פרשה והלכות לפי יהודי מרוקו

עמוד 1 מתוך 212

תפארת אבות – פרשת דברים

תפארת אבות – לחיזוק מורשת יהדות מרוקו בארץ הקודש

פרשת דברים | גליון מס' 4 | אב ה'תשע"ותפילה בכותל

 

דבר המערכת

"מתנומה עורי עדה טהורה / ודעי כי מעל ראשך נפלה העטרה / ואת גולה וסורה /

 כצפור נודדת מקן מלונה / ונהו נהי וקינה / על גלות שכינה"

 (קינת "עדת אל נא" לרבי משה בן אדהאן ממכנאס)

     מנהג עתיק יומין בכל קהילות ישראל לקום בחצות הלילה ולקונן על חורבן ירושלים, חורבן בית המקדש וגלות השכינה, ככתוב: "בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחיה" (איכה א, ב). מנהג תיקון חצות ידוע עוד מימי הגאונים. היו שקמו באשמורת הראשונה ואחרים בשנייה. הראשונים קבעו שעה זו ללימוד תורה, ואילו השניים התפלשו באפר וקוננו על חורבן ציון וירושלים. מהרח״ו (ר׳ חיים ויטאל זצ״ל), תלמידו של האר״י הקדוש, בספרו ״עץ חיים״ חילק את תיקון חצות לשניים: תיקון רחל ותיקון לאה. תיקון רחל בו מקוננים על גלות השכינה שהלכה בגולה, ותיקון לאה בו לומדים תורה בחצות.

     אולם, קיים גם תיקון חצות אחר, שהיה מתקיים בצהרי־יום  החל מיום י״ז בתמוז עד יום תשעה באב. בשעת הצהרים,  השכונה היהודית, המללאח, הייתה הומה אדם. האנשים אצים רצים לבתי הכנסת לאמירת תיקון חצות שקריאתו נמשכה למעלה משעה, בו השתתפו צעירים ומבוגרים כאחד. גם תינוקות של בית רבן היו באים עם הוריהם להשתתף. אוירה של עצבות הייתה שורה במללאח בעת קריאת תיקון חצות. במכנאס נהגו לערוך את תיקון חצות בבית הכנסת שעל שם ר׳ יהושע אדרעי ז״ל, שהיה הומה אז בקהל רב ומכל הגוונים: זקנים, תלמידי חכמים, פשוטי עם וילדים עם הוריהם.

     כילד, השתתפתי גם אני יום יום ובאופן קבוע בתיקון חצות. עדיין זכור לי הרב הישיש ר׳ יוסף אלקובי זצ״ל איך היה פותח את תיקון חצות בווידוי ולאחריו בקול בוכים, את המזמורים מתהלים: "א-להים באו גוים בנחלתך", "על נהרות בבל", "זכור ה׳ מה היה לנו" (סוף איכה), וכשהיה מגיע לפסוק האחרון ״נפלה עטרת ראשנו״, כל הקהל היה גועה בבכי מר. התמונה הייתה נוראה ומלאה חרדת קודש, ניגון הקינות היה מאוד עצוב וחודר אל מעמקי הלב והנפש: "עד אנה ה׳ תשכחנו נצח! עד אנה תסתיר את פניך ממנו!" היה צועק ר׳ יוסף אלקובי, זקן מופלג ומקובל כשהדמעות יורדות על זקנו הצחור, במיוחד כאשר היה מגיע לקינה הידועה: "אוי לי על גלות השכינה! אוי לי על חורבן בית המקדש! אוי לי על שריפת התורה! אוי לבנים שגלו מעל שולחן אביהם!" (מתוך עדותו של ר' רפאל בן שמחון בספרו "יהדות מרוקו – הווי ומסורת").

     היום, כשהכל חדש, מודרני ומהיר, כשכולם רצים אנה ואנה… איה פשטות ותמימות? איה הרגשת הלב? איה הימים שהכל ידעו כאשר הגיעו שבת ומועד? עלינו מוטלת החובה לשוב לשורשנו האמיתי, ומסורת בית אבא לא תסור מליבנו לעד. אכי"ר.

פרפראות מחכמינו

בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף (דברים א, א)

רבינו ה"אביר יעקב" אביחצירא זצ"ל פירש את דברי התוכחה כרמז לאדם: הן "במדבר", היינו בדיבורו, והן "בערבה", בכל דבר ערב שהתאווה בו קורצת, כאכילה ושתיה, ראיות אסורות והרהורים רעים וכדומה, הרי בכולם – "מוֹל סוּף", עמוד והתבונן לסופם: משחרר אתה את לשונך, האם אין סופך להצטער על דבריך? הולך אתה אחר תאוותך, האם לא תנהם באחריתך? "הוה מחשב שכר עבירה [הנאתך הרגעית] כנגד הפסדה" הנצחי, ואז תפרוש ממנה לנצח!

רבי יעקב אביחצירא, מצדיקי תאפילאלת, 'מחשוף הלבן'

הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר (דברים א, ה)

     אמרו רבותינו ז"ל באבות: "כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות וכו'", ולמה אמרו גופו ולא אמרו בפשטות הוא מכובד על הבריות?

      אלא יבואר ע"פ הזוה"ק (בהעלותך) ווי למי שאומר שהתורה באה לספר סיפורים בלבד וכו', אורייתא יש לה גוף ומצוות התורה נקראין גופי תורה וטיפשים בעולם מסתכלים רק על המלבוש שהם סיפורי התורה וכו'. ובכן, כל המכבד את התורה היינו שמאמין אמונה שלמה שהתורה, מלבד הפשט שהוא המלבוש, יש לה גוף הן הן גופי תורה, לכך גם הוא גופו מכובד על הבריות, וכל המחלל את התורה שעושה דבריה חולין באמרו שיש בה רק פשטים ואין גוף, גם הוא גופו מחולל מדה כנגד מדה.

רבי אברהם קוריאט, רמו"צ במוגאדור, 'ברית אבות'

רַב-לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה (דברים א, ו)

       שאל הגאון רבי רפאל בירדוגו זצ"ל ממקנס: הלא העם היה הולך אחר עמוד הענן, ומה צריך היה לומר להם: "רַב-לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה, פְּנוּ וּסְעוּ"?

ותירץ, שהעם נקשר בנפשו להר סיני בו קיבלו את התורה, והצטערו להפרד ממנו. אמר להם הקב"ה: אל ירע לבבכם – דעו, כי ארץ ישראל קדושה וטהורה כהר סיני! אין כמוה מסוגלת לתורה ולקניינים רוחניים! ארץ הקודש היא כהר סיני ממש! פנו וסעו מהר סיני אל ארץ ישראל.

רבי רפאל בירדוגו, ראב"ד מכנאס, 'מי מנוחות'

רַב-לָכֶם סֹב אֶת-הָהָר הַזֶּה, פְּנוּ לָכֶם צָפֹנָה (דברים ב, ג)

       יש לפרש הפסוק על פי מה שאמרו במדרש שלעתיד לבוא הקב"ה מראה את היצר הרע לצדיקים ולרשעים. לצדיקים נדמה כהר גבוה ולרשעים נדמה כחוט השערה. וכאן ה' אומר לעם ישראל "רַב-לָכֶם סֹב אֶת-הָהָר", היינו אם אתם מרגישים שההר שהוא מרמז ליצר הרע וכנ"ל הוא רב לכם יותר מכוחכם ומכדי יכולתכם, אל תדאגו אלא "פְּנוּ לָכֶם צָפֹנָה" והיינו תשימו פניכם ובקשתכם כלפי האבות והצדיקים הצפונים וקבורים וזכותם היא תעזור לכם לנצח אותו (וכתב מו"ר וזה לשונו: פירוש זה נגלה לי בחלום בהיותי בגיל שישים ושש. זכותו תגן עלינו אמן).

רבי יצחק חזן, רב העיר אלמנצורייא , 'ליצחק ריח'

כיהן גם כרב העיר אגדיר,  כדיין בביה"ד הגדול בקזבלנקה, ולימים כראב"ד בחיפה

 וחבר ביה"ד הגדול בי-ם

 

סדר הדורות – קורות אבותינו בארץ המערב

פריחה רוחנית בארץ המערב

ממזרח ועד למערב תחת שלטון ערב

       בעלון הקודם עסקנו בתחילת שלטון האידריסים במרוקו (780), שהיה חלק מהכיבוש הערבי (622–1099). החיים במרוקו תחת שלטונם של בני שושלת האידריסים, עברו על היהודים בשקט יחסי שהביא בכנפיו פריחה רוחנית גדולה.

     בשל הכיבוש הערבי, הקהילות היהודיות בצפון אפריקה וספרד מצאו עצמן יחד עם יהדות בבל וגאוניה תחת שלטון מדיני ודתי אחד. בימים ההם נרקמו קשרים הדוקים בין מרוקו וארצות נוספות בצפון אפריקה, לבין מרכזי תורה בארצות אחרות ובפרט המרכז הגדול שבבבל. שאלות הורצו ממרוקו אל גאוני בבל ורבות מתשובות הגאונים לשאלות חכמי מרוקו שרדו עד לימינו. צפון אפריקה היה האזור שעמד בקשר ההדוק ביותר עם בבל, יותר מכל קהילה אחרת בעולם. בנוסף, עמדו יהודי מרוקו בקשר הדוק גם עם גדולי ספרד.

דור דור ודורשיו

       על מנת להבין את חשיבות הקשר שבין גאוני בבל לבין קהילות צפון-אפריקה, מן הראוי להקדים מספר ידיעות חשובות אודות השתלשלות ההלכה בעם ישראל עד לתקופת הגאונים.    

     התנאים הם החכמים שפעלו כמאתיים שנה, בתקופה שראשיתה בתלמידי הלל ושמאי וסופה בימיו של רבי יהודה הנשיא, שחתם את המשנה (שנת 200 למניינם). התנאים לימדו את העם תורה, פירשו את ההלכה ותיקנו תקנות.

     לאחר חתימת המשנה נסתיימה תקופת התנאים והחלה תקופת האמוראים. עיקר פועלם של האמוראים היה לפרש את תורתם של התנאים: משנה וברייתות. תמצית דברי האמוראים מרוכזים בשני התלמודים: הירושלמי והבבלי. האמוראים פעלו בשני מרכזים: בארץ ישראל ובבבל. אמוראי ארץ ישראל קיבלו את התואר רבי,  ואמוראי בבל את התואר רב. תקופת האמוראים מסתיימת בבבל בשנת 500 למניינם, עם פטירת רבינא בריה דרב הונא, שהיה אחרון האמוראים. כפי שכתוב במסכת בבא מציעא (פו.): רבי ורבי נתן סוף משנה (רשי: "סוף תנאים, עד ימיהן אמרו איש את דבריו בבית המדרש, והיו תלמידים גורסים שמועה שמועה לבדה, ולא היו מסכתות סדורות…"), רב אשי ורבינא סוף הוראה (רש"י: "סוף כל האמוראים, עד ימיהם לא היתה גמרא על הסדר… ורב אשי ורבינא סידרו שמועות אמוראים שלפניהם, וקבעו על סדר המסכתות… וקבעו הכל בגמרא…). וסימנך: 'עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל אָבִינָה לְאַחֲרִיתָם' (רש"י: 'מקדשי' – סימנא דרב אשֵׁי, 'אבינה' – סימנא דרבינא, 'לאחריתם' – סימן סוף הוראה).

"סברא גאונית"

     לאחר חתימת התלמוד הבבלי מתחילה תקופת הסבוראים שנמשכה עד לשנת 540 (או 650). כשמם, כך היה תפקידם, היו הסבוראים בעלי סברא (הבנה) ולא בעלי גמרא (לימוד) או הוראה, כי הגמרא וההוראה נחתמה בזמנם, ולא נוספו עוד שמועות והלכות על מה שנמצא בתלמוד. הם השתמשו בסברא להבין ההוראות וההלכות הנמצאות בתלמוד, ולהסבירן הלכה למעשה.

בתום תקופת הסבוראים מתחילה תקופת הגאונים שנמשכה קרוב ל-500 שנה, עד לפטירתו של אחרון הגאונים – רב האי גאון, בשנת 1038. הגאונים ישבו על כסאות האמוראים והסבוראים בישיבות סורא ופומפדיתא שבבבל וישיבת ארץ ישראל, ושימשו כרבנים ראשיים לכל עם ישראל בכל פזוריו.

בפרקים הבאים נרחיב על הקשר שבין גאוני בבל לבין קהילות צפון-אפריקה, ונראה כיצד קשר זה מהווה גורם חשוב להתגבשות יסודות ההלכה בארץ המערב.

(בכתיבת מדור זה נעזרנו בספרים 'הרי"ף – בין ספרד לאשכנז', 'באור החיים – תולדות ר' חיים בן עטר זי"ע')

פרקי אבות  – נחלת אבות 

משה קיבל תורה מסיני (אבות א, א)

       מורי ורבותי בשבת זה בס"ד אמרתי להיכנס לטרקלין, להתחיל בפירוש המסכתא. ואמנם, צריכים לדעת מדוע תלו הדבר בסיני, היה להם לומר: "משה קבל תורה מפי הגבורה", כמ"ש רבי יוחנן: "ראיתי לבן פדת שיושב ודורש כמשה מפי הגבורה" (יבמות עב).

     ואפשר לומר שהמקום ב"ה עשה גבורה בשני דברים כדי להשמיעם את דבריו מאהבתו אותם, והם: (א) צמצם כביכול את קולו, למען יוכלו לשמוע. (ב) נתן בהם כוח לסבול ולשמוע ולחיות, ועם כל זה מהיעדר הקדושה הראויה בהם, לא יכלו לשמוע יותר מ"אנכי ה'", ו"לא יהיה לך". והנה כל זה היה רק לגבי ישראל, אבל לגבי משה שהיה קדוש כשרפי קודש, שאמר עליו המקום ב"ה: "בכל ביתי נאמן הוא", לא הוצרך לגבורה זו, לא לצמצום הקול, ולא לתת בו גבורה, כי עוצם בחירתו בקדושה היה רב לו לשמוע. ולכן רבינו הקדוש [ר' יהודה הנשיא] בחכמתו, לא רצה לומר "משה קבל תורה מפי הגבורה", כי יהיה בזה חסרון כבוד למשה, שמשמע, שגם הוא היה צריך לגבורה מ-2 הסיבות הנ"ל כשאר העם.

מעשה עם הגר"א על גבורת הצמצום

       ובדרך אגב אמרתי, הואיל ודיברנו על ענין גבורת כוח הצמצום במקום ב"ה, אספר לכם גם הנוגע לאדם בזה כאשר ראיתי על ספר, זה ימים שיש בהם שנים, מעשה היה בימי הגר"א זיע"א, בעיר פראג, הקימו הקהל ישיבה גדולה של תלמידים מ-11 שנה ולמעלה, והיו שני גאונים גדולים ופקחים עצומים מועמדים לנהל את הישיבה ע"פ בחירת הועד המייסד שיבחרו את האחד. ויתייעצו עם הגר"א זיע"א במי יבחרו, ויאמר להם: "יום החינוך יוכיח את הראוי, ושאינו ראוי יסלק ידו מאליו בכבוד, ואז יהיה שלום לכולנו משנאת הבריות ומחשד של איזה פניה חלילה". וישאלוהו: "רבי! איך יהיה הדבר?", ויאמר להם: "עתה תראו", ויסמכו על גאוניותו, וילכו להם.

     ויהי ביום החינוך, הזמינו את הגר"א ושני המועמדים ועוד רבנים וגדולים, והתלמידים יושבים ב-3 שורות. אז אמר הגר"א לאחד מהמועמדים שידע בו שאינו ראוי להיות ראש ישיבה לנהל התלמידים: "ידידי! עמוד ועשה לפנינו ניסיון קטן בהנהלת התלמידים". וישמח ויאמר "טוב". וישנס מתניו ויעמוד לנוכח התלמידים, וישנה לפניהם משנה אחת במסכת 'בבא מציעא'. ואף שהיה גאון גדול, היה חסר בו גבורת כוח הצמצום להתגבר על כוחות גאוניותו, ולצמצם כוחותיו נגד ידיעת התלמידים הדלה ונגד קטנות מוחם, ויהי כנחל שוטף כגודל גאוניותו ובקיאותו. וכאשר שאלוהו שניים-שלושה תלמידים: "מה היא מציעא?", נתרגז ואמר להם: "סכלים, אין פה שאלות של הבל", והוסיף בסגנונו: "דבר זה ידוע בירושלמי מסכת פלונית הפרק וההלכה, ובזה יתיישבו דברי התוספות", ועוד, ועוד מבול של פלפולים ובלבולים וחורפות חדים, משך שעה בלי הרף. עד שנתייגע ועמד, ושאל לתלמידים: "הבנתם בטוב?",  "לא הבנו כלום" ענו כולם!, והוא תמה: "מה זה?! כלום לא הבנתם?", "כן רבי!" ענו עוד כולם. אז אמר לו הגר"א: "אנו הבנו הכל, ובכן שב ידידי לנוח".

     ויאמר הגר"א למועמד השני: "קום בני ותן שיעור לתלמידים". אז עמד בשקט ובנחת, כי אף שהיה גאון, היה גיבור בסוד הצמצום, והסביר תחלה לתלמידים, מה היא מסכת "מציעא", ועוד הסביר להם דברים אחדים הנוגעים לפירוש המשנה, הכל בנחת מלה במלה, ואז אמר להם: "עתה תוכלו לפרש המשנה מעצמכם?", ויאמרו: "כן רבי", ויפרשוה בטוב. אז המועמד הראשון עמד ונשק על ראשו, ואמר לו: "לך נאה לנהל, אשריך שזכית לכך לעשות בגאוניותך כרצונך, ממידת קונך יש בך", והוא יצא בכבוד מאליו. אז הכירו כל אנשי ועד הישיבה בחכמת הגר"א שאמר להם: "יום החינוך יוכיח", ע"כ.

     והנה סוד הצמצום הזה הוא צריך לכל אדם לכל ענייניו, עם ביתו ועם כל אדם, ובכן צריך השתדלות גדולה והתגברות על כחות החומריות להשיגו, זהו מה שיכולתי להגיד לכבודכם עתה מעוצם החום, המקום ב"ה יחננו ויברכנו, יאר פניו אתנו סלה, ויגאלנו שלמה גאולה בתפארת וגדולה, במהרה ובעגלא, בימנו, אמן.

(מתוך 'נחלת אבות' לרבי יוסף משאש זצ"ל)

חדד ותימא – מדור ההלכה

האם מנהגנו לומר 'נחם ה' את אבלי ציון' בכל תפילות תשעה באב או רק במנחה?

המקור לאמירת נחם

     המקור היחיד להלכה זו נמצא בתלמוד ירושלמי (ברכות פרק ד הלכה ג): "אמר ר' אחא בר יצחק בשם ר' חייא דציפורין, יחיד בתשעה באב צריך להזכיר (בתפילתו) מעין המאורע, מה הוא אומר? "רחם ה' אלוקינו וכו'". והרי"ף (תענית י') והרא"ש (שם סימן לד) כתבו לומר נחם במקום רחם, וכ"כ הטור והשו"ע (סימן תקנז).

באיזו תפילה מוסיפים "נחם"?

       בירושלמי הנ"ל לא נזכר מתי לאומרה, ונחלקו רבותינו בדבר: רב עמרם גאון (ח"ב סימן צח) כתב לאומרה ערבית, שחרית ומנחה. וכ"כ בספר המנהיג (תשעה באב, ס' כה), וארחות חיים (תפילות תשעה באב, ס' טז). 

     האור זרוע (ח"א, ס' קצט) כתב שמנהגם בערבית ושחרית שאינו עת נחמה לומר "רחם" שהיא תפילת תחנונים (שהוא דומה כמי שמתו מוטל לפניו, ואינו ראוי לקבל תנחומים), ובמנחה שהיא שעת נחמה אומרים "נחם" (לפי שדומה כמו שנסתם הגולל וראוי לקבל תנחומין מכאן ואילך). וכ"כ הכלבו (תשעה באב, ס' סב) והשבולי הלקט (ס' רסז, רסט).

     הרא"ש (תענית, פרק ד, ס' לד) כתב: "כל ימי תמהתי למה נהגו שאין אומרים "נחם" אלא בתפילת המנחה, כיוון דקאמר יחיד בתשעה באב צריך להזכיר מעין המאורע, מסתמא בכל התפילות קאמר, ערבית, שחרית ומנחה, כמו ר"ח, פורים ותענית", ע"כ). הרי שהרא"ש מעיד שבמקומו אמרו "נחם" רק במנחה. והקרבן נתנאל על הרא"ש (שם, אות ק) נתן טעם למנהגא דעלמא: "…נ"ל קבעו בתפילת מנחה ("נחם"), להודיע לעם שלא יאכלו בשר ויין עד חצות העשירי, כמו שאמר רבי יוחנן אילו הוית התם קבעי בעשירי", ע"כ. [פירוש: אילו הייתי שם עם החכמים שקבעו את יום הצום, הייתי קובעו בעשירי, מפני שרובו של היכל נשרף בו]. כי בזה שאומרים "נחם" דווקא במנחה מתעורר הציבור ע"י אותו שינוי ומבין שיום עשירי הוא ג"כ יום צרה.

     רבינו סעדיה (ע' שיח) כתב לומר "נחם" במנחה בלבד, והביאו רבי דוד אבודרהם (הלכות תשעה באב) שכתב דכבר פשט המנהג כדברי רבינו סעדיה2). וכ"כ רבי יצחק אבן גיאת (מאה שערים, ח"א ע' כד), הרוקח (ס' שי, ושיב) בשם רבינו קלונימוס ש"נחם" אומרים רק במנחה, מחזור ויטרי (רסח סע' ט), וכן בשו"ת מהרי"ל החדשות (ס' נד) כתב דאין מנהגנו כרב עמרם ולא כאור זרוע, אלא אומרים "נחם" רק במנחה לבד, שאומרים נחמות (היינו שהוא זמן מנחה).

דעת מרן הש"ע

       הנה בבית יוסף (סי' תקנז) לאחר הביאו דברי הראשונים הנ"ל סיים: "והעולם נוהגים עכשיו שלא לאמרו (את "נחם") אלא במנחה". ומשמע דכן היה המנהג פשוט בזמנו.     ברם בשו"ע (שם) סתם הדברים בכתבו "בתשעה באב אומר בבונה ירושלים נחם ה'…ועננו בשומע תפילה, ואם לא אמר לא זה ולא זה אין מחזירין אותו". ויתרה מזאת שמתוך שכתב "נחם" ו"עננו" בחדא מחטא (וידוע שלדעת מרן השו"ע (תקסה, ג) היחיד אומר "עננו" בכל תפילותיו בארבע צומות) אותו דין יש להם. וכ"כ החיד"א (ברכ"י, תקנז), מאמ"ר (שם), וכ"כ יחוה דעת להגרע"י (ח"א, מד) דלמרן צריך לומר "נחם" בכל תפילות ט' באב.

על מה נשען מנהגנו?

       כתב בשו"ת מנהגי עלמא (ס' מג) שהרי בב"י (שם) כתב שמנהג העולם לומר רק במנחה, וגם הביא כמה ראשונים שאומרים כן, וכן הטעים הדברים כנזכר, ואם באמת הוא לא מסכים לעניין (היינו לומר רק במנחה), היה צריך לכתוב בפירוש שצריך לומר "נחם" בשלושת התפילות כמו שכתב ב"עננו". ואם נאמר שמתוך שכלל את אמירת "נחם" עם "עננו" מזה נלמד שצריך לאומרו בשלושת התפילות ולא היה צריך להזכיר זאת מפורשות, י"ל שכל מה שכללו עם "עננו" זה לא לעניין אמירתו בשלושת התפילות, אלא לענין שאם לא אמרו אין צריך לחזור, לכן חייבים לומר שהשו"ע סָתַם הדברים ונתן למנהג לקבוע הלכתא, כלומר שכל אחד ינהג כמנהגו3). וכן כתב הגרע"י (יחו"ד, שם) "ונהרא נהרא ופשטיה".

     ועוד, עינינו הרואות שזמן אמירת "נחם" הינה מחלוקת ראשונים ואף אם נאמר שלמרן השו"ע צריך לומר בשלושת תפילות ת"ב, מ"מ מנהגנו קדם למרן, וידועים ומפורסמים דבריו בהקדמתו לב"י שלא בא לבטל מנהגים קדומים וא"כ גם למרן אתי שפיר להמשיך במנהגנו הקדמון, וכ"כ הב"ח (תקנז): "לפי עניות דעתי דהקדמונים היתה קבלה בידם שלא תיקנוה אלא במנחה… דערבית ושחרית אינו בנחמה". ע"ש. וכן בצפת אתריה דמרן נהגו לומר "נחם" רק במנחה כמ"ש ארץ חיים סתהון (תקנז), וכן רבינו שמואל ויטאל בספרו "חיים שנים ישלם" (תקנז) כתב דאביו רבינו חיים ויטאל נהג לומר בכל התפילות, וסיים דנהרא נהרא ופשטיה ואין בזה קפידא, וכן העיד על מנהג ירושלים תובב"א בכה"ח (תקנז, א) וז"ל: "אמנם עתה נתרבו האוכלוסין (בירושלים) וכל קהל עושה כמנהג מקומו".               

מסקנא דמילתא

     המנהג ברוב אתרי העולם לומר תפילת "נחם" ביום תשעה באב דווקא במנחה, ואין לשנות המנהג כי הוא קדום לפחות מזמן הגאונים וכן העידו עליו גדולי הראשונים. וכן נהגו בתוניס (ברית כהונה, או"ח מערכת ת), אזמיר [טורקיה] (מועד לכל חי ס' י אות פב), ובמרוקו  כמ"ש 'מנהגי ק"ק דבדו' (עמ' 84), 'זוכר ברית אבות' (עמ' 121).

—- מים חיים – תוספת עיון —-

1) ובשו"ת מנהגי עלמא (סימן מג) כתב דאף שהרא"ש תמה על המנהג, לא כתב לבטלו וגם משמע דהוא גופיה כך היה עושה (היינו מזכיר "נחם" רק במנחה).

2) כתב הב"י (סי' תקנז) "ונראה לי שטעם רבינו סעדיה משום שלעת ערב הציתו בו אש (בהיכל) הילכך באותה שעה מזכירין שפלות ירושלים ואבליה ומתפללין על תנחומיה", ע"כ.

3) ואפשר להביא סיעתא דלמרן אמרינן "נחם" רק במנחה, דבשו"ע (סי' תקנה, א) כתב: "נוהגים שלא להניח תפילין בתשעה באב שחרית ולא טלית…ובמנחה מניחים ציצית ותפילין ומברכים עליהם", ע"כ. והטעם שבמנחה כן מניחים, כתב הכה"ח (סי' תקנה, ו) בשם הפרי מגדים דמה שמניחין תפילין (במנחה) יש לומר שקצת פסק האבלות ויש שמחה קצת כיון שנולד בן דוד במוצאי ת"ב…וכן המשנ"ב (סי' תקנה, ס"ק ג) כתב כדי להראות נחמה באבלנו בו ביום שסמוכים ובטוחים אנו שיהפוך אבלנו לששון ולשמחה (דהרי ערבית ושחרית הינם זמני תוקף האבלות ולכן אין שייך לומר "נחם" דאין זה זמן נחמה).

(מלוקט מתוך  'שו"ת מנהגי עלמ"א' ו'עטרת אבות')

מלכי רבנן – חכמי המערב

רבי רפאל אנקאווא – המלאך רפאל

וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה

     הרב הגאון רבי רפאל אנקאווא היה ראש רבני מרוקו בדור שלפני כמאה שנה. רבינו הוא נצר למשפחת רבנים גדולי וגאוני עולם מגולי ספרד שהתיישבו בצפון אפריקה, אשר מהידועים והמפורסמים שבהם היו: רבינו ישראל אנקאווא בעל 'מנורת המאור' שנהרג על קידוש ה' בטוליטולה (ספרד), ובנו המלומד בניסים רבי אפרים אנקאווא שניצל ממלתעות האינקוויזיציה והשתקע בתחילה במרוקו, ולאחר מכן עבר לתלמסן (אלג'יריה) שם כיהן כראש הרבנים וכרופא המלך.

     רבינו נולד לאביו רבי מרדכי אנקאווא ולאמו הצדקנית ביידה בת הגאון הקדוש רבי רפאל ביבאס, ביום ב' טבת בשנת תר"ח (1848), בעיר המהוללה סאלי שבמרוקו. רבו המובהק היה ראש אבות בתי הדין רבי יששכר אצראף, שהתפעל מקדושת רבינו ומאהבתו לתורה, ולימים לקחו כחתן לבתו הרבנית סעדה. רבו הנוסף היה דודו רבי מסעוד אנקאווא זצ"ל.

על כס הדיינות

     לאחר שגמר בהצטיינות מרובה את חק לימודיו בישיבות שבסאלי וברבאט, התחיל רבינו לעסוק גם במסחר. והנה באה שנת תר"מ (1880) וסימנה: "אעלה בתמ"ר", וקיים רבי יששכר אצראף את חלומו לעלות לירושלים תובב"א, בה התכבד בכבוד מלכים ומונה לראש רבני עדת המערבים ולאב בית הדין בירושלים. לפני שעזב רבי יששכר את גולת המערב, הוא צירף את רבינו להיות חבר בית הדין בסאלי (והוא עדיין צעיר כבן 30), יחד עם דודו רבי מסעוד אנקאווא ורבי יצחק אמזאלג זי"ע. רבינו קיים את "לא תגורו מפני איש", וכמו שהיה מקובל אצל ה"אור החיים" הקדוש, נהג לכסות את ראשו בשעת הדין לבל יראה את הנידונים.

יושב בישיבה

     בשנת תר"ס (1900) רבינו הקים ישיבה, אליה נהרו תלמידים רבים. על אהבתו לתלמידיו ושיטתו החינוכית לעודדם וללמדם ולתת להם הרגשה נפלאה שהם עצמם זכו להיות גדולי תורה, תעיד עדותו של אחד מתלמידיו, הנהו רבי דוד צאבח: "ומאשר נתלמדתי ממה שהיה מסיב לי… גאון עוזנו נר המערב ראב"ד הגדול ראש הרבנים לבני מערבא… תהילות לאל יתברך אשר הייתי חביב בעיניו כבנו, וכל דבר קשה הצגתיו לפניו… וכמה טובות גמלני, ומתורתו למדני, וכאב את בן ירצני, ובאורח מישור הנחני, אשריו ואשרי חלקו" (מספרו 'שושנים לדוד'). חלק מתלמידיו המובהקים הם: רבי אברהם רווח, רבי אפרים שלום אנקאווא, ורבי מיכאל יששכר אנקאווא – בנו יחידו של רבינו.

הרב הראשי הראשון למרוקו

     בשנת תרע"ח (1918), לאחר שכבשה ממשלת צרפת את מרוקו, נקרא רבינו, שהשפעתו וגדולתו היו מפורסמות למדי בכל צפון-אפריקה, להתמנות לרב הראשי למרוקו. רבינו סרב לקבל את המינוי באומרו שיש גדולים ממנו, והציע במקומו את הגאון רבי שלמה אבן דנאן (מפאס). הנציב העליון של צרפת סירב, ואיים לבטל את הקמת בית הדין. לבסוף רבינו התרצה לכהן כהרב הראשי, ומינה את רבי שלמה אבן דנאן רשמית כסגנו. אך למעשה רבינו נהג בו כנשיא ובכל מסמך חתם אחריו, ואף את משכורתו חלק עמו, חצי-חצי מדי חודש בחודשו.

     בתור הרב הראשי, רבינו שירת באמונה ובמסירות גם את עמו וגם את ממשלת צרפת, שנציבה העליון במרוקו היה ממעריציו וממוקירי שמו. הודות לאישיותו, נבראו יחסים חדשים בין היהודים לשלטון, ורבינו היה בעל השפעה רבה עליהם. ממשלת צרפת העניקה לו את אות הכבוד הגבוה ביותר: "לגיון הכבוד". יחד עם עבודותיו המרובות כנשיא הרבנות הראשית, ועל אף חולשתו הגופנית וטרדותיו המרובות, מלא רבינו את חובתו גם כראב"ד ברבאט-סאלי. יום יום היה יושב עם חבריו לבית הדין, והשתתף באופן פעיל בכל דבר ציבורי קטן או גדול.

פוסק ומנהיג

     מדי יום ביומו היה רבינו גומר את תפלתו בבוקר השכם, ויושב מיד לצד שולחן כתיבתו לפני ספרי הש"ס הפתוחים לפניו ולומד, ומגיה את הגהותיו בשולי הגליונות, כותב את פסקי דינו ועונה על השאלות המוצגות לפניו. במקצוע ההלכה, נחשב רבינו לאחד מגדולי ההוראה בישראל בדורו. רבני הדור היו מביטים עליו כעל מורה הוראה העומד מעל לדורו, בקיא עצום בש"ס ובפוסקים, שגם ספרי מחקר ומדע נהירין לו. פופולריותו של הרב בכל צפון-אפריקה בכלל ובמרוקו בפרט, היתה עצומה וכבירה מאוד, ואת השטח העצום הזה כבש הודות לגאוניותו האמתית שעל ידה דמה לאחד מגדולי-הרוח שביהדות.

     רבינו לא הצטמצם רק באהלה של תורה, ולא פרש לקרן זוית הרחק מן החיים ומן הסביבה, אלא דעתו היתה מעורבת עם הבריות ועינו היתה פקוחה על כל אשר מסביב לו. כל חייו חרד רבינו למצב הרוחני של בני עירו, ובאהבתו הגדולה לעם-ישראל, היה רבינו מדבר דברים חוצבי להבות נגד פורצי הגדר שבעמו.

במקום גדולתו – שם אתה מוצא ענוותנותו

     הענווה – זו היתה אחת ממידותיו התרומיות בה היה מצטיין, ואותה הרימו על נס בכל מרוקו כל יודעיו ומכיריו. אדיבותו, טוב-לבו, עדינות נפשו, וביחוד ענוותנותו – הפליאו את כל שומעי שמעו. דוגמא לענווה זו ניתן לראות בהקדמתו לספרו 'קרני ראם': "כי לא הלך לבי בגדולות ובנפלאות לעלות ולראות למען ספר שמי לעיני בני עמי… כי אין במחברת זו דברים נפלאים לקחת בהם שם כשם הגדולים. ועד בשחק נאמן, שכל כוונתי להועיל לי ולבני גילי קטן האיכות כמדת משקלי ושכלי הראוי להם מדת פעלי, ולא לעשות כנפים לעלות לשמים…".

חיבוריו

     רבינו לא מש כל ימיו מאהלה של תורה. ספריו רכשו להם שם גדול בעולם הרבנים, כי מחברם היה מחדש ועמקן וכוחו זה לא סר מעליו גם בשנות זקנותו המופלגת. רבינו הראה את גאונותו הגדולה בספריו: 'קרני ראם' (שו"ת), 'תועפות ראם' (שו"ת), 'פעמוני זהב' ו'פעמון ורימון' (נימוקים על חושן משפט) ו'חדד ותימא' (חידושים על הש"ס). ספריו חולקו חינם אין כסף לתלמידי חכמים ולבני עניים וגם לבתי כנסת ובתי מדרשות.

המלאך רפאל

     מידותיו המצוינות ואהבתו לעמו ולארץ-ישראל הביאו את כל שרידי תופשי-התורה והמוני העם להביט על רבינו כעל מלאך-אלקים, ורבים היו נותנים לו את התואר "המלאך רפאל". על גדולתו העיד רבי מרדכי אדהאן באגרתו המופיעה ב'תועפות ראם': "כתבתי מה שראיתי וידעתי ידיעה נאמנה. ונתעוררתי להסיר המכשלה מבני עמי, אשר תמיד על לשונם כי אין בדורנו איש אשר ידמה לראשונים. אך ברוך ה' אשר לא השבית לנו גואל, דין הוא הדר גאון עוזנו הרב המחבר המלאך רפאל הי"ו, לב מי לא יוקר את השם היקר הזה, לב מי לא ירחש כבוד להאדם הגדול והנכבד המזהיר כאחד המאורות הגדולים בשמי עם ישראל… הרב הגאון הזה עולה על כל, גם במידותיו ובמעלותיו הנשגבות וכל מעשיו מלאים הדר וגאון… כי הוא קיים מה שקיימו קמאי דקמאי, שלוש מידות שמנו חז"ל: שונא מתנות, מעביר על המדות, ומעולם לא נהנה מתורתו".

חיבתו לציון

     רעיון חיבת-ציון בלט בכל חיבוריו של רבינו. בכל נאומיו ודרשותיו במרוקו התאמץ לטעת את האהבה לישוב ארץ-ישראל. תמיד עמד לימין כל שליח שבא בשם הישוב הישן ורבני ארץ ישראל, משום שכל מחשבותיו היו שקועות בתחיית עמנו בארצנו. אפשר להגיד על רבינו שכל ימיו היו שרשרת ארוכה ובלתי-פוסקת של עסקנות ציבורית לטובת ארץ-ישראל ומוסדותיה, מתוך הכרה מיוחדת בתפקידו.

פטירתו

     רבינו נפטר בליל שבת קודש ד' מנחם אב תרצ"ה (1935) ונקבר בעירו סאלי. עם הסתלקותו של רבי רפאל אנקאווא, נחסר עם ישראל את אחד מגאוני הדור המפורסמים שישב על כסא ההוראה יותר משישים שנה רצופות. רבנים ומורי הוראה, תלמידים וחברים, שרים ושופטים נהרו מכל קצות מרוקו לחלוק לו את כבודו האחרון וללוות למקום מנוחתו הנצחית את מנהיגה של יהדות מרוקו. זיע"א.

נוהג בחכמה – קובץ מנהגים

א. בנוסח חתימת "נחם" מנהגנו לומר:  "ברוך אתה ה' מנחם ציון ובונה ירושלים".

ב. בתפילת העמידה במקום "שים שלום" אומרים: " עושה השלום ברכנו ברוב עז ושלום כי אתה אדון השלום, ברוך אתה ה' המברך את עמו ישראל בשלום, אמן".                        

ג. מנהגנו שלא לומר קדיש "תתקבל" בתשעה באב, הן בתפילת ערבית והן בשחרית ואומרים במקומו קדיש "דהוא עתיד לחדתא עלמא".

ד. מנהגנו להניח טלית ותפילין ביום תשעה באב רק במנחה כדעת מרן השו"ע.                            

 — קופת הרוכלים – מקורות וטעמים —

א. כתב רב עמרם גאון (דף קלח ע"ב) שנוסח חתימת ברכה זו: "מנחם ציון ובונה ירושלים". וכ"כ במחזור ויטרי (כסט), וכן נהגו בתוניס ('עלי הדס' פרק יד) ובמרוקו כמ"ש ב'זוכר ברית אבות' (עמ' 121), 'נתיבות המערב' (תשעה באב אות מח), 'משולחן אבותינו' (עמ' 291).

ב. כן כתב נוסח זה רבי דוד אבודרהם (עמ' רפה) וכ"כ בספר 'מצוות זמניות' (עמ' תסב) לרבינו ישראל מטוליטולה, וב'פתח הדביר' (ס' קכב) כתב שאפילו לנוהגים לומר בכל השנה את הנוסח הארוך בתשעה באב עצמו לכו"ע יודו לומר הנוסח הקצר, ע"ש. וכן ב'כתר שם טוב' (ח"א, עמ' 82) כתב שבארץ ישראל, סוריה, תורכיה ובמצרים נוהגים לומר הנוסח הקצר. וכן נהגו בתוניס ('עלי הדס', שם) ובמרוקו כמ"ש ב'מגן אבות' (עמ' שלט) ושכן ראה נוהגים אצל רבינו הגדול רבי שלום משאש זצ"ל, וכ"כ 'זוכר ברית אבות' (עמ' 117).

ג. 'הרוקח' (ס' שיב) כתב שאין אומרים "תתקבל" לא בערבית ולא בשחרית, וכ"כ ב'שבלי הלקט' (ס' רסז) והוסיף שהטעם לפי שנאמר (באיכה) "גם כי אזעק שתם תפילתי". וכן נהגו בתוניס ('עלי הדס', שם) ובמרוקו כמ"ש ב'שמש ומגן' (ח"ד, ס' ע) והוסיף דרק בתפילת המנחה אומרים אותו. וכ"כ 'נהגו העם' (צומות ותעניות אות כא), ומה שנוהגים לומר קדיש "דהוא עתיד…" כן הזכיר רבי דוד אבודרהם (ע' רנו), וכ"כ ב'מגן אבות' (עמ' שמב).                    

ד. ה'מרדכי' (תענית, ס' תרלז) ו'הגהות מיימוני' כתבו שכן נהג מהר"ם, וכ"כ ה'אגודה' (סוף תענית), וכן פסק מרן בשו"ע (סי' תקנה, א). וכן נהגו בלוב ('נחלת אבות', מנהגי ת"ב, אות יב),  ובתוניס ('עלי הדס' פרק יד), וכן נהגו אבותינו במרוקו כמ"ש מוהר"ר שלום משאש זצ"ל ('שמש ומגן' ח"ב, או"ח ו), 'נהגו העם' (צומות ותעניות יג), 'מנהגי ק"ק דבדו' (עמ' 83).

מלוקט מתוך 'עטרת אבות'

"רחמנא אדכר לן זכותיה דצדיקיא דמערבא"-מערכת "תפארת אבות"

דבר המערכתתפארת אבות

" עניין ראש חודש אלול תתחיל לקום באשמרותיך,  לומר סליחותיך כי הוא מסוגל לתשובתך, וגם בו ימחלו לך כל עוונותיך, ותבכה ותתחנן אולי יראה ה' בעונייך, וימחה האל דמעה מפניך, כי כל השערים ננעלו חוץ משערי דמעותיך. ואחר הסליחות תקרא תיקון חצות לילך כמו שעושים אנשי אמת אנשים חסידים, ושוב אל מלך ישראל אולי יחיה את נפשך ונפש עבדיך, אלה חמושים בפניך והתענה בו שני וחמישי קודם שיבוא ראש השנה ובו תחפש ותפשפש במעשיך " (רבי שלמה אדהאן,  'בנאות דשא', נד).

      בהכנסנו לחודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, בו כל לב יפחדון ויתרגשון, אשר גם הדגים שבים יחשבון דרכיהון, ומי לא ירעד לקראת יום הדין הגדול והנורא?

והנה מן הטובות אשר הטיב ה' יתברך עם ברואיו, כי הכין להם הדרך לעלות מתוך פחת מעשיהם ולנוס מפח פשעיהם ולשוב בתשובה. ואע"פ שהתשובה טובה ומקובלת בכל עת – ימי אלול מוכנים ומסוגלים יותר לקבלת התשובה, כי יד ה' פשוטה.

      עדה קדושה, האמת תעיד שמלבד תשובת היחיד של כל פרט ופרט מאתנו, החובה מוטלת עלינו כעדה בכללותה, לשוב בתשובה על עזבנו את תורת רבותינו, ועל זניחתנו את מסורת אבותינו מימי קדם. וחדשים לבקרים קמים עלינו, לשרש לעקר ולנגח את אורחותינו, מנהגי עדתנו המפוארה, לבטלם כעפרא דארעא. עד שאלו הדבקים במנהגי אבותם, לבורים ייחשבו הם ועדתם, וזה דבר שלא היה מעולם, לומר קבלו דעתי ולא אותם, אע"פ שענקים היו בחכמתם, ומסרו נפשם על קבלתם המסורה בידם. ותודה לא-ל עולם, וברוך הוא וברוך שמו ששמנו מזרעם, ולו רק בכדי לצאת ידי חובתם, שומה עלינו לשמר תורתם, ולשם כך יוצא עלון זה לאור עולם.

                                  חיזקו ואמצו ואל תחתו שומרי מורשתם!

 

פרפראות מחכמינו

רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה (דברים יא, כו)

ראה והתבונן שבעניין האנכי שהוא רומז לגאוה יש בזה ברכה וקללה, הברכה באם זה יסייע לך לשמור המצוות ולא להתבייש מפני המלעיגים, והקללה באם אינו שומע למצוות ה' כי הגאוה שורש הרע לכל החטאים והקללות רחמנא ליצלן.

רבי נסים דיין,  'מעין גנים'

אֶת-הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ… וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ (דברים יא, כז-כח)

       אצל ברכה כתוב 'את' לרבות, ואצל הקללה לא כתוב 'את', על פי מה שאמור בגמרא המצווה יש לה קרן ויש לה זכות. אבל בעבירה יש לה קרן אך אין לה זכות, ולזה כתיב 'את הברכה' להביא הזכות, לא כן בקללה מאחר שאין לה זכות.

רבי יהודה אלבאז (1770 – 1847), דיין בעיר ספרו, 'שבות יהודה'

כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ; כִּי יַכְרִית ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם (דברים יב, כח-כט)

              סמיכות הפסוקים באה ללמד שאם תעשה הטוב והישר דהיינו לפנים משורת הדין, אז כשתצא למלחמה יכרית ה' את הגויים מפניך. על דרך "ויהי דוד עושה משפט וצדקה", דהיינו משפט שיש בו צדקה, דהיינו לפנים משורת הדין, "ויואב על הצבא", ומכלל הן אתה שומע לאו.

רבי יוסף הכהן (חי בסביבות 1900), מהכפר אלקלעא, 'שופריה דיוסף'

וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן-הַחֵרֶם… וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ (דברים יג,יח)

אחרי החרמת עיר שלמה והריגת תושביה, אולי נדבק האדם במדת האכזריות ומי יאמר שפעולותיו לשם שמים ולא מאכזריות טבעית?

אם לא נדבק בידו מאומה, ממש מאומה מן החרם, זה גילוי שמעשיו לשם שמים ואז ה' מבטיח שאם נדבק בו שמץ אכזריות, יתן לו הרגשת רחמים, וייהפך שוב לרחמן. ובגלל זה גם אחרי שנת שמיטה מתקיים מעמד הקהל, שמא דבקה באדם מדת הנטילה ממה ששייך לזולת כתוצאה מן ההפקר שהונהג בשנת השמיטה. בא מעמד הקהל ואומר עד כאן, מכאן ואילך חוזרים לחיים רגילים ולשמירה על מסגרות אנושיות מחייבות.                                                                

רבי דוד שניאור, 'נאות דשא'

כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ (דברים טו, ח)

צדקה בא"ת-ב"ש היא גם כן צדקה. ובזה יובן מה שאמרו חכמינו ז"ל 'גדולה צדקה שמהפכת מדת הדין למדת הרחמים', כי ידוע מדברי המקובלים כי כל חילוף בא"ת-ב"ש הוא דין, וידוע כי כל צדקה היא ממדת הרחמים, כי אם לא יהיה רחמן לא יעשה צדקה. וזהו שאמרו 'גדולה צדקה', ומהו גדולתה? שמהפכת מדת הדין שהוא חילוף א"ת-ב"ש שהוא דין למדת הרחמים שחילוף א"ת-ב"ש דידה [שלה] הוא גם כן צדקה שהוא רחמים, וזהו מה שנאמר "רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד".

רבי רפאל משה אלבאז (1823 – 1896), דיין בעיר ספרו, 'עדן מקדם'

סדר הדורות – קורות אבותינו בארץ המערב

גאוני בבל ויהדות צפון אפריקה

שליטת הגאונים בעולם היהודי

       גאוני בבל וארץ ישראל שלטו בכיפה בכל תחומי היהדות (תלמוד, הלכה, דקדוק, פיוט ומחשבה) בין השנים 589 (מר חנן מאשקייא ראשון גאוני בבל) ל- 1038 (שנת פטירתו של רב האי גאון הנחשב לאחרון גאוני בבל). בזמן הראשון פנו אל הישיבות הבבליות בעיקר יהודי בבל עצמה והארצות הסמוכות לה. אולם לאט-לאט הולך ומתרחב היקף השפעתן של הגאונים, והשאלות מתחילות לבוא אליהם מכל הארצות. הפניה לגאונים נובעת מהתפשטות התלמוד בתפוצה היהודית. לימוד התלמוד בקרב הקהילות הרחוקות מבבל היה מלווה בקשיים, הן בשל לשונו וסגנונו התמציתי, והן בשל גרסאות משובשות שהגיעו לארצות אלו. לפיכך, נזקקו יהודי העולם לקבלת הגאונים ולמסורתם בפירוש התלמוד, שנוצר בישיבותיהם (סורא ופומפדיתא). הגאונים חינכו את יהודי הגולה להביט על התלמוד כעל יסוד היסודות בחייהם שממנו אין לזוז.

תפארת אבות 11

קבלת הגאונים בצפון אפריקה וספרד

       השפעת גאוני בבל על התפוצה היהודית לא היתה במידה שווה. יהודי אשכנז וצרפת קיבלו את השפעת המרכז הבבלי באמצעות ארצות אחרות ודרך צינורות שונים. קהילות אלו, שלא היו תחת השלטון המוסלמי, קיבלו השפעה מועטת ביותר מגאוני בבל.

       לעומתם, יהודי צפון אפריקה וספרד עמדו בקשר מתמיד עם הגאונים, וקיבלו את השפעתם "בדרך המלך" ובשפע עצום. בספרד למשל, אחד מחכמי פומפדיתא כותב לנשיא רב חסדאי אבן שפרוט (חי בספרד בשנים 915 – 975), שבימי אבי זקנו, הגאון רב צמח בן פלטוי, שלחו יהודי ספרד ושאלו ספיקות שהיו להם מן התלמוד כולו, ורב פלטוי שלח להם את התלמוד ופתרונו. מן הגאונים שהרבו בייחוד לשלוח תשובות לספרד, היו רב נטרונאי גאון, רב עמרם גאון ואחרון הגאונים רב האי גאון.

       ובמה שנוגע לאפריקה הצפונית, בכל תקופת הגאונים אין אנו מוצאים ארץ או מדינה, שיהודיה עמדו במשא ומתן תמידי עם הישיבות הבבליות כיהודי צפון אפריקה. אלפי תשובות נשלחו לארץ זו. רבו בייחוד התשובות שנשלחו לקהילת קירואן (בתוניס) במשך זמן של 300 שנה בקירוב. אחריה הולכות קהילות: פאס (במרוקו), גאבס (בתוניס), תלמסאן (באלג'יר), סיג'ילמאסה (היא תאפילאלת שבמרוקו), תהרת' (בין מרוקו לאלג'יר) ואחרות.

       הרוב המכריע של התשובות שנשתמרו בהן שמות השואלים ושמות הקהילות, הן אלו שנשלחו לצפון אפריקה. כמו למשל תשובות רב סעדיה גאון (חי בשנים 882 – 942) מימי שבתו במצרים ועד לימי עמידתו בראש ישיבת סורא, תשובות רב האי גאון (חי בשנים 939 – 1038) לתלמסאן (באלג'יר) וסיג'ילמאסה (במרוקו), ועוד. התשובות החשובות ביותר העוסקות בענייני אמונות ודעות, ובשאלות פילוסופיות, ובנושאים הנוגעים לדברי ימיה של התורה שבעל-פה וחקירתה, נשלחו כמעט כולן לאפריקה הצפונית, כי היו שם חכמים מופלגים שעל כל הספיקות שנתעוררו אצלם, בקשו תשובות מהגאונים.

חשיבות הקשר עם הגאונים

       קהילות צפון אפריקה וספרד קיבלו עליהן את הסמכות ההלכתית של גאוני בבל ללא עוררין. הקשר עם הגולה התבטא אף בתמיכה כספית שתמכו קהילות הגולה בישיבות הבבליות, והמכתבים הרבים שנתגלו בגניזת קהיר, מלמדים על קשרים הדוקים אלה. קשרים אלה אף סייעו ליצירת קשרי מסחר בין-לאומיים שהיהודים מילאו בהם תפקיד נכבד ביותר. הישיבות הבבליות היו מעוניינות בריבוי השו"ת משתי סיבות: מתוך רצונם להרביץ תורה בעם ישראל, וגם בשביל קיומן החומרי כי יחד עם השאלות היו הקהילות הרחוקות שולחות גם סכומי כסף להחזקת הישיבה.                  

(בכתיבת מדור זה נעזרנו בספר 'הרי"ף – בין ספרד לאשכנז')

נחלת אבות – פרקי אבות

משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה (אבות א, א)

          מורי ורבותי בשבת החולף דיברנו בטעם קבלת התורה מסיני, ועתה נתנה ראש לדקדק בלשונו הטהור, שבמשה שנינו 'קבל', וביהושע לא שנינו יהושע 'קבל' ממשה, ובזקנים ונביאים עבר בדומיה, לא קבלה ולא מסירה, ובאנשי כנסת הגדולה חזר ושנה 'ומסרוה', מדוע כל אלו ההפכים?

כי שמש ומגן ה' א-לוהים (תהלים פד, יב)

           ולדעתי המעט נראה שהמשורר הא-להי [דוד המלך ע"ה] המשיל את בוראו כביכול לאחד מברואיו שהיא השמש, ולאחד מתחבולות האדם במלחמתו, שהוא המגן. והטעם נראה לענ"ד כי שניהם [השמש והמגן] מתהווים על ידם הרבה הפכים, למשל: פני הכובס נשחרים מחום השמש והבגדים מתלבנים. הדונג, החלב והדבש ניתכים כמים הניגרים מחום השמש, והטיט מתייבש, וכיוצא בזה הרבה. וכל ההפכים הללו אינם באים מחמת השמש, רק מצד המקבלים, כל אחד מקבל לפי טבעו. וכן המגן שהיו לוקחים אנשי המלחמה בידם להגן מפני מכת חץ, חרב וכידון, מי שהיה גיבור וידיו אמונה בבקיאות גדולה ומהירה להפוך אותו מכאן ומכאן מצדדי הפנים ולמעלה ראש, ולמטה בחזה, היה ניצול, ומי שהיה חלש או אינו בקי בתהפוכות המגן היה לוקה, נפצע או מת.

       כן הדבר להבדיל אלף אלפי הבדלות, המקום ב"ה חפצו ורצונו להשפיע לכל, מרוח חכמה ובינה, קדושה, טהרה, ונבואה, והדבר תלוי בכוח המקבל, אם כוחו גדול מאוד לפשט ממנו החומריות הגסה ולדבק לבו ומחשבתו בקדושה העליונה, יוכל להתעלות עד מדרגת המלאכים, ואם לאו, לא יקבל רק כפי הכנתו, ואם לא הכין כלום לא יקבל כלום.                                

מרע"ה הגבור שבכולם

       כן היה הדבר בעת מתן תורה, המקום ב"ה בעת נגלה בסיני פתח נו"ן שערי בינה, והגיבור שהיה בכולם שזכה להבין הכל ע"י עוצם הכנתו אל הקדושה העליונה, היה משה איש הא-לוהים. וע"ז תלה רבינו הקדוש הדבר במקבל ואמר משה 'קבל' תורה מסיני, להודיע שהיה כוחו גדול מאוד יותר מכל ישראל, עד שהוא לבדו זכה לקבל את התורה.

נער לא ימיש מתוך האוהל

       והנה ביהושע מצינו דכתיב ביה "ומשרתו יהושע בן נון נער, לא ימיש מתוך האהל" (שמות לג, יא), ועוד כתיב "והיה כבוא משה האהלה ירד עמוד הענן ועמד פתח האוהל ודבר עם משה" (שמות לג, ט). ובעת דבר ה' אל משה באוהל ודאי שיהושע היה מבקש לצאת מפני כבוד ה' בדברו עם משה רבו, ומשה לא היה מניחו לצאת, ואף כי ודאי יהושע לא היה מבין דברי ה' עם משה כי לא היה מוכן לנבואה כמוהו, עכ"ז ודאי שהיה משיג קדושה יתרה וכ"ז מפני שמשה רצה למסור לו התורה וסתריה, ולכן לא אמר התנא הקדוש שיהושע 'קבל' ממשה, כי מצד עצמו לא היה אפשר לו לקבל יותר מאחרים, רק מצד אהבתו של משה בו שהיה מניחו תמיד באוהל כדי למסור לו את התורה.

ויהושע לזקנים

       ואמנם לעניין יהושע עם הזקנים היו הצדדים שקולים, כי הזקנים היו מלומדים מצד עצמם, מה שלמדו בנערותם מפי הוריהם ומוריהם, ולכן גם יהושע לא הוצרך למסור להם את הכל, כי גם הם כבר היו יודעים חלק גדול, ולכן לא שנה בהם רבינו הקדוש לא קבלה ולא מסירה.                              

וזקנים לנביאים

       וכן היה הדבר בימי הזקנים עם הנביאים, שהנביאים מצד עצמם הרבה למדו מרבותיהם וכד' והזקנים לא מסרו להם רק דבר מה שחסר להם ולכן מפני שלא היתה מסורת שלמה ולא קבלה שלמה לכן שתק התנא גם משניהם.

ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה

       ואמנם הנביאים בכוח נבואתם וחכמתם וקדושתם ידעו המסירה בשלמות כאשר מסרה משה ליהושע, ומסרוה בשלמותה לאנשי כנסת הגדולה ולכן שנינו בהם 'ומסרוה'. זהו רבותי מה שיכולתי להגיד לכבודכם עתה מתוקף החום, המקום ב"ה ירחמנו כרוב רחמיו, אמן.

(מתוך 'נחלת אבות' לרבי יוסף משאש זצ"ל)

חדד ותימא – מדור ההלכה

מנהגנו לענות ברוך הוא וברוך שמו גם בברכות שבהם יוצאים ידי חובה

שורש המנהג לעניית ב"ה וב"ש

       מקור מנהג זה הינו משו"ת הרא"ש (כלל ד, סימן יט), שכתב: "ושמעתי מאבא מארי (ר' יחיאל) ז"ל שהיה אומר על כל ברכה וברכה שהיה שומע בכל מקום, ברוך הוא וברוך שמו וזה הוא שאמר משה רבינו ע"ה 'כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוהינו' (דברים לב, ג)", ע"כ. וכ"כ הרמב"ם (פיהמ"ש יומא, פרק ג', ט'): "אמר הכתוב 'כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוהינו', ובא בקבלה כי משה רבינו ע"ה אמר לישראל, בזמן שאני מזכיר שמו של הקב"ה אתם הבו גודל לאלוהינו, וכן ראוי ומצוה לעשות כן תמיד".                              

סמוכות מהש"ס ומהמדרש

       אומרת הגמרא ביומא (לז.) "תניא רבי אומר 'כי שם ה'… אמר משה לישראל בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה 'אתם הבו גודל'. חנניה בן אחי ר' יהושע אומר 'זכר צדיק לברכה', א"ל נביא לישראל בשעה שאני מזכיר צדיק עולמים [הקב"ה] אתם תנו ברכה". בספר 'חרדים' (מצות עשה מדברי סופרים התלויות בפה, פ"ד סימן יז) כותב: ועוד במדרש בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה, אתם הבו גודל לאלוהינו, מכאן שעונין ב"ה וב"ש על הזכרת ה'.

רבותינו הטור והשו"ע לא חילקו

       הטור העתיק את לשון אביו הרא"ש, וכן העלה לדינא מרן בשולחנו הטהור (קכד, ה) "על כל ברכה שאדם שומע בכל מקום אומר ברוך הוא וברוך שמו", ומתוך שסתמו דבריהם וכתבו שעל כל ברכה וכו', דמלבד סתימת הלשון, גם דקדוק הלשון כל ברכה…בכל מקום…מורה שכל הברכות נכללות בין שאדם חייב בהם, בין לא חייב, דאל"כ היה להם לחלק בין הברכות שיוצא בהם ידי חובה לברכות שאין יוצא בהם ידי חובה, ומשהביאו את דברי הרא"ש בלא חילוק הרי משמע שהם סוברים שבכל הברכות כולם צריך לענות ב"ה וב"ש.                          

עניית ב"ה וב"ש הלכה או חסידות?

       הנה יש שכתבו שלענות ב"ה וב"ש אין זה חיוב כלל, ואינו אלא מנהג חסידות. אמנם השיב על כך כמוהר"ר שלום משאש ע"ה (שמש ומגן ח"ב, סימן לה): …ומעתה אין לנו לומר שהרא"ש דברי חסידות שנה, דהרי מביא ראיה מהש"ס דיומא (כנז') שכולם הלכה ולא חסידותא…והרי הטור והשו"ע נמשכו אחריו והעלוה להוראה לפסק ערוך בשו"ע, מוכח שהוא לדינא.

טענת רבנו שמואל אבוהב דאין לענות משום הפסק

       בספרו שו"ת 'דבר שמואל' (סימן רצה) העלה שאדם השומע ברכה מחברו ומתכוון לצאת יד"ח, נחשב הדבר כאילו מברך הוא הברכה בעצמו ואם יענה ב"ה וב"ש הוי כמפסיק ומוסיף ומשנה מטבע שטבעו חכמים בברכות…ע"ש.

       והביאו ה'מעשה רוקח' על הרמב"ם (פ"א מהלכות ברכות, הלכה יא) וכתב דרבי שמואל אבוהב כתב כן מסברא דנפשיה [מעצמו]…דאם נשווה השומע כמברך ממש א"כ גם אמן לא יוכל השומע לענות שהרי 'כל העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה מגונה', ועוד שהשומע חזרה מהש"ץ אף אם מתכוון לצאת ידי חובה, עונה אמן אחר ברכות הש"ץ, ולכאורה אין שייך לענות אמן כיון שהוא צריך לכוון מילה במילה מהש"ץ, והרי הוא מפסיק בעניית האמן. ותירץ דאין לדמות השומע ומתכוון לצאת כאילו מברך ממש בכל פרטיו, ע"ש באורך ורוחב. וכ"כ המהר"מ שיק בתשובה (סימן נא) דגם בבית מדרשו של החתם סופר היו עונין ב"ה וב"ש אף בברכות שיוצאים בהם ידי חובה ולא מיחה בהם…וכמו שהאמן שעונה בסוף אינו חשוב כהפסק, הוא הדין ב"ה וב"ש אינו הפסק וכו', ע"ש.                                   

חששו של בעל ה'שושנים לדוד'

       חשש נוסף מובא ע"י רבי דוד פארדו ע"ה ('שושנים לדוד', ברכות פ"ח,משנה ח) דבעוד שאומר השומע ב"ה וב"ש אין החזן ממתין לו, ועל ידי כך נשמטים מהשומע שתים ושלוש תיבות מן הברכה, ואיך יצא ידי חובה בברכה כשחסרים לו חלק מהתיבות? והרי צריך שישמענה מתחילתה ועד סופה. ותירץ זאת ה'שמש ומגן' (ח"ב, סימן לד) וז"ל: "הנה לזה ראיתי במרוקו ובכל מקום שנזהרים הרבה בזה, והמברך ממתין עד שגומרים הקהל עניית ב"ה וב"ש…ואז מסיים הברכה וליכא שום חשש, וממילא גם ה'מטה יהודה' ודאי יודה שאין חשש", והוסיף שכ"כ הגרע"י ע"ה (חזו"ע, הלכות סדר ליל פסח, אות יד) שאם המברך ממתין לקהל שיענו ב"ה וב"ש ואז ממשיך הברכה באופן שכל הקהל ישמעו כל הברכה מראשה לסופה, אין בזה כל חשש.

מרן החיד"א לא הכריע בדבר, ולבסוף חזר בו

       מצינו למרן החיד"א ע"ה (ברכ"י ריג, ס"ק ג) שהביא דברי ה'דבר שמואל', 'השושנים לדוד' ו'המעשה רוקח' (כנז') וסיים בזה הלשון: "ועתה אמת אגיד כי כמעט שעברתי בפרק זה ולא מצאתי ראיה מכרעת במי שמכוון לשמוע כל הברכה לאחד מהצדדין, אמנם הואיל ונפק מפום אריוותא כמו שכתב הרב הנזכר [ר' שמואל אבוהב] נכון להיזהר, אך אין למחות במי שעונה ב"ה וב"ש. וכתב ב'עטרת שלמה' (דיין, סימן ו) הרי שהחיד"א לא הכריע בדבר, ורק כתב ש"נכון להיזהר" ואין בלשון זו להורות על נטיית הדעת כלל, שדבר ידוע בכללי הפוסקים שאף כשמרן הב"י כותב לשון "צריך להיזהר", אינו מדינא כי אם ממידת חסידות, ע"כ. ברם מרן החיד"א  בספרו 'יוסף אומץ' (סימן ע, אות ג) לאחר שהביא דבריו שכתב בברכ"י (כנז') כותב עדות חד משמעית: "ומנהג העולם יודעים ולא יודעים לענות ב"ה וב"ש אף בברכה שיוצאים בה ידי חובה". הרי משנה אחרונה עיקר, ונראה שכוונתו כחזרה מדבריו בברכ"י ושצריך ללכת אחר מנהג העולם בסגירת עיניים דודאי מיוסד הוא על האמת.

עדות רבי חיים פאלג'י שכן המנהג בכל ישראל

וכ"כ רבי חיים פאלג'י (שו"ת 'לב חיים', ח"ב סימן קט) וז"ל: "וכן הוא המנהג בכל תפוצות ישראל, וכן נהגו בעירנו איזמיר [תורכיה] בפני כמה רבנים גדולים, ונער הייתי גם זקנתי, ונתגדלתי על ברכי יוסף מר זקני ז"ל (הגאון בעל ה'חקרי לב') והיה נוהג לענות ב"ה וב"ש על כל ברכה שהיה יוצא בה ידי חובה, וכן נהגו כל הרבנים אחריו, ע"ש. וכ"כ בנו רבי אברהם ('ויען אברהם', סימן יד) שבכל מקום עונה ב"ה וב"ש אף בברכה שיוצא בה ידי חובה.                                   

מדברי רבותינו עולה לקיים המנהג בכל תוקף!

       וכן היה המנהג פשוט במרוקו כמו שכתב רבי רפאל ברוך טולידאנו (קצוש"ע, סימן קכד, כו) "ומנהגנו לענות ב"ה וב"ש אע"פ שמתכוונים לצאת ידי חובה באותה ברכה. וכן ראוי לעשות, דאין לשנות המנהגים אפילו בברכות, כ"ש בזה דמין ברכה הוא". ובספר 'ישראל סבא קדישא' (ע"מ 240) העיד רבי דוד יהודיוף זצ"ל על חמיו הקדוש, רבינו הבבא סאלי ע"ה: רבינו הקפיד על השומעים שיענו ברוך הוא וברוך שמו ואפילו בברכות שיוצאים בהם ידי חובה, כמנהגנו ולא חשש להפסק. ומעשה באברך אחד שהתארח אצל הבבא סאלי ע"ה ולא רצה לענות ב"ה וב"ש בטענה שזה הפסק, ודבר זה לא נעם לרבינו והוא העיר למסובים האחרים: אתם אל תלמדו ממנו, אנחנו מנהגנו לענות ברוך הוא וברוך שמו על כל הברכות וגם על אלו שיוצאים בהם ידי חובה…ואיננו חוששים להפסק כלל ועיקר!". וכן העיד על מנהג מרוקו חבר לשכת הרבנות בירושלים רבי דוד עובדיה ע"ה בספרו 'נהגו העם' (ברכות אות א). וכן מנהג ירושלים  כדכתב ר' עמרם אבורביע ('נתיבי עם', סימן קסז) "ואנן בדידן מנהגנו בירושלים לענות על כל ברכה, גם על המוציא, קידוש וכו', כיון שמרן הש"ע פסק להלכה שצריך לענות ב"ה וב"ש בכל ברכה. וכ"כ רבי מכלוף אביחצירא ('יפה שעה', סימן יט) "מנהגנו שאנו נוהגים בתאפילאלת אנחנו ואבותינו ואבות אבותינו ורבותינו ז"ל וזיע"א לענות בכל הברכות כולם ב"ה וב"ש וכו', ע"ש3). וכן מנהג תוניס כמ"ש רבי בוגיד סעדון (ירחון 'אור תורה', תשרי. תשל"ג, עמ' קעח), ג'רבא (שו"ת 'שואל ונשאל', ח"א. סימן כה וסימן כז), ארם צובא ('שולחן המלך', סימן כג, אות לד) ולוב ('נחלת אבות', מנהגי שבת אות מה).                                       

גם בארץ ישראל יש לשמר מנהגי מרוקו

       נשאל רבינו שלום משאש ('שמש ומגן', ח"ב, סימן לד) האם גם בארץ ישראל יש לענות ב"ה וב"ש בברכות שיוצאים בהם ידי חובה? והשיב: "מיום בואי לארץ ישראל ועד עתה, זה י"ב שנים ויותר, לא שיניתי שום מנהג ממה שהייתי נוהג במרוקו, ומנהג זה בכלל. כי במרוקו כל העם כקטן כגדול ובכללם רבנים גדולים ועצומים היו עונים ב"ה וב"ש על כל ברכה בלי שום חילוק…וזו לשון החתם סופר (או"ח, סימן נא) 'ובפרט בדברי המנהגים אין לזלזל חס ושלום במנהגי ישראל אפילו כל שהוא'".   

 מים חיים – תוספת עיון

1) ואף שמרן לא כתב בלשון 'צריך' או 'חייב' אלא סתם 'על כל ברכה'…הלא כל הסימן כולו הולך בסגנון זה, דבכל הסעיפים לא כתב צריך, עיין בסעיף ו (שם) שכתב הש"ע: "ויענו אמן אחר כל ברכה…" האם נאמר שזה חסידות ולא חובה? אלא ודאי שכולם חובה הן, וזהו דבר פשוט, ובוודאי שלא יערב מרן ז"ל מילי דחסידותא עם מילי דחובה. 

2) ועוד כתב שם דאם יש חילוק בין השומע ומתכוון לצאת ובין מי שאינו מתכוון לצאת, היה לו להרא"ש לפרש דבריו ולומר שדווקא בברכה שאינו יוצא ידי חובה יש לענות ב"ה וב"ש, ולא לסתום ולתת מקום לטעות בדבריו.   

3) והוסיף דמה שכתב החיד"א 'יודעים ולא יודעים', הכוונה גם לתלמידי חכמים דמנהג זה התפשט אף אצל ת"ח ולא רק בדלת העם.

       (במדור זה נעזרנו בספרים  'מנהגי עלמ"א' ו'עטרת אבות')

מלכי רבנן – חכמי המערב

רבי יחייא שניאור זיע"א

תרס"ג (1903) – ט"ז אלול תשנ"ד (1994)

זה היום תחילת מעשיך

       רבינו יחייא שניאור נולד לאביו רבי מסעוד זצ"ל ולאמו הרבנית אסתר ע"ה, בשנת תרס"ג (1903) בעיירה קסבי שבמרוקו. בנעוריו למד מפי רבי מכלוף שרביט זצוק"ל, שגם הסמיך אותו לשוחט. רבינו נשא לאישה את רוחמה ולאחר זמן מה עברו להתגורר בעיר בודניב, ובהיותו שוחט מומחה שירת כשוחט העיר. בבודניב היה חברותא של רבי מאיר אביחצירא זצוק"ל – הבבא מאיר, ונפשו קשורה בנפשו. רבו בחסידות וקבלה היה רבי יחייא אדהאן זצוק"ל – נכדו של רבי יעקב אביחצירא זיע"א. בנוסף, רבינו הסתופף בצלו של מורו ורבו רבי ישראל אביחצירא זצוק"ל – הבבא סאלי, שאהב אותו אהבה עזה עד כדי כך שבשעה שנפטר אביו של רבי יחייא, אמר לו הבבא סאלי: תדע לך שאביך לא נפטר, אני הוא אביך. ובאמת רבינו נחשב לגדול תלמידיו של הבבא סאלי והמובחר שבהם.

חלום הסכין

       הבבא סאלי נהג לא לאכול בשר במשך כל השבוע, מלבד בשבת ורק משוחט מומחה ויר"ש בתכלית. מדי יום שישי, רבינו היה שוחט עבורו עוף, אך לא לפני שהבבא סאלי היה בודק את סכין השחיטה בעצמו (וידוע שר' רפאל ברוך טולידאנו זצ"ל היה שולח את תלמידיו לבבא סאלי ללמוד את מלאכת השחיטה מרוב מומחיותו). פעם אחת רבי יחייא חלם כי הוא בדרכו לבבא סאלי להראות לו את סכין השחיטה כמנהגו, והנה  הוא רואה את מרן רבי יעקב אביחצירא. רבי יחייא אמר בליבו אלך לקבל ברכה מהצדיק ואראה לו את הסכין. כשראה רבי יעקב את הסכין אמר: "ניתנה מהר סיני". בהקיצו מהחלום, הבין רבינו שהוא לא צריך להראות לבבא סאלי את הסכין, וכך עשה באותו שבוע. במוצאי השבת שאל הבבא סאלי מדוע לא הבאת את הסכין לבדיקה? במענה רך רבינו סיפר לו את דבר החלום, אז אמר לו הבבא סאלי: טוב עשית, מכאן ואילך אינך צריך להראות לי את הסכין.

ירד וטבל, עלה ונתקדש

       השכם בבוקר היה נוהג רבינו לטבול בנהר ואף בימות החורף הקשים. רבינו סיפר על מקרה בו הוא הצטרף לבבא סאלי לשאת תפילה להחלמת מרן רבי מסעוד אביחצירא זיע"א, אביו של הבבא סאלי, שהיה מוטל על ערש דווי. בדרכם ביקשו לטבול, אלא שמי המקווה כוסו בשכבת קרח. הבבא סאלי לא נרתע, שבר את גלדי הקרח, נפצע עד זוב דם וירד לטבול. כשיצא אמר לתלמידו: כנס, אל תפחד. תיכף פשט רבינו את בגדיו ונכנס למים הקפואים, וכך עד יומו האחרון התנהג רבינו בחסידות ובפרישות כפי שנהגה משפחת אביחצירא ורבים ראו ברבינו כאחד מהם.

ירושלים מקודשת מכל ארץ ישראל

       בשנת תשכ"א (1961) עלה רבינו לירושלים עיה"ק. אע"פ שהוצעו לרבינו מספר משרות במקומות שונים בארץ, לא הסכים רבינו לעזוב את ירושלים עד שנתמנה בשנת תשכ"ב (1962) לרב שכונת מוסררה. בשכונה קיבלו אותו בכבוד רב וכיבדוהו והיו שומעים בקולו הן במילי דעלמא והן במילי דשמייא. ביתו שימש מקום עליה להיפקדותן של עקרות ולרפואתם של חולים חשוכי מרפא. כמו כן, רבינו היה מאוד קנאי בעניין טהרת המשפחה ושמירת שבת, ולא אחת היה תולה את ישועת הבאים לקבל את ברכתו בשמירת מצוות אלו.

הוי זהיר בגחלתן שלא תכוה

       מעשה שהיה באחת השבתות הראשונות של רבינו בארץ. יהודי השכונה התלוננו בפני רבינו אודות יהודי אחד אשר בכל שבת קודש יוצא מביתו עם עגלה טעונה בסיגריות וגרעינים, ומוכר ברחובה המרכזי של השכונה. בצאת השבת הלך הרב יחד עם שני גבאים להוכיחו על חילול השבת. אשתו ששכבה במיטה קראה לבעלה: כנס הביתה ואל תשמע לרב! שאל אותה הרב: מדוע את מתערבת? ענתה האישה בחוצפה: לך מפה, אנו נמשיך למכור בכל שבת! אמר לה הרב: תשכבי ולא תקומי. יצאה הגזירה מפי השליט, ולמחרת הודיעו לרב שאשתו של המוכר נפטרה בשנתה. מאז נודע עוצם גדולתו והכל היו זהירים בכבודו.

חבל על דאבדין

       באחת השנים נשרף ביתו של הרב יחד עם כל הספרייה המפוארת והענפה שהיתה לו. היו שם ספרים מימי מרן השו"ע ועוד ספרים עתיקים. גם ספר חידושים על התורה שחיבר הרב וכבר היה מוכן לדפוס, וכן גם ספר תורה חדש נשרפו בעוונות הרבים. כעבור מספר שנים החל רבינו לכתוב את אשר חננו האל, עד שהוציא את ספריו – 'יש מאין' – ג' חלקים, הכוללים חידושים על התורה, תהלים, נ"ך ומדרשי חז"ל, דרשות בנושאים שונים ושו"ת.

ככל היוצא מפיו – יעשה

       סיפר אברך מבאי ביתו אודות קבוצת ת"ח שבאה להתברך מפי הרב. רבינו שהיה מכבד מאוד ת"ח ביקש שיכינו עבורם סעודה, למרות שבאותה עת לא היה מספיק לחם בבית. אמרו לרב: אולי לא ניטול ידינו, היות ואין מספיק לחם. ענה להם הרב: עיקר הסעודה היא הלחם, אתם תעשו הנטילה והלחם יגיע. האורחים עשו כדבריו והחלו לאכול. לפתע הגיעה אישה המבקשת להודות לרב על שנושעה מברכותיו, ובידיה חלות אשר אפתה. כל הנוכחים במקום נפעמו מביטחונו הגמור של רבינו בהקב"ה.

נשבה ארון האלוקים

       רבינו נתבש"מ בט"ז אלול תשנ"ד (1994), והוא בגיל 91. באותו לילה יצאה לוויתו מביתו שבשכונת מוסררה. על באי ביתו נמנו כל שכבות האוכלוסייה ועובדה זו בלטה עד מאוד במסע הלוויה. בין האלפים שנאספו מול ביתו, היו שומרי מצוות לצד כאלו שאינם. הרה"ג רבי מרדכי אליהו זצ"ל ספד לו: "אנו מלווים גדול בתורה, ביראת שמים ובתורת הקבלה. כל ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'. כל אחד יעשה חשבון נפש". הרב אליהו ציין את הענווה המופלגת שאפיינה את רבינו, שכאשר היו מספרים לו שפלוני נפקד ואלמוני החלים בעקבות ברכותיו, היה אומר שאין זה בזכותו אלא בזכות רבו הבבא סאלי זצוק"ל. רבינו נטמן בהר המנוחות בירושלים. זיע"א.                                          

(בכתיבת מדור זה נעזרנו בספר 'ארזי הלבנון')

נוהג בחכמה – קובץ מנהגים

מנהגי חודש אלול (מלוקט מתוך 'עטרת אבות')

א. מראש חודש אלול ועד הושענא רבה פותחים את תפילת ערבית במזמור מיוחד: מנהג רבאט וגלילותיה לפתוח במזמור "תפילה לדוד שמעה ה' צדק" (תהלים יז),    
      מנהג מראכש וגלילותיה לפתוח במזמור "אשרי נשוי פשע" (תהלים לב), ומנהג רבים לפתוח כבשאר ימי השנה במזמור "לדוד ה' אורי וישעי" (תהלים כז).                       

ב. בימים הנ"ל, מנהג כל קהילות מרוקו להוסיף בתפילת שחרית קודם אמירת "קוה אל ה'" את המזמור "לדוד ה' אורי וישעי".                                     

ג. רבים נהגו לערוך תיקון כרת במשך חודש אלול, ובפרט בלילה שקודם ערב ראש השנה.                                

ד. מנהג יהודי מראכש והדרום בשעת הסליחות, כשאומר הש"ץ 'א-לוהי המרכבה' הקהל עונה 'ברוך הוא וברוך שמו'.

קופת הרוכלים – מקורות וטעמים

א. איתא בירושלמי (ר"ה, פ"ד, ה"ח) "שמעה ה' צדק" – זו קריאת שמע, "הקשיבה רינתי" – זו רינון תורה, "האזינה תפילתי" – זו תפילה, "בלא שפתי מרמה" – זו מוסף, מה כתיב בתריה? "מלפניך משפטי יצא" – בטוח אני שיצא לאור משפטי (כ"כ ב'משולחן אבותינו', ע"מ 296). והחיד"א ('סנסן ליאיר', סימן ה) כותב שיאמר "מזמור לדוד ה' אורי" מר"ח אלול ועד הושענא רבה, ומה טוב לאומרו בכל השנה.

ב. וכתב רבי דוד עובדיה זצ"ל ('נהגו העם', חודש אלול אות א) שכן היה המנהג במרוקו, והוא ע"פ מה שדרשו חז"ל "אורי" – בראש השנה, "וישעי" – ביום הכיפורים, והוסיף שמובא בשם הקדמונים שהאומר מזמור זה בימים נוראים, אפילו גזרה רעה נתונה עליו יכול הוא לבטלה. וכן הביאו המנהג ב'זוכר ברית אבות' (ע"מ 122) וב'מגן אבות' (ע"מ רפה).

ג. בשו"ת 'תורה לשמה' (סימן תמט) כתב שמובא בכתבי האריז"ל (שער רוה"ק דף ח, ע"ב), שמי שנעור כל הלילה ולא יישן כלל ועוסק בתורה כל אותו הלילה, יהיה נפטר מעונש כרת אחד אם נתחייב ח"ו, וכל לילה אחד פוטר כרת אחד, עכת"ד. וכן נהגו במרוקו כמ"ש ב'נהגו העם' (חודש אלול, אות ד) וב'נתיבות המערב' (חודש אלול אות כה), ובתוניס ('עלי הדס', פ"ח, אות ז).

ד. 'משולחן אבותינו' (ע"מ 374) כתב שענו 'ברוך הוא וברוך שמו' להביע את חרדתם למשמע המילים 'א-לוהי המרכבה', וכ"כ ב'נתיבות המערב' (שם, אות כג) ונתן טעם לשבח בזה, כי מעשה מרכבה מלמד על סודות הבריאה שעליהם נאמר "סוד ה' ליראיו", ולכן מברכים בזה את הקב"ה חי העולמים.

בעניית ברוך הוא וברוך שמו – מתעוררת מידת הרחמים.

 

 

  • הברכות וברוך הוא וברוך שמו – ממתקים הדינים וזוכה לחיים טובים.רבי שלום משאש

ואפשר לומר עוד בזה מה שאמר הכתוב (דברים ט"ז כ') צדק צדק תרדוף למען תחיה וגו' דמלת צדק גי' אהיה אדני מ"ה שהם כוונת ברוך הוא וברוך שמו כמו שכתבנו. וידוע דכל עיקר עבודתנו וברכותינו הוא לעילוי השכינה הנקראת צדק ובזמן שנקראת צדק היא דין קשה שכולה גבורות ודינין, וע"י הברכות והצדקות היא מתמתקת ונעשית צדקה, וזהו צדק צדק דהיינו כוונת ברוך הוא וברוך שמו שהיא גי' צדק בשביל צדק והיא השכינה תרדוף כדי שתעשה לה מיתוק ותשפיע לה חיים טובים שהם החסדים, ובזה גם אתה תזכה למען תחיה וירשת את הארץ שהיה לך חלק בשכינת עוזנו הנקראת ארץ חיים.

  • על ידי שעונים ברוך הוא וברוך שמו – שמו של ה' מתגדל – ומתרומם.

והנה חקל עם צדק גי' לבש. ויש לפרש בזה מה שאמר הכתוב (תהלים צ"ג א') ה' מלך גאות לבש, לרמוז שע"י עניית ברוך הוא וברוך שמו שהכוונה שלהם גי' לבש, בזה השי"ת מתרומם ומתגדל ולובש גאות מלכות ושכינת עוזנו מתתקנת ומתמתקת כראוי, וזהו ה' מלך גאות לבש לבש, אמר לבש שני פעמים לרמוז שע"י עניית ברוך הוא ברוך שמו שהכוונה שלהם גי' לבש כאמור בזה ה' מלך גאות לבש, ועוז התאזר אף תכון תבל בל תמוט, תבל רומז לשכינת עוזנו, ותבל גי' ב' רי"ו דהיינו שמתמתקים גבורותיה ודיניה. עוד יש לפרש עז התאזר מלת ע"ז גי' אדני עם י"ב אותיותיו במילוי. ואומר שע"י עניית ברוך הוא וברוך שמו שהכוונה שלהם גי' לבש כאמור מתחברת עם דודה שכינת עוזנו ומתחבקים חיבור גבור, וזהו משמעות ברוך הוא וברוך שמו, ברוך הוא כנגד קב"ה, וברוך שמו כנגד שכינתיה, וזהו שאמר ה' עז התאזר דהיינו ע"י עניית ברוך הוא וברוך שמו שכוונתם הוא חשבון לבש כמו שכתבנו בזה ה' עז התאזר דהיינו שעלתה שכינתו שהיא עז כאמור ונתאזרה ונתחבקה עמו, וזהו עז התאזר והדינים והגבורות שבה נתמתקו. וזהו אף תכון תבל בל תמוט. תבל גי' שני רי"ו שהם גבורות נתכוונו ונתמתקו.

ואפשר עוד לרמוז על זה מה שאמר הכתוב (מיכה ז' י"ט): "ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו ותשליך במצולות ים כל חטאתם". ישוב ראשי תיבות ברוך הוא וברוך שמו, ומלת ישוב נמי לשון ענייה כמו וישיבו אותם דבר (במדבר י"ג כ"ו) וכיוצא. ואומר דבשביל הענייה שעונה האדם ומשיב באומרו ברוך הוא וברוך שמו כרמוז במלת ישוב בראשי תיבות כאמור, ע"י זה ה' ירחמנו ויכבש עונותינו, מלת יכבש גי' לבש שהוא מספר הכוונות דברוך הוא וברוך שמו כמו שכתבנו, דע"י עניית ברוך הוא וברוך שמו שהכוונה שלהם גי' יכבש, בזה גם הוא יכבש עונותינו.

  • ברוך הוא – כנגד ריבונו של עולם ו"ברוך שמו" כנגד גילוי שכינתו.

ותשליך במצולות ים כל חטאתם, הנה יש להתבונן בזה דיש שינוי בזה המקרא מסיפא לרישא, דברישא אמר ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו שלא לנוכח, ובסיפא אמר ותשליך במצולות ים לנוכח, ותו ברישא אמר יכבוש עונותינו דהיינו העונות שלנו, ובסיפא אמר ותשלי במצולות ים כל חטאתם, משמע שאנו מבקשים על אחרים ולא על עצמנו. ואפשר לפרש על פי דרכנו שהנה עניית ברוך הוא וברוך שמו , ברוך הוא כנגד קב"ה וברוך שמו כנגד שכינת עוזנו, והנה קב"ה שהוא ז"א הוא הנקרא רוח, ושכינת עוזנו נקראת נפש. וידוע שהחטא פוגם שנפש לבדה, והעון פוגם גם ברוח וזהו שאמר כאן יכבוש עונותינו כנגד ז"א שבו פוגם העון כאמור, וכנגד המלכות שהיא נו' ובה תלוי פגם החטא, אמר ותשליך במצולות ים דהיינו המלכות תשליך במצולות ים כל חטאתינו, וגם זה שלא לנוכח נאמרה, ומ"ש אמר חטאתם ולא אמר חטאתינו, בזה בא להודיע בבירור דעל המלכות מדבר שבה תלוי פגם החטאים. ומ"ם סתומה רומזת למלכות כמ"ש רבינו  זלה"ה במ"ם דלעולם ועד דק"ש שעל המטה, ובמ"ם דלמרבה המשרה, וע"ז אמר חטאתם, קרי ביה חטאתם מ"ם דהיינו החטאות שפוגמים במלכות שהיא מ"ם המלכות תשלי אותם במצולות ים.

שיר השירים בעברית ותרגום לערבית יהודית מוגרבית

D'après le manuscrit de Rabbi Yossef Boussidan זצו'קל

שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה –  David Ouanounou

עלון תפארת אבות לראש השנה….

%d7%aa%d7%a4%d7%90%d7%a8%d7%aa-%d7%90%d7%91%d7%95%d7%aa-%d7%92%d7%9c%d7%99%d7%95%d7%9f-6-%d7%a8%d7%90%d7%a9-%d7%94%d7%a9%d7%a0%d7%94-%d7%a2%d7%9e%d7%95%d7%93-1

תפארת אבותינו….עלון לראש השנה

דבר המערכת%d7%aa%d7%a4%d7%90%d7%a8%d7%aa-%d7%90%d7%91%d7%95%d7%aa-%d7%92%d7%9c%d7%99%d7%95%d7%9f-6-%d7%a8%d7%90%d7%a9-%d7%94%d7%a9%d7%a0%d7%94-%d7%a2%d7%9e%d7%95%d7%93-1

הפעם אנו מתכבדים לארח את הרב מאיר אלעזר עטיה שליט"א

כוחו של מנהג

   מסורת ההלכה השלובה במנהג שנתקבל על ידי חכמי הדורות ושעל ידם נתייסד, מהווים עבור כולנו יסוד לקיום המצוות היומיות, יען כי כמעט ואין בנמצא נושא הלכתי שלא רבו בו הדעות זה אומר בכה וזה אומר בכה, ואף שכולם מכוונים לאמת, ומסור בידנו על כגון זה ש'אלו ואלו דברי א-להים חיים', מכל מקום הלומד על מנת לקיים עומד נבוך היאך יקיים, ובדרכו של מי יאחז.

  וזה כוחו של מנהג, המורה דרך ברורה בנתיבי התורה, אחר שהמנהג נמסר דור אחר דור מפי מאורי האומה שהיו בכל מקום, וברוח מבינתם, ובהנהגת הדורות שייעדו להם ממרום, ראו לנכון היאך לקבוע המנהג בדברים שרבו בהם הדעות. וכל זה לשעה ולדורות, שתורתנו תורת נצח היא ולא תשתנה בשום זמן חס ושלום. ועל כן יאחז צדיק בדרך אבותיו ובזה לא ידע עיקש ופתלתול, וסרו הספקות, ונותרו באהלי מי שאין בידם מנהג ועליהם להכריע מדעתם בין ההרים הרמים. וכך מפורש בתלמוד ירושלמי (מסכת פאה פרק ז' הלכה ה'): דאמר ריב״ל דאמר רבי אבון בשם ריב״ל לא סוף הלכה זו, אלא כל הלכה שהיא רופפת בבית הדין ואין את יודע מה טיבה, צא וראה מה הציבור נוהג, ע״כ.

   וגדולה מזו מבואר בירושלמי (ערובין פ״ג ה״ט) שאף כשיש הוראה ברורה מחכמי הדור, אלא שנוגדת היא את המנהג יש לילך אחר המנהג. וכך הם דברי הירושלמי: ר׳ יוסי מישלח כתיב להון אף על פי שכתבו לכם סדרי מועדות אל תשנו מנהג אבותיכם נוחי נפש. וביאר שם ה'קרבן העדה' וז״ל: הכי פירושו, אף על פי שכתבו לכם סדר תפילת המועדים אל תשנו ממנהג התפילות שהנהיגו אבותיכם, עכ״ל. והגאון רבי אליהו אילוז ראב״ד מקודש בעיר טבריה לפני למעלה ממאה שנה (ואשר נולד בעיירה מזגידה שבמחוז תאפילאלת) כתב בספרו 'יש מאין' (ח"ב סי' א) וז״ל: ופוק חזי מה שכתב מהרש״ל בתשובה (סי' צ"ח) ודע שכל רבותי ואבותי ששמעו גאוני עולם ראיתי שלא נהגו ככה, ואם היה רשב״י עומד לפנינו וצווח לשנות המנהג שנהגו הקדמונים לא נשגח ביה ע״כ. וכיו״ב כתב השער אפרים ז״ל (סי״ג) בשינוי נוסח התפילות אם יבוא אליהו ויאמר שנשנה מנהגנו אנחנו לא נשמע לו עכ״ל.

   וראה מה שכתב בשו״ת 'קרית חנה דוד' (ח״א יו״ד סי׳ יא) וזה לשונו הטהור: ומכאן תוכחת מגולה שלא יקל האדם במנהג שנהגו בית ישראל, הגם שיראה לו שאין באותו מנהג שום טעם יאחז במעשה אבותיו ולא יהיה חכם בעיניו, שאם הוא נראה ריק, הוא מכם, ובודאי כי לא לחנם הוקבעו כי הראשונים היו בקיאים בכל דבר צופים אמרום ויסדום ביסוד מוסד עכ״ל . לאור האמור אנו בני המערב האוחזים במנהגי אבותינו הקדושים, אל לנו לזוז מדבריהם כי נאמר "שמוני נוטרה את הכרמים, כרמי שלי לא נטרתי"?! וזכותם וזכות תורתם התמימה היא שיכולה להגן עלינו ועל כל ישראל אחינו. ויהי רצון שנזכה לשנה טובה ומבורכת אכי״ר.

 

ע״ה מאיר אלעזר עטיה.

מחבר ספרי 'אבותינו' מנהגים על פי חכמי מרוקו,

ספרי בקשות שירה ופיוט בנוסח יהודי מרוקו,

והמקליט לראשונה ללימוד את כל שירי הבקשות מספר ״שיר ידידות״.

 

בברכת שנה טובה ומתוקה, מערכת "תפארת אבות"

 

פרפראות מחכמינו

ה' נחלי דמעותי מעי הרתיחו

 (מתוך פיוט "ה' שמעתי שמעך יראתי")

תפילה שהיא בדמעות שליש, מעלה אותה המלאך מיכאל לפני הקב"ה. ולמה דווקא המלאך מיכאל?

אמרו על זה רמז מדברי המשנה: "מעלין את המדומע באחד ומאה", ו'מיכאל' גימטריא אחד ומאה, יבוא הוא ויעלה את המדומע – תפילה הנאמרת בדמעות.

רבי יהודה קיסוס (1925 – 1987), שמשו של ר' רפאל  טולידאנו, 'מקורך ברוך'

 

כי שומע קול שופר אתה 'ומאזין תרועה'

על דבר קרוב שייך לשון 'האזנה', ועל הרחוק נכון לשון 'שמיעה', משה רבינו ע"ה שהיה קרוב לשמים אמר 'האזינו השמים', ולגבי הארץ אמר 'ותשמע הארץ', אך ישעיה הנביא שהיה קרוב לארץ אמר בהיפך 'שמעו שמים והאזיני ארץ'.

ועם זה יובן מה שאנו אומרים במוסף דראש השנה 'כי שומע קול שופר אתה ומאזין תרועה ואין דומה לך'. שהכוונה היא 'כי שומע קול שופר' שתקיעת שופר פשוטה רומזת לצדיק ולכך נאמר 'כי שומע' היינו מרחוק. 'ומאזין תרועה' הוא בעל תשובה, כנשמע מלשון 'תרועה' – לשון שבירה, ששבר חומרו וחזר בתשובה. ולכך נאמר 'ומאזין תרועה' שבעלי תשובה הם תחת כסא הכבוד ושייך בהם לשון 'האזנה'.

רבי יוסף אוחיון (נפטר בשנת 1956), חבר ביה"ד בעיר אספי,

'ליקוטי אמרים – אמרי יוסף' עמ' לב

 

איך יתכן שהעבירות יהפכו לזכויות?

להסביר העניין, שהוא דבר קשה, לומר שהעבירות יחשבו לו [לבעל תשובה] כזכיות. וכמו שדקדקו המפרשים ז"ל, אמרתי שהסברא לזה שידוע שמצות התשובה היא מצות עשה ממצוות התורה. ואם כן, כיון שעבר כמה עבירות ושב ונתחרט והתוודה על כל מה שעשה בפרט, נמצא שקיים מצות עשה נגד כל עבירה ועבירה. הרי שכנגד מספר העבירות שעשה, קיים מצוות ע"י מצות התשובה  שעשה על כל אחת ואחת. ולפי זה נתיישבה התמיהה הנז'.

רבי אברהם קוריאט (חי במאה הי"ט), רב ומו"צ בעיר מוגאדור, 'ברית אבות'

והרב הגדול רבי מסעוד בן גנון ע"ה הסביר העניין בסגנון שונה, וז"ל: כי  ידוע כי ממצות ל"ת שיעשה האדם נעשה קטיגור, ומכל מצות עשה נעשה מלאך סניגור, כי על כן בשוב מאחד מעוונותיו מקיים עליו מצות עשה, כמ"ש 'ושבת עד ה' א-להיך', וע"י תשובה זו מהפך העוון לזכות, ועושה מהקטיגור סניגור, וז"ש הכתוב 'כי נרצה עוונה' ר"ל שנהפך ונעשה העוון רצון.

רבי יצחק גרשון, 'קרן בן שמן' עמ' תד

 

מלך עוזר ומושיע ומגן – כנגד ד' זמני תשובה

…ולזה ראוי לכוין כשאומר 'מלך עוזר ומושיע ומגן': מלך – כנגד יום ראש השנה, שאנחנו ממליכים את הקב"ה עלינו ואומרים המלך הקדוש וכו'. עוזר – בעשרת ימי תשובה, שהקב"ה קרוב ומקבל תשובת עמו, ככתוב 'דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב', שזה נאמר על עשרת ימי תשובה. ומושיע – ביום הכיפורים, שהשטן אינו מקטרג ואדרבה חוזר להליץ טוב על עם ישראל כנזכר במדרש. ומגן – ביום הושענא רבא, שמתעוררים רחמיו על המהרהרים תשובה אפילו בעת זה, המאוחר, ומגן עליהם.

רבי דוד דנינו (חי במאה הכ'), 'אור חדש' – דרוש לר"ה

 

מלוקט מתוך הקונטרס 'אורי וישעי'

 

סדר הדורות – קורות אבותינו בארץ המערב

תשובות הגאונים לצפון אפריקה

   כאמור בעלון הקודם, בכל תקופת הגאונים (589 – 1038 למניינם) אין אנו מוצאים ארץ או מדינה, שיהודיה עמדו במשא ומתן תמידי עם הישיבות בבבל  כיהודי צפון אפריקה. כעת נדבר על אופן שליחת וקבלת התשובות בימים ההם.

כיצד היו נשלחות השאלות לבבל

   השאלות היו נשלחות ע"י סוחרים בבליים גדולים מבגדד ומבצרה, הבאים לרגל מסחרם לארצות אירופה ואפריקה. השאלות מספרד היו נשלחות לקירואן (תוניס), ומשם ע"י שיירות לקהיר. קהיר הייתה תחנה מרכזית בשביל חליפות השו"ת והאגרות – בין הישיבות הבבליות וארצות אפריקה וספרד. בה ישב פקיד הישיבה, אליו היו מגיעות כל השאלות והנדבות המיועדות לישיבה, והוא היה שולח אותן ע"י אנשים אמונים דרך ארץ ישראל וסוריה לבגדד. ובכיוון ההפוך, הגאונים היו שולחים את התשובות והמכתבים דרך קהיר לאלג'יר, תוניס, מרוקו וספרד.

   כשהיו תשובות הגאונים ואיגרותיהם מגיעות לקהיר, היו חכמי המקום מעתיקים אותן לפני שישלחו לתעודתן. כך מתבארת העובדה שתשובות ומכתבים שנועדו לארצות אחרות נמצאו בגניזה הקהירית. את משרת פקיד הישיבה היה ממלא אחד מגדולי קהיר, והדבר היה נחשב לכבוד גדול. כמה מפקידי הישיבה בארצות אחרות היו בעלי התואר הגבוה "ריש כלה", שניתן להם ע"י הגאונים, תואר המראה על גדולתם בתורה ומעמדם הרם.

 עריכת התשובות

   עד שהיתה השאלה מספרד מגיעה לבבל, היתה עוברת בדר"כ תקופת זמן של שנה, וכן גם התשובה. ומכל מקום לא רפו ידיהם של השואלים והמשיבים, עד כדי כך שאנו מוצאים לפעמים שהשואל חוזר לשאול את הגאון על מה שכתב אליו בתשובתו. בעריכת התשובות לקחו חלק יחד עם הגאון גם חכמי הישיבה. סופרי הישיבה היו מקריאים לפני הנאספים את השאלות, והם גם כתבו את התשובות על פי ציוויו של הגאון. סופרי הישיבה היו גדולים בתורה, ויש מהם שהגיעו למעלת אלופים וראשי כלה, או זכו גם להתמנות אח"כ לראשי הישיבה, כגון רב יהודה אבי אביו של רב שרירא גאון, ורב ישראל בנו של רבי שמואל בן חפני גאון.

יחס הקהילות לתשובות

   התשובות נתקבלו בכל מקום כדבר-מלך. מכתבי הגאונים וראשי הגולה לקהילות היו נקראים ביום השבת בכל בתי הכנסת, כשכל הקהל עומד על רגליו. מקריא המכתב היה אחד מחשובי הקהל, ויתר גדולי הקהל היו עומדים בשעת הקריאה מימינו ומשמאלו. התשובות שהתקבלו בכל קהילה וקהילה, הועתקו ונשלחו אל קהילות נוספות.

   מלבד פירושי התלמוד, המבואות ותשובות הגאונים, גם ספרי ההלכה של הגאונים היו מקור חשוב בעולם התורה. בעלון הבא נפרט מעט אודותיהם בע"ה.

 

בעריכת המדור נעזרנו בספר 'הרי"ף בין ספרד לאשכנז"

נחלת אבות – פרקי אבות (ר' יוסף משאש)

הוא היה אומר, עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו. בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך (אבות ב, ד)

   בזה המאמר רבו הפירושים, וכולם אמת, והמאמר סובל את כולם, ואנחנו בס"ד לרגל המלאכה מלאכת הקדש, נאמר קצת מהם בתוספת נופך ובהרחבת דברים, והם:

כי הנה רצון כל אדם מישראל לעשות רצון קונו, רק החומר הגס מתגבר עליו, וכמו שכתוב (ברכות יז.) ר' אלכסנדרי בתר דמצלי אמר הכי [לאחר שהתפלל היה אומר כך]: רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב, שאור שבעיסה [גסות החומר] ושעבוד מלכויות, יהי רצון שתצילנו מידם, ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם, עכ"ל. וכן הוא יתברך, רצונו תמיד להטיב, כי הוא מקור הטוב, רק עונותינו מונעים ממנו הטוב, כמו שאמר המלך החכם במשליו "אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל ה' יִזְעַף לִבּוֹ" (משלי יט, ג).

מעשה עם מראות הפלא

   והמשל על זה, לכפר אחד שלא נראה ולא נשמע בו שיש מראות בעולם. פעם אחת נתאכסן אצל אחד מהם אדם נכבד מעיר גדולה, ובבוקר בקומו ממיטתו רצה לתקן עצמו ולסרוק בלוריתו, ויבקש מבעל הבית להביא לו מראה לטושה לראות בה את פניו. ובעל הבית וכל ביתו לא ידעו מה מבקש, ויבאר להם עניין המראות ויתפלאו מאוד. ובעל הבית ביקש מהאורח להוליכו עמו לעירו להראותו הפלא הגדול הזה, ויעש כן, ובהגיעם לעיר הוליכו לחנות גדולה של מוכר מראות. והכפרי היה מעורבב ומזוהם, ויאמר לבעל החנות תן לי מראה יפה, ויראה בה דמות דיוקנו, וימאסו פניו בעיני עצמו, ויאמר לבעל החנות בכעס גדול, מדוע תהתל בי לתת לי מראה רעה זו? אמר לו בעל החנות, מה עוול מצאת בה, ויאמר לו, זו אינה מראה את הפנים יפות, ולהפך כעורות ומזוהמות, ויאמר לו המוכר, וכי המראה מחדשת דבר באדם? היא מראה את האדם כמות שהוא, אם יפה יפה, אם כעור כעור, ובכן תקן עצמך תחילה, רחוץ פניך, וסרוק שערך, ותקן כובעך, ותמצא פניך יפות, ויעש כן, וירא פניו חדשות ויפות.            

   כן האדם עם בוראו, אם יתקן מעשיו, בטוב יקבל השפע הטוב, וימצא עצמו תמיד בטוב, ואם לאו, ימנע ממנו השפע וימצא עצמו ברע, וזהו מ"ש הכתוב "אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל ה' יִזְעַף לִבּוֹ", כאותו כפרי אשר כעס מחסרון דעתו כי המראה אינה טובה, על כי לא ראה בה פניו יפות.

בטל רצונך מפני רצונו

   נראה בס"ד לפרש ע"פ מ"ש רז"ל, יש נענש על שחלל את השבת, ויש נענש על ששמר את השבת במקום שיש פקוח נפש, ויש נענש על שראה את הערוה ונגע בה, ויש נענש על ששמר עצמו שלא לראותה ושלא לנגוע בה היכא [במקום] שראה אישה טובעת בנהר ולא הצילה שלא ליגע בערוה מפני רצונו יתברך. כי זהו רצונו, לחלל שבת בפקוח נפש ולאחוז בערוה להצילה, כדי שיבטל גם הוא רצון אחרים שירצו להזיקך מפני רצונך, שלא תאונה אליך רעה, או אם תבוא אתה לידי מדה זו של צורך חלול שבת, או אשתך או בתך לידי טביעה בנהר, יבטל רצון אחרים שייתן בלבם להציל אתכם, כאשר חפץ בהצלה.

מעשה על בטל רצונך מפני רצונו

   וענין זה מצוי תמיד אצל כל אדם, אם מקח וממכר בשעת תפלה, או בשעת קביעות עתיו לתורה, או בשבת או ביו"ט, וכיוצא בזה הרבה. ומעשה היה לפני בתלמסאן [באלג'יר] באחד ממדרגה שפלה, שדיבר על לב נערה כלולה וממדרגה גבוהה, לקחתה לאשה, והיא והוריה השליכוהו בחרפה ובוז. ושוב, נפש נוצרית כלולה ובעלת נכסים חשקה בו מפני יופיו, וגם הוא חשק בה מאד, והוריו בשמעם חרדו עד מאד, ובאו לפני בבכי ובתחנונים לטפל בו להסיר לב האבן מבשרו, כי חרפה היא להם מאד, ומה גם נגד ה'. ובדברי עמו הבטחתיו בחסד אל, כאשר יבטל רצונו מפני רצון בוראו, המקום ב"ה יבטל גם הוא רצון אותה הנערה ורצון הוריה מפני רצונו. ומה' יצא הדבר, כי האמין בדברי, ובמשך ד' ימים נפרד מאותה נוצרית בהכאה וקללה, ומרוב צערה נסעה תכף לצרפת. ואחר ימים אחדים, דיבר על לב אותה נערה יהודיה, ונתרצית להיות לו לאשה, וגם הוריה בשמעם הסכימה דעתם, ולא עברו ימים אחדים עד שכנסה לחופה, ועלה זווגם יפה. ורגל על לשונו תמיד לומר, בטל רצונך מפני רצונו וכו'. זהו רבותי מה שיכולתי להגיד לכבודכם עתה, בעזרת האל הרואה ועין אותו לא ראתה, הוא יפרקנו מכל עקתא, אמן.

חדד ותימא – מדור ההלכה

כיצד תנהג קהילה שעקרה ממקומה למקום אחר?

'זכרוננו וזכרון אבותינו'

   האיסור לנטוש מנהגי אבות מופיע במסכת פסחים (נ:), שם מובא שבני בית שאן נהגו שלא ללכת למכור את סחורתם בשוק של העיר צידון שחל בערב שבת, וזה כדי שלא להיבטל מהכנת צרכי שבת, באו בניהם לפני ר' יוחנן ואמרו לו אבותינו עשירים היו ולא הוצרכו לעמול למלאכתם בערב שבת, אך אנו זקוקים ללכת לשוק של צידון בערב שבת כדי להתפרנס, ענה להם ר' יוחנן כבר קיבלו אבותיכם הנהגה זו עליהם, ואם כן חייבים אתם להמשיך במנהגם שנאמר 'שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ'(משלי א, ח). והתוספות (שם, נא. ד"ה 'אי אתה') כתבו שאין לבטל אלא מנהג שנהגו בני המדינה מעצמן ומנהג טעות הוא, אבל מנהג שהנהיגו על פי תלמידי חכמים אין לבטל, ע"כ. ובשו"ת 'נבחר מכסף' (סימן א, לר' יאשיה פינטו ע"ה, רבו וחותנו של רבי שמואל ויטאל בנו של המהרח"ו ע"ה) כתב דקיימא לן מנהג מבטל הלכה אפילו במילתא [בדבר] דאית ביה [שיש בו] נדנוד איסור…ומנהג קבוע יש לילך אחריו אפילו יבוא אליהו הנביא ויאמר בהיפך.

'שאי סביב עיניך וראי כולם נקבצו באו לך'

   לאחר הדברים הנ"ל נשאלת השאלה האם לאחר עלותנו לארץ הקודש צריכים אנו ואולי אף חייבים להמשיך במסורה הנמסרת בידנו מדור דור, או שמא עלינו לקבל ולאמץ לעצמנו את מנהגי ארץ ישראל. ואם כן, האם באמת קיים מושג כזה שנקרא 'מנהגי ארץ ישראל' או 'מנהג ירושלים'?! והדברים צריכים ברור.

המאה הט"ז – תקדים חשוב לתקופתנו

   למצב שלנו בארץ הקודש כיום של מפגש בין עדות, יש תקדים חשוב ביותר. המאה הט"ז היתה עדה לנדידה כללית של עם ישראל מן המערב אל המזרח. גירוש ספרד הביא קהילות שלמות מקצה המערב אל טורקיה, הבלקנים, א"י ועוד. הגירושים השונים מגרמניה (1465 ועוד) העתיקו אוכלוסיות רבות של יהודים בני אשכנז למזרח אירופה ומעט לאיטליה, א"י ומצרים. בעיר היהודית הגדולה סלוניקי [יוון] היו שבע קהילות שונות בזמן הרד"ך, רבנו יוסף קארו, מהרשד"ם, ועוד. חכמים אלו נדרשו למצב המגוון הזה, ונשאלו האם הקהילות הנודדות חייבות לשמר את מנהגיהן הקדומים, או שהן צריכות להשמע לפוסקים המקומיים?

דין יחיד שעקר ממקומו למקום אחר

   שנינו במסכת פסחים (נ.) "ההולך ממקום שעושין [מלאכה בערב פסח לפני חצות] למקום שאין עושין, או ממקום שאין עושין למקום שעושין, נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם, ואל ישנה אדם מפני המחלוקת (וזה נאמר כשרוצה לשוב למקומו הראשון), ע"כ. ובהמשך (נא.) אומר רב אשי שמי שהלך לדור במקום אחר ואין דעתו לחזור למקומו הראשון, חייב לקבל על עצמו את מנהגי המקום החדש. וכן פסק מרן בש"ע (יו"ד, סימן ריד, בסופו) וכן דעת כל הפוסקים ראשונים ואחרונים. והשאלה היא האם דין זה חל דווקא על יחידים שעקרו ממקומם, או גם על קהילות שלמות?

סתירה בדברי מרן בשו"ת 'אבקת רוכל'

   נשאל מרן (שו"ת 'אבקת רוכל', סימן ריב) אודות העיר פליבינא [בבולגריה] שהתיישבו בה ספרדים ואשכנזים, ואח"כ הגיעו עוד בני אשכנז אל העיר, ורצו להקל כמנהגם ושלא כמנהג ספרד. והשיב מרן: שכשבאו יהודים לעיר הזו באו ספרדים ואשכנזים ביחד, ומחמת שהיו הספרדים מרובים לכן בני אשכנז צריכים להיגרר אחריהם. ואף אם אח"כ הגיעו עוד אשכנזים לעיר עד שנעשו הרוב, אעפ"כ נוהגים כהספרדים לפי שבתחילה היו הספרדים הרוב.       

   אמנם בסימן ל"ב (שם) נשאל מרן האם קהילות שנוהגות כהרמב"ם אפשר לכופן לנהוג כהטור? והשיב: מי הוא זה אשר יערב אל לבו לגשת לכוף קהילות שנוהגות כהרמב"ם ז"ל לנהוג כשום אחד מהפוסקים…ומה גם אם נהגו אבותיהם ואבות אבותיהם שאין לבניהם לנטות ימין ושמאל…וליכא משום 'לא תתגודדו', שהואיל וכל קהל נוהג כמנהגו הראשון, הרי זה כשני בתי דינים בעיר אחת, שאין בני קהל אחד כופין לבני קהל אחר, ע"כ.

ולכאורה דברי מרן סותרים אחד את השני!

החילוק שבין יחיד לקהילה

   בספר 'מגן אבות' (עמ' תקמב) יישב דברי ה'אבקת רוכל', וכתב שיש לחלק בין יחידים שהגיעו לדור בעיר אחרת שאז הם בטלים לגבי יושבי המקום, משא"כ קהילה שלמה שכולה נוהגת כשיטה אחרת, שהגיעו לדור במקום מסוים פשוט שהם לא בטלים ליושבי המקום. והסברא בזה דמבואר בדברי מרן שכל הטעם לנהוג כאנשי העיר אינו אלא משום המחלוקת, ובזה יש לחלק בין יחיד שנראה כיוצא דופן אם לא ינהג כאנשי המקום, לבין קהילות שלמות שכל אחת נוהגת כמנהגה ואין שום חשש למחלוקת. והביא שכן כתב המהרשד"ם (יו"ד, סימן מ ו-מב) שדווקא יחיד המגיע למקום חדש צריך לנהוג כמנהג המקום, אך קהילה שלמה ממשיכה לקיים מנהגה הראשון, ואין בזה משום 'לא תתגודדו'. וכ"כ הפר"ח (סימן תצו, אות יט) שקהילה שלמה שעקרה ממקומה למקום אחר צריכים להמשיך במנהגיהם שנהגו במקום שבאו ממנו. והוסיף ב'מגן אבות' שכן מתבאר להדיא בדברי מרן (אבק"ר סימן קצא) גופא שכל קהל בפני עצמו נוהג ואין אחד כופה לשני. ועוד תירץ בשו"ת 'עטרת שלמה' (קונטרס 'עטרת זקנים', סימן כט) שבתשובת מרן בסימן רי"ב הנ"ל מדובר שכשבאו הספרדים והאשכנזים לדור בפליבינא נשתוו שתי הקהילות בהסכמה להיות קהילה אחת, ומתוך שהספרדים היו הרוב לכן האשכנזים חויבו לנהוג כמותם, ומכוח קבלה זו כל הבא לדור באותו המקום חייב לנהוג כמנהג המקום. משא"כ בסימן ל"ב שלא היתה קבלה על מנהג קבוע ומוסכם לכל בני המקום וכל קהל רשאי לנהוג כאבותיו.

כל קהילה שיש לה בית כנסת ומנין משלה נחשבת כבית דין וכקהילה בפני עצמה ואינה מתבטלת למנהגי המקום

   ה'באור הלכה' (סימן תסח, ד"ה 'חומרי מקום') כתב שמצוי בקהילות הגדולות, שנמצאים בהם כמה קהילות שכל אחת מתנהגת כפי מנהג אבותיה מדור דור, וכן מתבאר מהפר"ח שקהילה שיש בה מניין מקרי קהילה. והוסיף ב'מגן אבות' (עמ' תקמג) שכן שמע כמה פעמים ממורנו הרב שלום משאש ע"ה שלא שינה משום דבר שהיה נהוג במרוקו גם לאחר עלותו לא"י. וכן שמע מהרב מרדכי אליהו ע"ה שעל בני מרוקו להמשיך במנהגם לברך על ההלל גם בא"י. וכן שמע מהגרי"ש אלישיב ע"ה שאפילו אם נמצא בית כנסת אחד בעיר של יוצאי מרוקו נחשב כקהילה בפני עצמה ואינם בטלים ועליהם להמשיך מנהגם.

   ומעשה בבית כנסת של יוצאי מרוקו בירושלים שנהגו לא לברך על ההלל בר"ח כמנהג עדות המזרח בא"י, והורה להם הרב אלישיב ע"ה לחזור ולברך כמנהגם הקדום ואפילו התרת נדרים אינם צריכים על זה, דהרי זה טעות בדבר משנה שלא צריכים להתיר הנדר. וע"ע ב'עטרת שלמה' (שם) שהביא דעות הרבה פוסקים שאף בעיר אחת יכולים כל קהל לנהוג מנהגיו ואין בזה חשש לא תתגודדו ח"ו, וכן האריך בנד"ד הרב כה"ח (סימן תסח, סעיף סה) ע"ש.                  

מנהג ארץ ישראל / מנהג ירושלים

   והנה ישנם הטוענים שכל מי שעלה לארץ הקודש צריך לקבל עליו מנהגי המקום. הבה נבדוק האם קיים 'מנהג אחיד' בארץ ישראל? 

לפני שנת 1099 (למניינם) טרם הוחרבו הקהילות ששרדו מזמן בית שני ע"י הצלבנים, מנהג א"י היה מבוסס על התלמוד הירושלמי, ברם לאחר חורבן הקהילות מעיד בשו"ת ר' בצלאל אשכנזי (סוף סימן ב): "ולא זו בלבד אלא שבכל המנהגים שיש בארץ כעת, אין בהם מכל המנהגים שנזכרו בגמרא שהיו בא"י". וכן המנהגים שנוצרו אח"כ עם עליית 300 רבנים מצרפת בראשית המאה הי"ג ואח"כ עם בוא מגורשי ספרד לא התחשבו באותו מנהג קדום ואין הם דומים למה שמכונה כיום הנוסח הירושלמי.

   כמו כן, מסתבר שגם הנוסח הירושלמי אינו אחיד כלל! ולהלן שתי דוגמאות:

א. ישנם הרבה סידורים של עדות המזרח שהודפסו בארץ לפני קום המדינה שמכילים את ברכת ההלל בר"ח (בניגוד למה שטוענים כיום עדות המזרח שאין לברך על ההלל בר"ח).

ב. הגרע"י ע"ה ('ילקוט יוסף', מועדים ע"מ קמח) פסק שיש לחתום את ברכות ההפטרה בשבת חול המועד בחתימה 'מקדש השבת' ולא 'מקדש ישראל והזמנים'. אך הכה"ח (סימן תצ, אות עה) כותב שבמדינת בבל ואגפיה, וכל ערי הודו ופרס חותמים 'מקדש השבת וישראל והזמנים' בשבת חול המועד של סוכות, ומעיר הכה"ח שמה שאמרו שמנהג ירושלים הוא לחתום רק 'מקדש השבת' אינו לגמרי נכון, אלא היו מנהגים מחולקים בתוך ירושלים עצמה (ויש עוד המון דוגמאות לכך שאין וגם לא היה אף פעם מנהג אחיד בירושלים ואכמ"ל).

   למעשה היו תמיד קהילות שונות בארצנו, היתה תמיד קהילה אשכנזית בירושלים ובערים אחרות בא"י ששמרה על ייחודה, השל"ה הקדוש היה לרבה של הקהילה האשכנזית במאה הי"ז, וכן במאה הי"ט הגיעו לארץ תלמידי הבעש"ט והגר"א ע"ה והקימו בה קהילות חשובות, וכן קהילה של יוצאי צפון אפריקה שכנה מקדם בארץ הקודש כמ"ש ר יהודה אלחריזי בתחילת המאה הי"ג, כשביקר בא"י, בספרו 'תחכמוני' (שער ארבעים ושש) כי מצא בירושלים "את הקהילה החשובה מן המערבים" [יוצאי צפ"א]. בסוף המאה הט"ו הגיע לארץ רבינו עובדיה מברטנורא, והוא מספר כי בשנת הרמ"ה (1485) היו מתפללים בירושלים "לפי מנהג צפ"א".

מסקנא דמילתא

   ובכן היו תמיד קהילות שונות בארץ ישראל : מוסתרעבים [קהילות מזרחיות], ספרדים [שהגיעו מגירוש ספרד], מערבים [יוצאי צפון אפריקה] ואשכנזים, והן קיימו בארץ מנהגים שונים כל קהילה כפי מסורתה העתיקה. ולכן אי אפשר לומר שיש בארצנו 'מנהג קבוע' ולחייב הציבור לנהוג כך או אחרת ולנטוש מנהגיהם הותיקים. וכל עוד שיש קהל בעל מנין משלו יכולים וחייבים הם להמשיך ולנהוג כמנהג אבותיהם, ועליהם תבוא ברכת טוב אמן סלה ועד.

בעריכת המדור נעזרנו בספרים: 'מגן אבות' (לבהר), 'דברי שלום ואמת' (טולדאנו), 'עטרת שלמה' (דיין) ו'עטרת אבות'.

 מלכי רבנן – חכמי המערב

רבי רפאל בירדוגו זיע"א – המלאך רפאל

תק"ז (1747) – כ"א תשרי תקפ"ב (1822)

ויזרח אור

   רבי רפאל בירדוגו, הידוע בכינוי "המלאך רפאל", היה מגדולי חכמי ופוסקי מרוקו. רבינו נולד בשנת תק"ז (1747 למניינם) לאמו רחל ולאביו רבי מרדכי המכונה המרבי"ץ  בעיר מקנס שבמרוקו. בצעירותו למד תורה מאחיו הגדול רבי יקותיאל, ומסופר כי היה חי בעוני רב ומרוב דלותו לא הייתה ידו משגת לקנות נרות ללמוד לאורם, ועל כן היה לומד לאורה של הלבנה. בעניין זה, רבינו העיד על עצמו כי כתב את חיבוריו "מתוך הטירוף ומתוך יוקר השער ומתוך חוסר כל, ירחם ה'".   בשנת תקכ"ב (1762), והוא בן 15, מת עליו אביו. ביום פקידת החודש נשא רבינו הספד גדול בו נתגלתה גדולתו בתורה. בהמשך חייו נתגדל רבינו בחכמה ועושר אך זיכרון שנות עניותו לא מש מנגד עיניו, ובא פעמים רבות לידי ביטוי בתקנות הקהל שתיקן ובפירושים שכתב להרבות בזכות עניי ישראל ולעמוד לימינם.

אב בית דין מקנס

   בשנות השלושים לחייו, רבי רפאל נתמנה לאב בית דין בעיר מקנס, והתקבל בקהילות המערב כמורה ההלכה של הדור כולו. כמנהיג הקהילה, רבינו היה משענת ומקור נחמה ליהודי המערב בשנות הבצורת ובמגפת הדבר, שפקדו את ארצות המערב, ובפרט בזמן פרעות תק"ן – תקנ"ב (1790- 1792) בהם מאות יהודים נרצחו על קידוש השם, בנות ישראל עונו, ובתי היהודים הועלו באש. רבי דוד חסין, משורר התקופה, שהיה נשוי לאחותו של רבינו כתב את קינתו הידועה על פרעות אלו.

עיון בספריו

   ספריו של רבינו מעידים על גדולתו כפוסק יחיד במינו במלוא מובן המילה. שריד מדורות ראשונים אשר לא הניח פינה בתלמוד ובפוסקים שלא נשתטח בה, וגם בחכמת הקבלה קנה לו חלק גדול. כל חכמי דורו שמעו לדבריו ונטו להכרעתו, והלכה כמותו באיסורי ודיני. רבינו נודע בחתירתו לצדק ואמת, וגם אם לעתים היה בדעת מיעוט לא חת מלומר את דברו. אופיו העז ניכר מבין שורות ספריו, ותמיד מדבר הוא בתקיפותו של גדול. את אלפי התשובות שכתב לכל מבקשי ההלכה ואוהבי האמת, שלח בקיצור נמרץ ובסגנון צח וברור.

   רבינו תיקן תקנות וחיבר ספרים בתחומים שונים ביהדות: תנ"ך, תלמוד, הלכה, אגדה, מנהגים ושו"ת. אחד מספריו החשובים ביותר הוא 'לשון לימודים' הספר היחיד שכתב בערבית-יהודית ולא בעברית,  הכולל תרגום ופרשנות (שרח') של מרבית התורה. ספר זה נכתב בעיקרו עבור צעירים בני הקהילה, ועל כן יצרו ממנו העתקים רבים לאורך השנים. ספרי פרשנות מקרא נוספים שחיבר הם 'מי מנוחות' – דרשות על התורה, ו'משמחי לב' – פירוש המבוסס על פרשנויות גדולי ספרד. ספר השו"ת הגדול שלו 'משפטים ישרים' היה זה שפרסם את שמו כפוסק חשוב במרוקו, ודי לנו לעיין בספר זה כדי להבין את גודל גאוניותו. ספרים נוספים שחיבר: 'תורות אמת' – פירוש על השולחן ערוך, 'רוקח מרקחת' – על אגדות התלמוד, 'שרביט הזהב' – פירושו על הש"ס אותו חיבר בגיל 24, 'חסד ואמת' – דרשות והספדים, 'רב פנינים' – דרשות, 'קיצור תקנות חכמי קאשטיליא' וספר 'דיני שו"ב כמנהג המערב'.

גדולתו בעיני חכמי דורו

   זכר הרב לא מש מפי כל ציבור תושבי המערב, ובפרט מפי חכמיו וגאוניו שהגו בספריו וקבלו עליהם את הוראותיו כמשה מפי הגבורה. על דעותיו סמכו רבני בתי הדין בכל פסקיהם וחיבוריהם. דוגמא לכך ניתן לראות בדברי התוכחה של רבי יעקב בירדוגו – בן אחיו של רבי רפאל – בתשובה לרבני פאס שהורו נגד דעת המחבר, וזו לשונו: "…ובפרט הרב מר דודי שהוא אילן גדול לסמוך עליו, ומאן ספין ומאן רקיע להוציא ממון נגד דעתו ז"ל, ואפילו בחייו היו כל חכמי דורו נשמעים לו כמשה מפי הגבורה, וכל שכן אנן יתמי דיתמי, שבודאי ראוי לנו ללכת אחרי דבריו, ואין להרהר אחריהם… ואע"פ שאין אנו רשאים לומר קבלו דעתנו, רשאים אנו לומר קבלו דעת רבנו הגדול זלה"ה, שאנו ואתם חייבים בכבודו ובמוראו, שלא להכריע את דבריו, וכ"ש לעבור עליהם" ('שופריה דיעקב', סימן כו).

אהבת התורה

   רבינו זכה לכינוי "המלאך רפאל" בזכות חסידותו ופרישותו הגדולה אותה נהג לעצמו, אך לא הנהיג החמרות אלו על בני קהילתו. בליל הושענא רבא, כ"א תשרי שנת תקפ"ב (1822), נפטר רבינו עם סיום לימוד ה'אידרא' מספר הזוהר בסוף סדר התיקון, והוא בן 75 שנה. בסמוך לפטירתו, ניצבו סביבו רבנים, תלמידיו וחשובי העיר. הרב, חלוש עד מאוד, פנה לנוכחים והחל להשמיע תוכחת אוהב כשאת עיקר דבריו מקדיש לחובת ההתמדה בלימוד התורה. רבינו ביקש מאחד הנוכחים באותו מעמד – רבי יוסף מימראן – שיספר את סיפורו, וכה היה דברו: "בלילה אחד מימות החורף הקרים, כעבור שליש מן הלילה לומד הייתי בביתי. בתוך הלימוד נתקשיתי בסוגיא אחת, ולא יכולתי לעבור עליה. תשוקה עזה היתה בי להבין את דברי הגמרא ומפני זה אזרתי מתניי לבוא לבית הרב בכדי לשאת ולתת בדבר. והנה רואה אני מחזה נורא, הרב ישב באותה שעה ולמד בשקידה עצומה. פאת ראשו היתה קשורה בכותל לבל יוכל הרכין ראשו מפני השינה. רגליו היו מונחות בדלי מים שמא יירדם. במצב כזה היה עוסק הרב בתורה, ראשו ורובו היה בעמקי הש"ס והפוסקים ולא ידעתי אם מן התחתונים או מן העליונים הוא. בראותי זאת, נכנס חשק התורה בלבי, ודנתי קל וחומר בעצמי, ומה הוא כך, אני על אחת כמה וכמה". דממה השתררה במקום, ואז רבי רפאל אמר: "לא להתפאר באתי כאן היום, כי מה אני ומה חיי, והריני שב אל עפר. לא באתי אלא לחזק ידיים ולומר לכם כזה ראו ועשו – שבו ושקדו על התורה יומם ולילה ללא הרף". הוא, הצדיק הגאון, הפוסק הנודע, יכול לומר זאת. שעות מעטות לאחר מכן יצאה נשמתו בקדושה ובטהרה.

קבורתו

   הגאון החסיד רבי יוסף כנאפו זצ"ל בספרו 'אות ברית קודש' (דף י') מעיד ששמע מפי סופרים וזקנים שבשעה שהגיע זמנו של רבי רפאל להיפטר מן העולם, שלח והזמין קרוביו, וקרא לחרשים חכמים חורשי העצים לעשות לו ארון הקודש כדי להיקבר בו בקברו אשר כרה, ואזי הוא שגילה לעמו שהוא ראוי להיקבר בארון, לפי שכל ימיו לא ראה מקרה לילה אפילו באונס, וכן היה שנקבר בארון. כעבור שנה מפטירתו הוציאו את ארונו מהקבר על ידי מעשה בגזירת המלך, וראו שפניו כפני חמה כמי שישן על מיטתו ממש. רבינו הניח אחריו ארבעה בנים חכמים גדולים, ביניהם ר' מימון בירדוגו הידוע בכינויו המבי"ן, בעל הספר 'לב מבין'. זיע"א.

בעריכת המדור עזרנו בספר 'ארזי הלבנון'

נוהג בחוכמה – קובץ מנהגים

מנהגי ראש השנה ויום הכפורים (מלוקט מתוך 'עטרת אבות')

א. מנהג ישראל לפתוח את סעודות לילי ר"ה באכילת הסימנים המרמזים לשנה טובה. יש שנהגו לערוך סדר זה לאחר הקידוש1), ויש שערכוהו לאחר נט"י וברכת המוציא2).

ב. המנהג באכילת הסימנים כסדר הזה: תפוח בדבש3), כרתי, סלקא, תמרים, קרא, רוביא, רימון, דגים, וראש כבש.

ג. נחלקו רבותינו מתי לומר את ה'יהי רצון' של הסימנים: יש שברכו על המאכל ולאחר מכן אמרו את ה'יהי רצון' ולבסוף טעמו ולא חששו להפסק4). יש שברכו בתחילה על המאכל, טעמו ממנו מעט, אמרו את ה'יהי רצון' והמשיכו את האכילה5). ויש שברכו בתחילה על פרי שלא שייך לסימנים ואח"כ לקחו הסימנים ואמרו ה'יהי רצון' שלהם6).

ד. מנהגנו ומנהג אבותינו לומר הפיוטים בתפילת שחרית בימי ר"ה ויוה"כ לפני 'נשמת כל חי' וחלקם לאחר 'שיר המעלות ממעמקים' לפני הקדיש, ואין לשנות מיקומם7).

 

קופת הרוכלים – מקורות וטעמים

1) כ"כ ב'נהר פקוד' (דף קכז) והטעים הדברים שאכילת סימנים אלו באה לסימן טוב, ואם יאכלם בתוך הסעודה לא מוכח אם אוכלם לסימן טוב כמצוות חכמינו או לתבשיל בעלמא, ולכן ראוי להקדים לאוכלם תכף בכניסת השנה.

2) מרן ר' שלום משאש (שו"ת 'שמש ומגן', ח"ג, סימנים עב, ו-עח) כתב שנוהגים כן כדי שלא להיכנס בספק ברכה אחרונה על דברים שאוכלים קודם הסעודה ואינם צריכים כדי לפתוח תאוות המאכל. 

3)ב'מגן אבות' (לבהר, ע"מ שנט) יישב המנהג שנהגו להתחיל הסדר הנ"ל בתפוח בדבש אף שמונחים לפניו תמרים שהם משבעת המינים, ע"פ תרומת הדשן (סימן לב) שכל דין קדימה בברכות נאמר באופן שרוצה לאכול משניהם, אבל אם אינו רוצה לאכול משניהם עכשיו, אינו מחויב להקדים אע"פ שנמצא לפניו. והוסיף שם שכתוב ב'לקט הקמח' (אות ר) שכן הוא ע"פ הקבלה.

4) הב"ח (או"ח, תרה) הביא את התשב"ץ (סימן קכה) לומר 'זה חליפתי..' בין הברכה לשחיטה וזה לא הפסק, שזה נקרא צורך שחיטה. וכן בסימן תרמג (ס"ק ג) כתב הש"ע שנוהגים לברך על הסוכה אחר ברכת המוציא קודם שיטעום, וכתב המג"א (שם) שזה לא נחשב הפסק כיון שצורך סעודה הוא. וכתב רבי יצחק אבן דנאן ע"ה (שו"ת 'ליצחק ריח', דף ו ע"ב, אות ר) שמנהגנו לומר ה'יהי רצון' בין הברכה לאכילה, ואין בזה משום הפסק כיון שהוא לצורך, ואם יאמר ה'יהי רצון' לאחר האכילה, חלף הלך לו וכו', וגם אין לומר ה'יהי רצון' קודם הברכה, שאין ראוי להקדים צרכי עצמו לברכת הקב"ה. 

5) בא"ח (פרשת נצבים אות ד).  

6) כ"כ ה'שדי חמד' (מערכת ר"ה סימן ב אות ד), וכתב רבי חיים משאש ('נשמת חיים', ע"מ קנח) שכדי לצאת כל הדעות והספקות נהג ליקח מעט ענבים ומברך 'העץ', וכן אבטיח או דבר שאין ברכת 'המוציא' פוטרתו, ואח"כ עושה הסדר הכתוב במחזורים, בלי ברכה לפני, אלא מיד אומר ה'יהי רצון' וטועם.

7) כ"כ כמוהר"ר שלום משאש זצ"ל ('שמש ומגן' ח"כ, סימן כז) ע"ש, וע"ע ב'מגן אבות' (ע"מ צח) מש"כ ליישב המנהג.

תפארת אבות – לחיזוק מורשת יהדות מרוקו – פרשת חיי שרה – ה'תשעז – גליון 7

 

 

בס"דתפארת אבות

יוצא לאור ע"י מכון 'תפארת אבות'

תפארת אבות – לחיזוק מורשת יהדות מרוקו – פרשת חיי שרה – ה'תשעז – גליון 7

דבר המערכת

מַעֲלֶה נְשִׂאִים מִקְצֵה הָאָרֶץ

השנה בז' במרחשון התבשרנו בשני נשיאים חדשים, אמנם מסוגים שונים אך בעלי מכנה משותף. היות ותדיר קודם, נזכיר תחילה את ה"נשִיאים" הראשונים, הלא המה העננים הקרויים נשיאים, שבִּשרו לנו את בואו של החורף, ובו בלילה זכו עמך בית ישראל לשאול "ותן טל ומטר לברכה" מאת אבינו שבשמים. וכעת לשאינו תדיר, אשר מעיני רבים שינה הדיר, ומעניין הדבר שבדיוק באותו תאריך, ולהבדיל, שָאָלוּ להם אומות העולם נשיא חדש למלכות עם-ריקא [אמריקה]. את המכנה המשותף בין הנשיאים הנ"ל מגלה לנו רש"י הקדוש בפירושו על נשיאי ישמעאל (בראשית יז, כ): "ולישמעאל שמעתיך… שנים עשר נשאים יוליד", ופירש רש"י: כעננים יִכְלוּ, כמו "נשיאים ורוח" (משלי כה, יד).

ומה מאוד ינעמו לנו דברי קודשו של רבי יוסף בן נאיים זצ"ל ('תאמרו ליוסף', דרוש לעצירת גשמים):

באדר שני שנת תח"ש (1948) נעצרו הגשמים, וביום שב"ק ר"ח ניסן בתפילת השחר, למדנו בכל בתי כנסיות שיר השירים ותהלים ותחינות אל חי יפתח. ואמרתי בתוך הקהל מוסר ודברי כיבושין, ודברתי נגד הדור החדש הצעירים, שבפיהם מענה, למה אנחנו נצטער אם לא ירדו גשמים,  נוכל לשבור שבר תבואה לרוב ממלכות אמריקה וממלכות רוסיה, שחננם ה' תבואה לרוב. ואמרתי שאין לבטוח, רק על ה' לבדו, הוא הזן מקרני ראמים ועד ביצי כִּנים (שבת קז, ב). ארור הגבר אשר יבטח באדם (ירמיה יז, ה), ומה' מצעדי גבר כוננו (תהלים לז, כג), ואין לנו לישען אלא על אבינו

 שבשמים, ונבטח בה' שירחם עלינו שלא נצטרך לשאול על הפתחים מעמים זרים להחיותינו. ועל זה אנו מתפללים בר"ה ויוה"כ, שלא יצטרכו עמך ישראל זה לזה ולא לעם אחר. וכשהקב"ה נותן לנו הגשמים, אזי נדע נאמנה שהוא מרחם עלינו ועל כל בריותיו, וכמו שסידרו בנוסח 'ברוך שאמר': "ברוך מרחם על הארץ ברוך מרחם על הבריות", כלומר כשהקב"ה מרחם על הארץ להוריד גשמים, אזי תדע שהוא מרחם על הבריות, דכשיהיב רחמנא שׂובעא – לחיי הוא דיהיב (תענית ח, ב).

בכלל דברי אמרתי להם, שזאת הדעת היא נפסדת, ואין לסמוך על זה כלל לבטוח על העמים לתת לנו תבואה. כי אם לא יהיה ברצון הבורא, מה יועילו העמים שמתנתם מעוטה וחרפתם מרובה (ירושלמי ברכות ד, ב), ואפשר שישנו דעתם ובקל ישובו אחור וישנו דעתם. ואם תהיה ביניהם תלונה  ותרעומת של מה בכך, לא ירחמו ולא יתנו מאומה לזולתם. אם כן השׂכל והדעת יורה שאין לבטוח כי אם על הא-ל יתברך, וכמ"ש כי ממך הכל (דברי הימים א, כט, יד), ואמרתי שאפשר שזה רמוז בדברי הרשב"י ע"ה, בנוסח 'בריך שמיה דמארי עלמא' (זוהר ח"ב, רו ע"א), שאמר שם: "אנת הוא זן לכולא ומפרנס לכולא, אנת הוא דשליט על כולא, אנת הוא דשליט על מלכייא". דמה סמיכות לשבחים הללו? אבל נתנבא הרשב"י על הדור הזה, ואמר, אנת הוא זן לכולא, דאין מי שיזון ויפרנס הבריות אדם ובהמה וכו' זולתו יתברך, ואין לבטוח כי אם על ה' לבדו, דהוא השליט בכל, וכמ"ש חז"ל דכל עשב ועשב ממונה עליו כוכב אחד ואומר לו גדל, והיינו אנת הוא דשליט על כולא. ועוד, אנת הוא דשליט על מלכיא, ואין לבטוח על שום מלכות לתת לנו תבואה, כי אם לא ירצה השם לא יתן בלִבם לתת לנו מאומה, ואדרבא יתן בלִבם אכזריות שלא לרחם עליו, לכן אין לבטוח כי אם על ה' להחיותנו כיום הזה ולבקש ממנו לסלוח חטאתנו ולמחול עוונותינו ולתת לנו המטר בעִתו".

בברכת חורף בריא, מערכת 'תפארת אבות'

פרפראות מחכמינו

למה ה' לא שמר על שרה?

וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע (בראשית כג, ב)

למה נסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק? לפי שעל ידי בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט פרחה נשמתה ומתה (רש"י שם).

ויש להבין איך תצא זאת מלפניו יתברך ולמה לא ישמור על נשמתה שלכל הפחות תזכה לראות בנה חי?

ואפשר לומר שאדרבא מסיבת העקידה היא מעלה בשבילה. שעם כי היו כל שנותיה שנים לטובה וכמו שפרש"י "שני חיי שרה" – כולן שוין לטובה, מכל מקום המצוה הזאת של העקידה שבנה מסר עצמו על קידוש ה' ולעשות רצון ה', הכל נזקף לזכותה של שרה הודות לחינוכה שנתנה לו, ובזה קנתה השלימות הדרושה לה עלי אדמות. ואדרבה, כאן גמרה את תפקידה ויכלה כעת אחר דבר גדול כזה להשיב נשמתה למקורה.

איתא במדרש רבה (אסתר א, ח): "היה דורש והציבור מתנמנמים, ביקש לעוררם אמר: מה ראתה אסתר שתמלוך על 127 מדינה? כך אמר הקב"ה: תבוא אסתר שהיא בת בתה של שרה שחיתה 127 שנה ותמלוך על 127 מדינה".

ונראה שרצה להעיר להם על שהם ישנים באמצע הדרשה ואמר להם כי הזכות שזכתה אסתר הוא הכל בזכות שרה. ומה היתה מעלתה של שרה? שהיו כל ימיה שוים לטובה, והיינו שלא בזבזה מהם אף רגע ללא עבודת ה'. ואם כן, איך אתם בשעה שיש לכם אפשרות לשמוע דברי א-להים חיים ואין אתם צריכים להתבטל
 מעבודתכם או להטריח עצמכם, כבר אתם בבית הכנסת! ואיך בזמנים יקרים כאלו תאבדו בשינה?!

רבי יצחק חזן (1919 – 1990), 'ליצחק ריח'

רב הערים אלמנצורייא ואגדיר,  ראב"ד חיפה  וחבר ביה"ד הגדול בי-ם

ההספד הוא בשביל הנפטר

וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ (בראשית כג, ב)

ויש לדקדק דתיבת "לשרה" לכאורה שפת יתר שכבר אמר "וַתָמָת שָרָה", והיה לו לומר רק "לִסְפֹּדָה וְלִבְכֹּתָה". ואפשר לומר כי ההספד הוא בשביל הנפטר שמזכירים בו שבחיו, וע"י כן יש לו מנוחה בעולם הבא, כמו שאמרו חז"ל שאומר הקב"ה צאו וראו מה הבריות אומרות עליו, וכמו שמצינו שנענשו ישראל על שאול שלא נספד כהלכה, לכך אמר בכינוי לספוד "לְשָרָה" להנאתה ולטובתה. אבל הבכי אינו לנפטר אלא לנשארים אחריו בלתו, כמ"ש (מועד קטן כה, ב) "בכו לאבלים ולא לאבידה", ולכך אמר רק "וְלִבְכֹּתָה" על העדרה ממנו, ודו"ק.

רבי רחמים יוסף מאמאן (1839 – 1906), 'חירגא דיומ"א'

למה ניהל אברהם משא ומתן עם עפרון לעיני בני חת דווקא?

בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִּי בְּתוֹכְכֶם (בראשית כג, ט)

מדוע ניהל אברהם אבינו את המשא ומתן לעיני בני חת, מדוע לא קרא אליו את עפרון ולא סיכמו את המקח ביניהם?

פירש רבינו סלימאן אוחנא זצ"ל, מגדולי תלמידי האר"י הקדוש זצ"ל: יש דין הקרוי "דינא דבר מיצרא", ופירושו שלשָכֵן מוקנית זכות קדימה ברכישת השדה הסמוכה לשדהו. לפיכך כינס אברהם אבינו את בני חת, כדי שיוותרו על זכותם זו. ומשויתרו, השתחוה לפניהם לאות תודה על מחילתם. אבל עפרון אמר לו: "הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ", במתנה. ובמתנה לא קיים דין זה, שכן נותן המתנה רשאי לתיתה לכל מי שירצה.

רבי סלימאן אוחנה, מחכמי פאס – צפת הקדומים, 'בעלי ברית אברם'

(ספר התורה שכתב שוכן בבית הכנסת 'אבוהב' בצפת)

מדור זה לוקט מתוך 'חכמי וגאוני מרוקו'

סדר הדורות – קורות אבותינו בארץ המערב

ספרי ההלכה של הגאונים

בעלון הקודם דיברנו אודות תשובות הגאונים שנשלחו לצפון אפריקה. כעת נסקור בקצרה את ספרי ההלכה של הגאונים שהיו מקור חשוב בעולם התורה מאז ועד היום. ספר ההלכה הראשון שנתחבר לאחר חתימת התלמוד הוא ספר ה'שאילתות', ונקרא על שם מחברו 'שאילתות דרב אחאי'. רב אחאי (680 – 752) מהעיר שבחא שבבבל, היה מחכמי פומפדיתא. הראב"ד בעל 'ספר הקבלה' כותב עליו: "רב אחא משבחא חכם גדול היה, וחיבר 'שאילתות' שלו מכל מצוות האמורות בתורה, והספר מצוי בידינו עד היום הזה, וכל הבאים אחריו בדקוהו ופשפשו בו, ושמעו שעד היום לא נמצא בו שום טעות בעולם. אבל לא נסמך רב אחא לגאון מפני שנאת ראש גלות שבאותו הדור שהיה שונאו, וסמך שמשו של רב אחא ושמו רב נטרונאי, וכעס רב אחא והלך לו מבבל לארץ ישראל ונפטר שם".

רב יהודאי גאון ו'הלכות פסוקות'

רב יהודאי גאון ב"ר נחמן (680 – 761) נחשב כאחד האישים הגדולים ביותר בתקופת הגאונים. רב יהודאי היה סגינהור, ובכל זאת נבחר להיות ראש הדיינים, למרות שהדבר נגד הדין, כי סומא בשתי עיניו פסול לדון (סנהדרין מ"ט.). הרב פירקוי בן באבוי, אחד מתלמידי תלמידיו, כותב עליו: "שלא היה כמותו מן כמה שנים עד עכשיו, שהיה גדול במקרא, במשנה, בתלמוד, במדרש, בתוספתא, באגדות ובהלכה למעשה, ולא היה אומר דבר שלא שמע מפי רבו, והיה גדול בקדושה ובטהרה ובחסידות ובענוה והיה מדקדק בכל המצות כולן, והיה מוסר עצמו לשמים, והיה מקרב את הבריות לתורה ולמצוות ולא הניח כמותו". פסקיו ומנהגיו נתקדשו והיו לחוק. כך מצאנו שרב יהודאי אסר לבשל כבד שלא נצלה, ותגובת בני הישיבה היתה: "מר רב יהודאי מופלא ומובהק, ואע"פ שיש לישא וליתן בדבריו, מכל מקום אין בנו כח להתיר מה שאסר!". רב יהודאי גאון היה רב פעלים, ועד כמה שידוע לנו, הוא היה הגאון הראשון שבא בקשר עם קהילות ישראל שבצפון אפריקה, אשר שימשו ב-300 השנים שלאחר-מכן משען חזק לישיבות בבל ולצינור מרכזי שדרכו עברה השפעת הגאונים לספרד ולארצות אחרות. רב יהודאי גאון חיבר את הספר 'הלכות פסוקות', והוא הגאון הראשון שחיבר ספר הלכות אחר חתימת התלמוד, מלבד ספר ה'שאילתות' של רב אחאי גאון.

ספר 'הלכות גדולות' לרבי שמעון קיירא

ספר 'הלכות גדולות' – הספר החשוב ביותר בספרות ההלכה של הגאונים – נתחבר ע"י רבי שמעון קיירא מבצרה שבבבל, שחי לכל הפחות שני דורות אחר רב יהודאי. ספר זה מהווה בעצם קיצור הלכתי של התלמוד הבבלי,  ושימש יסוד לכל הפוסקים שבאו אחריו, ראשונים ואחרונים, שהשתמשו בו והפליגו בשבחו, עד שאמרו עליו: "כל דבריו דברי קבלה".

ספרי רב האי גאון

רב האי גאון (939 – 1038), אחרון גאוני בבל וראש ישיבת פומפדיתא. יחד עם רב שרירא אביו, העלה את ישיבת פומפדיתא לגדולה. לרגליו ישבו תלמידים מכל ארצות אירופה, אסיה, אפריקה, ספרד, מצרים ועוד. גדולי ישראל שבכל הארצות פנו אליו בשאלות: רב שמואל הנגיד (ע"י רב ניסים מקירואן), רבי יעקב בר ניסים מקירואן ובנו רב ניסים, חכמי גאבס (שבתוניס), רבי יוסף בן עמרם מסיג'ילמאסה (שבמרוקו), רבני מצרים, ירושלים ועוד. אף שעסק בפילוסופיה, בפרשנות המקרא ובפירוש אגדות חז"ל, עיקר גדולתו של רב האי היתה בהלכה. בכל הגאונים שקדמוהו אין דומה לו בריבוי תשובותיו שהגיעו לאלפים במספר (כשליש מכלל תשובות הגאונים). הוא לא חיבר ספר הלכות אחד לכל דיני התלמוד, אלא הקדיש לכל נושא חיבור מיוחד, כגון 'המקח והממכר', 'משפטי שבועות', 'משפטי הלוואות' ועוד, וכן פירושים למסכתות רבות בתלמוד.

(מקורות:  'הרי"ף – בין ספרד לאשכנז')

נחלת אבות – פרקי אבות (לרבי יוסף משאש זצ"ל)

וזקנים לנביאים (אבות א, א)

מורי ורבותי גם בשבת זה בס"ד נמשיך מ"ש בשבת החולף כי עֶלִי ובית דינו [זקנים] מסרו התורה לשמואל ובית דינו [נביאים], והם מְסָרוּהָ לדוד ובית דינו, שהיו בהם נתן הנביא וגד החוזה, ודברי ימי דוד ידועים המה לכל, ככתוב בשמואל ומלכים א'. ומה גם ידוע הוא בספרו הקדוש ספר תהלים, דלא פסיק גירסיה מפומייהו דכל ישראל קטון וגדול בכל יום תמיד ערב ובוקר וצהרים, משמח בעת שמחה, ומנחם בעת צרה, ובכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ובכל כפר וכפר, קבועה חברת תהלים בכל יום ויום, והזקנים והעניים ותשי כח, מוצאים בו מרגוע לנפשם. וכן מסופר על הגאון מוהר"ר יהונתן אייבשיץ זיע"א, בעל 'יערות דבש' ו'כרתי ופלתי' וכו', שבעת שנחשד מהגאון יעב"ץ וחברוהי זצ"ל כי הוא מכת השבתאים חלילה, ומָרוּ ועִצְבוּ את רוח קודשו במדה נפרזה, והוא אחז צדיק דרכו בענוה ושתיקה, וסוף דבר נודעה צדקתו, כידוע, כאשר שאלהו אחד הגאונים חבריו, במה מרגיע נפשו מזעם אויביו? השיב: בספר תהלים.

ולזה כוונו רז"ל במדרש תהלים (מזמור א') וז"ל: משובח שבנביאים זה משה, משובח שבמלכים זה דוד. את מוצא, שכל מה שעשה משה עשה דוד. משה הוציא את ישראל ממצרים, ודוד הוציא את ישראל משעבוד מלכויות, משה קרע לישראל את הים, דוד קרע להם את הנהרות, דכתיב "בהצותו את ארם נהרים ואת ארם צובה"(תהלים ס). משה נתן לישראל חמשה חומשי תורה, ודוד נתן לישראל חמישה ספרים שבתהלים. הרי לך שהשווה ספר תהלים לחומשי תורה, שאמר עליהם דוד "זאת נחמתי בעניי כי אמרתך חיתני"(תהלים קיט), ועוד אמר "לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי"(שם).

מעלת תהלים

וידועה מעלת תהלים וחביבותה עד שאנשי כנסת הגדולה קבעו לישראל לומר בתפלתם יום יום פסוקי דזמרה וקבעו להם ברכה לפניהם ולאחריהם – 'ברוך שאמר' ו'ישתבח', ונתקיימה בזה תפלת דוד להיזכר ע"י תהלותיו יום יום עד עולם, כמ"ש ביבמות (דף צו:) וז"ל: כתיב "אגוּרה באהלך עולמים"(תהלים סא), וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים? [ר"ל בבת אחת], אלא אמר דוד לפני הקב"ה, רבונו של עולם! יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה, דאמר ר' יוחנן משום רשב"י, כל ת"ח שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר.

מעשה במוה"ר יעקב בירדוגו זצ"ל על שיריו

וכן שמעתי אחד קדוש מדבר הרה"ג כמוהר"ר דוד בירדוגו זצ"ל, בן לאותו צדיק המפורסם כמוה"ר יעקב זיע"א המחבר ספר 'שופריה דיעקב' – שו"ת, ו'קול יעקב' – שירים ופיוטים, ועוד לו בכתובים הרבה, שנקרא בשם "חכם", שהיו נוהגים בחגים ובמועדים לומר בבית הכנסת שלהם פיוטים של המשורר מוהר"ר דוד בן חסין זיע"א, ואשר הרב אבי"ע זצ"ל הנזכר חבר גם הוא פיוטים למועדי ה', הוציא ישן מפני חדש, וביום א' של פסח שורר את שיריו, ובליל ב' של פסח ראה בחלומו את הרב מוה"ר דוד בן חסין זצ"ל הנזכר בכעס עליו, וא"ל: בני! מי (האם) לא כתיב "לא תשיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים בנחלתך אשר תנחל"?

אז נתעורר הרב משנתו בצער גדול, ובשחרית של יום ב' הודיע את הקהל מהחלום, ואמרו בו ביום רק שירי מוה"ר דוד בן חסין זצ"ל, ומשם ואילך קבע בכל יו"ט לומר שיר של מוה"ר דוד בן חסין ברישא ושיר שלו, וחוזר חלילה, א' של מוה"ר דוד בן חסין, וא' שלו, ובא אליו בחלום בליל אסרו חג וברכו בברכה המשולשת, ע"כ שמעתי. ראו בני, כמה גדולים דברי חכמים, שהנשמה נהנית בעולם העליון מאמירת חידושיה בעולם הזה. זהו מה שיש להגיד לכבודכם עתה בשבח אדוננו המלך דוד בס"ד, כי פנה היום ולשבת אחרת נמשיך העניין בעזר האל יתברך שמו, הוא ירחמנו ברוב רחמיו, למען דוד עבדו, אמן.

חדד ותימא – מדור ההלכה

בירור מנהגנו שהכהנים מתחילים לומר 'יברכך'

'אמור להם'

מובא במדרש "דבר אל אהרון…את בנ"י אמור להם" (במדבר ו ,כג) – מלמד שש"ץ מקריא לכהנים כל תיבה ותיבה והם חוזרים אחריו (תוס' ברכות לד. ד"ה 'לא יענה'). וכ"כ הרמב"ם (הלכות תפילה יד, ג) והשו"ע (קכח, יג): "מקרא אותם ש"ץ מילה במילה..".

ההקראה אינה לעיכובא

כתב הלבוש (קכח, יג) שזו ההקראה שמקרא הש"ץ לכהנים הינה אסמכתא אקרא [כנז' במדרש], וכ"כ הפר"ח (או"ח קכג, יג) כי עיקר הטעם להקרות לכהנים הוא כדי שלא יטעו, ולכן אותה ההקראה אינה מעכבת. והביא ראיה ממה שפסק מרן בש"ע (קכח, כה) "בית כנסת שכולם כהנים, אם אין שם אלא עשרה כולם עולים לדוכן.
 למי מברכין? לאחיהם שבשדות. ומי עונה אחריהם אמן? הנשים והטף". ע"כ. הרי גם כשכל הציבור כהנים ועולים לדוכן ואין מי שיקריא להם, אעפ"כ זה אינו מעכב את ברכתם. וכ"כ האשכול (חלק האשכול, סוף עמ' לא). והפמ"ג כתב (קכח, ח) שכן דעת התוס' (מנחות מד. ד"ה 'כל'). למדנו מכל הנ"ל שהקראת
  הש"ץ  לכהנים מילה במילה זהו מנהג ואינו לעיכובא.

מילה במילה

כתב הטור (קכח, יג): "וש"ץ מקרא אותם 'יברכך'… והם עונין אחריו מילה במילה". וכתב הב"י שכן נראה לפרש בדעת הר"ן שכתב (מגילה, טו:) שמה שאמרה הגמ' (סוטה לט:) 'אין הכהנים רשאין להתחיל בברכה עד שיכלה דיבור מפי הקורא', יש מפרשים שהיו מקרין את הכהנים כדי שלא יטעו, ואין הכהנים רשאין להתחיל אפילו בתיבה ראשונה ['יברכך'] אף כשאין חשש שיטעו, עד שישמעו מהש"ץ.

הרמב"ם מחלק בין כהן אחד לכמה כהנים

כתב הרמב"ם (הלכות תפילה יד, ג): "…מחזירין פניהם כלפי העם… ומתחילין 'יברכך', וש"ץ מקרא אותם מילה במילה…", וכ"כ (שם בהלכה ח): "אם היה הכהן המברך אחד, מתחיל לברך מעצמו וש"ץ מקרא אותו מילה במילה. היו שנים או יותר אינם מתחילים לברך עד שיקרא להם ש"ץ, ואומר להם 'כהנים', והם עונין ואומרין 'יברכך', והוא מקרא אותם מילה במילה…". וכתב הב"י שאע"פ שאפשר לפרש שמה שכתב הרמב"ם שהכהנים מתחילין 'יברכך', כוונתו לומר שהש"ץ מקרא אותם מילה במילה ומילת 'יברכך' בכלל ההקראה (והוסיף הב"י שהיה נכון לפרש כן בדעת הרמב"ם כדי להשוות דעתו עם דעת הפוסקים שסוברים דגם תיבת 'יברכך' מקריא הש"ץ לכהנים), מכל מקום בכל מלכות ארץ ישראל ומצרים נוהגין שהכהנים מתחילין מעצמן לומר 'יברכך' בלא שום הקראה, ומתיבה שניה ואילך  מקרא אותם החזן מילה במילה, ואומרים שהם נוהגים כדעת הרמב"ם, ונראה שהם מפרשים אותו כפשוטו… וטעם הדבר מבואר כיון דאין מקרין הכהנים אלא כדי שלא יטעו – בתיבה ראשונה דליכא למיחש לטעות למה יקרו אותה? (ונראה דכוונת הב"י, דהרמב"ם סבירא ליה דכשיש כהן יחיד יש חשש שיתבלבל אף בתיבה ראשונה כיון דהוא יחיד ויש כעין אימתא דציבורא עליה, ברם כשיש שני כהנים ויותר ליכא למיחש לטעות).

הטעם לחילוק בין כהן אחד לכמה כהנים

הטעים הדברים ה'מנהגי עלמ"א'(סי' טו) שנראה לומר דהחילוק בין כהן יחיד לכהנים רבים, שלשני כהנים ויותר מזמינם הש"ץ לברך את ישראל באמירת 'כהנים'. ואזי מיד הם עונים לאותה קריאה והזמנה באומרם 'יברכך', אבל בכהן יחיד שהש"ץ לא קוראו ומזמינו, הוא צריך גם כן הזמנה והיא נעשית ע"י שהש"ץ אומר ראשונה 'יברכך', והכהן עונה גם כן 'יברכך'. וסיים שמצא כסברא זו בשו"ע הרב(קכח, סע' כא).

מרן השולחן ערוך הולך אחר מנהג העולם

אע"פ שמרן כתב בב"י שנכון היה לפרש דברי הרמב"ם כהטור והר"ן שלעולם הש"ץ מקרא לכהנים ואין הם מתחילין מעצמם, מכל מקום פסק בשו"ע כמנהג העולם בדברי הרמב"ם וכתב (או"ח קכח, יג) "מתחילין הכהנים לומר 'יברכך'…ואח"כ מקרא אותם הש"ץ מילה במילה…". וכתב המגן אברהם (שם) ובכהן שאין קוראין לו [היינו שבכהן יחיד אין הש"ץ קורא לו 'כהנים', אלא רק לשניים ויותר] כולם מודים שמקרא הש"ץ גם תיבת 'יברכך'. אך הרמ"א כתב שבאשכנז תמיד הש"ץ מתחיל 'יברכך'.

לנהוג כמרן והרמב"ם גם ע"פ  תורת הסוד

כתב עוד ה'מנהגי עלמ"א' (שם) שמצאנו למוהר"ש ויטאל שכתב מפורשות שצריך לנהוג כדעת הרמב"ם ומרן. והביא דבריו ה'פתח הדביר' בסידורו 'חמדת ישראל' (שהוא מסודר ע"פ כוונות האר"י ז"ל). והוסיף ה'מנהגי עלמ"א' שאם מצד תורת הסוד היה צריך ש"ץ לומר מילת 'יברכך', לא היה נמנע מוהר"ש ויטאל להזכיר זאת, ומתוך שלא הזכיר בודאי אין קפידא גם ע"פ תורת הסוד. וא"כ יוצא לנו שגם לפי הסוד צריך לנהוג כן. וכן יש להעמיס שכך דעתם של מרן החיד"א וה'שלמי ציבור', שגם הם מארי דרזין, בזה שלא כתבו ההיפך מהש"ע, כי אם באמת דעתם היתה כהרמ"א היו מציינים זאת. אלא בזה שלא העירו מידי משמע בפשטות שכך היו נוהגים. יוצא שגם ע"פ הסוד אין שום פקפוק למנהגנו.

'עדות ביהוסף שמו'

וכן העידו רבני צפון אפריקה: כתב ר' רפאל ברוך טולידאנו (קצש"ע סי' קטו, יז) דכשהכהנים שנים אין הש"ץ מתחיל 'יברכך' אלא הם מתחילין, לפי שכבר קרא להם 'כהנים', אבל כשהכהן יחיד שלא קרא לו הש"ץ, הוא מתחיל 'יברכך'. וכ"כ מרן ה'שמש ומגן' (חד, סימן טו אות ג) שאם היו שני כהנים ויותר הם מתחילים 'יברכך', ואם היה רק כהן אחד הש"ץ מתחיל 'יברכך'. וכ"כ ר' דוד עובדיה מצ'פרו ('נהגו העם' נשיאות כפים אות ז). ובספר 'ארץ חיים' סתהון (עמ' 36) הביא דברי מרן הש"ע בפשטות שכן המנהג בכל מלכות ישראל. וכן מנהג לוב ('נחלת אבות' מנהגי שחרית אות נה),  ג'רבא ('ברית כהונה' מערכת נון, סע' יב) ותימן (ש"ע המקוצר סימן כ, אות יא).

מסקנא דמילתא

לאור האמור, מנהגנו מיוסד ע"פ דברי הרמב"ם, הש"ע, ואף אליבא דהמקובלים, דכשיש שני כהנים ויותר הם פותחים באמירת 'יברכך', וכשיש כהן אחד הש"ץ פותח ראשון. נמצא שמה שנוהגים בימינו אחינו יוצאי עדות המזרח הינו כדעת הרמ"א וכמנהג בני אשכנז, ואילו מנהג צפ"א ותימן כדעת מרן הש"ע שקבלנו הוראותיו.

מקורות: 'עטרת אבות', 'הלכה ברורה', 'מנהגי עלמ"א'

מלכי רבנן – חכמי המערב

רבי שלמה אבן דנאן זיע"א

ט' סיון תר"ח (1848) – כ"ח מרחשוון תרפ"ט (1929)

גזע היוחסין

אחת המשפחות הוותיקות והמפורסמות ביהדות מרוקו היא שושלת "אבן דנאן". אבי המשפחה היה רבי משה בן מיימון אבן-דנאן, המכונה "רמב"ם אלפאסי" [על שם עירו פאס], אשר היה איש-פלאים גדול בתורה, מחבר חידושים לתלמוד ודיין בעיר פאס. החיד"א מספר עליו ('שם הגדולים') שהמוסלמים בפאס רצו בשנת קצ"ח (1438) לשרפו באש אחרי שהורה דין שיש בו ביזוי לדתם, אך הוא ניצל על ידי השבעות ושמות הקודש.                  רבי שלמה אבן דנאן, מגדולי רבני יהדות מרוקו, פוסק ומקובל, אב"ד ורב ראשי בעיר פאס, אשר שפט את קהל עדתו יותר מחמישים שנה, היה אחד מחוטרי-גזעו של "רמב"ם אלפאסי" וממשיך שושלת הרבנים במשפחה זו. בנוסף, היה רבי שלמה דור שישי לצדיק יסוד עולם רבי אליהו הצרפתי זצ"ל, שהיה תלמידו של האור החיים הקדוש ודור חמישה-עשר לרבינו תם נכדו של רש"י.

יניק וחכים

                        רבי שלמה נולד ביום שבת-קודש בט' בסיון תר"ח (1848) לאביו הצדיק רבי משה אבן דנאן, שהיה "יושב אהלים, חכם חרשים, וכבוד ה' מלא", ולאמו מרת חנה בעיר פאס שבמרוקו. כבר בגיל-ינקות הצטיין הילד שלמה בתפיסה בלתי רגילה ובשכל זך, עד שלקחו אביו אל חכמי פאס כדי לצקת מים על ידיהם. למרבה הצער, עוד בטרם מלאו לו עשר שנים, נתייתם הילד שלמה מאביו שנפטר צעיר לימים בהיותו בן שלושים שנה. בתוך ימי החודש לפטירת אביו הקדוש, רגזה עליו אמו הצדקנית והכתה אותו במקל עד שבכה בכי תמרורים. הילד שלמה הלך בהיחבא אל קבר אביו וישפוך שיחו בבכי ויאמר לו "אבי, ראה המקל אשר הכתני בו אמי", וישוב לביתו. בלילה ההוא בא האב הקדוש לאשתו בחלום וידבר אתה קשות לאמור "למה הכית את שלמה בני? ועתה דעי לך אם הוסף עשות לו כזאת הלא אעניש אותך בפיק ברכים!", ויחר אפו וילך. בבוקר השכם ספרה האם לאנשי ביתה את דבר החלום ותיפעם רוחם, ויחקרו את הבן ויגד להם כתום לבבו את אשר עשה..

במעלות התורה והיראה

                        למרות האסון המשפחתי, אמו הצדקנית המשיכה לחנכו על אדני התורה. בתחילה גדל רבינו אצל סבו רבי שמואל אבן דנאן וכן אצל דודו רבי יצחק אבן דנאן, דיין ומו"צ בעיר פאס ומחבר שו"ת 'ליצחק ריח'. בהמשך למד תורה מפיו של הגאון רבי אבנר ישראל הצרפתי, המכונה "האי"ש", שבבעלותו הייתה ספרייה גדולה ובה מאות כתבי יד מהראשונים. רבי אבנר חיבר ספרים חשובים בכל שטחי התורה, וביניהם ספר 'יחס פאס' – תולדות היהודים בפאס. רבותיו של הנער שלמה ראו שהוא "הולך הלוך וגדול בפלפול ועומק הלימוד האמיתי". כבר בגיל 16 נכנס לפרד"ס והחל בלימוד תורת הרזים. רבינו היה מתחסד עם קונו בכל דקדוקי המצוות ומפליג בעבודת השם כאחד הקדמונים. בהיותו בן 18, בחרו בו גבאי הקהילה ללמד תלמוד בישיבה. רבינו החל להורות שיעורי תורה לצעירים, והיה מדריכם בנתיבות הש"ס וההלכה, עד שהעמיד שורה של רבנים ותלמידי חכמים. בהגיע תור הנישואין לקחו לרבי שלמה לעזר את אשת החיל רבת המעלות מרת סולטאנה, בתו של הדיין המופלא רבי שאול אבן דנאן זצ"ל. חמיו תמך בו ופרנס אותו, למען יוכל החתן הצעיר "להשיג מעלות התורה באשר יורה דעה, יבין שמועה, לא יחטיא השׂערה". במלאת לרבינו 21 שנה, צרפוהו רבני העיר פאס אליהם להשתתף בעריכת פסקי דין מסובכים, בהחשיבם חוות דעתו לכל שאלה ומקרה. לימים הטילו עליו לישב בעצמו על מִדין ולפסוק בדיני ממונות, אישות, גירושין וכד'.

במסע אל ארץ הצבי

                        רבינו אהב את ארץ ישראל בכל נפשו ונכסף לבקר בה. בגיל 27 נשא את רגליו ארצה ישראל בחברת דודו הגדול רבי יצחק אבן דנאן. ויבואו שניהם אל ארץ חפץ ארץ תקווה, אולי ימצאו מקום לישב ולהשתקע בה, ויתורו את הארץ במשך 33 יום. בימים אלה הם זכו להגיע להתעלות רוחנית גדולה ואף מצאו לכך רמז נאה: "ג"ל [33] עיני ואביטה נפלאות מתורתך", ואמרו רז"ל "אוירה של ארץ-ישראל מחכים", כך בזכות 33 יום שביקרו בארץ הקודש, זכו ל-"ואביטה נפלאות מתורתך". בדרכם חזרה למרוקו הם עברו בעיר נא-אמון [אלכסנדריה] שבמצרים. שם הם הלכו להקביל את פני הגאון המפורסם רבי משה פארדו, יליד ירושלים, שהיה המרא דאתרא. הרב הציג בפניהם סוגיא סבוכה שנתקשה בה בדברי ה'תוספות' מזה שלשה ימים באין ישוב ותירוץ. כעבור שעות של משא ומתן פלפולי בתוקף חריפות הלימוד הודה הגאון לתירוצם ונענה לקלסם בשפה הערבית: "טייב, טייב"…

שופט צדק

                        אחרי שובו אל ביתו בפאס, והוא בגיל 27, מינו אותו חכמי עירו ל'גזבר ופרנס הציבור' – כהונה רמה בימים ההם, שלא שימשו בה זולת גדולים בתורה ומצוינים ביראת חטא. במשך שלוש שנים עבד עבודה זו ותורתו עמו. בשנת תרל"ח (1878) לרבינו אך מלאו 30 שנה. אולם, למרות גילו הצעיר הכתירו אותו פרנסי וטובי העדה היהודית בפאס, עיר הבירה של מרוקו, כרב ראשי וראש אבות בתי הדין. בכהונה זו החזיק יותר מחמישים שנה – עד סוף ימיו. יחד אתו בביה"ד ישבו חכמים גדולים בתורה ובשנים, ביניהם דודו רבי יצחק אבן דנאן ורבי יוסף סירירו. רבי שלמה היה בזמנו הרב המוסמך היחידי לענייני חליצה בכל מדינת מרוקו.

לפני מלכים יתייצב

                        במקביל לפעילותו כדיין, הועמסה עליו "עבודת הגנה בעד הקהילה להרים קרן ישראל ולהניעם מעפרות שִפלותם". רבינו השכיל לרקום קשרים טובים עם ממשלות חוץ ונציגיהם, כשכל מגמתו להמשיך חסד לקהל עמו. רבינו התחבב במיוחד על ממשלת צרפת שאף העניקה לו תואר "אזרח של כבוד". בשנת תרע"ט (1919), בחרו השלטונות הצרפתיים את רבי שלמה לתפקיד דיין בבית הדין הגדול לערעורים בעיר הבירה רבאט, בראשותו של חברו הגאון רבי רפאל אלנקאווה אשר רחש הערצה כבירה לרבי שלמה ואף הציע למנותו לרב הראשי במקומו. רבינו שימש בתפקיד כשנתיים, עד אשר רבו געגועיו לעירו ולמשפחתו, וביקש להשתחרר מהמשרה. בשנת תרפ"א (1921) שב רבינו לפאס. בכל ימי שבתו כראב"ד, שפט רבינו את קהילתו משפט צדק. אף השלטונות הצרפתיים העריכו מאוד את מידות הצדק והיושר של רבינו ואת פסקיו. מעניין הדבר, שמשפטים שהגישו יהודים לבתי משפט צרפתיים, העבירום השלטונות לרבי שלמה. כמו כן, התייעצו אתו בשאלות שנגעו לענייני היהודים וקיבלו את חוות דעתו, כפי שמופיע בספרו: "שאלוני נסיכי הממשלה אדוני הארץ, משם ראש הממשלה…"('בקש שלמה' סימן ט').

שמע שלמה

                        שמו של רבי שלמה התפרסם לשם טוב ולתהילה כאחד מגדולי ההלכה. שאלות הורצו אליו מכל קצוות מרוקו וצפון-אפריקה, ועל פיו ישק כל דבר. בתשובותיו הוא מתגלה כמי שנהירין לו כל שבילי התורה, בבקיאות עצומה בתלמוד ובפוסקים. שני ספריו: 'אשר לשלמה' ו'בִּקש שלמה' נחשבים אבני יסוד בספרות ההלכה של חכמי ארצות המגרב, ולא ירדו משולחנם של רבני מרוקו. בנוסף להיותו דיין ופוסק, רבינו הרביץ תורה והעמיד תלמידים הרבה, מהם: ר' משה סמחון – מו"ץ במוגאדור, ר' מתתיה סירירו – מו"ץ בפאס, ובניו ר' משה ורבי שאול אבן דנאן. רבינו דאג גם להמוני עמך בית ישראל, ותרם להם רבות מזמנו הפנוי. הוא לימד אותם שיעורים במשנה, בהלכה ובאגדה. כמו כן, רבינו היה דרשן גדול, ובעת שהיה דורש ברבים יתפלא כל שומע דבריו הנעימים וירווה נחת משפתו הצחה והנמרצה, דברים היוצאים מן הלב ונכנסים ללב.

    מה מאוד יתפלא כל חוזה כי רבינו היו שנותיו למעלה משמונים שנה, וכשהיה לומד גמרא ופוסקים הוא היה כבחור בן עשרים שנה בעיונו הזך וסברתו הישרה ופלפולו העצום, לא כהתה עינו ולא נס לחֹה. כגדולתו בנגלה – בתורה, גדולתו בנסתר – בעבודת ה'. גם בהגיעו לגיל הגבורות, היה מעיר את השחר ונחפז לפתוח ראשון את שערי בית הכנסת. את תפילתו תיארו בניו: "כמשוש חתנים וכשמחת נערים במשתה נגינתם כן שמחתו ומשושו בעת תפילתו", וכמלאך א-להים ניצב בעדת א-ל, עד שכל הרואים אותו בתפילה נתלהבו גם הם לרנן לבם ובשרם לא-ל חי".

נבואה שנזרקה מפיו

                       רבינו נהג לדרוש בליל יוה"כ ובתוך דבריו היה בוכה ומצביע על מקום ישיבתם של האנשים שנפטרו בשנה שחלפה. בשנת תרפ"ט (1929), בעת תפילת "כל נדרי", והוא עומד בחרדה ובבכייה ומשמיע בקולו "מיוה"כ שעבר עד יוה"כ הזה…", דילג רבינו על המלים "ומיוה"כ הזה ועד יוה"כ אחר שיבוא עלינו לשלום", והרגישו כל העם שבאותו העת רוח נבואה דברה בו שאין לו עוד שנה זו. בשבת כ"ז במרחשון, לא הרגיש הרב בטוב, וסיפרו בניו שכל השבת היו שפתותיו לוחשות בדברי תורה, ובמוצאי השבת אחר תפילת ערבית, היה הצדיק נחוץ לעשות מצות הבדלה בזמנה ואמר לבנו ר' משה לברך ההבדלה. והצדיק הריח הבשמים ואז הרגישו במיתתו, ולמדו לפניו פתיחת אליהו וקריאת שמע ויצאה נשמתו בקדושה ובטהרה בנשיקה ממש. ובשעה שעלתה נשמתו של צדיק אל הא-להים, האנשים שהיו שם באשכבתיה לא נראה להם בו שום שינוי כלל, כי תואר פניו הנהדרים היו מאירים ומזהירים כאחד הבריאים. וכל העיר אנשים נשים וטף חרדו וגעו בבכייה על סילוקו של צדיק והייתה מהומה גדולה אין די באר. וממש נתקיים בו "וכבוד עשו לו במותו – שהושיבו ישיבה על קברו", כן היה שכל החודש לא פסקה תורה מביתו, ולוויה מכובדת למאוד עשו לו שבאו כל גדולי מקנאס וצ'פרו, וגם גדולי המלכות ערלים וישמעאלים. וכן בביתו במשך כל החודש היו לומדים זוהר, משניות ותנ"ך. אחר פטירתו מילאו את מקומו בניו רבי משה – ראב"ד פאס, ורבי שאול – מחבר שו"ת "הגם שאול", דיין בכמה קהילות ולימים הרב הראשי למרוקו. זיע"א.

מקורות :'אשר לשלמה', 'בִקש שלמה', 'מלכי רבנן', 'ארזי הלבנון', בטאון 'בית יעקב' (גליון 167 תשל"ד)

 נוהג בחכמה – קובץ מנהגים

מנהגי נשיאת כפיים

א. אף במקום שאין היכל וספר תורה ישאו הכהנים את כפיהם, וכן מנהג ישראל בכל המקומות.

ב. נהגו בכל הקהילות במרוקו שכהן רווק אינו נושא את כפיו.

ג. כהן גרוש או אלמן, מנהג מכנאס שרשאים לישא כפיהם, ואולם בקזבלנקה ומראכש לא נהגו שישאו כפיהם,

     וכדין כהן שאינו נשוי.

ד. כשהכהנים מזכירים שם ה', הן בברכה עצמה והן בפסוקים של הברכה הציבור עונים 'ברוך הוא וברוך שמו'.

קופת הרוכלים – מקורות וטעמים

א. כ"כ הפר"ח (קכח ,ב) דהכי נהוג, החיד"א (ברכ"י קכח, ס"ק ח), בא"ח (שנה ראשונה, פרשת תצוה, ס"ק יג), והוסיף בכה"ח סופר (קכח, ב) דכן הוא לפי דברי האר"י ז"ל. וכן נהגו אבותינו במרוקו כמ"ש ב'מנהגי ק"ק דבדו' (ע"מ 20) וב'נהגו העם' (נשיאות כפים, אות ט) דהמנהג במרוקו שהכהנים  נושאים את כפיהם גם במקום שאין בו ספר תורה כגון: שהיו מתפללין בבית ביום הברית, וביום החופה וכד'.

ב. כתב ה'שבלי הלקט' (סימן כג), בשם רבינו יצחק בר יהודה, שכהן שאינו נשוי אינו עולה לדוכן מפני שאינו שרוי בשמחה, כי השרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה, וראוי למברך שיהיה שרוי בשמחה. וכ"כ בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג, סימן שמה), וכן נהגו אבותינו במרוקו כמ"ש בקש"ע טולידאנו (סימן קטו, אות נא), 'נהגו העם' (שם, אות ח). וכמוהר"ר ר' שלום משאש ('שמש ומגן' ח"א, סימן ג) כתב כי בכל מרוקו אין הבחורים נושאים כפיהם, באין פוצה פה, ויוצאים מבית הכנסת קודם שמקריא החזן "כהנים", וסיים שאין לשנות המנהג גם בארץ ישראל.

ג. מרן רבי שלום משאש כתב (שם) שנהגו במכנאס שכהן גרוש או אלמן עולה לדוכן, שכֹּל זמן שנשא אישה והתחיל לישא כפיו, אף שאח"כ נתאלמן או התגרש, ממשיך והולך לישא כפיו, ואילו בקזבלנקא כהנים פנויים או גרושים לא עולים לדוכן. וכ"כ בספר 'זוכר ברית אבות' (עמ'  36) ששמע מזקנו הגר"י דלויה שגם במראכש כהן גרוש או אלמן לא עלה לדוכן.

ד. כ"כ הכה"ח (קכח, ס"ק פז) שיש לענות "ברוך הוא וברוך שמו" בשעה שמזכירים הכהנים שם ה', החיד"א )ברכ"י , קכח, ס"ק י'), בא"ח (שם). וכן נהגו במצרים – 'נהר מצרים' (עמ' ה, אות ג), בתוניס – 'עלי הדס' (פרק-ב, אות נא), ובמרוקו – 'נהגו העם' (שם), 'זוכר ברית אבות' (שם).

תפארת אבות – חנוכה ה'תשע"ז – גליון 8

תפארת אבות – חנוכה ה'תשע"ז – גליון 8

דבר המערכת

להודות ולהללתפארת אבות

ימי החנוכה, אף על פי שאינם קרואים מועד ולא נתקדשו בעשיית מלאכה, נמנים בין הימים שגומרים בהם את ההלל, מפני הנס שארע בימיהם, ונקבעו לימי הלל והודאה.

הנה כל בר-דעת מבין כמה צריך להודות לה' יתברך, ראשית ועיקר על עצם היותו בן לעם הנבחר מכל ברואי ארץ, בעל תכלית ומטרה נעלה מכל והיא עבודת הא-להים, וכן על כל צעד ושעל במסלול החיים הנקבע לטובה ובאופן מכוון להפליא. ואף שבעינינו הגשמיות לא תמיד נבחין בכך, כבר הורונו חכמינו ז"ל (שולחן ערוך, או"ח רכב, ג) "חייב אדם לברך על הרעה בדעת שלמה ובנפש חפצה כדרך שמברך בשמחה על הטובה, כי הרעה לעובדי ה' היא שמחתם וטובתם, כיון שמקבל באהבה מה שגזר עליו ה', נמצא שבקבלת רעה זו הוא עובד את ה', שהיא שמחה לו".

וכתב רבינו שלמה אדהאן ('בנאות דשא', פרק יג) כל מה שעשה עמך מלך מלכי המלכים הקב"ה, כל טובות שאתה רואה על פני האדמה וכל מה שברא בעולמו, בשבילך בראו. כי הוא יתברך אינו צריך לו  ולא נברא אלא בעבורך, וכל שכן שמשעה שיצר אותך במעי אמך הוא שומרך שנאמר (איוב כט,ג) 'בהלו נרו עלי ראשי' ומלמדך כל התורה כולה במעי אמך… ופיצל בך פצלים ראש, גוף, ידיים ורגלים, מח להבין, עיניים לראות, אזניים לשמוע, חוטם להריח, פה לדבר… וכל מה שברא לכבודך ולא לכבודו… והכל למענך עשה ולא למענו, ובמה אתה משלם לו?… שאפילו תעבוד אותו ותירא ממנו כל ימי חייך, אין אתה משלם לו אחת מהנה, וזה כולו עשה להטיבך באחריתך.

גם כן הזהר בני בחברך שעשה עמך טובה, עשה עמו טובות הרבה, שלא תהיה כפוי טובה, ואפילו מי שקדמך בעדשים תעשה לו פטומים. ואפילו עשה לך שום אדם רעה, עשה עמו טובה ולמוד ממה שעשה שִמעי לדוד המלך [שקללו קללה נמרצת] ונתחייב מיתה, ואפילו הכי אמר [דוד] הניחו לו ויקלל כי אמר לו ה', ושילם לו טובה תחת רעה.

וימי החנוכה הללו נקבעו בהלל ובהודאה ואף לא יתבטלו לעולם, והכל בזכות מסירות נפשם של המכבי"ם ומה שפעלו בדור ההוא. ולא זאת בלבד, אלא שבכל דור ודור מצינו ליהודים שמסרו את נפשם על קידוש ה', ובזכותם אנו בניהם חיים היום וממשיכים להודות ולהלל לשמו הגדול יתברך.

בברכת חנוכה שמח, מערכת 'תפארת אבות'

 

פרפראות מחכמינו

רמז למילת חנוכה

כי נר מצוה ותורה אור (משלי ו, כג)

ראשי תיבות חנוכ"ה – חכמים נעשים ומולידים כל המקיימה. והעניין הוא שהנה הרב פרי חדש (בתחילת סימן תרעא) כתב וזו לשונו: "גרסינן בפרק במה מדליקין (שבת כג, ב) 'אמר רב הונא – הרגיל בנר הויין ליה בנים תלמידי חכמים', ופירש רש"י – דכתיב 'כי נר מצוה ותורה אור', שע"י נר מצוה של שבת וחנוכה בא אור תורה". ונראה שמה שנקטה הגמרא "הויין ליה בנים תלמידי חכמים" היינו אם הוא כבר בעצמו תלמיד חכם, משמע שאם הוא עדיין אינו תלמיד חכם ובר הכי – יכול גם הוא לזכות להיות תלמיד חכם. וזהו רמז מצוות חנוכה כאמור בראשי התיבות – חכמים נעשים ומולידים כל המקיימה, שאם הוא בר הכי – יכול להיות תלמיד חכם, ואם לאו – יזכה לבנים תלמידי חכמים, ולפעמים יכול לזכות לשני מעלות – להיות הוא ובניו תלמידי חכמים בזכות מצוות חנוכה, וכמו שכתב הרב הנזכר בסוף לשונו. ואפשר שזהו רמז הכתוב (תהלים לו, יז) "באורך נראה אור" דהיינו בכח מצות נרות שבת וחנוכה – "נראה אור" התורה, דהיינו להיות הוא בעצמו תלמיד חכם, ואי לאו בר הכי הוא – יזכה לבן תלמיד חכם, וזה נרמז בראשי תיבות – "באורך נראה" – ב"ן, וסופי תיבות – כ"ה, שרמז על מצות חנוכה שהיא בכ"ה בכסלו.

רבי יוסף כנאפו  (1823 – 1901), רב במוגדור-אצווירא

'זך ונקי' (בהוצאת חברת אהבת שלום)

התורה והמצוות מאירים לאדם

נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי (תהלים קיט, קה)

באופן כי עסק התורה והמצוות הם המאירים לאדם באישון לילה ואפילה, ומצילים אותו מן הקוצים ומחיה רעה ומן הלסטים. ולכן נמשלו לנר ואור, כמו שנאמר (משלי ו, כג) "כי נר מצוה ותורה אור". וכן אמר דוד המע"ה (תהלים קיט, קה) "נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי". והכוונה לומר שאור של התורה, אינו כאור של העולם הזה, שהרי ההולך בדרך בלילה ואור הנר סמוך לו, אינו יכול לראות באיזו דרך הולך, ונכשל ונופל, וצריך להרחיק הנר ממנו, ולהקדימו לפניו, ואז יוכל להסתכל מרחוק באיזה דרך ילך. אך בנר התורה והמצווה אינו כן, כי עם היות נר לרגלי דבריך, שהוא לרגלי וסמוך לי, עם כל זה הוא אור לנתיבתי. הוא מאיר דרכי לידע באיזה דרך אלך.

גם יש שינוי אחר, כי בנר שלמטה שלפעמים ניצול האדם על ידו מן הקוצים ומן הברקנים, מכל מקום לפעמים יהיה היזק לאדם בו, וכמו שאמרו שעל ידי אור הנר הלסטים מרגישים בו ובאים לשללו. נמצא שהנר האיר לאויבים וגרם להם לבוא עליו, וכמו שאמרו במדרש ברבי עקיבא שהגיע לעיר אחת ולא נתנו לו להתארח, והלך ולן חוץ לעיר, ובא הרוח וכבה לו את הנר, וזאב אכל החמור וכו', והיה אומר ר' עקיבא "כל מה שה' עושה – לטובה עושה". כשהשכים בבוקר ראה שבאו שוללים ושללו את בני העיר, והתחיל להודות לה' על כיבוי הנר, שאלמלא היה דולק, היו האויבים מכירים בו ובאים ושוללים אותו. לכן אמר כי בנר המצוה ואורה, הוא נר לרגלי ואור לנתיבתי, אינו מאיר אלא לי  ולהנאתי, ואינו מאיר לאויבים שיוכלו לבוא עלי, לא כנר שלמטה שלפעמים מאיר לאויבים שיוכלו לבוא עלי.

רבי משה מאימראן (1739 – 1786), מרבני ודייני מכנאס

'דרושי רבינו משה מאימראן' (בהוצאת חברת אהבת שלום)

סדר הדורות – קורות אבותינו בארץ המערב

יִיסוּדה של פאס

ראשית עצמאותה של מרוקו

מאז הופעת "משוגע" בעולם [כך מכנה הרמב"ם את ממציא האּסלאם] והתפשטות הכיבוש הערבי מפרס במזרח ועד מרוקו במערב, היוו כל הארצות המוסלמיות ממלכה אחת גדולה, ובראשה שלטו החליפים מדמשק ומבגדד (בין השנים 705–789). אולם ממלכה זו לא התקיימה בשלמותה אלא תקופה קצרה. פרצו בה מלחמות פנימיות, מנהיגים שונים נלחמו זה בזה, שבטים ועמים השתחררו מן השלטון המרכזי והקימו מדינות עצמאיות. העמים הראשונים שמרדו היו אלה שהיו רחוקים ביותר מן המרכז, כגון פרס במזרח וספרד ומרוקו במערב. 

אחד המנהיגים שמרד בחליף מבגדד היה אידריס,  אך המרד שלו נכשל והוא ברח למרוקו. שם מצא לו תומכים בקרב שבטי הבֶּרבֶּרים והחל לכבוש את מרוקו, עד שלבסוף השתלט עליה. אידריס ימח שמו החל לקבע את סמכותו ופעל לדיכוי של היהודים באזור, במיוחד לאור העובדה שרבים מהם הושיטו עזרה לאויביו. הוא הכביד במיסים ובגזרות קשות במטרה לכפות עליהם את האסלאם. בתקופתו ברחו רבים מהיהודים להרים, וחלקם היגרו לתוניס שהייתה עדיין תחת שלטון החליפים. ישנה מסורת אצל יהודי ג'רבה שפליטים יהודיים ביקשו בה מפלט בתקופה זו.

תקופת הזוהר של יהודי מרוקו

"קץ שם לחושך", וגם השליט הרע והמר הזה הגיע אל סופו. היהודים, שלא הביא להם שליט זה אלא סבל ותלאות, שׂמחו בסתר ליבם על מותו וקיוו שמצבם יוטב. ואכן התפנית במצבם החלה בימי בנו, אידריס השני (שנת 793), שנודע ביחס סובלני כלפי היהודים והניח להם לחיות בשלוה. בנוסף, גזירות שנגזרו על יהודי קהילות אחרות, מצרים לוב ותוניס, הביאו גלי פליטים יהודיים למרוקו. הקהילות גדלו ונוסדו קהילות חדשות בערים שהקים אידריס השני. גם בזמן יורשיו נמשכו ימי השלווה ליהודי מרוקו, שהביאו עמהם פריחה רוחנית. באותם ימים התחילה התפתחות גדולה בלימוד התורה בצפון אפריקה, ומרכזי הלימוד היו קירואן שבתוניס ופאס שבמרוקו, שנחשבה לבירת ומרכז היהדות של כל יהודי המערב, עד הדורות האחרונים.

ייסודה של פאס

העיר פאס נוסדה בשנת 807 על ידי אידריס השני, לאחר שהחליט להקים עיר בירה שתוכל להתחרות בדיוק תכנונה ובתפארת בנייניה בערים אחרות כדוגמת בגדאד,

דמשק, קהיר וקירואן. עלה הדבר בידו, והעיר שהקים, היא פאס, קיימת עד ימינו, וכמעט שלא הוכנסו בה שינויים. אמנם התרחבה העיר, אך שכונותיה החדשות הוקמו במרחק-מה מן העיר העתיקה הקרויה "פאס אל באלי" [פאס העתיקה], להבדילה מ-"פאס אל ג'דיד" [פאס החדשה] שהוקמה כ-400 שנה לאחר מכן. פאס הפכה למרכז חשוב במרוקו וערב בכלל.

המלאח

העיר פאס קושטה בבנייני פאר והוקם בה ארמון גדול. בסמוך לו הוקצב אזור מיוחד ליהודים: המלאח. עלינו לדעת כי לא מטוב ליבו הקים השליט את המלאח בסמוך לארמונו, אלא מפני שזיהה ביהודים נכס כלכלי שכדאי לשמור עליו. בדומה למה שאמר רשב"י ע"ה על מלכות רומי (שבת לג:): "כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן… תקנו גשרים ליטול מהן מכס", כך גם במקרה הזה, היהודים היו "הפרה החולבת" ושילמו מסים רבים. תמורת סכום נכבד של מס הגולגולת המוסלמי "ג'יזיה" אותו אולצו מי שאינם מוסלמים לשלם, היהודים היו בני חסותו ["ד'מי"] של האימאם, ניתנה להם הזכות להתיישב ברוב הערים החדשות, והתאפשר להם לשמור את דתם ומנהגיהם. מאידך, השליט התחייב לשמור על חייהם ורכושם.

פאס עיר ואם בישראל

מראשית היווסדה הפכה פאס למרכז יהודי במרוקו, בה ישבו חכמים ומלומדים, בלשנים ומשוררים. שמם של חכמי פאס יצא לתהילה. אחד החכמים ההם, ר' שלמה בן יהודה, נתמנה לגאון ישיבת ארץ ישראל. הוא שימש בתפקיד זה במשך 25 שנים, והיה אחד הגאונים הארצישראליים החשובים ביותר. חכמי התורה מפאס היו ידועים במרוקו ומחוצה לה. בערים שונות תפסו בני פאס הבקיאים בתורה מקום בראש. כך נפוצה ידיעת התורה בארץ כולה, עד שגם בני העם הפשוטים היו בין לומדיה. עדות לכך נמצא במעשה הבא: יהודי בעל מלאכה מן העיר סבתא [סאוטה] שבצפון מרוקו, צורף כסף במקצועו, נאלץ לברוח מן הארץ בימי גזירה. זקן היה ועיניו כהו, ולא היה יכול עוד לעסוק במלאכת הצורפות. פנה איפוא לראשי הקהל, וביקש למנותו למלמד תינוקות. נשארו בידינו מכתבים שאיש זה כתב בעברית ובערבית, בכתב נאה ובסגנון צח. מכאן מסתבר שאפילו יהודים פשוטים, שהתפרנסו מעמל כפיהם, היו זוכים לחינוך תורני.

מקורות: 'נר המערב', 'תולדות היהודים באפריקה הצפונית', 'תולדות יהודי מרוקו'

נחלת אבות – פרקי אבות לרבי יוסף משאש

וזקנים לנביאים (אבות א, א)

מורי ורבותי בשבת זו נדבר בעניין אליהו הנביא ז"ל. במס' כתובות (דף סא.) איתא אמר רבי יצחק בר חנניה אמר רב הונא, הכל משהין בפני השמש [כל מין תבשיל משהין מלהטעים ממנו לשמש המשמש בסעודה, עד אחר הסעודה שאז מטעימין לו מהכל], חוץ מבשר ויין [שנפשו מתאווה להם ומצטער אם לא נטעים לו תכף], אבוה בר איהי ומנימין בר איהי [ב' אחים צדיקים] חד ספי מכל מינא ומינא [אחד היה מטעים לשמש מכל מין ומין] וחד ספי מחד מינא [ואחד היה מטעים רק ממין אחד], מר משתעי אליהו בהדיה, ומר לא משתעי אליהו בהדיה [אחד היה אליהו מדבר עמו, ואחד לא היה מדבר עמו מפני שהיה גורם צער לשמש]. זה בא ללמדנו דעת, כמה ראוי האדם להיזהר שלא לגרום צער לשום אדם, אפילו לשמשו שהוא שָׂכוּר אצלו וסופו להאכילו לבסוף, ועם כל זה לשעה של צער חששו.

מעשה נסים נוראים במכנאס

ונספר למעלתכם מעשה נורא שאירע פה במכנאס זה קרוב ל-300 שנה, היה בעיר ת"ח צנוע וירא שמים ומופלג בעוני, שמו ר' שלמה צאייג ז"ל. יום אחד בצאתו מביהכ"נ אחר קביעות עת לתורה, בא לביתו ומצא אשתו ילדה זכר, והשכנות סובבות אותה ויאמרו לו לך מהר להביא לה בשׂר להשיב את נפשה. ויצא בלב נשבר לראות מאין יבוא עזרו, כי לא נמצאה בכיסו אף פרוטה. והנה לקראתו איש עני קרוע בגדים, ויאמר לו הושיעה אדוני כי אני אשתי ובנותיי מוטלים על ערש דווי, ולא מצאנו במה להשיב נפשנו. ויאמר לו, לך עִמי אל מי שיש בידו להושיע שנינו. ויאמר לו מי הוא? ויענהו, ה' הוא הא-לוהים, הבה נשפוך שיחנו שנינו לפניו, והוא יעננו בקראנו אליו בלב נשבר, שכן כתיב "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת". וילכו שניהם יחדיו לבית הכנסת של ר' משה בן עטר, ויפתחו את היכל הקודש, וכרעו ברך לפניו, והתחילו לבקש רחמים בבכיה רבה מעומק לבם. והנה באותה שעה, שׂר העיר שהיה תקיף ורודף בצע, והישר בעיניו היה עושה, הוצרך

 לכסף סך גדול לפרוע דמי שָׂדות רבים שקנה מהגויים, ועלה בדעתו להטיל אותו הסך מס על היהודים. ובכן שלח השׂר אחר הנגיד ר' משה בן עטר, כי הוא היה העומד תמיד בין הקהל ובין הממשלה בכל עניין, ויגזור עליו להביא לו מהיהודים סך חמשת אלפים מתקלים, שהיה סך עצום באותו זמן כחמישה מיליונים פראנק עתה. ויבהל מאוד הנגיד ויבקש זמן חֹדש ימים, ויקצוף השׂר ויאיים עליו בחרב שלופה, שאם ביום ג' לא יביא הכסף, ישלח עבדיו לשלול ולבוז בתי היהודים. ויצא מלפניו ברוח נכאה, וילך לביהכ"נ שלו הנזכר, וכאשר דחף הדלת, עיניו ראו ב' האנשים הנזכרים כורעים על ברכיהם לפני היכל ה', והמה בוכים באין הפוגות. וכשראוהו עמדו מפניו ונתביישו. וישאלם מה יש להם, ויספרו לו את רוע מצבם. ויחשוב כי השעה שעת רצון היא לפני ה', ויספר להם גזרת השׂר, ויכרעו על ברכיהם שלשתם ויבכו מאוד, ויקראו י"ג מדות של רחמים בבכיה רבה. ותכף נתקבלה תפלתם, ובעודם בוכים ומתפללים והנה שליח רץ מבית השׂר, ובשׂוֹרה בפיו לר' משה. ויצא לקראתו מביהכ"נ בחרדה, ויגד לו השליח כי עלה השׂר לעלייתו הגבוהה וכשהגיע למעלה העליונה מעדו קרסוליו ונתגלגל עד המדרגה התחתונה, ובהיותו איש שמן מאֹד נחנק ומת תיכף. ובכן אחי השׂר המעותד למלאֹת מקומו שלחני לצוותך להודיע לרבנים לצאת אחר מיטת השׂר ללוותו לבית מועד לכל חי. ויעש ר' משה עצמו כנאנח, ויאמר טוב הדבר. ויחזור לביהכ"נ, ויקֹד וישתחו לה' על התשועה הגדולה אשר עשה ה', ויכניס את שני האנשים לביתו, ויתן להם מתת ביד נדיבה. ומאותו היום היה משגיח עליהם השגחה גדולה, ויודיע לקהל ה' את אשר נעשה, וישמחו ויאמרו הלל הגדול, והיה זה ב-כ' באלול שנת "הולך בתֹם ילך בטח". ואחר ימים אחדים הוקם תחתיו אחיו לשר, שהיה אוהב ישראל. זהו רבותי מה שיכולתי להגיד למעלתכם עתה בס"ד, המקום ב"ה ירחמנו כרוב רחמיו, אמן.

חדד ותימא – מדור ההלכה

האם האורח יכול להדליק נרות חנוכה לעצמו?

רווק ונשוי

מובא בגמרא (שבת כג.) "אומר רב ששת: אכסנאי [אורח] חייב בנר חנוכה. אמר רבי זירא מריש כי הוינא בי רב [לפני שנשאתי אישה והייתי בבית רבי בחנוכה] משתתפנא בפריטי בהדי אושפיזא [נהגתי לתת לבעל הבית כמה פרוטות בכדי שיקנה לי חלק בנרות החנוכה ועל ידי כך ייחשבו הנרות גם כשלי]. בתר דנסיבי איתתא, אמינא השתא ודאי לא צריכנא, דקא מדליקי עלי בגו ביתאי" [לאחר שנשאתי אישה, ובחנוכה לא הייתי בביתי, הפסקתי להשתתף עם בעל הבית בנתינת פרוטות, מאחר ואשתי מדליקה בביתנו ומוציאה היא אותי ידי חובה].

אורח המתארח

פסק הרמב"ם (חנוכה ד, יא) "אורח שמדליקין עליו בתוך ביתו, אינו צריך להדליק עליו במקום שנתארח בו…". וכן כתבו הטור והשולחן ערוך (תרעז, א) שאורח שאין מדליקים עליו נרות חנוכה בביתו, אינו יוצא ידי חובה בהדלקת הנרות של בעל הבית, אלא צריך הוא לתת כמה פרוטות לבעל הבית כדי להשתתף עמו בשמן של נר חנוכה. וכמו כן מבואר במפתחות ספר התרומה (סימן רכט) שאם האדם נמצא חוץ לביתו, כגון תלמידים הלומדים חוץ לביתם או אורח, אינם צריכים להשתתף בנר אם יודעים שנשותיהם או בניהם או אביהם מדליקים עבורם בביתם. לאור האמור נשאלת השאלה לגבי אדם שמדליקים עליו בביתו והוא אינו רוצה לצאת ידי חובה בהדלקת בני ביתו, האם יוכל להדליק נרות חנוכה בברכה במקום בו הוא נמצא או שמא הוא יוצא ידי חובה בעל כֹּרחו?

אכסנאי [אורח] נשוי

כתב תרומת הדשן (סימן קא) שמה שאמר רבי זירא (בגמרא לעיל) מזמן שנשאתי אישה הפסקתי להשתתף בפרוטות עם בעל הבית, היינו שמעתה אני יוצא ידי חובה בהדלקת אשתי, אך אם ארצה להדר אוכל להדליק ולברך בעצמי ואין זו ברכה לבטלה. וכן כתבו בשו"ת מהרי"ל (סימן קמה) ובספר האגור (סימן אלף לו), וכן פסק הרמ"א (תרעז, ג): "אם רוצה להחמיר על עצמו ולהדליק בפני עצמו, מדליק ומברך עליהם וכן נוהגין", וכן הסכימו הט"ז (שם, ס"ק א), והמגן אברהם (שם, ס"ק ט). ברם מרן בבית יוסף (תרעז) הביא דברי תרומת הדשן הנ"ל, וכתב על זה: ולי נראה שאין לסמוך על זה לברך ברכה שאינה צריכה. ולכאורה משמע מדברי הבית יוסף שאדם יוצא ידי חובה בעל כֹּרחו בהדלקת אשתו, וגם אם ירצה להדליק ולברך במקום שהוא נמצא, לא יוכל!

רוצה לברך לה' בעצמו

והנה מצינו למרן בשולחן ערוך בכמה מקומות שפסק שאם אינו רוצה לצאת ידי חובה בברכת חבירו רשאי הוא לברך בעצמו ואין בזה משום ברכה שאינה צריכה. כגון בהלכות ברכות השחר (או"ח, סימן ו, ד) שפסק: "יש נוהגין שאחר שברך אחד ברכת השחר וענו אחריו אמן, חוזר אחד מהעונים אמן ומברך, ועונין אחריו אמן. וכסדר הזה עושין כל אותם שענו אמן תחילה, ואין לערער עליהם ולומר שכבר יצאו באמן שענו תחילה. מפני שהמברך אינו מכוין להוציא אחרים, ואפילו אם היה המברך מכוין להוציא אחרים הם מכוונים שלא לצאת בברכתו".  וכן לעניין ברכת המזון כתב השו"ע (קפג, ז): "נכון הדבר שכל אחד מהמסובין יאמר בלחש עם המברך כל ברכה וברכה ואפילו החתימות". וכן פסק מרן בהלכות קריאת שמע (נט, ד): "ברכת יוצר וערבית אומר עם השליח ציבור בנחת" (והיינו שאין אומרים שזו ברכה שאינה צריכה, שהרי יכול לצאת בברכות השליח ציבור). ואם כן ישנה סתירה בדברי מרן, שכאן כתב שאדם יכול לכוין שלא לצאת בברכת חבירו וכך יוכל לברך בעצמו, אך לגבי נר חנוכה כתב (תרעז, ג): "יש אומרים שאף על פי שמדליקין עליו תוך ביתו, אם הוא במקום שאין בו ישראל, מדליק בברכות". ומשמע מדבריו שמי שאינו בביתו, ואשתו הדליקה, אינו יכול עוד להדליק בברכה בשום מקום, אם הוא נמצא במקום של יהודים ולא יועיל אף אם יתכוין שלא לצאת ידי חובה בברכתה.

החיד"א הקדוש מיישב הסתירה

נר המערב כמוהר"ר שלום משאש ע"ה (שמש ומגן, חלק ב, סימן ג) מביא את דברי החיד"א (ברכי יוסף, סימן תרעז, ב) המיישב הסתירה בדברי מרן השו"ע באופן שהוא מחלק בין נרות חנוכה לשאר ברכות. שלעניין נרות חנוכה אדם ואשתו נחשבים כגוף אחד, הואיל ואשתו כגופו, ולכן כשאשתו מדליקה נרות בביתם הבעל יוצא ידי חובה בעל כֹּרחו, והואיל והוא פטור מלברך נקרא הדיוט אם יעשה כן (וזה שורש המחלוקת בין הבית יוסף לתרומת הדשן דלעיל, שלדעת תרומת הדשן אדם ואשתו נחשבים כשני גופים, ולכן יכול גם הבעל לברך בעצמו). וכן טעמו של הרש"ל (הביא דבריו הט"ז תרעז, א), שאיש ואשתו נחשבים כגוף אחד. אך בשאר ברכות בעלמא יכול כל אחד לברך לה' בעצמו, וכנזכר לעיל בדברי מרן.

מסקנא דמילתא

פסק השמש ומגן (שם) אם כן לדעת מרן השולחן ערוך שאנו נוהגים לפסוק בכל דבר כדעתו יכול אדם לכוין שלא לצאת ידי חובה בנרות חנוכה מחבירו, וכך יוכל לברך בעצמו. כגון: בן נשוי המתארח אצל הוריו, ויש לו חדר מיוחד לשינה, אף שאוכל על שולחן אביו, ודאי שיוכל לכוין שלא לצאת בברכת אביו, ויוכל להדליק בחדרו נרות חנוכה בברכות. וגם מצוה לעשות כן לברך את ה' בפיו ובשפתיו והוא הדין גם לשאר בני הבית או אורחים שיוכלו להדליק בעצמם בברכה במקום המיוחד להם לשינה, והעיד השמש ומגן שכן ראה בעיר מולדתו מכנאס, וכן הוא המנהג. ועיין עוד בתבואות שמש (חלק או"ח סימן ז) ובשמש ומגן (חלק ב סימן ג) ותרווה צמאונך.

מקורות: 'דברי שלום ואמת' (טולידאנו), 'מגן אבות' (לבהר), 'עטרת אבות'

מלכי רבנן – חכמי המערב

רבי יוסף כנאפו זיע"א

תקפ"ג (1823) א' כסלו תרס"א (1901)

שרופי אופראן

מציאות מחרידה שהיתה לאגדה היא סיפורם של שרופי אוּפרן, מאורע שאירע בסוף המאה ה-י"ח. וכֹה מספרים: בעיר אופרן היה קאייד [שליט] מוסלמי רע לב שגזר על יהודי העיר להתאסלם, ולא – יוצאו להורג. הקאייד נתן להם ארכה של שמונה ימים שבהם – לצורך הרתעת היהודים – הדליקו המוסלמים ימ"ש מדורה במרכז העיר ולִבּוּ אותה כהכנה לשריפתם. היהודים כדרכם העדיפו למות מות קדושים ולא להתאסלם, ואכן ביום השמיני כ-50 מבני הקהילה עלו על המוקד תוך קריאת "שמע ישראל". ביניהם היה רבי מכלוף כנאפו – שהיה ממנהיגי עירו.

זכות אבות לבנים תזכור

רבי מכלוף כנאפו היה מעשירי וחשובי הקהילה היהודית באופרן. הוא היה בן למשפחה גדולה, ולו שבעה בנים מלומדים בתורה ובמעשים טובים. לאחר שנפטרה אשתו הראשונה, נישא בשנית וכעבור שנה נולד להם בן. ביום הולדת הבן נגזרה הגזירה הנ"ל על יהודי אופרן, וביום השמיני קודם שהלך ר' מכלוף למסור עצמו על קידוש ה', מל את בנו וקרא לו בשם משה. לאחר המאורע, ברחה אשתו לעיר מולדתה מוגדור ושם התפרנסה ממעשי ידיה. הבן משה נתחנך ע"י אמו בילדותו ולמד במוגדור. לימים נתגלה כשרונו כסופר בעל כתב יד יפה, ואז החל לעסוק כסופר בית-הדין. ר' משה נשא אשה ונולדו לו שלשה בנים: מכלוף, יוסף – הוא רבינו, ומשה [על שם אביו שנפטר סמוך ללידתו].

"ירושלים של מרוקו"

לא הרחק ממוגדור, בין הרי האטלס המושלגים ולמרגלותיהם, נִצבת מראכש. עיר זו היתה מקום הורתם של גדולים בתורה והמרכז התורני הגדול ביותר במרוקו. שם שכנו בכפיפה אחת למדנים וצדיקים, עשירים ועניים, סוחרים ובעלי מלאכה, שלכולם היתה התורה היסוד המדריך בחייהם. לא בכדי הוגדרה עיר זו "ירושלים של מרוקו". לעומתה מוגדור הצעירה, על אף היותה מקום מושבם של גדולים ורבים, לא הכילה בקרבה ישיבות ומוסדות חינוך בכמות ובאיכות כמראכש, ומי שרצה ללמוד ולגדול פנה אל מראכש. כך נהגו רבים מכל רחבי מרוקו.

רבי יוסף

רבינו יוסף כנאפו, בנו של רבי משה ודור שלישי ל"שרופי אופרן", נולד במוגדור. בצעירותו נסע למראכש ולמד אצל רבי אברהם קורייאט זצ"ל. כבר מגיל צעיר עסק בקבלה ובכל מיני סיגופים ביחד עם רבו. המעיין בתולדות רבינו, יבחין על נקלה שאישיות כבירה השפיעה עליו, שמוסר אמת ודמויות אמת עמדו לפניו בילדותו ובנערותו. צדקותו, חסידותו, והאמת הצרופה שהיתה נר לרגליו – מקורם במראכש, בין האריות הגדולים. ואכן שם גדל והיה לאיש. בלילות החורף הקרים, עוד קודם עלות השחר, יצא הוא וחבריו עם רבם אל אפילת הליל, טובלים היו במי הקרח וחוזרים אל בית המדרש אל ספרי הזוהר הקדוש ותורת האר"י. כזו היתה דרכו של רבינו בראשיתו, והיא שעמדה לו כל ימיו שבהם נתעלה וצורף באורה של התורה ובסבל הייסורים שלא הרפו ממנו כל חייו. לאחר שנים של לימוד תורה

במראכש חזר רבינו למוגדור, ושם המשיך לשקוד על לימודיו בצנעה ובסתר באחד מבתי המדרש, כשהוא מתמיד במשימת חייו – לכתוב דברי תורה שנתחדשו לו ולערוך ספרים שראה את נחיצותם הרבה בקרב הציבור הרחב.

חכמי מוגדור אצווירה [המצודה הקטנה]

מוגדור היתה משכנם של גדולי תורה מפורסמים שהותירו לנו יצירות ספרותיות חשובות. נזכיר אחדים מגדולי התורה שחיו שם בימי רבינו: שושלת משפחת קורייאט – ר' אברהם רפאל קורייאט זצ"ל (מו"ץ, מחבר שו"ת 'זכות אבות'), רבינו סיפר עליו (בספרו 'טוב רואי') שבכל לילה היה מתבודד ומתוודה וידוי גדול בבכייה עצומה כמו וידוי של יום הכיפורים. בנו, רבי יהודה קורייאט זצ"ל (מו"ץ, מחבר ספר 'מאור ושמש'). נכדו, ר' אברהם קורייאט היה מרבותיו של רבי יוסף כנאפו, נודע כצדיק וגדול בתורה, מחבר ספר 'ברית אבות'). כן נודעו ונתפרסמו: המקובל המלומד בניסים רבי חיים פינטו זיע"א, רבי יוסף אלמליח זצ"ל ששימש כאב-בית-דין וכקונסול במוגדור, הצדיק המסתגף רבי דוד חזאן זצ"ל (מו"ץ), עליו סופר שהיה קושר את רעמת שערותיו על וָו בבית המדרש, והיה עושה לילות כימים בלימוד התורה. רבי רפאל חסאן זצ"ל (מחבר ספר 'לחם עוני'), רבי דוד אזאגורי זצ"ל (תלמידו של ר' חיים פינטו ומחבר ספר 'לדוד להזכיר'), ועוד רבים אחרים. באווירה כזו בתוך המלאח של מוגדור בחברת גדולי התורה, יושב לו רבינו והוגה את רעיונותיו הבלתי פוסקים במחשבה ומוסר, ומעלה אותם על הכתב.

התגלותו

ענוותנותו הרבה של רבי יוסף הסתירתו מעיני הציבור, ומעטים הם שהכירו בגדולתו ובחסידותו. אולם לא לאורך זמן נסתר ונחבא היה. רצתה ההשגחה ביציאתו של הצדיק אל המוני העם. וכֹה היה מעשה התגלותו: רבה של העיר, ר' יוסף אלמליח, חלם והנה בחלומו שני רבנים החורזים מחרוזות יחד. כששאל מי הם רבנים אלו, נענה: ר' ישראל בעל-שם-טוב ולמולו ר' יוסף כנאפו. כשהתעורר שאל את מכריו אם ידוע להם מי הוא יוסף כנאפו, וכשנענה בחיוב ביקש להתראות עמו. מיד הפנו אותו אל בית המדרש שבו היה יושב ר' יוסף כנאפו. לשאלתו מה מעשיו, ענה לו רבינו: מתרגם אני מעשיות על הבעל-שם-טוב לערבית מדוברת להמון העם. ר' יוסף אלמליח התפעל מתמימות רבינו וצדקותו וציווה בו במקום שמעתה יקרא שמו בפי כל – רבי יוסף כנאפו. ואכן מאז הכירו כולם במעלתו. בשנת תרי"ט (1859) – ביום בו נולד בנו דוד – הסכים רבינו להתמנות לשליח ציבור ורב בית הכנסת בקהילתו.

משה מונטיפיורי בביקור במרוקו

בשנת תרכ"ד (1864) ביקר השר משה מונטיפיורי (נדבן יהודי אנגלי שהקדיש את חייו לסיוע ליהודים בארצות שונות) במרוקו כנציג ממשלת בריטניה, על מנת לדאוג לשיפור מעמדם של היהודים. קודם פגישתו עם המלך במראכש, שהה מונטיפיורי במוגדור. בביקורו סייר במלאח, וכשהגיע לבית הכנסת של רבי יוסף,  רבינו העניק לו את אחד מספריו במתנה. לאחר שובו לאנגליה, שלח מונטיפיורי לרבינו מכתב תודה בצירוף שני מטבעות זהב – סכום כסף רב באותם הימים.

אסור לשנות "מטבע" שטבעו חכמים

המכתב הנ"ל נמצא בידי המשפחה. באשר למטבעות, נותר בידינו הסיפור הבא: ביום בו קיבל את המטבעות, צעד רבינו לביתו שמח וטוב לב. בדרך פגש ביהודי שביקש צדקה להכנסת בתו לחופה. רבינו הכניס את ידו לכיסו, ומבלי משים נתן לו את שני מטבעות הזהב. כשנכנס רבינו לביתו סיפר בהתרגשות לאשתו שמעתה ואילך הם עשירים, והוציא מכיסו את המטבעות. אך להפתעתו גילה שרק מטבעות של נחושת נותרו בידו. רבינו לא הצטער וסיפר את אשר ארע, אולם לעומתו הרבנית טענה שהיה כאן מקח טעות ויש לתבוע את המטבעות בחזרה. כשראתה שרבינו מתנגד בכל תוקף לבקש את מטבעותיו, שלחה שליח בעצמה. כשהגיע השליח אל בית העני, מצא שולחנות ערוכים והשמחה בעיצומה, והבין שאת הנעשה אין להשיב. חזר השליח אל בית רבינו והודיע את אשר ראה. רבינו קם מיד והודה לבורא עולם על שזיכהו לקיים מצוות שמחת חתן וכלה בהידור.

תורה שלמדתי באף היא שעמדה לי

רבינו הקדיש את חייו ללימוד התורה ולכתיבת ספרי הלכה, הדרכה ומוסר. מחמת ענוותנותו סירב לקבל עליו משרת רבנות, והתפרנס בדוחק רב ממכירת ספריו. גם חולשתו הגופנית וייסוריו במשך כל ימי חייו לא אפשרו לו לעסוק במלאכה, כפי שהוא בעצמו כותב: "וכשאני לעצמי ראיתי חולשת גופי ורפיון ידי, וחולני תמיד ולא ידעתי יום מותי" (הקדמתו ל'זבח פסח'). ר' יוסף בן נאיים כותב בספרו 'מלכי רבנן' על רבינו: "כל ימיו מכאובים". אך כזאת היתה דרכו של רבינו, כדרכם של ראשונים שהעמל בתורה היה ייעודם בחיים, בבחינת: "פת במלח תאכל, מים במשׂורה תשתה ובתורה אתה עמל". רבינו נשא לאשה את זהרה ונולדו להם שלשה ילדים: רבי דוד, רבי משה ובת בשם חנינה. זהרה ע"ה נודעה כצדקת גדולה וכאישיות בעלת שיעור קומה. לאחר פטירת בעלה, עלתה לירושלים בגפה בגיל 70. נפטרה בכ"ד כסלו תרע"ג (1913) ומנוחתה כבוד בהר הזיתים. בנו של רבינו – רבי דוד  כנאפו  – שימש כאב בית הדין במוגדור עד לפטירתו.

פטירתו

רבינו נפטר בגיל 78 ב-א' כסלו תרס"א (1901). בספר 'מלכי רבנן' מתוארת פטירתו: "ושמענו עליו שבעת פטירתו קם ממיטתו וישב ונתאדמו פניו, והרכין ראשו ואמר ג' פעמים 'ברוך הבא בשכינת עוזנו', ותכף נאסף אל עמיו ועלה אל הא-להים". נכד המחבר שנכח בהלוויה, ר' מכלוף כנאפו, סיפר שכל העיר השתתפה בה, על אף שהתקיימה ביום שישי. כמו כן תקעו בשופרות כנהוג בלווית גדול בתורה. זיע"א.

חיבוריו

רבי יוסף כנאפו זצ"ל נחשב לאחד הרבנים הפוריים ביותר מבחינת כתיבה ברבני מרוקו (כתב לפחות 18 ספרים). רבינו כתב כתיבה קבלית שניסתה להגיע להמון העם. מספרים עליו שהיה כותב בכל מקום, וברגע שהיה עולה רעיון על ליבו היה מוציא דף ועט וכותב. ספריו הוצאו לאור בבית הדפוס של הרב אליהו בן אמוזג בליוורנו שבאיטליה, שגם כתב להם הקדמות. מחיבוריו: 'זבח פסח' ו'יפה עיניים' – על ההגדה והלכות פסח. 'אות ברית קודש' – על שמירת הברית. 'חסדי ה" – ענייני התורה הקדושה. 'חסדי אבות' – סיפורי הבעש"ט ולקחי מוסר בערבית-יהודית. 'שומר שבת' – דיני שבת ומוסר. 'מנחת ערב' – דיני תפילת מנחה. 'טוב רואי' – פירוש מסכת אבות. 'חסדים טובים' – ג' קונטרסים. 'זך ונקי' –מוסר על המידות והחגים. 'בדי אהרון' – הגהות על ספר "אוצרות חיים". 'יוסף בסתר' – ביאורים על הזוהר הקדוש. 'מעט מים' – חידושים וביאורים. 'מעט צרי' – דרושים לחגים ושבתות. 'מעט דבש'. 'קול זמרה' – דרושים.

מקורות :הקדמה לספר 'ז"ך ונקי'(הוצאת חברת אהבת שלום)

נוהג בחכמה – קובץ מנהגים

מנהגי חנוכה

א. המנהג הרווח היה לברך על הדלקת הנרות 'להדליק נר של חנוכה'1), ויש חכמים שבירכו 'להדליק נר חנוכה'2).

ב. המנהג הקדום לברך 'להדליק…' ומיד להדליק הנרות, וברכת 'שעשה ניסים' (ו'שהחיינו בלילה הראשון') מברך תוך כדי הדלקת שאר הנרות1). ויש שנהגו לברך כל הברכות לפני ההדלקה.

ג. אף שלא עולים לבית העלמין בחנוכה, אולם אם חל בהם פקודת השנה, השבעה או השלושים, מנהגנו שעולים לבית העלמין.

ד. בימי החנוכה בתפילת שחרית אין אומרים 'בית-יעקב' ו'שיר של יום', ובמקומם אומרים 'מזמור שיר חנוכת הבית לדוד'.

קופת הרוכלים מקורות וטעמים

א.1) כך הנוסחא בגמרא (שבת כג.) 'להדליק נר של חנוכה', וכ"כ הרי"ף (דף י), הרמב"ם (חנוכה, ג, ד), הרא"ש (שבת, פרק ב, הלכה ח), הטור (תרעו) ועוד. וכן נקט נוסחא זו ר' יוסף משאש ע"ה (נר מצוה עמ' לא), וכן העיד על המנהג בדברי שלום ואמת (טולידאנו, חלק א, עמ' 125).

א.2) מרן השולחן ערוך (תרעו, א) כתב 'להדליק נר חנוכה', וכן נוסחת רבינו האר"י (שער הכוונות, דף קח), הבן איש חי (וישב, ב), החיד"א (ברכי יוסף, ס"ק א) והטעים הדברים כי בנר חנוכה אסור להשתמש לאורה, ולכן מברך 'להדליק נר חנוכה', להורות כי הנר למצות חנוכה, מה שאין כן בנרות שבת שמברכים 'להדליק נר של שבת', שהכוונה נר שאנו משתמשים בו ונרו יאיר לתועלתנו, וזה הנר המאיר הוא של שבת. וכתב בספר 'משולחן אבותינו' (שם) שיש ת"ח שבירכו בנוסח זה כדעת המקובלים.

ב.1) ה'לקט היושר' (חלק א, עמוד קנב) העיד על תרומת הדשן שהיה מתחיל להדליק מיד לאחר הברכה הראשונה. וכן מוכח מהמאירי (שבת כג.), וכן מנהג המקובלים בק"ק בית-אל כמ"ש ב'דברי שלום ואמת' (אות ק). וכן נהגו באלג'יר ('זה השולחן', חנוכה, לב), חלק מהציבור בתוניס

('עלי הדס', טז, ו) ובמרוקו ('דברי שלום ואמת' חלק ד עמ' 117, 'מנהגי ק"ק דבדו' עמ' 111).

ב.2) איתא בגמרא (פסחים ז:) 'כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן', ולכן ברכת 'להדליק' מברכים לפני ההדלקה. אולם לגבי שאר הברכות נחלקו רבותינו, ב'לקט היושר' (שם) דייק מדברי הסמ"ג שמדליק לאחר סיום כל הברכות, וכ"כ ר' דוד אבודרהם (חנוכה) בשם הראב"ד, וכן פסק הרמ"א (תרעו, ב) והבא"ח (שם), וכן נהגו רבותינו שלום ויוסף משאש (נר מצוה, עמ' סא).

ג. כתב ר' עמרם אבורביע ('נתיבי עם', סימן רכד) שמנהג עיה"ק ירושלים שביום פקודת השנה שחל בחנוכה עולים לבית העלמין, וכ"כ כמוהר"ר שלום משאש ('שמש ומגן', חלק ד, סימן סו) שמנהג מרוקו לעלות לבית העלמין בימי חנוכה, פורים, ובחודש ניסן אם אירע בהם יום פקודת השנה, השבעה או השלושים.

ד. מסכת סופרים (פרק יח). ר' דוד אבודרהם (חנוכה). וכן מנהג תוניס ('עלי הדס', פרק ז), ג'רבא (ברית כהונה, מע' ח) ומרוקו ('מנהגי ק"ק דבדו', 'זוכר ברית אבות' עמ' 86).

מקורות: 'דברי שלום ואמת' ו'עטרת אבות'

תפארת אבות פורים | אדר התשע"ז | גליון 10

בס"דתפארת אבות

תפארת אבות

פורים | אדר התשע"ז | גליון 10

דבר המערכת

פורים דל-מעגאז

המן האגגי לא היה צורר היהודים היחיד בהיסטוריה של עם ישראל, הוא גם לא היה הרשע היחידי בעולם. לפניו וגם לאחריו קמו עוד רשעים
אחרים שהרעו לעמנו בכל הדורות. כל קהילה והמן שלה, כל קהילה נתנה שם מיוחד לאותו "פורים שני" שנקבע ליהודים עליהם ועל זרעם  לדורות, במשלוח מנות ובביטול מלאכה. לפעמים גם חוברו שירי הודיה ומגילות מיוחדות שנכתבו לזכר אותו מאורע. גם פזמונים כדוגמת הפזמון הידוע "מי כמוך ואין כמוך" שחיבר ר' יהודה הלוי, חוברו לכבוד המאורע.

בשנת "כי תרכ"ב על סוסיך, מרכבותיך ישועה" ליצירה, 1862, קם במרוקו עריץ אחד מורד ושמו אג'ילאלי אל-מעגאז בן לשפחה חרופה ושמה רקייא. הוא כונה גם בשם "אררוגי". אל-מעגאז (העצלן), היה רועה צאן במחוז אחד אצרארדא, ובכשפיו והבליו הראה איזה אותות בדויים לעיני הבֶּרְבֶּרים הפראיים תושבי האטלאס, והמליכוהו עליהם. אל-מעגאז היה צורר היהודים כהמן בדורו, ומשאלתו הייתה כמשאלת המן "להשמיד ולאבד את כל היהודים", וכך יצא אל-מעגאז בראש צבאו לכבוש את מכנאס. אל-מעגאז הגיע תחילה לכפר מולאי אידריסא-זרהוני הקרוב לעיר מכנאס, וישבע שלא להשאיר שם ישראל בארץ מכנאס ח"ו, ותהי עת צרה ליעקב. אך ה' א-להינו ברוב רחמיו וחסדיו הפיר עצת גוים הניא מחשבות עמים. מקורביו של אל-מעגאז יעצו לו שקודם כל, עליו לגשת לקברו של מלך אחד קדמון הקבור שם, ורק אחר כך יגמור ביהודים. אל-מעגאז שמע למקורביו שטמנו לו מלכודת, וראשית כל הלך להתגלח ולהתרחץ. כאשר אל-מעגאז התיישב על כסא הסָפָּר, הלה תקע את התער בעורפו וערף את ראשו, ומיד אנשי המרמה התנפלו על שריו ועבדיו וערפו את ראשיהם, כן יאבדו כל אויבך ה'.

ביום ט"ז באדר ב' של אותה שנה, הובא ראשו הערוף וראשי עבדיו תקועים על חרבותיהם של המורדים לעיר מכנאס והציבו אותם בשער העיר, הלא הוא "באב אג'דידי", שער מפורסם ומוכר עד עצם היום הזה. יום ט"ז באדר, הפך אפוא במכנאס ליום טוב, יהודי העיר חגגו אותו בכל שנה במשלוח מנות ומתנות לאביונים, והעיר מכנאס צהלה ושמחה, ומאז קראו לפורים זה "פורים דל-מעגאז". אולם במשך השנים ומרוב התלאות בהן חיו, זכרו של פורים זה נשכח, משום שצרה חדשה משכיחה את הישנה.

גם הורינו וזקני הדור סיפרו לנו תמיד על הפורים המיוחד הזה. כן סיפרו שבאותה שנה, הייתה גם עצירת גשמים, ובסוף אדר של אותה שנה ירדו גשמים לרוב והייתה תשועה גדולה. לרגל מאורע זה, חוברו שירים רבים בעברית ובערבית על ידי המשוררים שהיו עדים למאורעות ההם. רבי שמואל עמאר זצ"ל חיבר פיוט הודיה על המאורע הזה, בשם "ארוממך אלי ואודה את שמך". רבי יהודה בירדוגו זצ"ל חיבר גם הוא פיוט הודיה בן 42 מחרוזות, בשם "אודך בכלי נבל, אל רם נורא, אשיר לך בנבל עשור אזמרה".

רבי יוסף משאש זצ"ל חיבר לרגל מאורע זה, שיר בן שישים ושתיים מחרוזות כמשקל "מי כמוך ואין כמוך", וכתב "וגם אני הצעיר כך אני נוהג מיום בואי פה העירה תלמסאן יע"א, שלא לומר תחנון ביום ט"ז אדר, שהוא פורים קטן לבני עיר מולדתי מכנאס יע"א, אשר קבלו אבותינו נ"ן ועל זרעם, על הנסים ועל הפורקן שעשה עמהם ה' א-להינו, ויפרקנו מצרינו" (מים חיים, או"ח, רצג).

בברכת חג פורים שמח, מערכת 'תפארת אבות'.

פרפראות מחכמינו

לימוד התורה לעצמו ולאחרים

איש לרעהו ומתנות לאביונים (אסתר ט, כב)

אמרתי לרמוז הענין בפסוק "איש לרעהו ומתנות לאביונים", שראשי תיבות שלו אלו"ל כאמור, שהוא נוטריקון אורו לעצמו ואורו לאחרים, וראשי תיבות אלו"ל גימטריא בינ"ה. רוצה לומר, לזכות להתבונן בבינת התורה, לדקדק בפסוקי התורה ושיעורם המופלא, ולהתבונן במאמרי רבותינו ז"ל. וראשי תיבות אלו"ל גם כן אדם למד ומלמד לאחרים, נמצא שבראשי תיבות אלו"ל ישנו רמז לימוד תורה לעצמו ולאחרים, וכן רמז על אור מעשה המצוות שיעשה אותם וילמד אחרים לעשות גם הם כמוהו, ואזי יזכה לומר על עצמו "אני לדודי ודודי לי", שהוא ר"ת אלו"ל. ונרמז הענין בימי הפורים ובמצוותיו שאמר "ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים".

רבי יוסף כנפו (1823 – 1901), מחכמי מוגאדור , 'זך ונקי', פורים

(בהוצאת חברת אהבת שלום)

תורה ותפילין מילה ושמחה כולם נקבצו ביום פורים

ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר  (אסתר ח, טז)

מובא בגמרא (מגילה טז:) "ליהודים היתה אורה ושמחה וכו', אורה – זו תורה, ושמחה – זה יום טוב, וששון – זו מילה, ויקר- אלו תפילין".

ויש להבין מה עניין דברים אלו לפורים, יותר משאר מצוות? שאם לומר שע"י שנתבטלה מחשבתו של אותו רשע ולא מתו ישראל, ע"י כך היו יכולים לקיים מצוות אלו, מה שאין כן אם היה להיפך ח"ו שהיו עוברים שונאיהם של ישראל מן העולם, אם כן למה פירט מצוות אלו יותר משאר מצוות,  שהרי כל המצוות אינם יכולים להתקיים אלא בהיות ישראל בעולם?

ואפשר לומר מפני שאין יום מקודש בארבע אותות אלו אלא יום פורים. ששאר שבתות וימים טובים לא תמצא בהם אלא שמחה ומילה, ולא תפילין. ואפילו תורה גם כן בימים טובים [לא תמצא] למי שאומר "או כולו לה', או כולו לכם". ובימות החול אין שמחה. אבל יום פורים מקודש בארבעתם בהוויה אחת. שעוסק בו בתורה – כפי שמשמע במסכת מגילה (ז:) שגם ביום פורים היו לומדים רבנן לפני רבותיהם. ומניח בו תפילין, ומקיים בו מצוות מילה שארעה בו ביום, וגם עושה בו יום טוב ואוכל ושותה ושמח. וזה מה שכתוב "ליהודים היתה אורה, דהיינו הוויה אחת חדשה שיש להם יום מקודש בכמה קדושות, מה שלא היה מקודם אלא מזמן זה ואילך".

רבי משה מאימראן (1739 – 1786), מחכמי מכנאס,'ספר המעלות', דף צט

(בהוצאת חברת אהבת שלום)

בקשת אסתר לישועה אף שתשובתינו אינה שלימה

אל תרחק ממני כי צרה קרובה (תהלים כב)

מה שכתוב "אל תרחק ממני כי צרה קרובה" וכו', באה אסתר לבקש מאת הקדוש ברוך הוא שהתשובה ששבו, שהתענו שלשה ימים ושלשה לילות, הגם שאינה מקובלת כל כך כדי לבטל הגזירה, מכל מקום מבקשת לפניו בל יתעכב מלהושיעם עד שיעשו תשובה שלמה לפניו כראוי, כי לא נשאר זמן לכך, לפי שהגזרה קרובה, ואל תביט עכשיו לזכויותינו. וזהו "אל תרחק ממני" ותאמר עד שאעשה תשובה שלמה כראוי, והטעם מפני "כי צרה קרובה", ואין פנאי לכך, "כי אין" לי "עוזר" זולתך, לכך יקדמוני רחמיך.

רבי יעקב אביחצירא (1790 – 1880), מחכמי תאפילאלת,'דורש טוב', דרוש לשבת זכור

('תורת אביר יעקב' בהוצאת 'אור מאיר שמחה')

סדר הדורות – קורות אבותינו בארץ המערב

ייסודה של קירואן

בעלון הקודם הזכרנו את ייסודה של העיר פאס, שהיתה המרכז הרוחני של יהודי מרוקו באותה העת. באותו זמן שבו נוסדה ממלכת בני אִידריס במרוקו, קמה בתוניסיה נסיכות עצמאית למחצה. בירתה היתה קירואן, אשר נוסדה עוד קודם לכן בראשית ימי הכיבוש הערבי. בשל מיקומה המרכזי, הפכה קירואן עד מהרה להיות מרכז חשוב למסחר בינלאומי. בנוסף על כך, ובדומה לאחותה – העיר פאס שבמרוקו, תפסה קירואן תפקיד מרכזי בחיי הרוח של יהודי צפון אפריקה.

יהודי תוניסיה

על-פי המסורת, היהודים הגיעו לתוניסיה עוד בימי שלמה המלך. מאוחר יותר, בתקופת הכיבוש של האימפריה הרומית, הקהילה היהודית מנתה כ- 15,000 יהודים. במהלך המאה ה-7 נכבשה תוניסיה על ידי המוסלמים, והיהודים זכו למעמד ה"דימי" (בן חסות) המציין את מעמדם הנחוּת ביחס לשכניהם המוסלמים. היהודים חיו בשכונות קטנות וצפופות ובעוני קשה, ביחס לשכניהם המוסלמים שחיו ברמת חיים טובה בהרבה. יחד עם זאת, בהשוואה למצבם של  יהודי מרוקו או אלג'יריה, היה מצבם של יהודי תוניסיה נחשב טוב.

היהודים בקירואן

מיד עם הקמתה, משכה אליה קירואן יהודים רבים מאזור לוב. בסוף המאה ה-7 הגיע גל מתיישבים יהודים נוסף שבאו ממצרים ומעָרב. עד מהרה הפכה קהילה זו למרכז יהודי חשוב בצפון אפריקה. קהילת קירואן תמכה כלכלית בישיבות בבל והייתה חוליה מקשרת בינן ובין קהילות היהודים בצפון אפריקה וספרד.

ראשי הגולה שהודחו

מסופר, על שניים מראשי-הגולה שבחרו להם למושב את המערב, לאחר שנאלצו לעזוב את בבל. בתחילת המאה ה-8, הדיחו ראשי שתי הישיבות בבבל את רב נטרונאי בר חביבאי ממשׂרתו כראש-גולה, שאותה תפס שלא בהסכמתם, והוא מצדו עזב את בבל והלך למערב. לא ברור אם הכוונה לאפריקה או לספרד. מקור אחד אומר בפירוש כי רב נטרונאי הגיע לספרד, 'והוא שכתב לבני ספרד את התלמוד מפיו שלא מן הכתב' [בעל פה!]. אבל גם זה אינו מוציא את האפשרות, כי בדרכו שהה באפריקה. גם על ראש-הגולה מר עוקבא (חי בסוף המאה ה-10) מסופר שבא לאפריקה, לאחר שעלו בתוהו המאמצים להשלים בינו לבין יריביו

בבבל. בני קירואן נהגו בו כבוד רב, כראוי לנשיא בישראל: 'מנהג היה בקירואן למר עוקבא נשיאה, שהיו מכינין לו כסא של כבוד בבית הכנסת בצד הארון, ולאחר שקראו בתורה כהן ולוי, היו מורידים לו התורה'.

חכמי קירואן

מתוך אחת השאלות אל רב האי גאון אנו למדים, כי כבר בימי הילאי גאון (788) פנו אנשי קירואן לבבל. כיובל שנים לאחר הילאי גאון, חי בקירואן רב נתן בר חנניה (840), שעמד בחליפת-מכתבים עם גאוני בבל. ידוע לנו גם על רב יהודה בן הרב שאול מקירואן ששלח שאלות לרב נטרונאי גאון בר הילאי. עוד ידוע לנו על גאון סורא רב נחשון בר צדוק ששלח תשובות (בשנת 872) לרב שביב בר יעקב ולכל רבנן דקירואן. בידינו גם תשובות שנשלחו לרב חונאי  מקירואן.

אלדד הדני

בשנת 880 בקירוב ביקר אלדד הדני בקירואן, ותיאר באוזני הקהילה המקומית את מסעותיו. הוא ריתק את מאזיניו גם בלשון הקודש השגורה בפיו, והביא עמו מקבץ דינים שנהגו לטענתו בקרב השבטים האבודים. אלו נראו תמוהים בקרב אנשי קירואן, ואז 'שאלו אנשי קירואן לרבינו צמח גאון, על עסק אלדד הדני שנפל ביניהם מן השבטים הגנוזים בחוילה הקדומה בארץ כוש'.

ישיבות קירואן

בימי רב האי גאון הולכים ומתהדקים הקשרים בין המגרב ובין ארץ ישראל וישיבתה. גאוני ארץ ישראל, רבי שלמה בן יהודה ורבי נתן בן אברהם, שניהם היו ילידי המגרב. מוצאו של הראשון מפאס והשני מקירואן. בדור הבא פונה הגאון והנשיא הארץ-ישראלי רבי דניאל בן עזריה אל המגרב ומבקש לתמוך בו, מאחר והוא מבית דוד. הקהילה היהודית והישיבות בתוניסיה פרחו וחכמיה התפרסמו בידיעותיהם. במיוחד התפרסמה ישיבת קירואן בהנהגתו של רבנו חושיאל בן אלחנן (המאה ה-10 – המאה ה- 11), שלא הייתה כפופה עוד למרותם של גאוני בבל, אך המשיכה לשמור על קשרים גם עם ישיבות בבל וגם עם ראש ישיבת ארץ ישראל. עם חכמיה של קהילת קירואן נמנים שני פרשני התלמוד – רבנו חננאל בן חושיאל (990 – 1053 בערך) ורבנו ניסים בן יעקב (990 – 1062 בערך). אחד מתלמידיה המפורסמים של ישיבת קירואן היה הרי"ף – הפוסק רבי יצחק אלפסי (1013 – 1103).

(מקורות: 'תולדות היהודים באפריקה הצפונית')

נחלת אבות – פרקי אבות לרבי יוסף משאש

וזקנים לנביאים (אבות א, א)

מורי ורבותי גם בשבת זה בס"ד נמשיך עוד בעניין אליהו הנביא ז"ל, והוא בקידושין (דף מ.): רב כהנא היה מוכר סלים, תבעתו אותה גברת, אמר לה אלך ואקשט עצמי, עלה ונפל מהגג לארץ, בא אליהו תפסו ואמר לו הטרחת אותי ארבע מאה פרסאות, אמר לו רב כהנא מי גרם לי האם לא העניות? נתן לו אליהו כלי של זהובים, עכ"ל. והנה יש להקשות, והלא מקובלנו שאין שכר למצוות בעולם הזה! ויש לתרץ שכאן לא שכר היה, אלא פרי, והשכר קיים לעוה"ב. כי מצוה של מסירות נפש, לא יספיק בשכרה כל טוב העולם הזה, אם כן ודאי לא לקח רב כהנא רק מעט מפריה בעולם הזה. ועוד יש לומר, כי ודאי אותם הדינרים נתנם אליהו מנכסי המטרונא [הגברת] בתורת קנס על שציערתו לאותו צדיק, והטריחה את אליהו ארבע מאות פרסאות [מרחק רב], ואין זה נקרא מתן שכר, לא קרן ולא פרי.

מעשה ניסים בפאס בעליה לארץ, בימי מוה"ר יהודה בן עטר זצ"ל

וכיוצא בזה שמעתי מרב גדול מפאס, כי בימי רבי יהודה אבן עטר זצ"ל (נפטר ב-1733), קמה במרוקו תנועת עלייה לארץ ישראל. ואשה אחת עלו בני משפחתה והיא לא עלתה עמהם, כי היה בעלה בבית האסורים אודות עלילה שהעלילו ערבים עליו שקנה חפצי זהב גנובים. ואחר כמשלֹש חודשים, יצא לחופשי ע"י שוחד, ותפתהו אשתו לעלות לארץ, ולא שמע אליה, ועשתה כל מאמצים ולא עלה בידה.

ותשׂם אל העורמה פניה, ולאחר זמן מה אמרה לו, יהודי אחד מעיר צפרו בא נחוץ לבקשך, וכאשר אמרתי כי אתה נמצא בחנות, אמר לי שהוא נחוץ מאוד ללכת לדרכו. והביא לך דרישת שלום ממכנאס מאת אהובך הצורף, שהוא מזרזך מאוד לנסוע מחר עם סחורתך, כי קמה שם תנועה גדולה של מסחר בזה. ויאמר בעלה, למחר אסע בהשכמה, כי יש לי הרבה סחורה למכור. ותיכף קם בעוד לילה, ונסע עם השיירה הראשונה, והיא הכינה עצמה ונסעה לטאנכיר עם שיירה שהיתה מוכנה לנסוע אותו היום ועשתה עמהם חוזה בסתר. ועד שיחזור בעלה הגיעה היא לטאנכיר, ומצאה מקום בספינה הנוסעת ועלתה לארץ. ובהגיע בעלה למכנאס, מצא כי האמין לשווא ולשקר, וחזר לפאס וחקר ודרש ומצא כי אשתו ברחה לטאנכיר, והיא טמנה לו רשת לברוח מפניו. ונתבלבלה דעתו על מסחרו ועל מלאכתו, מרוב צערו על בגידת אשתו, עד כי במשך שנה תם כספו והתחיל למכור כלי ביתו.

יום אחד בצר לו מאד, הלך אצל הגאון רבי יהודה בן עטר זצ"ל, ושפך שיחו לפניו בבכי גדול, להשיאו עצה. ויצטער הרב מאוד, ויאמר לו לך עכשיו ובוא למחר. ויחשוב הרב הרבה בזה, ולא מצא שום תקנה רק לילך אחרי אשתו, וזה אי אפשר, כי צריך כסף רב להוצאות הדרכים לו ולבניו, והוא בעל הלוואה ואין לו כל. ויהי ממחרת ויבוא האיש, ויאמר לו הרב, בני, שום תרופה לא מצאתי לך, ואך הראוני מן השמים כי היום תיושע ע"י צער גדול בגוף. ויאמר האיש, ויהי מה, יסבול ולא יבול, ויצא מלפני הרב מלא תקווה.

ויפגע בו משרת שׂר העיר שחיפשׂ אחריו, ויביאהו לשׂר. וימצא שם ערבי אחד שקָבל עליו לפני השׂר, שהיהודי הזה מכר לו חפצי זהב, ועתה רצה למכרם ונמצאו של נחושת. ויניחם לפניו לראות, ויתבונן בהם, ויאמר, אמת מכרתי לך הרבה חפצים אבל לא אלו. ויקצוף השׂר על היהודי, ויצו את עבדיו להפשיט את היהודי ולהלקותו חמשים מלקיות. ויעשו כן, והיהודי צועק ובוכה ומתחנן ואין מרחם, ואז עשה עצמו כמתעלף. ובראות השׂר כן, פחד פן ימות, וציוה להוליכו לביתו. וקם השׂר ממקומו בבהלה להיכנס לביתו, כדי לתלות הסירחון בעבדיו המכים, שמת היהודי תחת השבט באכזריותם, ובקומו בחיפזון נפל מחיקו כיס של מאה זהובים, ונכרך בבגדי היהודי שהיו מונחים בארץ. והעבדים תיכף שׂמוּ היהודי תוך מחצלת עם בגדיו כשהם כרוכים, והוליכוהו לביתו והניחוהו וברחו להם.

כשהתעורר מהתעלפותו, רצה ללבוש את בגדיו, וימצא בהם את כיס הזהובים, וישמח מאד. והשׂר, חיפש את כיס הזהובים ולא מצאו, ויחשוד בעבדיו. והם בשמעם, כדי להציל עצמם, תלו הדבר בערבי התובע שראוהו שלקח. והשׂר האמין להם, ושלח אחריו ואיים עליו, שאם לא יחזיר את הכיס, יעשה בו מה שעשה ביהודי. ומיראה הודה במה שלא גנב, ונתן מאה זהובים. ויספר היהודי לרב את אשר נעשה, ויאמר לו הרב כי הזהובים הם קנס מהגוי המעליל עליו, ואך לא יאחר מלעלות לארץ. וישמח, ואחר ג' ימים עלה ארצה ואשתו חזרה אליו והיו בשלום.

זהו רבותי מה שיכולתי להגיד לכבודכם עתה, א-להים יחננו ויברכנו אמן סלה.

חדד ותימא – מדור ההלכה

הש"ץ מברך על המגילה מעומד, אך למנהגנו האם הציבור יושבים או עומדים בשעת הברכות?

שומע כעונה

כתב הרמ"ע מפאנו בתשובה (סימן קב, ז) שצריכים הקהל לעמוד בעת שמברך החזן ברכת המגילה. וכן כתבו האליה רבא (סימן תרץ ס"ק א), הבן איש חי (תצוה, ד), והמגן אברהם (סימן תרץ, ס"ק א), וביאר דבריו המחצית השקל (שם, ס"ק א) כיון שהש"ץ מוציא את הקהל ידי חובת ברכות קריאת המגילה מדין שומע כעונה, אם כן נחשבים הקהל כאילו מברכים הם בעצמם ולכן צריכים הם לעמוד כמו הש"ץ.

מצוות שקיומן מעומד

ברם מצינו לכמה פוסקים שהעידו שהמנהג בארצותיהם שהציבור אינם עומדים בשעת הברכות. הכנסת הגדולה (בהגהת הטור, סימן רצב) הביא דברי הרמ"ע מפאנו (הנז"ל) שכתב שהציבור צריך לעמוד, וסיים הכנסת הגדולה שמנהגם לא כן, אלא הציבור יושבים בשעת הברכות. וכן הגר"ח פלאג'י בספרו 'מועד לכל חי' (סימן לא, אות עו) הביא מה שכתב הבית עובד שהקהל צריכים לעמוד בעת ברכות המגילה, והשיג עליו שלא ראה מה שכתב הכנסת הגדולה שאין המנהג לעמוד, אלא הציבור יושבים. וכתב כף החיים (סימן תרצ, ס"ק ב) שכן מנהג בית-אל, שאין עומדים אף בשעת הברכה. והטעים הדברים בעל הפני יהושוע (מגילה כא.) שדווקא מצוות שאף קיום המצוה מעומד, כגון: ציצית, שופר, הלל וכו', אף ברכותיהן מעומד, אבל מצוה שעשייתה וקיומה מיושב, כגון מקרא מגילה, אין צריך לעמוד בשעת קריאתה כמבואר במשנה (שם) וכל שכן שאין ברכתה צריכה להיות מעומד.

כיצד נהגו קהילות צפון אפריקה?

כתב כמוהר"ר שלום משאש (שמש ומגן ח"א, סימן סג) "גם אנחנו במרוקו בעיר מולדתי מכנאס וגם בעיר קזבלנקא לא נהגו לעמוד בברכת המגילה, אלא כל הציבור יושבים ושומעים הברכה, ורק הש"ץ מברך מעומד" (ולגבי הטענה שבמרוקו היו חילוקים במנהגים בין אזור לאזור, כבר דחאה לשמועה זו מורנו רבי שלום משאש שכידוע כיהן כרבה הראשי של ארץ מרוקו, והעיד שבכל מרוקו רוב רובם של המנהגים היו שווים. כך שמענו באוזנינו מפי הרב מרדכי עקיבא לבהר מח"ס 'מגן אבות', שכן שמע מהרב משאש כמה פעמים). וכן העידו על מנהג מרוקו רבי רפאל ברוך טולידאנו (קצש"ע סימן תרלא אות א), וב'נתיבות המערב' (פורים אות י), ו'מנהגי ק"ק דבדו' (עמ' 115), וכן מנהג תוניס ('עלי הדס', פרק יז, אות יב), לוב ('נחלת אבות', פורים, אות ז), ותימן ('שו"ע המקוצר' ,ח"ג סימן קכב, יב).

מסקנא דמילתא

כיון שאבותינו ורבותינו יוצאי צפון אפריקה ואף בתימן נהגו שהציבור יושבים הן בברכות המגילה והן בקריאה, אנו בניהם מחויבים להמשיך את המורשת, ובידי כל אחד ואחד מאתנו לגרום לכך שעברנו המפואר לא ישכח ח"ו.
מהו נוסח הברכה שלאחר קריאת המגילה, "הרב את ריבנו" או "הא-ל הרב את ריבנו"?

מובא במשנה (מגילה דף כא.) "מקום שנהגו לברך [על קריאת המגילה] – יברך, ו[במקום שנהגו] שלא לברך – לא יברך, ובגמרא (שם, כא:) מבואר שהמשנה עוסקת בברכה האחרונה שלאחר קריאת המגילה. הגמרא מביאה את נוסח הברכה: "ברוך אתה ה', אלוהינו מלך העולם, (הא-ל) הרב את ריבנו" וכו'.

לגרוס הסוגריים

נחלקו רבותינו בנוסח הברכה. במסכת סופרים (פרק יד, הלכה ה) הנוסח הוא: "האל הרב את ריבנו", וכן הובא בסידור רבינו סעדיה גאון (עמוד רנז), ברמב"ם (מגילה, א, ג), בחידושי הריטב"א (מגילה, שם), ברוקח (סימן רלז), בסמ"ג (הלכות מגילה), במחזור ויטרי (סימן רמז), באור זרוע (סימן שיט), וכתב כף החיים (סימן תרצב, ס"ק טז) שכן כתוב בסידור הרש"ש ז"ל, ויש טעם להוספת תיבה זו ע"פ הסוד.

שלא לגורסם

הטור (סימן תרצב, סע' א) הביא דברי רב עמרם גאון שכתב לומר "הרב את ריבנו", ללא הוספת תיבת "האל", וכן כתבו הב"ח (שם) והרי"ף (מגילה, יב. בדפי הרי"ף) שמברך "הרב את ריבנו", וכתב השלטי גיבורים (שם, ס"ק ד) שנראה שרבינו הרי"ף פוסק כדעת רב עמרם גאון שאין לומר תיבת "הא-ל", וכן פסק הרא"ש (מגילה, פרק ג, סעיף א), והמרדכי (סימן תתד) בשם בה"ג דהכי נהוג במתיבתא, וכ"כ בארחות חיים (הלכות פורים, אות ו), סמ"ק (סימן קמח), ורבי דוד אבודרהם (סדר תפילת פורים).

כיצד פסק מרן השולחן ערוך?

זו לשון מרן בש"ע (סימן תרצב, סעיף א) "…ולאחריה [לאחר קריאת המגילה] נוהגים לברך 'הרב את ריבנו'". ובטעם הדבר למה לא לומר 'הא-ל הרב', כתב המשנ"ב (שם, ס"ק ה) וזו לשונו: "ואין לומר 'הא-ל הרב' כיון שכבר זכר השם, שאמר 'ברוך אתה ה' אלוהינו…', והוסיף שהאליה רבה (סימן תרצב, ס"ק ד) הכריע כהש"ע, שאין לומר תיבת 'הא-ל'. וכן מרן החיד"א (ברכי יוסף, סימן תרצ"ב, ס"ק ג) פסק כהש"ע, וזו לשונו: "הרב את ריבנו וכו', אין לומר בפתיחה 'הא-ל הרב את ריבנו' שהרי אמר 'א-לוהינו'". וכ"כ המאמר מרדכי (סימן תרצב, ס"ק ב) "..והמנהג פשט בינינו שלא לומר 'האל'..". וכ"כ רבי אברהם אזולאי (זקנו של החיד"א) בהגהותיו על הלבוש (סימן תרצב ס"ק ב).

אבות ובנים

והנה כידוע, רבותינו יוצאי צפון אפריקה קיבלו עליהם ועל זרעם לפסוק תמיד כדעת מרן השולחן ערוך אף במקום שאלף פוסקים חולקים עליו. וכן מנהג ארצות המערב שלא להוסיף בברכה שלאחר קריאת המגילה את תיבת 'הא-ל' אלא מברכים 'הרב את ריבנו'. וכן מנהג לוב ('נחלת אבות', פורים, אות יב), ג'רבא ('ברית כהונה', מערכת פ אות ח), תוניס ('עלי הדס', פרק יז אות יד), ובמרוקו כמ"ש רבי ברוך אברהם טולדיאנו ('הלכה ברינה', סימן תרצב), ו'מגן אבות' (לבהר, עמוד תכד).

(מקורות: 'עטרת אבות' ו'מגן אבות')

מלכי רבנן – חכמי המערב

רבי יצחק בן ואליד זיע"א – נר המערבי

תקל"ז (1777) – ח' אדר ב' תר"ל (1870)

אמת וצדק כי תקצר היריעה מהכיל לתאר את גדולתו ותפארתו של "נר המערבי" ר' יצחק בן ואליד [ריב"ו] זצ"ל בתורה ובמידות, שהיה אחד מדמויות ההוד של יהדות מרוקו, רבה הראשי של טיטואן, ומחבר שו"ת 'ויאמר יצחק'.

וזרח השמש ובא השמש

בשנת התקל"ח (1777) נפטר הגאון המקובל ר' יעקב בן מלכא זצ"ל – רבה הראשי של טיטואן – המכונה מהריב"ם, שכתב עליו מרן החיד"א ('שם הגדולים') "רב מובהק במערב הפנימי, בר פלוגתיה של הרב מו"ה יעב"ץ [ר' יעקב בן צור] זצ"ל, ושמענו מהפלגת בקיאותו, והפליג בזקנה". באותה שנה נולד ר' יצחק לאביו ר' שם טוב בן ואליד, משלשלת יוחסין של חכמים גדולים ממגורשי קאשטיליא שהתיישבו בטיטואן. רבינו נקרא על שם סבו ר' יצחק זצ"ל.

במהלליו יתנכר נער

משחרית ימיו היה רבינו עובד א-להים בקדושה ובטהרה, כל היום שקוד על לימודו כי בתורת ה' חפצו, "יושב בבית רבנן, ומזקנים יתבונן, תהילתו בקהל חסידים מהם יראה וכן יעשה". רבינו למד תורה אצל שני רבנים גדולים: ר' מנחם נהון ור' משה הלוי זצ"ל שנתמנה לראב"ד לאחר פטירת ר' מנחם נהון, ונחשב לגדול רבני המערב בדורו, כפי שהעיד עליו הרה"ג כמהר"י אלמליח זצוק"ל: "אם תשתכח התורה מישראל, כמוהר"ר משה הלוי נר"ו יחזירנה בפלפולו ובקיאותו". בעודו צעיר לימים, יצא שמו של רבינו כשם הגדולים, "בן 17 שנה היה רועה בש"ס ובפוסקים, הלכות והגדות, וימצאם עשר ידות". ויגדל עד מאוד ותורתו ויופי מידותיו מכרזת עליו "ויצא שמעו בכל הארץ".

אשת חבר

בגיל 18 נשא לאישה בת למשפחת רבנים אשר ילדה את בנו בכורו ר' שם טוב, אולם לא ארכו הימים והיא נפטרה לבית עולמה. לאחר מכן נשא לאישה את הצדקת מרת שמחה בת הרב החסיד ר' וידאל ביבאס זצ"ל, שעזרה לו בעבודת הקודש וילדה לו שש בנות וארבעה בנים שהיו תלמידי חכמים גדולים, והם ר' וידאל, ר' יוסף, ר' שלמה, ובנו ר' יעקב בחור מורם מעם שנפטר על פני אביו.

במקום גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו

לאחר פטירתו של הראב"ד ר' משה הלוי זצ"ל, נתנו עיניהם חכמי הדור למנות את רבינו לתפקיד הרם. "ויהי כשמוע ר’ יצחק כי רבני דורו כולם כאחד מסכימים ליתן עליו את כתר התורה וכתר המלוכה, שָׂם לדרך פעמיו, ויברח יצחק מן הארץ ההיא, בורח מן השׂררה, כי היתה רוחו נשברה, לא רמו עיניו ולא גבה לבו", וככל שברח מהכבוד הכבוד רדף אחריו, ורבני הדור שלחו אחריו בכל מקום לאמר "בוא יבוא ברינה", וכשראה שכל הגדולים, יחד קהל ועדה הקיפו עליו, חזר אל ביתו ואל שער מקומו "ותהי המשׂרה על שכמו לרעות ביעקב עמו, ריש מתא וריש מתיבתא", כי ראה שאין מנוס ומפלט. על כתב המינוי שקיבל רבינו היו חתומים כשישים חתימות של גדולי הדור ורבני טיטואן.

ראש על ארץ רבה

רבינו נתמנה לראש הישיבה של מהרש"א (ר' שלמה אבודרהם זצ"ל) שנקראה "מדרש שלמה", שם ישבו רבני העיר, אנשים חכמים וידועים, ור’ יצחק עומד עליהם. אחד מגדולי תלמידיו היה ר' ישעיה בן נאים זצ"ל אשר בנו ר' רפאל חיים משה נודע לימים כאחד מגדולי הדור. לא רק בעיר מולדתו האיר רבינו בתורתו, אלא מצודתו היתה פרוסה על כל המערב והמזרח, והוא שימש כתל תלפיות "ממנו יוצאה תורה בהינומא… דן דינא רבא ודינא זוטא… וכל יום תמיד שואלים אותו את חוקי הא-להים ואת תורותיו, והוא ז"ל השיב לכל שואליו דבר דבור על אופניו". רבינו גם לא מנע שבט מוסר מיהודה, "הפה שאצר כל ספרי מוסר" היה מוכיח לכל העם במילי דשמיא "בתחילה בפה רך, דור ישרים יבורך", על כן דבריו הקדושים התקבלו באהבה ולא קצו לתוכחתו. בנוסף, היה רבינו אבי יתומים ודיין אלמנות, פטרון לכל קשי יום, "לחמו נתן לאביון". ואם דל בא מרחוק, היה מביאו לביתו ועושה לו אכסניה במעונו. רבינו היה גם ספרא רבה וכתב לעצמו ספר תורה בכתיבה תמה, בקדושה ובטהרה, והכניסו להיכל הקודש ברוב פאר והדר, וחיבר שיר נאה לכבודה של תורה: "תורת אמת הנחיל לעם אמוני, נגיל ונשמח, יום עשה ה'". כמו כן חונן בקול ערב מאוד, והיה "מכבד את ה' מאונו, בחגים ומועדים".

אהבתו לארץ ישראל

אהבה עזה היתה לר’ יצחק לשלוחי דרחמנא אשר באו מארץ הקודש לאסוף תרומות, וכשהיה נודע לו על בואם היה מחכה להם ליד שערי עירו, מחבקם ומנשקם, ולא מנע כל מאמץ לספק להם כל צרכם, וכשהיו יוצאים לשלום "ויחרד יצחק לצאת עמם ללוותם". מחיבת ארץ ישראל אשר "היו עיניו ולבו שם כל הימים, באהבתה ישׂגא תמיד", עזב את כבודו ותפארתו ועלה להתיישב בעיה"ק ירושלים ת"ו, ואחר שלושים יום כאשר רִיצה את אבני ציון וחנן את עפרה, חזר אל עירו ואל מקומו "להנהיג צאן מרעיתו". סיבת ירידתו וחזרתו למרוקו לא נודעה, וטעמו ונימוקו נותרו עימו.

תהלות ותשבחות

שֶמע קדושתו וגדולתו הגיע לכל הארצות וכיבדו את שמו במאוד. רבני ירושלים בהקדמותיהם לספרו "ויאמר יצחק" מתארים אותו בתארים יוצאי דופן: "תנא דאורייתא, סבא דמשפטים, מבני עלייה, חסידא ופרישא, וכל רז לא אניס ליה, נר המערבי, איש א-להים קדוש, משיירי כנסת הגדולה". הראש"ל היש"א ברכה זצ"ל (ר' יעקב שאול אלישר) כתב "מי שראה את הקודש יבוא ויעיד על צדקתו חסדו ואמִת, נזר א-להיו על ראשו, ארי שבחבורה עיר גדולה של חכמים רבים ועצומים [טיטואן], איש א-להים קדוש, הרב המופלא שבסנהדרין, נר המערבי, שמוע שמענו עזוזו ונפלאותיו, הן הן נוראותיו". רבה של חברון, הגאון ר' אליהו סלימאן מני זצ"ל כתב בהסכמתו לספר רבינו "משיירי כנסת הגדולה, מופת הדור, נר המערבי".

בעיני חכמי דורו

תורתו ותשובותיו נפוצו על פני כל הארץ. בתשובה שהגיעה לפאר הדור ר' יוסף חיים זצ"ל [הבן איש חי] מבגדד, הוא מכנה את רבינו "הרב הגדול מופת הדור" (רב פעלים, ח"ב או"ח סי' כ"ב). במקרה אחר, פנו אליו "הרבנים מבגדד בהיות שהם נוגעים בדבר [הצוואות של הגביר יעקב צמח נסים] רצונם שיגמר דין זה ע"י חכמי ורבני המערב… ובכן ציוו עלי לאמר לגלות דעתי בזה…" ('ויאמר יצחק' ח"ב חו"מ, קצ"ו). כ"כ בא בכתובים עם גאון הדור ר' חיים פלאג'י זצ"ל שהעריך את רבינו מאוד, ותיארו בשבחים אדירים "אחד המיוחד מבני עליה, אספקלריה המאירה" ('לב חיים' קי-קיב).

למותר לציין אודות האהבה והקשר ההדוק שהיה לרבינו עם חכמי מרוקו. באגרת נחמה על פטירתו של ר' עמור אביטבול זצ"ל מהעיר צפרו, כתב רבינו "באתי להודיע לידידי כי בהיות שגדלה האהבה… אהבת הטוב במה שהוא טוב… כי בעוונותינו הרבים שׂר וגדול נפל בישראל ואין לנו תמורתו בכל ערי המערב…" ('קהלת צפרו', כרך א', עמ' 419). במקום אחר (שם, עמ' 248) כותב אל רבינו ר' אליהו בן הרוש זצ"ל (מחבר 'כוס אליהו' – פירוש על ההגדה) "יחיד בדורו, מיוחד שבעדרו". בספר "מעשה נסים" (תולדות ר' יעקב אביחצירא זצ"ל) מובא שהאביר יעקב התאכסן בביתו של רבינו כשישה חודשים ועמדו תמיד בקשר מכתבים (עיין 'ויאמר יצחק' ח"א סי' ע'). ר' רפאל אנקאוה זצ"ל ראש הרבנים במרוקו, כשהיה שומע את שמו של רבינו, היה עומד מלוא קומתו (ע"פ עד ראיה).

ר' רפאל ברוך טולידאנו זצ"ל מעיד (בהקדמתו לספר 'מנחת יהודה' בן עטר) שראה בחלומו את רבינו פעמיים, "פעם א' כחכם בחור זקנו שחור ואמר לי צדק צדק תרדוף, ופעם ב' כזקן וקרא לי ואמר בוא בני אל תירא, אביך מישיבתנו, והניח ידו על ראשי וברכני בברכה המשולשת בתורה וסיים "מה ביאתך לעולם בלא חטא אף יציאתך מן העולם בלא חטא". וכשהיו מזכירים את שמו היה מתמלא שמחה והיה מפליג לספר מקדושתו של אותו צדיק.

ויאמר יצחק

זכה רבינו שספרו 'ויאמר יצחק' – שו"ת ב' חלקים, נתקבל בכל כהלכתא למשיחא, כפי שכתב עליו ר' דוד צבאח זצ"ל "והלא ידעת שספר מוהריב"ו [מו"ר יצחק בן ואליד] זלה"ה היה מקובל בעינינו כהלכתא למשיחא והוא אחרון אחרון חביב ועל זה ראוי לסמוך" ('שושנים לדוד', אבן העזר סי' ע'). מלבד ספרו 'ויאמר יצחק', רבינו כתב חיבורים אחרים. את אחד מהם מזכיר בנו ר' וידאל בהקדמתו, והוא ספר דרושים, "ומרוב חכמתו ובקיאותו באו דברות קדשו בקיצור אמיץ, על כן לא בא אל שולחן הדפוס עם שאר החלקים". מרוב ענוותנותו הגדולה, רבינו לא רצה להדפיס ספריו בחייו.

אחרית ימיו

בסוף ימיו ציוה לבניו אחריו על התורה והמצוות. רבינו אף הפריש מממונו לצדקה למשך השנה הראשונה לפטירתו, וכתב את סדר הקריאה אשר יקראון יום יום, וציווה שבהספדים עליו לא יתארוהו בשום תואר "ושלא ירבו בשבחו כלל, כי לשׂחוק אמרתי מהולל…", רק יכנוהו בשם "החכם הדיין". לפני שוכבו על מיטת חוליו, קרא לבניו ויברכם, כי ידע שימיו ספורים. וכן כותב בנו ר’ וידאל "ויקחני בציצית ראשי, מנשיקות פיהו ישקני, וימינו תחבקני, ובלב חמרמר, קרא בחיל ואמר, רחימא דנפשאי קול נתנו שחקים ליתן ריווח בין הדבקים, ומה גם עתה נתפרדה החבילה, ושמים ביני לבינך, חזק ויאמץ ליבך, קח נא את ברכתי, ויברך אותי". כשלושה שבועות חפץ ה' דכאו בציר של פגעים, ואף בהיותו מושכב על מיטתו, זכר חסדו ואמונתו להיות נאמן ביסורין ולא מאסם ולא געלם. ביום שישי ח' אדר ב' שנת תר"ל (1870) לעת ערב, קנה שביתה במקדש של מעלה, ונחה נפשו ופניו זוהרות כמו אש בלבת, ושפתותיו מרחשות "מזמור שיר ליום השבת", בן 93 היה במותו, ושפט את ישראל ארבעים שנה.

כל קהילתו בטיטואן הלכו אחר מיטתו, וגעו בבכייה על הלקח עטרת ראשם. השמועה המרה על פטירתו, הגיעה למרחקים, ובכל מקום הספידוהו ובכו על האבידה והשריפה אשר שרף ה'. אף בירושלים הספידוהו גדולי הדור מהר"ש הלוי, ר' יעקב מאיר, הראש"ל ר' אברהם אשכנזי והיש"א ברכה זצ"ל שקונן עליו "נר המערבי אך חשך, על זאת תאבל הארץ, אנא פנה דודי, צבי ישראל ותפארתו". אף לאחר הסתלקותו, זכות רבינו עומדת בתוקפה. רבים פוקדים מצבת קבורתו, ונסים רבים נעשו שם (כעדות בנו ר’ וידאל). זיע"א.

(מקורות :'ויאמר יצחק',  'שמו יוסף' (לר' יוסף בן ואליד), 'ארזי הלבנון')

נוהג בחכמה – קובץ מנהגים

מנהגי חג פורים

א. בשבת זכור אומרים הפיוט 'מי כמוך ואין כמוך' שחיבר רבינו יהודה הלוי. ומנהג יהודי מרוקו

      לומר פיוט זה בתוך 'נשמת כל חי', קודם שיאמר 'מציל עני מחזק ממנו', ואין בזה משום הפסק.

ב. נוהגים ללבוש בגדי יום טוב לכבוד חג פורים.

ג. פותחים תפילת ערבית של תענית אסתר ושל חג הפורים במזמור 'למנצח על איילת השחר'.

ד. בתפילת שחרית של פורים, מנהגנו שבין 'אשרי' ל-'ובא לציון גואל' שם קוראים המגילה, ולא כהנוהגים לקוראה בין 'ובא לציון' ל'ואתה קדוש'.

קופת הרוכלים – מקורות וטעמים

א. הגהות אשר"י בברכות (פרק א', סימן יב) כתב בשם אור זרוע, שנחלקו רבינו יוסף טוב עֶלֶם ורבינו יונה, בדבר אמירת פיוטים אף בין ברכות קריאת שמע, ועלתה בידם שמותר ומצוה מן המובחר להקל ולומר הפיוטים. והשבולי הלקט (סימן כח) הביא שכן דעת: רב כהן צדק גאון, רב נטרונאי גאון, רבינו קלונימוס ובנו רבינו משולם, רבינו גרשום מאור הגולה, רבינו סעדיה גאון ועוד. ואם כן, כל שכן שיהיה מותר לומר הפיוטים בתוך פסוקי דזמרה. וכן נהגו אבותינו במרוקו כמו שכתבו רבותינו רבי שלום משאש (שמש ומגן ח"א סימן מא), רבי יצחק חזן (שו"ת יחוה דעת, ח"ג, סימן ג, אות ב) ורבי משה מלכה (שו"ת מקוה המים, ח"ה עמוד לא).

ב. כתב החיד"א (מחזיק ברכה, קונטרס אחרון סימן תרפז) שהוא מנהג טוב ללבוש לכבוד חג הפורים בגדי יום טוב, וכ"כ רבי חיים פלאג'י (מועד לכל חי, סימן לא, אות יח) והוסיף שילבש בגדי יום טוב כבר מהערב קודם קריאת המגילה של לילה, שאיך יתכן לקרוא הפסוק 'ותלבש אסתר מלכות' בבגדי חול?!. וכן נהגו אנשי מעשה בתוניס ('עלי הדס' פרק יז, אות ו), במרוקו ('זוכר ברית אבות' עמ' 146 ו'נתיבות המערב' חג פורים אות ז), ובלוב ('נחלת אבות' מנהגי פורים אות ג).

ג. כתבו התוספות (מגילה ד. ד"ה פסק) שאומרים בפורים 'למנצח על איילת השחר'

(תהילים כב) משום שכתוב בו מפלה לגויים. וכן הביא הכלבו (סימן מה) שיש אומרים בפורים מזמור זה. וכ"כ רבי דוד אבודרהם (סדר תפילת פורים) שמזמור זה מרמז על אסתר, כמובא בגמרא (יומא כט.) שנמשלה אסתר לאיילת השחר. וכן נהגו במרוקו ('משולחן אבותינו' עמ' 184).

ד. כתב בסדר רב עמרם גאון (סדר פורים) שאחר קריאת המגילה בפורים, בין ביום ובין בלילה, אומרים 'ובא לציון גואל' וכו'. וכ"כ בספר העיטור (הלכות מגילה דף קיד עמ' א). ואף שמשמע ממרן הש"ע (סימן תרצג, סעיף א) שכתב שאחר קריאת המגילה בערבית אומר 'ואתה קדוש', ולא הזכיר שמתחיל מהפסוק 'ובא לציון', מכל מקום מנהגנו כרב עמרם גאון והעיטור. ואף שנהגנו דלא כמרן, זהו מחמת שמנהגנו קדם למרן, ואף מרן מודה במנהג שקדמו להמשיך לעשות כמו המנהג, ואכמ"ל. וכן העידו על מנהג מרוקו מורנו רבי שלום משאש (שו"ת תבואות שמש, חאו"ח סימן עז) ובספר 'זוכר ברית אבות' (עמ' 149)

(מקורות: 'עטרת אבות'

העלאת עצמות ההורים ממרוקו לארץ ישראל-הרב משה אלחרר

מאמר זה נכתב ונשלח אלי על ידי הרב משה אלחרר בעקבות פנייתי אליוAsilah

בס"ד

העלאת עצמות ההורים ממרוקו לארץ ישראל

לכבוד האדון הנכבד אלי פילו הי"ו, שלום וברכה.

באמצעות ידיד נפשי, רע ואהוב, ר' שלמה בן-לולו הי"ו בעניין העלאת עצמות הורים/קרובים ממרוקו לארץ ישראל:

  1. באופן עקרוני אסור להעביר נפטר ממקום למקום מפני קדושתו של הנפטר שדומה לספר תורה. כדברי חכמים: "העומד בשעת יציאת נשמה כאילו רואה ספר תורה שנשרף" (תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף כ"ה עמ' א') והלכות אלו התבארו בשולחן ערוך (יורה דעה סימן שס"ג סעיף א').
  2. מכל מקום מצווה גדולה אתם עושים בהעברת נפטר ממרוקו לארץ ישראל משום שקדושתה של ארץ ישראל גדולה היא ולכן התירו העברת נפטר מחו"ל לארץ.
  3. יש יתרון לכך שלא תדעו את הזמן המדויק שבו מוציאים אותו מקברו במרוקו כדי לא להיכנס למחלוקת האם הוצאה מהקבר כפי שנעשית היום (בצורה מכובדת, בארון או בדומה לזה) יש לה דין של 'ליקוט עצמות הנפטר' ('חזון איש', יורה דעה סימן רי"ג סעיף א').
  1. מעיקר הדין – אם מפנים את המת בארון אין בו דין 'ליקוט עצמות' (דין זה מחייב מנהגי אבלות וקריעת הבגד ביום הוצאת הגופה. 'ספר שאלות ותשובות 'הר-צבי', יורה דעה סימן רצ"ו וחולק על כך בספר 'אגרות משה', יורה דעה חלק א' סימן ר"ס).
  2. להלכה ולמעשה יש לנהוג כפי שכתב מרן הראשון לציון הרב עוזיאל (הרב הראשי הראשון למדינת ישראל) בספרו 'משפטי עוזיאל' (בחלק יורה דעה סימן ק"ל). לאחר שכתב שמעיקר הדין אין לנהוג אבלות ביום הקבורה או ביום העברת מת ממקום למקום בהיתר, סיכם: "ומנהג ירושלים להתאבל ביום הקבורה אינו מן הדין אלא משום כבוד למת ולקרוביו שיום קבורת ארונו הוא להם יום צער כיום הקבורה. לפיכך יושבים ומקבלים ביקורי קרובים וידידים לנחמם ולהפיג צערם". עד כאן דבריו (עמ' ר"ה בספר, בסוף התשובה).
  3. לכן, ביום שיובאו יקיריכם לקבורה בארץ ישראל תנהגו בו כפי שנוהגים בזמן עשיית אזכרה, כלומר: לימוד משניות, קריאת פרקי תהילים והשכבה. אין עושים סעודת הבראה בבית העלמין אלא לנהוג בו ביום מנהגי אבלות בבית בלבד (ללא קריעה) שאינם חובה מן הדין אלא מצד המנהג כפי שכתב הרב עוזיאל זצ"ל שכך נהגו בירושלים.
  4. כל העלאת נפטר לקבורה בארץ ישראל יש בה זכות ותועלת גדולה מאוד למי שלא זכה בחייו לדור בארץ ישראל וזאת אנו לומדים מהמאמץ והחריצות שנהגו ביעקב אבינו ויוסף בנו ומעובדות רבות נוספות בתלמוד הבבלי והירושלמי, עד כמה השתדלו להיקבר בארץ ישראל שהיא היחידה הנקראת "ארץ החיים". ולמה נקרא שמה 'ארץ החיים'? משום שמתיה קמים תחילה בזמן תחיית המתים.
  5. אדמת ארץ ישראל מכפרת לנקברים בה כפי שכתוב: "וכיפר אדמתו – עמו" ולכן יום זה לנפטר הוא מעין יום כיפורים ובודאי עליכם לנהוג בו כיום התעלות נפשית ובעיקר לבני המשפחה הישירים, הצאצאים, ולנהוג בו בחרדת קודש.
  6. אחת הנבואות החשובות של ישעיה הנביא שמתגשמות בדורנו היא שאומות העולם יביאו את עם ישראל מן הגולה לארץ ישראל ובכל מקום שימצא שם אחד מישראל יאמרו:  "זה מבני ציון הוא וזה נולד בה ונביאנו לשם". וזאת על פי דברי הנביא בישעיה ס"ו, כ': "והביאו את כל אחיכם מכל הגויים מנחה לה'". (על פי פירוש רש"י בתהילים). מי נכלל בנבואה זו?. האם רק אלה שנולדו בה בארץ ישראל ויצאו לגלות, אותם יביאו אומות העולם ויתייחסו אליו כאחד מ"בני ציון היקרים המסולאים בפז"?. על כך ישנה דרשה מעניינת בתלמוד הבבלי (מסכת כתובות, דף ע"ה עמ' א') שגם אלה המצפים לראותה, אף על פי שנולדו בגלות גם הם יקראו מבניה ויביאום האומות לציון. וכך היא דרשת נכדו של ר' יהושע בן לוי:  "נאמר (תהילים פ"ז, ה'): "ולציון יאמר איש ואיש יולד בה, והוא יכוננה עליון". אמר רבי מיישא בר בריה (נכדו) של רבי יהושע בן לוי על כך, אחד הנולד בה (בציון) ואחד המצפה לראותה. עד כאן דברי התלמוד. הסבר הדברים: הלשון הכפולה בפסוק: "איש ואיש" באה לרמוז שלא רק מי שנולד בציון אלא אף מי שנולד בגלות, אם מצפה הוא לראותה נחשב כאחד מבניה.
  7. הדבר נכון לגבי הרבה יהודים מקהילות ישראל בתפוצות העולם אך באופן מיוחד שונים לטובה יהודי מרוקו, המערב הפנימי, מכל תפוצות ישראל בגולה, וכך כתבתי לפני כ-15 שנים בהקדמה למאמר על חכמי המערביים ויחסם לארץ ולמדינת ישראל:  "חיבתם וכיסופיהם העזים של בני ארצות המערב (צפון אפריקה) לארץ ישראל בכל הדורות, בולטים באופן מיוחד ביחס לשאר פזורי גלות ספרד. החל מריה"ל (רי יהודה הלוי), ששר 'לבי במזרח ואנכי בסוף מערב' ועד בני הדור האחרון שבאו מארצות המערב וכונו 'מערביים' (ואין כוונתי לדור שגדל בארץ, וד"ל). וכן חכמי צפון אפריקה כונו 'חכמי המערב'.  וזאת על שום מה?  על שום שהם שוכנים מערבית לארץ ישראל וקשרו עמם שמם בזיקתם העמוקה אליה. לכן, מעולם לא טיפחו בלבבם ובנפשם אהבה לגלות או להשתקעות בה. נפשם הייתה תמיד נשואה להינתק ממנה. מרוב חיבתם לארץ הקודש היו תושבי הערים הגדולות במרוקו מתגאים בעירם ומכנים אותה 'ירושלים הקטנה', כגון: צ'פרו, רבאט, מקנס ומראקש. ועליהם כתב גאון עוזינו, הגאון רבי חיים פאלאג'י ז"ל: "ולכך נקראת ארץ ישראל 'מערבא'. כי שכינה במערב. ולכן תראה דאנשי קודש המערביים היו באים ממרחק, לדור בארץ הקדושה. ה' צבאות יגן עליהם, כי הם משתוקקים ותאבים לחזות בנועם ה'". (בספרו 'ארצות החיים', דף מ"ט ע"ב).
  8. מעתה ברור הדבר שזכות מיוחדת לאוהבי הארץ להיקבר בה והיא מקבלת אותם באהבה ובשמחה.
    אחד מגאוני חכמי ישראל, הרב אליהו גוטמכר, שלא הצליח להיקבר בארץ ישראל, ביקש שיביאו עפר מארץ ישראל וישימו על גופו ויאמרו אחד מגדולי החבורה (אפשר גם כולם) ברגש גדול: "הרנינו גויים עמו, כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו, וכפר אדמתו עמו". על פסוק זה דרשה הגמרא (כתובות דף קי"א): "אמר רב ענן, כל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח", דהיינו: קדושת ארץ ישראל וטהרתה כל כך גדולים עד כדי כך          ש'וכיפר אדמתו – עמו'. הנקבר בארץ ישראל, בכל מקום שהוא בארץ, כאילו קבור במקום הכפרה של האדם שהוא מקום המזבח שממנו נברא האדם.
  9. לכן מלבד המנהג של האבלות ביום הקבורה (לא חובה בכל הפרטים וכנ"ל) יש חשיבות גדולה ללמוד על המשמעות של הבאת הנפטר לארץ ישראל, כי כל פעולה ומצווה ולימוד שאין בהם כוונה והבנה של העשייה הם כגוף בלי נשמה ועיקרה של היהדות היא ההבנה והנשמה של המעשים כמבואר במקומות רבים. והנביא זועק על כך: "ותהי מצוותם אותי מצוות אנשים מלומדה".  דהיינו עושים דברים ומקיימים מצוות מכוח האינרציה וההרגל ולא מתוך ההבנה החודרת והעמוקה עד כדי כך שהיהדות הופכת להיות דבר יבש, נטול חיים ונטול יופייה והדרה העליון של תורתנו הקדושה. ובמיוחד  יוצאי יהודי מרוקו שיש כח גדול בידכם לעורר ולהמשיך לבניכם אחריכם את החיבה העמוקה והאהבה הגדולה לארץ ישראל שקיבלנו מאבותינו.

בברכת 'בכל אשר תפנו תשכילו ותצליחו'

משה אלחרר

החונה פה בעיה"ק שלומי ת"ו.

ליקוטים לפרשת בלק מאת יצחק פריאנטה

בס"ד

כל המעוניין לקבל ישירות לדואר האלקטרוני שלו את פרשת השבוע מאת יצחק פרינטה הי"ו יפנה כאן בתגובות…

ליקוטים לפרשת בלק מאת יצחק פריאנטהפריינטה יצחק...

בספר משנת הגילולים מובא מספר שבחי האר"י [אהבת שלום עמוד סע] פעם אחת נחו שני עורבים  על אילן אחד והנוצה שלהם נמרטה אמר הרב שני עורבים אלי הם בלעם ובלק שהוציאום עכשיו מגיהינום להוליכם לגיהינום אחר יותר קשה  ובאו אלי שאתפלל עליהם ואוותר על עלבונם [כשהאר"י ז"ל היה בגלגול משה] ויגער בהם הרב ויאמר להם רשעים בעולם הזה רציתם לעקור את ישראל עכשיו בצר לכם באתם אלי שאקבל אתכם לכו לדרככם ומיד פרחו והלכו להם.

גלגול לבן בבלעם אומר משנת הגלגולים לבן עושה עם יעקב אבינו הסכם שלום ומציב את[ הגל ] לעד בניהם לבן כדרכו אינו עומד בדיבורו ובגלגול בבלעם הוא עובר את הגל כדי לקלל את ישראל אך העד[הגל] עדיין זוכר את ההסכם והוא אף מזכיר אותו לבלעם בצורה כואבת האתון של בלעם רכב עליה בדרכו לקלל את ישראל לוחצת את רגליו אל [הגדר] שהוא בעצם [הגל] ההוא עצמו ובעקבות כך הופך בלעם לחיגר ומשום כך לא האריך בלעם ימים אלא חי [גל 33 שנה].

וירא בלק בן ציפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי  [כב/ב] אומר שמנה לחמו יש להקשות את בלק ראה והבין את כל אשר עשה ישראל לאמורי לסיחון ולעוג שני מלכי האמורי אשר לא בדרך הטבע לכבשם וראה בלק מזה שהשם נלחם להם ואיך רצה בלק גם בלעם לקלל ולגרשם מן הארץ הלא היו חכמים גדולים וידעו וראו ושמעו מכל הניסים והנפלאות אשר עשה להם ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף ואיך אמר הנה עם יצא ממצרים משמע שיצאו מעצמם והלא הו בעצם מעיד עליהם אל מוציאו ממצרים וכי לא ידעו מכל אלה נראה שרצונם היה לקלל רק את ערב רב מפני שהיו רב מאוד וכן אמר ויגר מואב מפני העם מאוד הערב רב והיו יראים מהם ולא היו יראים מפני ישראל לפי שידעו כי השם ציווה אותם אל תצר את מואב ואל תגר בם מלחמה אבל השם הבין וידע מחשבות בלעם ואמר לו לא תלך עמהם ולא תאור את העם אף לערב רב אל תקלל יען שדבקו בישראל שהם זרע ברוכי השם גם הערב רב ברוך הוא שכל המידבק בברוך גם הוא ברוך.

וירא בלק בן ציפור אומר ילקוט שמעון וכי בלק הוא בן ציפור- שם אביו ? אלא צפור הוא שראה, הזוהר הקדוש אומר שבלק בן ציפור עשה ציפור אחת מכסף, זהב, ונחושת, ושם של טומאה היה מונח בפיה, והיא פורחת והולכת להרי החושך ומביאה לו עתידות מלפני מלאכים [ עזא /ועזאל] , ושם הציפור נקרא [ ידוע ], כלומר שהוא מוסר לו כל מני הודעות לעתיד. בן ציפור מקליפת עשו, ציפור זו באה מהרי החושך ואמרה לו שיצא קרן לעמו ישראל מזרע בלק, והיה מכלה זרעו וזה שכתוב מהרסייך ןמחרבייך ממך יצאו, מבלק שהוא ממואב תצא רות המואבייה, שלמה ומלכות בית דוד שילחמו בגויים וכן קרן משיח בן דוד, ולכן בא בלק ובקש מבלעם, לכה נא ארה לי את העם הזה שיקלל את ישראל ולא יצא להם משיח בן דוד ולא רות המואבייה, והקללה שרצה לקלל, מה טובו אוהליך יעקב-התכוון שלא יהיו בתי כנסיות ובתי מדרשות אלא חלילה יחרבו, וכן על זה הדרך.

ויאמר מואב אל-זקני מדין עתה ילכו הקהל את-כל סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה ובלק בן צפור מל למואב בעת ההיא [כב/ד] אומר שמנה לחמו כלחוך השור בג" וזהו [משיח בן יוסף ] שראה בלק משיח בו יוסף ולחם עם כל האומות עובדי גילולים ויחריבם והיה סובר שזה יהיה בימיו לכן אמר עתה ילחכו כלחוך השור שהוא משיח בן יוסף שנמשל לשור כמו שכתוב [דברים לג/יו]  בכור שור הדר לו ואמר לו בלעם שזה שהוא רואה לא עתה הוא ולא קרוב הוא אך באחרית הימים אז ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת ובלק אותיות[לקוב] שלכן נקרא שמו בלק שאמר [לקב] אויבי קראתיך.

ויגר מואב מפני העם מאוד כי רב הוא  ויקץ מואב מפני בני ישראל [כב/ג]אומר אור החמה ויגר אותיות [גיור] בלק פחד מהגיור שהיו ישראל מגיירים הבאים אליהם וחשש אולי שיגיירו כל האומות הגויים סביבותיו ויישאר הוא ואומתו לבד וזהו שאמר ילחכו הקהל הישראלי את כל סביבותינו כלחוך השור להכניסם תחת כנפי השכינה [ילחכו] בג" בחשבון קטן עולה יגיירו ומה שחשש בלק.

וישלח מלאכים אל-בלעם בן-בעור פתורה אשר על הנהר ארץ בני-עמו לקרא-לו לאמור הנה עם יצא ממצרים הנה כסה את עין הארץ והוא יושב ממולי [כב/ה]   פירוש הרב תפארת יהונתן ז"ל  בשם אור החמה שהטעם שהקיף השם את ישראל בענני כבוד משום שכל מטרת בלעם הייתה להחזיר את ישראל למצרים על ידי כשפים וכל ענייני כשפים הם תלויים במהלך החמה וכשהחמה מכוסה בעבים[עננים] אינם יכולים לעשות שום כישוף כי העננים מפסיקים  וזהו רמז הפסוק הנה עם יצא ממצרים הנה כסה את עין הארץ ובזה רומז בפסוק עמוד הענן לא סר מעליהם ביומם ראשי תיבות  [בלעם הס]  על ידי זה בלעם שתק ונאלס מכישופיו.

פתורה  [פ תורה] אומר שמנה לחמו לרמוז על מה שאמרו חז"ל שגם שבעת מתן תורה שאלו בלעם שיגיד להם הפתרון מהקולות והברקים שמא השם למבול ישב והשית להם "השם עוז לעמו יתן "שנותן להם הקב"ה את התורה מפיו יתברך וזהו [פ תורה ]התורה שבעל פה ותורה שבכתב מפיו יתברך נותן להם.

כי רב הוא אומר הזוהר הנגלה כי רב הוא שבמקום עשו הנקרא רב בא בכור קדוש שנאמר בני בכורי ישראל ואם תאמר שהקב"ה  הוא רצה כן ,ואינו על פי הדין -בוא וראה עשו קליפה היה וסטרה  אחרא היה וקליפה קודמת לפרי ולכן נולד ראשון כיוון שיצא הקליפה   ועברה כדרך שמשליכים הקליפה נשאר המוח [ ונפרש עוד] העורלה קודמת לברית והיא עומדת בחוץ מכסה על הברית ועומדת להיחתך. הברית יקרה מהכול .והיא מתגלה אחר כך, אחר שחתכו את העורלה [הוא עשו].

מוסיף הזוהר שהשם חישב את שמותם של בלעם ושל בלק בבלק [בל] ובבלעם [בל] הרי [בלבל] אלו אותיות נשארו [עמק] בלבל עומק מחשבתם שלא ישלטו בעולם ולא יישארו בעולם.

ותראני האתון ותט לפני זה שלוש רגלים אולי מפני כי עתה גם-אותכם הרגתי ואותה החייתי [כב/לג] אומר רבינו בחיי מכאן שמתה האתון אחר שדיברה ,או מטעם המדרש שאומר שלא יהיו האמורים עושים ממנה עבודה זרה ,או מטעם שכבר השלימה מנויה כפי מה שנגזר מששת ימי בראשית ביו השמשות, כעניין שמצאנו בדג של יונה שאמר הכתוב [ יונה ב]  וימן השם דג גדול לבלוע את יונה, וטעם גדול ,בשנים אף על פי שהיה גדול בגוף היו דגים רבים בים גדולים ממנו, והכוונה בלשון [וימן] שמנהו לכך ,מששת ימי בראשית ,וזהו שאמר לבלוע ולא אמר ויבלע וכיוון שבלעו ועשה מנויין מת הדג כי לא נברא אלא לכך וזהו ששינה הלשון אחר כך מדג לדגה, דכתיב ויתפלל יונה אל אלוהיו ממעי הדגה ,ועל זה אומר מבטן שאול שוועתי.

ויפתח ה" את-פי האתון ותאמר לבלעם מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלוש רגלים [כב/כח] אומר רבנו יהודה פתייה בספרו מנחת יהודה מה שאמרה האתון זה שלוש רגלים ולא אמרה שלוש פעמים, יש לפרשו בדרך צחות . כי הנה אמרו חז"ל [סנהדרין קה] שעל ידי שלחצה האתון את רגל בלעם אל הקיר, נעשה חיגר באחת מרגליו. ולכן כאשר פתח ה" את פי האתון, אמרה לבלעם. מה עשיתי לך וכו…ותיבת כי היכיתני בתחילת שתי פעמים בלא פשע, עכשיו אתה זוכה ללכת על שלוש רגלים ולא על שתי. וזה המקל שהיכיתני בו. הוא יהיה לך לרגל שלישית.

למה זכה בלק שממנו תצא רות המואביה אומר ילקוט שמעון עם ישראל היה להם אחד מושיע בשם אהוד בו גרה ,משבט בנימין ,הלך ולקח מנחה ודורון  והוליך אותו למלך מואב ,עשה אהוד חרב ולה שני פיות ,והכניס אותה תחת מלבושו ,נכנס למלך עגלון מלך מואב והניח לו דורון   ואמר לו אהוד יש לי לאדוני  המלך דבר סתר  לי אליך, יש לי סוד בשבילך, המלך הוציא את כל הנוכחים אומר לו אהוד דבר אלוקים לי אליך מיד ששמע דבר השם קם לכבוד השם מכיסאו ,לקח אהוד את החרב ודקר את המלך בבטנו ,סגר הדלת ויצא וברח מהמקום, בא לפני בני ישראל בהר אפרים תקע בשופר ויצאו אחריו והרגו אלפי אנשים " ותשקוט הארץ שמונים שנה." וכאשר הורגים את המלך זהו ניצחון במלחמה, ובשכר זה שקם מהכיסא ששמע דברי אלוקים ,זכה עגלון מלך מואב ויצאה ממנו רות המואביה ונעמה העמונית אשת שלמה.

ויאמר בלעם לבלק התייצב על עולתך ואלכה אלי יקרה ה" לקראתי ודבר מה יראני והגדתי לך וילך שפי [כג/ג] אומר הזוהר הנגלה: רבי שמעון אמר: בוא וראה, מה נאמר בבלעם הרשע : " וילך שפי " מהו שפי? -יחידי, כמו שנאמר " שפיפון עלי אורח" כנחש ההולך יחידי ואורב בדרכים ובשבילים. כך היה בלעם הולך יחידי. מה הטעם?- כדי להמשיך עליו רוח טומאה. שכל מי שהולך יחידי בזמנים ידועים ואפיל בעיר במקומות ידועים, מושך עליו רוח טומאה. לפיכך, לעולם לא ילך אדם יחידי בדרך ובעיר, אלא במרום שבני אדם הולכים ושבים ומצויים שם. וזהו הטעם של " לא תלין נבלתו על העץ- שלא יהיה גוף מת בלי רוח על הארץ בלילה. לפיכך היה בלעם הרשע הולך יחידי כנחש.

ויקר אלוקים אל בלעם ויאמר אליו את-שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח [כג/ד]    אומר רבינו בחיי על דרך הפשט את שבעת המזבחות שבנה בלק ערכתי עליהם בקורבנות כדי שיהיו לרצון לפניך ולכך הזכירם בלשון ידיעה ועל דרך המדרש לכך הזכירם בלשון ידיעה לפי שמצאנו ועל דרך המדרש כך הזכירם בלשון ידיעה לפי שמצאנו צדיקים שעשו מזבחות מיום שנברא העולם ועד בלעם ואלו

הם : אדם/קין/הבל/נח/אברהם/יצחק/יעקוב וכל אחד בנה את שלו ובלעם כנגד כולם לכך הזכיר [בהא הידיעה] [המזבחות].

והנה שבעה המזבחות האלה הם כנגד שבעה ימי בראשית ,שבעה נירות המנורה ,והם הנקראים צרור החיים, כי הם ענין מיוחד למעלה מתפרד למטה לפי המקבלים, וזה באור הכתוב את שבעת המזבחות של מעלה ערכתי למטה.

בספר משנת הגלגולים הגלעד והמצבה בין לבן [גלגולו  של בלעם] בין לבן ליעקב אבינו. לבן עושה עם יעקב אבינו הסכם שלום ומציב את [הגל-לעד] ביניהם ואומר [בראשית לא/נב] עד הגל הזה ועדה המצבה אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה, ואם אתה לא תעבור אלי את הגל הזה המצבה הזאת לרעה: לבן-כדרכו- אינו עומד בדבורו , ובגלגולו כבלעם הוא עובר את הגל כדי לקלל אל ישראל. אך העד [הוא הגל] עדיין זוכר את ההסכם, והוא אף מזכיר אותו לבלעם בצורה כואבת מאוד האתון שבלעם רכב עליה בדרכו לקלל את ישראל לוחצת את רגלו אל הגדר-שהיא בעצם הגל ההוא עצמו, ובעקבות כך הופך בלעם לחיגר. ומשום כך לא האריך בלעם ימים אלא חי [גל] שנה.

כתב האריז"ל לבן הארמי נתגלגל [בבלעם] ואחר כך [באבן], ושוב חזר בגלגול ישראל [כנבל הכרמלי] וחזר ונתגלגל [בברזילי הגלעדי] לבן חוזר בגלגול אצל בו בנו [בלעם בן-בעור], ואף עתה שב על קיאו ופגם בפיו כשאומנתו לקלל את הבריות, ואף בגלגול זה הייתה נפשו רחבה ונתאווה לממון כפי שאמר " אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב וכו.. ואף עתה עשה עושר ולא במשפט והתפרנס מכוחו לקלל את הבריות בלעם נהרג על ידי פנחס בן ל"ג שנים ולאחר מכן הוא מתגלגל באבן שזהו עונשו של הפוגם בפיו ומקלל או מדבר לשון הרע היות והאבן דוממת, וזהו עונשו על שלא דמם את פיו. לאחר מכן חזר ונתגלגל בנבל הכרמלי ואף כאן קלקל בפיו. וזהו שרמז הפסוק באומרו על נבל והאיש קשה ורע מעללים והוא [כלבי] שהוא ראשי תיבות כושן לבן בעור והסימן להם ולכל בני ישראל לא יחרץ [כלב] לשונו אך בזכות אברהם אבינו שנתברך באותיות [בכל] ככתוב וה" ברך את אברהם [בכל] ניצולו ישראל משלוש טומאות אלה.

לא איש  אל יכזב  ובן-אדם ויתנחם ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנו [ כג/ יט] אומר רבינו בחיי לפי צפה בלעם שעתיד אדם אחד בישמעאל  [מוחמד] להטעות את העולם ולומר שהוא נביא התחיל צווח איש נעשה נביא עתיד הוא להתנחם ואומר דבר ואינו יכול לעשותו שנאמר ההוא אמר ולא יעשה.

אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב וקרקר כל-בני שת [כד/יז] אומר הרב מליובאוויטש בספרו דבר מלכות: מהעניינים המיוחדים שבפרשת בלק ובפרט בחלק הפרשה השייך במיוחד [ליום השבת] שבה נתפרש בתורה ביאת משיח כפי שדרש הרמב"ם " המלך המשיח. התורה העידה עליו בפרשת בלעם נאמר ושם נבא בשני המשיחים במשיח הראשון שהוא דוד שהושיע את ישראל מיד צריהם, ובמשיח האחרון שעומד מבניו שמושיע את ישראל ושם הוא אומר " אראנו ולא עתה" זה דוד אשורנו ולא קרוב" זה מלך המשיח. " דרך כוכב מיעקב" זה דוד, " וקם שבט מישראל "זה מלך המשיח , " ומחץ פאתי מואב "זה דוד " וקרקר כל בני שת" זה מלך המשיח" וה" אדום ירשה " זה דוד וה" ורשה וכו.. זה מלך המשיח. ויש לומר, שבזה שהתורה העידה על משיח בפרשת בלעם שבה מודגש" שלא אבה ה" אלוקיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ה" אלוקיך לך את הקללה לברכה" מרומזת הפיכת הגלות לגאולה, הפיכת הצומות לששון ולשמחה ולמועדים טובים.

ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף [ כה/ט]  אומר אור החמה קושיא בפסוק שיש טעם [אתנח] במילת במגפה  ולפי הדקדוק לא היה צריך להיות כי עדיין לא נגמר העניין, אלא שהקב"ה עשה חסד גדול בזה שימותו 24 אלף מישראל ועירב את כל אלה שהגיע זמנם למות באותו יום בלאו הכי עם החשבון, וזהו חסד גדול . וזהו שיעור הכתוב: ויהיו המתים שבלאו הכי צריכים למות עם אלו של המגפה שנגזר עליהם ביחד 24 אלף .

י  צ  ח  ק        פ  ר  י  א  נ  ט  ה

ליקוטים לפרשת בלק – מאת יצחק פריאנטה

בס"ד

ליקוטים לפרשת בלק מאת יצחק פריאנטהפריינטה יצחק...

בספר משנת הגילולים מובא מספר שבחי האר"י [אהבת שלום עמוד סע] פעם אחת נחו שני עורבים  על אילן אחד והנוצה שלהם נמרטה אמר הרב שני עורבים אלי הם בלעם ובלק שהוציאום עכשיו מגיהינום להוליכם לגיהינום אחר יותר קשה  ובאו אלי שאתפלל עליהם ואוותר על עלבונם [כשהאר"י ז"ל היה בגלגול משה] ויגער בהם הרב ויאמר להם רשעים בעולם הזה רציתם לעקור את ישראל עכשיו בצר לכם באתם אלי שאקבל אתכם לכו לדרככם ומיד פרחו והלכו להם.

גלגול לבן בבלעם אומר משנת הגלגולים לבן עושה עם יעקב אבינו הסכם שלום ומציב את[ הגל ] לעד בניהם לבן כדרכו אינו עומד בדיבורו ובגלגול בבלעם הוא עובר את הגל כדי לקלל את ישראל אך העד[הגל] עדיין זוכר את ההסכם והוא אף מזכיר אותו לבלעם בצורה כואבת האתון של בלעם רכב עליה בדרכו לקלל את ישראל לוחצת את רגליו אל [הגדר] שהוא בעצם [הגל] ההוא עצמו ובעקבות כך הופך בלעם לחיגר ומשום כך לא האריך בלעם ימים אלא חי [גל 33 שנה].

וירא בלק בן ציפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי  [כב/ב] אומר שמנה לחמו יש להקשות את בלק ראה והבין את כל אשר עשה ישראל לאמורי לסיחון ולעוג שני מלכי האמורי אשר לא בדרך הטבע לכבשם וראה בלק מזה שהשם נלחם להם ואיך רצה בלק גם בלעם לקלל ולגרשם מן הארץ הלא היו חכמים גדולים וידעו וראו ושמעו מכל הניסים והנפלאות אשר עשה להם ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף ואיך אמר הנה עם יצא ממצרים משמע שיצאו מעצמם והלא הו בעצם מעיד עליהם אל מוציאו ממצרים וכי לא ידעו מכל אלה נראה שרצונם היה לקלל רק את ערב רב מפני שהיו רב מאוד וכן אמר ויגר מואב מפני העם מאוד הערב רב והיו יראים מהם ולא היו יראים מפני ישראל לפי שידעו כי השם ציווה אותם אל תצר את מואב ואל תגר בם מלחמה אבל השם הבין וידע מחשבות בלעם ואמר לו לא תלך עמהם ולא תאור את העם אף לערב רב אל תקלל יען שדבקו בישראל שהם זרע ברוכי השם גם הערב רב ברוך הוא שכל המידבק בברוך גם הוא ברוך.

וירא בלק בן ציפור אומר ילקוט שמעון וכי בלק הוא בן ציפור- שם אביו ? אלא צפור הוא שראה, הזוהר הקדוש אומר שבלק בן ציפור עשה ציפור אחת מכסף, זהב, ונחושת, ושם של טומאה היה מונח בפיה, והיא פורחת והולכת להרי החושך ומביאה לו עתידות מלפני מלאכים [ עזא /ועזאל] , ושם הציפור נקרא [ ידוע ], כלומר שהוא מוסר לו כל מני הודעות לעתיד. בן ציפור מקליפת עשו, ציפור זו באה מהרי החושך ואמרה לו שיצא קרן לעמו ישראל מזרע בלק, והיה מכלה זרעו וזה שכתוב מהרסייך ןמחרבייך ממך יצאו, מבלק שהוא ממואב תצא רות המואבייה, שלמה ומלכות בית דוד שילחמו בגויים וכן קרן משיח בן דוד, ולכן בא בלק ובקש מבלעם, לכה נא ארה לי את העם הזה שיקלל את ישראל ולא יצא להם משיח בן דוד ולא רות המואבייה, והקללה שרצה לקלל, מה טובו אוהליך יעקב-התכוון שלא יהיו בתי כנסיות ובתי מדרשות אלא חלילה יחרבו, וכן על זה הדרך.

ויאמר מואב אל-זקני מדין עתה ילכו הקהל את-כל סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה ובלק בן צפור מל למואב בעת ההיא [כב/ד] אומר שמנה לחמו כלחוך השור בג" וזהו [משיח בן יוסף ] שראה בלק משיח בו יוסף ולחם עם כל האומות עובדי גילולים ויחריבם והיה סובר שזה יהיה בימיו לכן אמר עתה ילחכו כלחוך השור שהוא משיח בן יוסף שנמשל לשור כמו שכתוב [דברים לג/יו]  בכור שור הדר לו ואמר לו בלעם שזה שהוא רואה לא עתה הוא ולא קרוב הוא אך באחרית הימים אז ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת ובלק אותיות[לקוב] שלכן נקרא שמו בלק שאמר [לקב] אויבי קראתיך.

ויגר מואב מפני העם מאוד כי רב הוא  ויקץ מואב מפני בני ישראל [כב/ג]אומר אור החמה ויגר אותיות [גיור] בלק פחד מהגיור שהיו ישראל מגיירים הבאים אליהם וחשש אולי שיגיירו כל האומות הגויים סביבותיו ויישאר הוא ואומתו לבד וזהו שאמר ילחכו הקהל הישראלי את כל סביבותינו כלחוך השור להכניסם תחת כנפי השכינה [ילחכו] בג" בחשבון קטן עולה יגיירו ומה שחשש בלק.

וישלח מלאכים אל-בלעם בן-בעור פתורה אשר על הנהר ארץ בני-עמו לקרא-לו לאמור הנה עם יצא ממצרים הנה כסה את עין הארץ והוא יושב ממולי [כב/ה]   פירוש הרב תפארת יהונתן ז"ל  בשם אור החמה שהטעם שהקיף השם את ישראל בענני כבוד משום שכל מטרת בלעם הייתה להחזיר את ישראל למצרים על ידי כשפים וכל ענייני כשפים הם תלויים במהלך החמה וכשהחמה מכוסה בעבים[עננים] אינם יכולים לעשות שום כישוף כי העננים מפסיקים  וזהו רמז הפסוק הנה עם יצא ממצרים הנה כסה את עין הארץ ובזה רומז בפסוק עמוד הענן לא סר מעליהם ביומם ראשי תיבות  [בלעם הס]  על ידי זה בלעם שתק ונאלס מכישופיו.

פתורה  [פ תורה] אומר שמנה לחמו לרמוז על מה שאמרו חז"ל שגם שבעת מתן תורה שאלו בלעם שיגיד להם הפתרון מהקולות והברקים שמא השם למבול ישב והשית להם "השם עוז לעמו יתן "שנותן להם הקב"ה את התורה מפיו יתברך וזהו [פ תורה ]התורה שבעל פה ותורה שבכתב מפיו יתברך נותן להם.

כי רב הוא אומר הזוהר הנגלה כי רב הוא שבמקום עשו הנקרא רב בא בכור קדוש שנאמר בני בכורי ישראל ואם תאמר שהקב"ה  הוא רצה כן ,ואינו על פי הדין -בוא וראה עשו קליפה היה וסטרה  אחרא היה וקליפה קודמת לפרי ולכן נולד ראשון כיוון שיצא הקליפה   ועברה כדרך שמשליכים הקליפה נשאר המוח [ ונפרש עוד] העורלה קודמת לברית והיא עומדת בחוץ מכסה על הברית ועומדת להיחתך. הברית יקרה מהכול .והיא מתגלה אחר כך, אחר שחתכו את העורלה [הוא עשו].

מוסיף הזוהר שהשם חישב את שמותם של בלעם ושל בלק בבלק [בל] ובבלעם [בל] הרי [בלבל] אלו אותיות נשארו [עמק] בלבל עומק מחשבתם שלא ישלטו בעולם ולא יישארו בעולם.

ותראני האתון ותט לפני זה שלוש רגלים אולי מפני כי עתה גם-אותכם הרגתי ואותה החייתי [כב/לג] אומר רבינו בחיי מכאן שמתה האתון אחר שדיברה ,או מטעם המדרש שאומר שלא יהיו האמורים עושים ממנה עבודה זרה ,או מטעם שכבר השלימה מנויה כפי מה שנגזר מששת ימי בראשית ביו השמשות, כעניין שמצאנו בדג של יונה שאמר הכתוב [ יונה ב]  וימן השם דג גדול לבלוע את יונה, וטעם גדול ,בשנים אף על פי שהיה גדול בגוף היו דגים רבים בים גדולים ממנו, והכוונה בלשון [וימן] שמנהו לכך ,מששת ימי בראשית ,וזהו שאמר לבלוע ולא אמר ויבלע וכיוון שבלעו ועשה מנויין מת הדג כי לא נברא אלא לכך וזהו ששינה הלשון אחר כך מדג לדגה, דכתיב ויתפלל יונה אל אלוהיו ממעי הדגה ,ועל זה אומר מבטן שאול שוועתי.

ויפתח ה" את-פי האתון ותאמר לבלעם מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלוש רגלים [כב/כח] אומר רבנו יהודה פתייה בספרו מנחת יהודה מה שאמרה האתון זה שלוש רגלים ולא אמרה שלוש פעמים, יש לפרשו בדרך צחות . כי הנה אמרו חז"ל [סנהדרין קה] שעל ידי שלחצה האתון את רגל בלעם אל הקיר, נעשה חיגר באחת מרגליו. ולכן כאשר פתח ה" את פי האתון, אמרה לבלעם. מה עשיתי לך וכו…ותיבת כי היכיתני בתחילת שתי פעמים בלא פשע, עכשיו אתה זוכה ללכת על שלוש רגלים ולא על שתי. וזה המקל שהיכיתני בו. הוא יהיה לך לרגל שלישית.

למה זכה בלק שממנו תצא רות המואביה אומר ילקוט שמעון עם ישראל היה להם אחד מושיע בשם אהוד בו גרה ,משבט בנימין ,הלך ולקח מנחה ודורון  והוליך אותו למלך מואב ,עשה אהוד חרב ולה שני פיות ,והכניס אותה תחת מלבושו ,נכנס למלך עגלון מלך מואב והניח לו דורון   ואמר לו אהוד יש לי לאדוני  המלך דבר סתר  לי אליך, יש לי סוד בשבילך, המלך הוציא את כל הנוכחים אומר לו אהוד דבר אלוקים לי אליך מיד ששמע דבר השם קם לכבוד השם מכיסאו ,לקח אהוד את החרב ודקר את המלך בבטנו ,סגר הדלת ויצא וברח מהמקום, בא לפני בני ישראל בהר אפרים תקע בשופר ויצאו אחריו והרגו אלפי אנשים " ותשקוט הארץ שמונים שנה." וכאשר הורגים את המלך זהו ניצחון במלחמה, ובשכר זה שקם מהכיסא ששמע דברי אלוקים ,זכה עגלון מלך מואב ויצאה ממנו רות המואביה ונעמה העמונית אשת שלמה.

ויאמר בלעם לבלק התייצב על עולתך ואלכה אלי יקרה ה" לקראתי ודבר מה יראני והגדתי לך וילך שפי [כג/ג] אומר הזוהר הנגלה: רבי שמעון אמר: בוא וראה, מה נאמר בבלעם הרשע : " וילך שפי " מהו שפי? -יחידי, כמו שנאמר " שפיפון עלי אורח" כנחש ההולך יחידי ואורב בדרכים ובשבילים. כך היה בלעם הולך יחידי. מה הטעם?- כדי להמשיך עליו רוח טומאה. שכל מי שהולך יחידי בזמנים ידועים ואפיל בעיר במקומות ידועים, מושך עליו רוח טומאה. לפיכך, לעולם לא ילך אדם יחידי בדרך ובעיר, אלא במרום שבני אדם הולכים ושבים ומצויים שם. וזהו הטעם של " לא תלין נבלתו על העץ- שלא יהיה גוף מת בלי רוח על הארץ בלילה. לפיכך היה בלעם הרשע הולך יחידי כנחש.

ויקר אלוקים אל בלעם ויאמר אליו את-שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח [כג/ד]    אומר רבינו בחיי על דרך הפשט את שבעת המזבחות שבנה בלק ערכתי עליהם בקורבנות כדי שיהיו לרצון לפניך ולכך הזכירם בלשון ידיעה ועל דרך המדרש לכך הזכירם בלשון ידיעה לפי שמצאנו ועל דרך המדרש כך הזכירם בלשון ידיעה לפי שמצאנו צדיקים שעשו מזבחות מיום שנברא העולם ועד בלעם ואלו

הם : אדם/קין/הבל/נח/אברהם/יצחק/יעקוב וכל אחד בנה את שלו ובלעם כנגד כולם לכך הזכיר [בהא הידיעה] [המזבחות].

והנה שבעה המזבחות האלה הם כנגד שבעה ימי בראשית ,שבעה נירות המנורה ,והם הנקראים צרור החיים, כי הם ענין מיוחד למעלה מתפרד למטה לפי המקבלים, וזה באור הכתוב את שבעת המזבחות של מעלה ערכתי למטה.

בספר משנת הגלגולים הגלעד והמצבה בין לבן [גלגולו  של בלעם] בין לבן ליעקב אבינו. לבן עושה עם יעקב אבינו הסכם שלום ומציב את [הגל-לעד] ביניהם ואומר [בראשית לא/נב] עד הגל הזה ועדה המצבה אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה, ואם אתה לא תעבור אלי את הגל הזה המצבה הזאת לרעה: לבן-כדרכו- אינו עומד בדבורו , ובגלגולו כבלעם הוא עובר את הגל כדי לקלל אל ישראל. אך העד [הוא הגל] עדיין זוכר את ההסכם, והוא אף מזכיר אותו לבלעם בצורה כואבת מאוד האתון שבלעם רכב עליה בדרכו לקלל את ישראל לוחצת את רגלו אל הגדר-שהיא בעצם הגל ההוא עצמו, ובעקבות כך הופך בלעם לחיגר. ומשום כך לא האריך בלעם ימים אלא חי [גל] שנה.

כתב האריז"ל לבן הארמי נתגלגל [בבלעם] ואחר כך [באבן], ושוב חזר בגלגול ישראל [כנבל הכרמלי] וחזר ונתגלגל [בברזילי הגלעדי] לבן חוזר בגלגול אצל בו בנו [בלעם בן-בעור], ואף עתה שב על קיאו ופגם בפיו כשאומנתו לקלל את הבריות, ואף בגלגול זה הייתה נפשו רחבה ונתאווה לממון כפי שאמר " אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב וכו.. ואף עתה עשה עושר ולא במשפט והתפרנס מכוחו לקלל את הבריות בלעם נהרג על ידי פנחס בן ל"ג שנים ולאחר מכן הוא מתגלגל באבן שזהו עונשו של הפוגם בפיו ומקלל או מדבר לשון הרע היות והאבן דוממת, וזהו עונשו על שלא דמם את פיו. לאחר מכן חזר ונתגלגל בנבל הכרמלי ואף כאן קלקל בפיו. וזהו שרמז הפסוק באומרו על נבל והאיש קשה ורע מעללים והוא [כלבי] שהוא ראשי תיבות כושן לבן בעור והסימן להם ולכל בני ישראל לא יחרץ [כלב] לשונו אך בזכות אברהם אבינו שנתברך באותיות [בכל] ככתוב וה" ברך את אברהם [בכל] ניצולו ישראל משלוש טומאות אלה.

לא איש  אל יכזב  ובן-אדם ויתנחם ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנו [ כג/ יט] אומר רבינו בחיי לפי צפה בלעם שעתיד אדם אחד בישמעאל [מוחמד] להטעות את העולם ולומר שהוא נביא התחיל צווח איש נעשה נביא עתיד הוא להתנחם ואומר דבר ואינו יכול לעשותו שנאמר ההוא אמר ולא יעשה.

אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב וקרקר כל-בני שת [כד/יז] אומר הרב מליובאוויטש בספרו דבר מלכות: מהעניינים המיוחדים שבפרשת בלק ובפרט בחלק הפרשה השייך במיוחד [ליום השבת] שבה נתפרש בתורה ביאת משיח כפי שדרש הרמב"ם " המלך המשיח. התורה העידה עליו בפרשת בלעם נאמר ושם נבא בשני המשיחים במשיח הראשון שהוא דוד שהושיע את ישראל מיד צריהם, ובמשיח האחרון שעומד מבניו שמושיע את ישראל ושם הוא אומר " אראנו ולא עתה" זה דוד אשורנו ולא קרוב" זה מלך המשיח. " דרך כוכב מיעקב" זה דוד, " וקם שבט מישראל "זה מלך המשיח , " ומחץ פאתי מואב "זה דוד " וקרקר כל בני שת" זה מלך המשיח" וה" אדום ירשה " זה דוד וה" ורשה וכו.. זה מלך המשיח. ויש לומר, שבזה שהתורה העידה על משיח בפרשת בלעם שבה מודגש" שלא אבה ה" אלוקיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ה" אלוקיך לך את הקללה לברכה" מרומזת הפיכת הגלות לגאולה, הפיכת הצומות לששון ולשמחה ולמועדים טובים.

ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף [ כה/ט]  אומר אור החמה קושיא בפסוק שיש טעם [אתנח] במילת במגפה  ולפי הדקדוק לא היה צריך להיות כי עדיין לא נגמר העניין, אלא שהקב"ה עשה חסד גדול בזה שימותו 24 אלף מישראל ועירב את כל אלה שהגיע זמנם למות באותו יום בלאו הכי עם החשבון, וזהו חסד גדול . וזהו שיעור הכתוב: ויהיו המתים שבלאו הכי צריכים למות עם אלו של המגפה שנגזר עליהם ביחד 24 אלף .

י  צ  ח  ק        פ  ר  י  א  נ  ט  ה

בס"ד ליקוטים לפרשת מטות – מסעי מאת יצחק פריאנטה

בס"ד

ליקוטים לפרשת מטות מאת יצחק פריאנטהפריינטה יצחק...

איש כי ידור נדר לה" או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו [ל\ג] יעשה אומר שמנה לחמו [הרב אשר בן יעקב] סופי תיבות[אלול] ישר למפרע ,רומז שבחודש אלול קודם ימי הדין של ראש השנה ויום הכיפורים צריך לקיים נדריו מה שנדר למפרע בשנה העבר ,וגם צריך לבטל כל נדרים מה שינדור להבא ,ולרמז מה שאמרו חז"ל  בריש פ"ג דנדרים  הרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה, יעמוד בראש השנה ויאמר כל נדר שאני עתיד לדור יהא בטל ,ולאו דווקא בראש השנה אלא הוא הדין בכל עת שירצה ובכל זמן שיקבע ,ואנחנו נוהגים לעשות זאת בסוף אלול קודם ראש השנה, וגם ביום כיפור לומר כל נדרי ולבטל כל הנדרים.

איש כי ידור נדר לה" אומר רבינו בחיי אשר על דרך הקבלה נדר מלשון [דירה] לשם הוא דירתו של עולם ,אלוהים שבבראשית שברה העולם ,והשבעה נאצלים משם ,והמקים נדר דעתו שהוא מאמין באותה דירה ,כשתשוב נשמתו שם והעובר על הנדר הנה הוא מוסר מאותה דירה, וזהו לשון נדר שמשמע דבר והפכו ,קביעות דירה והסרת דירה, וכן לשון נשבע כי המקים שבועות נכנס בתוך השבעה ועובר עליה מוסר מהם .[כי המצוות מתוך השבעה נתנו והם שבעה קולות שבמתן תורה].

ואשה כי תדור נדר לה" ואסרה אסר בבית אביה בנעוריה [ ל\ד] בנעוריה אומר שמנה לחמו  בנעוריה אותיות [ נערה יב]   בית אביה אותיות [ בת יב היא] רוצה לומר אם היא עד בת י"ב שנה  אז נקראת נערה ,ואז היא בבית אביה, כלומר ברשות אביה , ונדריה נבדקין ,  [אותיות בת י"ב היא] ואם היא בת י"ב ויום אחד, אינה צריכה ליבדק.

ושמע אישה ביום שומעו  והחריש לה וקמו נדריה ואסרה אשר אסרה על נפשה יקומו [ ל\ח] אומר שמנה לחמו הפסוק מתחיל באות [ו] ומסתיים באות [ו] ,וגם בפסוק [טו] ואם החריש יחריש לה אישה מיום אל יום…גם הפסוק מתחיל ומסיים ב[ו] והם 4 ווין מספר [ כ"ד 24]  רומז למה שאמרו רבותינו  ז"ל הפרת נדרים כל היום ,יש בדבר להקל ולהחמיר ,שיש לו זמן להפר מעת לעת 24 שעות ,כגון אם נדרה בתחילת הלילה, וזהו 4 ווין 24 שעות, ולפעמים יש לו רק זמן מועט להפר עד שתחשך.

אמר השם למשה נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים  אחר תאסף אל-עמיך [לא\ב] אומר הזוהר הנגלה לך ראוי ולכה נאה .את מואב אני מניח עד שיצאו מהם שתי מרגליות [רות המואביה ונעמה העמונית] .דוד בן ישי הוא ינקום נקמת מואב ,וירחץ את הקדירה המלאה מצואת פעור, זהו שאמר  הכתוב: מואב סיר רחצי .ועד שאותן שתי מרגליות לא יצאו -לא נענשו כיוון שיצאו ,בא דוד ורחץ את הקדירה מטינופם , וכולם נענשו -מדין בימי משה ,ומואב בידי דוד .

ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם את-אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואת רבע חמשת מלכי מדין ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב [לא\ה] אומר הזוהר הנגלה אמר רבי אלעזר : בלעם הרשע, מי העז להורגו וכיצד נהרג ? אמר רבי יצחק : פנחס וסיעתו הרגוהו ,שנאמר : הרגו כל חלליהם .ושנינו : בלעם עשה בעיר מדין בחוכמת כשפיו שפרחו באוויר הוא ומלכי מדין . ולולי ציץ הקודש ותפילת פנחס שהפילו אותם על חלליהם לא היו יכולים להם . זהו הכתוב : על חלליהם ,ונאמר ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל בחרב אל חלליהם. כיוון שירד אותו רשע  לפני פינחס, אמר לו: רשע כמה גלגולים רעים עשייתה על העם הקדוש . צווה על צליה: בוא והרוג אותו: בשם הקדוש, שאין הוא ראוי להזכיר עליו קדושה עליונה, כדי שלא תצא נשמתו ותתכלל בדברי הדרגות הקדושות, ויתקיים בו מה שאמר תמות נפשי מות ישרים.  באותה שעה עשה בו כמה מיני מיתות ולא מת, עד שלקח חרב שהיה חקוק עליה נחש מצד אחד ונחש מצד שני. אמר לו פינחס: בחרבו תהרוג אותו, ובשלו ימות, אז הרגו ויכל לו. לפי שכך דרכו של צד הטומאה, מי שהולך אחריו, בו מת, ובו תצא נשמתו ובו תתכלל. וכך מת בלעם, ודנים אותו בדינים בעולם הבא, ולא נקבר לעולם. כל גופו נרקב ונעשו ממנו כמה נחשים מזוהמים המזיקים לשאר הבריות, ואפילו התולעים שאכלו את בשרו נעשו נחשים.

וידבר השם אל משה לאמור נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים אחר תאסוף אל עמיך אומר אור החמה [לא\ב] [הרב משה חורב] פירש הרב שלמה מזרחי ז"ל במה שכתבו חז"ל שמשה נקבר מול בית פעור לפי שקליפת פעור רוצה לקטרג ורואה קברו של משה ונכנעת ,וזהו שאמר:  נקום נקמת וכו. אף אחר שתיאסף ,שבהיות שקברו שם מכניע  קליפתה ,וזהו  : [נקמתם] ויש רמז אחר : תאסוף אל עמך סופי תיבות [לכפר] ,לומר שקברו  שם הוא כלי כפרה וסיבה להכנעת הקליפה ההיא.

וישלח אותם משה אלף למטה לצבא אותם ואת פנחס  בן-אלעזר הכהן לצבא וכלי הקודש וחצוצרות התרועה בידו [לא\ו]   אומר רבינו בחיי פנחס היה שקול כנגד כולם . ולמה הלך הוא ולא אלעזר, אמר הקב"ה מי שהתחיל במצווה גומרה ,הוא השיב את חמתי והיכה את המדינית הוא יגמור את המצווה ,אבל משה שנתגדל במדין וישב על הבאר לא הלך, אומרים אל תירק בבאר ששתתה ממנו מים.;

ונבח הלך וילכוד את קנת ואת בנותיה ויקרא לה נובח בשמו [לב\מב] אומר אור החמה.יש לרמוז בזה מה שמובא בגמרא [יומה פג] שרבי מאיר היה בודק בשמות האנשים לדעת תכונותיהם ומזגיהם וזהו שאמר: ויקרא לה בגי" במספר קטן כמספר [מאיר] נובח אותיות [בוחן] בשמו של אדם .

ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים כל הורג נפש וכל נגע בחלל תתחטאו ביום השלישי וביום השביעי אתם ושביכם [ לא\יט]  אומר אור החמה  כל הורג נפש ראשי תיבות [כהן]  רמז למה שאמרו המפרשים הטעם שאסר הכתוב לכהן גדול לשאת אלמנה ,משום שכהן גדול ידע שם המפורש ובידו להעניש לבני אדם על ידי שם המפורש ,וחשש הכתוב פן ואולי ייתן עניו באשת חברו ויהרוג בעלה כדי שישאנה, ולכן  אסר עליו הכתוב אלמנה .וזהו  שרמז : כל הורג נפש ראשי תיבות [כהן] שהכהן יש בידו להרוג נפש.

ואלה החוקים אשר צווה ה" את משה בין איש לאשתו בין אב לבתו בנעוריה בית אביה [לא\יז] אומר ילקוט שמעון הרב שמעון בן אברהם לעשרי  כתב בספר כסא רחמים שפסוק זה מרמז על ירמיהו הנביא שהיה ניצוץ משה רבינו כמו שפירש רש"י על הפסוק נביא אקים להם- אקים ראשי תיבות אשר קדש ידיד מבטן, שנקרא קדוש מבטן כמו שכתוב: בטרם תצא מרחם הקדשתיך נביא לגוים נתתיך, משה נקרא נער כמו שכתוב: והנה נער בוכה, וירמיה נקרא נער כמו שכתוב: כי נער אנכי, משה ניבא ואמר איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם, וירמיה ניבא על חורבן בית המקדש, ואמר איכה ישבה בדד, משה הוריד כביכול את הקב"ה על הר סיני במתן תורה, שנאמר: וירד ה" על הר סיני , וירמיה הגלה כביכול את השכינה, ירמיה אותיות [ ירים-יה] שבימיו נפרד שם הויה, ובימיו נחרב בית המקדש, וזה הפירוש אלה החוקים בין איש הוא משה. ולאשתו: זה ירמיהו שתשש כוחו כנקבה, שהיה ניצוצו, המשך הפסוק בין אב לבתו, שרשעי הדור שהיה מוכיח אותם ולא מקבלים תוכחתו, את ירמיה הנביא תפסו בבית מרחץ וגרמו לו לשפוך זרע לבטלה באונס, הלכה בתו של ירמיה לטבול וקלטה הזרע ונתעברה, וילדה בן והוא בן-סירא. זהו הרמז ששאל הקב"ה מה אתה רואה ? אמר מקל שקד אני רואה [מקל] נוטריקון מוציא קרי לבטלה, וכמו אילן שקד שעושה פרי במשך 21 יום, כך יבוא בין המצרים שהוא 21 יום משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב, ועוד שאל מה אתה רואה? אמר סיר נפוח אני רואה מלשון סירה, כלומר הקרי הזה לבטלה יהיה בר סירא, בחודש אב יחרב בית המקדש בעוונות של רשעי הדור וזה שכתוב בן אב לבתו, ביתו: זה בית המקדש, שנשרף בלבת אש.

ונובח הלך וילכוד את קנת ואת בנותיה ויקרא  לה נובח בשמו [לא/מב] אומר אור החמה תיבת [הלך] ראשי תיבות לשון הרע כלב .לרמוז מה שדרשו חז"ל בסוף הפסוק ויקרא לה נובח בשמו ,תיבת [לה] נוטריקון   לשון הרע שהמדבר לשון הרע יתגלגל בכלב נובח .וזהו : ונובח מי -שמדבר לשון הרע ,כשילך לעולמו יתגלגל בכלב רח"ל.                                                                                                                                                                                                             כמו שכתוב גם לא יחרץ כלב לשונו שעשו בזה רצונו יתברך ניתן להם שכרם ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון שיש ללמוד לשמור פיו מלשון הרע ולעשות רצונו יתברך

וידבר משה אל-העם לאמרה חלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על-מדין לתת נקמת ה" במדין [לא\ג]   אומר רבינו בחיי  חגרו חלוצכם ,אף על פי ששמע שמיתתו תלויה בדבר לא עיכב .ואמרו במדרש יהושוע לא עשה כן ,כשבא להילחם על ל"א מלכים אמר אם אני הורגם מיד אני מת ,כשם שארע למושה מיד שניצח  מלכי מדין מה עשה התחיל באחד ומעכב במלחמתו ,שנאמר: ימים רבים [יהושוע יא] עשה יהושוע את כל המלכים  האלה מלחמה ,אמר לו הקב"ה  וכך עשית , אני מקצר לך שנותיך עשר שנים ,שראוי היה לחיות ק"כ שנה כמשה רבינו ולא חיה כי אם ק"י שנה הדא הוא דכתיב  [ משלי יט] רבות מחשבות בלב איש ועצת ה" היא תקום.

ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאוד ויראו את-ארץ יעזר ואת-ארץ גלעד והנה המקום מקום מקנה [ לב\א] אומר רבינו האר"י ז"ל בספרו הליקוטים סוד בני גד ובני ראובן וחצי שבט המנשה לא נכנסו לארץ. סוד הענין , דע שיעקב אבינו כשמזדווג עם לאה, היה סבור שהיא רחל כנודע, ונשמתו של ראובן היתה מסוד הדעת. ומפני שהיה זווג יעקב שלא מדעת, לכן לא נכנסו בניו של ראובן לארץ ישראל. ובני גד גם כן, לפי שגד היה גם כן בלא דעת יעקב, לפי שכשנתנה רחל בלהה שפחתה ליעקב, נטלה ממנו רשות, שנאמר [בראשית ל] בא נא אל שפחתי, אבל לאה כשנתנה שפחתה זלפה ליעקב, היה בלא רשות, שנאמר ותיקח את זלפה שפחתה ותיתן אותה ליעקב לאשה , לקחתה בדברים, והביאה אותה אצל יעקב, והיה סבור שהיא לאה, ונזדווג עמה באותה הלילה ובא גד שלא מדעת. והיתה נשמתו גם כן מסוד הדעת העליון, על כן קראה שמו בגד חסר א, שהיה סוד הדעת. וכשבא אשר, תיקן הדעת שהוא בראש, ולזה אשר הוא אותיות [ראש], על כן לא נכנסו בניו של גד לארץ. וחצי שבט המנשה: דע שיוסף נשא אסנת בת דינה, שנתעברה משכם, והיה חציה קליפה מצד שכם, וחציה קדושה מצד דינה, ויוסף כולו קדושה, נזדווג עם אסנת, נולד מנשה, ולקח מצד אמו החצי שבה שהיא מהקליפה, ולקח מאביו החצי של הקדושה. וכשבא אפרים, לקח הקדושה חציה מצד אמו, וחצי הקדושה מצד אביו, והיה כולו קדוש. ועל כן כשהביאם יוסף למנשה ואפרים אצל אביו כדי לברכם, נטל אפרים בימינו משמאל ישראל ומנשה בשמאלו מימין ישראל כנודע. ואמר לו יעקב ידעתי בני ידעתם כנודע. ועל זה לא נכנסו לארץ חצי שבט המנשה, וסימניך [מלכים ו\ו] כי מגערות נתן לבית חוצה, נוטריקון [מנשה\גד\ראובן].

ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד.[לב\א] אומר מדרש תנחומה ילמדנו רבנו כמה מתנות נבראו בעולם. כך שנו רבותינו, שלוש מתנות ברא הקב"ה בעולם, חכמה \וגבורה \ועושר. זכה אדם לאחד מהם, נוטל חמדת כל העולם. זכה בחכמה, זכה בכל, זכה בגבורה זכה בכל, זכה בעושר, זכה בכל. אמתי, בזמן שהם מתנות שמים ובאות מכח הגבורה של הקב"ה, אבל גבורתו ועושרו של אדם אינה כלום. שכן אמר שלמה, שבתי וראיתי תחת השמש [קהלת ט\יא]. וכן ירמיה אמר, כה ה", אל יתהלל חכם [ירמיה טז\כב] ומתנות אלו בשעה שאינן מן המקום, סופם לפסק ממנו .שנו חכמים, שני חכמים עמדו בעולם, אחד מישראל ואחד מאומות העולם. אחיתופל מישראל, ובלעם מאומות העולם, ושניהם אבדו מן העולם הזה, ומן העולם הבא, שני גיבורים עמדו בעולם, אחד מישראל ואחד מאומות העולם. שמשון מישראל, וגוליית מאומות העולם, ושניהם נאבדו מן העולם. שני עשירים עמדו בעולם, אחד מישראל ואחד מאומות העולם. קורח מישראל, והמן מאומות העולם , ושניהם אבדו מהעולם. למה, לפי שלא הייתה מתנת מן הקב"ה, אלא היו חוטפין אותה להן. וכן את מוצא בבני גד ובני ראובן, שהיו עשירים הרבה והיה להם מקנה גדול וחיבבו את ממונם וישבו להם חוצה לארץ, לכך גלו תחילה מכל השבטים, שנאמר: ויגלם לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשי ומי גרם להם. על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל מקניהם. ומנין, ממה שקראו בענין ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד.

ויגשו אליו ויאמרו גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו  [לב\טז] אומר שמנה לחמו הקדימו המקנה קודם לטפם ,לפי שדבר זה היה עיקר הסיבה מה שגרם להם שיבקשו בעבורם את חלק אחוזתם ונחלתם שם ,לפי שהיה להם מקנה רב ועצום מאוד, והארץ הייתה שם מקום מקנה, לפיכך הקדימו המקנה לטפם ,אבל משה אמר להם שלא יאות לכם לדאוג על הצאן בראשונה ,כי אם על הטף בראשונה ,לכן אמר להם בנו לכם ערים ליטפכם תחלה ,ואחר כך גדרות לצאנכם ,וכמו שפירש רש"י.

י  צ  ח  ק    פ  ר  י  א  נ  ט  ה

 בס"ד

ליקוטים לפרשת מסעי מאת יצחק פריאנטה

אלה מסעי בני ישראל  אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרן [לג\א] אומר ילקוט שמעון הרב שמעון בן אברהם לעשרי  נוטריקון [א מ ב י ] מרמז על גלות עם ישראל לאחר גלות מצרים[ רדו ] שנים דום/ מדי/ בבל/ יון/ ,וכדי לכפר על עוונות שנשארים מארץ מצרים היה צורך שוב לגליות נוספות ,[מסעי ]ראשי תיבות ייסורים מכפרים עוונות ספקות [אלה ]ראשי תיבות הנסתרות לה" אלוהינו  ועל הנגלות צריך וידוי ותענית ותשובה . והאדם בעולם הזה לא מוצא מנוחה לכף רגליו ,כפי שכתוב ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה ,היונה מסמלת את עם ישראל אשר נמצא מגלות לגלות עד לקץ הימין ,וכל אלו הגלויות הן לטובת עם ישראל כי בזה מזדככים, ותחילתם צער וסופם שלוה .יש רמז במסעות כפי שכתוב וייסעו מתרח ויחנו במתקה , אדם סובל צרות וחוליים שטורח בעולם הזה אך אחר כך ויחנו במתקה סוף הדרך יהיה מתוק.

אלא מסעי בני ישראל אומר רבינו  האר"י ז"ל בספרו הליקוטים [לג\א] דע, כי אלו הם שמות אדם העליון. שער שבו שהוא חכמת האדם, נקרא תגע"ץ ויטבטה. הראש נקרא אגב"ץ וגדגודה. עין ימין, אכתריא"ל י"ה אלהי ישראל, ועציון גבר. עין שמאל, אלהים ובני עקן. יד ימין, שדי. יד שמאל, אדנ"י וחצרות ותבערה.  ומשם יוצאים הנשמות, ונקראים הערבה. אבר מכלכל כל הגוף, אדירירו"ן ונחל ארנון, והוא מקום הרינה והמופת, והחכמה וכנרת, כי העטרה נקראת משבצות ונחל העברים. אות ברית של האדם הוא ניקוד שלישי של הויה. יש מקום היראה ונקראת אגל"א , ותבערה מקום הענווה, נקרא שם המנוחה. והדריא"ל אלהי ישראל. ונקרא משה, מקום השמחה נקרא מע"ה, ונקרא מקום קברות התאווה וחשבון, והחכמה גם כן נקראת חשבון.[זה הדרוש הוא מספר ברית מנוחה].

ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה" ואלה מסעיהם למוצאיהם [לג\ב] אומר רבנו בחיי כשתבוא הגאולה העתידה בקרוב יוליך השם את ישראל דרך אותו המדבר בדיוק אותן המסעות שהלכו ישראל בצאתם ממצרים ,ככתוב והוצאתי אתכם אל מדבר העמים, וכל מקום ומקום יעצרו ויראו ויברכו  את ברכת אשר עשה ניסים לאבותינו במקום זה ועתיד הקבר"ה יהפוך המדבר להיות ישוב על זה שקיבל את עם ישראל והישוב יהפוך למדבר שנאמר [מלאכי א] ואת עשיו שנאתי ואשים את הריו שממה המדבר ישוב שנאמר [ישעיה מ"א] אשים מדבר לאגם מים אתה מוצא עכשיו שאין אילנות במדבר ולעתיד יהיו שם אילנות שנאמר שם אתן במדבר ארז שיטה והדס ועץ שמן ועתיד להיות שם דרך שנאמר אשים במדבר דרך וכתיב והיה שם מסלול ודרך עד כאן מדרש תנחומה יש לפרש בדרך רמז על פי מה שידוע מדברי רבותינו המקובלים שיש [ע"ב] שמות הקודש היוצאים מהתיבות של מסעי בני ישראל וזהו שאמר משה למסעיהם על פי השם רוצה לומר שנרמז בשמות המסעות שם השם ותיבת [ואלה] בג: [מ"ב] שהם מ"ב מסעות.

ויסעו מחרדה ויחנו במקהלות [לג\כה] אומר אור החמה יש לפרש דרך רמז על פי שאמרו חז"ל בגמרא [ברכות נד] ארבעה צריכים להודות : חולה\חבוש\הולכי מדבר\ויורדי הים. וזהו שאמר ויסעו מחרדה נוטריקון חבוש רעה [רמז לחולה שנקרא שכיב מרע] דרך [רמז להולכי מדבר] ה ים 4 אלו כשנסעו וניצולו מן הסכנה, יחנו במקהלות- להודות לשמו יתברך בתוך קהל ועדה ולברך הגומל. וראשי תיבות וסופי תיבות של [ ויחנו במקהלות ] עולים בגי" תודה עם הכוללי מלאך של רחמים [גבריאל] השולט בארץ. אמר רבי יצחק: אם כן, במה נשתבחו משה אהרן ומרים, שנאמר: בהם על פי ה"- שלא מתו על ידי אותו מלאך המשחית: ואתה אמרתה שכל המתים בארץ ישראל אינם מתים על ידי מלאך המשחית? אמר לו רבי יהודה: כך הוא בוודאי : ושבחם של משה אהרן ומרים יותר מכל בני העולם, שהם מתו מחוץ לארץ הקודש, וכולם מתו במדבר על ידי מלאך המשחית, חוץ ממשה אהרן ומרים שלא מתו אלא על ידי הקב"ה. אבל אותם המתים בארץ הקודש אינם מתים על ידי מלאך משחית, שהרי ארץ הקודש אינה עומדת ברשות אחר, אלא ברשות הקב"ה לבדו. ועל כן נאמר: יחיו מתך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שוכני עפר. יחיו מתך- המתים בארץ הקודש, שהם מתים של הקב"ה ולא של אחר, שאין שולט שם סטרא אחרא כלל. ועל כן נאמר: מתיך. נבלתי יקומון- המתים בארץ נכריה אחרת על ידי מלאך המשחית. ועל כן כל אלו שיצאו נשמותיהם בארץ הקדושה, לא יצאו על ידי מלאך המשחית, כי אינו שולט שם: אלא על ידי מלאך של רחמים, שארץ הקודש עומדת בחלקו.

בחודש החמישי באחד לחודש [לג\לח] אומר רבנו בחיי זה ראש חודש שבו נפטר אהרן, ובתשעה בו נשרף בית המקדש והתורה עמו, ובשבעה באדר לשנה הבאה אחר זו נפטר משה רבינו שכן כתוב בספר יהושע [ד] שעברו ישראל הירדן בעשור לחודש הראשון, צא מהם למפרע שלושה ימים של הכנה צדה ושלושים יום לבכי אבלו של משה נמצאו כלים בשבעה באדר.

אלה מסעי בני ישראל אומר אהבת חיים הרב מנחם מנשה  אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותיהם ביד משה ואהרון 70 פנים לתורה אמרו חז"ל גלות מכפרת עוון ואלה המסעות כדי לכפר על עונות הנשארים מארץ מצרים על מה שהיו מתלוננים בכל מסע ומסע על הקב"ה ועל משה עוד אמרו חז"ל שאלו המסעות רמז לארבע גלויות [אלה-מסעי-בני-ישראל] ראשי תיבות אדום די –בבל –יון, וגלות מצרים כבר עבר ומי שמקבל על עצמו יסורין ומכתת רגליו והולך ממקום למקום ללמוד תורה מכפר עונות הנסתרים שיש לאדם אבל עונות הידועים על האדם צריך וידוי ,תענית ,תשובה , בזה יתיישב לנו על הסיבה מה שישראל מפוזרים בין העמים .ומה שאמר הפסוק הלא אח עשיו ליעקב הכול עניין אחד ,זהו אמרו ,הקב"ה הוא שלח את ישראל בין העמים בתור חוב והכרח גדול להוציא ניצוצות קדושה מתוך הקליפות, ולהפריד הטוב מן הרע ולא שלח אותם שיקבלו צרות  וגזרות חס ושלום ,זהו שאמר הפסוק ואוהב את יעקב ואת עשיו שנאתי, זהו כוונת  אמרו אתם תהיו נזהרים בשתיקה ובכבוד בית כנסת אזי שום אומה ולשון לא יכולים לעשות לכם מאומה ,ודבריהם גחלי אש.

ואת הערים  אשר תתנו ללוים את שש ערי המקלט אשר תתנו לנוס שמה הרוצח  ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר [לה\ו] אומר אור החמה ובזה יש לרמוז שהמילה [שמה] אותיות [משה] רמז שגם משה עשה כדין הורג נפש בשגגה [כשהרג את המצרי] וברח למדין.

ונסב לכם הגבול מנגב למעלה עקרבים ועבר צנה  והיו תוצאותיו מנגב לקדש ברנע ויצא חצר-אדר ועבר עצמונה [לד\ד]   אומר שמנה לחמו לפי דעת הרב יהוסף שווארץ ז"ל בספרו תבואות הארץ הוא ציני הר הברזל הנזכר בריש פ"ג דסוכה ,ששם נמצאו הרבה דקלים ,כי כן תרגם יונתן טורי פרזלא ,ולי נראה שאפשר שהיא העיר צנה או צנעא אשר היא בארץ תימן, שהיה אז ארץ אדום והוא בנגב ארץ ישראל ,וכן נקרא שמה צנה עד היום.

וירד הגבול הירדנה והיו תוצאותיו ים המלח זאת תהיה לכם הארץ לגבולותיה סביב [לד \יב] אומר שמנה לחמו מתחיל הגבול מן ים המלח וסיים בים המלח ,אבל לעתיד לבוא בגבולי יחזקאל מתחיל מן הים הגדול שהוא מן המערב, וסיים בים ,להורות שארץ ישראל מסובב בימים ובנהרות מכל רוחותיה, הים הגדול למערבה ,ונהר פרת לצפונה ,וים כנרת והירדן וים המלח למזרחה ,ונחל מצרים לדרומה, להורות בזה שארץ קדושה וטהורה היא ,ושצריך לטהר קודם שיכנסו לארץ הקדושה ההיא ,כאן קורא אותו ים המלח ,אבל בגבולי יחזקאל קורא אותו בשם ים הקדמוני ולא ים המלח ,לפי שאז עתיד להתרפאות ים המלח כמו שכתוב שם [מז ח] ונרפאו המים ,ותחת כי עתה אין בים המלח שום בעל חי ,יהיה שם לעתיד לבוא דגים רבים מאוד ,כמו שכתוב [שם מט] והיה הדגה רבה מאוד כי באו שם המים האלה וירפאו וחי, כי על ידי המים שיהיו מן המקדש ויפלו שמה ירפאו המים ויהיו שם דגים רבים.

והערים אשר תתנו שש-ערי מקלט תהיינה לכם [לה\יג] אומר אור החמה מובא במסרה : שש ערי מקלט. " שש אנוכי על אמרתך כמוצא שלל רב." יש לפרש על פי מה שכתב הרב כרם הצבי שמובא במדרש רבא כיוון שאמר הקב"ה למשה להבדיל ערי מקלט אמר לו: למה? אמר לו למי שהורג נפש בשגגה ינוס שמה. אמר משה: צריך אני לומר שירה שאף בו הרע דבר זה שהרגתי את המצרי, ואמר שירה שנאמר: אז יבדיל משה, ואין אז אלא שירה, שנאמר: אז ישיר משה, ע"כ. וזהו רמז בעל המסרה. שש ערי מקלט-להורג נפש בשגגה לנוס שמה, וכששמע משה דבר זה אמר: "שש אנוכי על אמרתך כמוצא שלל רב." כי גם הוא ברח כשהרג המצרי ועשה כדין. ובזה יש לרמוז הפסוק לפני זה, ונס שמה רוצח שמה אותיות [משה], רמז שגם משה עשה כדין הורג נפש בשגגה וברח למדין.

ואם בכלי ברזל הכהו וימות רוצח הוא מות יומת הרוצח [לה\טז] אומר אור החמה כאן לא נאמר אשר ימות בו כמו שאמר בכולם ועין לרש"י. ונראה לי לומר כפי מה שאמרו חז"ל [מדות פג\מד] שהברזל נברא לקצר ימיו של אדם, והמזבח נברא להאריך ימיו של אדם, ולכן לא אמר אשר ימות בו כיוון שהוא כשלעצמו מקצר ימיו של אדם, הוי דבר ידוע שכל ברזל ימות בו האדם.

והצילו העדה את-הרוצח מיד גואל הדם והשיבו אותו העדה אל-עיר מקלטו אשר-נס שמה וישב בה עד מות הכהן הגדול אשר משח אותו בשמן הקודש [לה\כה] אומר המהר"ל מפראג בספרו גור אריה שהוא בא להשרות השכינה בישראל. המדרש הזה נרמז בו דבר מופלא וחכמה גדולה כי טעם מה שאמרה התורה וישב בה עד מות הכהן הגדול, כי הרוצח הוא היפך הכהן הגדול, והוא ידוע שכשם שלמעלה סמאל היפך מיכאל שר הגדול זה מימין וזה משמאל וכשירות של מעלה שירות של מטה, ושירות של מעלה איש אחד לבוש הבדים[יחזקאל ט\ב] והא מיכאל כהן גדול של מעלה, ולפיכך הרוצח המקבל מן שמאל הוא היפך לכהן גדול שהוא משרת למטה, ולפיכך נדחה הרוצח מפני הכהן הגדול, ובמיתת הכהן הגדול אז יחזור למקומו, והוא ידוע ענין זה כי אין לרוצח לשוב למקומו אלא כשהכהן גדול מסתלק, אז ישוב, כי כאשר הכהן הגדול מסתלק החטא שלו מסתלק שאין כאן דוחה.

זה הדבר אשר צוה ה" לבנות צלופחד לאמור לטוב בעיניהם תהיינה לנשים אך למשפחת מטה אביהם [לו\ז] תהיינה  לנשים אומר שמנה לחמו  לטוב בעיניהם תהיינה ראשי תיבות  [לבת]  רומז למה שאמרו חז"ל [סוטה ב\א] ארבעים יום קודם יצירת הוולד מכריזין בת פלוני לפלוני, וכבר נזכר עליהם ברקיע שינשאו  לבני דודיהם לנשים. לטוב בעיניהם בגי" [ואלה היו לבני דודיהם] תהיינה לנשים נזכר בפסוק שני פעמים תהיינה לנשים רומז למה שאמרו רבותינו [יבמות מד\ב]  שאם נישאת לבעל ומת ונישאת לבעל שני ומת לא תינשא עוד ,שהיא בחזקת קטלנית ,שהלכה כרבי שבשני פעמים הוי חזקה. לכן תהיינה לנשים רק שתי פעמים.

ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר כי-איש בנחלתו ידבקו מטות בני-ישראל [לו\ט] אומר רבינו בחיי מצוה לשעה קודם שינחלו ישראל הארץ. והיו 12 שבטים למטה כנגד 12 שבטים של מעלה, כל שבט ושבט בפני עצמו, ואלו היה שבט זה מוכר נחלתו לאחד משאר שבטים היה בזה ערבוב הכוחות, אבל בארץ-ישראל שהוא כלל כל הכוחות לא הקפיד.

אלה המצות והמשפטים אשר צוה ה" ביד משה אל-בני ישראל בערבות מואב על ירדן ירחו [לו\יג] אומר רבינו בחיי הספר השלישי, הוא ספר ויקרא הנקרא תורת כוהנים, נחתם בפסוק " אלה המצות אשר צווה ה" את משה, הספר הרביעי הזה נחתם בפסוק אלא המצות גם כן, והוסיף המשפטים לפי שהזכיר משפטי הנחלה ומשפטי הרוצחים. ויש לך להתבונן למה הזכיר שם את משה ולא הזכיר ביד משה אבל כאן הזכיר ביד משה, והעניין כי הברית הראשון אשר בחורב קבלוהו, עד שהמלך במסיבו בטלוהו, וכבודם בתבנית שור המירוהו, ונהפך למשחית הודם, לא הצליחו בו ולא עלה בידם, וציר נאמן בראותו אותיות פורחות, השליך מידיו את הלוחות. אבל כאן בערבות מואב בברית שני, נתקים הברית בין ה" ובניהם, הרים ימושו וכל צור ממקומו יעתק, והברית הזאת לא תופר, וחבל האהבה לא ירתק, במסורת בריתו הביאנו לשם ולתהילה, ודברי הברית קבלנו עלינו בשבועה ואלה, ומזה תמצא בסוף התורה פסוק ערב. אלה דברי הברית אשר כרת ה" את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב.

ס ל י ק   ס פ ר  ב מ ד ב ר .

י  צ  ח  ק      פ  ר  י  א  נ  ט  ה

עמוד 1 מתוך 212

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 95 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

דצמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« נוב    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31