מורשת יהדות מרוקו

העליה הגדולה ממרוקו

משנת 1950 ועד לסגירת השערים על־ידי ממשלת מרוקו ב־1956 עם כנון עצמאותה, עלו למדינת־ישראל 111.200 נפש. במשך חמש השנים הראשונות עלו כמה אלפים, אולם מ־1955 במשך שנתים עלו לישראל קרוב לששים אלף נפש. העליה בשנים הראשונות עלו טיפין טיפין, כדלהלן: 1950 — 4839 נפש, 1951 — 7699, ב־1952 —5012 נפש, ב־1953 — 2945, ב־1954 — 8815 ואילו ב־1955 — 25046, ב־1956 — 36293 מאז שנת 1957 — החלה ירידה עלו 8748 נפש ואילו ב־1958 — 1803 נפש. משגת 1959 פסקה היציאה ממרוקו והיציאה היתה של בודדים בלבד.

עלית הנוער

השר משה קול, ראש המחלקה לעלית ילדים ונוער, לשעבר כתב ב־ 1959 על בעיותיה והשגיה של עלית הנוער מצפון אפריקה, כדלהלן: ״בין שליחות אחת ושניה של מינה ז״ל, שליחת עלית הנוער בסוף 1949 בצפון אפריקה, היה במרוקו גם ד״ר מרגלית, שהיה נציג עלית הנוער בצפון-אפריקה בכלל והכיר את הגוער ממרוקו מתוך בתי־הילדים, ששמשו כבתי מעבר לעלית הנוער מצפון אפריקה בצרפת. עבודתנו במרוקו היתה עבודת קודש,אולם נתקלנו בקשיים ואי הבנות עם גורמים חשובים, שתקפו אותנו, העלילו עלינו והפריעו בהרבה לעבודתנו. אם לא העלינו את כל הילדים שהיינו יכולים להעלות, הרי זה לא במעט אשמתם של גרומים אלה. מעולם לא הגבלנו את העליית הנוער ממרוקו במספרים

לידי גוזלן עשתה עבודה מפוארת בתוניס. היו לנו גם נציגים גם בלוב ובטנג׳יר. עלית הנוער נרתמה כולה, כדי שמשימתנו בהעברת אלפי בני גוער. לישראל מצפון אפריקה, תוכתר בהצלחה.

שלוב הפעולה עם הג׳וינט .היה מצוין. בישראל התמלאו כפרי הילדים ונוער, המוסדות החינוכיים, הקיבוציים, בחברות נוער מארצות צפון־אפריקה, ולעלית הגוער .נוסף נסיון חדש ועשיר, שלא ידענו דוגמתו. נסיון זה של קליטה וחינוך נוער מצפון־אפריקה, שמספריו מגיעים, עד היום במפעלנו,לכעשרים אלף, ואולי יותר,הריהו אחד המאורעות הגדולים ביהדות צפון אפריקה בכלל, בתולדות המפעל הציוני ובראש ובראשונה בתולדות עלית הנוער כמפעל חינוכי וסוציאלי.

במשך עשר השנים שעלית הנוער עוסקת בקליטת ובחינוך מצפון אפריקה, גדלנו שכבת אינטלגנציה רחבה מיוצאי העדות הללו."הוקם וגדל דור של קצינים, אחיות, מורים ובעלי מקצוע שונים, חלוצים, בני ישובים, מפתחי כפרים, מדריכים חקלאיים, מסיימי בתי־סיפר עממיים ותיכוניים ואנשים שממשיכים להתקדם בהתפתחותם והכשרתם והמשמשים משענת להוריהם ולקרוביהם״.

כיצד נקלטו בישראל

בין אלה המכונים מתנדבי חוץ לארץ (מח״ל) היו צעירים לא מעטים מקרב יהודי צפון אפריקה, שנטלו חלק בקרבות כנגד האויב.המצרי. עם תום המלחמה ושחרורם מהצבא, ,כאשר נסו להסתדר, בארץ, נתקלו בקשיים. אחדים התגעגעו לבית הוריהם וחזרו לצפון אפריקה ;אולם כאשר באו ימים טובים יותר רובם המכריע חזרו שוב לישראל.

לקליטת העליה של יהודי, צפון אפריקה שהחלו , להגיע אלינו באוגוסט 1954 היו המוסדות הקולטים מוכנים ומזומנים. לרשות העולים הועמדו שכונים מוכנים בהתישבות החקלאית, קרנות כספיים מספיקים נוצרו כדי לאפשר לעולה החדש תעסוקה מיד עם בואו למקום, מטפל מיוחד בכפר דאג לכל צרכיו. נוצר קשר בין העולה למוסדות הדרושים לו. החל הטיפול בעולה מארץ מוצאו, לווהו באניה קבלוהו בביתו, ניתן לו'ציוד־מטבח וריהוט ראשונים. יחס שלא נתן לעולים הקודמים.

יהודי צפון אפריקה עמדו במבחן, ועשו המוטל עליהם בנאמנות. הרוכלים הצפון אפריקאים הפכו לעובדי אדמה. חלקם גדול בשגשוג חבל לכיש ובהפרחת שממת אזור התענ"ך. חלקם נכר בכל נקודות ההתישבות: בנגב, בדרום, בהרי ירושלים ובגליל., עתה הם אכרים מצליחים, קשורים באדמה ומעורים בארץ. לא רק בהקמת מושבי עולים חלקם גדול, אלא גם בהקמת עיירות פיתוח חדשות. הנוחיות היחסית שהייתה לאחיהם, שהופנו למושבים לא היתה מנת חלקם. חוסר העבודה לא היה קטן והשכר זעום. תנאי הדיור ובעיות תקציביות לא תמיד היו טובים ביותר. 'בעיות הרכוש והנפש לא היו חסרים.

כיום חל שיפור ניכר בעירות הפיתוח. התעוש התקדם ובסס בהדרגה את מצב התעסוקה. בתי־הספר היסודיים מתקדמים. האוכלוסיה בהם גדלה ומתגוונת. המצב החברתי והתרבותי השתפר ורמת החיים עלתה בהרבה. רוב עולי צפון-אפריקה השתרשו בעבודה ובחברה, ביניהם כאלה שתופסים עמדות צבוריות ותפקידים חשובים במדינה.

מר י. ברגינסקי, ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית לשעבר מסכם ב ״המעורר״ מחודש פברואר 1965 על קליטת יהודי צפון אפריקה, כדלהלן ״מאוגוסט 1954 ועד סוף 1955 הגיעה ארצה כ־50 אלף נפש. בפעם הראשונה בתולדות העלית ההמונית עלה בידינו לכוון את העליה למקומות הדרושים לפתוח הארץ. רק 13 אחוז מהעולים הצטרפו לקרובים או הסתדרו באורח פרטי סביב הערים. 87 אחוז הלכו להתישבות באזורי הפתוח בנגב ובגליל. מהם 33 אחוז למושבים וכפרי עבודה, 33 אחוז לאזורי הפיתוח, 5 וחצי אחוז לקיבוצים, 13 וחצי אחוז למחנות הכשרה חקלאיים ו-2 אחוז לעלית הנוער.

20 אחוז מעולי מרוקו הם בגיל 17 עד 29, כלומר, אנו מקבלים בעליה זו יותר מאשר בעליות אחרות אחוז גבוה של כח עבודה, המסוגל לשאת בעול ההתארגנות והוא יתרום תרומה חשובה לכוחנו הבטחוני״.

מר יוסף לוי, ראש עירית אילת לשעבר מספר, שבשנים 1955—1956 הגיעו לאילת שתי קבוצות עולים חדשים מצפון אפריקה, אשר הוטסו לאילת מיד עם רדתם בנמל חיפה. למעלה משמונים אחוז מעולים אלה נשארו באילת והשתלבו יפה בכל מערכת החיים בעיר, בעבודה ובשירותים. נמצאו ביניהם גם כאלה אשר ראו חובה לעצמם לייצג את העדה במוסדות המרכזיים של העיר. נוסף לעולים החדשים הגיעו גם אנשים אחרים מיוצאי צפון אפריקה מערים שונות בארץ, בהן נתקלו בקשיים בשאלת קליטתם בהברה ובעבודה ומצאו את מקומם באילת. חוץ מאילת, שמחצית המשפחות הן מצפון אפריקה הרי ששאר הישובים בנגב פרט לנקודות ההתישבות החקלאית, בבאר־שבע, דימונה, כפר ירוחם, אופקים ונתיבות (עזתה) ומצפה רמון יש קרוב לששת אלפים שהן מהוות חלק ניכר באוכלוסית הנגב.

סגירת השערים והקריאה להצלה

מיד עם קבלת עצמאותה גזרה ממשלת מרוקו ב־12 ביוני 1956 על סגירת שערים ליציאת יהודים. משרד ״קדימה״, שטיפל בעליה נפגע ונאסרה פעולת השליחים, כך גרמו נסיבות־חוץ לסתימת העליה. אף על פי כן הרצון לעליה של יהודי צפון אפריקה לא נחלש והסיבות הן: האבטלה והמצוקה הכלכלית שהיתה גוברת והולכת בשל עזיבת הון את מרוקו. הצרפתים הוציאו את צבאם החונה שם עקב לחץ מדיני מצד ממשלת מרוקו ותנאים בין לאומיים כלליים. צבא זה בעבר סיפק עבודה ליהודים. עתה הם היו מבוטלים. נוסף לכך היה קיים חרם של תושבי המקום נגד יהודים. בדידות ואי בטחון ביחס לעתיד התפשט בקרב היהודים. הם לא היו ולא רצו להשתלב בתרבות הערבית, כשיש להם תרבות צרפתית.

כל הסיבות הללו גרמו לכך, ששבט פורה ומבורך זה יעזוב את הגולה ויעלה לישראל. עלינו להכין הכלים לקליטתם של אלה שעתידים להגיע בקרוב.

בקול קורא, שיצאה התאחדות עולי צפון אפריקה בישראל ביולי 1956, נאמר: ״על ממשלת ישראל והסוכנות היהודית הנושאת בעול ההיסטורי, להציל אחים אלה בעוד מועד. על כל יהדות הגולה החופשית, על תושבי המדינה להירתם למפעל ההצלה בכוחם ובהונם, כי הצלת אחים היא בטחון המולדת״.

בדיון בכנסת ב־1.9.55 על גורל יהודי צפון-אפריקה נאמר בהצעת סיכום של מרבית הסיעות בכנסת: 1. הכנסת מביעה את חרדתה לבטיחונם ולגורלם של המוני היהודים בצפון אפריקה ורואה בעלייתם את הפתרון היחידי למצוקתם. הכנסת מחייבת החשת עליתם בקצב מוגבר. 2. הכנסת מטילה על הממשלה, בהתייעצות עם ועדת הכספים, ובתאום עם הנהלת הסוכנות היהודית להביא בפניה תכנית מפורטת לממון העלית המוגברת בתקופה הקרובה ולקליטתה. 3. הכנסת קוראת לאזרחי המדינה וליהודי התפוצה, ובמיוחד ליהודי ארצות הברית, להתגייס למפעל לאומי רב ממדים ולמימון תכנית זד.

ב ־24.8.55 הפגינו עולי צפון אפריקה למען עלית הצלה. למשלחת המפגינים הובטח, שהועד הפועל הציוני יאשר הצעת החלטה לעלית 45 אלף יהודים מצפון אפריקה באותה השנה, ואם יוחמר המצב ידאגו לעליית אלף נוספים.

בכנס יוצאי צפון־אפריקה. בנתניה ב־6.5.59 אמר מר ד. בן גוריון ראש הממשלה לשעבר: .״אני מאמין, כי העשור השני. של המדינה יראה, את גאולתה השלמה של יהדות צפון אפריקה. אני גם מאמין, כי ממשלות מרוקו, תוניס ולוב יאפשרו לכל היהודים, שירצו בכך, לצאת, והמשפחות המפוררות יתאחדו״

דיון מיוחד נערך ב־19.8.54, בכנסת על הצלת יהודי צפון אפריקה והועבר לועדת החוץ והביטחון של הכנסת. בעקבות שלוש הצעות לסדר היום ניתנה תשובה מפי ראש הממשלה מר מ. שרת ז״ל; אשר אמר בין היתר : ״.המוסד, לתאום, המשותף לממשלה ולסוכנות היהודית׳ הקדיש בשבועות האחרונים כמה ישיבות רצופות לברור השאלה הזאת במיוחד ולטכוס עצה, הוא שמע דינים וחשבונות מפורטים מפי חבריו ושליחיו אשר, ביקרו במקומות המעשה. הוא קיבל כבר החלטות להחשת העלייה במסגרת היכולת הנתונה. הוא גם העמיד לפניו את ברור הבעיה .של גיוס,.. אמצעים חדשים להרחבת היקף העלייה וההצלה״.

הכנסת, חוץ מסיעת ״חירות״, הסכימה להעביר הנושא לדיון בועדת החוץ והבטחון.

איסור העלייה השרירותי הוליד מערכה ממושכת בכוונים שונים והקונגרס היהודי העולמי נקרא לצאת למשא ומתן עם ממשלת מרוקו על הבעיות השונות, שנוצרו.עם סגירת העלייה. המשא ומתן נסב סביב הנקודות הבאות: א). מערכה על חופש ההגירה. ב) תביעה.לאפשר איחוד משפחות עם מאה אלף היהודים יוצאי מרוקו .אשר בארץ ג. פתרון מהיר על־ידי עליה לבעיית 50 אלף׳ שחיסלו את עסקיהם והתכוננו לקראת עליה, ולפתע מצאו עצמם במקרים רבים, ללא קורת גג ופרנסה. ,היתר עלית תושבי המחנה שליד קזבלנקה, שנשאר ללא יד מארגנת ורשות לשלוח רופאים.לקיים תנאי הבריאות במחנה עד למרוקו.

לאחר משא ומתן ממושך נענו השלטונות לתביעה, האחרונה בלבד, והתירו את עלית תושבי המחנה.

באוגוסט 1957 נעצרו בטנג׳יר אלף ומאתים יהודים ממרוקו , קבוצה, קטנה יותר בטטואן בדרכם לארץ. ממשלת מרוקו נסתה להשפיע  על האנשים לחזור למקומותיהם והיהודים סירבו. העולים סבלו, אך לא ותרו להגיע לארץ.

מאורעות ואדי סאליב

קליטתם של יהודי צפון אפריקה הייתה מלווה בעיות שונות, ראשית, היה מרחק רב בין צורות הפתרון המיוחלת ובין מה שמצאו העולים בבואם ארצה. שנית, יהודי מרוקו היו נטולי כלים הכרחיים כדי למצות את האפשרויות, שנתנו להם בבואם. שלישית, העלייה לא שינתה את היסודות הערכיים של העדה. רביעית, נוצרה אוירה בלתי נוחה סביב עדה זו, שמקורה בדעות קדומות שהשפיעה הן על נכונות הקליטה והן על נכונות להיקלט.

 ״עבודות הדחק״, שהיה בהם פתרון זמני להכנסה מינימלית, לא הקנתה להם את הביטחון לעתיד. לבעיית התעסוקה הצטרף הגורם החברתי, שכן מקום העבודה קובע גם את מקומו של אדם בחברה. הדעות הקדומות לגבי ״עדות המזרח״ בישראל ובמיוחד כלפי ״המרוקאי״ הכביד מאד על קליטתם, מרוקאי נעשה שם נרדף לתוקפנות. בבוא הצפון אפריקאים לישראל ראו את הדברים הבולטים לעין שקובעים את רמת החיים.

הם היו עדים לצורת הצריכה של אזרחי ישראל האשכנזים לזו שלהם הנתונה בפער עצום. ״עבודות הדחק״, מספר הילדים הרב והתנאים הכללים לא עודדו את ילדיהם להתקדם בלמודים. כל המציאות הזו, שהנה בעיתית מעיקרה, יצרה מתיחות מתמדת. בסביבה הטעונה חומר נפץ קל מאד היה לכל מעונין בכך לגרום להתלקחות, תוך כדי ניצול רגשי ההתמרמרות. חוסר סיפוק אכזבות של קליטה מתאימה.

במקרה או שלא במקרה ניצת הגפרור בואדי סאליב, שהסעיר את חיפה, את מדינת ישראל ואת היהודים בתפוצה.

מאורעות ואדי סאליב בחיפה, ששמעם הגיע למרחוק, התחיל ב־8.7.59 בשעות הערב בחיפה. יעקוב אל־קרייף, יוצא מרוקו, שהתפרע בשכרותו באחד מבתי הקפה בשכונת סאליב בחיפה נפגע ונפצע ביריות המשטרה. האיש נלקה לבית החולים. מיד התאסף קהל רב כשכולו זועם וסוער. מכונית המשטרה שעברה במקום נרגמה באבנים, שוטר שנמצא ונזדמן לאותו מקום ירה, יריה אחת באוויר. ארבע יריות אחרות נורו מאקדוחו של אזרח, שומר בנק לאומי.

למחרת בבוקר׳ הופצו כרוזים והוראות להימנע מלצאת לעבודה ולסגור החנויות, ״ליכוד עולי צפון אפריקה״ קרא לעצרת־עם בבית הכנסת הרמב״ם לאחר העצרת יצא ההמון מבית הכנסת כשבראשו דוד בן הרוש, יושב ראש ״הליכוד״. פני כולם היו להפגנה לעבד מטה המשטרה. המפגינים הניפו דגלים שחורים ודגל לאומי מוכתם בדם וכרזות: ״איה הצדק " המשטרה הרגה אדם חף פשע, אין חוק במדינה״.

היצרים התלבו ובשעות אחר הצהרים נתקבלו ידיעות במטה המשטרה על הפגנה בת מאות אנשים המתעתדת לעלות להר הכרמל. ואכן, שתי קבוצות יצאו ׳מהשכונה, אחת עברה בריצה עד לרחוב הרצל, ניפצה שמשות ונסוגה במהירות, .השניה הגיעה עד לרח׳ שפירא, ניפצה שמשות, פגעה ברכוש ונמלטה. כתוצאה מהתפרעויות נפצעו 13 אנשי משטרה, וביניהם שנים קשה, נגרם נזק רב לרכוש המוערך ב־25 אלף ל״י, 34 איש נעצרו.

פרטים אלה פורסמו על ידי ועדת החקירה, שהתכנסה לפי החלטה של הממשלה, לחקור בדבר נסיבות ההתפרעויות שפרצו ב־9 ביולי 1959 בשכונת ואדי סאליב בחיפה ולברר כיצד ובאילו נסיבות פעלה המשטרה, מה היו הגורמים והנסיבות, שהביאו אנשים מהקהל לנטילת חלק בתקריות, ואם היתה בהתפרעויות אלה יד מארגנת.

באותו יום שפרצו מאורעות ואדי סאליב מנה הרב י. נסים הראשון לציון ועדת חקירה בנידון, בהרכב ה״ה: הרב י. אבו־חצירא׳ אלפונסו סבח׳ שמואל ׳טולידנו, ח״כ דניאל לוי ושמואל חמו, ממצאי הועדה נמסרו לרב נסים ולנשיא המדינה י. בן-צבי ז״ל. באותו יום נתקבלה המשלחת על ידי הנשיא. באותו דו"ח הדגישו, שהדבר הראשון שהיה צריך לעשות, שינוי יחס כלפי העולים״ הצביעו על הצורך להעמיד פקידים מאותה העדה שלהם שפה משותפת, שפור תנאי הדיור, תנאי עבודה טובים ותנאי חינוך מניחים את הדעת. התשובה הייתה, היות והכנסה מנתה ועדת חקירה, אין אנו רשאים להתערב בעבודתה.

בדו"ח המפורט שהוגש לממשלה בכתב על ידי חברי הועדה: יו״ר — ד״ר מ. עציוני, שופט בית המשפט המחוזי. חברים — ח״כ י. קליבנר ז״ל, הרב יצחק אבו-חצירא, פרופ ש. איזנשטאט ועו״ד רם סולומון. בדו״ח נאמר בין השאר:

״הועדה משוכנעת, שהתנהגות המשטרה נבעה משיקולים כנים של רצון להימנע בכל מחיר של שפיכת דמים מהתנקשויות בין יהודים ויהודים, עד כמה שהדבר נוגע למאורעות לילה ה־8.7.59 נראה לנו שיש ליחסם להתפרצות ספונטנית של הקהל תוך רגש הזדהות עם איש השכונה יעקב אל קרייף ומתוך חרדה לגורלו. ברם ספונטניות זו נמוגה והלכה עם ערפילי השחר ומכאן ואילך מתעצבות התגובות על ידי יד מכוונת ומארגנת.

מנהיגי ארגון, ליכוד עולי צפון אפריקה ובראשם דוד בן הרוש מודים שביוזמתם כונסה האספה ובהתנהגותם צעדה התהלוכה בבוקר יום 9.7.959 האופן בו אורגנה ההפגנה אינו יכול שלא לעורר ליבוי יצרים וסערת רוחות. (דגלים שחורים, דגל לאומי רווי דם).״

בצווארו של ארגון ״ליכוד עולי צפון אפריקה״ תלוי, לדעת הועדה׳ קולר ¡־;אחריות של ההתפרעויות באותו יום…

לא רק שאין לזהות בשום אופן, את כל העדה הצפון אפריקאית עם מעשים אלה. אלא אף לא את שכונת ואדי סאליב בכללה…

אמנם טענו בפנינו — אי אלו אנשי ציבור כי מאחור ״הליכוד״ וההתפרעויות עמדו גופים צבוריים או פוליטיים, שהיו מעונינים בהסתה ובהתלקחות, אולם לא הובאו בפנינו כל הוכחות לביסוס הטענות…״

המסקנות של ועדת החקירה

״מאורעות ואדי סאליב ודומיהם, חייבים לשמש לנו אות אזעקה המזהירנו שטרם הגיעה העת לשאננות, כי טרם הגענו אל קיצו של המאמץ הלאומי וכי יש צורך במפנה חד בכל יחסינו הבינעדתיים במדינה.

יש לזרז, בכל האמצעים, את התהליך המבורך של מפעלים קיימים בשיכון, התיישבות, עידוד השכלה ועוד. שומה על המדינה להעמיד בראש דאגותיה את חיסול משכנות העוני, ואת העלאת רמתן התרבותית של קבוצות נחשלות, על ידי הבטחת תנאים שווים בתחרות למלחמת הקיום ולהתקדמות השכלתית, חברתית וחינוכית בראש סולם העדיפויות צריך שתעמוד הדאגה המתמדת לשילובן של כל העדות במעגלות החיים הכלכליים והתרבותיים הן על ידי חינוך עובדי הציבור במוסדות, הבאים במגע עם הציבור לכל שכבות, אוזן קשבת, ליתר הבנה, ועיקר העיקרים לאהבת ישראל גדולה ובלתי מסוייגת ולהתעלות מעל דעות קדומות של מוצא עדתי.

אך יותר מכל קוראת הועדה אל כל אחד ואחד מאזרחי המדינה לתרום את תרומתו בקידום מיזוג גלויות. נשנן לעצמנו יום יום, שעה שעה שהבדלים במנטליות, בחינוך, בגישה בהשקפת עולם ובמנהגי חיים אשר עוצבו בגלויות דשונות אינם מעידים בשום פנים ואופן לא על עליונותו ולא על נחיתותו של זה או אחר. ובכל שנעלה מעל הרגשות עליונות כלפי ערכים שנראים לנו שונים ממה שהורגלנו אנו אליהם כך נקדם יותר ויותר את תהליך המופלא, שאנו זקוקים לו יותר מכל, תהליך מיזוג הגלויות.

נעודד בקרבנו שוב את רוח ההתנדבות, לרדת ולהטות שכם לסבלות אחים שטרם מצאו מקומם הראוי. רעיון שידוד המערכות והפלת המחיצות צריך שיחדור לכל אתר ואתר החל מבית הספר, עבור דדך לשכת עבודה, מוסדות המדינה וגופים ציבוריים אל לבו של כל פרט ופרט. חייבים אנו,לעודד את גילוייהם של בטויי התנדבות והתעלות שכה אפיינו את ציבורנו לפני שנים מעטות.

נראה לנו שרצוי שהממשלה תשקול, אם אין לה מן הראוי להקים גוף ציבורי רחב, שיכלול בתוכו אישי רוח גדולים, מחשבה ואנשי מעשה מכל החוגים, מכל העדות ומכל מזרמים, אשר אחת תהיה משימתו, .לבדוק, לייעץ, וליעל ולזרז את תהליך מיזוג הגלויות. ינתנו לו, למוסד מתאים זה, ׳הכלים המתאימים להצביע על לקויים, להתריע על הטעון תיקון .בשטח זה, ובעיקר להגביר את תחושת הסולידריות והאחווה בין כל שכבות.. העם היושב בישראל״.

אב תשי״ט — אוגוסט 1959-

תגובות למאורעות ואדי סאליב

מאורעות ואדי סאליב עוררו והתסיסו את דעת הקהל במדינת ישראל. התאחדות עולי צפון אפריקה בישראל פרסם כרוז, שהופץ באוגוסט 1959 תחת כותרת— ״אל תזהונו!״. בין השאר נאמר בכרוז! ״למה העיתונות מתעלמת מכל החיוב ומבליטה בשורותיה מעשה קומץ מוסת, קומץ. חסר אחריות אשר גם על שורותיו נמנים חיילי צה״ל מסורים״. ״אל יטשטשו המסיתים החיוב הכללי של בני העם ושל יוצאי צפון אפריקה! נתקן המעוות, נשכח ארץ מוצא של כל עולה, נעלה ונקלוט, בזכויות שוות. בני בל העליות ובין אח לאחיו, כי המעמסה כבדה״.

בעיתונות היומית הופיעו בימים ההם דעות אזרחים על מאורעות אלה ולפי כותרות המכתבים למערכת יובן תוכנם. והנה אחדים מהם: ״אין אפליה בגלל צבע העור״, ״מזוג העדות תהליך מושך״, ״ואדי סאליב .— אפוס ישראלי״, לא הואדי, הלב עלה על גדותיו״, ״למה הואדי עלה על גדותיו?״

ח׳׳כ י. ניצני ז"ל פרסם מאמר לאחר מקרה ואדי סאליב בשם ״לתכנון החברה בישראל״. בסוף המאמר הוא כותב: ״נתכנן את התפתחות החברה בישראל, נגייס את מיטב המוחות ואת האנשים בעלי הרצון הטוב למצוא פתרון קונסטרוקטיבי ממלכתי, לשאלה זו, נסיר את אבני הנגף ונצא לדרך המלך באמצעים ממלכתיים״. (מתוך הספר ״העליה מארץ מבוא השמש״, עמי 73).                                             –

גבי רבקה בר יוסף במאמרה ״המרוקאים — רקע הבעיה״ מסיימת ״פתרונות לשעה לא יגיעו לשרשי הבעיה. הדבר הנדרש. הוא תכנון כולל המבוסם על ניתוח מעמיק של כל הבעיות הכלכליות, החינוכיות ועל הכל החברתיות, ׳ושל התוצאות האפשרויות למדיניות המוצעת״.

מסקנות ועדת מאורעות ואדי מאלים לא השיגו את מטרותן. החיים נמשכו, כאילו כלום לא קרה. הנה דוגמה אחת, ב־1963 הכריז מר גולדשטין, יו״ר מועצה המקומית ראש־פינה לשעבר, שהוא מסרב לקבל עולים מצפון־אפריקה, שכן הם ״חממה של עולים פרימטיביים״, כך פורסם בעיתונות באותם הימים. כתגובה הגיש ח״כ א. חסין הצעה לסדר־היום בענין זה ותבע לפטרו מתפקידו.

בנאומו בכנסת מיום 28.3.66 על תקציב החינוך הביא שורה של הצעות להגברת פעולות החינוך ולהקלות לילדי אזורי־פיתוח. בין השאר תבע חינוך חינם על־יסודי לפחות לבני עיירות הפיתוח. ביום 21.6.66 נאם במסגרת תקציב משרד השיכון והציע להרחיב הדירות למשפחות מרובות ילדים ולבטל תוספת שכר־הדיה, שעמידר עמדה להעלות. בנאום על חוק התקציב 1967/68 תבע השקעות יתר לעיירות הפיתוח.

שואת אגדיר

המאורעות שפקדו את יוצאי צפון-אפריקה רדפו זה את זה. שואה איומה נפלה על יהודי צפון אפריקה באגדיר שבמרוקו, שהיו לו השלכות בישראל. 12 אלף איש לפי המשוער נספו ברעש אדמה, שפקד את אגדיר שבמרוקו, ביניהם אלפים יהודים. הידיעות שהגיעו אלינו היו מקוטעות, שכן ממשלת מרוקו אסרה על קשר הדואר בין ארצה לבין ישראל.

בי״א אדר תש״ך 10.3.60 התקיימה אזכרה לקדושי אגדיר בבית כנסת ״אהל־שם״ בתל אביב, שבו השתתפו: שר הדתות טולידנו ז"ל, שר המשטרה שיטרית ז״ל והרב יצחק אבו־חצירא, רבה הראשי של רמלה ולוד וח״כ אשר חסין, יו״ר התאחדות עולי צפון אפריקה בישראל. הרב נסים, ראשון לציון, קרא לעזרה ליהודים באגדיר. מנהל מחלקת העליה ב. דובדובני הודיע להתאחדות עולי צפון אפריקה שמחלקת העלייה לא תנוח, עד שניצולי אגדיר ושאר יהודי צפון אפריקה יעלו לישראל. הכנסת הביעה צערה על האסון באגדיר. עיתון ״מעריב״ הצליח לאסוף כ־40 אלף ל״י תרומות למען מטרה הקשורה לקהילת אגדיר.

משבר הקליטה, שבו נתלוותה עליית יהודי צפון אפריקה, לא חסרו נקודות אור, שעליהם גאות כל יהודי. בין נקודות האור יש להזכיר את פרשת הגבורה של החיל אלבז ז״ל.

נתן אלבז ז׳ ל

״החייל בן ה־21 אשר הקריב את חייו כדי למנוע אסון ואבדון מקרב חבריו בהתפוצצות רמוז. למנוח אין כתובת, אין למי להודיע על מותו…״ זו הייתה ההודעה הרשמית של דובר צה״ל ב־11 בפברואר 1954.

החייל אלבז עסק בפירוקו של רמון, ובלי משים הופעל בידיו מנגנון הפיצוץ. אלבז לא הטיל את הרימון מידו על מנת להימלט על נפשו, כיון שאיש לא היה עמו באהל. הוא זינק עם הפצצה החוצה, אך בראותו כי גם שם חיילים, החל רץ עמה אל הואדי השומם בקוראו בקול: ״רימון/ רימון!״, הוא נתרסק כתום ארבע שניות אשר בין הפיקה ובין ההתפוצצות. כל חבריו יצאו חיים.

כאשר המג״ד וכמה קצינים עם הרס"ר יצאו לבדוק האסון במקום נוכחו לדעת חיש מהר, ש״כאן היה מעשה גבורה,..״. הבדיקה הרפואית אשרה את ההנחה. בית חזהו של אלבז נקרע, לבו נעקר ממקומו, ידו הימינית רוסקה. הוא החזיק את הרימון לחצו אל החזה. זו הייתה התאבדות מדעת למען הצלת אחרים.

הייתה זו הקרבה עצמית של עולה חדש צעיר ממרוקו, שהוא וקרוביו מצויים בחוץ לארץ. על שמו של נתן הוקם בירושלים מועדון לזכרו, בשדרות מועדון קליעה, בדימונה — מועדון נוער וליד כפר סבא נקודת נח״ל בשם ״יד נתן.

מוסדות

יהודי צפון־אפריקה מאורגנים בכמה ארגונים, והם: התאחדות עולי צפון־אפריקה, התאחדות עולי צרפת ואלג'יריה, התאחדות עולי תוניס והתאחדות עולי דרום תוניס. מטרת ארגונים אלד, להקל קליטת העולים בחומר וברוח.

נעשו מספר ניסיונות בתקופת הבחירות להופיע ברשימות נפרדות לכנסת, לרשויות המקומיות ולמועצות פועלים על־מנת להגביר נציגם, אולם רשימות אלה לא זכו להצלחה.

אישים

יהודי צפון־אפריקה נתנו למדינת־ישראל רבנים ואישי צבור, ששמותיהם רקומים באותיות זהב במסכת הבנין והיצירה של מדינתי ישראל׳ והנה אחדים מהם:

הרב יוסף משאש — רב העדה הספרדית בחיפה, הרב מאיר ועקנין — רב ראשי, אב״ד בטבריה וחבר ועד הנהלת העירי, הרב אבי־חצירא — רב ראשי להמחוז רמלה־לוד וחבר מועצת הרבנות הראשית, הרב משה לוי — רב ראשי בבת־ים, מורה תיכון, חבר הרבנות הראשית לת״א־ יפו, מרכז ארגון הרבנים הספרדו־מזרחים! הרב מישאל דהן — רב ראשי בבאר שבע, הרב ישראל אליזרע — רב באשדוד, הרב זרביב — בירושלים, הרב חיים שושנה — בבאר־שבע, הרב כהן — בדימונה, הרב כהן — אפקים, הרב חותא — רב בשדרות, הרב יוסף שרביט — באשקלון, הרב דוד שלוש — בנתניה, הרב סודרי — בחיפה, הרב ד. עובדיה — בירושלים, הרב אבי־חצירא — ביבנה, הרב שלום אלבז — בחדרה, הרב פיטוסי — בצפת וחבר הרבנות הראשית, הרב א. אלמליח — בדימונה ובכפר ירוחם, הרב י. בוסקילה — בבית שמש, הרב ר. נצייר צבאן — בנתיבות, הרב י. אלגרבלי — בקרית מלאכי, הרב ש. אחיון — רב שכונתי בת״א—יפו וחבר הרבנות הראשית לת״א—יפו, הרב א. בן־לולו — בבית־שאן.

בין הרבנים המפורסמים שהגיעו ממרוקו לישראל הם: הרב הראשי למרוקו — הרב שאול אבן-דנאן, הרב ד. עובדיה — רבה של ספרו והרב ב. טולידגו — רבה של ק״ק מקנאס.

מבין אישי צבור בולטים הננו פוגשים כראשי עיריות או מועצות מקומיות את ה״ה, י. ש. אוגיון (גן־יבנה, מפד״ל), ג. סבאג (דימונה, מפא״י), א. בניטה (מעלות, מפא״י), ח. בן-אריה (נתיבות), י. יפרח (שדרות. מפא״י), ד. דנינו (שלומי, מפד״ל), י. מלכה (יבנה, מפד״ל), א. נזרי (קרית־ שמונה — רפ״י).

סגני ראשי ערים או מועצות מקומיות: ד״ר א. שוראקי ירושלים השלמה), מ. אלקיים (לוד)׳ א. נהמיאס וי. שיטרית (צפת)׳ ד. אבוטבול (רמלה), מ. אוחנה (אור־עקיבא), ר, מלכה (אפקים) י. בוסקילה וש. לוי (אשדוד), י. פרץ וי. אמיר (דימונה), בודרהם (ירוחם), בן נאים וד. אוחיון (מעלות), י. לוגסי וש. יפרח (נתיבות), א. אלקיים (קרית־מוצקין), א. ביטון ומ. חרר (קרית־מלאכי), א. בן־יעיש (שדרות), מ. דנינו (שלומי).

מזכירי מועצות פועלים: י. אזולאי (לוד), א. נחמיאם (צפת), י, בן־ טוב (אפקים), ר. כהן (אשדוד), י. אלקבץ (שדרות), י. אדרעי (שלומי). א. חג׳אג׳ (יבנה), י. ועקנין (חצור), י. חזיזה (עכו), א. כהן (תל־מונד), מ. עמוס (יקנעם).

עולי צפון-אפריקה הצליחו לחדור גם למפלגות הקימות ולעלות בסולם הפקידות. מר ח׳ דהן, מנהל המחלקה לקליטה ולארגוני עולים במפא״י, שמרכזת 25 ארגונים עולים. מחלקתו עוסקת בכל בעיות הקליטה החומרית והציבורית של העולים.

בעיות

ביהדות צפון אפריקה, אחוז אנשי המעמד הבינוני קטן. הרבה עולים העם עניים מרודים, תושבי הגטו וה״מלה״, מטופלים בילדים רבים כשאין ביד ראש המשפחה מקצוע מפרנס. רב גם הפער ההשכלתי בין ילדי עליה זו לבין ילדי הארץ. נוסיף גם את בעית חוסר הקדרים אקדמאיים והמקצועיים הקיים בעליה זו. המעבר מחיי עיר לחיי כפר אף הוא בעיה. אולם, הקליטה הינה תהליך הדורש זמן ומאמצים. לפנינו עומדות עתה שתי משימות:

א) לדאוג לקליטתם הכלכלית והחברתית של עולי צפון אפריקה שעלו ארצה. להרחיב ולחזק את אמצעי הקליטה של המוסדות העוסקים בכך ולהפוך את משימת הקליטה לנחלת כלל ישראל.

ב) להפנות כל מאמצינו למען הביא ארצה אותם יהודים אשר עדין לא מצאו את הדרך אליה. עלינו לקיים קשר מתמיד עם גולי אלג׳יר הנמצאים בצרפת ותקוותנו, להביאם לישראל אסור שתשאר בגדר תקווה!

פרסי עבודה

משנת 1956 הננו קוראים בכתבי עת הסתדרותיים על פרסים בשטח .העבודה, שזוכים להם יוצאי צפון־אפריקה מטעם ההסתדרות הכללית. ב־ 1956 זכו בפרס עבודה מר ש. גבאי וי. אמגאר, ב־1957 — מ. אסרף, י. אטיאס, א. עמאר, כ. בודרא, ש. סויסא וב־1960 — ח. עזרא וי. בוקרים. וכך שנה שנה הוכיחו יוצאי צפון־אפריקה את כושרם בעבודה ובכושר ההמצאה בעבודת כפים.

במישור התרבותי והאמנותי

במישור התרבותי קימה ועדת התאום של התאחדות עולי צפון־אפריקה תערוכה של ״תרבות יהודי צפון־אפריקה והשתלבותם בישראל״ ״במרכז תרבות עמים לנוער בירושלים״ התערוכה הציגה את תרבותה העשירה של יהדות זו, כחלק מתרבות יהודי המזרח, בתערוכה זו נתגלה עולם חדש ותרבות חדשה עשירה ומפוארת, שאזרחי ישראל לא ידעו עליה.

במישור האומנותי עלה הזמר ג׳ו עמאר בשירתו. הוא מחבר ומלחין. הוא מופיע ב״קול־ישראל״ ובבתי כנסת כשליח צבור.

באחרונה הועלה על במות התיאטרון בישראל המחזה ״קזבלן מאת יגאל מוסינזון. גם ב״קמרי״ וגם ה״תיאטרון של גודיק״ זכתה הצגה זו להצלחה מרובה. מחזה זה הבליט את אחוות הלוחמים בדמותו של קזבלן ובזה נצטייר הנוער שעלה ממרוקו באור אחר לחלוטין בתודעת הציבור הישראלי.

לאחרונה, נמצא גואל להצלת ספרות עממית של יהודי מרוקו, תוניס ויהודי המזרח. הופיעו עד כה שני קבצים: ״שבעים ואחד ספורים ואחד ספור מפי יהודי מרוקו״ ו״מפי יהודי תוניסיה״. עורך הקובץ ד״ר נוי אומר בין השאר: ״ספרות זו פרנסה והיא מוסיפה לפרנס את עדות־ישראל השונות, והיא ראויה לבוא בקהל ישראל כלבנים חזקות ויציבות של בנין הספרות, אחד הבנינים החשובים ביותר בספרות ישראל החדשה והמקורית״…

ב״קול־ישראל״ משדרים בשפה המוגראבית, שבה השתתפו ומשת­תפים ה״ה ח. דהן, ש. אלבז, ד. ק. אבולעפיה י. בן־עמי ור. בן־שמחון. הם מקרבים את ישראל ומדינת־ישראל לעולי צפון־אפריקה.

אנריקו מסיאם, הזמר היהודי מצפון־אפריקה, שהתפרסם בשיריו בצרפת, הגיע לישראל בימי מלחמת ששת הימים ותרם רבות להעלאת המורל בקרב חיילי צה״ל.

צו־השעה, להציל!

זרמים אנטישמיים פראיים פועלים במרוקו, כמו בכל ארצות ערב. הסתתה של הליגה הערבית פועלת נגד השלטונות ונגד היהודים. להמוני היהודים אין מקום בחיים הכלכליים. עוני, בורות וחוסר הגנה של היהודים, הוא אחד הגורמים הקוראים לנו לקום ולהציל את היהודים הללו מנוון ומסכנת נפשות. המלאח היהודי שבמרוקו הוא פצע בגוף האומה, כלא־אימים לרבבות בני־עמנו במחצית המאה העשרים הממשיך להתקיים בשנת העשרים למדינת־ישראל. זכר קדרות ״המלאה״, רחובותיו הצרים, הסירחון, הלכלוך, המחלות, הילדים הכמהים ל״אור״ תרתי משמע זועקים אלינו — הצילו !

הנוער המרוקאי בישראל בעל התכונות היקרות; ערות, דינמיות נאמנות, התמסרות ואומץ לב, הוא נחלתו גם של הגוער השרוי באפלת המלאח במרוקו וחובה עלינו להחלץ לעזרתם.

הפתרון האחד לבעית גולה זו נתת בידי הרעיון הציוני והגשמתו. על אף חולשתה של התנועה הציונית במרוקו, חוסר התאמתה לתנאים המיוחדים, הרי היא, שנועדה להיות המכרז הפוטנציאלי היחידי להמונים שם. האוריינטציה האפשרית היחידה, הממשית והגואלת, היא האוריינטציה הציונית, על כל המסקנות הכרוכות בה. הפתרון הקונסטרוקטיבי הוא העלאת יהודי צפון־אפריקה לישראל, ומיד!

במרוקו משתוללת שנאה גלויה כלפי ישראל, חוסר אמון בציונות והשמצה מודרכת על־ידי ״מנהיגים״ מקומיים או ״יורדים״׳ שהגיעו לשם. הפעולה האנטי־ציונית לובשה צורות שונות: הפצת כרוזים, נאומים בבתי־כגסת, פגיעה במפעלים ציוניים, הלשנות על תנועות חלוציות ועל שליחים ישראלים.

מבחינה רוחנית עומדת יהדות זו בפני תהום. אין בה חוט שדרה, רוחני ואידיאולוגי למאות אלפי יהודים הנתונים להשפעות זרות. זיקתם של הנותרים בצפון-אפריקה לכלל ישראל מתבטאת במסורת דתית, הנאחזת בסממנים חיצוניים מעורבת באמונות תפלות.

מבחינה כלכלית צפוי חורבן ליהודי מרוקו. תהליך ההתמוטטות של הכלכלה היהודית בעקבות החדירה האמרקאית ומאבקה של המדינה המרוקאית העצמאית לקיומה, הולך ונמשך זה כמה שנים באין מפריע. עובדה זו יש לראות על רקע חייהם של רבבות המצטופפים במלאחים, וכל אלה מהווים בעיה יהודית ואנושית הזועקת לפתרון.

אחרי מלחמת ששת הימים

אשה יהודיה נרצחה לאור היום בקזבלנקה, שבמרוקו לעיני ילדיה — שהקטן ביניהם בן שנתיים. על הרצח המזעזע סיפר לכתב עתי״ם תייר יהודי מארה״ב, שביקר במרוקו כאשר קרה הדבר.

האשה, סיפר, יצאה מביתה בשעות לפני־הצהריים כדי לקנות הלב. כנופיה של ארבעה מרצחים התנפלה עליה ורצחוה בדקירות סכין. לעיני העוברים והשבים. אדם, שניסה לבוא לעזרתה. נדקר אף הוא. לא ברור אם האיש מצא את מותו בתקרית זו, או רק נפצע.

יהודי מרוקני אחר נאסר על פי הלשנת פקיד ממשלתי לאחר שנבצר ממנו לשלם דמי לא־יחרץ, המקרה אירע, כשאותו פקיד ממשלתי ניגש בבית־קפה בקזבלנקה ליהודי שישב שם ותבע ממנו כופר־נפש, במיכסת משכורת שבועית אחת. היהודי התחנן בפני המאיים, שימתין לו שעה קלה, עד שיביא את הכסף. משנשתהה, הלך הפקיד והלשין עליו בתואנה, כי קילל את נאצר והערבים. האיש נעצר וגורלו לא נודע מאז. התייר הוסיף וסיפר, כי 30,000 יהודי מרוקו נתונים באווירת־לינץ׳ וטרור אישי, על אף גישתו של המלך חסן, המנסה למנוע מגיפה אנטי­שמית. הציבור המרוקני, מסתבר, ובראש ובראשונה הפקידות הממשלתית, נוקטים גישה אנטי־יהודית מובהקת, מלווה במעשי הלשנה ובמאסרי־פתע.

דוגמה אחרת לחרב התלויה מעל ראשי היהודים המרוקניים היא מקרה, שאירע לספר יהודי, אשת חברה מרוקאית נכנסה אצל הספר היהודי, וביקשה כי יטפלו בה מייד. במספרה ישבו אותה שעה כמה נשים, שחיכו לתורן, והלקוחה שזה עתה באה נתבקשה להמתין שעה קלה, עד ׳שיגיע תורה. הלכה זו והלשינה על הספר, כאלו קלל את נאצר, את המלך חסן, את מרוקו ואת הערבים — והספר נעצר. נערך ״משפט״ נגדו ׳והוא נדון לשנתיים מאסר.

״ ממקורות יודעי־דבר נודע לאותו תייר, כי ב־9 ביוני עמד להיערך במרוקו טבח גדול ביהודי מרוקו. התוכנית נערכה בהשראת מנהיגי האיגודים המקצועיים המרוקאיים, העומדים כפי הנראה בראש ההסתה נגד היהודים. אולם תוכנית הטבח נתגלה לשלטונות, ובהתערבותו התקיפה של המלך מנעו הצבא והמשטרה את הפרעות. כזכור, נאסר בעקבות אותו עניין המזכיר הכללי של האיגודים המקצועיים. אולם בזמנו לא נודעה במערב הסיבה המדויקת למאסרו, שכן בהודעה הרשמית נאמר רק, כי התנגד לגישתו של המלך לגבי השמירה על שלומם של היהודים.

לפי תוכגית־הטבח שנתגלתה, עמדו המונים מוסתים לעלות על ,רובעי היהודים של ערי מרוקו בשעה קבועה, בעת ובעונה אחת, שלטונות הביטחון סיכלו את המזימה בכך, שהציבו יחידות צבא ומשטרה במרכזי הערים ומסביב לרובעים היהודיים, על פי פקודת המלך. במקביל לכך .נערכו מעצרים בקרב מנהיגי האיגודים המקצועיים.

לדברי המקורות ברור, כי האיגודים המקצועיים וחוגים שמאלניים מוסיפים לעמוד בראש מסע ההסתה. המלך ממשיך לנקוט עמדה תקיפה נגד הפרעות, אולם אין ידו משגת למנוע מעשי לינץ׳ אינדיבידואליים וורדיפות בדרך ״משפטית״ כביכול.

לפי שעה, מסכמים המקורות, ידו של המלך על העליונה. אולם אין ודאות כמה זמן יוכל להחזיק מעמד נגד ההסתה השמאלנית, הלוחצת לעריכת טבח המוני ביהודים.

הישוב היהודי במרוקו מצטמק והולד במהירות, כתוצאה ממלחמת ששת הימים.

למעלה מ־10 אלפים יהודים יצאו. ממרוקו במשך שלושת החדשים האחרונים. מצפים כי 10 אלפים יהודים נוספים יעזבו את המדינה עד לסוף השנה האזרחית. כך, הוא מציין, תגיע האוכלוסיה היהודית במרוקו, שמנתה 280 אלף נפש ב־1945, ל־30 אלף נפש בלבד.

אף לרגע אחד לא חדלנו ליהנות מהגנתם של השלטונות״, אפילו בשעת מאורעות חודש יוני דאגו לבטחוננו. אבל יחסה של האוכלוסיה המוסלמית מאז חודש יוני גורם קשיים רציניים לבני עמנו״.

האוכלוסיה המוסלמית נוקטת טקטיקה של החרמת. בתי המסחרו אנשי המקצועות החופשיים היהודיים.

בראש תנועת ההתנגדות ליהודים עומדת מפלגת ה״איסטיקלאל״ שבאופוזיציה והיא נתמכת על ידי אנשי האיגודים המקצועיים.

אתגר רציני וגדול נצב בפני הסוכנות היהודית ומדינת־ישראל. אנו מאמינים, שיהודי צפון-אפריקה, שנותרו בגולה ימשיכו לזרום בהמונים למדינת־ישראל וישתלבו עם שאר אחיהם במסכת הבנין והיציריה במדינת־ישראל הצעירה.

במלחמת ששת הימים נפלו כמה עשרות בחורים בדרגות שונות והוכיחו שוב בני עדה זו את עוז רוחם ואומץ לבם, שהשאירו את מפקדיהם פעורי פה ותמהים על מעשי הגבורה, שמעטים כמותם לא רק בישראל אלא גם בצבאות העולם.

ביהודי צפון־אפריקה גנוזים כוחות נפלאים ועוד נועדו להם אתגרים שהעם והמדינה מצפים להם.

סוף החוברת – זעקת יהודי מרוקו –יצחק משה עמנואל-1967