מורשת יהדות מרוקו

מנהגי החתונה בקהילת ארפוד.

מאת ד"ר מאיר נזרי….

מתוך הספר מקדם ומים כרך ח

ד"ר מאיר נזרי מחברם של ספרים רבים אחרים כגון שירת הרמ"א, קהילות תאפילאלת, מביא בפנינו מנהגי החתונה בארפוד בצורה קולחת ומאירת עיניים….

שיתוף הבת בהחלטה על הנישואין.

בדורות קודמים לא שאלו את פי הנערה ביום שידובר בה. לא יופיה של הבת וממונה היו סיבה לקשר החיתון, אלא טיב המשפחה וההורים. גם בדור השני ובדור השלישי הייתה ההחלטה על נישואי הבת בידי ההורים. רק במקרים מועטים נמצאו הורים שלא נתנו תשובה לאלתר לפנייה אליהם בבקשת יד בתם וביקשו פסק זמן להתייעצות ולהסכמה של הבת בבחינת " נקרא לנערה ונשאלה את פיה ". לפעמים היה צורך בפנייה נוספת של הורי הבן או אף במשלחת קטנה כדי לוודא את הסכמת הורי הכלה או להשפיע על החלטתם, ורק לאחר קבלת תשובה חיובית סופית מצד הבת על ההסכמה לנישואין נקבע מועד האירוסין.

ביטול טקס " טרוח זרע ".

טקס ענידת תכשיט הנחש נעלם בתקופה החדשה. טקס " טרוח אזרע ", שהיה מלווה גם הוא באירוע של כיבוד והמשיך להתקיים עד שנת 1955, נעלם בהדרגה. הנישאים מסוף שנות השישים ואילך לא ידעו על " נחש ביעקב " ולא על מנהג הזרעונים.

עריכת החופה בבצאר בבית הכנסת.

בעידן החדש בבצאר הועתק טקס החופה לבית הכנסת. רש"א מסביר את התופעה בעובדה, שהסעודה נערכה בבית החתן, ויש צורך בארגון המקום ועריכת שולחנות וכסאות. כך אין מקום פנוי להמון העם הבאים לשמוע את שבע הברכות ועומדים במשך כל טקס החופה. לפיכך הועתקה החופה מן הבית לבית הכנסת. ייתן, שפעלה כאן השפעה צרפתית, גם בימינו במרוקו נוהגים לערוך את טקס החופה בבית הכנסת ולשוות לו מעמד דתי, ואחריו בא ערב הסעודה החגיגי האזרחי.

גילוי פני הכלה וכיסוים בהינומה.

עוד שינוי ברוח התקופה הוא הנוהג לכסות ראש הכלה ופניה לא בצעיף העבה המסורתי אלא בצעיף דק ושקוף, או בלשון רש"א " צעיף דק מאוד ומנוקב הרבה נקבים חלולים הקרוי וואול – voile -, עד שכל פניה נראים גלויים ", היא ההינומה. גם נוהג זה זוכה לאסמכתא של רש"א ונסמך על מנהג טוליטולה ואחרים ואחרים הנוהגים לגלות פני הכלה קודם הקידושין כדי שהחתן יזהה את הכלה, אם כן לעניין מנהג שלנו, שחזרו לגלות פני הכלה בשעת נישואין אמרנין יישר כוחם וסמוכים הם לעד.

המפגש של החתן והכלה בשלבים מוקדמים.

בדורות הראשונים, כאמור, לא היו החתן והכלה מתראים אלא סמוך לחופה בכמה ימים, גם אם התארסו חודשים או שנים לפני כן. בעידן החדש, שבו כל בני הנוער בנות ובנים, לומדים בבית הספר ובתלמוד תורה גם אם במבנים נפרדים, נוצרות הזדמנויות לפגישות אקראיות בין בני המינים להיכרות פסיבית.

 באירוע האירוסין יש שהחתן היה מופיע ופוגש את ארוסתו גם אם לראייה בלבד בלי אומר דברים. בבצאר חלה התקדמות נוספת, ויש ששני בני הזוג טיילו ברחובות או בגנים ופרדסים, למורת רוחם של המוכיחים.

הווי השמחה בחינה.

גם בסגנון השמחה חלו תמורות. לפנים לא נהגו לשלב כלי זמר, ובוודאי לא נגנים שאינם בני ברית. שירת הנשים המשוררות מילאה את חלל הבית ואת הלבבות. רוב השירים היו ספונטיים ומאולתרים, והותאמו לחתן וכלה שבכל חופפה. ואולם בדור החדש שולבו נגנים, רובם ערבים, לפעמים עם להקות קטנות בחגיגות החינה. הנגנים שרו שירים ערביים מוגרביים או אף מצריים. ככה החליפו הנגנים את הנשים המשוררות, והשירה המוגרבית והתקליטים באו במקום הזמרה העממית שבעל פה.

ביטול חגיגת החינה בגלל ההזדהות עם מדינת ישראל.

לאחר קום מדינת ישראל החלו המשתתפים בחינה לשוות לה גם אופי של חגיגה ציונית. המתנות – לג'ראמאת -, שלפנים היו מונפות לעבר הכלה, נתרמו מעתה למען ציון. הדבר נעשה לפעמים סמוך לבואם של שליחים ציונים לרישום יהודים לעלייה.

אולם הזמרים הערבים בחינה, שהיו עדים להזדהות של המשתתפים עם ציון, מחו על כך בפני השלטונות המקומיים והחלו לסבך את הקהילה היהודית עם האוכלוסייה הערבית. בעקבות כך החליט ועד הקהילה בארפוד לבטל את אירוע החינה מפקידה לפקידה כדי להרגיע את הרוחות.

האווירה הציונית מצאה ביטוייה גם בעיטור כתובה משנת 1950 בדגלי הלאום לש המדינה ובסמלי מדן דוד.

כיצד מרקדים לפני הכלה.

בחתונה המסורתית של הדור הראשון והשני לא נהגו לרקוד בפני הכלה בחופה לא נשים ובוודאי לא גברים. הדבר לא נחשב מכובד וצנוע. השמחה הייתה מסורתית ומאופקת ברוח התקופה השמרנית. כך כותב גם רש"א :

אתא לעניין מנהג דידן בתאפילאלת הלא מודעת זאת כי מימי קדם ושנים קדמוניות לא היו נוהגים לרקד בפני הכלה, אפילו אנשים הדיוטים וכל שכן תלמידי חכמים והדבר תמוה היאך היו מבטלים ולא היו מקיימים מצווה זו לרקוד לפני הכלה כעובדא דרבי יהודה בר אלעאי… שהיה נוטל בד של הדס ומרקד בפני הכלה ואומר כלה נאה וחסודה ?.

בהמשך הוא מביא את הסברה של מי שאומר שתלמיד חכם המרקד לפני הכלה זלזול הוא בכבודו, שנוהג קלות ראש בכבודו ובמנהג כשוטה..ואפשר משום הכי לא היו נוהגים בתאפילאלת ובתחילת ישוב עיר זו בצאר לרקד לפני הכלה אפילו אנשים הדיוטים וכל שכן תלמידי חכמים שהרי יש להם על מה שסיכמנו כדאמרן.

ואולם בזמן החדש חלו שינויים : בארפוד עדיין נשמר האיפוק בריקוד. היו רק נשים שרקדו. לפעמים נראה גם גבר מרקד, אבל נשמר המרחק בין גברים ונשים. לא כן בבצאר. כאן נפרצה רחבת הריקודים, והכול משתתפים בריקוד, אנשים ונשים. היטיב רש'א לתאר מהפכה זו בביקורתו בחן ובמליצה.

דעיר זו בתחילת ישובה לא היו בסוד משחקים ומרקדין לפני הכלה אפילו אנשים הדיוטים, עתה בעוונותינו הרבים בימים אלה נהפכה השיטה והתחילו לרקד לפני הכלה בחורים ובתולות, אנשים ונשים כלומר איש ואישה אפילו אינה אשתו הן הם מרקדים יד ביד רגל ברגל הולכים ושבים פנים אל פנים קטון וגדול שם הוא לא יתבוששו.

ביטול ה " גרון ".

טקס ה " גרון "ומנהג חבישת ה " גרון " – קישוטי שיער הראש בצורת קרניים – נתבטלו בסביבות 1950, וגם אלו שנישאו לפני כן הורידו אותם.

תמורה פואטית בשירה העממית.

בעידן החדש, שבו גם הבנות נצטרפו למעגל הלומדים בבית הספר, הותאמו השירים העממיים לרוח התקופה, והנשים המשוררות ידעו לשלב בשירתן שבחים לחתן ולכלה בהתאם לרוח הזמן, הכלה הבאה מבית ספר מחליפה את הכלה הרכובה על פני פרדה, משבחים את הכלה הנערה הלומדת בבית הספר, והנה כבר מצטיינת ביופי וגם בשכל, והמילה " ליקול " – l' ecole – בית הספר, מתחרזת עם " לעקול – שכל -. כך חודרות לשירי שבח לכבוד החתן והכלה גם מילים צרפתיות אחרות, כמו " קרטא " – קלפים או " דומינו ", ומעתה יזכה החתן לשבח על הימנעותו ממנהגי הקלפים, הדומינו והעישון.

ולאלא שתי זאיא מן ליקול

 ולכ'מיס עליהה יא אזין ולעקול.

תרגום : גברתי אסתר באה מבית הספר ( עודנה לומדת בית הספר ) / בלי עין הרע בעלת יופי ושכל

ובאבא שמעון יא לג'אלי לעזיז

מא ילעב קרטא ולא דומינו / ופאווק ישופו יחדר עינו

מא ילעב קרטא ולא יתמי / בבא שמעון תא יפרח קלבי.

ובאבא שמעון היקר והחביב

אינו משחק קלפים ולא דומינו / וכאשר הוא רואני ישפיל מבטו

אינו משחק קלפים ואינו מעשן / בבא שמעון משמח את לבי

כתובת מארפוד משמת תרפ"ט – 1929

באדיבות של משפחת גרוס, תל אביב

ייא נאס גולו בראבו – הוי אנשי אמרו הידד

ייא נאס ייא נאס גולו בראבו – אנשי היי !!!, אמרו הידד

עלא לערוס וועלא סחאבו – על החתן ועל ידידו יחד

פתאס עלא אזזין חתתא סאבו – חיפש יופי ומצא אותו

פרחולו זמיע אהלו ווסחאבו – שמחו לו אנשי משפחתו, ובני חברתו.

ייא נאס, ייא נאס, גולו בראבו עליהא – אנשי הוי, אנשי , אמרו לה הידד.

כ'כדאמת ססורא ג'יר בידדיהא – הכינה הנדוניה בידיה בלבד

חתתא וואחד מא עאוונהא פיהא – אך איש לא בא לעזרתה

ג 'יר בוהא לחנין עליהא – רק אביה המרחם אותה.

ייא נאס, ייא נאס, לא תעייבוס פייא – אניש הוי אנשי אל תחפשו בפגמי

האדי האדי ג'נייתי לוולאלינא – כי זהו השיר הראשון בחיי

לומא לערוס ללי עזיז עלייא – ואלמלא החתן אשר יקר עלי

מה תשמעוס חססי, יא דדאיירין בייא – לא תשמעו קולי, אתם היושבים סביבי

אנא נג'נני עלא לוורדא פוסט לכאס – אני אשיר על שושן בתוך גביע

סעאדתו ללי עבבא לערוסה – מה רב אושרו, כל לקח הכלה והגיע

ווהייא חסיבא וובנת ננאס – אל בת רצינית וגם יחסנית

וואנא ננג'ני ווידדייא פלחננא – ואני שרה ןהחינה אני רוקחת

ווטעיכ ייא לערוס, ללי ראני מתמננא – ויתן לך השם הו, חתן, כל איחול וברכה.

איך הייתה החתונה בארפוד שבמרוקן – נסים קריספיל

החתונה היהודית בקהילות כפריות מנהגי החתונה באיגיל נ־וגו

יהודה דרעי

לפנינו תיאור מנהגי החתונה בקהילה יהודית כפרית השובגת במעלה עמק הסוס, בדרום־מערב מרוקו, בכפר שנקרא איגיל נ־וגו(n-Ughu Ighil). עד להתפזרותה בתחילת שנות השישים של המאה העשרים מנתה הקהילה כ־300 נפש. בשנות החמישים נוסד בה בית ספר יהודי מודרני של כי״ח, ופעל בה כעשר שנים. הקהילה שכנה באזור דובר בֵּרְבֵּרִית שנשאה את התרבות הברברית של אזור עמק הסוס – תאשלחית – אך יהודי הכפר היו דו־לשוניים. הם דיברו ברברית עם שכניהם המוסלמים, ולפעמים גם ביניהם, וערבית יהודית במסגרת המשפחה והקהילה. באזור זה שכנו במחצית הראשונה של המאה העשרים קהילות קטנות רבות, חלקן לא מנו אפילו עשר משפחות, והן היו מפוזרות על פני מרחב גדול. מכאן הצורך של האורחים להתארח במשך שבוע החתונה בבתי הקהילה היהודית שבה נערכה החתונה.

המסרן התחתן באיגיל נ־וגו, עלה לארץ בשנת 1962 והתיישב באשדוד. כאן מובא הטקסט המקורי שכתב מר יהודה דרעי, יליד הקהילה, מיזמתו. בסוגריים מרובעים מובא תרגומם לעברית של יסודות וקטעים בערבית יהודית, וכן יסודות חסרים או בלתי ברורים במקור.

ההורים של הבן הולכים להורים של הכלה. כא יעביו 2 קואלב סבאר ושוייש דלחנא [ויקולו]: חנא זינאכום בעאר, לאה תעטיו בנתכום לבננא [=מביאים 2 קונוסים של סוכר וקצת חינה, ואומרים: באנו אליכם במילה כבוד, כדי לבקש מכם את בתכם עבור בננו].

קובעים תאריך ליום אגרי. מזמנים שבעה טובים של הכפר ומסכמים יום ארוסין. [ביום האירוסין מביאים] נְקְּרָא [־תכשיטי כסף] ולבוש לכלה ותמרוקים, וקובעים יום חתונה לשנה בערך. מכינים עראק ועצים^, ועופות וקמח וכו'.[ מדובר בעצים להסקה ולבישול, שכן בכפר לא היה חשמל עד מחצית המאה העשרים.]

שבועיים לפני החתונה יוצאים [אחד] ממשפחת הכלה ו[אחד] ממשפחת החתן לכפרים שבסביבה להזמין אורחים. שבוע לפני יום הקדושין [ביום ה]נקרא יום תנקיא, ומתאספנ[ת] נשים של הכפר ומנק[ות] את החיטה; ושוחטים [״] עגל לשבת כלה.

בשבת כלה מכינים ארוחת בוקר אחרי התפילה, וכשיוצאים מבית הכנסת הולכים לבית של הכלה. שמה אוכלים עוף ממולא וחמין. [שרים] פיוטים ושירים. אחרי קצת הפסקה יוצא[ות] נשים [עם] הכלה לרקודים עם כיבוד קל.

בתפילת מנחה של שבת לוקחים פרות יבשים ועראק [בתורת] כיבוד לבתי הכנסת. משפחות החתן והכלה מבקשים שיתוף פעולה מן הציבור לקראת אורחים שיגיעו לחתונה.

משפחת החתן ומשפחת הכלה מבקשות ממשפחות הכפר לעזור להן לארח, ולמעשה רק להלין, את האורחים שיבואו מכפרים אחרים, מחוסר מקום מספיק בבית החתן ובבית הכלה.

לילת לכמירא [־ליל השמרים]: [ב]מוצאי שבת מכינים שמרים וקוראים לאותו ערב ״כמירא״. [מגישים] כיבוד לגברים – בעוף ועראק ושתייה חמה וגם לנשים.

החתונה יכולה להיות [של] זוג אחד ויכולה [להיות] גם [של] 4 זוגות בבת אחת.

הכוונה לכן, שמתקיימת יותר מחתונה אחת באותו שבוע. בקהילה התקיימו גם חתונות רבות יחסית של בני הקהילה עם בנות הכפרים הסמוכים.

לילת דבח לחם [=ערב יום שחיטת הפר]: [ב]יום ראשון הכנה ליום שני לקבלת אורחים ולערב [ש]נקרא לילת לכואתם [=ליל הטבעות]

יום שני בבוקר נקרא דבח לחם ולבס ראחא [־יום שחיטת הפר והכנת לבוש החופה], מביאים עגל שהוא פר גדול וכל חתן כבש. שוחטים ולוקחים דם של כבש ושומרים אותו עד יום חמישי. מוסיפים לו זעפראן. זה איפור של הכלה [=מזה מכינים את האיפור של הכלה].

לילת לכואתם [=ליל הטבעות]: בערב מכינים את הכלה, שמים לה טבעות בשיער ומוציאים אותה לשבת על השולחן וסביבה הנשים בשירים ובריקודים. אחר כך לוקחים סדין גדול ומסרקים אותה, וכמובן [מגישים] ארוחת ערב כללית. והמכריז [־־הכרוז] מכריז על מכירת טבעות ומתחיל מהחתן. החתן נותן סכום של כסף ביד המכריז ו[זה] קורא בלשון זה: ״וא ברוך בא בלחתן! אקבל צבאח לכמיס דלו. וירדלו פיה. אבי הכלה״ [=ברכות על ראש החתן! בקרוב יזכה לטקס הצגת הבתולין, ומתנתו תוחזר לו בידי אבי הכלה]. הריקודים נמשכים עד שעה 2 בלילה. הקנייה והמכירה של הטבעות נמשכת לבחורים הרווקים [־נמשכת עד שכל הבחורים והרווקים תרמו את תרומתם].

[ביום שלישי] בשעות הבוקר מכינים ארוחת בוקר לאורחים וגם לבהמות שלהם. בשעה 11 לערך מכינים ארוחת צהריים לאורחים ולאנשי הכפר. אוכלים ומפייטים בערך עד שעה 1.

אח״ך [=אחר כך] יום סידור מיוחד בין אנשי הכפר שהאורחים הולכים מבית לבית [־מחולקים בין הבתים] וכל [ה]יום אכילה ושתייה. ביום שלישי בערב חוזרים כולם לבית החתונה שמה [מתקיימת] ארוחת ערב לכולם. אותו ערב נקרא לילת לחנא [=ליל החינה]. אחרי הארוחה יוצא[ות] הנשים ומוציא[ות] את הכלה לשולחן הכבוד שלה ורוקדים ושרים. [עושים] הכנות לחינה ולמתנות. המכריז: ״ברוך בא בלחתן, ובלחבאב, ובלסחאב, ובדכלאני, ולבראני, ומן זאנא יזיה לכיר״ [־ברוך החתן וברוכים הקרובים והידידים, הפנימיים והחיצוניים; ומי שבא לכבדנו יבוא עליו כל טוב]; ומתחיל מן המתנה של החתן – יש מין מטפחת ראש שקוראים לה ״סבנייא די באב פאריז״ [־מטפחת של שער פריס]. [הכוונה למטפחת ראש מודרנית שעליה היה עיור של אחד משעריה הישנים של פריס.]בל אחד שתרם כסף או מטפחת מקבל הוא ובני משפחתו כיבוד – סופגנייה וכוסית עראק לכל אחד. כשגומרים את המתנות למשפחת הכלה, מכינים חינה ומקשטים את הכלה בידיה וברגליה עם החינה בנוצות עוף, ושרים מספר שירים:

יא לחנא, חני עלייא, יא לאלא יא מאלי מאלי.

יא לחנא, חני עלייא פצור לעאלי.

[=הו חינה, הימרחי עליי, הו גברתי, אויה לי! אויה לי! הו חינה, הימרחי עליי מעל החומה הגבוהה.]

זוז חמאמאת רגבו עלייא, יא מאלי מאלי,

א משטי משטי דלאלהא, לערוסא ראיחא לדארהא.

[=שתי יונים השקיפו עליי, אויה לי! אויה לי! סרקי, סרקי את צמותיה, הכלה יוצאת לביתה.]

גולו לבאבא גולו לו, יבני דארו חדא דארי.

באבא ומאמא כברוני, וזא לגיר ועבאני.

[=אמרו לאבא, אמרו לו, שיבנה ביתו ליד ביתי. אבא ואימא גידלוני ובא זר ולקחני.]

אלערוסא, יא לאלא, כלינאך בכיר,

חלי דמזא, יא לאלא, פי עברוק חריר.

[־הו כלה, הו גברתי, אנו נפרדים ממך בברכת כל טוב. פתחי את צמתך, הו גבירתי, לתוך מטפחת מפוארת ממשי.]

המשך ליל רביעי: מכינים שולחן לחתן ולכלה לאכול כי הם צמים; יום רביעי יום צום לשניהם. אחרי הארוחה לוקחים את החתן ובורחים בו [־ומבריחים אותו] ומבקשים מהורי הכלה די כופר להחזירו, וכשי [־ובתמורה] באה האימא של הכלה עם תכשיטים ומבקשת שיחזירו אותו ואז מחזירים אותו. יום רביעי יום צום לחתן ולכלה. לאורחים ולתושבים כמו [ב]יום שלישי עד שעה 4 בערך. [אז] נקראים בל הגברים לבית הכלה להערכת הנדונייא. [אלה] שעות מסוכנות בין [עבור] משפחת החתן ומשפחת הבלה; [ויכוחים] על המחירים. היו חתונות שהתפרקו בשעות האלו בגלל [־־משום] שלא הסתדרו במחירים, ואז יוצא המכריז [הכרוז] לשוק ומכריז: ״מי רוצה דזאזא בבזארהא?״ [־־מי רוצה תרנגולת עם התיבול שלה?].

מנהג זה היה נפוץ בכל הקהילות היהודיות במרוקו. כדי שלא לבטל את טקס הקידושין ברגע האחרון הציעו את הכלה לראשון שיהיה מוכן לשאתה לאישה בלא השהיה, באותו היום או למחרת.

כיבוד, נדונייא והולכה לטבילה: כל הכיבוד של הבשר שנשחט לאורך כל ימי החתונה. אח״ך הנערים מלווים החתן [לביתו] והנשים מלוו[ת] את הכלה לטבילה. ערב זה נקרא לילת ראחא [־־ליל יום החופה]. חוזרים מן הטבילה. מעמידים את החתן והכלה לחופה כפי שנהוג גם היום, ואוכלים ארוחת ערב עם החתן והכלה, ואינם מאריכים בשירה ופיוט אחרי ברכת המזון ושבע ברכות.

שושבינה זקנה ממשפחת הכלה מלבישה את הכלה בלבוש לבן חדש שהיה מוכן מיום שני. סוגרת חדר יחוד לחתן ולכלה. השושבינה יושבת סמוך לחדר וכשהיא מקבלת סימן נכנסת אצל הכלה ומחליפה אותה [־־מלבישה לה בגדים חדשים], ולוקחת את הלבוש הלבן כשהוא מלוכלך כולו בדם הבתולים. אחת שתיים מתאספים ומראים את שמלת הכלה. ורוקדים כל הלילה.

קרה פעם שלא נמצאו בתולים לכלה. למחרת נבדקים המימצאים וכמובן אין בתולים לכלה. מיד מוציאים את הכלה לבית הוריה עם לבושה לבד מכל הנדונייא [שנשארת] לזכות החתן. ומשפחת הכלה מתאבלים.

יום חמישי בבוקר מכינים מין פתיתים שקוראים להם ברקוקס ושמים הרבה שמן ומורידים את הצעיף שכיסה את פני הכלה מיום שני, ופותח [־פורש] אותו ישר לקערה של ברקוקס והשמן. לוקחים את הדם והזעפראן ונוצה של עוף וחינה ומקשטים [מאפרים] את הכלה בפניה, בידיה ו[בשוקיה]. מכינים עוגות לכיבוד ויום זה נקרא סבאח לכמיס [־־הבוקר של יום חמישי, הבוקר של טקס הבתולים]. מביאים מתנות קלות לחתן ולכלה ומתכבדים בכוס תה ועוגה וכל היום יום משתה ושמחה יותר גדול מימי החתונה. בערב [־־במוצאי] יום חמישי נקרא ליל טאצא [־־ערב הספל]. אחרי הארוחה יוצאים לריקודים והמכריז [הכרוז] מקבל מתנות ומכריז [על] כל אחד בשמו ו[על ה]סכום של המתנה לזכות החתן. ממשיכים בריקודים עד 2 בלילה.

יום שישי: האורחים שבים [אל] הכפרים הקרובים; אוכלים ארוחת בוקר עם כולם ונוסעים. מכינים להם ארוחת צהריים שלוקחים אותה אתם. ושאר האורחים הרחוקים ממשיכים לקראת שבת. מכינים כל הרגליים של הפרות והעגלים שנשחטו בימי החתונה, ולשבת חתן קוראים לה שבת לכרעאן[=שבת הכרעיים]. בקבלת שבת מלווים את החתן לתפילת ערבית. בביתו מכינים ארוחת ערב לאורחים ולקרובי המשפחות. אוכלים ושרים.

בבוקר יום שבת מתפללים עם החתן בביתו מהפתיחה עד ״והוא כחתן יוצא מחופתו״, ומלווים אותו לבית הכנסת. העלייה [עם עלייתו] לתורה קורא הפטרה ״שוש אשיש בה׳״^, בפרשת נצבים. אחרי בית הכנסת מלווים החתן לביתו לארוחת צהריים – חמין ורגליים ובשר ועופות ממולאים בשקדים.

בצהריים יוצאים לריקודים עד מוצאי שבת ובאמצע הריקודים מלבישים להורים של הכלה אלו דברים [־בגדים] מלוכלכים – קוראים להם זראתל [־סחבות] – ורוקדים אתם.

יום ראשון: שאר האורחים נוסעים עם צידה לדרך, להם וגם לסוסים שלהם.

[ב]יום רביעי – יציאה ראשונה לחתן ולכלה מ־7 ימי משתה. לוקחים את הכלה לנהר וטובלים [מטבילים] אותה ולוקחים דג קטן ונותנים לכלה לבלוע אותו חי – סימן יפה לבנים. בערב של יום רביעי קוראים לו לעשא דלחות [־ארוחת ערב של דגים] – ערב של דגים. אוכלים ארוחת ערב ורוקדים ובכך נסתיימה החתונה.

ערך, פירש והעיר: יוסף שיטרית

החתונה היהודית בקהילות כפריות מנהגי החתונה באיגיל נ־וגו

יהודה דרעי

עמוד 558