מורשת יהדות מרוקו

בן העשיר ובת המלך

היה האל בכל מקום וצד, כי אין מקום ממנו הוא נפקד, עד שהיה עשיר מופלג אחד ולעשיר היה בן אהוב מכל. היה העשיר זקן בשנים והרגיש כי קרבה שעתו להאסף אל אבותיו. הוא קרא לבנו ואמר לו: ״בני יחידי, זקן אני וסופי קרב, זה הזמן שתלמד את מקצועי, כדי שתוכל להמשיך בדרכי". עבד הבן במרץ רב עם אביו ולמד את מקצוע המסחר. בבוא היום, הלך העשיר לעולמו ובנו המשיך בדרך אביו. יום אחד, בא אדם זר לעיר וחיפש שותף. הוא חיפש וחיפש עד שהגיע לבן העשיר ואמר לו: "זה חודשים, אני מחפש שותף רציני לעסקי זהב, האם תהיה מוכן להיות שותפי ולבוא עימי"? ביקש בן־העשיר הסבר על העיסקה והזר ענה לו: "הרחק מכאן, יש הר ובהר זהב, שאיש אינו יודע על קיומו״.

ביקש בן־העשיר להתייעץ עם אימו וזו הזהירה אותו מהעיסקה: ״לעולם אל תאמין לזרים״, אמרה.

בשעות הערב, הגיע הזר לבית בן־העשיר. לאחר שקיבל את תשובתו השלילית של בן־העשיר, הוזמן הזר לבוא לבית ולשתות כוס תה. כשהתה היה מוכן ומונח על השולחן, הצליח הזר לשים בכוסות התה של בן־העשיר ואימו סם מרדים. כששתו, נרדמו השניים מיד. הזר לקח את בן העשיר, העביר אותו לסירה והפליג עימו לכיוון הר הזהב. לאחר זמן התעורר בן־העשיר: ״מה מעשיי כאן״? שאל את הזר. הזר הסביר לו כי שותפים הם. אימו הסכימה לשותפות והם עושים עתה דרכם להר הזהב. הם הגיעו לחוף, ירדו מן הסירה, והלכו כברת דרך עד שהגיעו אל ההר.

פנה הזר לבן־העשיר ואמר: "הנה ההר לפנינו. אני אגיד כמה לחשים ואתה תעלה אל ראש ההר בעזרתם. זכור, אל תסתכל לשום מקום אחר פרט לאדמת ההר שלפניך. קטוף את כל העשב הנמצא בהר והשליכו אליי".

שאל בן־העשיר על הזהב והזר הסביר לו, כי מהעשב המיוחד הוא יעשה אבקת זהב.

בן העשיר אכן הועלה בעזרת הלחשים לראש ההר. הוא נכנס דרך שער שהיה במעלה ההר ועשה כמצווה. הוא קטף במשך שעות רבות את העשב וזרקו למטה לשותפו. לאחר שגמר את המלאכה, הוא ביקש מהזר שיורידו למטה כמובטח. אך הזר לא היה אלא נוכל, שמידי שנה מצא לו שותף^,, שקטף עבורו את העשב ואחר כך הוא נהג להשאירו על ההר.

כך היה גם עם בן העשיר. הוא הסתובב והסתובב, וראה שכל ההר מלא עצמות אדם, של אנשים שהועלו על ידי הנוכל והושארו שם, בצידו השני של ההר. הוא חשב וחשב ולבסוף, הוא קשר את כל העצמות ביחד, שילשלם מההר וירד בעזרתם ישר אל הים. בים הגועש נזרק בין הגלים עד שהגיע לחוף.

בקרבת מקום, הוא ראה בית מפואר. הוא זחל בכוחותיו האחרונים עד לפתח הבית, שם עמדה נערה. הנערה הכניסה את בן העשיר לביתה וטיפלה בו כיאות.

לאחר שכוחותיו חזרו אליו, הוא סיפר לה את סיפורו מתחילתו ועד הגיעו אליה. הנערה אמרה לו: ״הנוכל נוהג איפוא לקחת שותף ולהשאירו על ההר מידי שנה. אתה היחידי מבין כל 'שותפיו שנותר בחיים״. סיפרה לו הנערה כי היא בת מלך, ומידי שנה הולכת היא לבקר את אביה בארמון. הנערה הציעה לו שיהיה לה לאח כי היא בודדה. בן העשיר חי במחיצת בת המלך שלוש שנים. הם היו מאושרים ושרדו ביניהם יחסי אהבה של אח ואחות. יום אחד, פנתה בת המלך לבן העשיר ואמרה: "זה שלוש שנים, שלא ביקרתי את אבי המלך וברצוני לבקרו עתה. הנה אני משאירה לך את הבית וכל־טוב, אך בקשה אחת לי אליך. לעולם אל תיכנס לחדר הנעול שבקצה הבית״.

הבטיח בן העשיר למלא את מבוקשה. הוא ליווה את בת המלך עד ליציאה מן הכפר וחזר אל הבית.

במשך מספר ימים, הסתובב בן העשיר וחשב בלבו, מה יכול להיות בחדר עד כי אסור לפותחו?

הוא לא עמד בהבטחתו כי גברה עליו סקרנותו. הוא פתח את החדר וראה חלון עגול. מרוב סקרנות, הוא נכנס דרך החלון והנה לפניו עולם אחר, מקום מרהיב ביופיו, הן בגניו והן במפלי המים הרבים. הוא ראה שם שבע יפהפיות לבושות בהדר. בהגיען למפל, הן התפשטו ונכנסו להתרחץ.

כך היה מידי יום ביומו. בן העשיר היה בא לאותו מקום ומסתכל ביופין, עד שהתאהב בבת הצעירה מכולן. מרוב שחשקה בה נפשו, לא בא אוכל אל פיו במשך ימים רבים. בן העשיר רזה מאוד ומראהו היה נורא. לאחר מספר שבועות, שבה בת המלך מביקורה אצל הוריה, והנה בן העשיר לפניה, פניו קודרות ומראהו כשלד. היא פנתה אליו ואמרה: ״אחי אחי, השארתי אותך עלם יפה תואר ובחוזרי אני מוצאת שלד״. סיפר לה בן העשיר מה שקרה לו ואמר: ״אם לא תביאי לי את הבת הצעירה, אעדיף למות מאשר לחיות״. בת המלך הסבירה לו, כי שבע היפהפיות הן בנותיו של המלך הגדול, השולט על מדינות רבות וגם על מדינת אביה. היא עצמה גרה הרחק מהמדינה בה מולך אביה, כי עליה לשמור על הבנות.

בת המלך ראתה מה רב צערו של העלם הצעיר ואמרה: "למרות העונש הצפוי לי, אעזור לך אחי. מחר תיכנס דרך החלון ותיגש אל המקום בו פושטות הנערות את שימלותיהן. ברגע שהן תתפשטנה, קח את שימלתה של הבת הצעירה, הסתתר והמתן, עד שאחיותיה תסתלקנה והיא תישאר לבד. רק אז תצא מהמחבוא. כשהבת הצעירה תראה את שימלתה, היא בוודאי תבוא אליך. התרחק ממנה אט אט עד שתגיע לחלוץ העגול ואז אחטוף אותה". בן העשיר הבטיח לעשות כדבריה. למחרת, הוא המתין עד שששת אחיותיה התייאשו מחיפוש אחר השימלה והסתלקו. הוא הצליח להביא את הנערה כשהיא ערומה כביום היוולדה, עד לחלון ושם היא נחטפה על ידי בת המלך. זו כלאה אותה מיד בחדר חשוך. לאחר כמה דקות, פנתה הנערה הצעירה לבת המלך השומרת עליה ואמרה: ״יודעת את מה צפוי לך כשיוודע הדבר לאבי״. בת המלך ידעה את חומרת המעשה אך ריחמה על בן העשיר. כך הוחזקה הנערה במשך ימים רבים. בן העשיר השתוקק מאוד לראותה אך היא סירבה לראות איש.

יום אחד, התיישב בן העשיר ליד הדלת הנעולה של חדר אהובתו, והחל לנגן בכלי נגינה שבנה בכוחות עצמו. הצלילים נגעו ללבה של הצעירה והיפה, עד שביקשה ממנו שייכנס אליה לחדר וינגן לפניה. החל מאותו יום התאהבה בו, ולאחר זמן מה נישאו השניים. כעבור שנים אחדות, נולדו להם שלושה ילדים.

בן העשיר, ששנים רבות לא ראה את אימו, התגעגע אליה וביקש מאשתו רשות לנסוע לבקרה. בן העשיר ביקש גם מבת המלך, שהייתה לו כאחות, שתשגיח בשבע עיניים על אשתו ועל שלושת ילדיהם. בן העשיר נפרד מהם ויצא לדרכו. הגיע לעירו ומצא את אימו לובשת שחורים ומקוננת. הוא פנה אליה ואמר: ״אמא! אני בנך ועכשיו חזרתי אליך". סירבה האם להאמין ואמרה: "בני מת לפני שנים רבות, לך תהתל במישהו אחר״. התעקש הבן ואמר: ״האם היה לבנך סימן זהוי כלשהו״? ענתה האם ואמרה, כי לבנה הייתה שערה על זרועו. הפשיל בן העשיר את שרוולו. משראתה האם את הסימן על זרועו של בנה, היא חיבקה אותו ובכתה מרוב אושר.

בנה סיפר לה את קורותיו ואמר כי הוא ייסע בקרוב להביא את אשתו וילדיו. אחרי זמן מה, הוא נפרד מאימו והבטיח לה לשוב במהרה. הוא חזר לאשתו ואחרי כמה ימים, נפרד מחברתו הטובה והנאמנה והבטיח לבוא לבקרה אחת לשנה. בן העשיר הביא את אשתו וילדיו לבית אימו ושם היו למשפחה אחת, אך תמיד שמר על אשתו מכל משמר שמא תברח.

לאחר שנה, החליט בן העשיר לקיים את הבטחתו ולבקר את בת־ המלך, ידידתו הטובה. הוא הודיע לאשתו וילדיו על נסיעתו ואת אימו הזהיר לאמור: ״בארון שלי יש שימלה מיוחדת של אשתי. דאגי שהארון יהיה נעול בשבעה מנעולים. ברגע בו תגיע שימלה זו לידי אשתי, היא תיעלם והילדים עימה".

הוא סיים את דבריו ויצא לדרכו. אשת בן העשיר החלה לרקום מזימות אודות השימלה. מה עשתה? היא לקחה את שלושת ילדיה והלכה לטבול במקווה. הילד הקטן החל לבכות ואימו שרה לו שיר ערש. קולה של האשה החל להדהד בכל פינות המקווה, עד אשר הגיע לאוזנה של מלכת אותה מדינה, אשר טבלה במקווה באותה שעה. לפתע הפסיקה האם הצעירה לשיר. ניגשה אליה המלכה שהתלהבה מקולה וביקשה ממנה שתמשיך לשיר. אשת בן העשיר הסכימה להמשיך לשיר, אך ורק אם יביאו לה את שימלתה המיוחדת מדירתה. המלכה נתנה הוראה לחיילים שהיו בחוץ, להביא את השימלה מהארון בעל שבעת המנעולים שבבית בן העשיר. ואכן כך היה. החיילים פרצו לבית, פרצו את המנעולים של הארון ולקחו את השימלה המיוחדת. אשת בן העשיר לבשה את שימלתה בעלת תכונות הפלא, לקחה את ילדיה ולעיני כל הסובבים והמלכה, נעלמה כרוח רפאים. לאחר ימים מספר, חזר בן העשיר לביתו והנה אימו לבושה שחורים. הוא שאל אותה לפשר הדבר וזו סיפרה לו את דבר המעשה. לאחר ששמע את סיפורה, הוא נפרד מאימו בנשיקות וחזר לבת המלך ידידתו, כדי להודיע לה על מה שקרה. מסרה לו בת המלך ידידתו את שם המקום בו יוכל למצוא את אשתו, אך הזהירה אותו, כי זקוק הוא לשנים כדי להגיע לאותו מקום. הוא נפרד ממנה ויצא לדרכו הארוכה. כך הסתובב מעיר לעיר וממדינה למדינה, עד שהגיע לעיר גדולה. הוא שוטט בעיר ובהגיעו לאחד הרחובות, הוא ראה שלושה אחים הרבים ביניהם וצועקים זה על זה. הוא שאל אותם לפשר הדבר ואלה ענו לו, שאביהם המת הוריש להם שלושה פריטים וכל אחד מהם רוצה לקבל את הטוב ביותר. הפריט הראשון היה כובע, הפריט השני נעליים והפריט השלישי מקל הליכה. המשיכו האחים והסבירו, כי לשלושת הפריטים תכונות פלאיות.

פתח ואמר האח הראשון: ״מי שיחבוש את הכובע, יראה את כל הסובבים אותו, אך איש לא יבחין בו״. המשיך האח השני: "כל מי שינעל את הנעליים, יוכל להגיע לכל מקום בו יחפוץ״. סיים האח השלישי: ״המקל יכול לפתוח כל דלת ברזל, יהיה חוזקה אשר יהיה״. לאחר ששמע דברים אלה, אמר בן העשיר לשלושת האחים: ״הביאו לי את הפריטים. אני אעשה הגרלה ואחלק ביניכם את שלושת הפריטים לפי הגורל". הסכימו שלושת האחים, הלכו לביתם והביאו לו את הפריטים. ברגע שקיבל בן העשיר את הפריטים, הוא חבש את הכובע ונעלם מעיני האחים. אחר־כך הוא נעל את הנעליים וביקש להיות במקום בו נמצאת אשתו. תוך דקות ספורות, הוא מצא עצמו בפתח בית, שדלתו עשויה מברזל והיא נעולה בשבעה מנעולים. הוא שאל את העוברים ושבים ואלה סיפרו לו, שהמלך הגדול אסר את בתו ושלושת ילדיה, מפני שהיא ברחה מאחיותיה וילדה ילדים ללא נישואין. הבין בן העשיר מה עליו לעשות. הוא הניח את מקלו ודלת הברזל נפתחה. הוא חבש את הכובע, כך שמשמרות המלך לא ראו אותו. הוא עבר מפתח לפתח עד אשר הגיע למקום מאסרה של אשתו. היא הייתה כבולה באזיקים יחד עם שלושת הילדים. מסביבה היו נחשים ועקרבים השומרים לבל יקרב איש, בנוסף על השומרים הרבים ששמרו עליה.

מיד הוא התגלה בפני אשתו וילדיו אשר שמחו על בואו, בעשותו את הבלתי יאומן. פתח בן העשיר את האזיקים בעזרת המקל, ובעזרת הנעליים הם הגיעו עד לארמון המלך, אבי אשתו. שם הסביר בן העשיר את השתלשלות המאורעות, ובו במקום ניתנה הוראה לפתוח בהכנות לחתונה מפוארת. למחרת, ערך המלך משתה חתונה שלא היה כמוהו, ובן העשיר ובת המלך היו שמחים ומאושרים כל ימי חייהם.

 כאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין אצילים.

אליהו הנביא ובן־החכם

היה היו חכם אחד ואשתו שלא היו להם ילדים. אנשים רבים היו באים אל החכם, וזה היה מעניק להם רפואה או סגולה שיהיו להם ילדים ותמיד היה מצליח. פעם באה איזו אשה למקום, וכאשר לא מצאה את החכם, שאלה את אשתו: ״איפה החכם? רוצה אני שיעשה לי רפואה, אני מזמן עקרה, ושמעתי שכל מי שבא אצלו מצליח״.

בינתיים בא החכם, עשה לה רפואה והאשה הלכה לה. אשתו של החכם רואה כל זאת ומתרגזת. שאל אותה החכם: "מה יש לך, אשתי״? ענתה לו: ״הייתכן שאנחנו חיים בלי ילדים, ואתה עושה רפואה לאנשים אחרים? אני רוצה שגם בשבילנו ולטובתנו תעשה משהו״. הסכים הרב: ״טוב. אשאל״. עשה שאלת חלום, הופיע אליהו הנביא ואמר לו: ״אם אתה רוצה ילד, יתמלא רצונך, אך ביום הברית אקח אותו איתי, כדי ללמדו תורה במשך חמש שנים״. ענה החכם: ״אשאל את אשתי".

בא החכם אל אשתו ושאל אותה: ״האם את מסכימה, כי ביום הברית של בננו, ניתץ אותו לאליהו הנביא כדי שילמד אותו״? "אני מסכימה. העיקה שגם לנו יהיה ילד. אחר־כך ירחם השם״. כעבור שנה נולד להם ילד. ביום הברית, ערך החכם סעודה של מצווה, ואליהו הנביא הגיע מחופש לעני. בסוף הסעודה אמר אליהו הנביא לחכם, אבי הבן: ״המכיר אתה אותי"? ענה לו: ״לא״. אמר לו: "אני אליהו הנביא. באתי לקחת את התינוק״.

הלך החכם לאשתו ושאל אותה: "אם בן־אדם נותן לך משהו ואומר לך: ^'קחי דבר זה ושימרי עליו עד שתחזירי לי אותו כעבור זמן מה', והוא בא כעבור זמן מה לבקש את הדבר, כיצד היית נוהגת? האם תתני לו את הדבר או לא? מה תשובתך״? ענתה לו: ״חס ושלום! מי שנותן משהו כפיקדון, חייבים להחזיר לו״. אמר החכם: ״טוב. עכשיו בא אליהו הנביא כדי לקחת איתו את הבן וללמדו תורה״. בשמחה הסכימה האשה לתת את הבן לאליהו הנביא. אמר אליהו הנביא לחכם: "תספור חמש שנים מן היום ותבוא לקחת את הילד ממקום פלוני. תביא איתך אז עוגיות ופירות יבשים״. עברו חלפו חמש שנים ואשת החכם אמרה לבעלה: ״כבר נגמרו חמש שנים. לך ותביא לנו את הילד״.

לקח החכם עוגיות ופירות ופגש בדרכו את אליהו הנביא. זה אמר לו: ״היכנס תחילה לבית־המדרש וחלק לכולם את מה שהבאת. כאשר תגיע למקום בנך, הוא יכירך ויחבקך״.

נכנס החכם לבית־המדרש, חילק לילדים עוגיות ופירות, והנה קם בנו ונשק אותו, ואביו לקח אותו על כתפיו. היה זה פלא גדול. הרי הבן היה בן שמונה ימים כאשר אליהו הנביא לקח אותו, עכשיו הוא כבר גדול. היו האב ובנו עוברים בים, והנה ראה הבן כתובת בשמיים: 'יבוא זמן, ואביך יגיש לך מים שבהם תיטול את ידיך, ואימך תעשה זאת לאשתך. נאנח הבן ואביו שאל אותו: ״מה יש לך, בני״? לא רצה הבן לגלות דבר לאביו. איים עליו האב: ״אם לא תגיד לי, אזרוק אותך לים״.

לא סיפר הבן דבר לאביו וזה זרק אותו לים. נזדמן לו דג גדול ובלע אותו.

ובעיר אחת, היה רב העיר נוהג לאכול בסעודה השלישית דגים. והנה במשך כל השבוע כולו דגו מן הים רק דג גדול אחד. הודיעו הדייגים לחכם: "לא הצלחנו לדוג השבוע דגים קטנים כמו מידי־שבוע בשבוע. יש לנו רק דג גדול אחד. מה לעשות״? ענה להם החכם: ״אין ברירה. הביאו אותו״. לחכם זה הייתה בת מלומדת. בערב שבת אמר לה אביה: ״קחי את הדג והכיני אותו מהר לשבת״.

לקחה הבת את הדג כדי לפתוח אותו. והנה היא שומעת קול עולה מן הדג: "היזהרי״!

היה זה כמובן, קולו של הילד מתוך הדג. מיד רצה הנערה לאביה ואמרה לו: ״שמע! הדג אמר לי היזהרי". אמר לה אביה: "היזהרי בתי. פתחי את הדג לאט לאט וראי מה יש בתוכו".

פתחה הבת את הדג לאט לאט, ולהפתעתה הגדולה יצא מתוכו ילד יפה־תואר.

לפני שנפרד ממנו, גזר אליהו הנביא על הילד, שיקיים את פקודתו: חודש ימים לא יברך ולא יתפלל. אין לו רשות לקרוא שום דבר, עד אחרי חודש ימים.

הושיבו את הילד בליל השבת ליד השולחן ואמרו לו: "תברך! תגיד ׳ברוך…״. אמר הילד: "לא יודע".

אכל הילד בלי ברכה, לא נטל ידיים, וכך כל החודש לא קרא דבר. נגמר החודש, והבת כאשר קראה בתלמוד, טעתה. אמר לה הילד: ״שמעי, פלונית, זה לא כך. טעית ולא הבנת. תחזרי על מה שקראת". בני המשפחה היו קוראים לו לילד כל החודש רק ׳עם־הארץ׳, כי לא היה קורא שום דבר. כאשר שמעה הבת את דברי הילד, אמרה לו: ״איך עם־הארץ כמוך מעז להגיד לי שאני טועה"? ענה לה: ״פתחי את הספר וראי".

ראתה הנערה, כי היא באמת טעתה, והודתה בכך. אחר־כך הלכה לאביה ואמרה לו: "שמע! הילד הזה מבין בתלמוד יותר ממני״. התפלא החכם: "הייתכן, בתי? הרי אינו יודע אפילו אלף־בית, ואיך יידע תלמוד? רוצה אני שיבוא אליי. אדבר איתו״. בא הילד לחכם וזה שאל אותו: ״בני, היודע אתה לקרוא״? ״כן. עכשיו יש לי רשות לקרוא״.

שאל החכם: ״ומה אתה רוצה״? ענה הילד לחכם: ״רוצה אני לעשות דרוש ביום השבת בבית־הכנסת". בכל העיר ידעו שהילד הוא עם־הארץ.

ביום השבת, ביקש החכם מן הקהל, שהבן הנמצא אצלו יעשה דרוש בבית־הכנסת.

התחיל הילד לדרוש פסוקים מן התורה והדרשה נמשכת הרבה זמן. הוא דורש באריכות, מבלי שיתעייף. אחר־כך הזמין החכם את כל אנשי בית־הכנסת לביתו ועשה סעודה. גדולה הייתה שמחתו על שבביתו נמצא תלמיד חכם.

בסופו של דבר, נשא הבן את בת־החכם ונעשה בעיר זו דיין גדול והתפרסם בכל המקומות.

עכשיו נחזור אל אבא ואמא שלו. זו הייתה כל הזמן בוויכוח עם בעלה. כל הזמן שאלה אותו: "איפה הבן שלי? רוצה אני שתגיד לי איפה מת הילד. רוצה אני ללכת לדיין החדש שבעיר פלונית. נלך אליו וישפוט בינינו ויחייב אותך לגלות איפה הבן שלי. מה עשית לו״? כאשר התכוננו בני הזוג לצאת לדרך, ראה הבן בנבואה, שההורים שלו עומדים לבוא אליו כדי שישפוט ביניהם. אמר לאשתו: "שמעי, ביום פלוני יבואו אלינו הוריי. נעכב אותם אצלנו שלושה ימים. יישארו אצלנו עד שאערוך את המשפט".

כאשר באו ההורים אל הדיין הצעיר, קיבל אותם בסבר פנים יפות. אמרו לו: "באנו להישפט אצלך. שמענו שאתה גדול במשפט ולכן באנו אליך". אמר להם: "החוק כאן אומר: 'מי שבא, יישאר שלושה ימים. כעבור שלושה ימים עורכים את המשפטי ״. נשארו בני הזוג בבית הדיין שלושה ימים. לפני הסעודה היה האב רץ, לוקח ספל של מים ומגיש לו לדיין לשם נטילת ידיים. האם גם היא נהגה כך: לוקחת ספל מים ומגישה אותו לאשתו של הדיין. נתקיימה הנבואה שהילד ראה אותה לפני הרבה זמן בשמיים.

ביום השלישי באו בני הזוג למשפט. אמר הדיין לאבא שלו: ״תתחיל אתה לספר מה העניין״.

גילה האיש לדיין את כל מה שקרה, את כל האמת. אחר־כך אמר הדיין לאמא שלו: ״גם את תספרי לי מה העניין״. סיפרה האשה על עקרותה וכיצד ביקשו אותה שתיתן את הילד לאליהו הנביא לחמש שנים, וכיצד הלך בעלה כעבור חמש שנים להחזיר את הילד ולא החזירו. הוסיפה האשה, ״כל הזמן אני מתלוננת: איפה הבן שלי״? האשה סיפרה גם לדיין(לבן שלה) את כל האמת. שאל הדיין את האם: "האם יש לך סימן היכר מן הבן שלך"? ענתה לו: ״לבן שלי היה שיער ארוך, כמו תפילין, על ידו". פשט הדיין את ידו ושאל: ״אולי כמו זה? גם לי יש סימן כזה". אמרה האשה: "אדוני! בדיוק כזה היה לו לבן שלי. בדיוק כזה״. אמר לה: "אמא! אל תיבהלי! אני הבן שלך, והכל היה כתוב בשמיים. מה שראיתי התקיים, ועכשיו, ברוך השם, נחייה בשלום. תלכו, תמכרו את הבית, תביאו כל מה שיש לכם לכאן, ונחייה חיים טובים, מאושרים ושלווים, בשלום וביחד, בשלווה ובנחת״.

מחיר המבט מאה דינר

היה היה לפני שנים רבות מלך אחד, ולו בת אחת, היפה בכל הארץ והמדינות השכנות. כל הנסיכים השתוקקו לראותה. יצא כרוז בכל הארץ והמדינות הקרובות: ״מי שרוצה לראות את בת־המלך, צריך לשלם מאה דינר ורק אז, יוכל הוא להשקיף מבעד לחלון ולהתרשם מיופיה״. מאז נשמע הכרוז הזה, באו כל עשירי ונכבדי הארץ לראותה, לאחר ששילמו את הסכום הנדרש. בלעדיו לא יכלו לראותה. במדינה זו היה עני אחד שלו הרבה בנים. אמר הבן הצעיר לאביו: ״אבי, תן לי לצאת ולשוט בארץ. יהיה לך פה אחד פחות לכלכל, ולפחות תוקל עליך במעט פרנסת אחיי ואימי״. אמר האב: ״ברוך בני לה׳ ויהיה ה׳ עימך״. יצא הנער מכפר לכפר ומעיר לעיר עד שהגיע לאותה מדינה. הוא ראה שאנשים רבים נוהרים לארמון ועומדים שם בתור גדול. שאל: "על מה זה ועל מה זה"? אמרו לו: "מדובר בבת־המלך וביופיה הנדיר. מי שרוצה לראות את פרצופה מבעד לחלון, חייב לשלם מאה דינר״. צחק הנער.

שאלו אותו: ״למה אתה צוחק״. ענה הנער: "כמה תיתנו לי ותוכלו לראותה חינם אין כסף"? תמהו העומדים בתור על הנער הזה, על דבריו ועל עזות פניו כלפי בת־המלך. מי היה מעז לומר כדבר הזה? המשיך הנער להסתובב בעיר ולשאול בעניין זה והשיבו לו אותה תשובה. גם הוא ענה אותו דבר: "כמה תיתנו לי ותוכלו לראותה חינם אין כסף״? מי שצחק צחק ומי שהאמין האמין. ענו כמה אנשים לנער: ״ניתן לך כל אחד חמישים דינר״. אמר להם: "מחר בשעה זו, תוכלו לבוא ולראות אותה בלי לשלם״. למחרת, הלך עם כמה ילדים לשחק בכדור מול ארמון בת־המלך. הוא נשא עיניו השמיימה ואמר: ״אנא ה^,, הראה נא אותותיך היום, ויידעו כל הגויים וכל עמי הארץ, כי יש אלוהים בישראל״. נשמעה בת־קול מן השמיים שאמרה: ״מה רצונך נער״? ענה ואמר: "אנא הי! בת־המלך רוצה לדלדל את עם הארץ ותושבי המרינות בגלל יופיה. עוד מעט ויאזל כל הכסף במדינה. על כן עשה נא אות ופלא. כאשר יבואו כל הבחורים והנסיכים כדי ליהנות מיופיה, כשהיא תוציא ראשה מבעד לחלון כדרכה, עשה שיצמחו לה קרניים, ולא תוכל שוב להחזיר את ראשה פנימה״. וכך היה. נודע הדבר למלך, על הפלא והמום שקרה לבתו. מכל המדינות באו אנשים לראות את בת־המלך חינם אין כסף. המלך הודיע: "מי שיציל את בתי, אתן אותה לו לאשה וביתו ישוחרר מכל המיסים עד יום מותו״. כך הכריז הכרוז במשך כמה ימים ועדיין נראתה בת־המלך מבעד לחלוץ עם הקרניים. לאחר שההכרזה הזו לא הביאה לשום תוצאה ולאור מצבה העגום של בת־המלך, הוסיף המלך ואמר: ״אני מכריז שהאיש אשר יתפלל על בתי, ויסיר מעליה את המום הזה, אתן לו חצי מלכות וגם את בתי".

שמע הנער את הכרוז. הוא הלך אל המלך, ביקש רחמים מה' ונעלמו הקרניים. בת־המלך שבה ליופיה כמו שהייתה.

שאל אותו המלך: ״הגד לי נער, בן מי אתה ומאין תבוא".

ענה הנער למלך: "עברי אני ומארץ רחוקה באתי. הוריי עניים מאוד. אני יצאתי כדי להקל מעל אבי את פרנסת יתר אחיי ואימי״.

אמר המלך: ״כמה אתם בבית, נער״?

ענה: ״שנים־עשר. עשרה בנים ועם אבי ואימי הרי זה שנים־עשר, אדוני המלך״.

אמר המלך: ״למה יצאו לבתי קרניים״?

ענה הנער: ״אדוני המלך, היא גורמת להרבה אנשים לחטוא. יש כאן לא רק חטא עבור ההסתכלות אלא גם על תשלום לא צודק״.

ראה המלך כי דברי הנער העברי, מלאי חוכמה ותבונה ובירך את הנער. "הי עימך גיבור החיל, אני נותץ לך חצי ממלכותי. שלח אוניה כדי להביא את הוריך לכאן. הנה ארצי לפניהם ואתה תהיה חתני וגם משנה למלך".

ענה הנער ואמר: "אדוני המלך, חן חן לך, אבל לא אוכל לשאת את בתך לאשה, כי אני יהודי והיא נוכריה".

אמר המלך: ״עשה לה ככל אשר תרצה, תוכל לגייר אותה וללמד אותה את כל חוקי תורתכם. אל תשיב את פניי ריקם״.

הודה הנער למלך על טוב לבו ועל החסד שהוא עושה עימו. ענה המלך ואמר: ״לא לחינם ריפאת את בתי ממום קשה ומה שאמרתי אני מקיים״.

שב הנער עם שליחי המלך אל ארצו, נכנס להוריו ולא הכירוהו שהוא בנם הקטן. אמר להם: ״עוד מעט ויבוא בנכם, התכוננו ואל תתרגשו". שמחו מאוד לשמוע על בואו הקרוב של בנם. לאחר זמן מה, אמר להם: ״הלא אנוכי בנכם, עשיתי כך כדי שלא תתרגשו״. הם שמחו מאוד. אז סיפר להוריו כל אשר קרה, ואת כל אשר העניק לו המלך בגלל שריפא את בתו ממום קשה. אמר להם: ״עכשיו תתכוננו לנסוע לעיר של בת־המלך, כי המלך הזמינכם לארצו. לא יחסר לכם מאומה ולא תחיו עוד בעוני".

הלכו איתו הוריו והמלך קיבלם בשמחה. הבן עלה לגדולה ושמו נפוץ בכל הארץ. הוא המשיך לעשות צדקה וחסד כל ימי חייו וכולם חיו באושר.

האשה החכמה

היה היה חוטב עצים שהתפרנס מעצי היער שבסביבת ביתו. לחוטב הייתה אשה יפהפיה ונבונה שכמותה לא נמצאה בכל המרינה. יום אחד לא יצא החוטב לעבודתו. בעודו יושב בבית, בא אליו חבר והזמינו אל ביתו לשתות יין. נעתר החוטב להזמנה והלכו שני החברים לשתות יין.

לחבר הייתה בת צעירה, שאיש לא רצה לשאת אותה לאשה. לכן רצה אביה שהחוטב יישא אותה, בהיותו אדם טוב ולמרות שהיה נשוי. באותם הימים, היה מקובל שגבר יכול היה לשאת יותר מאשה אחת. מה עשה החבר? המתין עד שהחוטב שתה לשוכרה, קרא לבתו וקידש אותם כדת משה וישראל.

לאחר זמן, יצא החוטב והלך לכיוון ביתו שבקרבת היער. באמצע הדרך הארוכה, התפקח החוטב מיינו והצטער צער רב על המעשה שעשה. הוא התיישב על אבן שהייתה מונחת בדרכו והחל למרר בבכי. כך ישב על האבן זמן רב. הוא חשב וחשב איך הוא יוכל להסביר לאשתו טובת־הלב ויפת־המראה, את המעשה הנורא שבוודאי יפגע בה. לבסוף אזר עוז, נכנס הביתה, קרא לאשתו והתיישב מולה כשעיניו כלפי מטה מרוב בושה.

פנתה אליו האשה החכמה ואמרה: ״בעלי היקר, שפוך את לבך אפילו לקיר ובלבד שלא תשאיר מועקה בלבך״. פתח החוטב את פיו, והחל לספר את כל הסיפור מתחילת שתיית היין ועד לקידושין, כשכל הזמן מבטו מופנה כלפי מטה. ענתה האשה כשהיא צוחקת ומרגיעה את בעלה, ואמרה: ״למה צריך אתה להיות עצוב כל־כך? גש לבית חברך והודיע להם שאתה רוצה לערוך מסיבת חתונה, ולאחריה הזמן את אשתך החדשה לביתנו. ניתן לה את היפה בחדרים שאותו אפנה״.

החוטב, שהיה המום מדברי אשתו, הרים את ראשו והקשיב קשב רב. המשיכה האשה ואמרה: ״אני אארוז את בגדיי ואלך להוריי לתקופה של חודש. אתה בינתיים תיהנה עם הכלה הצעירה, אותה אני מכירה, ותשמח אותה. בתקופה זו, אל תנסה לבוא לראותני או לשלוח אליי דבר־מה״.

החוטב החל לבכות כשידיו בראשו ושאל את עצמו אם אין הוא חולם. לפי בקשת אשתו, הם לחצו ידיים לאות הסכמה על הצעתה והחוטב הבטיח שאכן כך יהיה.

האשה החלה באריזת חפציה, וכשעמדה לצאת פנה אליה החוטב ואמר: "לפי המקובל, הייתי צריך להענש על־ידך, כי לא הייתה שום הצדקה למעשה שעשיתי. הרי את אוהבת אותי ואני אותך. את מעודדת אותי לערוך חתונה מפוארת, וגם להביא את בת־החבר לחדרנו ולביתנו אני רוצה שתסבירי לי את פשר התנהגותך״. ענתה האשה: ״דבריך אמת, אך יודעת אני שלכל בעיה יש פיתרון. ידוע לך שאבי הוא חכם. באחד ממוצאי־השבת, כשאבי ישב בבית, עלתה במחשבתו בעיה שהוא לא יכול היה לפותרה. ישב וחשב כל הלילה, אך לשוא. ישב וחשב כל השבוע, וגם אז לא הצליח למצוא את פיתרון הבעיה. ביום השבת, כשהוא עיין והתעמק במקרה בסוגיה אחרת, הוא מצא שם את פיתרון בעיתו. כולנו ראינו אז את נחת הרוח שלו בעקבות מציאת הפיתרון. לכן אני צריכה זמן לחשוב על פיתרון בעיתנו״. לקחה האשה את חפציה והלכה לבית הוריה. החוטב הלך לבית הורי כלתו והודיע להם על תאריך מסיבת החתונה. הוא קבע להם שבועיים להכנות. לאחר שבועיים, נערכה המסיבה ולאחריה, לקח החוטב את כלתו לביתו. בהיותם בחדרם, הסתכל החוטב בפניה של הכלה, והנה הוא רואה לפניו אשה מכוערת, ורק הצבעים ששמה על פניה כיסו במקצת את הכיעור. הוא התמלא צער והחל לחשוב על יופיה של אשתו. הוא חשב: היא מכוערת, אך אולי היא חכמה. החל לשאול אותה שאלות פשוטות כמו: איך נקרא הערב שהתחתנו בו, או ימי השבוע, אך גם על שאלות פשוטות אלו לא יכלה הכלה לענות. התיישב החוטב והחל לבכות, מה לעשות? אמר בלבו: בהמה בדמות אדם לפניי, אעשה אותה לשיפחה והיא תשמש כעוזרת לאשתי בעבודות הבית. גם בזה לא הייתה טובה. כשביקש ממנה להביא לו כוס מים, היא גילתה עצלות, וכשהלכה סוף סוף להביא מים, הפילה את הכוס ושברה אותה.

אותו לילה לא ישן החוטב. הוא בכה כל הזמן ולמחרת, הלך לחברו שהיה מתווך, וביקשו שיעזור לו להתגרש מהאשה המכוערת והטיפשה. המתווך הצליח לשכנע את הוריה, תמורת כסף רב, להסכים לגירושים. החוטב שמח מאוד בלבו ורץ לבית הורי אשתו לבשר את הבשורה. הוא נזכר בדרך בהבטחתו שלא יבקר אותה לפני תום החודש כפי שסיכמו. הוא המתין בכיליון עיניים לסיום התקופה האמורה. יום אחד, ביושבו בבית בהמתנה לסיום המועד שנקבע, הופיעה אשתו. הוא קיבל אותה בכבוד מלכים, נישקה ללא הרף ופינק אותה שעות רבות.

פנתה אליו האשה ואמרה: ״האם ברצונך לשמוע את פיתרון הבעיה״? ענה החוטב: "לא ולא, את הפיתרון מצאתי בעצמי כפי שאביך מצא את פיתרונו. כעת יודע אני למה התנהגת כך, וביקשת שאביא את בת־ החבר לביתנו, ואף לחדרך. את צודקת במעשייך. אם היית מסרבת, ועומדת על כך שאבטל את התחייבותי לנישואין ואגרש אותה, הייתי חושב שמא היא יותר טובה ממך, אך את ידעת איזו מציאה נפלה בחלקי״.

ענתה האשה הנבונה: "אמת, כך חשבתי״. מאז הם חיו חיים מאושרים, הביאו לעולם הרבה ילדים יפים וחכמים ולא נפרדו עד יום מותם.

לפני שנים רבות חי עשיר אחד ולו שלושה בנים. הרגיש האב כי קרבו ימיו ללכת בדרך כל הארץ.

הוא קרא לבניו ואמר להם: ״בניי, הנה זקנתי ושבתי ולא ידעתי את יום מותי. עכשיו אני מצווה עליכם, לבוא אליי מחר, כדי שאחלק לכם דברים חשובים שיעזרו לפרנסתכם״.

למחרת, באו שלושת הבנים אל אביהם כדי לראות מה יתן להם. נכנסו אליו לחדרו. הוא שכב על המיטה ועל ידו היו שלוש תיבות. ישבו לפניו הבכור בבכורתו והצעיר בצעירותו. אמר להם אביהם: ״בניי, הנה מה שאני מוריש לכם. אתה בכורי, קח נא את הקופסה הזו ואל תפתח אותה אלא אחרי מותי״. לבן השני, נתץ את התיבה השניה ואמר לו כדבריו לבן הראשון. גם לשלישי נתץ ארגז וביקש ממנו שלא יפתח אותו עד אחרי מותו.

אחרי שבוע מת אביהם. הם ספדו לו ואחרי שעברו ימי האבל, נפגשו הבנים ואמרו: "הבה יפתח כל אחד את התיבה שנתן לנו אבינו ז״ל״. פתח הראשון את תיבתו ומצא כי היא מלאת עפר. חרה לו מאוד, כי

חשב על אבנים טובות ומרגליות. השני פתח ומצא עצמות של בהמה דקה וגסה. השלישי פתח ומצא ניירות מקופלים בכל מיני צורות. חרה להם מאוד על האכזבה שהנחיל להם אביהם. הם בכו במר נפשם, כי לא הבינו מה משמעותם של הדברים האלה.

פתח הקטן שבהם ואמר: ״הבה נלך אל היועץ הטוב שבעירנו ויורנו מה האותות האלה שהשאיר לנו אבינו ז״ל ״. הלכו ליועץ, ישבו לפניו וסיפרו לו על אודות התיבות שהנחיל להם אביהם בירושה.

ענה היועץ ואמר: "הראשון יהיה חקלאי, השני יהיה סוחר בהמות והשלישי יהיה מנהל חשבונות וסופר. זהו מה שרמז לכם אביכם המנוח״. יצאו שלושת האחים מאת היועץ.

אמר אחד האחים: ״הבה אחיי, ניפרד איש מאת אחיו וכל אחד ילך לדרכו, כי שינוי מקום יביא לשינוי מזל״. בכו האחים הרבה ונפרדו, וכל אחד הלך לדרכו. הקטן הלך בדרך הארוכה ביותר והגיע לנחל, ושם ישב לנוח מיגיעת הדרך. הוא ראה אבנים קטנות המתרוצצות בתוך המים ואבנים גדולות עומדות. הוא רשם את הפלא הזה בפנקסו. הוא קם והלך עוד כברת דרך. הוא הגיע למקום אחד והנה מולו שתי תעלות. באחת המים נקיים מאוד ומהם שתתה סוסה רזה מאוד. בתעלה השניה היו מים עכורים מאוד, מהם שתתה סוסה שמנה מאוד. תמה מאוד הצעיר על הדבר הזה ורשמו בפנקסו.

הוא נח מיגיעת הדרך, קם והמשיך בדרכו עד בוא הערב. הוא פגש שני אנשים, האחד רזה וחלש והשני גדול וחזק. הוא תמה מאוד על מראיהם של שני האנשים המשונים האלה. הוא קם ללכת והנה קרא לו אחד מהם: "לאן אתה הולך? מי אתה ומאיץ תבוא״? סיפר להם את כל קורותיו. אמר לו האיש החלש: ״בוא איתי הביתה, תנוח אצלי ותתארח אצלי שלושה ימים״. הלך עימו הביתה. כשהם עמדו בפתח הבית, יצאה אשתו לקראתו בצעקות: "היכן היית עד עכשיו ומה הבאת לי"? ענה בעלה: "הבאתי היום את האיש הזה להתארח אצלנו״. ענתה האשה בעזות פנים: ״זה מה שאתה יודע, רק להביא אנשים״. שתק הצעיר והשתומם על מה שרואות עיניו. הוא ישב איתו שלושה ימים ואכל איתו.

ביום השלישי, הבחין האורח הצעיר בנערה מלוכלכת מאוד על יד תנור הפחם. כשהאורח נכנס, צעקה האם: ״תיכנסי מהר לתנור ותתלכלכי עוד. למה את יוצאת החוצה״?

רשם הצעיר את כל הדברים האלה בפנקסו, הוא הודה לאיש על האירוח וביקש ממנו שילך איתו לאיש השני. אמר לו האיש החלש: ״לך אליו, הוא אחי״. הלך אליו ולפני היכנסו יחד עם בעל־הבית, יצאה האשה לקראתם בשמחה ובטוב־לב: ״ברוך הבא אורחנו הנכבד. שב איתנו שלושה ימים ושלושה לילות ושמח איתנו". גם שם הוא ראה ילדה טובה מאוד. אמרה לה אימה: ״בתי, קומי ולבשי שימלתך היפה כדי שהאורח ירגיש בטוב״. שמח האורח מאוד בבית הזה וייטב לבו מאוד.

אחרי שלושה ימים, ביקש האורח מבעל־הבית רשות לשאול שלוש שאלות. ענה לו בעל־הבית: ״שאל בני, שאל״. אמר לו: "ביום ראשון לצאתי מביתי, הגעתי לנחל אחד והנה אבנים קטנות מתרוצצות במים, ואילו האבנים הגדולות עומדות במקומן״. ענה בעל־הבית לאורח הצעיר: ״בני, האבנים הקטנות הן משולות לגיל הבחרות, כמוהן אתה רץ מכאן ולכאן. הגדולות הן כמונו, זקנים ולא יכולים עוד להתרוצץ, רק יושבים בבית״. הוסיף הצעיר: "ביום השני, הייתי הולך עד שהגעתי למקום אחד והנה לפניי שתי תעלות. באחת מהן המים נקיים מאוד, וסוסה אחת שותה והיא רזה מאוד. ואילו בתעלה השניה, המים עכורים מאוד וסוסה אחת שמנה שותה מהם״.

השיב בעל־הבית לאורח הצעיר: ״שמע בני, הסוסה הרזה דומה מאוד לאשה. אם היא קנאית, אפילו שיהיה לה כל־טוב שבעולם, היא רזה מרוב הקינאה שבלבה. הסוסה השמנה ששותה מהמים העכורים היא דוגמה לאשה טובה. אם היא טובה ואשת־חיל, היא מסתפקת במה שיש עד שהמצב משתפר. זו היא דרכו של עולם בני היקר". הוסיף עוד האורח: ״ראיתי עוד פלא כאן. הראשון שאצלו התארחתי, אשתו צעקה עליו על שהוא הכניס אורח. בתו הייתה מלוכלכת מאפר התנור, והאמא לא ביקשה ממנה שתנקה את עצמה. הוא חלש ואתה גדול ובריא״.

ענה בעל־הבית לאורח: ״דע לך שהאיש שאיכסן אותך הוא בני". אמר לו האורח: ״ולמה הוא אמר שאתה אחיו"?

ענה בעל־הבית: ״כי הוא התבייש להגיד לך שהוא בני, מפני שהוא הזקין במהרה בגלל אשתו, שעושה לו צרות ולא נותנת לו מנוח. הדאגות הן שהזקינו אותו מאוד. ועכשיו בני, ראית את ההבדל הגדול ביני ובינו. אני עדיין חזק ובריא אולם, ואילו בני חלש מרוב אנחות ודאגות, והכל בגלל האשה. אשתי היא אשת־חיל המכבדת אורחים ושמחה בהם כל הימים״.

רשם הנער את כל הדברים בפנקסו. אמר הנער הצעיר: ״אם נא מצאתי חן בעיניך, תן לי את בתך לאשה״.

ענה בעל־הבית לאורח: ״אנא בני, בתי היא סומאת״ אמר: ״אני מקבל אותה״. אמר האב: ״היא חרשת״. ענה: ״ אני מקבל אותה״. אמר: ״היא מכוערת״. ענה: ״אני מקבל אותה״. ראה בעל־הבית שהוא מקבל עליו את כל המומין האלה, ואמר לאורח: ״טוב בני. יש לי רק עוד תנאי אחד. אם אתה רוצה את בתי, אתן לך אותה בתוך תיבה ולא תפתח אותה עד שתגיע למקום מגוריך״. אמר הנער: ״טוב הדבר״. שמח הבחור והודה לאיש שאירח אותו בכבוד כה גדול. הצעיר נפרד ממארחיו ויצא לדרך. הוא הלך כברת דרך ויצרו פיתה אותו. אולי בכל זאת אפתח את התיבה לראות את הילדה הזאת, חשב הצעיר. והנה יצא קול מן התיבה: "אדוני, אל נא תעבור על שבועת אבי שהשביעך שלא תפתח את התיבה, עד אשר תגיע למקום מגוריך״. האח הצעיר הגיע לעירו שממנה הוא יצא. הוא נכנס לביתו, פתח את התיבה וראה את פני הנערה, והן ממש כפני החמה. התפלא מאוד ושמח בלבו: הלא אביה אמר שהיא מליאת מומים שבעולם. אכן הוא בחן אותי, ונוכח שאני חכם ואוכל לעמוד בכל הצרות שעדיין עתידות לבוא עליי.

הוא אמנם שמח מאוד אבל בלבו הייתה דאגה, כי לא היה מה לאכול בבית וכל כספו אזל במסעו.

הבינה הנערה־אשתו את מבוכתו. לפני צאתה מבית אביה, ציווה עליה האב, שתשתול בשערותיה אבנים טובות ומרגליות וכך עשתה. אמרה לבעלה: ״ראה, אני יודעת שאתה בן־עשירים, שמרוב הצרות שעברו עליו נהפך לעני. עכשיו קח נא אבן טובה זו, מכור אותה וקנה לנו אוכל כדי שנסעד את לבנו״.

הוא לקח מידה את האבן הטובה ויצא לשוק. הוא מישכן אותה אצל צורף אחד, קנה דברי אוכל ושב אל אשתו. אכלו ושתו מתוך שמחה. למחרת, שוב נתנה לו שתי מרגליות ואמרה לו: "לך תזמין פועלים ותבנה לנו ארמון מול ארמונו של המלך״. יצא והכריז על רצונו להעסיק קבלן שיבנה לו ארמון. אם שכרו מאה שקל, הוא מוכן לשלם כפליים. באו אדריכלים ובנאים ובנו את הארמון תוך שישה חודשים. הוא נכנס לארמון ושמחו מאוד הוא ואשתו. אמר לאשתו: ״רעייתי היקרה, את יודעת שעלי לקיים את מצוות אבי המנוח וללמוד הנהלת חשבונות ולבלרות". אמרה לו: "אישי, בעלי יקירי, טוב מאוד הדבר, אבל עכשיו, כל האבנים הטובות והמרגליות שהבאתי אזלו. עתה, קח נא את האבן הטובה האחרונה הזו. לך לשוק הצורפים ומכור את האבן הטובה במחיר הגבוה ביותר. קנה לי צמר־גפן, כותנה וצמר, כדי שאוכל לעבוד בבית ולא ישעמם לי".

הלך בעלה לשוק, קנה את כל מה שדרשה ממנו אשתו והביא לה הביתה. הכינה לו כותנות יפות ונתנה לו למכור בשוק. היא אמרה לו: ״אל תמכור בהצעה הראשונה אלא בהצעה העשירית״. וכך היה. היה מוכר כל כותונת במחיר גבוה עד שאספו מספיק כסף. אמרה לו אשתו: ״עכשיו בעלי, ביכולתך ללכת וללמוד את אשר ציווך אביך".

הלך למדינה רחוקה כדי ללמוד לבלרות וחשבונות. והנה פעם, עבר הנסיך על־יד הארמון החדש ועיניו ראו את האשה הזאת שהייתה סורקת שערותיה. הנסיך התעלף מרוב תדהמה על היופי שה' נתן לאשה הזאת. אמר לו המשנה של אביו: ״מה לך בן־המלך כי התעלפת פתאום״? ענה הנסיך: ״ראה ראיתי אשה מהארמון החדש הזה ונפשי חשקה בה״. אמר לו המשנה: ״אביא לך אותה, רק אל נא תדאג בן המלך״. הלך המשנה ודפק על דלת ביתה של האשה. שאלה אותו האשה: ״מה רצונך אדוני״? ענה לה: ״אני משנהו של המלך. בנו הנסיך ראה אותך והוא חושק בך. לכץ ציווני לבוא ולקחת אותך אליו״.

אמרה האשה: ״יסלח לי אדוני, אני אשת־איש ואיני יוצאת מביתי״. ענה המשנה: ״הלא דבר המלך הוא ודינא דמלכותא דינא". חששה האשה לנפשה ויצאה איתו. הוא לקח אותה לביתו ואמר לה: ״אני בעצמי רוצה אותך. הבה נאכל, נסעד ותהיי אשתי״.

אמרה לו האשה: ״אם רצונך בי, בוא עימי אל בית־הדין והדיין ישיא אותנו״.

לקח אותה אל הדיין וגם הוא חמד אותה. אמר למשנה: "לך עד מחר״. הוא ניסה לפתותה בדברים. אמרה לו: ״לפחות תביא עדים נאמנים, כדי שיידעו שאני אשתך״. הלך והביא עדים. ראו העדים את האשה כי יפה היא מאוד וחמדו אותה בלבם.

אמרו לדיין: ״יש להביאה למשפט בבוקר״. בערב ניסו העדים לפתות את האשה בדברים. אמרה להם כך: "איני מסכימה. קחו אותי למלך והוא ידון בינינו. מי שיבחר בו המלך, לו אהיה לאשה".

לקחו אותה למלך. גם המלך חמד אותה בלבו ואמר לאנשים: ״לכו לבתיכם, יופי כזה נועד רק למלכים״. המלך אהבה, הירבה תפארתה ודיבר על לבה להיות לו לאשה. ענתה האשה בחוכמתה ואמרה: "אם תבנה לי ארמון מתפוחי זהב, אהיה לך לאשה״.

בנה המלך את הארמון מתפוחי זהב.

אמר לה: ״האם השבעתי את רצונך״? השיבה לו: ״בערב אהיה לך לאשה".

מה עשתה? בערב, בדיוק שעה לפני בואו של המלך, יצאה מהארמון ונעלמה. היא הלכה בפחד ביערות ובמדברות עד שעבר נחש גדול וביקש ממנה: "אנא עשי לי טובה, קחיני וחגרי אותי מסביב מותנייך.

כשיעבור נחש אחר וישאלך אם ראית נחש שעבר, הגידי לו ׳אכן ראיתי, אבל הוא נכנס לחור הזה' ״.

נכמרו רחמי האשה על הנחש, לקחה אותו וחגרה בו את מותניה. לפתע בא נחש ארוך וזועם. שאל: ״אשה, אולי ראית נחש שעבר מפה״? השיבה לו: ״אכן ראיתי והוא נכנס לחור הזה״. נכנס הנחש לחור ולא מצאו, יצא וחבט עצמו באבנים עד שנפחה רוחו. נגעה בו האשה וכשראתה שהוא מת, שחררה את הנחש אשר אמר לה: ״תודה לך על שהצלת אותי. עכשיו בואי איתי אל בית הוריי. אני בת־זוגו של הנחש האכזר הזה. הוא רצה להרוג אותי ולכן ברחתי ממנו. אילולא את, הייתי מתה עכשיו. ועתה, לכי איתי להוריי ותנוחי. כשתרצי לעזוב, הם יודו לך מאוד על שהצלת אותי, וישאלו אותך מה את רוצה לקחת. תשיבי להם: ׳איני רוצה דבר מלבד הפמוט הזה׳ ״. הלכה האשה אחרי הנחש עד שהגיעו לבית ופתאום הנחש נהפך לאשה. ההורים בירכו את בתם ואת האורחת בסבר פנים יפות. שאלו את בתם: ״מי הביאך לכאן? הלא את נשואה". סיפרה להם את מה שקרה לה עם הנחש ושהאשה הזאת הצילה אותה מידיו. הם הודו לה מאוד. היא נשארה איתם שלושה ימים לאירוח כדרך כל הארץ.

אמרו לה: ״לאחר שהצלת את בתנו ממוות, בקשי מאיתנו כל אשר תחפצי וניתץ לך״. ענתה האשה ואמרה: ״איני רוצה דבר, אך אם מצאתי חץ בעיניכם, תנו לי את הפמוט הזה".

אמרו לה: "גברתי, הקשית לשאול. אלמלא הטובה שעשית לבתנו, היינו משמידים אותך כאן מתחת לאדמה. עכשיו, הטובה שעשית לנו הקדימה את רצוננו. עתה, קחי לך את הפמוט. אם תהיי בצרה, תדליקי אותו והכל יבוא על מקומו".

נפרדה מהם. היא הלכה מכפר לכפר וממדינה למדינה עד שהגיעה למדינה שממנה היא ברחה.

היא התחפשה לגבר, קנתה בית־מרחץ והכריזה: ״כל מי שרוצה להתרחץ חינם, יכול לבוא לבית־המרחץ שבמקום פלוני״. שמעו תושבי המדינה על בית־המרחץ הזה. מי לא יבוא להתרחץ חינם? אחרי זמן־מה, בעלה של האשה, לאחר שלמד לבלרות וחשבונות, חזר לביתו, לארמונו, והנה אשתו לא נמצאת בבית. הוא צעק צעקה גדולה ומרה, על אשתו היפה שאיננה ואשת־החיל שהלכה מאיתו. יצא החוצה כדי לשאול את השכנים, פגש את המשנה למלך וסיפר אודות אשתו. ענה המשנה: "אכן ראינו את אשתך. אני והמלך חמדנו אותה. אני הבאתי אותה לביתי, דיברתי על לבה שתעתר לי והיא השיבה לי: עד שנלך לדיין. הלכנו לדיין, גם הדיין חמד אותה״. המלך ואני שאלנו את הדיין: "איפה האשה״? אמר להם: "כשחמדתי אותה, אמרה לי: עד שיבואו עדים. העדים באו והם לקחו אותה ממני״.

הוא הלך יחד עם המשנה והדיין אל העדים ושאלו אותם: ״היכן האשה שלקחתם מידי הדיין״?

אחד מהם השיב: ״כן, היא אמרה לי: לא אהיה שלך עד שתיקח אותי למלך ויחליט למי מכם אני שייכת. לקחתיה אל המלך, והמלך גם כן חמד אותה, אמר שיופי כזה נועד רק למלכים, לקחה מאיתנו ולא ידענו מה קרה לה״.

כולם הלכו אל המלך ושאלוהו על האשה שלקח. סיפר להם, שהוא חמד אותה. ״היא התנתה איתי לעשות ציפוי מתפוחי זהב לארמונה ועשיתי כל מה שהיא ביקשה. לעת ערב, התחלקה מהחלון בעזרת התפוחים ולא ראיתיה מאז".

התעצבו כולם על הדבר הזה ואמרו איש אל רעהו: "הבה נלך אל בית־ המרחץ החדש, נתרחץ ונפיג את צערנו". הלכו יחד לבית־המרחץ החדש. היא קיבלה אותם בסבר פנים יפות. היא הכירה אותם מיד והם לא הכירוה, כי חשבוה לאיש. נכנסו למרחץ, התרחצו, יצאו ואז אמרה להם: ״שבו בבקשה לשתות כוס תה״. הם שתו, דיברו ביניהם על הצרות ועל אובדן האשה היפה שנעלמה מהם.

לעת ערב, אמרה להם האשה המחופשת לגבר: ״שבו, אני אדליק את הפמוט הזה ויאיר לנו״. הדליקה את הפמוט, והפמוט התחיל לדבר ואמר להם: ״הבה יספר כל אחר את סיפורו עד אור הבוקר״. ענו האנשים: ״ספר אתה ראשון, פמוט״. הפמוט התחיל לספר ואמר: "היה היה עשיר אחד ולו שלושה בנים״. הסיפור דמה לסיפורו של הצעיר והוא התחיל לרעוד וחשב אולי שזה מקרה. המשיך הפמוט לספר עד אשר הגיע לעניין המשנה. צעק המשנה ואמר: ״זה בדיוק הסיפור שלי". הוסיף הפמוט לספר עד שהגיע לדיין. הדיין נבהל ואמר: ״גם זה המקרה שלי". הוסיף הפמוט לספר עד שהגיע לעדים. העדים נבהלו גם הם ואמרו: "זה בדיוק מה שקרה לנו". הוסיף הפמוט לספר עד שהגיע למלך. המלך היה מאוד מופתע וגם הוא ואמר: ״זה המקרה        שלי".

          כולם תמהו על הדבר הזה.

          שאלו האנשים את הפמוט: ״אולי תואיל בטובך לגלות לנו היכן

האשה"?

          ענה הפמוט ואמר: "זאת היא האשה שהתחפשה לגבר והיא בעלת

המרחץ״.

          בכו כולם על הדבר הזה שקרה להם, ושמחו מאוד על אשר לא עשו

דברים רעים לאשה, וה' הצילם מעשות רע לאשת־איש.     

אמר לה בעלה: ״אשתי יקירתי, האם אנשים אלה פגעו בך"?

          אמרה לו: "חס ושלום. לא נגעו בי אפילו באצבע קטנה. אנא, מחל

להם על הצער שגרמו לי״.         

מחל להם הצעיר ונפרדו איש מרעהו בשלום.

          הם האריכו ימים בטוב ושנותיהם בנעימים.

סיפור מספר 24

תפוח ההריון

היה האל בכל מקום וצד, כי אין מקום ממנו נפקד, עד שהייתה אשה עקרה שהשתוקקה לבנים. אמרה בלבה: הייתי מאושרת לו היה הקדוש־ברוך־הוא חונן אותי בילד ולו אחד בלבד.

היא עשתה כל מצווה, ביקרה בקברי קדושים וגם נעזרה בלחשי מכשפות, אך האל לא שעה לבקשותיה. יום אחד, בהיותה עסוקה בנקיון הבית, שמעה מבעד לחלוץ אדם המכריז ברחוב: "תפוח ההריון! תפוח ההריון״! מיד יצאה וראתה איש זקן ובידו תפוח אחד. שאלה האשה לפשר הכרזתו והזקן ענה: "זהו התפוח האחרון שנותר. כל האוכל ממנו מתעבר״. בלב האשה שהייתה מיואשת, נולדה לפתע תקווה חדשה והיא קנתה את התפוח במעט הכסף שהיה בידה. מיד נכנסה האשה המאושרת לביתה והניחה את התפוח בארון, עד לבוא הבעל, כדי להראות לו. כשגמרה את נקיון הבית, יצאה לערוך קניות. האשה הנרגשת מהשגת התפוח בעל הסגולה הנדירה, השתהתה יתר על המידה בשיחות עם מכרותיה וכן בבחירת הירקות והפירות. היא הרבתה להתווכח עם המוכרים בשוק ולא מיהרה לחזור לביתה. בינתיים, הבעל שהיה חוטב עצים, חזר מעבודתו ולא מצא בבית את אשתו, כהרגלו. התפלא הבעל ואמר בלבו: תמיד אני מוצא אותה בבית. מעניין מה קרה היום?

בעודו מהרהר, הוא ניגש לארון, לקח בגדים להחלפה והנה לנגד עיניו מונח תפוח ריחני ומושך. חשב שכנראה אשתו השאירה לו את התפוח לאוכלו, עד שתגיש לו את ארוחת הערב. מה עשה ? אכל את התפוח ואמר: ״מעולם לא אכלתי תפוח כה טעים, טעמו כטעם גן־עדן ממש "! בינתיים, חזרה האישה מהקניות ורצה מיד לארון, כדי להפתיע את בעלה, ולבשר לו על תפוח הפלא שקנתה מהזקן ברחוב. מה גדולה הייתה הפתעתה כשלא מצאה את התפוח. הבעל, שראה את אשתו בהיכנסה שמחה ומאושרת, תמה לראות שפניה נפולים עתה. הוא ניגש אליה ושאל: ״למה חוורו פנייך אשתי היקרה״? ענתה: "קניתי תפוח בעל סגולה נדירה, שכל האוכלו מתעבר והנה הוא נעלם מן הארון״. הבעל המופתע אמר: ״חשבתי שהתפוח מיועד לי, הייתי רעב ואכלתי אותו״.

פני האשה החווירו עוד יותר, אך את הנעשה אין להשיב. הכינה האישה את הארוחה, אכלו והלכו לישון, שבעים אך עצובים. ככל שעברו הימים, הלכה ותפחה בטנו של הבעל. הוא הפסיק לעבוד ולא יצא עוד את פתח הבית.

כעבור תשעה ירחים, ילד החוטב מבוהן רגלו ילדה, שזוהר פניה מילא את החדר, כאילו אומרת ללבנה האירי או שאאיר במקומך את החדר. שמחו החוטב ואשתו על שהתברכו בילדה נפלאה כזו ושמרו את סודם. לכל האנשים שבעיר, היה ברור ללא צילו של ספק, שהאשה היא שילדה אותה.

יום אחד, עלתה האם עם התינוקת לגג הבית לשאוף אוויר צח ולהתחמם מעט בשמש. היא הניחה את הילדה על השטיח והתיישבה, כדי להתבונן בעוברים ושבים. לפתע חג נשר מעל הגג, חטף את התינוקת ועף איתה ליער. שם הניח אותה הנשר על צמרתו של עץ וטיפל בה. מידי־יום ביומו, עף הנשר, חטף כל מה שהזדמן לו והביא מזון לילדה הקטנה. היה מביא חלב, לחם ופירות. כך גדלה הילדה וככל שגדלה, נהייתה יותר ויותר יפה.

יום אחד, תפס הנשר בשערות ראשה של הנערה היפה, עף איתה לארץ רחוקה ושם הניחה על גג ארמון המלך. הנערה הייתה המומה ממראה יופי בוסתניו של הארמון וממראה האנשים. עד לאותו יום, גדלה הנערה ביער ולא ראתה מעולם בני אדם. בעודה מהרהרת, הופיע לפתע בך המלך על גג הארמון, כהרגלו מידי־יום, וראה את הנערה שיופיה היה נדיר ביותר.

בן־המלך התאהב בה ממבט ראשון. הוא ביקש מנשותיו לטפל בנערה, לרחצה, להלבישה ולדאוג לכל מחסורה. במשך הזמן, דאג ללמדה קרוא וכתוב. הנערה גדלה ולא נראתה יפה כמוה הן בארמון והן במדינה כולה. בן המלך לא יכול היה להסתיר את אהבתו אליה והוא נשא אותה לאשה. מרוב אהבתו אליה, הזניח בן המלך את נשותיו הקודמות.

הקינאה והכעס בערו בהן, אך הן העמידו פנים, כאילו דבר לא קרה. בלבן הן חרשו רעה להפטר מהנערה הזרה. מה עשו? הן פנו למכשפה והתייעצו איתה. הלכה המכשפה לארון הקסמים שלה, הוציאה סיכה ואמרה: ״כשתטפלו בשערות הגבירה, הכניסו סיכה זו בתוך שערותיה. היא תיהפך ליונה ותעוף לה למרחקים״. ביום חמישי, הזמינה הגבירה כהרגלה את הנשים לטפל בשערותיה. כאשר היא פתחה את מחלפות ראשה, הכניסו הנשים את סיכת הכישוף לשערותיה. הפכה הגבירה ליונה ועפה לה מעלה מעלה עד שנעלמה. בן־המלך המתין לאשתו היפה לסעודת הצהריים ונדהם להיווכח שנעלמה. כששאל את נשותיו לפשר הדבר, ענו לו שכנראה, הנשר שהביאה הוא שלקחה בחזרה.

בן־המלך פנה לכל היועצים, הקוסמים והמכשפים של ארמון המלך. איש מהם לא יכול היה לעזור לו. הוא חלה מאוד מרוב צער. יום אחד, לעת ערב, הופיעה היונה על גג הארמון הצופה לבוסתן. פנתה לגנן ואמרה: "גנני, יה גנני, הגד נא לי, האם הנסיך חי בטוב עם נשותיו או לאו״?

הגנן המופתע ענה: ״הנסיך חי בטוב עם נשותיו״. לאחר תשובת הגנן, פתחה היונה בשיר:

תפוח, תפוח, מה הפלאת,

הרי מה זה עוללת?

 אימי אותך רכשה מעני,

אבי מבוהנו הולידני.

הוי, הוי, תפוח פרחוני,

הן הנשר גידלני

הנסיך נשאני

ונשותיו כישפוני.

לאחר שיר זה, נשמע רעש אדיר בכל הבוסתן. סערה אדירה השתוללה בגן וגרמה לנזק רב. הגנן המפוחד, שאת כל שנותיו השקיע בטיפול בבוסתן, חשש שכל עמלו יירד לטמיון. אמר בלבו: אמתין למחר, אולי היונה תחזור. אשקר לה ונראה מה יקרה. למחרת, באותה שעה, הופיעה היונה על הגג ושאלה את הגנן: ״גנני, יה גנני, הגד נא לי, האם הנסיך חי בטוב עם נשותיו או לאו״? ענה הגנן: "הנסיך מסוכסך עם נשותיו והוא עומד לגרשן״. לאחר תשובה זו, פצתה היונה בשירה:

תפוח, תפוח, מה הפלאת,

 הרי מה זה עוללת?

אימי אותך רכשה מעני,

 אבי מבוהנו הולידני.

הוי, הוי, תפוח פרחוני,

 הן הנשר גידלני

הנסיך נשאני

ונשותיו כישפוני.

לאחר השיר, נשמע קול אדיר בבוסתן. הייתה סערה והכל חזר לקדמותו. הבוסתן היה שוב יפה כמקודם. היונה עפה לה והגנן רץ לנסיך וסיפר לו את מעשה הפלאים.

תחילה לא האמין הנסיך, אך מאחר שהגנן חזר ותיאר את הפלא בעקשנות, החליט שלמחרת יעלה על הגג ויראה את היונה במו עיניו. למחרת, המתין בן־המלך על הגג. היונה הופיעה והוא שמע את שאלתה. תשובת הגנן הייתה הפעם: ״הנסיך חי בטוב עם נשותיו״. פצחה היונה בשירה העצוב וכשסיימה, השתוללה סערה והיה תוהו ובוהו בבוסתן. הנסיך היה המום ונרעש. בו ביום, קרא אליו את היועצים, הקוסמים והמכשפים אל הארמון. הוא סיפר להם את מה שראו עיניו והם הציעו למרוח את הגג בזפת, כדי לתפוס את היונה. וכך עשו. כשנחתה היונה, כהרגלה מידי־יום על גג הארמון ולאחר ששרה את שירה העצוב, ניסתה להתעופף אך לא יכלה, כי רגליה נדבקו בזפת. מיד רצו שומרי הארמון, תפסוה ומסרוה לנסיך. הנסיך ויועציו החלו בודקים את היונה, עד שלפתע נדקר אחד היועצים בסיכה. הוא הוציא את הסיכה ולעיניהם הנדהמות של כולם, הפכה היונה לאשת הנסיך, יפה כתמיד. לאחר הפגישה הנרגשת, סיפרה האשה לבעלה וליועצים את כל קורות חייה ואת ההסבר לשיר אשר שרה. באותו יום, ניתנה הוראה למשמר הארמון, לקשור את שערות ראשן של נשות הנסיך הבוגדניות לזנבות סוסים. פרשים נועזים, דהרו על הסוסים בהרים ובגבעות, עד שבשרן נקרע לגזרים.

מאז חיו הנסיך ואשתו חיי אושר ועושר שנים רבות ועשו צדק לכל. מכאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין אצילים.

ברובע היהודי

בנו של אמיר אחד, היה נכנס מידי־פעם לרובע היהודי של העיר מכנאם שבמרוקו, כדי להתעלל ביהודים. כאשר היהודים ראו אותו מרחוק, ברחו מן הרחוב כדי לא לחצות את דרכו.

בהלה ופחד שררו כאשר נשמעה הקריאה "בן האמיר בא". פעם אחת, דיברו שני בחורים ביניהם והחליטו להראות לגויים, כי היהודים אינם מוכנים לסבול כל השפלה. כאשר הגיע יום אחד בן האמיר לרובע היהודים, ארבו לו שני בחורים יהודים ברחוב הראשי. בבוא בן־האמיר רכוב על סוסו הלבן, ניגש האחד הקרוב אליו ואמר לו: ״שלום, אדוני האמיר״. "הלה הרים את רגלו כדי לבעוט בו, כאשר התנפל עליו מאחור הבחור השני. זה שפנה אל בן־האמיר בברכה, עזר לחברו ושניהם הרגו את בנו של האמיר. הם כרתו את ראשו בחרבו, הכניסו אותו לשק יחד עם בקבוק אראק שהיה מלא עד מחציתו, שתי כוסות ונעל של אשה. לאחר מכן, לקחו את השק והביאוהו אל מחוץ לעיר. שם הוציאו את הגופה, את יתר הדברים וחזרו לביתם.

מאחר שבן האמיר לא שב לביתו, הלכו עבדי האמיר לחפש אותו. הם מצאו את גופתו ולידה בקבוק אראק, שתי כוסות ונעל של אשה. ״נראה שבן־האמיר שתה אראק והתעסק עם אשה אשר הרגה אותו", אמרו עבדי האמיר זה לזה. ״איזו בושה לאדם מוסלמי"! לפי בקשתו של האמיר, הם קברו את הגופה בסתר. הם לא חקרו ולא שאלו, וכך לא נודע דבר על הריגתו של בן האמיר.

העשיר שחושב על המחר

מעשה ברב עיר אחד שהיה גדול בתורה ובנכסים גם יחד. באחד הימים, התעכב הרב לרגל עסקיו באחת הערים ובגלל מועד כניסת השבת הקרב ובא, נאלץ לעבור את השבת באותה העיר.

בליל שבת, לבש הרב בגדי חג מהודרים והלך לבית־הכנסת. היות והרב היה ידוע לכל, ניגשו אליו יהודים מעשירי העיר להזמינו להתארח אצלם. בין המזמינים, היה איש לבוש בלויים ומראהו החיצוני היה כאחד העניים ופשוטי העם. התלבט הרב למי ממזמיניו להיעתר. אמר בלבו: אם אסרב לאחד העשירים, יהיה ברור לו שלא אוכל להיענות לכולם ולכן לא ייעלב. אך אם אסרב ללובש הקרעים, ייעלב ויחשוב שלא נעניתי להזמנתו, אך ורק בגלל מראהו העלוב. חושש אני, שמא אקלקל לו את שמחת השבת. לבסוף, החליט הרב להתארח אצל לובש הקרעים. כאשר הגיע לבית מארחו, ראה הרב שהבית הוא בית עשירים ממש. השולחן ערוך כיד המלך ובני הבית הרבים לבושים בגדי חג ושמחים בשבת.

שאל הרב את העני: ״אם כל־כך עשיר הנך, מדוע אתה לבוש בקרעים עד שמראך מעורר רחמים״?

ענה המארח: ״משום שני טעמים, אדוני הרב: הטעם הראשון, ידעתי שכל העשירים ירצו שתכבד אותם בנוכחותך. כמו־כן, ידעתי שבראותך אותי לבוש קרעים, לא תסרב לי שמא אעלב. הטעם השני הוא, שעושר לפעמים עלול לחלוף והאדם נשאר עני. לכן נוהג אני להתלבש כך לפעמים, כדי להכין את עצמי לאפשרות זאת, אם חס וחלילה תבוא״. חייך הרב ואמר למארחו: ״עכשיו שאתה מודע לכך שעושר יכול לחלוף, בטוחני שלעולם לא תרד מנכסיך". וכך היה.

בני הדג

היה היה מלך ולמלך אין ילדים. בעירו של המלך גר דייג עני וגם לו לא היו ילדים.

לילה אחד, הופיע המגיד בחלומו של המלך ואמר לו:

״יה סירי, אם אתה רוצה שאשתך תלד, דע שמחר יילך הדייג לדוג ויביא עימו דג אחד. קנה ממנו את הדג בכל מחיר. אם אשתך תאכל מהדג, היא תלד״.

המגיד הופיע גם בחלומו של הדייג ואמר לו: "מחר, כשתלך לדוג, תעלה בחכתך דג אחד בלבד ומהרג הזה תיבנה. כשיפגשו אותך שליחי המלך ויבקשו לקנות את הדג, אל תמכור להם, עד שיקרא לך המלך לארמונו. אז תאמר לו שיש לך רק דג אחד, ואם הוא מוכן להתחלק איתך בדג, תאכלנה ממנו שתי הנשים. אם לא ירצה המלך, אמור לו שלא תמכור את הדג גם במחיר חצי המלכות״.

קם הדייג בבוקר, הרים את סלו וחכתו והלך לים. הטיל את החכה, עלה דג אחד קטן, החזיר אותו למים. ניסה מזלו במקום אחר. שוב הטיל את החכה לים והעלה בחכתו אותו הדג.

״אולי זה הדג שעליו סיפר לי המגיד״, אמר הדייג לעצמו, "אקח אותו". הניח את הדג בסלו והלך. כשהגיע לפתח העיר, פגש את שליחי המלך. "דייג, מכור לנו דג היום״ אמרו לו. ״אין לי שום דג למכירה״, ענה. ״תן לנו דג במצוות המלך״, קראו. ״אימרו למלך שאין לי דג בשבילו״, אמר הדייג. הובילו שליחי המלך את הדייג לארמון. שאל אותו המלך: ״דייג, מדוע אינך מוכר לי את הדג״?

״יה סידי״ ענה הדייג, ״דג קטן זה לא מתאים למלך״. "אין דבר, נקוב את מחירו״.

"אדוני המלך״, השיב הדייג, ״תן לי בתמורה חצי ממלכותך, תאכלנה אשתך ואשתי מהדג ואז תלדנה. אם לא תסכים, לא אתן לך את הדג". בלית ברירה, הסכים המלך ואמר לדייג: ״אלוהים יעזור לך הדייג, מה אוכל לעשות? בשביל ילדים נותן האדם הכל״. כתב לו המלך שטר ושם עליו את חותם המלכות. הכריז שהמלך והדייג אחים הם ושותפים במלוכה.

אשת המלך ואשת הדייג בישלו את הדג ואכלו ממנו. עוד באותו לילה, התעברו שתי הנשים.

עברו ימים ובאו ימים, שלושה חודשי בחילות, שלושה חודשי תאווה ושלושה חודשי השמנה. כשהשלימו תשעה ירחי לידה, עזר להן אלוהים. ראשון נולד בן־הדייג וכעבור שבעה ימים, נולד בן־המלך. ערך הדייג טכס ברית־מילה לבנו וקרא לו היפה בן־הדייג.

כששמע המלך ששם בן־הדייג הוא היפה בן־הדייג, כעס מאוד והחליט לא לחגוג את הולדת בנו, משום שהשם שרצה עבורו, ניתן כבר לבן הדייג.

ראשי המדינה ממתינים. בן נולד למלך והנה עברו שבעה ימים, ועוד לא נערך טכס לכבודו. באים הוואזירים למלך: "יה סידי, האנשים הכינו מתנות, העם רוצה לחגוג ואתה לא רוצה לערוך לילד טכס״? "הניחו לי", אמר ליועציו, "מה שרציתי לעשות, עשה הדייג. השם שרציתי לתת, כבר השתמש בו הדייג״.

"יה סידי" אמרו לו הנכבדים, ״אתה מלך חכם. אם הדייג קרא לבנו היפה בן־הדייג, הענק אתה לבנך את השם בעל־היופי״. שמח המלך בעצתם, ערך חגיגות והעניק לבנו את השם בעל־היופי. כידוע לכם, בני מלכים מתבגרים מהר. עברו שנה שנתיים. נפגשו שני הילדים והם כאילו נפש אחת. אוכלים ביחד וישנים ביחד. הם עשו את הכל ביחד. הם נהפכו לאחים בלב ונפש. עברו ימים ושני הילדים נהגו לבוא לשכונת היהודים ולהטיל פחד בהם. הס נכנסו לחנויות, גזלו ושברו. אם פגשו את מוכר התבלינים, היו מפזרים את תבליניו. הם התנכלו ליהודי העיר ולא נתנו להם מנוח. יום אחד בא זקן ואמר ליהודים: "מה תיתנו לי אם אלך ואתלונן בפני המלך, כדי שירסן את ילדיו״? ״מה שתבקש ניתן לך", ענו.

״אם תיתנו לי ליטר אראק ומאה מטבעות, אלך למלך״. הסכימו ונתנו לו את מבוקשו. שתה הזקן את האראק והלך לארמון המלך שיכור, כשהוא לא מבחין בין ימינו לבין שמאלו. אמר למלך: ״יה סידי, בן־הדייג מבלבל את הבן שלך. הוא עושה כרצונו במדינה וכולם פוחדים ממנו. דע לך שאם לא תפריד ביניהם, ייצא בנך לתרבות רעה".

שמע המלך את דברי הזקן והבטיח לטפל בדבר. בערב, כשנכנסו הילדים לארמון, קרא המלך לבנו בעל־היופי ואמר לו: ״אינך מתבייש? חסר לך כסף או דבר־מה אחר? מדוע בן־הדייג לוקח אותך לרחוב היהודים״?

ענה הילד: ״אבא, מה רצונך? אולי אוכל להיפרד ממך אבי, אך מהיפה בן־הדייג לא אפרד״.

״בני, אני מקווה שאתה רואה לאן מובילה דרכך״, אמר המלך. המשיכו הילדים במעלליהם. עבר חודש, עברו חודשיים. בא הזקן ליהודי העיר. ״מה תיתנו לי, אם הילדים יעזבו ולא יעברו את הלילה בעיר״? שאל.

״אם תצליח, ניתץ לך שני ליטר אראק ומאתיים מטבעות״, ענו לו. הסכים הזקן. ספרו לידיו מאתיים מטבעות ונתנו לו שני ליטר אראק. שתה את האראק והוא מסתובב שיכור ושמח. פגשו בו שני הנערים והחלו מכים אותו.

אמר הזקן: ״מה שאתם עושים עכשיו זה הרבה, אבל אם תשאו את כלילת־היופי לאשה, לא תהיה משימה בעולם שלא תוכלו לעמוד בה". ״קיימת כלילת־יופי בעולם? היכן היא״? שאלו. ״חפשו אותה ותמצאו״, ענה הזקן והלך לדרכו.

כשחזרו הנערים לארמון, אמר היפה בן־הדייג לידידו: ״אחי, לך לאימך ובקש שתיתן לך סוס שנולד באותה שעה שנולדת אתה. בקש את החרב של אביך. מלא את האוכף בכסף וצידה לדרך מכל־טוב שבעולם. אני אלך לאימי ואמלא את אוכפי. נצא לסייר בעולם עד שנמצא את כלילת־היופי״.

כך עשו. בבוקר עלו על סוסיהם ועמוסי כל־טוב, יצאו לדרך. הם רוכבים ורוכבים, יוצאים מעיר אחת ומגיעים לעיר אחרת, יוצאים מעיר, ובאים לעיר ומחפשים את כלילת־היופי. הגיעו לעיר אחת. באותה עיר, נהוג שמי שמגלה לזר את מקום ארמון בת־המלך, כורתים את ראשו. שאלו אחד האנשים: ״ היכן ארמון בת־המלך"? ״לא אומר לכם גם אם תשרפו אותי", ענה האיש. עבר במקום חוטב עצים ועל ראשו ערימה של זרדים. אמר לו היפה בך הדייג: "יה חוטב, ניתן לך ממון רב, אם תאמר לנו היכן ארמונה של בת־המלך".

״אללה יה סידי", קרא החוטב, ״אם ישמע המלך, יכרות את ראשי״. ״יש לי עיצה״, אמר בן־הדייג. ״ניתן לך כסף רב ונלך אחריך, עד שתגיע לארמון בת־המלך. שם תניח לרגע את ערימת הזרדים שעל ראשך ותלך לדרכך".

הסכים החוטב. הלכו אחריו. הוא הלך עד שהגיעו לארמון. הניח כמוסכם את הזרדים והלך לדרכו.

חנו השניים במקום. הניחו את חפציהם, האכילו את הסוסים וישבו לסעוד את לבם.

לאחר שסיימו את ארוחתם, הלך היפה לשוק וקנה את חפירה, מגריפה וסל.

כשירד הלילה ובעל־היופי נרדם, החל חופר מתחת לאדמה. חופר וחופר עד שהגיע לפתח הארמון. והנה ראה שהשומרים ישנים והמשרתות נרדמו גם הן. לקח את כובעי השומרים וחבש על ראשי המשרתות, ואת הרעלות שהיו על ראשי המשרתות הניח על ראשי השומרים. נכנס לחדר של כלילת־היופי שנמה אותה שעה ואת הכרית שהייתה לראשה, הניח למרגלותיה ויצא.

הלך לבעל־היופי, העירו משנתו וסיפר לו שמצא את כלילת־היופי. בבוקר, התעוררה כלילת־היופי והנה, היא רואה שהכרית מונחת לרגליה. קראה למשרתות ולשומרים ואז היא רואה על ראשי המשרתות את כובעי השומרים ובראשי הגברים הרעלות. כעסה וקראה: "הביטו במראה! האם אתם בטוחים שרק אתם שומרים עליי? עתה חפשו מי עשה זאת. כאשר תתפשו אותו, אל תהרגוהו, הביאוהו אליי ואני אכרות את ראשו״.

למחרת בלילה, בא היפה בן־הדייג לארמון פעם נוספת, אבל הפעם חיכו לו השומרים. רק נכנס בשערי הארמון, תפסוהו והכניסוהו לחדר בת־המלך כלילת־היופי.

אמרה לו: "הו בן אדם, האם אתה בעל־היופי בעולם"? ״בעל־היופי מדבר איתך", שיקר לה. "תן לי הבטחה שתישא אותי לאשה", אמרה. ״אני מבטיח לך שבעל־היופי יישא אותך לאשה״, ענה היפה בן־הדייג.

שמחה כלילה־היופי. לאחר שהיפה אכל, שתה ונח, אמרה לו: ״אתה יודע שלא אדם אחד מת למעני וגם אתה עלול למות בגללי. כדי להצילך, אתן לך חפץ מחפציי כהוכחה לאבי". היא הורידה מצווארה שרשרת זהב ומסרה לו. ״מחר כשתלך לאבי ותבקש לשאת את בתו, יענה לך שאין לו בת. אם תעמוד על דעתך, יבקש שתביא לו הוכחה לקיומי. כשיאמר זאת, הראה לאבי את הענק ואז ירשה לנו להינשא״. הלך בן־הדייג לבעל־היופי ואמר לו: ״קום, שיר, צחק ושמח. מחר בעזרת האל, נראה את כלילת־היופי פה״.

בבוקר, לאחר שאכלו ושתו, לקחו מתנה מפוארת והלכו לארמון המלך. הכניסו אותם המשרתים, בירכו את המלך וישבו לרגליו. "מה אתם רוצים"? שאל המלך.

״יה סידי״, ענה היפה בן־הדייג. באנו בשם האל אליך כדי שתיתן את בתך לאשה לבעל־היופי״. ״אין לי בת״ אמר המלך. "יה סידי", השיב בן־הדייג, "יש לך בת״. ״אם יש לי בת, תן לי הוכחה לקיומה וארשה לבעל־היופי לשאת אותה לאשה", השיב המלך.

הוציא בן־הדייג את הענק והניחו בידו. הביט המלך בענק ואמר: ״נכון, עזר לך אלוהים, תקבל את בתי, אבל אתן לך אותה עירום ועריה, אפילו את שערותיה נגזוז. עכשיו לכו לביתכם ובערב אשלח אותה אליכם״.

הלכו הבחורים לשוק. קנו בגדים מפוארים רקומים בכסף וזהב,

מטפחות, תכשיטים, בשמים והכינו הכל לערב בו תבוא כלילת־היופי. בערב, הלך המלך לאשתו ואמר לה: ״דעי לך, שבתנו מסרה את עצמה במו ידיה ולכן תלך מאיתנו עירומה״.

״אללה יה סירי״ קראה האשה, ״איך ייתכן שמלך ישלח כך את בתו לחתונה״.

״אני נשבע שכך אעשה״ השיב המלך, והורה לשיפחה לעטוף את בתו בסדין ולהביאה לבית בעל־היופי.

כשראו הבחורים את בת־המלך והשיפחה מתקרבות, יצאו לקראתן וביקשו מהשיפחה להכניס את בת־המלך ולהלבישה בבגדים שהכינו. לאחר שהלבישה אותה מכף רגל ועד ראש, ראו את יופיה של בת־ המלך והוא מאיר כמו החמה. ערכו טכס קצר בו נישאו כלילת־היופי ובעל־היופי. לאחר הסעודה, הלך הזוג לחדרו וכך ישבו שלושה ימים שמחים ומאושרים.

בינתיים, אשת המלך בוכה ומורטת את שערותיה. ״אוי ואבוי, למי נתנו את בתי? אולי פושעים לקחו אותה". הלכה למלך ודרשה שיבוא איתה, כדי לברר מה עלה בגורל הבת. ״אם לא, אלך אני לבד", איימה המלכה.

כמו שאתם יודעים, אשה גוברת תמיד על הבעל. המלך שולט על העולם והאשה שולטת במלך. הפצירה בו האשה, הכריחה אותו, לקחו מתנות, בגדים וכל־טוב והלכו לביתם.

ראתה הבת את הוריה, נפלה על צווארם, מנשקת ומחבקת את אימה ואביה. ראה המלך את בגדי בתו ונדהם למראה פארם. שמח שבעזרת אלוהים, נישאה לבחור ממשפחה טובה. לקח אותם לארמונו וכעבור שלושה ימים, ערך להם המלך חתונה גדולה ומפוארת. כך ישבו בבית המלך שמחים ומאושרים.

כעבור חודש, פנה בעל־היופי למלך ואמר: ״אדוננו, אנו מבקשים ללכת לבית אבי המלך, אני בנו היחיד״. ערך להם המלך מסיבת פרידה ולמחרת בבוקר, שלח אותם לדרך, לאחר שצייד אותם והרעיף עליהם מתנות רבות.

יצאו השלושה לדרך, רכבו כל היום ובערב, נטו את אוהלם במקום שומם וישבו לאכול. פתאום הופיעה מפלצת רעבה, שביקשה לטרוף את הכלה. "היפה בן־הדייג! תן לי לאכול! מאלוהים וממך תן לי אוכל", קראה המפלצת. "מה את מבקשת לאכול״? שאל.

״אני מבקשת מאה פרות ומאה ראשי בקר", השיבה המפלצת. ״המתיני עד הבוקר ואביא לך״, אמר בן־הדייג. מוקדם בבוקר, קם בן־הדייג, הלך וקנה מאה פרות ומאה ראשי בקר והביאם למפלצת. החלה אוכלת. כשגמרה את כל הכמות שהביא ונרגעה, אמרה לו: ״בן־הדייג! מה תבקש שאתן לך לאות תודה"? ״אני מבקש מעט משיער בית השחי שלך. כשאהיה בצרה איעזר בך", השיב.

נתנה לו המפלצת קווצת שיער ואמרה: ״כשתהיה בצרה, זרוק שערה אחת לאש ומיד אבוא לעזרתך".

הודה לה היפה בן־הדייג, עלו השלושה על סוסיהם והמשיכו בדרכם.

כשירד הלילה, ביקש בן־הדייג מבן־המלך: ״הלילה תשמור אתה על אשתך. אני עייף״.

הלך היפה לישון ובן־המלך שמר. בחצות הלילה נרדם. בא ענק וגנב את כלילת־היופי. כשקמו בבוקר ולא מצאו את כלילת־היופי, שאל בך הדייג: ״בעל־היופי, היכן האשה״?

השיב לו: "זה מה שאלוהים רוצה, ה' נתן וה' לקח". ״שבו כאן ואל תזוזו. אני אלך לחפשה״, אמר בן־הדייג. הניח את האוכף על סוסו ויצא בדהרה לחפש את כלילה־היופי. כל היום דהר בשממה, עד שהגיע למקום בו רעה עדר ושאל את הרועה: ״האס ראית מישהו מוביל אשה"?

״ראיתי״, השיב הרועה. ״אם תמלא את בקשתי, אומר לך להיכן לקחו אותה".

״מה שתבקש אתן לך״ השיב בן־הדייג.

״אם כן, אל תלך אליו עד שיירד הערב״, אמר הרועה. ״פשוט את בגדיך, הנה קח מבגדיי, קח בידך את המקל הזה ולך אל בית הענק הנמצא למרגלות ההר. אס יברך אותך לשלום, אל תשיב לו שלום. אם יבקש ממך לשחוט כבש שמן, בחר בכבש רזה ואם יבקש כבש רזה, בחר בשמן. אם יאמר הנה הבאתי נערה יפהפיה, ענה לו: יה' יגמול לה, בת־בליעל׳. רק כשיילך הענק לדרכו, תעלה ליפהפיה״. חיכה היפה עד הערב, החליף את בגדיו בבגדי הרועה, לקח את המקל ויצא לדרך. הלך והלך, עד שהגיע לבית הענק הנמצא למרגלות ההר ושם מצאו. כשבירך אותו לשלום, לא השיב. כשאמר לו ייה סידי, הבאתי

היום יפהפיה׳, נהג כמצוות הרועה והחל מקלל אותה. ביקש ממנו הענק לשחוט כבש רזה ולהכינו. "אני הולך לחברי ועור מעט אחזור, ער אז, הכן את הכבש״, ציווה והלך לדרכו. בחר בן־הדייג כבש שמן, שחט אותו והביאו לכלילת־היופי. כשראתה אותו, החלה לבכות. הרגיע אותה ואמר: ״כשיעלה הענק לחדרך, אימרי לו שבנות מלכים אינן נישאות לגבר, עד שהבעל המיועד מספר היכן טמון סוד כוחו. כשאשמע את סוד כוחו, אמצא דרך להתגבר עליו״.

כשחזר הענק, אמרה לו כלילת־היופי: ״כידוע לך, בנות המלכים אינן נישאות לגבר, אלא לאחר שגילה לנו את סוד כוחו. אם לא תאמר לי מהו סוד כוחך, לא אנשא לך".

ענה הענק: "סוד כוחי טמון בחרב זו התלויה על הקיר. איש לא יוכל להוציאה ממקומה ולהכותני בה, מלבד היפה בן־הדייג״. שמח היפה למשמע הדברים. הענק, לאחר שאכל ושתה, נרדם ונחירתו נשמעה בכל הבית. עלה בן־הדייג לחדרו, הוציא את החרב ממקומה, היכה בענק בכל כוחו עד שחתך אותו לשניים. מיד מת הענק. גרר בן הדייג את הגופה החוצה. ישב עם כלילת־היופי, אכלו, שתו ושמחו עד שהאיר היום.

כשהאיר הבוקר, לקחו את כל הזהב והתכשיטים שהיו בבית הענק והלכו אל הרועה. נתנו לו את הדברים שלקחו מבית הענק, החזירו לו את בגדיו ושלחו אותו לדרכו בשלום.

כשחזרו למחנה, שמח בן־המלך לראות את אשתו כלילת־היופי בריאה ושלימה. אספו את חפציהם והמשיכו בדרכם. בערב, לאחר שחנו בשלישית וסעדו את לבם, אמר בן־הדייג לבעל־היופי: "הלילה, דאג לאשתך ושמור עליה".

לקח בעל־היופי את נישקו, וישב לשמור על כלילת־היופי אשתו. בחצות הלילה, בא ענק אחר, החל נלחם בבעל־היופי עד שניצח אותו והרגו. חטף את האשה וברח.

בבוקר, כשקם בן־הדייג, ראה והנה בן־המלך הרוג והאשה איננה. החל בוכה ובוכה עד שעייף. החליף את בגרי בן־המלך המגואלים בדם, הלבישו בגדים נקיים והכניס את הגופה לחדר. לאחר שנעל את דלת החדר, היתרה בשומרים לבל יעירו את אדונם. ״אל תיכנסו לחדר ואל תעירו אותו, אפילו יעברו יומיים או שלושה עד שאחזור״, אמר ועלה על סוסו. הוא רוכב והדמעות זולגות מעיניו. הגיע למדבר ומצא שם רועה. "האס ראית נערה עוברת מכאן״ שאל. ענה הרועה: ״יה סירי, נערה עברה הלילה לידי עם הענק ואין יפה ממנה בכל העולם. חבל שהיא בידי הענק. אבל אס תרצה לראותה, אתן לך עיצה".

״יתן לך אלוהים אושר וברכה״ אמר בן־הדייג. ישב עם הרועה עד הערב והחליף עימו את בגדיו(כמו בפעם הקודמת). אמר לו הרועה: "הענק גר למרגלות ההר. אם יגיד לך שלום, אל תשיב לו שלום. אם יאמר לך הנה הבאתי נערה יפה, קלל אותה. אם יאמר לך הענק לשחוט כבש שמן, בחר ברזה וכשיילך הענק לחבריו, תעלה לאשה״. כשהגיע בן־הדייג לבית, קידמו הענק: ״שלום לך הרועה" והוא לא השיב

לברכתו. ״הבאתי יפהפיה נהדרת", אמר הענק. החל הרועה מקלל: ״יחזיר לך אותה אלוהים בשעה מקוללת״. הענק ביקש ממנו לשחוט ולהכין כבש שמץ ומושלם לארוחת־הבוקר. הענק הלך לדרכו ובן־הדייג שחט כבש רזה. הוא בישל אותו לארוחת־ הערב ועלה לחדרה של כלילת־היופי. כשסיפר לה על מותו של בעל־ היופי, ישבו שניהם ובכו עד שכלו כוחותיהם. אמר לה: "כלילת־היופי! כשיבוא הענק ויבקש לעלות למיטתך, שאלי אותו מהו סוד כוחו, וכאשר הוא מת, איך משיבים אותו לתחייה. כשהוא יענה לך, אשמע מה יאמר ואדע כיצד לנהוג״. הגיע הענק והריח את ריח המזון. כשעלה לחדר היפהפיה, אמרה לו: ״הענק, אתה יודע שאנו בנות המלכים נישאות לאיש, רק כשהוא מגלה לנו מהו סוד כוחו וכיצד מחיים אותו".

השיב לה הענק: ״יפהפיה יקרה! בשקית התלויה מעל ראשך יש תפוחי־ חיים״.

״ומהו סוד כוחך״, חזרה ושאלה. לא רצה לספר לה. הפצירה בו והפצירה בו עד שאמר: ״כוחי ביונה, היונה באבן, האבן בבאר והבאר בתחתית הים״.

שמע בן־הדייג את הדברים והחל בוכה. אוי ואבוי, איך יתגבר על הענק? מה יעשה? והנה נזכר במפלצת. הוציא שערה אחת משערותיה והשליך לאש. לפתע, כמו רוח סערה הופיעה המפלצת. ״מה מבקש בן־הדייג״? שאלה.

״הנה הענק בן־המקולל אמר שכוחו ביונה, היונה באבן, האבן בבאר והבאר בתחתית הים. כיצר אשיג את האבן״, שאל. ״זה הכל״, אמרה המפלצת. ״שב פה, אני אביא לך את האבן״. הלכה, ירדה לבאר והביאה לו את האבן. היכה בה, יצאה מתוך האבץ יונה. היכה בידו בראש היונה, נתלש הראש ומיד, באותו רגע מת הענק. קם בן־הדייג ולקח את שקית תפוחי החיים של הענק.

למחרת בבוקר, לאחר שמילאו שק בזהב מבית הענק, יצאו בן־הדייג וכלילת־היופי לדרך. כשהגיעו לביתו של הרועה, נתנו לו את הזהב והמשיכו בדרכם.

רכבו שעות ארוכות וכשהתקרבו למחנה, אמר בעל־היופי לאשה: ״גבירתי, את בוודאי עייפה מהדרך. נוחי מעט ולאחר מכץ, בואי למחנה. אל תמהרי, כי בינתיים אתקדם ואכין את בעלך לקראת בואך". רץ בן־הדייג למקום בו שכב בן־המלך. לקח תפוח אחד מתפוחי החיים, חצה אותו וקירב אותו לפניו של בן־המלך. מיד התעורר בעל־היופי לחיים.

״מה התרדמה הזו״, שאל בן הדייג. ״אחי, השינה הזו היתה המתוקה ביותר בכל ימי חיי״, השיב. בן־הדייג, כל מה שעבר עליו הוא רושם. קווצת השיער שנתנה לו המפלצת, שמר בשק ואת אוזני הענקים שהרג, לקח והניח באותו שק. לאחר שאכלו ושתו, קמו, אספו את חפציהם ויצאו לדרך. כשהגיע הלילה הרביעי, אמר בן־הדייג לבעל־היופי: ״אתה יודע מה נעשה? ניקח את אשתך, נסתיר אותה בארגז המשמש לאכסון המטען ולא נאלץ לשמור עליה".

כך עשו. הכינו את הארגז, הציעו לה מיטה נוחה, כיסו אותה והלכו לישון.

הם ישנים והנה הופיעה חבורה של מאה אחים פחות אחד. הרימו את הארגז עם האשה והכל. חשבו שהוא מלא בכסף. לקחו אותה והחלו דוהרים עד שהתרחקו מהמחנה.

בבוקר, כשקמו בן־המלך ובן־הדייג, לא מצאו את הארגז, לא האשה ולא כלום. אמר בן־הדייג: ״בעל־היופי, אתה שב פה, אני אצא לחפש את אשתך".

היפה המסכן יצא לדרך, מחפש ומחפש עד שבא הערב. והנה ראה מאה אחים פחות אחד, מדליקים מדורות ויושבים סביבן לאכול ארוחת־ ערב. הארגז עומד במקום, עוד לא פתחו אותו. התגנב וישב ביניהם, מבלי שירגישו בו. הוציאו ארוחת־ערב, מאה כיכרות לחם פחות אחד. כל איש לקח כיכר וגם בן־הדייג לקח כיכר. כשגמרו לחלק, צעק אחד מהאחים: "אני לא קיבלתי".

הניחו כולם את כיכרות הלחם. כשספרו, מצאו שיש מאה כיכרות פחות אחת. שוב חילקו את הכיכרות וחסרה כיכר לחם אחת. הניחו את הלחם וקראו ״בשם אלוהים, מי שנוסף עלינו שידבר. אס הוא מעל האדמה, נדבר איתו בשלום ואם מתחת לאדמה, אין עימו שלום״. קם בן־הדייג ואמר: ״הנה אני, אותי ביקשתם, ואנוכי אדם בן־אדם, גנב בן־גנב ונוכל בן־נוכל. תדעו לכם שבמקום פלוני, יש שיירה עמוסה ומלאת ממון, אבל לא אוכל להתגבר עליה לבדי. אס תעזרו לי, נתחלק בשלל״.

אמרו לו: ״אנחנו מסכימים. הנה ארגז אותו הבאנו אתמול, עור אין אנו יודעים מה האוצרות שיש בתוכו. נתחלק איתך גם בזה״. ״יוסיף לכס אלוהים אושר״, בירך אותם בן־הדייג. כל אחר נתץ לו מעט ממזונו. לאחר שאכלו וישנו ער חצות הלילה, קמו והחלו מתכננים את פעולתם נגר השיירה. הציע בן־הדייג שיתחלקו לקבוצות, כרי שלא ירגישו בהם. בכל אחת חמישה אחים וכל קבוצה תלך בדרך אחרת. כשיינתן הסימן, תתאחרנה כל הקבוצות ותתקפנה את השיירה. הסכימו והחלו להתפזר בקבוצות, וכל אחת מהן הלכה בדרך אחרת. מה עשה בן הדייג? היה עובר בדרך אחת, הורג את החמישה שבקבוצה, קוצץ את אוזניהם ומניח בשקו; עובר לדרך אחרת והורג אותם, ער שהרג את כל תשעים ותשעה האחים. לאחר שסיים, חזר למקום בו חנו האחים בלילה, ובירך את כלילת־היופי שהייתה בארגז ויצאו לדרך. כשהגיעו לבעל־היופי, שמחו כולם, התחבקו והתנשקו.

כשנותר עורד יום אחר ער שיגיעו לעירם, ירדה דמות מהשמיים ואמרה לבן־הדייג: ״יה יפה בן־הדייג, הצלת את בעל־היופי מצרות וממוות, אבל כשתעברו בהרים, ימותו בעל־היופי ואשתו. אס יציל אותם ה׳ מההרים, נחש ימתין לבן־המלך בארמונו ויהרוג אותו בהיכנסו. לכן, חבל על כל המאמצים שלך בן־הדייג, כי הס לא יועילו. אל תוציא מפיך את הדברים שאמרתי לך עכשיו, כי אם תוציא מילה אחת מהדברים, תהפוך מיה לאבן״.

שמר בן־הדייג את הדברים בלבו. כשהגיעו להרים אמר לבן־המלך: אחי בעל־היופי, בוא נרכב ביחר על הסוסה שלי ער שנעבור את ההרים". כמו כדור אש המתגלגל במורד הדרך דהרו השניים, עד שיצאו מאזור ההרים וניצלו. ביקש בן־הדייג מבעל־היופי לחנות ולנוח, כדי שהוא יקדים להודיע למלך על בואם.

לקח בן־הדייג את סוסו, דהר עד שהגיע לארמון המלך והודיע למלך: ״הנה הגיע בעל־היופי״. קמה שמחה גדולה בארמון. ואילו בן־הדייג לא מביט לצדדים, בריצה עלה לארמון בן־המלך, פתח את הדלת, הרג את הנחש והניחו בשקו.

הלכו המשרתים למלך: ״הנה בן־הדייג עלה לארמון בן־המלך ולקח משם דבר־מה, אין אנו יודעים מה לקח״. ביקש לקרוא לבן־הדייג: ״מה לקחת מארמונו של בני״, שאל המלך. ״לא לקחתי כלום, הנח לי". ״אתה חייב להגיד לי״ המשיך המלך. ״יוסיף לך אלוהים אושר המלך״ אמר בן־הדייג. ״אתה חייב להראות לי מה לקחת״ התעקש המלך. פתח בן־הדייג את השק ואמר: ״הנה המלך, ראה מה עשיתי לבנך. הצלתי אותו מהמפלצת הראשונה והענק בא וחטף את האשה. הצלתי את האשה. בא הענק השני והוצאתי ממנו את התרופה שהצילה את בנך. שוב הצלתי את אשתו. הנה כל ההוכחות לפניך. כשהתקרבנו לעיר, ירדה דמות מהשמיים ואמרה לי שבנך ייהרג בהרים, או על ידי הנחש בארמון. הצלתי את בנך מההרים והנה הנחש שהרגתי בארמון בעל־היופי״.

סייס את דבריו, נפל ארצה והפך לאבן.

ראה המלך מה עולל ליפה בן־הדייג, החל סופק בכפיו. מה יגיד לבנו? מה יגיד לבעל־היופי?

הלכו המשרתים לבעל־היופי וסיפרו לו שידידו הפך לאבן. נטרפה דעתו, השתגע המסכן. עלה על סוסו ודהר לשממה. כלילת־היופי עלתה לארמונה, בוכה יומם ולילה והיא הרה ללדת. משוטט בעל־היופי במדבר ובשממה, מדבר אל העצים ואל האבנים: ״אחי בן־הדג, אחי בן־הדג איפה אתה? איפה אתה״? כך נדד תשעה חודשים. כעבור תשעה חודשים, ילדה כלילת־היופי בן. יצאה בת־קול מהשמיים ואמרה: ״בעל־היופי, אם אתה רוצה שאחיך היפה בן־הדייג יקום לתחייה, הנה אשתך ילדה בן. עתה, חזור לעירך, קח את התינוק וברגע שתניח אותו על האבן, יתעורר אחיך לחיים״. כששמע בן־המלך את הדברים, התעודד מעט ופנה בדהרה לכיוון עירו. יום ולילה דהר עד שהגיע, וכל מי שרואה אותו נבהל, נראה כמו רוח רפאים.

עלה לארמון, לקח את התינוק ומבלי להוציא הגה מפיו, רץ והניח את התינוק על האבן. באותו רגע מת התינוק, והיפה בן־הדייג קם לתחייה. התחבקו האחים בני הדג, מנשקים זה את זה בשמחה. ביקש המלך סליחה מבן־הדייג וסיפר לו, שהמשרתים הם שעוררו את  חשדותיו. לאחר שהשלימו, הזמינו לארמון את אביו ואימו של בן־הדייג. וכולם ישבו באושר שמחים וחוגגים.

יששכר בן עמי-תפוח ההריון- בני הדג-עמ' 171-154

עלאל בן השיפחה

היה היה מלך שהיו לו שישה בנים ובן שביעי, עלאל בן השיפחה. למלך היה בוסתן מחוץ לעיר ומידי־לילה היה "עֶפְרִית״(=שד) מציתו ושורף חלק ממנו.

הוציא המלך כרוז במדינה ובו פנה לצעירים שיבואו וישמרו על הבוסתן. אמרו לו וואזיריו ומשרתיו: ״יש לך שישה בנים והבן השביעי הוא בן השיפחה. מדוע ישרתוך בניס זרים? ישמרו בניך על בוסתנך". קרא המלך לששת בניו וביקשם: ״בניי, שימרו על בוסתני הנשרף מידי לילה, אחרי שמשרתיי הרבים עמלו בו וטיפחוהו במשך היום״. הסכימו הבנים לשמור על הבוסתן.

אחרי שיצאו מאת אביהם, הלכו אל עלאל בן השיפחה ואמרו לו: ״אבינו ביקש מאיתנו לשמור על בוסתנו הנשרף מידי־לילה. אנא, שמור איתנו". ״בתנאי אחד", הסכים עלאל, ״הביאו לי יין אדום וקת חשיש ואשמור איתכם״.

הסכימו הבנים לבקשתו של עלאל בן השיפחה. הם הביאו לעלאל כמות גדולה של יין אדום וחשיש כרצונו. בלילה הראשון שמרו כל השבעה, אך כעבור שעה נפלה על הבנים תרדמה ורק עלאל נשאר ער, שותה יין ומעשן חשיש.

הגיע למקום ה״עפרית״ בעל שבעת הראשים ועימו רוחות וסערות קשות. כאשר ביקש להצית את הבוסתן, פנה אליו עלאל ואמר: ״יא עפרית! אל תשרוף בוסתנו של אבי״. קרא העפרית: ״שלוף את חרבך״.

ענה לו עלאל: ״לימדני אבי שלא להרים חרב על גדולים ממני. שלוף אתה ראשון כי אתה הגדול״.

שלף העפרית את חרבו והטילה בעלאל, אך לא פגע בו. כאשר הגיע תורו של עלאל, שלף את חרבו ופגע בששה מראשיו של העפרית, כך שנותר לו ראש אחד בלבד. ברח העפרית ועלאל רדף אחריו. ירד העפרית לתוך באר ועלאל בעקבותיו. באמצע המדרגות ראה עלאל עוד מדרגות מצד ימין. הוא עלה בהן והגיע אל חלון קטן, ודרכו ראה נערה השומרת על נערות רבות שנחטפו על־ידי העפרית. השומרת הייתה החטופה הראשונה. בראותה את עלאל, שמחה מאוד וסיפרה לו שהעפרית חוטף את בנות המלכים ומביאן לכאן. משום כך יש כאץ הרבה בנות." ומה תחפש אתה כאן״? סיימה הנערה את דבריה בשאלה אל עלאל.

״מחפש אני את העפרית. כרתי לו שישה ראשים, אך ראש אחד נשאר לו עדיין״.

יעצה לו הנערה: ״רד במדרגות האלה ועלה במדרגות שמצד שמאל. שם תמצא את העפרית״.

עשה עלאל כמצוות הנערה, עלה במדרגות ומצא חלון דומה, אך לא נראה בו דבר. הוא חיפש וחיפש וכבר רצה לעזוב את המקום, אך אז גילה את צילו של העפרית המסתתר בפינה בצורת נחש. התקדם עלאל לעבר העפרית־הנחש ואז פנה זה אליו וביקשו: ״אנא אל תכרות את ראשי השביעי מעליי".

ענה לו עלאל: ״ציווני אבי: את אויבך אל תניח לעולם חי״ וכרת את ראשו. אחר־כך שם את הראש בילקוטו שבו היו ששת הראשים הראשונים וחזר אל הנערות הנעולות. הוא שיחרר את כולן והחזיר כל אחת מהן אל ארצה ואל מולדתה.

אחר־כך התייצב עלאל בפני אביו המלך, הביא לו את הראשים הכרותים של העפרית וסיפר לו כיצד חיסל את המזיק. הודה המלך לעלאל והכריז: "כל נערה יפה, חובה עליה להתייצב בארמון, כי ברצוני למצוא כלות לששת בניי". בחרו בני המלך בנערות היפות ביותר ונערכה להם חתונה מפוארת. ועלאל? הוא בחר לעצמו את הנערה השומרת. נערכה חתונה מפוארת וכל בני הממלכה הוזמנו לשמוח בה.

תפוח ההריון-סיפורי עם מפי יהודי מרוקו-יששכר בן עמי-עמ' 174

מתן בסתר

אלג'יר היה עשיר גדול, יהודי ירא שמיים, מקיים מצוות, מפזר כספו לעניים ולכל ניצרך, שתמיד שמע בקול רב העיר וכל אשר ביקש ממנו מילא. כשפנה אליו וביקש ממנו לתמוך במישהו, לתת להכנסת כלה או להלבשת יתומים ואלמנות, עשה זאת ברצון ובשמחה.

לרב העיר היה קרוב אחד שעסק במסחר אך מצבו הכלכלי הורע מיום ליום. הוא מכר כל אשר לו בבית ולא סיפר לאיש על מצבו הגרוע. חג הפסח התקרב ובביתו אין מאומה. התבייש האיש לבקש עזרת אחרים. רק הרב ידע מה מצבו.

הרב פנה לעשיר וביקש את עזרתו למען קרובו הסוחר, והעשיר הבטיח לרב שהעניין יסודר. ציווה העשיר על משרתו לקנות לו דג גדול. המשרת הביא את הדג אל העשיר. מה עשה העשיר? לקח יהלום יקר והכניסו לתוך נחירי הדג.

עברה שעה קלה והנה הסוחר עובר ליד בית מסחרו של העשיר. קראו העשיר ושאלו לשלומו, שוחח איתו בענייני מסחר והסוחר דיבר על כל העניינים ולא גילה לעשיר את מצבו השפל. קם הסוחר ללכת לדרכו והנה נתקלו עיניו בדג הגדול שהיה על השולחן. שאל את העשיר: ״מה עושה כאץ הדג"?

אמר העשיר: "שלחתי את הדג לאשתי הביתה אך היא סירבה לקבלו, בטענה שהיא קנתה די והותר, וביקשה שאמכרהו או שאתנהו לעניים. ואני מחכה להזדמנות״.

אמר הסוחר אל העשיר: ״אם אתה מסכים למוכרו, אני מוכן לקנותו כי טרם קניתי צורכי החג. אנא, אמור נא לי מה מחירו"? אמר העשיר: "רק שני דירהמים".

שילם הסוחר שני דירהמיס לעשיר, לקח את הדג והוליכו לביתו. לקחה האשה את הדג, ניקתה ורחצה אותו ופתחה אותו והנה ראתה יהלום בתוכו. אמרה לבעלה: "ראה מה מצאתי בתוך הדג. אלוקים ראה בעוניינו ובא לעזרתנו. כעת נוכל לחוג את החג כראוי. לך מיד ומכור את היהלום וקנה כל צורכי החג״.

הלך הסוחר עם היהלום, הסתובב מסוחר לסוחר וכל אחד הציע לו מחיר אחר. לבסוף ניגש אל העשיר והראה לו את היהלום. נטל העשיר את היהלום בידו ואמר לסוחר: ״שמע נא ידידי, היהלום הזה עולה שלושת אלפים דירהמים. אם תרצה, הרי לך מחירו. אף פרוטה יותר לא אתן לך עבורו״.

שקל הסוחר בדעתו ולבסוף הסכים וקיבל את מחיר היהלום, טבין ותקילין. הלך וקנה צורכי החג, ושמחה גדולה שררה בביתו. בימי הפסח, ביקרוהו רבים מידידיו ורעיו, והוא סיפר להם כי אליהו הנביא שלח לו את ברכתו, ובעזרתו קיבל מתנה ששיפרה את מצבו באופן ניכר. בחול המועד ערך מסיבה גדולה, הזמין אורחים, מכירים וקרובי המשפחה וכן את הרב. סיפר להם את כל אשר קרהו וכי אליהו הנביא זימן לו את היהלום. אחרי הסעודה, נכנס הרב עם הסוחר אל אחד החדרים ואמר לו: "אל תאמר יותר כי אליהו הנביא ניגלה אליך, וכי שלח לך את היהלום, אלא כך וכך העניין. העשיר שקנה את היהלום הוא שעזר לך. ועכשיו אני משביעך, כי לא תדבר עם העשיר בנידון זה מאומה. הוא ייפגע ואין זה יפה". הבטיח הסוחר לרב כי לא ידבר עם העשיר בעניין זה. אחרי החג התעסק הסוחר במסחר ומסחרו פרץ. הוא בא בדברים עם העשיר והתייעץ איתו בכל אשר עשה, אך לא הזכיר לו אף פעם את עניין היהלום. גם הוא הלך בדרכו של העשיר, הגיש מכספו לכל פונה, וביתו היה פתוח לרווחה לכל. ברכת ה' הייתה בכל אשר לו ומאז לא ראה יותר ימים רעים.

הודה הסוחר לה׳ על כל אשר פעל למענו. יזכנו ה' תמיד להיות בין הנותנים 'מתן בסתרי, כי זוהי הצדקה הרצויה.

בזכותו של רבי אבנר צרפתי

מעשה בערביה עשירה שהיה לה בן יחיד. הבן היה חולה במחלה חשוכת מרפא; הוא לא היה יכול לעמוד על רגליו.

לא נותרה עיר במרוקו שבה לא פקדה אימו את קברות הקדושים, אך כלום לא עזר.

לערביה זו הייתה שכנה יהודיה. יום אחד, בשובה מעלייה לקבר קדוש, אמרה הערביה לשכנתה: ״הנה, את כל המקומות הקדושים פקדתי ודבר לא עזר. אם נגזר על בני למות, ימות; ואם לחיות, יחיה". אמרה לה היהודיה: ״לכי לך אצל קברו של רבי אבנר צרפתי וקחי עימך את הילד".

קמה הערביה, הכינה שבעה אוהלים ולקחה עימה מלווים רבים, שומרים ומשרתים. בהגיעה אל הקבר, השתטחה ואמרה: ״הו, יא קדוש! הנה ביקרתי בקברותיהם של הקדושים המוסלמים ואף קדוש לא עזר לי. עתה הבאתי לך את הילד".

הלילה הזה היה ליל שבועות והילד ישן עם אימו באוהל. עודו ישן, והנה בא אליו ה'חכם׳ [הקדוש] ומקלו בידו ושאל אותו: ״מה אתה עושה כאן״?

נעמד הילד על רגליו, הזדקף ואמר לו בקול תחנונים: ״אימי שהתייאשה מלמצוא תרופה למחלתי, היא שהביאה אותי לקדוש הקבור כאץ״. עודו מדבר, ואימו פקחה את עיניה וראתה אותו עומד. אחר־כך אמר החכם לילד: ״קום ולך, אין לך מה לחפש כאן״. וכך היה.

מאז נהגה הערביה להביא מידי שנה בחג השבועות, שני סלים עמוסים סוכר ותרנגולות לקדוש. הסבלים של האשה נהגו לפזר את קוביות הסוכר על ימין ועל שמאל. ואנחנו, הילדים, היינו מזנקים כדי לזכות באחת מהן. שוחט אחד בשם רבי יעקב זיאוי היה שוחט את התרנגולות ומחלק את הבשר. הכל בזכותו של רבי אבנר צרפתי.

סיפורי עם מפי יהודי מרוקו-יששכר בן עמי-עמ' 179

הבן הטוב שהשלים בין הוריו

היה הייתה נערה, בת יחידה להוריה, שהיו לה פני בהמה.

הייתה הנערה כלואה כל הימים לבדה בחדר, ולא הייתה יוצאת ממנו. איש לא היה רואה את פניה, ואת האוכל היו מגישים לה דרך אשנב קטן. אך נערה זו הייתה חכמה ביותר ולא היה במדינה כולה מי שיעלה עליה בחוכמתו. במדינה אחרת היה חי צעיר, שהיה הוגה בתורה יומם ולילה. הוא היה נודד ממקום למקום, ושומע תורה מפי רבנים ותלמידי חכמים גדולים. יום אחד, הגיע הנער לעיר שבה הייתה הנערה החכמה הכלואה בחדרה. פעם שאל הרב את אחד התלמידים שאלה, וביקש תשובה אחרי הצהריים. השאלה הייתה קשה, וכל התלמידים היו עצובים, כי לא ידעו לענות עליה. כאשר חזרו למקום, מצא הנער פיתקה על שולחנו ועליה פיתרון השאלה. הוא שאל את התלמידים: ״מי כתב פיתקה זו״? ״הנערה שאינה יוצאת מחדרה״, הסבירו לו החברים, ״היא חכמה מאוד ויודעת לענות על שאלות ולתרץ קושיות, אשר אין אנו יודעים פיתרון להן״.

"אותה אשא לאשה״, החליט הנער. אך חבריו הסבירו לו: ״הוריה לא יתנוה לך, כי בעלת־מום היא״.

ביקש הנער את חבריו שידברו על לב הורי הנערה וכך הם פעלו. אך ההורים לא הסכימו בשום אופן והסבירו לצעיר, כי אי־אפשר לשאת את בתם המסכנה לאשה. הנער טען בעקשנות: ״לא איכפת לי. רק אותה אשא לאשה".

לא הייתה להורים כל ברירה, והם הסכימו להשיא את בתם לצעיר המשונה.

בליל החתונה, כאשר ראה החתן את הכלה אחרי הקידושין, הוא לא נשאר איתה אלא עד אור הבוקר. כל הזמן בכתה הכלה בגלל מומה. בבוקר הסתלק האיש, אך לפני שהלך, השאיר את טבעתו ואת טליתו. לאחר מספר חודשים ילדה האשה בן שגדל אצל סבא וסבתא. כשהתחיל ללמוד בחדר, היו הילדים עולבים בו ואומרים: ״אביך מת, ויש לך שתי אימהות ואב חורג".

לא יכול היה הילד לסבול פגיעות מרגיזות אלו, ויום אחד שאל את סבתו: ״הגידי לי סבתא, האס את באמת אימי, או שמא יש לי אמא אחרת״?

״אני אימך, בני״! הודיעה לו סבתא, כי לא רצתה לצער את הנכד. אך הילד גדל וסבתו לא יכלה עוד להעלים ממנו את האמת. אחרי שנודע לו הדבר, בא הנער אל אימו ושאל: ״אמא יקרה, היכן אבא״? ענתה לו אימו: ״אביך יחזור. עתה הוא במרחקים״. חיכה הבן שנה תמימה, וכאשר ראה כי אביו אינו חוזר, החליט לצאת לעולם ולחפשו.

נתנה לו האם המסכנה את הטלית ואת הטבעת וסיפרה לו את כל האמת המרה: ״אביך גר בעיר פלונית. הוא ברח ממני ועזבני״. נטל הבן את חפצי אביו ופנה לדרכו.

עברו חודשים רבים והנער טרם הגיע למחוז חפצו. אחרי נדודים ארוכים בא הבן לעיר, שבה היה גר אביו. הוא הלך ישר לבית־הכנסת ופגש שם את סבו, הוא אבי־אביו. אך מובן שהם לא הכירו זה את זה ולא ידעו זה על זה. שאל הזקן את הצעיר: ״מהיכן אתה בא? מה מעשיך כאן״? ״באתי לחפש את אבי שעזב את אימי״, סיפר הצעיר לזקן שהיה סבו. הוא סיפר בפניו את כל סיפורו. כן הראה לזקן את הטלית והתפילין של אביו, והזקן הכיר מיד כי של בנו הם.

למחרת היום שאל הזקן את בנו, שהיה אבי הילד: "היכן הטלית שנתתי לך פעם, בני״?

"שכחתיה באיזה מקום, אבא". הסתכל האב בידי בנו ושאל: ״והיכן טבעתך בני״? "כאשר התרחצתי באחד הנהרות, צללה הטבעת במים רבים״. שאל הסב את בנו: "התכיר את טליתך ואת טבעתך אם אמצא אותן״? "וודאי", השיב הבן.

הוציא הסב את הטלית ואת הטבעת שקיבל מידי הנער והראה אותן לבנו.

ידע האב כי ניתגלה סודו. קרא הסב לנכדו והציגו בפני אביו. ביקש הבן את אביו לחזור הביתה, אך האב לא רצה בכך. טען הבן: ״בוא, אבא, חזור הביתה! אמא מחכה לך. אמא היא היפה והחכמה בנשים. מדוע אינך רוצה אותה? מי הכריח אותך לשאתה לאשה״?

הבין האב כי קרה איזה נס לאשתו ואמר לבנו: ״בני, עכשיו חזור אתה ואני אבוא בעקבותיך".

בו ביום יצא הבן לדרכו. בדרך פגש אותו זקן אחד אשר הנער לא ראהו מעולם.

הוא אמר לנער: "יודע אני את אהבתך הגדולה לאביך ולאימך. אני נותן לך איפוא בקבוק זה בשביל אימך. כאשר היא תרחץ במימיו את פניה, היא תהיה יפה מאוד".

הודה הנער לזקן, החיש את פעמיו והגיע הביתה. מיד נתץ את הבקבוק לאימו, וכאשר היא רחצה במימיו את פניה הם נעשו יפיס מאוד. ידעו הבן ואימו, כי הזקן לא היה אלא אליהו הנביא זכור לטוב. גם אבא חזר ממרחקים לבית. הוא היה מאושר מאוד בגלל אשתו היפה ובגלל בנו החכם, שדאג לשלומו של הבית ולאושרם של הוריו.

סיפורי עם מפי יהודי מרוקו-יששכר בן עמי- הבן הטוב שהשלים בין הוריו-עמ' 183

13/07/20