאיים הזמינו צלמים מקצועיים מקומיים, וכך המאורעות ותוצאותיהם תועדו בתמונות רבות. מתמונות אלו הפיקו פנקסי גלויות, אשר זכו לשלוש מהדורות לפחות והפיצו בעולם את רשמי האנרכייה, שרק החסות הצרפתית יכלה לחלץ את מרוקו ממנה. באותה התקופה הייתה הגלויה אמצעי תעמולה רב השפעה. נוסף לכך, בהצגת היהודים כקרבנות של הערבים יכלה צרפת לטעון בשם משימתה ההומניטרית שהיא תשמור על ביטחונם ותפסוק להם אמנסיפציה. לבסוף, ריכוז המורדים במלאח הצדיק את הפצצתו, וההרס שנוצר כתוצאה מכך אפשר תכנון עירוני מודרני, בדומה לתמורות ברובע היהודי בקזבלנקה לאחר החרבתו חמש שנים לפני כן.

לעומת זאת, הטענה שהמלאח נחרב רק בעקבות ההפצצות של הצרפתים, כפי שהציע ההיסטוריון מוחמד קנביב, היא עיוות האמת, ומטרתה להטיל את האחריות העיקרית על הצרפתים ולהסוות את החלק ההרסני, שאין להכחישו, של המוסלמים המרוקנים. קנביב אף טען שהפצצות הצרפתיות המכילות מניליט הן שהציתו את השרפות, והן שהבעירו ׳שורות שלמות של בתים׳. אלא שבהתחשב בקרבתו של הארמון השריפי והאי־דיוק של הירי בתקופה ההיא, אין לטעון שהייתה זו הפצצה שיטתית – מדובר ביריות מכוונות מטרה ופצצות תועות, כמו זו שנפלה בבית הקברות היהודי, שאם לא כן, איך אפשר להסביר שחוץ מעדות של יהודייה אלמונית, אף אחת מן העדויות של עדי הראייה האחרים אינה מזכירה את ההפצצה מטעם הכוחות הצרפתיים?

לסיכום, סביר מאוד שהשלטונות ידעו היטב שההתקוממות הייתה בלתי נמנעת. חשוב היה להם רק להסיט את זעם העם ולשכך אותו. משום כך שלטון המח׳זן, ששיתף פעולה עם השלטונות הצרפתיים, הכין בפרוטרוט תכנית שמטרתה להטות את המהומות לעבר השעירים לעזאזל המסורתיים – היהודים – שהוצעו כזבח למורדים. עם זה, כדי להגביל את היקף הטרגדיה ולמען מראית עין מוסרית, תוכננו צעדים ׳הומניטריים׳, כגון דלת המילוט והמקלט בארמון הסולטן.

משיחה אישית שלי עם אברהם בנג׳יו מטנג׳יר(נפטר ב־2010), אחיינו של אברהם בנג׳יו, שנרצח במהלך ההתקוממות, ההשערות הללו מקבלות תוקף. אכן, ב־1951 פגש אברהם בנג׳יו בפאס את המפקד רוזריו פיזני(1951-1880), זמן קצר לפני מותו. בזכות שירותו הצבאי הארוך בצפון אפריקה ובשל היכרותו העמוקה את אורחות החיים של הערבים היה הסמל פיזני אחראי על חיילי הטאבור בעת המרד ויצא ממנו ללא פגע. הוא התוודה לפני בנג׳יו ש׳צרפת פרקה את היהודים מנשקם ונתנה למורדים לעשות כרצונם׳.

היהודים, ניצולי התריתל, לא הולכו שולל: מרירותם הייתה כפולה. אלמליח כתב על תחושת היהודים כלפי הצרפתים:

אנחנו היהודים היינו קרבן החטאת של התנועה האנטי־צרפתית שפרצה בפאס, אף שהיינו חפים מפשע; צרפתים רבים נהרגו והתעללו בגופותיהם; קצינים, סוחרים הקריבו את נפשם ביום רביעי [17 באפריל 1912]; זהו אבל כבד לצרפת ולנו. איבדתי חברים יקרים שאבכה את לכתם עוד זמן רב. המכה שניחתה על קבוצה שלמה כמו המלאח שלנו היא אף איומה יותר; מכל העיר פאס, היינו היחידים שנפגעו. עובדה קשה היא שבכל פרץ של זעם עממי במרוקו נוקמים כולם את נקמתם ומשביעים את שנאתם במלאח .

לאלמליח הייתה האצילות לחבר בין האבל היהודי ובין זכר הקרבנות האירופים של הפרעות, ואילו במכתב שהפנה ז׳ורז׳ לוון(Georges Leven) לנשיא פואנקרה ב־4 באפריל 1912, הוא התחמק לחלוטין מלקשר בין אבל היהודים לבין האחריות של צרפת:

יהודי מרוקו נחשבו מאז ומתמיד בצרפת לחלוצי תרבותה […]. הם היו הסוכנים הפעילים של הקונסוליות שלה […] בהפצת ההשפעה הצרפתית וכבודה בארץ זו. קבלת הפנים שהם העניקו לחיילים הצרפתים ושביעות הרצון שהם הביעו מייסוד החסות ייעדו אותם באופן טבעי לאיבה ולנקמנות של המתנגדים למפעל הצרפתי. כך אפשר להבין את פרץ הקיצוניות והזעם הפראי שהחריבו את הרובע היהודי בפאס ויצרו אלמנות ויתומים כה רבים.

התקווה לעתיד טוב יותר תחת דגל צרפת השביתה ברבות הימים את התרעומת של יהודי מרוקו כלפי צרפת, אך כלפי האוכלוסייה המרוקנית הפצעים שנפערו בתקיפה הכוללת הזאת מעולם לא הגלידו. הקרע בין היהודים לשכניהם המוסלמים היה אף מר יותר, מכיוון שהטרגדיה אירעה רק שעות מעטות לאחר חג המימונה. בחג זה היהודים מאמצים לבוש דומה ללבושם של שכניהם המוסלמים ומחליפים עמם מתנות, המבטאות הדדיות חברתית מסוימת, שמצמצמת את הפער האתני־דתי המפריד בין שתי הקהילות. לנוכח העובדה ששליטם, שהיה אמור להיות הסמכות המגנה על הד׳ימיים, מסר אותם לידי המתפרעים הם התפכחו מכל אשליה של קיום יהודי-ערבי אזרחי משותף.

התריתל בפאס מושרש עמוק בזיכרון הקולקטיבי של יהדות מרוקו, והוא אחד הגורמים שעוררו מיד לאחר הכרזת העצמאות ב־1956 את ההגירה ההמונית של יהודי מרוקו ממולדתם, שבה התיישבו אבותיהם הרבה לפני הכיבוש הערבי. ובכן, פרק אומלל זה ממחיש את חוסר המצפון של השלטון המוסלמי, שלא היסס להתפשר – בשיתוף פעולה עם המערב הנוצרי – והקריב את נתיניו החלשים ביותר, המיעוט היהודי, למען האינטרסים שלו, כשהוא מציג את עצמו כקרבן.

הפרעות בפאס או התריתל-התרע"ב-יוסף ינון פנטון-מכון בן צבי-ירושלים התשע"ב-עמ'63-58

הפרעות בפאס או התריתל -התרע"ב-יוסף ינון פנטון-ירושלים תשע"ב-עמ' 334-תעודה C45

התרית בפאס – 1912

מדהים לגלות שדבר הפרעות בפאס אשר במרוקו, קיבלו סיקור נרחב בעיתונות במזרח אירופה וסמוך מאוד לזמן האירוע.

מחבר הספר לא הביא תרגום של המאמר ביידיש, אשמח מאוד באם מי מן הגולשים ירשום כמה משפטי סיכום של המאמר הקצר הזה. יש בספר עוד הרבה מאמרים ארוכים יותר ומעיתונים שונים…

C45     1000 familles juives sans toit au Maroc

1,000 משפחות יהודיות בלי קורת גג במרוקו

1000 אידישע פאמיליען געבליבען אהן א היים אין מאראקא

ווייטערע איינצעלהייטען – וויא אזוי דיא טעלעגראפיסטען האבען געקעמפפט

פאריז, אפריל 22 ־ די צייטונגען בעשרייבען דיא איינצעלהייטען פון פאגראם וואס דיא מורען האבען רעם 17 טען אפריל געמאכט אייפ׳ן אידישען קווארטאן פון פעץ, דיא הויפשטאדט פון מאראקקא. דיא האאר שטעלט זיך קאפויר פון די אכזריות, פון די רציחות, וואס דיא מורען און זייערע פרויען האבען זיך ערלייבט אויף דיא שוצלאזע אידען. דיא פאגראמשטשיקעס האבען ניט געשאענעייעט קיין עלטערע מענטשען, קיין פרויען און קיין קינדער. גלייכע אכזריות האבען דיא פאגראמשטשיקעס ארויסגעוויזען אויך צו די עקצפעעל און איבערהויפט צו דיא פראנצויזען, איבער וועלכע דער פאגראם האט זיך ראם אננעפאנגען, דיא מורען האבען געפלאנעוועט אויסצושלאכטען דיא גאנצע דעלעגאציע, וואס דיא פראנצויזישע רעגיערונג האט געשיקט קיין פעץ אום איבערצונעהמען דיא אויבער-דעה אין מאראקקא. זייער פלאן האט זיך ניט איינגעגעבען ווייל דיא פרויען האבען זיך ניט איינגעהאלטען און אנגעפאנגען רעם פאגראם אויף פראנצויזישע סאלדאטען, אויף אנדערע קריסטען און אויפץ אידישען קווארטאל. […]

פארווערטס 5074 (24.4.1912), עמ׳ 1.

הפרעות בפאס או התריתל -התרע"ב-יוסף ינון פנטון-ירושלים תשע"ב-עמ' 334-תעודה C45

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר