מורשת יהדות מרוקו

הזיקה והעליות לארץ ישראל

מן התופעות הבולטות והמאפיינות את העם בגלותו ארוכת השנים, היא הגעגועים וחכמיה לציון ולארץ הקודש.

אולם ׳יהודי המזרח׳ (כפי שמכנים את יהודי ספרד, צפון אפריקה והמזרח) בלטו בבטאם רגש זה הרבה מעבר לאחיהם בארצות אשכנז. וכך כותב רבי משה דוד גאון:

״התולדה תלמדנו, כי יהודי המזרח, בכל מקומות תפוצותיהם, נשאו בחובם את הניצוץ היוקד, ניצוץ התקוה המעורר, ויחלמו השכם והערב על גאולת העם וארצו… היו מתלהבים ומתרגשים בכל מקרה שבו נשקפה תקוה כל שהיא להרוחה… התנועה המשיחית תוכיח, במה נפלים יהודי המזרח מאחיהם האשכנזים… מצדם נעשו כמה נסיונות נועזים… והכל במגמה להתיר מצואר העם את כבלי הגלות… לאלה המצויים אצל קורות הדורות, ידוע הדבר… כי משלש עשרות האנשים שקמו לעמנו אשר התאמת למשיחים… רובם היו ילידי ארצות המזרח… מתוך כך אפשר להחליט בבטחה, שבכל הנוגע לשאלת שחרור העם ממציקיו עמדת יהודי המזרח הובלטה למדי״ (יהודי המזרח בארץ ישראל בעבר ובהווה עמודים 2-1).

חבתם וכיסופם של יהודי המזרח והמערב (וכאן הכוונה במלה ׳מערב׳ ל׳מגרב׳, צפון אפריקה), באה לידי ביטוי באופנים שונים במשך כל תקופת הגלות. פעמים בפעולות מעשיות (כפי שעוד נראה בהמשך), ופעמים ביציקת רגשותיהם למלים וחרוזים.

להלן דוגמאות לביטוי רגשות התשוקה בפיוט ושירה:

רבי שמואל הלוי הנגיד (נולד ונפטר בקורדובה שבספרד במאה הי״א):

 בשורי בעין לבי דבירו…

אמרר בעין חרד ואהים בלב זעף…

אלהים, הלעד תעלה בת אדום… ובת ציון בלב ים משוקעת

רבי שלמה אבן גבירול (נולד ונפטר בספרד במאה הי״א):

עד אנה ה׳ תאריך קיצי, מתי קול התור ישמע בארצי…

 ימהר אל עליון לקבץ עם אביון ויבנה הר ציון…

ועל הר הגליל נהלך בחליל ואז תחפיץ כליל ואז יעלו פדים…

ציון למה תבכי, כי הנה בא מלכי מהר יאיר חשכי…

רבי יהודה הלוי (נולד בספרד ונפטר בירושלים במאה הי״א):

יפה נוף משוש תבל קריה למלך רב,

לך נכספה נפשי מפאתי מערב…

ומי יתנני על כנפי נשרים,

עד אתה בדמעתי עפרך ויתערב…

יקל בעיני כל טוב ארץ ספרד,

כמו יקר בעיני ראֹת עפרות דביר נחרב

ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך דורשי שלומך והם יתר עדריך

רבי ישראל נג׳ארה (נולד בסוריה ונפטר בארץ ישראל במאה הט״ז):

בנה מקדש ואריאל ושלח מבשר ישראל,

יאמר: בא לציון גואל, רחל באה עם הצאן

רבי שלמה הלוי אלקבץ (חי בצפת במאה הט״ז):

התעוררי התעוררי כי בא אורך קומי אורי

עורי עורי שיר דברי כבוד ה׳ עליך נגלה

רבי שלוט שבזי (גדול משוררי תימן):

נעלה לארצנו בשירה וזמרה וברון והדרה

 בזכות אשר נקרא שמה גבירה יסכה ושרה

 ובנה אשר שמע בקול גבורה נעקד כפרה…

שירה רווית רגש זו היתה ביטוי חרישי לתשוקת הגאולה. בכל עת רחשו שפתיים מילות שירים אלו כתפילה מלאת תקוה, בבחינת: ״אם אשכחך ירושלים – תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי….״.

במשך מאות שנים התשוקה לציון באה לידי ביטוי בעליה אליה, על אף הקשיים הגדולים והסכנות הנוראות שאפפו את העולים. חז״ל קבעו שמתנת ארץ ישראל נתנה לעם ישראל על ידי יסורים (ברכות ה,א). ואמנם לא ניתן לזכות ולנחול את הארץ ללא מסכת היסורים המלווה את הבא לנחול בה. אלא שהתשוקה והחמדה אל הארץ מקטינים ומגמדים את הייסורים, וככל שהכיסופים גדולים יותר – כן קטנים היסורים, ועומד לכוסף הכיח לעמוד בהם. כשמרגישים ש״טובה הארץ מאד מאד״ (במדבר יד,ז), מוכשרת הדרך לנחלתה ביתר קלות ומתעלמים מקשיי הקליטה בה.

ואמנם, על אף קושי העליה לארץ באלפיים שנות גלות, רבים רבים היו שעלו אליה, ולא שתו לבם לקשיי העליה וההתיישבות בה. תופעה מופלאה זו נבעה אך ורק מגודל האהבה הבוערת בלבם לארץ חמדה, משוש תבל.

פני העולים לארץ ישראל היה בראש ובראשונה לירושלים. ירושלים היתה מוקד לעולים, אליה נכספו והשתוקקו ואת עפרה ואבניה חוננו בלהט ובדמע.

אולם עלו גם עלו לחברון, טבריה, צפת, לכפרי הגליל, ולכל ישוב – גם אם זעיר היה – במגמה לחונן עפרות ארץ ישראל ולזכות להטמן בארץ הקודש.

דוגמה לעליות יהודים לארץ ישראל, על אף הקשיים הרבים, נתן רבי יהודה הלוי – גדול משוררי האומה – שהיה סמל ומופת לכל הבאים אחריו. לפי המסורה נרמס ריה״ל תחת רגלי סוסו של פרש ערבי, בעודו מתפלל לפני הכותל המערבי. וכך מובא ב׳שלשלת הקבלה׳ לרבי גדליה בן יוסף אבן יחיא:

״וקבלתי מזקן אחד, שבהגיעו אל שערי ירושלים, קרע (ריה״ל) את בגדיו וילך בקרסוליו על הארץ, לקיים מה שנאמר: ״כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו״, והיה אומר את הקינה שחבר האומרת: ״ציון הלא תשאלי״ וכו' וישמעאל אחד לבש קנאה עליו מרוב דבקותו, והלך עליו וירמסהו וימיתהו״.

מאז ריה"ל, הלכו בדרכו רבבות רבבות יהודים, תוך חירוף נפש בלתי מתפשד, כדי לזכות ולראות, לצעוד ולהלך על אדמת הקודש.

נציין מספר עליות לארץ ישראל של אישים וקבוצות מחכמי ׳ארזי הלבנון"  באלף השנים האחרונות. במאה השישית עלה לארץ ישראל מר זוטרא – בנו של ראש הגולה בבבל, ובהגיעו לארץ ישראל נתמנה ראש הישיבה בטבריה.

רב אחא משבחא, מגדולי ישראל בתקופת הגאונים, עלה לארץ ישראל במאה השמינית. דור לאחר עלייתו ישנם פרטים על מציאותן של קהילות יהודיות מעולי בבל בארץ ישראל. ככל הנראה גם רבי אברהם אבן עזרא הגיע לארץ ישראל, הרמב״ם שהה בארץ ישראל כחצי שנה. במאה הי״ג עלה הרמב״ן לארץ ישראל ובה נטמן (מקום קבורתו לא נודע). הרמב״ן נחשב, ובצדק, למחדש הייש־ב היהודי בירושלים.

במאה הי״ד עלה גדול וראשון חוקרי ארץ ישראל – רבי אשתורי הפרחי, מחבר ספר ׳כפתור ופרח׳. באותה מאה עלה גם המקובל רבי שם טוב גאון.

לאחר גירוש ספרד עלו רבים לארץ ישראל, במיוחד לאחר כיבושה על ידי התורכים.

 מנהיגי העולים התיישבו בירושלים: המקובל רבי אברהם בן אליעזר הלוי, רבי לוי אבן חביב, רבי יצחק הכהן שולאל ועוד. אולם רוב החכמים התיישבו בצפת, שהיתה למרכז התורה החשוב ביותר בעת ההיא: רבי דוד אבן זמרא, רבי יעקב בירב, רבי יוסף קארו, רבי שלמה אלקבץ, רבי משה קורדובירו, רבי משה אלשיך, רבי ישראל נג׳ארה ועוד.

במחציתה השניה של המאה הט״ז קיבל דון יוסף נשיא את זכות החכירה ליישב יהודים בטבריה מהשולטאן סלימאן.

במאה הי״ז עלה לארץ ישראל המקובל רבי אברהם אזולאי, ומאוחר יותר רבי יעקב חגיז, שעמד בראש ישיבה בירושלים. מבין חכמי ירושלים בעת ההיא נמנה רבי רפאל מרדכי מלכי, שעלה לארץ ישראל לקראת סוף המאה הי״ז.

במאה הי"ח שב לארץ ישראל מאיזמיר רבי חיים אבולעפיה, בעקבות הזמנתו של שליט הגליל ד׳אהר אל-עמר ליישב את טבריה ולהקים את הריסותיה. באותה מאה עלה אף המקובל הגדול רבי משה חיים לוצאטו, שנפטר זמן קצר לאחר בואו. כן עלו בעת ההיא המקובלים רבי גדליה חיון, שייסד את בית המדרש למקובלים " בית אל "  בירושלים, ורבי שלום שרעבי שנודע כחשוב שבין מקובלי תימן.

מפורסמת עלייתו של רבי חיים בן עטר עם חבורה של שלושים נפש, ואף הוא ייסד ישיבה בירושלים.

במאה הי"ט היו עליות מקיפות מארצות המזרח (בבל, פרס, אלג׳יריה, בוכארה, כורדיסטאן, תורכיה), מצפון אפריקה מתימן. במאה זו חידשו עולי מרוקו ואלג׳יריה את היישוב היהודי בחיפה.

במחציתה של מאה זו עלה רבי דוד בן שמעון (דב״ש) ממרוקו, והקים את השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים,  שכונת ׳מחנה ישראל׳ (־ממילא).

אף קהילות תימן הצטיינו בכמיהתם לציון. במאה הט״ז עלה רבי ישועה עדני, אביו של רבי שלמה עדני, עם כל בני ביתי והתיישב בצפת. ובמאה הי״ט באו שיירות של עולים.

מן הראוי לציין שגדול המעוררים לעליה לציון בדורות האחרונים היה רבי יהודה אלקלעי. הר״י נולד בשנת תקנ"ח ( 1798) בסאראיבו שביגוסאלביה ונפטר בשנת תרל״ט (1878) בירושלים, אליה עלה בסוף ימיו. נודע בעיקר כאחד מן הרבנים החשובים שבין מבשרי התנועה הלאומית בישראל, ומראשוני העסקנים למען ישוב ארץ ישראל במאה הי״ט.

הוא הוכיח בכתביו ומאמריו שהגאולה הטבעית הינה תנאי ראשון לגאולה בדרך נס, ועל כן יש לעשות ככל שביכולתנו למען יישוב ארץ ישראל.

בהחלט ניתן לומר, שהרב יהודה אלקלעי, כינס בהגותו ובמעשיו את מאוויי יהדות ספרד והמזרח להתגשמות חזון שיבת ציון. הוא הדוגמה הבולטת הגדולה ביותר בדורות האחרונים.

סוף המבוא בכרך א' עמוד לב

רבי אב המון

מחכמי ורבני קושטא. בנו של כמהו״ר רבי יוסף המון זלה״ה. שמוזכר בהסכמת ספר ״טוב טעם״ בה הוא חתום בקושטנטינא בטו"ב אלול שנת ובשמ״ח לפ״ק וחתימתו שם עם כמה רבנים חשובים.

רבי אבא אלבז

נולד בעיר צפרו שבמרוקו לאביו רבי עמרם ביום י״ד תשרי נדדת תרי״א [1851] ומעודו לא מש מאהלה של תורה. לקח לו לאשה את הצדקת מסעודא בת אחיו מאביו רבי יקותיאל אלבאז בשלשה ימים לחדש אדר הראשון ש״ש תרכ״ד.

שמש בדיינות הרבה שנים. ובסוף ימיו בקיץ התרע״ט נתמנה לדיין על פי הממשלה במקומו של רבי שלום אזולאי. הוא זכה לגבורות ונשאר במנויו זה עד יומו האחרון כ״ו אלול התרח״ץ.

וכתביו הניח ביד בנו יחידו רבי יקותיאל מיכאל. ושניהם ז״ל שמרו בדייקנות על הרכוש הרוחני היא הספריה הקדושה וכתבי היד שהנחילו להם אבותיהם.

אלו הם חיבוריו:

א].        ״זובחי הזבח״. על שחיטה וטריפות.

ב].        ״דין אבא״. שאלות ותשובות בהלכה.

נ]. ״מילי דאבא״. לקוטים על התורה ומכתבים. נדפס על ידי נכדו הרב מאיר אלבז ירושלים תש״ם.

ד]. נמוקים על השלחן ערוך.

ה]. ״בית האוסף״. לקוטים מדעיים מספרים שונים, וכך כותב שם: "חסדי אל ראו עיני תכתב וזאת לדור אחרון, ועם נברא יהלל יה וחסד ה׳ מעולם ועד עולם על יראיו, אני הכותב נהייתי ונתליתי בחולי הקרע ( השבר ) ימים כבירים קרוב לשלשים שנה, ואין לו רפואה כפי הטבע, עד ( אחר נתוח )  שיקרע הרופא עור הכרס החיצון, ויתפור דיר הכרס הפנימי, וזה מן הנמנע לעשותו כי זקן אנכי קרוב לגבורות, וגבר עלי חסד האל, והתחיל המקום להסתם והסירותי מעלי האיזור [החגורה] שעושים הרופאים וחזר המקום לכמות שהיה, ומחמת שזה חוץ מן הטבע כתבתיו לאות ולמזכרת בשנת תר״ץ לפ״ק בא סימן תצ״ר חיי נאום ע״ה אבא אלבאז.

ושם כותב עוד מה שראו עיניו: ״גויה בצפרו ערבית בת שבע שנים וחצי שחצי פניה לאורכו עלה שער כשער העזים עם עור שחור ברוך משנה הבריות״.

הרמב״ם אלבאז בספר ׳היכל הקדש׳ כתב שנהגו כל ישראל לזרוק מים זה על זה ביום שבועות, וגם כן טובלים בטבילה, או טהרת ט׳ קבין קודם שחרית לזכרון טל התחיה שהיה יורד עליהם בהר סיני יום מתן תורה.

רבינו נתן הסכמתו להדפסת הספרים: אבני שיש: רמת שמואל: שפתי רננות: ושיר חדש.

וכך חרות על מצבתו קבורתו.

פה נגנז ארון התורה ראש על אר״ץ ר״מ ור״מ הרב הקדוש רב ומו״ץ ושפט את ישראל מ״ז שנה הרה״ג המפורסם אדמו״ר כמוהר״ר אבא אלבאז זצ״ל נולד י״ד תשרי תרי״א [1851], נתבש״מ יום ה׳ כ״ו אלול תרח״ץ [1938] פ״ק זיע״א.

תולדות רבני עיר צפרו, עמוד נח

רבי אבא ב״ר יהודה דילמדיגו מחכמי קנדיה. בן דורו של הרשב״ץ. מופלג בחסידות ובעושר. בנה בתי כנסיות, הקדיש ספרי תורה ותמך בנזקקים. בניו: רבי אליהו, רבי משה, ורבי אלקנה.

רבי אבא ב״ר יהונתן סירירו

חי במאה הששית אחד מחכמי פאס, ונתבש״מ בכסלו תקצ״ה בחולי הקוליר׳א רח״ל, הרב הנזכר היה חסיד וקדוש והוא היה שוחט ובודק מומחה.

מלכי רבנן, בערכו

רבי אבא ב״ר יצחק אביחצירא

מרבני מרוקו. היה נכדו של הגה״ק רבי יעקב אביחצירא זלה״ה. נודע בגדולתו המופתית, ורבים שיחרו לפיתתו לקבל את ברכתו ולהגות ממנו עצה ותושיה.

נפטר כ״ו חשון התרצ״ז [1937]. ומנוחתו כבוד בעיר בודניב-מרוקו

רבי אבא דוד אליהו

מחכמי ורבני בגדאד ״חסידא קדישא״ ומרבה בצדקות. הגרי״ח בספרו שו״ת ״רב פעלים״ ח״א יו״ד סימן מד מרבה בשבחו מאוד עיי״ש. בכ״י רבי שלמה לניאדו כתוב: ״רבי דוד אבא אביו של שאול יודע העתים, נפטר בכ״ג באייר תרל״ו [1876]״.

רבי אבא יהודה חדאד

מחכמי ורבני ג׳רבא. היה ת״ח מצויץ בעל זכרון נפלא והיה חכם בדקדוק המקרא. ושמעתי ממר אבי [מוהרמ״ך] ז״ל שכמה פעמים היה בא לבית המדרש לפקח על התלמידים הלומדים בש״ס והיו לומדים לפניו הסוגיא עם פירש״י ואחרי שלומדים אותה פעם ושתים מבארים לפניו הכל והוא היה שואלם על כל קוץ וקוץ בש״ס וברש״י כאילו מונח הכל בכיסתיה, ועיין בהסכמת הרבנים בספר פני שאול למוה״ר הרה״ג רבי אבא שאול חדאד ז״ל. כ״כ בספר ממלכת כהנים [דף מ״ד] הנדפס עם ספר פרח שושן להרה״ג רבי שושן הכהן ז״ל עי׳ש.

אנשי השם, עמוד ט

רבי אבא כודיידאתיף

מחכמי ורבני בוכארה. דיין, היה חבר בבית דינו של הגאון הראב״ד רבי חזקיה הכהן רבין בשנים 1900 לערך.

רבי אבא מלוד-שמא

מרבני ספרד, מובא בספרו של רבינו אברהם סבע בפירושו לתהלים כ״י שכתב בתוכן דבריו: ״וראיתי בקהל סמוכה תקון מחכמים גדולים שלפנינו בפרט מחכם החסיד רבי אבא מרביץ תורה בקהל לוד שמא״ עכ״ל. ולא נודע זמנו בדיוק אבל כנראה בשנת ה״א קוף לערך.

נר המערב

רבי אבא מרדכי עמאר

הרב הגדול רבי אבא מרדכי זצ״ל נולד במרוקו בשנת התרמ״ח [1888], הוא הצטיין בכשרונות גדולים, למדן גדול היה ובעל סברה ישרה, זכות שכלו ועומק הבנתו היו לשם דבר בעיר, הוא היה בקי בש״ס ופוסקים לא הניח פינה. הוא ניחן בכח הסברה נדיר, וכל דבר הקשה מפרקו לפרטי פרטים ומגישו בעריבות רבה עד אשר הדברים שמחים כנתינתם מסיני.

הרה״ג רבי אבא מרדכי היה מדמויות ההוד של העיר, חביבותו השופעת, ואהבתו הכנה הפיחה רוח חיים בכל מי שבא איתו במגע, ענוות חנו הנסוכה על פניו, הקרינה על כל הסובבים אותו ונקשרו אליו בקשר אמיץ, ואפשר לומר שהוא היה האישיות הנערצת ביותר בכל העיר.

תחילת לימודו בש״ס היה אצל הרב הגדול רבי חיים בירדוגו זלה״ה שהיה ממרביצי התורה בעיר והעמיד תלמידים הרבה, הוא למד אצלו קרוב לארבע שנים, ואחר כך החליט לפרוש מהחבורה הוא וידיד נעוריו הרה״ג רבי יצחק אסבאג זצ״ל. סיבת פרישתם היתה שיטתו האיטית של הרב, ותפיסתם המהירה ביחס לחבריהם. רבי יצחק ואבא מרדכי נקשרו בקשר הדוק ולמדו בחברותא כל ימי חייהם, וכדי להמחיש מה משמעות של חברותא לכל החיים, אספר מה ששח הרה״ג רבי יצחק אסבאג זצ״ל. בהיותי לומד אצלו בבין הזמנים של שנת תשי״ז. והואיל וחבבני מאוד העזתי לשואלו האם סיימו הוא ואבא את כל הש״ס, ענה ואמר לי ״ארבע פעמים סיימנו את כל הש״ס גמרא רש״י ותוספות הרא״ש והר״ן ונמוקי יוסף, וטור ובית יוסף ושולחן ערוך אני לא יכול לזכור כמה פעמים, סיימנו וחזרנו וסיימנו וחזרנו עד אין מספר״.

מתוך שו״ת וחידושים"דברי שלום ואמת", בתולחת המחבר, עמודים 41-42

רבי אבא מרי בן אליגדור

 חי בסביבות תחילת האלף השישי בעיר שלון. אלו הה חיבוריו:

א]. ביאורי קצת מסכתות על הש״ס.

ב]. פירוש וביאור על התורה.

 ג]. ביאור על ספר איוב בדרך פילוסופיה בכ״י.

 ד]. פירוש על פרקי דרבי אליעזר.

רבי אבא מרי ב״ר נחמן הכספי

מחכמי ספרד בדורו של רבי יצחק קנפנטון – ״הגאון מקשטיליה״. מתלמידי הריב״ש והרשב׳׳ץ.

רבי אבא מרי בר יוסף

מחכמי ספרד. סמוך לפני הרשב״א. חיבר פירוש להלכות הרי״ף. הרשב״א מביאו בחידושיו, למסכת שבת דף קכ״ח.

רני אבא מרי חלפן

לאחר גירוש ספיד, בשנת תרנ״ב [1492], נדד לאיטליה. אבי משפחת חלפן באיטליה.

תור הזהב והשמד, עמוד 323

 רבי אבא שאול חדאד

 היה רב בעי״ת בן גרדאן וחיבר ספר ״ויגד שאול״ על התנ״ך. נפטר בשנת הת׳׳ש.

רבי אבדולה נסימי

נולד בשנת תרמ״ג [1883] בעיר מרב שבפרס – למד ולימד תורה ותלמוד, וטיפל בעיניני הקהילה.

למד במשהד אצל רבי יוסף בשאל, סייע רבות לפליטי יהודי הרט ומבוכרה שהשתקעו במשהד.

נפטר בשנת תשי״ט [1959] בטהרן.

רבי אבו אלידד חסדאי

מגדולי ספרד בעיר אליסאנא, מפייטני הדור בשנות ת״ש – תש״ן, וחיבר ספר גם בחכמת הדקדוק, שהובא בספרו של רבי יונה בן ג׳אנח, וכן הובא בספרו של רבי משה בן עזרא ז״ל, וכותב עליו דהוא היה הראש בין משוררי עירו, וכו׳ עיי״ש, וי״א דהוא בנו של רב יוסף בן חסדאי ז״ל.

אוצר הנחלים, אלופי יעקב, כערכו

רבי אבו יוסף בר יוסף

מחכמי צפון אפריקה בדורו של הרמב״ם. בהיות הרמב״ם בצפון אפריקה עמד עמו בקשרים.

רבי אבו סעד

הוא נקרא אבו סעיד הרופא, ממנו נשאר ספר שחיבר בחכמת הרפואה בלשון פרסי, והוא באוצה״ס.

אוצר הנחלים, אלופי יעקב, כערכו

רבי אבון בר אברהם

מחכמי ספרד בדור התשיעי, היה מחברי בית דינו של רבן של ישראל רבינו הרשב״א.

רבי אבון ממיורקה

 מחכמי ספרד בדור החמישי. מתלמידי הרי״ף. מובא בספרו של רבי אברהם אב״ד.

רבי אבטליון ב״ר מרדכי

נולד בקושטא בשנת ש״ל [1570] ונחשב מגדול חכמיה ומשורריה. לימים עלה לצפת בה חבר לרבי ישראל נג׳ארה זלה״ה וינק ממנו את חוקי השירה. משיריו נתפרסמו בספר ״נעים זמירות״ שלוניקי תדפ״ט ובעוד מקומות. ספרו ״חדשים לבקרים״ שירים, נדפסו בספר ״אהל דוד לששון״ ח״ב עמודים 828-817.

רבי אבטליון גויוזו

מחכמי עיר הקודש צפת ת״ו חיבר ספר מדיני שחיטה ובדיקת הריאה מסודר בסדר נכון ובהיותו בעיר בגדאד יע״א שד״ר מעיר הקודש הנזכר נתן לו הרב מארי דאתרא דבגדאד יע״א הסכמה על הספר הנזכר. חתומה ניתנה בשנת תע״ט לפ״ק. הגיע לידי הספר הנזכר כת״י.

המעלות לשלמה, אוצר הגדולים אלופי יעקב כערכו

רבי אבטליון לאפרונטי

מרבני איטליה. מתלמידיו של הגאון רבי שלמה לאמפרונטי זצ״ל.

רבי אבטליון ממודינה

נולד בשנת רצ״ט [1539]. היה מגדולי חכמי איטליה בתורה ובחכמה, רובי תורתו השתלבו בספר תלמידו במאור עינים. פעל לביטול גזירת האפיפיור לשריפת התלמוד, נפטר בפיררה בשנת שע״א. חתנו הוא הרב רבי יהודה סלטרו בפאנו.

אוצר הרמים, עמוד 1

רבי אביגדור ב״ר אליהו בילגוריא

מחכמי ספרד בפולין. בן זמנו של רבי חיים אבולעפיה. חיבר פירוש על הספר ״פרקי אליהו״ מאת אליהו בחור ושמו "סוגה בשושנים״. פיוטים וזמירות לשבת שחיבר יצאו לאור בלבוב, בשנת תקמ״ג [1783].

רבי אביגדור עזריאל

מגדולי חכמי ירושלם בסוף המאה ה-י״ח. היה רב חסיד ומקובל, תלמידו וחברו של רבינו הרש״ש זיע״א. למד בישיבת ״חסד לאברהם״ וגם חתם על כמה איגרות שליחות ותקנות ירושלם מן השנים התקמ״ב [1782], התקמ״ג [1783] ועוד. נמנה עם הנהגת הקהילה. רבי אביגדור חיבר את ספר ״זמרת הארץ״ העוסק בענין כוונת התפילות על פי הסוד, ספר ״כסף הכפורים״ הכולל תפילות למקרה של דבר ומגיפה ב״מ, ספר זה נכלל בספר הקודם. חיבר גם ספר שאלות ותשובות גדול שנשאר בכתב יד. מפסקיו הובאו בשו״ת "שמחת יום טוב״ אלגאזי סימנים ב, ט, כז. נלב״ע ירושלם ביום ג׳ טבת ה׳תקנ״ח [1798].

רבי אביעד שר שלום באזילה

רבי אביעד שר שלום ב״ר מנחם שמשון באזילה ממנטובה היה מן החכמים שדבריהם היו נשמעים בדורם. רב ומרביץ תורה בישיבה, פוסק ודרשן, משורר ופייטן, פילוסוף ומקובל. ידיו רב לו בלשונות ובחכמות, וכמעט אין תחום מן המדעים שבני דורו ענו בהם שהיה רחוק מידיעתו: גיאוגרפיה ותכונה, מתימאטיקה והנדסה. יודע היה גם בספרות הלאטינית והאיטלקית. שמו נודע גם בין המלומדים הנוצרים, והוא היה מתרועע עמם ומתווכח עמם. נטל חלק בפולמוסים שהתעוררו באיטליה ומשיצאה קטיגוריה על רמח״ל ניצב לימינו.

בימי בחרותו עסק בעיקר במדעים ורק אחר-כך החל לשקוד על לימוד התורה. לא נטש את החכמות אבל עשאן סולתה לעקבה של תורת ישראל ובייחוד לקבלה ובא מתוכם לסותרם. לדעתו כל המדעים, וראש לכל הפילוסופיה, אין יסודם אמת, עמידתם רפויה ואין לך דור שאינו דוחה אמיתות וסברות שלבני הדור שקדם לו. רק תורת ישראל, דברי חז״ל והקבלה, הם בלבד טבועים בחותם האמת ועמידתם יציבה וקבועה וכל החכמות כלולות בהם. ואזהרה השמיע למי דורו לבל יעסקו בפילוסופיה ובמדעים לשמם, אף לא ילמדו חכמת הרפואה מפי כופרים. שעשוים הם לערער את אמונתם.

נולד בשנת ת״מ [1680] בערך. תורה וקבלה למד מפי גדולי החכמים באיטליה, וכך כתב בראש ההקדמה לספרו אמונת חכמים: ״כל ימי גדלתי בין החכמים, ה״ה כבוד מע׳ אבא מארי זצ״ל, וכמהר״ר יהודה בריאל, הוא היה רבי מובהק, וכמהר״ר בנימין הכהן״. בשנת תפ״א הוסמך בתואר חכם על-ידי רבי יהודה בריאל ובשנת תפ״ס לרב מורה הוראה. ומאז היו רבי דוד פינצי, חותנו של רמח״ל, הוא ורבי יודא מינדולה ראשי המדברים במנטובה.

 אהבת השיר וחכמת השיר באה לו מרבו הרמ״ז והוא שפירש את שירו הנודע ״תפתה ערוך״ והדפיסו בויניציאה תע״ה בעילום שמו, ולא היה הדבר נודע לולי רבי יעקב דניאל אולמו, שביקש רשותו להדפיסו שנית בתוספת פירושו שלו ״עדן ערוך״ [ויניציאה תק״ג]. החליף תשובות ואיגרות עם חכמי דורו. מקצתן נדפסו בספריהם ורובן נותרו בכתבי-יד" או שאבדו. מחיבוריו.

בחכמת התכונה והתשבורת ידוע ספרו ״נייר הימים״ שעניינו הלוח. וכמה כתבי-יד נשתמרו ממנו, כגון כ״י קמברידג׳ 543 ״ביאור לימוד מ״ז ממאמר בראשון לאיאוקלידי״ שחיברו לבקשת רבי אברהם סגרי מקאסאלי [נ״י גינצבווג 215 ועוד]. כתב עוד חיבורים במדעי הטבע ופולמוס עם הנוצרים, וחיבר פירוש על תהלים ואולי גם על כל המקרא. הוא •היה הראשון שהדפיס לוח יומי וטופס יחיד מן הלוח לשנת תפ״ח היה באוסף פרידלנדר בלינגוד. נודע דל שם ספרו ״אמונת חכמים״ שבו נתווכח עם הפילוסופים -.מתנגדים לקבלה ומלגלגים עליה ועל דברי חז״ל. בספרו לא חסך ד:;י ביקורתו מגדולי הפילוסופים היהודיים שמימי הביניים וחיצי עמו שלח בפירושיו של רבי אברהם אבן עזרא. ספר זה הוא מספרי ־־ויכוחים המעניינים שמהשתלשלות נוסחאותיו ומענייניו עולה לצטייר קלסתר פניה הרוחניים של יהדות איסליה בדורו. בשל דברי הפולמוס הקשים שלו על הראב״ע פנה אליו רבי גד די לאקוילא מליוורנו לבל ידפיס את ספרו. מן הקינה הרביעית שומע אתה שספרו עורר פולמוס גדול ומתנגדיו השביעוהו מרורים.

עשר שנות חייו האחרונות עברו עליו בצער וייסורים ורובן במאסר. לפי מקור אחד נבדקה ספרייתו הגדולה על-ידי הצנזורה של הכנסייה ונמצאו בה ספרים שלא ״זוקקו״. בתעודות שבארכיון הקהילה מצוי נוסח אחר. נוהג היה רבי אביעד שר שלום לילך בכל ערב שבת לבית הסוהר לשלשל מעות בקופת הצדקה שלאסירים העניים. ביום שישי 29 במאי 1733 ראהו פרחח נוצרי וצייר צלב על אחוריו. אספסוף נתלקט סביבו ושם אותו ללעג. רבי אביעד השיב שאין לצחוק על המקום המיוחד של צלב. הדבר נודע לשלטונות הכנסייה ומיד חבשוהו במרתף האינקוזיציה. הוא נשאר שם עד כא במארס 1734 ולא שוחרר לביתו אלא מחמת חולייו ובהתערבות השלטונות החילוניים. ב-23 ביוני 1738 גזרו עליו שלא יצא מפתח ביתו במשך שלוש שנים. יהודי מנטובה פנו לרומא וביזבזו כסף רב למענו ולבסוף ניתנה הוראה לתת לו רשות לצאת מפתח ביתו אבל לא משער הגיטו במשך שלוש שנים.

גזירת זו דיכאה את רוחו ולא יכול היה לפעול בעסקי הקהילה כדרכו. אף-על-פי-כן, אחרי פטירתו של רבי דוד פינצי בשנת תצ״ה, מילא את מקומו ועמו כיהנו רבי יודא מילדולה ורבי גור אריה פינצי. סופו שנפטר שלא בזקנה ביום א׳ של סוכות תק״ד. קהילת מנטובה שלחה הודעת אבל לקהילות איטליה על פטירתו וקהילות הרבה השיבו במכתבי צער ונחמה. בארכיון הקהילה נשתמרו מכתביהן של קהילות טורינו, פירארה, אנקונה, מודינה, ריג׳ייו, ויתנה, פיוארו, ויניציאה, פאדובה, רומא. קאסאלי, פינאלי, פירינצי, טריאסטי, סיניגאליה אליסנדריה וליוורנו". והדבר מעיד, איפוא, על מעמדו הנכבד של רבי אביעד בחיי יהדות איטליה.

מתשובותיו נדפסו בשו״ת ״שתי הלחם״ סימן ל״א, ובשו״ת ״שמש צדקה״ סימן כח, שו״ת ״דברי דוד״ סימן לא, וגם בספר ״פחד יצחק״ שרדו ממנו בכת״י חידושים בנגלה ובנסתר. נלב״ע א׳ דסוכות תק״ג [1743].

שירי קינה על רכי אכיעד שר שלום באזילה תדפיס מארשת, כרך וי, תשמ״א

רבי אבנר ישראל ב״ר וידאל הצרפתי

רב ומורה צדק בפאס נולד כ״א שבט תקפ״ז [1827] ונתבש״מ שמנה ימים בתשרי התרמ״ד והיו ימיו נ״ח שנה, הרב הנזכר גדלה חכמתו בתודה וחיבר שו״ת הרבה, וקיצור משכנות הרועים, וספר יחס פאס. וכולם עדיין בכ״י ואני בקטנותי ראיתי פירוש מסכתא אחת ממנו בכ״י, הרב הנז׳ היה מכובד עצום ודבריו נשמעים לבני דורו כקטון כגדול אליו ישמעון, ועד היום נשבעים בשמו ומשתטחים על קברו, ולא היה אוכל בשר בששת ימי השבוע כי אם משבת לשבת, ואף בשבת לא היה אוכל מבהמה שהורה בה חכם. והיו עניים בני ביתו ובכל שבת היו אוכלים סביב לשלחנו, אוצר הספרים שלו מאהבתו לספרות ישראל אסף וקבץ ספרים רבים בכל מקצועות התורה וחפצו בספריו להיותם מעולפות בהידורים יפים ועד היום האוצר הנז׳ ביד זרעו במקומו הראשון במחז״ק, הרב הנז׳ היה לו יד ושם בחכמת הקבלה, וכתב ידו היה מיושר מאד ויתאו האדם לחזות כתב ידו ועל כל דבר שלף אי״ש קסתו מנדנה ויפוזו זרועי ידיו וקסתו צעדה עלי שור להשיב שואלו דבר, החכם הגדול הזה הנודע בשערים רכש לו ידיעה בכל מיני חכמות ובכל חכמה ומדע אשר עיין בה עשה פלא ולא לבד רחף על פני מי החכמות כי אם ירד תהום והעלה פנינים ראמות וגביש משכיות יקרות מגנזי מרומים ופעמים אחדים נתווכחו עמו חכמי הישמעאלים בענייני חכמה ושמחו בו ובידיעותיו זיע״א.

מלכי רבנן בערכו

רבי אבנר ישראל ב״ר וידאל הצרפתי [השני]

נכד רבי אבנר ישראל הראשון. חי במאה הז'. בשנת התרצ״א [1931] כתב הסכמה לספר מלכי רבנן לרבי יוסף בן נאיים. כיהן כדיין בעיר אספי ונפטר בש׳ תרצ״ג [1933].

״פאס וחכמיה״, עמוד 356

רבי אברהם אבודרהם

כיהן ברבנות בעיר תיטואן במחצית הראשונה של המאה הי״ח. הוא נמצא חתום על פס״ד עם הרב הקדוש רבי חסדאי אלמושנינו, בשנת התע״ח שהה במכנאס וחתום בפסק דין עם הרבנים משה טולידאנו, המשבי״ר ויצחק נהון [משפט וצדקה ביעקב, ב׳ סימן י״ב], ועם היעב״ץ בשבתו בתיטואן באייר הת״ק [1740].

רבי אברהם אבוהב

מחכמי טיטואן, הוא חתום על פסק דין משנת תפ״ו [1726].

רבי אברהם אבולעפיה

אחת הדמויות השנויות במחלוקת במשך מאות שנים היה רבי אברהם מחד התיחסו אליו בכבוד גדול וציטטו אותו לרוב בספריהם ומאידך יצאו נגדו בחריפות וכינוהו בכינויי גנאי שאין הקולמוס סובלם.

החיד״א בשם הגדולים כתב שראה את אחד מספריו – חיי העולם הבא – על קלף כ׳ בעיגול שם עב… קושטא קאמינא דחזיתי לרב גדול ממארי דחין בישראל, גדול שמו, ואחרי דברו לא ישנו שהוא מקרב להרב הנזכר ותושע לו ימינו וכו'. אותו רב גדול ממאה דחין שכותב החיד״א, כוונתו היא לרמ״ק – רבי משה קורדובירו, שבספר הפרדס שלו מצטט אותו במקומות רבים וכן בספרו – פרוש לשיר השירים – מביא מספרו של רבי אברהם – מאמר השכל ־קטעים נרחבים.

רבי יהודה אלבוטיני בספרו ״סולם העליה״ מצטט מספרו של רבי אברהם – חיי העולם הבא – מאמרים רבים.

לעומתם כתב עליו רבי יהודה חייט, בפרושו לספר מערכת אלוקות – רבי אברהם אבולעפיה השמר מפניו כי כל דבריו זיופים וכוי. הרב יש״ר מקנדיא כתב עליו בספרו – מצרף לחכמה – ראיתי שחיבר חכם אחד, שמו רבי אברהם אבולעפיה, וסכלותו וגאותו, כינה עצמו אברהם המורה, ומשנחרב בית המקדש ניתנה נבואה לשוטים. השמר מפניו, אל תשמע לקולו כי ספריו מלאים דמיונות בדויים מלבו.

הגדיל לעשות הרשב״א שנדרש להשיב תשובה לרבה של העיר פלירמו באיטליה – הרב אחיטוב. האחרון שלח אגרת שאלה לרשב״א – הרב שלמה בן אברהם אבן אדרת – לתהות על קנקנו של רבי אברהם בעת שהלה שהה בעירו. וכך כותב לו הרשב״א בתשובה [נדפסה נשו״ת הרשב״א סימן תקמ״ת]: ״אותו נבל שר״י אותו אברהם שיעשה עצמו נביא ומשיח בסיציליאה. ועתה הפיל בכזביו כמה מבני אדם, לולי שסגרתי הפתח בפניו בחמלת השם, עם רב כתבו וכתבי קהלות הקודש. כמעט שהתחיל והיה מכלה ברוב דבריו הדמיונים וכוזבים שהיו בחכמות רמות לאויל ושנתן דעתו עליהם כמה ימים ובהתמדה מה שהיה מרגיל עצמו ולקח הכתובים ודברי החכמים בגימטריאות ומערב בהם מעט דברים אמיתיים, לקוח מספרי החכמה״. רבי אברהם אבולעפיה התיחס לדבריו אלה של הרשב״א באגרתו לתלמידו – רבי יהודה סלמון שלמה מברצלונה: ״הנה הקבלה הזאת נכללה בספר יצירה ואני קבלתי פרושיו מי״ב מפרשים לפי ספריהם, קצתם מורים הקבלה בקצתם וקצתם בכולה… כי לא קדמני אדם מקובל לחבר בקבלה ספרים מבוארים יותר ממני לפי מיני שני חלקים… וכל ראיותי ומופתי הם בנויים על התורה כתבתי זאת האגרת כי מה שחשב הרב רשב״א על ענינו או מה ששמע הוא הבל הכל ורעות רוח. והראיה על זה, שאני תודה לה׳ כבר סדרתי למודי ולמדתי המקרא ודקדוקי הפעולה די ספר עד שחברתי בדקדוק עוד ספרים מספיקים ללומדיהם עד שיקראו בעלי דקדוק בדורינו זה כל יודעים כפי הצורך. ולמדתי תלמוד גמרא ופוסקים משני מורים עד שהספיק לו ממני לדעת קצת המצוי. ולמדתי דרשות אגדות וברייתות – לימוד בינוני ולמדתי הגיון וחכמת הטבע וקצת הלימודים בלי עומקה, ולמדתי חכמה אלקית עד המחקר. ולמדתי מקצת חכמת הרפואה מפני ידיעות חכמת הגופים והתחלפם בעבור שיש לה מבוא גדול כחכמת הטבע וכן לחולים. ולמדתי המורה נקרא מורה נבוכים – מורה באמת בעומק נפלא עם סתריו עם המלמד, וספר האמונות לרס״ג וספר חובות הלבבות לרבינו בחיי.

כל אלה עם ספרי ראב"ע הביאוני והגיעוני לבקש סוד הספירות והשמות ודרכי החכמות וכל הנזכר לפי דעתי לא הביאוני אל תפארת הנבואה אבל הביאני אל התהללות החכמה… אבל בהגיעי אל השמות ובהתירי קשר החותמת נגלה אלי אדון הכל וגילה לי דודו והודיעני עד קצה הגלות והתחלת הגאולה על גואל הדם. ואז הכריחני להתבאר בנבואה והביאני לדבר ולחבר בחכמות גם בתשבחות מופלאות מחודשים ושירים נעימות.

ועתה חברי הנכבד, אתה ר׳ יהודה, אני שמעתי מיום הפרדי ממך התעסקת בחכמות וקבעת עתים לתורה. אבל לא ידעו לאמר אם שום קבלה קבלתי… ע״כ לא יכולתי לדבר עמך בה אפילו ברמז קטן כי אם במקרה. ועתה הכריחני בזה המעט ששלח לבני פלירמו לרבי אחיטוב שהיה מלא נאצות ולא היה שום דברי חכמה, כי אם חרופים וגדופים כמנהג הנערים הקטנים שאינם בעלי דעת, עד שרבים מרואיו הכחישו חתימת ידו וקראוה מזויף. ואמנם אני דהכרתיו מדבריו ענינים ידועים לענות לו דבריו להודיע לך שהדברים שחשב או ששמע הוא להיפך.

ואתה אני מחלה פניך מאוד שתעיין בדברי עיון יפה כראוי לאיש כמוך… ואחר שירדת מהם לסוף דעתי תודיע לרב שלמה [הוא הרשב״א] דעתך בדינים ומשפטים״.

רבי אברהם נולד בשנת ה׳ אלפים [1240] בסרגוסה שבחבל ארגון לאביו – רבי שמואל. המשפחה עברה לטובילה שם המשיך רבי אברהם ללמוד עם אביו עד פטירתו של האחרון. בגיל 20 עזב את ספרד ונסע לארץ ישראל, בחפשו אחר נהר הסמבטיון, אולם המלחמה בין הממלוקים לתתרים בעין חרוד גרמה לסיום מסעו. הוא חזר לארופה דרך יון, שם נשא אישה, ולאחר שנים מעטות הגיע לאיטליה. שם הקפואה למה פילוסופיה ובעיקר את הספר ׳מורה נבוכים״ של הרמב״ם, ולאחר זמן מה חזר לקטלוניה שבספרד.

בשנת ה׳ אלפים ל׳ [1270], כך הוא מספר, זכה רבי אברהם לגילוי מן השמים המצווה עליו להיפגש עם האפיפיור. כעבור עשר שנים הוא ניסה לממש את הציווי ולהפגש עם האפיפיור ניקולאוס השלישי, אולם הלה דחה את יוזמתו. רבי אברהם ביצע נסיון נועז הוא התעלם מאיומי האפיפיור והגיע לטירת הנופש בה שהה כדי לפוגשו. עם בואו מת האפיפיור מיתה משונה ובכך ניצל רבי אברהם ממות בטוח.

רבי אברהם הכריז על עצמו כעל משיח ובשל כך נרדף הלה עד חורמה בידי מתנגדיו ובמיוחד הגדיל לעשות הרשב״א. מחלוקת זו נמשכה עד פטירתו של רבי אברהם.

עיקר עיסוקו היה בתורת הקבלה. הוא היה המקובל הפורה ביותר שקם לעם ישראל באותה תקופה. למעלה מחמישים ספרים חיבר, אלא שמעט מאוד מהם נדפסו עד ימינו אלה.

אלו הם חיבוריו

א]. ספר אוצר גן עדן הגנוז [קטעים ממנו נדפסו בס׳ בית המדרש חג]. ב]. ספר אמרי שפר. ג]. ספר אור השכל. ד]. ספר האות [נדפס בשנת תרמ׳׳ה]. ה]. ספר גן נעול [פרוש לס׳ היצירה]. ו]. גימטריא השמות. ז]. בלבול הדעות. ח], בירורים לספר מורה הנבוכים. ט]. ספר חיים הנפש [כללים בדקדוק]. י]. פרושים לספר השם לראב״ע. יא]. מפתחות סתרי התורה. יב]. ספר החיים. יג]. ספר החשך. יד]. ספר נפלאות חכמה. טו]. סתרי תורה. טז]. ספר הישר. ק]. ספר הפטורה. יח]. ספר המליץ. יט]. שבע נתיבות התורה. כ], ספר חיי העולם הבא. ועוד ועוד.

רבי אברהם נפטר בערך בשנת ה׳ אלפים נ׳׳ב [1292].

ואלה הם תלמידיו המעטים שנודעים בשם, אבל היו הרבה מאוד.

רבינו נטרונאי מצרפת. רבי סעדיה בר יצחק מסאגאלמאסן. רבי יוסף בן אברהם גיקטליא בעל שערי אורה. רבי שמואל הנביא משלוס. רבי יהודה סלמון מברצלונה. רבי אברהם מסיציליאה. רבי נתן מסיציליה. רבי שלמה בר יצחק מספרד.

על תלמידו רבי יוסף גיקטליא אומר בספרו שהוא הצליח הצלחה מופלאה במה שלמד לפני והוסיף מכחו ומדעתו והיה ד׳ עמו, וכו׳ ע״כ.

תור הזהב בספרד, עמודים 129-126

רבי אברהם אבוקארא [הראשון]

 מגדולי חכמי תונס היה בזמן הרה״ג רבי נתן בורג׳ל ז״ל הרב המחבר ספר חק נתן על סדר קדשים.

אגיד הדב, עכור ט

רבי אברהם אבזרדיאל

מחכמי ירושלים בראשית המאה הט״ז. נולד בספרד בשנת רכ״ג [1463]. מסתבר שהוא נמנה עם תלמידיו של הגאון רבי יצחק די ליאון בישיבתו שבטולידו. לא ברור אימתי הוא הגיע לירושלים, על כל פנים בשנת רס״ט [1509] חתם עם שאר חכמי ירושלים על דבר פטור תלמידי חכמים ממסים. רבי אברהם נפטר בירושלים בשנת רפ״ג [1523], בהיותו בן שישים. הרבה מפסקיו והוראותיו שהוציא בירושלים נזכרים בקונטרס חידושי דינים.

עלייה והתיישבות בא׳׳י כמאה הט׳׳ז, עמוד 151

רבי אברהם אביחצירא [הראשון]

יליד העיר מכנאס, בדרכו לארץ ישראל הפצירו בו קהל דאר אלבידה לכהן אצלם כרב, בשעה שהופעל צו מבנה בתי הדין, הוא התמנה על ידי הממשלה כדיין שני בבית הדין. בשנת תש״ה [1945] יצא לגימלאות, ובח׳ אדר תש״ח [1948] נפטר. הקהילה בנתה חדר על קברו יחד עם קבר הרב משמ״ח אליקים. הוא כתב הרבה פסקים.

מתוך מבוא לספר שו״ת ״׳שושנים לדוד״

רבי אברהם אביחצירא [השני]

משפחת אביחצירא, הינה המשפחה המפורסמת ביותר בצדיקיה בכל גולת צפון אפריקה. משפחה זו זיכתה את עם ישראל במאורות אדירים ועצומים של צדיקים יסודי עולם, שהאירו את חשכת גלות ישמעאל במשך למעלה ממאתיים שנה.

השושלת החלה להאיר פני תבל עם לידתו של המאור הגדול רבי יעקב אביחצירא זיע״א. מני אז ועד לימים אלו מסתופפים אנו בצל צדיקיה, ונהנים ומושפעים מדברי תורתם שהותירו לנו לדורות עולם.

בין המאפיינים הבולטים של משפחה זו מצאנו את הצדיקות, החסידות והענוה. מידות אלו הם קנה המידה המובהקים לענקים בכל הדורות. ואכן קניינם של גדולי משפחת אביחצירא – כרבי יעקב ובניו: – רבי מסעוד, רבי אברהם, רבי אהרן, ורבי יצחק, וכנכדיו: רבי ישראל [בבא סאלי], רבי דוד [״עטרת ראשנו״], רבי יצחק [בבא חאקי] ועוד ־ היו מידות אלו בשלמות רבה.

מן הצדיקים של משפחה זו בולט בענוותנותו ״הרב המופלא, וכבוד ה׳ מלא, יראת ה׳ היא אוצרו… שייף עייל שייף נפיק ועסיק באורייתא תדירא, לילה כיום יאיר כחשכה כאורה, בנן של קדושים, אראלים ותרשישים, כמוהר״ר אברהם אביחצירא זצ״ל״ [ציטוט מדברי מרן הראש״ל הגר״ע יוסף שליט״א].

רבי אברהם זצ״ל נולד בשנת תרע״ה [1915] – באיזור תאפיללת שבדרום מזרח מרוקו, הוא בית היוצר של משפחת אביחצירא – לאביו רבי יצחק [בבא חאקי] זצ״ל, בנו של רבי מסעוד, בנו הגדול של רבי יעקב אביחצירא זיע״א.

ומצד אמו היה רבינו בנה של ללה אסתר, ע״ה, בתו הגדולה של רבי דוד [עטרת ראשנו], אף הוא בנו של רבי מסעוד, בנו הגדול של רבי יעקב אביחצירא זיע״א. כלומר, הן מצד אביו והן מצד אמו היה רבי אברהם זצ״ל נין ונכד לאביר יעקב אביחצירא זצ״ל.

לסבו דוד [׳׳עטרת ראשנו״] זיע״א לא היו בנים, ונכדו רבי אברהם שהיה בן ביתו היה חשוב ויקר בעיני רבינו ובעודו רך לימים קירבו ביותר והיה מוליכו ומביאו עמו לבתי כנסיות ובתי מדרשות עד שנלקח לבית עולמו בגזירת הבורא כשנהרג על קידוש ה׳ [ביום שבת קודש בשעת המנחה בי״ד כסלו שנת תר״פ], בעוד רבינו בן חמש שנים בלבד.

באוירת קדושה וטהרה זו, בנוף ההררי והמדברי, בקרבת נחלי מים ונאות דקלים, במקום בו הבדידות והשקט השפיעו עמוקות על נשמות גדולות, גדל ונתגדל רבי אברהם בצילם של ענקי רוח קדושים וחסידים בתורה וביראה.

כשהגיע רבינו לבוא בברית הנשואין, להקים בית נאמן בישראל ולהמשיך לנטוע שתילים בבית ה; זכה ונשא לאשה את רוחמה תחי' בתו הגדולה של דודו האדמו״ר רבי ישראל [בבא סאלי] זיע״א.

כבוד גדול רחש בבא סאלי לרבינו, ולא רק משום היותו חתנו, אלא גם משום שהכיר במעלותיו, בגדולתו ובמידותיו.

בשנת תש״ט [1949] עלה רבינו עם אביו רבי יצחק [בבא חאקי] לארץ ישראל. ובעוד אביו הגדול שימש כחבר הרבנות הראשית לארץ ישראל, ורבה של העיר רמלה, ומחשובי רבני ארץ ישראל, ישב לו רבינו בעיירה הקטנה יבנה שבשפלת החוף, ובמשך כעשרים שנה שימש כרבה של העיירה.

עשרים שנות ישיבתו ביבנה הטביעו את חותמם על תושביה – גדולים וקטנים. דמותו האצילית של רבינו, שאפופה היתה קדושה וחסידות, ענוה ויראה, תורה וחכמה, הקרינה על כל בני העיירה. כבוד גדול רחשו לרבנו, וכבוד זה נתמזג ביראה שבאה לידי ביטוי בזהירות מפגיעה בכבוד תורתו אף בעקיפין. כך, לדוגמה: ילדים שראוהו בדרכם, אם על ראשם לא היתה מונחת כיפה, היו מניחים את ידיהם על ראשם עד עוברם מלפניו. מבוגר שלא לבוש היה בצניעות, בראותו את רבינו היה נמלט מלפניו. יראה זו נבעה מתוך הערצה ולא מתוך פחד ומורא.

[אגב, כשעלה חותנו רבי ישראל [בבא סאלי] לארץ ישראל, התיישב בתחילה בעיירה יבנה בביתו של רבנו במשך מספר שנים, עד שעבר לישיבת קבע בעיירה נתיבות שבנגב. עובדה זו מעידה על הערכתו של בבא סאלי את חתנו, אשר לא ראה מקום מתאים יותר ״שיבתו בא״י אלא בביתו, אף על פי ששמו נודע לתהילה בכל אתר ואתר, בעיני העם והרבנים].

המשך……

רבי אברהם אביחצירא [השני]

משפחת אביחצירא, הינה המשפחה המפורסמת ביותר בצדיקיה בכל גולת צפון אפריקה. משפחה זו זיכתה את עם ישראל במאורות אדירים ועצומים של צדיקים יסודי עולם, שהאירו את חשכת גלות ישמעאל במשך למעלה ממאתיים שנה.

השושלת החלה להאיר פני תבל עם לידתו של המאור הגדול רבי יעקב אביחצירא זיע״א. מני אז ועד לימים אלו מסתופפים אנו בצל צדיקיה, ונהנים ומושפעים מדברי תורתם שהותירו לנו לדורות עולם.

בין המאפיינים הבולטים של משפחה זו מצאנו את הצדיקות, החסידות והענוה. מידות אלו הם קנה המידה המובהקים לענקים בכל הדורות. ואכן קניינם של גדולי משפחת אביחצירא – כרבי יעקב ובניו: – רבי מסעוד, רבי אברהם, רבי אהרן, ורבי יצחק, וכנכדיו: רבי ישראל [בבא סאלי], רבי דוד [״עטרת ראשנו״], רבי יצחק [בבא חאקי] ועוד ־ היו מידות אלו בשלמות רבה.

מן הצדיקים של משפחה זו בולט בענוותנותו ״הרב המופלא, וכבוד ה׳ מלא, יראת ה׳ היא אוצרו… שייף עייל שייף נפיק ועסיק באורייתא תדירא, לילה כיום יאיר כחשכה כאורה, בנן של קדושים, אראלים ותרשישים, כמוהר״ר אברהם אביחצירא זצ״ל״ [ציטוט מדברי מרן הראש״ל הגר״ע יוסף שליט״א].

רבי אברהם זצ״ל נולד בשנת תרע״ה [1915] – באיזור תאפיללת שבדרום מזרח מרוקו, הוא בית היוצר של משפחת אביחצירא – לאביו רבי יצחק [בבא חאקי] זצ״ל, בנו של רבי מסעוד, בנו הגדול של רבי יעקב אביחצירא זיע״א.

ומצד אמו היה רבינו בנה של ללה אסתר, ע״ה, בתו הגדולה של רבי דוד [עטרת ראשנו], אף הוא בנו של רבי מסעוד, בנו הגדול של רבי יעקב אביחצירא זיע״א. כלומר, הן מצד אביו והן מצד אמו היה רבי אברהם זצ״ל נין ונכד לאביר יעקב אביחצירא זצ״ל.

לסבו דוד [׳׳עטרת ראשנו״] זיע״א לא היו בנים, ונכדו רבי אברהם שהיה בן ביתו היה חשוב ויקר בעיני רבינו ובעודו רך לימים קירבו ביותר והיה מוליכו ומביאו עמו לבתי כנסיות ובתי מדרשות עד שנלקח לבית עולמו בגזירת הבורא כשנהרג על קידוש ה׳ [ביום שבת קודש בשעת המנחה בי״ד כסלו שנת תר״פ], בעוד רבינו בן חמש שנים בלבד.

באוירת קדושה וטהרה זו, בנוף ההררי והמדברי, בקרבת נחלי מים ונאות דקלים, במקום בו הבדידות והשקט השפיעו עמוקות על נשמות גדולות, גדל ונתגדל רבי אברהם בצילם של ענקי רוח קדושים וחסידים בתורה וביראה.

כשהגיע רבינו לבוא בברית הנשואין, להקים בית נאמן בישראל ולהמשיך לנטוע שתילים בבית ה; זכה ונשא לאשה את רוחמה תחי' בתו הגדולה של דודו האדמו״ר רבי ישראל [בבא סאלי] זיע״א.

כבוד גדול רחש בבא סאלי לרבינו, ולא רק משום היותו חתנו, אלא גם משום שהכיר במעלותיו, בגדולתו ובמידותיו.

בשנת תש״ט [1949] עלה רבינו עם אביו רבי יצחק [בבא חאקי] לארץ ישראל. ובעוד אביו הגדול שימש כחבר הרבנות הראשית לארץ ישראל, ורבה של העיר רמלה, ומחשובי רבני ארץ ישראל, ישב לו רבינו בעיירה הקטנה יבנה שבשפלת החוף, ובמשך כעשרים שנה שימש כרבה של העיירה.

עשרים שנות ישיבתו ביבנה הטביעו את חותמם על תושביה – גדולים וקטנים. דמותו האצילית של רבינו, שאפופה היתה קדושה וחסידות, ענוה ויראה, תורה וחכמה, הקרינה על כל בני העיירה. כבוד גדול רחשו לרבנו, וכבוד זה נתמזג ביראה שבאה לידי ביטוי בזהירות מפגיעה בכבוד תורתו אף בעקיפין. כך, לדוגמה: ילדים שראוהו בדרכם, אם על ראשם לא היתה מונחת כיפה, היו מניחים את ידיהם על ראשם עד עוברם מלפניו. מבוגר שלא לבוש היה בצניעות, בראותו את רבינו היה נמלט מלפניו. יראה זו נבעה מתוך הערצה ולא מתוך פחד ומורא.

[אגב, כשעלה חותנו רבי ישראל [בבא סאלי] לארץ ישראל, התיישב בתחילה בעיירה יבנה בביתו של רבנו במשך מספר שנים, עד שעבר לישיבת קבע בעיירה נתיבות שבנגב. עובדה זו מעידה על הערכתו של בבא סאלי את חתנו, אשר לא ראה מקום מתאים יותר ״שיבתו בא״י אלא בביתו, אף על פי ששמו נודע לתהילה בכל אתר ואתר, בעיני העם והרבנים].

ידועה היתה מסירות נפשו של רבנו על שמירת השבת בעיירה. ומספרים תושבי העיירה על יהודי שהעז לפתוח את חנותו בשבת, לאחר שהזהירו רבנו ולא נענה, ביקש מכל תושבי העיירה להגיע ביום שבת קודש אל מול חנותו ולקרוא תהילים. ואכן היתה זו השבת האחרונה שחנות זו היתה פתוחה בה.

בימי בראשית אלו שלאחר הקמת המדינה, בעוד שבניית מבנה דת היתה כרוכה בקשיים גדולים, נחלץ רבינו להקים מקוה גדול בעיירה, ביודעו את חשיבות טהרת המשפחה כבסיס לקיומו של עם ישראל, וכן להקמת בית כנסת שבו יתרכזו חיי הדת של התושבים בתפלה ובלימוד תורה.

ביתו היה פתוח לרווחה, וכל נזקק באשר הוא נתקבל בכבוד והערכה, וזכה למלוא העזרה והיחס מצידו. לא היה לפניו כל משוא פנים, וגדולים וקטנים זכו לאותה התייחסות. עובדה זו נבעה מענוותנותו הגדולה, ומהרגשת הביטול שהתבטל בפני ולפני כל אדם.

ממידותיו התרומיות יש לציין את זהירותו הרבה בקיום מצות כיבוד אב ואם. בפני אביו הגדול – רבי יצחק [בבא חאקי] התבטל ביטול מוחלט. בדברו עמו היה מרכין את ראשו וכולו מלא יראה, כבוד והערצה לאביו הגדול. יחס זה לא נבע מהקרנת מורא מצד האב ־ שכן רבי יצחק זצ״ל נודע היה ביחסו הלבבי והמלא הומור כלפי כל אדם – אלא מאופיו המלא ענוה וצדקות של רבי אברהם.

בהזדמנויות רבות ישב רבי יצחק [בבא חאקי] זצ״ל בפני מלכים ורוזנים, רבנים ואנשי ממשל, ותמיד כשרבי אברהם נכח בכנסים בעין אלו, היה נחבא אל הכלים ונזהר מלהתבלט, עובדה מעניינת זו נבעה מיראתו וריחוקו מכל רבב של גאוה ח״ו. ורק כאשר נצטווה על ידי אביו הגדול לשאת דברי תורה, היה נכנע מפני כבוד אביו עושה רצונו. מעולם השתדל להסתיר את מעלותיו וצדקותיו, ומעטים הכירו בגדולתו במלוא היקפה, מרוב כיסויי הענוה שאפפוהו.

בעבודתו ראה שליחות ואחריות עצומה, על כן ירא שלא יכשל בשליחות זו, ועל כן לא נמנע מלהתריע ולחזור ולהתריע על כל פגיעה בקדשי ישראל, אף אם הדבר יסכן את מעמדו וכבודו.

רבינו היה מוהל מומחה, ומעולם לא קיבל תשלום עבור היותו מוהל. ואכן לא פעם, אלא פעמים רבות, אף העניק מכספו לבעלי הברית, והשתדל לשמח כל עני ונדכה, גם אם לא היו מבני הגבירים וחשובי הציבור.

בשנת תש״ל [1970] נזדעזעה ארץ ישראל כולה בפטירתו הפתאומית של הרב הנערץ רבי יצחק אביחצירא [בבא חאקי] זיע״א – חבר הרבנות הראשית ומנהיגה הגדול של יהדות צפון אפריקה בתאונת דרכים קטלנית. ארעא דישראל איבדה את אחד מגדוליה בתורה ובמעש.

העיר רמלה נשאה את הכאב וחיפשה אישיות מתאימה וראויה לירש את מקומו של בבא חאקי. ואז, כשנודע שרצונו של רבי יצחק היה שבנו רבי אברהם ירש את מקומו ברבנות, הפצירו ברבינו שיטול לידיו את התפקיד. רבנו מרוב ענוותנותו לא היה מעוניין בתפקיד גדול ואחראי זה, אילולא ידיעתו והכרתו שזהו רצון אביו הגדול, ורק מחמת יראתו והערכתו העצומה את אביו ניאות לשאת במשרה רמה זו.

מיותר לציין שתושבי העיירה יבנה עשו כל שביכולתם לשכנע את רבינו שישאר בעיירתם, אך רבינו בלב כבד ומתוך כוונה לעשות רצון אביו, עבר לרמלה וכיהן בה עד לפטירתו בשנת תשל״ד [1974].

בענוותנותו הגדולה של רבינו, לא ראה עצמו ראוי להוציא לאור את חידושיו על התורה, התלמוד והפוסקים. וכל שנתחדש לו ונאמר בהזדמנויות רבות נשאר גנוז בבית גנזיו עד לאחר פטירתו. מעניין הדבר שאפילו קיבוצם בסדר מסויים וכדו' רחוק היה ממחשבתו – לאחר פטירתו נמצאו בין דפי ספריו גליונות רבים של חידושיו שהונחו שם סמוך לכתיבתם ואמירתם בציבור.

ואכן עובדה זו שרבינו כתב גם חידושים בכל מקצועות התורה, היתה לפלא בעיני מכיריו ויודעיו. והעיד על כך הרה״ג רבי חיים דוד הלוי ־ רבה של ת״א, בהסכמתו למהדורה הראשונה של הספר ״תולדות אברהם״: ״שמענו דברי תורתו על פה, ומענותנותו כי רבה, לא ידענו שידיו רב לו גם בכתב. והן עתה ראיתי דפים אחדים מחידושיו בדרוש, ודבריו נאמרים בטוב טעם ודעת, דבר דבור על  אופניו, והכל ספוג אהבת ה; אהבת התווה, ואהבת ישראל. אלה הם קווי אפיו הטוב ותכונותיו הנעלות שהטביע גם בספרו״.

[ואגב, כך גם נהג זקנו הגדול בעל אביר יעקב, רבי יעקב אביחצירא זיע״א, שאף הוא לא נתנו לבו להדפיס את ספריו הרבים בעודו בחייו, ורק לאחר פטירתו נגלה אל בנו רבי אברהם והרשה לו להדפיסם].

רבינו הגה בתורה ביומו ובלילו, ובקיאותו בכל מכמני חלקי התורה היתה גדולה. היה חריף בתלמודו וירד לעומק הסוגיות, הן בפרשנות התורה והן בהלכה.

ספרו ״תולדות אברהם" במהדורתו השניה והרחבה [מהדורה ראשונה יצאה לאור בעריכת חתנו רבי אברהם מוגרבי שליט״א שכיום משמש כרבה של הקהילה הספרדית באנטוורפן שבבלגיה] היוצא לאור בימים אלה, הוא ביטוי נפלא לבקיאותו העצומה, לדרכי לימודו באגדה ובהלכה, לשליטתו בכל דרכי הלימוד הליטאי והחסידי, הספרדי והאשכנזי.

תורה אחת בלולה בשינויי סגנון ודרך. על שלחן רבינו באו פרשני התורה ללא הבדל במוצאם ובארצות גידולם, את כולם למד ובכולם העמיק ודלה פנינים.

לא שנים רבות זכתה העיר רמלה שיכהן בה רבינו ברבנות. ואכן לאחר שנים מעטות חלה רבינו חולי שממנו סבל סבל רב ויסודם קשים ומרים. וביום כ״ב בכסליו שנת תשל״ד, החזיר רבנו את נשמתו הטהורה מזוככת לבוראה בקדושה ובטהרה.

בשעת פטירתו נכחו חותנו האדמו״ר רבי ישראל אביחצירא [בבא סאלי], הצדיק רבי יחיא שניאור, גיסו רבי מאיר [בבא מאיר]

– זיע״א, ועוד רבים מרבני המשפחה שיבדלו לחיים ארוכים.

רבינו הותיר אחריו זרע ברך ה׳ – בנים יראי ה׳ עוסקים בתורה, ובנות שנישאו לתלמידי חכמים יקרים וחשובים.

התולדות נלקטו מתוך ספר"תולדות אברהם״

סוף המאמר…..

רבי אברהם אביטבול

הגאון הגדול רבי אברהם אביטבול זצ״ל מחכמי מראקש שבמרוקו הוא נחשב כמעיין הגדול בתלמוד בכל רחבי מראקש ונעשה לראש חכמי הישיבה שרק טובי הבחורים באו לשתות בצמא מאור תורתו, ולהסתופף במחיצתו, היה גם דרשן בחסד, סמל של ענווה ומדות נעלות היו
כתר לראשו. ודאג רבות לעניים יתומים ואלמנות נוסח מצבתו: ״כהר״ר אברהם אביטבול הדיין המצויין סבא דמשפטים בר כה"ר שלמה…וימת אברהם : אבינו החכם השלם זצ"ל י' אדר שנת תש"א – 1941

השלם זצ״ל

י׳ אדר שנת תש״א [1941].          

רבי אברהם אביטבול

היה מו״ץ בעיר ראבט שבמרוקו. הוא חתום בספר ״הלכתא למשיחא״ בשנת תקצ״ו [1836] עם כמה רבנים, וגם בספר ״שופדה דיעקב״ חושן משפט סימן ט', יש שם פסק דין ממנו.

רבי אברהם אביכזיר

גדול היה הגאון רבי אברהם אביכזיר זצ״ל בתורה ובגמילות חסדים. הקים תלמוד תורה ראשון לעדת המערבים בירושלים. חיבר ספרי לימוד לתלמידים שלימד בעיר אלכסנדריה, ושימש כשלוחא דרבנן. כיהן כרבה הראשי של אלכסנדריה וכאב בית דין בירושלים.

• ״יו״ה יום חמישי- לסדר ״ויבא יעקב שלם ויחן את פני העיר״ [פרשת וישלח], וכדברי חכז״ל [־־חכמינו ז״ל], כי קבע תחומין [אימרה זו מתקשרת עם הנושא הנידון עירובי תחומין, ולכן הזכיר את הפסוק הזה, החיים והשלום וכטו״ס [וכל טוב סלה], לכבוד אהובי וידידי מאז ומקדם, הרב הגדול, מעוז ומגדול, המפורסם בחריפותו ובקיאותו, גבר חכם עוז, נודע לתהילה ולתפארת, כקש״ת כמהר״ר אברהם אביכזיר יצ״ו, ראב״ד [=ראש אב בית דין] מקודש בעי״ת נ״א יע״א״ [=בעיר תחלה נא אמון, יעזרה אלוקים] כך כתב הגאון רבי בן ציון קויאנקה זצ״ל, ראש אב בית דין בירושלים ועורך הבטאון התורני ״המאסף״ לגאון רבי אברהם אביכזיר זצ״ל, רבה הראשי של אלכסנדריה במצרים.

חינוכה של אם

מוצא משפחתו של רבי אברהם אביכזיר היה ממחוז תאפלילאת שבמדינת מרוקו. באזור לבית אביחצירא: הגאון הקדוש מלומד בנסים, רבי יעקב אביחצירא זיע״א ונכדו הרב הקדוש ה״באבא סאלי״, רבינו ישראל אביחצירא זיע״א. רבי אברהם אביכזיר בעצמו, נולד התרכ״ו [1866] בעיר ווהראן [אוראן] שבמדינת אלג׳יריה – בה נולד בעת שאביו רבי שלמה אביכזיר שהה באותו זמן בעיר זו.

בהיותו ילד, נפטר עליו אביו, ואמו הרבנית פריחה, החליטה לעזוב את הגולה, ולעלות לארץ הקודש, אליה נכספה וגם כלתה נפשה, מאז ומתמיד.

לאחר תלאות רבות, הגיעה האמא עם בנה לארץ ישראל. הם התיישבו בירושלים, אך לא היו להם אמצעים לרכוש או לשכור דירה. מחוסר ברירה קבעה האם – יחד עם בנה את דירתה בעזרת הנשים, שמעל לבית הכנסת לעדת המערבים ״צוף דבש״ בעיר העתיקה.

את פרנסתה השיגה בקושי, כשהיתה מסבבת לכבס בבתי ירושלים במשך היום ומקבלת פרוטות אחדות. משכר זעום זה, הפרישה אחוז גדול מאד לשלם עבור מלמד לבנה, כי כל שאיפתה ומשאת חייה היתה לראות את בנה רבי אברהם תלמיד חכם, ואף שגדל ויכול היה לצאת ולהשתכר במלאכה ולפרנס את עצמו ואת אמו האלמנה, מנעה זאת ממנו בתוקף, והתחננה לפניו שימשיך בעסק התורה בלבד, וכדאי לה לחיות בדוחק זה למען עתיד בנה. ־תוצאות לא איחרו לבא, וזכה רבינו לשתי שולחנות, תורה וגדולה במקום אחד, וכל ימיו החזיק טובה לאמו הצדקנית שבזכותה ובעבורה, זכה למה שהגיע, ועליה נאמר ״אשרי יולדתו״ [מפי הרה״ג רבי דוד שלוש שליט״א – רבה של העיר נתניה – ששמע מפי הגר״א אביכזר בימי ילדותו].

המחכים את רבותיו

בימי ילדותו למד תורה ב״כותאב״ [בתלמוד תורה], ולאחר מכן עבר ללמוד בבית המדרש, אשר ייסד הרה״ג רבי יצחק מפראג [אופלטקה] שהיה מתלמידיו של הגאון ה״חתם סופר״ זיע״א.

אחר כך עבר ללמוד תורה בבית מדרשו של הגאון החסיד רבי רפאל אלעזר בן טובו זצ״ל, ששימש אב בית דין לעדת המערבים.

הגר״א בן טובו התפרסם בספרו החשוב ״פקודת אלעזר״.

תלמידי הגר״א בן טובו העידו עליו [בהקדמה לספר ״פקודת אלעזו״]: -תקצר היריעה מהכיל שבחו, גדול אדוננו, שמים לו זכו מעינות החכמה לו. לא פסקא גירסא מפומיה, בלילה כיום יעיר, כותלי בית המדרש יוכיחו, ספרין פתיחו, מימיו לא עבר עליו חצות, עיניו כיונים על אפיקי מים רוחצות״.

הגר״א בן טובו הצטיין לא רק בבקיאותו המופלגת בתורה, אלא גם דאג לצורכיהם הכלכליים של עדתו. באותו זמן, הגיעו עולים רבים ממרוקו לארץ הקודש, וסבלו סבל רב מקשיי פרנסה. הרב דאג להם למחייתם ולרווחתם, בלכתו בדרכו של האב בית דין, הגאון רבי דוד בן שמעון זצ״ל המכונה ״צוף דבש״, אשר בנה בשנת תרכ״ח את שכונת ״מחנה ישראל״ בירושלים.

ת״ת ראשון של המערבים

רבי אברהם אביכזיר למד תורה אצל הגאון רבי רפאל אלעזר הלוי בן טובו בשקידה רבה והתמדה גדולה, יחד עם עמיתו בתורה, הגאון רבי שמואל רפאל בוחבוט זצ״ל. לאחר פטירת רבם – בכ״ב אדר א׳ התרמ״ו – החליט שניהם להדפיס את חידושי תורתו. הם השתדלו להוציא לאור את הספר ״פקודת אלעזר״ על שלושת חלקיו וזו היתה הכרת טובה של התלמידים לרבם הדגול.

יצויין, כי אמו של רבי אברהם אביכזיר, דאגה לכל מחסורו בשנות לימודו, כדי שיתמסר ללימוד תורה באין מפריע. כך ידע הבן כי כל הלימוד תורה שלו, ״שלה״ היא.

שמו הטוב של רבי אברהם התפרסם עד מהרה בקרב חכמי ירושלים, וכן היה אהוב אצל כל הציבור שראה בו דמות חינוכית חשובה. רבי אברהם אביכזר החליט להקים תלמוד תורה, וזה היה התלמוד תורה הראשון לבני עדת המערבים.

סייעו בידו בייסודו של תלמוד התורה הזה, הרבנים הגאונים: רבי מסעוד חי בן שמעון [בנו של הגאון רבי דוד בן שמעון], רבי יוסף אלמאליח ועמיתו בתורה, רבי שמואל בוחבוט. כמו כן, הם הקימו יחדיו את חברת ״חסד ואמת״, אשר מטרתה לסייע בידי העניים, ובפרט לתלמידי חכמים הצנועים, ולספק להם די מחסורם, בפרט לפני החגים, אשר יש בהם הוצאות רבות.

שליחי ארץ ישראל

מצבם הכלכלי של תושבי ירושלים בכלל, ושל בני עדת המערבים בפרט היה קשה מאוד. אנו יודעים כי לפני כמאתיים שנה, מנתה הקהילה המערבית בירושלים מאות אחדות של נפשות, ומצבם החומרי היה בשפל המדרגה.

משפחות מרובות ילדים חיו בתוך חצר צרה ואפלולית, אשר קירותיו היו רטובים ואחוזי טחב. מצבם הקשה מחוסר תעסוקה היה כה ירוד. עד שרבים מהם, ובפרט הזקנים נהגו לבלות ימים ולילות במבואות הכותל המערבי, בצפייה למבקרים שיתנו להם תרומה, כדי להחיות את נפשם ונפשות בני ביתם שסבלו מתת תזונה וממצב בריאותי ירוד.

הגאון רבי דוד בן שמעון, יזם הקמת ועד נפרד לעדה המערבית, והחליט לשלוח שליחים לקהילות ישראל, כדי לאסוף תרומות מבני הגולה. השדרי״ם אשר נשלחו לסובב את הקהילות, היו תלמידי חכמים מובהקים, הבקיאים בש״ס ובפוסקים, ומוכתרים במדות מוסריות ובעלי תכונות טובות. שליחים אלה, דעתם היתה גם מעורבת עם הבריות ובקיאים בהויות העולם.

פעמים רבות, התבקשו השדרי״ם לפסוק בהלכות סבוכות, הן בשאלות הלכתיות והן בענינים ציבוריים של הקהילה. לעתים, הם נתבקשו להיות בוררים בין חכמי הקהילה לראשיה, לתקן תקנות,

וגם להיות דרשנים בעתות שמחה ואבל, וכן לחבר שירים ופזמונים לכבוד הגבירים וראשי הקהילות.

לרבי אברהם אביכזר הוצע לו על ידי כוללות המערבים לצאת בשליחות מצוה לערי המערב, לטובת עניי העדה, ובחודש אייר תרנ״ב נסע מירושלים. בעברו דרך נא אמון [אלכסנדריה] ביקש ממנו נשיא קהילה, שלום טובי להישאר בעיר כד ללמד בתלמוד תורה של הקהילה.

נכתוב להלן כמה פרטים על יהודי אלכסנדריה: העיר אלכסנדריה הינה העיר השנייה בגודלה במצרים ועיר הנמל הראשית. העיר הזו נוסדה לפני כ-2300 שנה על ידי אלכסנדר מוקדון. מלכי שושלת תלמי קבעו אותה כבירתם, ובתוך מן קצר היתה לכרך הגדול ביותר בעולם ההליניסטי. באלכסנדריה היתה הספדה הגדולה ביותר של הזמן הקדום, ובה היו למעלה מארבע מאות אלף מגילות.

השלטון הערבי הוריד את אלכסנדריה מגדולתה, באשר קבע את העיר קאהיר לבירת מצרים. בעיר אלכסנדריה התקיימה קהילה יהודית גדולה עוד מימי אלכסנדר מוקדון. יהודי אלכסנדריה נהנו מאוטונומיה, ובראשם עמדה מועצת זקנים בת 71 חברים, והיה להם בית דין משלהם.

אחרי גירוש ספרד בשנת רנ״ב, הגיעו לאלכסנדריה תלמידי חכמים, וביניהם רבי יוסף סאגיס ורבי משה בן שושן. כאשר כבש נפוליאון את העיר לפני כמאתיים שנה, הטיל על יהודי אלכסנדריה כופר כבד, וציוה להרוס את בית הכנסת העתיק ״אליהו הנביא״.

בשנות מלחמת העולם הראשונה, הוגלו לאלכסנדריה יהודים רבים מיהודי ארץ ישראל, שלא היו אזרחים עותומאנים. בשנת תש״ז, ישבו בעיר כעשרים ושניים אלף תושבים, אבל רובם היגרו ממצרים בזמן מלחמת השחרור ומלחמת סיני.

רבי אברהם התמסר בהתלהבות רבה למלאכת קודש של לימוד התלמידים. ראשית, הוא תיקן תוכנית לימודים ומיוחדת במינה, שהיתה עד אז בדרגה נמוכה, וזאת מכיון שהסתפקו המחנכים הקיימים בלימוד טעמי המקרא והפטרה בלי כל ביאור. אך מכשול גדול עמד בדרכו, והוא העדר מחנכים מתאימים היכולים להורות כדבעי, ולשם כך הכשיר צוות מורים שיתאימו למפעלו החינוכי. מכשול נוסף עמד לו בדרכו, והוא חסרון ספרי לימוד מתאימים. גם לזה ניגש רבינו וחיבר בעצמו ספרי לימוד בשם ״העברי״ בארבעה חלקים: חלק א׳ הודפס בשש מהדורות בשנים אלו עוסקים ביסודות הלימוד ותרגילי קריאה וכתיבה. חלק ג׳ בשנת תרס״ח, ומכיל סיפורים המתאימים לנערים, מקורות ימי נביאינו וחכמינו. חלק ד׳ בשנת תרס״ט הוא קיצור דבר ימי עם ישראל מבריאת העולם ועד גלות ספרד, הלכות ודינים נחוצים וכללים אחדים בדקדוק עברי. מהדורה שניה נקראת ״דעת התורה והמצוה״ המכיל קיצורי דינים, נדפס בנא אמון תרע״ד.

כן חיבר ספר ״דברי הימים״ בשני חלקים נדפס בנא אמון תרע״ו. ספרים אלו הוציא לאור ע״י החברה שיסד בשם ״עמלי תורה״. בראש חברה זו עמד רבה של העיר אלכסנדריה הגאון רבי אליהו בכור חזן זצוק״ל מחבר ספר שו״ת תעלומות לב. מטרת החברה היתה להפיץ תורה ויראה בקרב יהודי אלכסנדריה ופרבריה, והכשרות תלמידים לת׳׳ת שפתח במסגרת החברה ועמד בראשה. הרב הראשי רבי אליהו חזן ונשיא הקהילה הגביר שלום טובי, בראותם את כשרונותיו ומדותיו התרומיות של רבי אברהם ובקיאותו בש״ס ובפוסקים, בקשוהו למלא גם את התפקיד של סופר ומזכיר הרבנות הראשית באלכסנדריה, כדי שיתרום מכוחותיו לתועלת העדה כולה.

תורה וגמילות חסדם

עד מהרה נתחבב מאד ע״י גדולי ופרנסי הקהילה, בקבלו כל אדם בסבר פנים יפות ובענווה גדולה. נשיא הקהילה שבעצמו נהג לקבוע עתים לתורה ראה ברבי אברהם איש כלבבו, צנא מלא ספרי, בקי בחדרי התורה, חריף ופקח, ויקבע עמו עתים לתורה.

על ידי קשריו המצויינים עם נשיא הקהילה מר טובי ותפקידו הרם ברבנות, התקרב אל המשפחות המיוחסות שבאלכסנדריה ומצרים, כמשפחת הברונים לבית מנשה, שהקימו מוסדות רבים של תורה וחסד בתי כנסת וחינוך בתי חולים וכוי, והתפרסמו בכל המזרח ובארץ ישראל בתרומותיהם הרבות ובמעשה הצדקה והחסד לתפארת. וכן עמד בקשר עם המשפחות המכובדות: אגאן, דולו,

סאקאס, יטלקי, עדה, סווארס, קטאווי, מוצרי, גרין ועוד.

מלבד ידיעותיו הרבות בתורה בקי היה רבינו בהויות העולם ובשפות שונות, נואם בחסד עליון, מושך לבבות במתק שפתיו בחן דיבורו וביושר לבבו. המשפחות החשובות שהזכרנו מעולם לא מנעו ממנו דבר שביקש להם, ונדבותיהם ותרומיותיהם למוסדות התורה והחסד במצרים ובארץ ישראל ניתנו בהמלצתו, והודות להשפעתו והשתדלותו. רבני ירושלים וארץ ישראל וראשי מוסדות החסד, ידעו שיש להם באלכסנדריה תומך נלהב שהשפעתו גדולה ודבריו נשמעים, ומעולם לא השיב פני איש ריקם.

מלבד עזרתו לטובת מוסדות תורה וחסד, הנהיג סדרים במוסדות העיר. שימש כאחד ממנהלי בית החולים המפואר של הקהילה, ותיקן בו תקנות רבות וסדרים נאותים ובפרט לטובת חולים עניים. כן יסד את חברת ״עזרת אחים״ שהציבור למטרה לעזור לעניים צנועים בחלוקת כסף וקמח וכיוצא בהן. דאג לסדרים ושיפורים במשרד הרבנות שבאלכסנדריה ובבית הדין, ומינה פקידים נאמנים שטובת הציבור לפניהם בלי הבדל מעמד. ראשי הקהילה מינוהו למנהל ויועץ ועד הקהילה, ומאז הוא היה המוציא והמביא בענייני עדת יהודי אלכסנדריה. בין התקנות החשובות שתיקן, הוא ביטול מנהג משלוח זרי פרחים להלויות, וכתחליף לזה התרים למוסדות צדקה וחסד המועילים לעילוי נשמת הנפטרים. תקנתו התקבלה ונדבות רבות זרמו למוסדות החסד. מר ב״צ טראגאן בספרו ״לקורות היהודים באלכסנדריה" הכולל יומן סקירה של חיי הקהילה, כותב בין השאר על רבי אברהם: ״אין בית ספר, בית חסד, מוסד של צדקה אשר חקרתי ודרשתי אודותם,

שלא הזכירוני את השם הפרטי הזה לטובה״.

אהבת ציון

את מצות הצדקה, קיים רבי אברהם אביכזיר בעצמו. ביתו היה פתוח לרווחה לשלוחי ארץ ישראל. כל שליחי ארץ ישראל שהגיעו למצרים ידעו כי בביתו יוכלו למצוא מקום אכסניא. הרב דוד שלוש סיפר, כי סיפרו לו הגאון הגדול רבי עזרא עטייה זצ״ל. ראש ישיבת "פורת יוסף״, ואביו רבי יוסף שלוש ז״ל, כי בשנת תרע״ד, שבה פרצה מלחמת העולם הראשונה, נאלצו כל הנתינים הצרפתיים לצאת מארץ ישראל, ורבים מהם הגיעו לעיר אלכסנדריה. בראות רבי אברהם את הדבר הזה, הוא התמסר להיטיב עמהם בכל כחו. ראשית, דאג לגייס תרומות רבות מעשירי העיר. לחלק מהם סייע להתיישב בעיר, לאחרים יעץ לנסוע לערים אחרות. בזכותו של איש החסד, הנדבן ההגדול רבי נסים נחום שהגיע מטראבלס המערב למצרים – הקים ישיבה גדולה לפליטים של ארץ ישראל. בישיבה זו, למדו כמאתיים תלמידי חכמים, והוא טיפל בכל צרכיהם החומריים, וכך יכלו לשבת על התורה ועל העבודה, ללא דאגות פרנסה, הוא השתדל במסירות מיוחדת, למען הרבנים האלה שהגיעו מארץ הקודש, ובסיועו הנכבד של הגביר רבי נסים נחום, הרגישו חכמים אלו כמו ״בבית״, כאילו שהם נמצאים בארץ הקודש, פרט לכך, הוא ייסד ישיבה בשם ״טובי ישבעו״, בחצר הכולל של עדת המערבים, בעיר העתיקה שבירושלים [בסמוך ל״סראייה״].

בעול הוצאות הכספיות של הישיבה, נשאו משפחתו של נשיא הקהילה, הגביר שלום טובי, ושמם נקרא עליה – ״טובי ישבעו״.

פרט לגדולתו בתורה ובמעשי-החסד, הצטיין הגר״א אביכזר גם ב״חכמת חיים״. בקי גדול היה בהויות העולם, כפי שהיה בקי ב״הויות דאביי ורבא״. כן ידע לדבר בכמה שפות, וחן מיוחד היה יצוק על שפתיו, עם כל אדם, דיבר בנועמ-חן ובמתק-שפתיים. ויחד עם זאת, היה תוכו כברו – ישר פה-ולב היה, עקב כל זאת, זכו לו מהשמים, שהצליח בכל מעשיו, כי כולם היו לשם-שמים. בזכות ההיכרות המיוחדת שהיתה לו עם משפחות עשירות ואצילות רבות – כפי שהזכרנו לעיל – ידע לבקש מהגבירים הללו את תרומותיהם, ואף פעם לא השיבו את פניו ריקם. חכמי ארץ ישראל ומצרים, ידעו שיש להם יהודי גאון בתורה ובחסד, המתגורר בעיר אלכסנדריה, ומצודתו פרוסה על מקומות רבים נוספים, מדי פעם בפעם, פנו אליו בבקשת סיוע, והוא עזר להם ככל יכולתו, ״אחת מהנה לא נעדרה״. כמו-כן, היה שולח להרה״ג רבי יצחק אביחצירא זצ״ל, תרומות שאסף מדי שנה בהילולת מר זקנו, הרב הקדוש המלומד בנסים, רבי יעקב אביחצירא זיע״א, שהיה קבור בעיר דמנהור שליד אלכסנדריה.

״במכתבו אלי, כותב הרב: גם ירושלים, כמו לאלכסנדריה – לא עשיתי דבר טוב יוצא מהכלל, ולכן איני ראוי שמע״כ נ=שמעלת כבודו], יטרח לרשום תולדותי, אשר אין בהם מתום״ – כך כתב הגאון העניו רבי אברהם אביכזיר לסופר משה דוד גאון ז״ל, בעת שהלה רצה לרשום פרקים מזהירים מתולדותיו ומעשיו הטובים הכבירים. בחודש סיון התרס״ח, נפטר הרב הראשי של אלכסנדריה – הגאון רבי אליהו בכור חזן זצ״ל – מחבר ספר ״תעלומות לב״. יחסי ידידות והערכה רבים שררו בינו לבין הגר״א אביכזר, והדבר התבטא בין היתר, גם בעובדא שרבי אליהו חזן, תמך בצורה נלהבת בפעולותיו הכבירות של הרב אביכזר, למען לימודים של בני ישראל. אז שמו ראשי הקהילה עיניהם עליו, ומינוהו לתפקיד ראש-אב-בית-הדין וממלא מקומו של ראש הרבנים בעיר זו.

גאון בתורה

גם הגאון רבי בן-ציון קואינקה זצ״ל – עורך הבטאון התורני ״המאסף״ – כיבד הרבה את הגר״א אביכזר. כדרכם של תלמידי-חכמים, בעת שנפגשו פנים אל פנים, הרבו לשוחח ביניהם בדברי-תורה.

מדי פעם בפעם, בעת שהגרב״צ קואינקה הגיע לאלכסנדריה – והוא נסע לשם פעמים רבות – היה מתארח אצל ידידו ראש הבית-דין של העיר, הגר״א אביכזיר. בנוסף לכך, שמרו שני חכמים הללו על קשר ביניהם, בהתכתבות קבועה של חידושי תורה והלכה.

כדי שנעמוד במקצת על גאונותו בתורה, והערצתם של חכמי דורו אליו – נזכיר להלן בקצרה ענין הלכתי אחד חשוב, שהגר״א אביכזר כתב להגרב״צ קואינקה, לפרסמו בבטאון ״המאסף״ – בחוברת הראשונה. בכותרת מכתבו מתנוססת הכותרת: ״בית דין הצדק דעוב״י [=דעיר ואם בישראל] נא אמון [־אלכסנדריה] יע״א [=יעזרה אלוקים]״.

המכתב נכתב ביום כ״ד חשון תרפ״ג, ופותח במלים: ״למעלת ותהלת רב חביבא, עינא ולבא, הרב הגדול ומעוז ומגדול, ראב״ד מקודש בעה״ק ירושלים ת״ו, כקש״ת נ־כבוד קדושת שם תורתו] כמה״ר בן ציון קוינקא נר״ו יהשל״א [=נטריה רחמנא ופרקיה, יתי שמו לעד אמן]. אחרי דרש״ת באה״ר ת״כ [=אחרי דרישת שם תורתו באהבה רבה, ונושאי כליו]. בתחילת מכתבו, כותב רבה של אלכסנדריה, שמכתבו של עורך ״המאסף״ הגיע לידו, ״ואני כלוא בבית ממחלתי הקודמת, וזה היום תחלת מעשי – יצאתי ב׳כי טוב׳ מעט לבהמ״ד, ה׳ יגמור עלי לטוב, ויבריאני ויחלימני לעבודתו ית׳ אמן, ומכאן הוא עובר לנושא הנדון – ״קודם שלחתי למעכ״ת קונטרס קטן, אשר כתבתי אודות העירוב פה העירה, אשר בעוה״ר, אין נקי [=אף אחד לא נקי מעוון], וכל העם מקצה, עוברים בשאט הנפש, ומוצאים מרשות לרשות, גם יחידי סגולה החרדים על מצות ה׳. וכבר על מדוכה זו, שבנו ודברנו כמה פעמים, בהיות מעכ״ת אתנו פה. ועד כדין [=עד עכשיו], לא היה באפשורת לתקן העיר, כי הממשלה מיום ליום, היתה משנה את פני

העיר… אך כבר עתה, תוקן הכל, ואין להם עוד מה לשנות״.

בהמשך דבריו, הזכיר הרב כי בימים שהיה חולה ומרותק למיטתו, ״העיר ה׳ את רוחי, וברגעים המעטים אשר הייתי חלים [=בריא], ויכולתי לתפוס ספר – כתבתי בקיצור נמרץ מה שיכולתי. ואם מעכ״ת וב״ד [=מעלת כבוד תורתו ובית-דינו], ימצאו אותם נכוחים ויסכימו עליהם, אזי בעזה״י [־בעזרת השם יתברך], אעשה עירובי חצרות ושיתופי מבואות, ואפרסם את זה בבתי-כנסיות. והיה זה שכרי. ושכמ״ה [־ושכרו כפול מן השמים]. ומברכתו יבורך עבדך… והנני דשו״ט נ־דורש שלומו וטובתו], ומצפה לתשובתו ברוב עוז ושלום״. ועל החתום ״אברהם אביכזיר ס״ט״ נ־סיפי טב].

שבעה עמודים של דיון הלכתי מעמיק – וביניהם מפת העיר אלכסנדריה בצורה מוקטנת – שלח הגר״א אביכזר לגרב״צ קואינקה ואת אלה מכנה הרב במלים ״בקצור נמרץ״.

תשובתו של הגאון רבי בן ציון קואינקה זצ״ל – כראש אב בית דין בירושלים – התפרסמה בגליון מס׳ 2 של ״המאסף״, והיא משתרעת על 22 עמודים, הדברים נכתבו ביום י״ז כסליו תרפ״ג, ולמדנו מכך, כי עורך ״המאסף״ הזדרז לענות לרבה של אלכסנדריה, שהרי מאז כתיבת המכתב, עברו עשרים ושלשה ימים בלבד. בהמשך המכתב, מתברר כי המכתב הגיע לידיו ביום ט״ו בכסליו, ויומיים לאתר מכן, הזדרז לענות, לא ברור אם המכתב נשלח בדואר, או בידי שליח יהודי. יודעים אנו, כי הקשרים החברתיים בין יהודי ארץ ישראל לבין יהודי אלכסנדריה, היו חזקים.

נתבונן בפתיחת התשובה ההלכתית החשובה הזו, שממנה נלמד את צורת כתיבתם של רבותינו וחכמינו הספרדים – אשר מפיהם ומצורת כתיבתם אנו חיים. וכה כתב: ״יו״ה [־ליום ה/ חמישי] לס׳ [־לסדר, לפרשת] ׳ויבא יעקב שלם ויחן את פני העיר׳ [״וישלח״], ובדברי חכז״ל; כי קבע תחומין [אימרה זו מתקשרת יפה עם הנושא הנדון, עירובי תחומין, ולכן הזכיר דוקא את הפסוק הנ״ל מתוך הפרשה]_ החיים והשלום וכטו״ס [־וכל טוב סלה], לכבוד אהובי וידידי מאז ומקדם, הרב הגדול, מעוז ומגדול, המפורסם בחריפותו ובקיאותו, גבר חכם עוז, נודע לתהילה ולתפארת, כקש״ת כמהר״ר אברהם אביכזיר יצ״ו, ראב״ד מקודשו בע״׳ת נ״א נ־בעיר תהלה נא-אמון] יע״א״.

בפתח מכתבו, הוא מדגיש כי הוא מקיים את הבטחתו לחוות דעתו בענין העירוב של העיר אלכסנדריה, ״וכאשר כתבתי לו במכתבי הקודם, כן עשיתי לי מועד לעבור רעיון כדבעי, על הענין הזה, בהמשך כתב עוד: ״ואמנם, כי בלילות לבדי יכולתי לעיין [כי ביום איני פנוי כלל], וראיתי כי בעזה״ק כל דבריו אמת וצדק להלכה ולמעשה, בלי שום פקפוק וספק כלל״. אבל בעת שעסק בענין הזה, התקשה בכמה ״לשונות מהפסוקים, אשר מימיהם אנו שותים, אשר באמת צריכים ביאור ועיון… ולילה אחת, הוכרחתי לעמוד עד שעה ג׳ וחצי לעלות השחר, ושלי״ת [־ושבח לא-ל יתברך] כי ׳האיר השי״ת את עיני בכמה הערות חדשות״.

תשובתו הארוכה של עורך ״המאסף״ היתה מוכנה שבוע לפני משלוחה, אבל הרב הכותב, כתב את דבריו בטיוטא, והוכרח להעתיק את הכל בצורה נאה. ובסיום מכתבו, מאחל לו, ״לי השי״ת יזכהו במהרה לברך על המוגמר, כי היא מצוה גדולה ומצוה דרבים, ועל כגון זה אמרו חכז״ל, כי זכות הרבים מסייעתם וצדקתם עומדת לעד״. ומסיים – ״דברי ידידו הנאמן, מברכו בכל טוב. מוקירו ומכבדו כרום ערגו הגדול ודושו״ט באה״ר [־ודורש שלומו וטיבתו באהבה רבה] ובידידות נצח, בן ציון אברהם קואינקה הי״ו״.

בשולי התשובה הארוכה, מזכיר עורך ״המאסף״, גם את. ״חוות דעת חברי הרבנים בדה״ץ [־בית דיו הצדק] יצ״ו. נחנא בי דינא רבה [-אנחנו בית דין הגדול]… דחת״ל נ־דחתומים למטה], ראינו את דברי הרב הגאון המפורסם בחריפותו ובקיאותו כקש״ת כמוהר״ר אברהם אביכזיר יצ״ו… והנה הרב הגדול הני אינו צריך לדידן ולדכוותן [=אינו צריך לנו ולשכמותינו]. ואמנם, באשר זה רצונו כי גם אנחנו נחוה דעתנו בזה, לכן עברנו על-כל דבריו… וראינו כי כמעט לא הנית פנה וזוית אשר לא נשתטח עליה… ולכן גם דעתנו, מסכמת בכל דבריו להלכה ולמעשה.

על החתום הדיינים הגאונים: הרב בן ציון א׳ קואינקה, הרב בנימין אשר לוי ס״ט, הרב מרדכי מיוחס ס״ט, והרב אברהם ביג׳אג׳ו הי״ו.

המשך…….

שובו לציון ברחמים

אשתו של הגר״א אביכזיר, נפטרה עליו בשנת תרס״א, ומכל רחבי העולם היהודי, שלחו לו מכתבי-ניחומים. שנתיים לאחר-מכן, נשא בזיווג שני אשה אחרת. שלושים שנה מלאו לו, להרבצת תורה וזיכוי הרבים בעיר אלכסנדריה, ובחודש אייר תרפ״ח, החליט לשוב לעיר-ציון, ״כי בחר ה׳ בציון איוה למושב לו״. כפי שראינו לעיל, הרב עמד בקשרים הדוקים עם ארגונים ואגודות שונות, עם חכמים ורבנים מכל העולם. עתה, בשומעם כי הרב הנערץ, שב לביתו בעיר הקודש, שיגרו לו איגרות ברכה רבות, ואיחלו לו ״אורך ימים ושנות חיים״. מיד עם שובו, התמנה הרב לתפקיד נכבד – ראש חכמי העדה המערבית ונשיא הכבוד שלה.

תשע שנים לאחר מכן – בשנת תרצ״ז – התמנה הרב לאב-בית-דין בירושלים. הוא קנה בית בכניסה לירושלים, בשכונת רוממה, ומתוכו הקצה חדר מיוחד, שהועיד אותו לבית-תפילה. גם את הריהוט לבית הכנסת הזה, קנה מכספו, והמקום נקרא על שמו: ״זכור לאברהם״, גם חברי ועד העדה המערבית, החליטו להקים בית-כנסת מרכזי בשכונת מחנה יהודה, לכבודו של הרב, וגם הוא נקרא על-שמו ״זכור לאברהם״. בית הכנסת הזה הוקם בשנת סת״ר ל״י [ת״ש].

פרט לבית-הכנסת. הקים הרב גם ספריה גדולה – שהיתה מלאה ספרי קודש רבים. ביתו היה פתוח לרווחה, וכל עני ונצרך, מצא אצל הרב אוזן קשבת ויד מסייעת. עדות מענינת, כותב הרה״ג רבי יוסף חיים ילוז זצ״ל – בספרו ״טוב ראי״ [בעמוד כ״ב: ״ובהיותי בירושלים, אני הכותב, שנים תרצ״ב-תרצ״ד, תמיד היה עוזר לי ומפיג צערי, ביסורים שבאו עלי, בפטירת אשתי הצדקת. ומרוב חיבתו לעה״ק טבריה, חשקה נפשו לבנות בית שם. והיה בא בכל חורף, להעביר אותה בטבריה החמה, עם נו״ב [־נות-ביתו] הצדקת מ׳ [־מדת] צופי, אשר היתה מנ״כ [־מנוחתה כבוד] בטבריה ביום עש״ק [־ערב שבת קודש] א׳ אדר תש״א, ויחלק כסף לת״ח [־לתלמידי חכמים] ולעניים, לעילוי נשמתה״.

על רבי אברהם אביכזיר, אפשר לומר את האימרה שנאמרה על אהרן הכהן: ״אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה״.

הוא התבקש לשמש בורר בסכסוכים ומחלוקות שונות. ידוע לנו, כי בעת המחלוקת שהיתה בין הראש״ל הגאון רבי יעקב מאיר זצ״ל, לבין ועד עדת הספרדים בירושלים, הוחלט למנותו כבורר, יחד עם עמיתו בתורה, הגאון רבי נסים אלישר – בנו של הראש״ל הגאון המפורסם רבי יעקב שאול אלישר זצ״ל; ואכן, ביום ז׳ שבט תרפ״ט, נערכה ישיבה של ועד העדה הספרדית, והם שיבחו את הרב, על מאמציו הרבים להשכין שלום בין שני הצדדים.

מתוך כל מדותיו הטובות שניחן בהם הרב, נובעת מידה חשובה עד מאוד, שלצערנו, היא נעדרת מאוד בימינו – זוהי ״מידת האמת״ לא היה מפחד מאף אחד, פרט לאחד, הוא, ה׳ אחד, מודעו בבטחון, כי אמת הדבר, ללא נפתל וללא עקש. ועליו יש להמליץ: אנשי ״אמונה" אבדו, באים בכח-מעשיהם.

איש האמת

הרב נפטר בליל מוצאי שבת קודש, כ״ח תשרי תש״ה. לאתר שהבדיל על היין, תיכף ומיד מת הרב ״מיתת נשיקה״. גדולי הדור הספידוהו הראשון לציון, הגאון רבי בן-ציון מאיר חי עוזיאל, הרב הראשי הגאון רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג, ועוד. בימי השבעה והשלושים, ספדו לו גם רבניה הראשיים של ירושלים: הגאונים רבי צבי פסח פראנק, רבי חזקיה שבתי ועוד, זכר כולם לחיי העולם הבא.

היטב להגדיר את המידה היסודית – שהיתה טבועה בדמו – הגראי״ה הרצוג זצ״ל, שאמר בדברי הספדו: ״הרב היה תלמיד חכם גדול, ויש הרבה רבנים, ולא אלמן ישראל. אבל דבר אחד היה בו שלא היה לאחרים שהיה ׳איש אמת׳, ואינו מתיירא משום אדם, ודן דין אמת לאמיתו״.

על מצבת-קבורתו נחרתו המלים:

אשרי איש מלא חכמה, פה נגנז מלא תפארה, אוצר חביון מלא אורה, דן עמו בצדק ומשפט וסברא ישרה, באלכסנדריה המפוארה, ובירושלים ת״ו הבירה, הרה״ג אברהם איש החסד נאזר בגבורה, ממשפחת אביכזיר המעטירה, נשמתו עלתה במוצש״ק היקרה, כ״ח תשרי תש״ה [1944] ליצירה. תהי נשמתו בצרור החיים צרורה.

ספר"חכמי המערב"

רבי אברהם אביקציץ

בן כהר״ר מסעוד אביקציץ מחכמי מראקש אשר חי במאה ה-ו'

רבי אברהם אבן דנאן

נולד בסביבות שנת ת״כ [1660] בפאס שבמרוקו.

הרב אברהם אבן דנאן בה״ר שאול כיהן בדיינות עם הרבנים הריב״ע, שמואל הצרפתי, היעב״ץ ועוד. חתימותיו על פס״ד, בין השנים התס״ה התפ״ב", לא ידוע אם חיבר חיבורים כל שהם. ביחס הכתובה שביד זרעו מתואר ״…אותו צדיק האשל הגדול אשר ברמה, כל רז לא אניס ליה וכל תעלומה, הרב המובהק סיני ועוקר הרים הדו״מ כמוהר״ר…״ מבניו ידוע לנו רבי מנשה. אחיו הוא רבי שמואל מחבר ספר ״דברי הימים של פאס״.

נתבש״ם בערך בשנת ת״ץ [1730].

מבוא לשו״ת"צדקה ומשפט כיעקב", ירושלים תשמ״א

רבי אברהם אבן חנניה

 נולד בשנת שס״ה. רב גאון ומקובל מפורסם בדורו. היה רב בבלגרד. בתי״ד עלה לירושלים בתכ״ג רב ברמלה. חזר לירושלים. נפטר ת״ל. מחבר ספר: ברית אברהם.

אוצר הרעים, עמוד 9

רבי אברהם אבן חסאן הלוי

מחכמי טורקיה בזמנו של הגאון רבי אליהו מזרחי [בעל ה״מזרחי״]. כתב חיבור על התורה, שנדפס בונציה בשנת ה׳רע״ז [1517] ובו מצוות מסודורות לפי מנין ימי השבוע, במקראות גדולות.

רבי אברהם אבן טאווה

רבי אברהם בן טאווה היה מצאצאי הרשב״ץ והרמב"ן עמד בראש הישיבה באלג׳יר ונתפרסם בה כדרשן וכשליח ציבור פיוטיו נמצאים בספר קרוב״ץ מנהג אלג׳יר.

היה מגדולי פוסקי ההלכה באלג׳יר וממרביצי התורה שם.

דיינים מקהילות שונות באלג׳יריה ראו בו גדול בתורה ווהכירו בסמכותו כפוסק ופנו אליו בשאלות. תשובותיו נקבצו בשני ספרים האחד, נדפס בטור השלישי של הספר ״חוט המשולש״ שהמדפיסים צירפוהו כחלק רביעי לתשב״ץ. הספר השני נקרא ״נפך״, בגימטריה 150 שהוא מספר התשובות בספר. הספר עדיין בכתב יד. רבי אברהם בן טאווה, בתשובותיו בא למחלוקת עם הדיינים האחרים באלג׳יר רבי יוסף אצבי ורבי משה אצבי.

הרב חי בשנים ר״ע-ש״מ לערך [1580-1510].

נחלי האחרונים, עמוד 238

רבי אברהם אבן יעיש

מחכמי פורטוגל שעברו בזמן הגירוש משנת ה׳רנ״ז [1497] לטורקיה. השתקע בקושטא. הוראותיו בהלכה היו מקובלות על בני דורו. אחדות מתשובותיו מובאות בשו״ת הרא״ם [רבי אליהו מזרחי]. הפליג בזקנה ונפטר יחד עם נכדו, שנשא את שמו.

אטלס עץ חיים

רבי אברהם אבן מוחא

הרב הגאון רבי אברהם זצ״ל, כיהן כרב ודיין בעיר מראכש, ומאוחר יותר השתקע בירושלים וקנה לו שם בין חכמי עיר הקדש כאשר יעידון יגידון הסכמות הרבנים הגאונים מהר״י בן נון זצ״ל ומהר״א חזן זצ״ל אשר שבחוהו בשבח המגיע לכתפים, מקום מנוחתו בהר הזיתים בקרבת יד אבשלום, אך כאשר באו צוררים ויחללוה, לא ידע איש את קבורתו.

פרפראות לחכמה, במבוא

רבי אברהם אבן עזרא

הרשב״א [בתשובה ח״א סימן תי׳יח עמוד ס״ו הוצאת גיטלר] כתב עליו: ״הגיע החכם הגדול ראב״ע הנודע בשערים והוא העולה על כל הנזכרים בהבנת האמתות והשקידה על דלתות החכמה והרחקת שבושי האמונות בכתובי התורה וספרי הנביאים, ואבותינו ספרו לנו שמחת גדולי ארץ הזאת חסידי׳ ורבני׳ שיצאו לקראתו בעברו עליהם, הוא החל לפקוח עינים מלילותינו וחיבר להם פירוש התורה והנביאים.״״.

לפני 840 שנים, בסוף האלף הרביעי למנין עם ישראל, כבה המאור הגדול, עמוד הענן, הדרשן החידתי החריף, חכם הרזים, עמקן בתהומות התורה, אלוף הרז וחוכמות הנסתר, המקובל הגדול והניסי, הדקדקן הפלאי, רבינו אברהם אבן עזרא זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל אמן. אשר השאיר חידושי תורתו סתומים ועמוקים, ועזבנו לאנחות עולמים.

לא ניתן להעלות בדף קטן אלא קמצוץ זעיר מעוצמתו התורנית :אדירה, והסתום בה רב על הגלוי, כפי שנהג בחוכמתו הנפלאה •העצומה, שבה רב המוסתר מהגלוי. אולם אורו המסנוור, חום גדלותו האדיר, מקרינים לדורי דורות ניצוצות מהבהבות, שדרכן ניתן ללמוד על מסכת חייו, עוצמתו והיקף ידיעותיו.

בשנת ד׳ אלפים תתמ״ז [1090 לספה״נ] זרח אור צח, המאיר :בדולח בשמי היהדות, ובעיר טולידו בממלאכת גרנדה נולד רבי אברהם בן מאיר למשפחתו המיוחסת והאצילה, שרבים מבניה היו דרי בית המלוכה ונושאי תפקידים בכירים ונאמנים, הגם ששמרו על דתם והקפידו על קלה כבחמורה, לא מנע דבר זה מהם, מלבצע תפקידים עדינים וחשובים, ולהיותם שלוחים נאמנים בבית המלכות.

המקורות לתקופת לידתו, ינקותו, לימודיו ורבותיו אינם נהירים דיים, אולם מגיל ינקות ניכרו בו שני דברים חשובים א'. חריצות -התמדה בלתי מובנים. ב'. לקיטה וזכרון יחודיים ולרגל שני תכונות חיוביות אלו, החל רבי אברהם להתעלות מעלה בסולם התורה ומידותיה, ובגיל צעיר למאוד, היה לכלי מחזיק ברכה, ספוג תורה ייראה, מלא בקדושה ועבודת ה׳ תמה, מלופף במצוות ומעשים טובים לרוב.

בימיו היתה ספרד מולדתו, חצויה בין שלטון הנוצרים והמוסלמים, כאשר פעם שלטו הנוצרים ופעם המוסלמים. על שבטיהם הברברים האכזריים, ותמיד היו היהודים לקורבן בין הנצים, שהואשמו כצד נגד השילטון ומשתפי פעולה עם האויב, אלפים מבני עמנו הועלו על המוקד ונפלו חללים על המזבח יהדותם, גם רבי אברהם נאלץ לנדוד הרחק מעירו ובית אביו, לערי ספרד הרחוקים זה מזה, ואף מחוצה לה, תמיד השתדל לוודות שבכל מקום בואו, יהא זה מקום תורה, שמירת הכשרות ודיני ישראל.

בעושרו הרוחני כך עוניו הגשמי, רבינו התברך בידע עצום ונפלא, לא רק בתורה הקדושה, אלא גם בחוכמות רבות כדקדוק אסטרולוגיה, פילוסופיה, מתמתיקה, תכונה, חשבון, חקירה, פיוט ושירה, שפות, חרוזים ומשקל המילים וחירותם, חידות וחידודין, שיחתו לא היתה נהירה לכל אדם ומחשבותיו עמוקות מיני ים, בני עירו והסובבים אותו, לא ירדו לעומק תבונתו ולחקר דעתו ומעשיו.

לאשה, נשא את בתו של הגאון המשורר הדגול רבי יהודה הלוי, שגילה בו כישרונות עילאיים, על אף הסתרת חוכמתו, וחמיו שהיה עשיר, ניסה בכל מיני תחבולות להטיב עם חתנו רבי אברהם ולהקל את עוניו ולא עלתה בידו, כי רבינו הגאון נמנע מלכתחלה ליהנות ממתנת בשר ודם, הגם שעניו ודלותו הנוראה היתה זועקת וניכרת בכל פינה מחייו.

רוב שנותיו היו בנדודים, מספרד לאלג׳יר, מרוקו, טוניס ארצות אשכנז, איטליה, צרפת, אנגליה, מצרים, עירק, פרס, ועוד. מסעותיו אלו ארכו יותר משלושים וחמש שנות חייו, אך כל רגע הקדיש לתורתו ולימודו הרוחניים, בערים שונות חיבר כמה מחיבוריו המאלפים. מהם פרשנות לתורה, ספרי דקדוק ולשון, ספרי אסטרולוגיה וצבא השמים, ס״ה 42 ספרים עמוקים ואדירים בכל חכמות העולם, בנוסף לפירושיו על התנ״ך.

רבינו, זכה לחוש נבואי וגאונות בתורת הנסתר, מומחה בהטלת גורלות ובקיאות בקבלה מעשית, אולם לא השתמש בכוחות אלו, פרט לענין הצלת נפשות, כי תמיד סמך על בוראו ונהג בדרך הטבע. לבושו הדל והמתפורר, העיד על הלך עני שבעניים, שאינו ראוי לתשומת לב, ורק משפתח פיו בדרשה בבתי הכנסת שאליהם הגיע, נתגלתה המרגלית הזוהרת, המוצנפת בדמותו האומללה, ושמו נישא ברטט בפי כל, כי כבר התפרסם בגדלותו בכל העולם היהודי, אולם לא נתחברו גדלותו הרוחנית ודמותו המציאותית בקרב ההמון.

בהגיעו רגלי בליל גשום וסוער לעיר רודוס כשרק כותנתו לעורו, חלה בחולי קשה, וטובי הרופאים קבעו, כי זוהי תחנתו האחרונה, אולם כעבור מספר שבועות, שאך פתח את עיניו לראשונה, ביקש ממארחיו דיו וקסת, ולשאלת מארחו שדאג לבריאותו, השיב, ״כי נדרתי נדר בחלומי, שאם יחונני אלוקי ואקום ממיטת חוליי, אכתוב מחדש באריכות את ביאורי לתורה, ולכן אני מזדרז לקיים נדרי״, ושם חיבר מחדש את ביאורו הארוך לתורה ונ״ך, וכן כתב ספרים נוספים.

רבינו זכה ונפגש עם גדולי וענקי העולם היהודי, רש״י הקדוש, רבינו תם נכדו. בעלי התוספות, רבינו הרא״ש ורבינו הרמב״ם, מלכים ורוזנים, עם כולם למד תורה, החכים והאציל מחוכמתו אליהם, אולם כל פגישותיו עם גדולי ישראל אלו, היו בדרכים לא מקובלות ואחר תקריות מעניינות ומפליאות, כפי שהיה עם הרמב״ם, אשר שימעו הגיע אל רבינו ובביקורו במצרים סר לבנין בית החולים שבו רוכזו כל בעלי החולי לקבל מזור מרבינו הרמב״ם,

אחר שהיה מביט בעיניהם וקובע מה חוליים ומה תרופתם.

גם רבינו הוכנס לאחד החדרים והמתין לבדיקה כיתר החולים, כשהגיע תורו, ראהו הרמב״ם בזמן קצר למאוד ורשם מחלתו: עוני, דלות ומחסור, תרופתו: ארבע מאות דינרים מתנה. כעבור מספר שנים שוב הגיע רבינו למצרים, בתקוה לקבל רפואה לעיניו שכמעט התעוורו, והמתין כיתר החולים. הרמב״ם הגיע לבדוק, והחל צועק עליו איך העיז להכנס למקום הריפוי בלא כסף, ומיד נתן הוראה שיוציאוהו ויקשרוהו לעמוד מחוץ למקום הריפוי ואחר כך יקבל עונשו, רבינו הרגיש פגוע עד למאוד, והחל להזיל דמעה. חלפו שעות רבות יותר מיממה ועדיין קשור הוא בעמידה לעמוד, מעיניו זלגו דמעות כנחל שוטף ללא הפוגה, ורק כעבור יותר מיממה שוחרר, וחייך אליו הרמב״ם באומרו. כל זה עשיתי לטובה, כי עתה ניצלת מעיוורון, שיצאה המוגלה והמליחות מעיניך על ידי דמעותיך הרצופות.

כל גדולי הדור חפצו לעוזרו ולתמוכו ורבינו התנגד בתוקף, והאמין שזה רצון שמים, כי אם מן השמים חפצו להעשירו, היה מקבל ישירות ולא באמצאות בשר ודם, התנגדותו העזה ומלחמתו הנוראה בקראים היתה ידועה, ובכל מקום בואו נלחם כארי נגדם למוחקם מן העולם, וישנה סברה, שאלה הם, אשר סילפו חלק מכתביו והפיצום בכל העולם כנקמה על אשר נלחם בהם.

רבי אברהם אבן עזרא

תולדות חייו

הגאון הקדמון החכם האלקי רבינו אברהם אבן עזרא הספרדי ז״ל, נולד בשנת ד׳ אלפים תתנ״ב ליצירה, – 1092 לאביו הישר באדם רבי מאיר בעיר טולידא במדינת ספרד, והיה חוטר מגזע היחס נצר גדולי הדור בתורה וביראה. אביו ר״מ חינכו בדרכי התורה והמוסר ולקח לו מורים משכילים בכל ענפי החכמה והם האירו עיניו לראותמראות נשגבות מחזה שדי, וככה נתעלה במעלות התורה, ובכל המדעים והחכמות.

מחמת צרה גדולה אשר מצאתו בארץ מולדתו, עזב רבינו האבן עזרא את ספרד, לבש כלי גולה והרחיק נדוד לארצות שונות ברחבי תבל והיה נע ונד עד אחרית ימיו. בכל מקום אשר דרך כף רגלו הלך שמו לפניו וכל העם ששו לקראתו וינחל כבוד ויקר. כל ימיו סבל עוני ומכאובים וגם בארצות נדודיו לא מצא את המנוחה ואת השלוה אשר ביקש, ותחת זאת הוסיף חכמה על חכמתו, ונתוודע אל חכמים רבים ושוחרי תושיה, וכן חיבר במסעיו את ספריו המרובים בכל מקצועות התורה והחכמה.

בשנת תת״ק בא לעיר רומי בירת איטליה, ועד שנת תתקט״ו נדד בערים שוגים במדינה זו, כאשר בינתיים נפל למשכב וחלה במחלה אנושה והגיע עד שערי מות ר״ל, ואז נדר לחבר פירושו הנודע על חמשה חומשי תורה, וחזר לאיתנו. אחר כך נדד למדינת פרובינציאה ומשם נשא את רגליו לצרפת ובריטניה. בשנת תתקי״ח אוה למושב לו העיר לונדון באנגליה, ובתתק״כ בא לעיר נרבונא בצרפת, ובתתקכ״ז באמצע הדרך בשובו לארץ מולדתו ספרד, ויהי בבואו לקלהורא נתבקש הראב״ע לישיבה של מעלה ביום שני ר״ח אדר ראשון ד״א תתקכ״ז בהיותו בן ע״ה, ולפני מותו כתב על עצמו ׳ואברהם בן חמש ושבעים שנה בצאתו מחרן אף העולם׳. לפי גירסאות שונות עלה ראב״ע לארץ הקודש לפני פטירתו, ונקבר בעיר כבול בארץ ישראל, ורבים נוסעים להשתטח על קברו ביום השנה לפטירתו.

עם גדולי דורו

מקובל מפי סופרים וספרים שרבינו האב״ע היה חתנו של המשורר האלקי רבינו יהודה הלוי ז״ל בעל הכוזרי, והאב״ע מביא פעמים רבות את הר״י הלוי בפירושיו. אגדה נפלאה מסופרת על אופן קשרי החיתון ביניהם, שהשדכן של זוג מעולה זה היה חרוז אחד בפזמון ׳אדון חסדך׳ מפיוטי הר״י הלוי לפורים, שהר״י נתקשה בחרוז אות רבי ובצאת הלוי מחדרו לזמן מה, נכנס שמה הראב״ע במקרה ורשם החרוז ״רצה האחד לשמור כפליים״, ובשוב הר״י מצא את ואב״ע יושב וכותב החרוז ההוא ויחבקהו וינשק לו ויתן ־ את בתו לאשה. ועל אף שיש מפקפקים באמיתות הסיפור, דבר ברור הוא כי היו נודעים היטב איש לרעהו ומחדדים זה את זה בתורה ובחכמה.

בעברו בצרפת הכיר את אחד מגדולי בעלי התוספות רבי יעקב בן מאיר המכונה רבינו תם ז״ל, אשר חרד לקראתו והוקירו כערכו הרם ואף שר שירים במהללו, וכאשר התפלא הראב״ע על שניאות ר"ת להכניסו בסוד שיריו, שלח לו ר״ת: ״אבי עזרי ישיבוהו סעיפיו אשר נתן ידידו בין אגפיו / אני עבד לאברהם למקנה, ואקוד ואשתחוה לאפיו״, ורבינו האב״ע השיב לו בענוות-קדשו: ״הנכון אל אביר עם קל ורועם להשפיל ראש במכתב אל בזוי עם וחלילה למלאך האלקים אשר יקוד וישתחוה לכל-עם׳/ ואחר כך השיב לו ר"ת בשירו כי כל רואהו יעיד כי רוח אלקים בקרבו וחכמתו תאיר פניו.

נם נשא ונתן הראב״ע עם רבינו תם בפלפולה של תורה, והובאו דבריו כמ״פ בתוספות על הש״ס.

כאשר נקלע רבינו למצרים נפגש גם עם רבינו הרמב״ם ז״ל אשר עמד על גדולת חכמתו ולא זז מחבבו, ואף הביאו הרמב׳׳ם לפני המלך למען יכיר איש אשר רוח חכמה בו. בוא וראה יקר סהדותו ועדותו של הרמב״ם אשר ציוה לבנו שישאב רק מבארו של החכם ראב"ע, וזה לשונו במכתב לבנו: ״…והנכון הוא מה שביאר בו החכם רבי אברהם אבן עזרא זצ״ל, נאמר לי עליו שהוא חיבר בפירוש התורה וגלה בו סודות עמוקות ועצומות לא יבינם אלא מי שהוא במדרגתו. אתה בני הנאמן לי, אני מצוה לך שלא תעיין בפירושים ובחיבורים, ולא תטרד שכלך אלא בפירושיו בחבוריו ובספריו, כי הם טובים מאד ומועילים לכל מי שיקרא בהם בהשתכלות יפה בשכל  זך ובעיון דק, ושהם אינם כשאר החבורים כי הוא היה כמו אברהם אבינו ברוח, וכל שתקרא מדבריו ומרמזיו אשר ידבר בהם, עיין בהם עיון יפה והשתכל בהם השתכלות רבה בשכל זך ובעיון נקי, כי החכם הזה הנזכר לא היה מתפחד משום אדם ולא היה נושא פנים לשום בריה, והוא היה שט בארצות היום במקום אחד ולמחר במקום אחר, עם שהיה משרת למלכים ג״כ״^.

ואף שיש מסתפקים ביחוס מכתב זה להרמב״ם, הרי גם במקום אחר מצינו שהעריץ וחיבב את רבינו הראב״ע, וכשבא לשבח את החכם רבי מאיר, מזכיר שהיה לוכד אצל החכם ראב״ע.

גדולי הראשונים בשבח האבן עזרא

בנוסף לגדולי דורו הנזכרים, הרמב"ם ורבינוו תם והר׳׳י הלוי, שהכירו אותו ותהילתו מלאה פיהם כאמור, היה רבינו ראב״ע נקדש ונערץ גם אצל רבותינו הראשונים ז״ל שהיו אחריו, וכך מתאר רבי ידעיה הברדשי-הפניני בעל ׳בחינת עולם׳ באגרת התנצלות אל הרשב״אי את שמחתם של אנשי פרובינציא בבוא ״אב״ע אליהם: ״ובסופם הגיע החכם הגדול ראב״ע הנודע בשערים והוא העולה על כל הנזכרים בהבנת האמתות והשקידה על דלתות ״כמה והרחקת שבושי האמונות בכתובי התורה וספרי הנביאים, ואבותינו ספרו לנו שמחת גדולי הארץ הזאת חסידים ורבנים לקראתו בעברו עליהם. הוא החל לפקוח עינים בגלילותינו וחיבר להם פירוש התורה והנביאים…״.

ובוא וראה דבריו הנלהבים של רבינו הרדב״ז שכתב למקשה אחד שסתר את דברי האב״ע: ״ולישרי ליה מריה שהטיח דברים נגד גדול בדורו, שהרי התוספות מקשים ומתרצין מדבריו בכמה מקומות, והרמב״ם ציוה לבנו שלא יתעסק אלא בספריו והפליג בשבחו, וכל הבאים אחריו שתו מימיו בכל מיני החכמות, והרמב״ן ז״ל נושא ונותן עמו, ואיך מלאו לבו ולא חש שמא תורתו וחכמתו תתבע עלבונו ממנו, וחוששני לו מעונש גדול והטב יכפר בעד״.

וגם מצינו שדברי רבינו הובאו בהרבה ראשונים בהערצה גדולה: בבעלי התוספות על התורה כגון מושב זקנים, פענח רזא, דעת זקנים, ועוד. רבינו המאירי מרבה להביא מפירושיו, וגם רבינו בחיי בספריו מביא את הראב"ע.