יהדות המגרב – רפאל בן שמחון


יהדות המגרב-רפאל בן שמחון-סדר ההבדלה בבית

סדר ההבדלה בבית

בחזרה מבית־הכנסת, נוהג בעל־הבית לברך את בני־ביתו בברכה המסורתית ובקול־רם: ״שבוע־טוב ומזל־טוב, בשמחה ובלב־טוב, אליהו הנביא זכור לטוב. בני־הבית עונים לו בצוותא ובקול־רם גם הם, בברכה שחציה עברית וחציה ערבית־יהודית: ״שבוע־טוב ותרבח והסעד – (שבוע טוב ותרויח ותצליח).

כידוע, במוצאי־שבת, עם צאת הנשמה היתרה, שפינקה את היהודי במאכלים טעימים ובריחות נעימים במשך כל השבת, נחלש עתה הגוף ויש צורך להריח בשמים טובים ולקלוט ריחות נעימים כדי להתחזק ולעמוד כנגד הימים הבאים של השבוע הנכנס, על־כן נהגו בקהילות ישראל להכין בשמים להבדלה וגם יש שהכינו כלים מיוחדים בבית לטכס ההבדלה. גם השולחן של ליל מוצאי־שבת סודר כמו שסודר בליל־שבת, על־פי הכתוב: ״לעולם יסדר אדם שולחנו במוצאי שבת, אף על־פי שאינו צריך אלא לכזית. (שבת, קיט, עב). לטכס ההבדלה הוקצב תמיד זמן רב. עוד לפני בוא בעל־הבית מבית־הכנסת, הרעיה הכינה כבר השולחן להבדלה, עליו הניחה- אל מזמאר – מין כירה קטנטנה מחרס, בה שמה גחלים זעירים ועליהם פיזרה ״עוד א־נואר״ תבלין המפיץ ריח טוב ונעים בחדר. על־יד הכירה הניחה גם קנקן מניקל הנקרא – אל מבכ'רא ־ ואצל אחדים הוא עשוי מכסף טהור, ובו מי ורדים או שושנים.

עוד א-נוואר – ציפורן, תבלין המופק מעץ ירוק־עד ממשפחת ההדסים. הציפורן נזכרת בתלמוד בין צמחי הבושם שהיו שוחקים במקדש לקטורת. (כריתות ו).

את סדר ההבדלה נהג בעל־הבית לפתוח בפסוקים: זכור לטוב בסימן טוב, אליהו הנביא, אליהו הנביא וכל בני־הבית עונים לו בצוותא ובקול־רם: במהרה יבוא אלינו עם מלך משיח בן דוד! ובעל־הבית ממשיך: ״איש אשר קינא לשם האל״.. אחר־כך, כל המשפחה שרה בצוותא את הפיוט המוכר ליהודי מרוקו:

ישיב הדרת גאונו, כמאז אל־בית מקדש, ובן לוי על־דוכנו,

ישיר לו בשיר חדש, וישראל על כנו, יהלל לשם נקדש,

כוס ישועות אשא וברחמיו לנו יפן.

יערב לך שיר ומהלל, יערב לך אל יוצרי…

וכדי שהנשים תשתתפנה גם־הן בשיר, עובר בעל־הבית לחלקו השני של השיר ושר אותו בערבית־יהודית. יהודי לוב מכנים את מוצאי שבת ״ליל אליהו הנביא״.

איימת איזי אליהו, דיי להלאל, משיח הווא סלטאני

מתי יבוא אליהו, המהולל, משיח הוא מלכי צדקי/

יפ׳ק אולאדו די הומא דלאל, מן יד לגוי ונסראני/

יפדה בניו, הבזויים, מידי הישמעאלי והאדומי/

ליום יזי אליהו, כיף לערוס, יפ׳ררז עלא ג׳רבאני/

היום יבוא אליהו, כחתן, יביא מזור לאומלאלי/

יזמע אולאדו מן זבאל סוס, ושרק ולג׳רב וסודאני/

יקבץ בניו, מהרי סוס, ממזרח וממערב וסודאני/

ג׳פ׳לא יזמע זמאעת ישראל, וויבני למקדאס ולעזרה/

מיד יקבץ נדחי ישראל, ויבנה המקדש והעזרה/

ובני מוסא תרכב עלא סרוז, וסרוז דדהב וליאקות/ולייאמאני/

ובני משה ״תרכב״על אוכפים, והאוכפים מזהב יהלומים ופנינים/

ובני מוסא תרכב סראזא, ולכ׳יל תדהר ותנאדי

ובני משה ״תרכב״ על סוסים, והם ישעטו וידהרו/

 בזכות מוסא ולאבות בתלאתא, תפ׳כנא מן האד לגלות.

בזכות משה והאבות, בשלושה, תגאלנו מן זו הגלות.

הפיוט במקורו, בערבית ותורגם לעברית ע״י המחבר.

מיד לאחר הפיוט הזה, בעל־הבית מוזג את כוס הקידוש ופותח בפיוט: ״אברך את שם האל״ שסימנו: יוסף.

אֲבָרֵךְ אֶת שֵׁם הָאֵל הַגָדוֹל וְהַנוֹרָא.
כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא.

יִתְבָּרַךְ וְיִתְעַלֶּה יוֹצֵר כָּל הַיְּצוּרִים.
שְׁמוֹ לָעַד מְעֻלֶּה לְדוֹר דוֹרוֹת וּלְדוֹרִים.
שֶׁבַח גָּדְלוֹ אֲגַלֶּה בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה עִיקָּרִים.
כִּי הֵם אֱמוּנָה יְקָרָה. וִיסוֹד כָּל הַתּוֹרָה.
כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא.

וַאֲבָרֵךְ הַמָּצוּי הַמַּמְצִיא כָּל הַנִמְצָאִים.
אֶחָד הוּא וְלֹא מָנוּי כַּאֲחָדִים הַמְּנוּיִם.
אֵין לוֹ גּוּף וְלֹא דִּמְיוֹן כִּשְׁאָר כָּל הַנִּבְרָאִים.
וְאַחְדּוּתוֹ גָּבְרָה. עַל כָּל נוֹצַר וְנִבְרָא.
כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא.

סֵדֶר כָּל הָעֲבוֹדָה תֵּאוֹת לָאֵל הַנֶּעֱבַד.
כִּי הוּא יָדַע יְחִידָה עִם הָרוּחַ הַנִּכְבָּד.
וּנְבוּאָה הַצְּמוּדָה לְאִישׁ נָבִיא הַנֶחְמָד.
לְמֹשֶׁה הִיא מְאִירָה. נְבוּאָה הַמְּפוֹאָרָה.
כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא.

פָּרַשׂ עָנָן עַל עַמּוֹ וְנָתַן תּוֹרַת אֱמֶת.
גּוֹמֵל חֶסֶד לִלְאוּמוֹ וְלָרְשָׁעִים יַצְמִית.
מֵבִיא גּוֹאֵל לְעַמּוֹ שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִית.
וּמְחַיֵּה יְשֵׁינֵי מְעָרָה. שֶׁנִּשְׁמָתָם צְרוּרָה.
כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא.

בגמר השירים והפיוטים, בעל־הבית מסלסל בקולו לאחר שמזג את כוס הקידוש ופותח במלים: ונח מצא חן בעיני ה׳: כוס ישועות אשא. . . כשהוא מסתייע בבנים. (יש שנהגו לברך את הבנים ובני הבית באמצע הקידוש) יש לזכור שמהקידוש של ההבדלה לא נותנים לנשים לטעום, רק בעל־הבית והילדים בלבד, אחר־כך בעל הבית טובל אצבעותיו ביין ומעביר על־עיניו, עורפו משפשף את שתי ידיו ומבקש רחמים מבוראו: בריאות, פרנסה טובה, הצלחה לילדים ובקשת רחמים ורפואה שלמה לחולים שבתוך המשפחה ובתוכם חולי עמו ישראל. בדרך־כלל, בקשת הרחמים היא בליל של עברית וערבית־יהודית, והיא בערך כך:

הו בעל־הרחמים! שבוע זה, הבא עלינו לטובה, יביא לי אושר, ברכה והצלחה, בריאות ופרנסה טובה, לי ולבני ביתי, ושלח רפואה שלמה לכל חולי עמך ישראל בכל מקום שהם, ובתוכם, פב״פ.

(הבקשות אינן בנוסח אחיד, כל אחד וסגנונו הוא ולפי אוצר המלים שלו).

יש משפחות שאחר הקידוש, הילדים קוראים בפני האב את הברכה ויתן לן האלהים, מטל השמים ומטמני הארץ ורוב דגן ותירוש… וכל זמן שהילדים קוראים את הברכה של ״ויתן לך״, האב נושא את עיניו, ופותח את שתי ידיו כמבקש רחמים, כאשר האם מצידה מרעיפה ברכות ואיחולי הצלחה בחיים לבנים. ההבדלה מסתיימת בפיוטים: המבדיל בין קודש לחול ובמוצאי יום־מנוחה.

[1] בעל הבית טובל ראשי אצבעותיו ביין, מעביר על כפות עיניו ועל עורפו. אומרים שאבר אחד יש באדם ונסכוי או לוז שמו ואינו נהנה באכילה אלא במוצאי־שבת, ואבר זה, הוא עיקרו ושורשו, וממנו נתהווה האדם . לפי המסורת נעכל באדמה כל גופו של האדם ורק העצם הזאת ״לוז״ משתמרת ומזומנת לעתיד לבוא, לקרום עליה עור ועצמות, בשר וגידים, ולקום בתחיית המתים. עצם זו נהנית ומתפרנסת בחייו של האדם מסעודת ״מלווה מלכה״. ראה: ספר השבת, עט׳ 266 בשם מטה משה: י. לוינסקי, עמ׳ 33. אצל יהודי תוניסיה, כאשר בעל הבית משפשף באצבעו על ה״לוז׳׳ הוא אומר ״הרי אנחנו מאמינים בתחיית המתים״ וכאשר מעביר על שתי עיניו אומר: ״מצוות ה׳ ברה מאירת עיניים״. יש גם המכניסים את היד בכיס כסגולה לפרנסה ואומרים: ״ברכת ה׳ היא תעשיר (ילקוט מנהגים 506)

מנהגים שונים בליל מוצאי־ שבת-רפאל בן שמחון

סעודת מלווה מלכה

מיד לאחר טכס ההבדלה, מתיישבת כל המשפחה לסעודת ״מלווה מלכה״ או סעודת דוד המלך״. וכשם שנהגו לייחד את שלוש הסעודות של שבת לשלוש האבות, כך ייחדו את הסעודה הרביעית לדוד המלך.

יהודי לוב מכנים סעודה זו בשם ״סעודת רבי חידקא״ כמסופר בתלמוד:

תנו רבנן: כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת? שלוש, ר׳ חידקא אומר: ארבע. (שבת, קיז, ע״ב). על ר׳ חידקא מסופר:

״חידקא, יהודי צנוע, חי במאה השניה, היה יוצא ונכנס לישיבה הגדולה של התנאים לשמוע תורתם. היו לו ארבע בנות יפות ומאד חשקה נפשו להשיאן לתלמידי־חכמים, אולם עני היה ולא השיגה ידו לכבוד כזה. פעם השיח מרת נפשו לפני התנא ראש הישיבה. יעץ לו התנא: תלבש בשבת הבאה גלימה של תלמיד־חכם ותשב לידי. תשמיע קצת דברי תורה ואני אתמוך בדבריך, על־ידי זה תתעלה בעיני כולם ותחשב גם־כן לתלמיד־חכם, כאחד מאתנו, ואז יבואו תלמידי־החכמים הצעירים לבקש ממך ידי בנותיך, וכן היה, משנכנסו כולם לשמוע דברי תורה, שאל התנא את החכמים שבבית המדרש: כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבתי ענו כולם בבת אחת: שלוש סעודות. ואתה ר׳ חידקא, פנה הרב אל שכנו, מה דעתך? ארבע סעודות חייב אדם לאכול בשבת, ענה ר׳ חידקא בקיצור. נהרו פניו של הרב והחל להסביר לכל הקהל מה רבה חשיבותה של הסעודה הרביעית ומה רב הכבוד שאנו רוחשים לשבת המלכה, כשאנו מלווים אותה בשיר וזמר, במאכל ובמשקה. פשט מאז המנהג להרבות בסעודה הרביעית ולקרוא לה על־שם התנא החדש, ר׳ חידקא. מובן מאליו שתוך זמן קצר השיא את כל בנותיו לתלמידי־חכמים״. . (מפי העם)

מסורת עתיקת יומין לערוך ״סעודת דוד המלך״ במוצאי־שבת קיימת ברוב קהילות ישראל במרוקו, הרוב מכנה אותה בשם ״סעודת מלווה מלכה״ . בארץ חודשה מסורת זו אצל משפחת צאצאי ר׳ חיים פינטו זיע״א באשדוד. קורות יהודי לוב, עמי 190.

מנהגים שונים בליל מוצאי־ שבת

יין של הקידוש

יש שנוהגים להסתכל בציפורן במוצאי־שבת ולהוסיף מים בכוס של ההבדלה, וגם להעביר מהם על הפנים. אחרים נוהגים עד היום לשפוך את יין ההבדלה שנשאר אחרי הכניסה של הבית ואומרים שזה, לסימן טוב והצלחה.

המנהג אצל יהודי תוניסיה הוא שבעל הבית, לפני הקידוש של ליל מוצאי־שבת, הוא מוזג מעט מים בכוס ההבדלה, אבל אם נשפכים מהם החוצא, כל הנוכחים מגיבים בתשואות ואומרים " מעומה" היינו ״שפע״ בשפת המדינה.

בצלים במוצאי־שבת

יש הנוהגים לאכול בצלים בסעודת ליל מוצאי־שבת. מכינים תבשיל של בצלים עם בשר, ובוחרים בבצל אדום אל בסלא לחמרא, כי אומרים שבמוצאי־שבת נפשו של האדם עגומה עליו בגלל הסתלקות הנשמה היתרה שהיתה לו בשבת, לכן כדי להחזיר את השמחה למעונו של האיש ולהסיר ממנו את כל הדאגות, טוב לאכול בצלים שהם משמחים כמו שהיין משמח. יש גם האוכלים הבצלים בסעודה השלישית של שבת.

לא טועמים ביצים

בו בזמן שאחדים נוהגים לאכול בצלים במוצאי־שבת, רבים אחרים נמנעים מלאכול ביצים במוצאי־שבת, הם גם לא יעלו ביצה על שולחנם בערב זה, לא יסתכלו עליה ולא יזכירו את שמה בכלל "מא כא נסמעוס בחססא" יאמרו: ״שמה לא יישמע ולא ייזכר״, זאת בגלל שהביצה נאכלת במיוחד בסעודת הבראה או בסעודה המפסקת, ומאחר וזה ליל מוצאי־שבת, לכן אינם מעוניינים וגם לא רוצים להתחיל את השבוע בדברי ״אבילות״.

״ ״ כידוע שהביצה אוכלים אותה בסעודת הבראה או בסעודה המפסקת, לכן מתרחקים מזה, כי לא סימן טוב הוא. גם לא אוכלים זיתים בליל מוצאי־שבת; נוהג בחכמה, בהקדמה, עמי ז.

אין משאילים דבר לשכנים

מנהג מאד שכיח בקרב יהודי המגרב הוא, שאין להוציא דבר וחצי דבר מן הבית במוצאי־שבת. בעלת־הבית לא תיתן ולא תרשה לשכנתה ליטול גחלים מהכירה שלה במוצאי־שבת: "מא כא נכ'ררזוס פלילת לחד" לא מוציאים דבר מן הבית בליל מוצאי־שבת, תאמר לשכנתה. זוהי אמונה מושרשת בקרב יהודי המגרב, האומרת: המוציא דבר כלשהו מביתו, בליל מוצאי־שבת, גורם לסילוק ה״ברכה״ מביתו. עקרת־הבית לא תיתן גם מים חמים לשכנתה, אם זו תזדקק להם. גם נר או גפרור, אם תבקש אותו, היא תיתקל בסירוב מוחלט. יש משפחות שלא יכבו את האורות במוצאי־שבת, גם הכירה או התנור לא יכבו, כי עלולים הן לכבות את מקור הברכה שבבית. יש גם המקפידים, לא לכתוב אגרת במוצאי־שבת, ובוודאי ובוודאי לא יוציאו כסף מהבית וגם מהכיס, לשם תשלום כלשהו, אפילו הנדבה שהבעל נידב בבית־הכנסת לא ישלמנה במוצאי־שבת.

ש. רומאנלי, נוסע מפורסם אשר שהה במרוקו במאה ה־18 כתב על מה שראו עיניו שם. בין היתר מספר בספרו ״משא בערב׳׳ עמי 52 : ׳׳נדעך נרי בחדרי, הוצאתיו להדליקו, שחקו עלי, דלקתי נרי בבית שכני ולא הניחני להוציאו, חשבתיו כמשחק בשומעי הסיבה, מלאתי־פי שחוק״. . .

הלימוד בבתים

ברוב קהילות ישראל במרוקו, נהגו לקיים לימוד בבתים בליל מוצאי שבת. במכנאס נהגו שאחרי ההבדלה וסעודת מלווה מלכה, הגברים לקחו את ילדיהם והלכו לשמוע דברי מוסר ואגדה "לקראייא די לילת לחד" – הלימוד של ליל מוצאי־שבת. לימוד זה התקיים בדרך־כלל בבתים פרטיים ולא בבתי־ כנסת.

היו גם חברות ביחוד חברה קדישא, או חברת רשב״י, על־שם ר׳ שמעון בר יוחאי. אנשי החברה למדו הזוהר. בנוסף היו גם כמה בעלי־בתים בעיר שנהגו לקיים בבתיהם בכל מוצאי־שבת, חוג של לומדי תורה, כל בעל־בית היה לו חוג משלו, מורכב מקהל מסוייס, בדרך־כלל ממתפללי בית־הכנסת שלו. אותם בעלי בתים קיימו את הלימוד גם בלילות שישי, בהן למדו במיוחד מספר הזוהר. בעל־הבית המארח סיפק לאורחיו במשך כל זמן הלימוד: תה וכיבוד קל. בכלל, הלימוד של ליל מוצאי־שבת, של לילות שישי ושל ימי חול המועד, היה מאוד נפוץ ומפותח.

אחד מבעלי־בתים במכנאס שנהג לקיים את הלימוד בביתו, באופן קבוע, היה מרדכי מריג׳ין ז״ל. כילד הייתי הולך בכל מוצאי־שבת לביתו לשמוע גם אני דברי אגדה ומוסר מפי הרב. (בכל מבוא בשכונה ובכל פינה התקיימו לימודים במוצאי־שבת בבתים.

ראוי לציין כאן פעולת צדיק גדול בשם ר׳ יהושע אדרעי ז״ל (נתבש״מ יב אלול תרפ״ג) אשר אזר חלציו והגדיל לימוד התורה במכנאס, ובזכותו נוסדו בעיר הזאת ארבעים ושתיים חברות של לומדי תורה.

ואחר עמל רב, כונן חברה גדולה מכל צורפי זהב וכסף ונחושת שבעיר הם ובניהם ותלמידיהם, ללמוד בכל מוצאי שבת קודש, מאחר ערבית עד שעה עשירית בלילה, י״ח פרקי משנה, ושו״ע, או״ח ומוסר, ואני הצעיר עמדתי בראשם לנהלם ולפרש כל הלימודים בערבית המדוברת… וכך קבענו הלימוד שנים רבות ונגדלה החברה עד קרוב למאה נפש… ועוד הוספנו ללמוד בכל ליל שישי עד הבוקר, זהר, ומוסר, תהלים ותיקון חצות ובקשות ותפילה. עוד קבענו ללמוד בכל יום שבת קודש אחר סעודת שחרית עד מנחה מאוחרת, חק לישראל עם פרוש, ספר המאור, רש״י על התורה… החברה הלכה וגדלה ונוסדו חברות נוספות. . . והרב יהושע אדרעי, הקים בכל רחוב ובכל שכונה חברות נוספות ללומדי תורה במוצאי־שבת וקבע חכמים לנהל את החברות הנ״ל עד שהגיע מספר החברות לארבעים ושתיים כנגד״ ודברת ב״ם״. הרב הנ״ל קבע עוד בכל בתי כנסיות, הקהל ילמד ביחד פרשת השבוע בכל יום שבת אחר תפילת שחרית, שניים מקרא ואחד תרגום.

הציטוט הובא כאן עם כמה השמטות קלות.

אוצר המכתבים ח,א, סי' ריז

יהדות המגרב-רפאל בן שמחון-שבתות מיוחדות

שבתות מיוחדות

מלבד יום השבת, שהוא יום המנוחה השבועי וגם יום קדוש ומכובד, ישנם עוד מספר שבתות בשנה הנושאות אופי מיוחד והמציינות מאורעות מיוחדים, כגון:

שבת בראשית

היא השבת הראשונה שלאחר חג הסוכות בה פותחים מחזור חדש בקריאת התורה בפרשת ״בראשית״. הגאונים קראו לה ״ראש השנה לפרשיות״ . בשבת זו נוהגים להעלות לתורה את ״חתן־בראשית״ ולכבדו שוב, הגם שכבר ביום שמחת־תורה, כבדו אותו בעליה. לרגל המאורע, משנים את סדר ההפסקות שבפרשה (סדר העליות). לעולה הראשון לתורה, קורא החזן מ״בראשית״ עד ״ויהי ערב, ויהי־בקר יום אחד״. לעולה השני, עד ״יום שני״ והעולה האחרון (משלים) הוא חתן־בראשית, אשר מכבדים אותו בקריאה בתורה והוא בעצמו קורא בספר־תורה מתחילת הפרשה ועד סופה. כאשר יורד מהתיבה זורקים עליו סוכריות וממתקים והוא מצידו מכבד את כל באי בית־הכנסת ב״קידושא רבא״ ומגיש לכולם, שתיה וכל מיני תקרובת. לכבוד שבת־ בראשית חוברו פיוטים מיוחדים.

שבת שירה

בשבת ״פרשת בשלח״ שהיא השבת השש־עשרה שלאחר חג הסוכות, וכן ביום שביעי של פסח, נוהגים יהודי מרוקו לשיר בנוסף לשירת הים הרגילה, גם שירה מיוחדת הנאמרת לפני שירת־הים. בקהילת יהודי דבדו, לא נוהגים לומר את השירה הזאת.

בשבת זו נוהגים למכור בכסף רב את העליה לתורה המתייחסת לשירה, והעולה קורא בעצמו את הקטע של ״שירת־הים״. בגמר התפילה העולה שזכה וקרא את השירה מתוך ספר־תורה מזמין את המתפללים בכיבוד.

נהגו בשבת שירה לפזר ריפות (גרגירי חיטה לפני הצפורים והעופות משום שבפרשת בשלח, מסופר על ענין ״המן״: ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו (שמות טז – כז).

  • בכמה קהילות אשכנזיות קיים מנהג זה ראה: אוצר מנהגי ישורון, עמי 134.

שירת הים

יהודי מרוקו נוהגים לקרוא שירה זו פעמיים בשנה. בשבת פרשת בשלח וביום שביעי של פסח, את השירה הזאת קוראים לפני שירת הים.

שבתות ״עשרת הדברות״

שתי שבתות בשנה נקראות ״שבתות עשרת הדברות״ והן: פרשת יתרו אשר בספר ״שמות״ (לאחר ט״ו בשבט) והיא מהווה את עיקרה של התורה, ופרשת ״ואתחנן״ החלה בשבת ״נחמו״ ושגם בה קוראים את ״עשרת הדברות״, זאת בנוסף לחג השבועות בו גם קוראים בתורה את ״עשרת הדברות״. בשתי שבתות אלו, נוהגים להעלות לתורה את רב בית־הכנסת והוא קורא בעצמו את הקטע של ״עשרת הדברות״, כאשר כל קהל המתפללים עומד על רגליו ואינו פוצה פה, רק מקשיב. בהעדר הרב, מעלים במקומו את אחד הזקנים המכובדים ולא נותנים לעלות ל״עשרת הדברות״ לכל מי שרוצה.

אצל יהודי טריפולי, קיים מנהג והוא: קודם קריאת ״עשרת הדברות״

בספר תורה, שרים פיוט מיוחד, סימנו-יצחק וזה נוסחו:

יום מעמד סיני, עת בא רעיוני, יה מלאו מתני, צירים וחלחלה.

צפון וימין חל, גם מערב זחל, כל ממך דחל, הודך בעת נגלה.

חסין יה שמך מלכי, בפתחך ב־אנכי, הסו יצורים, כי לא יכלו מלה.

קולך כמו שמעו, שחו ונכנעו, זעו וגם נעו, מטה וגם מעלה.

חי אל קצות גדלך, מי יערוך מולך, כי אין תחילה לך, אתה אין לך תכלה.

זאת בחזות לבי, יחיל במו קרבי, אפחד ויבוא בי, רעד ובהלה.

קושר מזומתי, חוקר עלומתי, רוחי ונשמתי, תודה לך סלה״.

לאחר קריאת פיוט זה פונה הש״צ לקהל המתפללים ואומר:

״ל עמה דבית ישראל, אציתו ושמעו, ית קל עשית דברייא דאתאמרו למשה רבנו בטורא דסיני, ברעם וברעש, ברתת ובזיע, רֶכֶב אלקים ובתים אלפי שנאן, אדוני בם סיני בקודש, הכל תנו עוז לאלקים ותנו כבוד לתורה״.

אחרי זה קורא הש״ץ את עשרת הדברות בטעם עליון, כאשר כל הקהל עומד על רגליו.

המנהג במרוקו הוא: כאשר עלה הרב שהתכבד בקריאת ״עשרת הדברות״, שר עליו הקהל את הפיוט ״תורת אמת נתן לנו״ שסימנו-יוסף חזק!

תורת אמת נתן לנו ברוך אשר בחר בנו.

״יקרה היא מפנינים, נטעיה נעמנים, ירדה משמי מעונים,

היא זאת מצאנו גם ירשנו.

ומה נעמו אמריה, סודותיה סתריה, אשר רודף אחריה,

גם שם ישיש בנו.

סועדת היא אוהביה, גם עודדת נביאיה, אין מבין תעלומיה,

לבד אשר יצרנו.

פנים שבעים בתורת אל, מבחר רועים נתנה אל, סגולה יה עם ישראל,

אבותינו גם אנחנו.

בקולות גם ברקים, ירדה משמי שחקים, סוכת דוד האל תקים,

מהרה ואנחנו קמנו.

חזקו אמצו אומתנו, שישו עלצו קהילתנו, קרבה שנת גאולתנו,

כי ממצרים גאלנו״.

ראה: יהדות המגרב-מסורות ומנהגים במחזור השנה-רםאל בן שמחון-אוצרות המגרב-תשנ"ח עמ' 72-69

יהדות המגרב-רפאל בן שמחון-מסורות ומנהגים במחזור השנה-ירושלים תשנ"ח-שבתות

שבת יתרו

בשתי הקהילות השכנות למרוקו: אלג׳יריה ותוניסיה, נוהגים לציין את ״שבת יתרו״ באירוע מיוחד ובסעודה גדולה המכונה בפי יהודי תוניסיה בשם ״סעודת יתרו״. ואילו יהודי אלג׳יריה מכנים אותה בשם ״סיו״מ״ שפירושה בר״ת: סעודת יתרו ומשה.

יהודי תלמסן שבאלג׳יריה עורכים את ״סעודת יתרו״ ביום חמישי של שבוע פרשת יתרו. ביום זה אין אומרים תחנון וכל המשפחות עורכות סעודה גדולה בה מגישים ״כוסכוס״ עם עוף ולא עם יונים. מנהג זה התפשט אחר־כך בכל אלג׳יריה. מקורו של מנהג זה, מספרים: עם היהודים הראשונים שהגיעו לתלמסן, באו גם מבני הקיני, חותן משה והם היו מקיימים מנהג זה שנה בשנה זכר לכתוב: ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חתן משה לפני האלהים(שמות, יח, יב) והם ראו עצמם, כצאצאי חותן משה ומהם נשתרבב המנהג אצל כל בני העיר.

אצל יהודי תוניסיה הסיבה היא קצת שונה, אמנם גם שם האירוע מתחיל ביום חמישי של שבוע ״פרשת יתרו״ בסעודה גדולה ובה שוחטים באותו יום חמישי, יונים לבנות כמספר הילדים הזכרים שבמשפחה, לא עופות כמו באלג׳יריה. בסעודה זו היונים הן המנה העיקרית. באותו שבוע מחיר היונים מרקיע שחקים והערבים מנצלים את ההזדמנות, ולמרות המחירים הגבוהים, היהודים משלמים כל מחיר הנדרש מהם. זהו גם חגם של הילדים, בגלל שההורים מבשלים להם את היונים בכלים זעירים ומיוחדים. גם דפים מיוחדים הנקראים "וורקאת לעסל" (דף הדבש) מופצים בשבוע זה לכבוד המאורע.

לפי האמונה העממית, מקור המנהג הוא, שמגיפה פרצה בתוניסיה במאה ה־19 והפילה הרבה חללים בקרב הילדים הזכרים. בשבוע של ״פרשת יתרו״ התרחש נס גדול, בו פסקה המגיפה. לזכר המאורע, קיבלו היהודים על עצמם לציין אותו שבוע בסעודות גדולות. יש עוד סברה אחרת האומרת, שמקורו של המנהג קשור בפרשת יתרו, אשר בה כתוב : ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם וכו׳ (שמות, יח, יב), ולזכר אותה סעודה מקיימים יהודי תוניסיה סעודה דומה.

שבתות התוכחה

אלו הן שתי שבתות: אחת היא שבת ״בחקותי״ שהיא הפרשה האחרונה בספר ויקרא, קוראים אותה כשבועיים לפני חג השבועות. בפי המוני העם, פרשה זו נקראת ״פרשת הקללות״, הפרשה השניה פרשת ״כי תבוא״ היא בספר דברים כו כח וקוראים אותה, כשבועיים לפני ראש־השנה. פרשה זו מכונה אף היא בפי ההמונים ״פרשת התוכחות״.

בדרך כלל, המתפללים לא היו ששים לעלות לתורה בקטע של ״הקללות״ שבפרשת בחוקותי, או ״בתוכחות״ של פרשת כי תבא. רובם פחדו והדירו את רגליהם מלעלות, על־כן נהגו להעלות בשבתות אלה, את שמש בית־הכנסת, לתורה, אבל פיצו אותו בעליה לתורה בשבת שירה.

במכנאס קרו מקרים בהם היה נעדר השמש מלבוא להתפלל בשבתות אלה מסיבה כלשהי ואז היו בבעיות והגיעו הדברים עד כדי כך שפעמים מספר נאלצו לחפש אדם שיואיל לעלות לתורה תמורת תשלום כספי.

השליח ציבור נהג לקרוא את התוכחות שבפרשת ״כי תבא״ והקללות שבפרשת ״בחוקותי״ בקול נמוך וכאשר סיים את קריאתן, ירד העולה והקהל קיבל אותו באהדה ובאמירת כמה פסוקים מתוך ספר משלי בניגון ובטעמי משלי:

מוסר ה׳ בני אל תמאס, ואל־תקץ בתוכחתו:

כי את אשר־יאהב ה׳ יוכיח וכאב את בן־ירצה,

ולמוכיחים ינעם, ועליהם תבוא ברכת טוב״ (משלי, ג, יא, יב)

היו משפחות שנזהרו ודחו את השמחות שעמדו לערוך בשבתות אלה,

וערכו אותן מאוחר יותר.

שבת שקלים

כינוי לשבת שלפני ראש־חודש אדר הסמוך לחודש ניסן, או בראש־חודש עצמו, על שום שקוראים בה בספר־תורה השני, את ״פרשת שקלים״(פרשת כי תשא, (שמות יא, טז) זכר לנוהג בזמן שבית המקדש היה קיים, להשמיע בכל ערי ישראל, שיביאו מחצית השקל לגולגולת. לזכר מנהג זה, גובים היום הגבאים ממתפללי בתי־הכנסת, בארץ ובחו״ל, סכום מסויים הנקבע מידי שנה בשנה על ידי המועצות הדתיות והרבנות, ״זכר למחצית השקל״.

שבת זכור

כינוי לשבת שלפני פורים, בה מוציאים שני ספרים. בספר השני, קורא השליח ציבור: ״זכור את אשר־עשה לך עמלק״ (דברים סוף פרק כה ). בכמה קהילות במרוקו, נוהגים המתפללים לרקוע ברגליהם על־האדמה, כאשר שומעים מפי החזן את המלים האחרונות של הקטע הזה ״לא תשכח״. הרבנים התנגדו תמיד לנוהג זה מחשש חילול שבת, אך כל פניותיהן ותוכחותיהן לא הועילו ו״עמך״ ממשיך כהרגלו לרקוע ברגליו בעת אמירת המלים ״לא תשכח״.

שבת פרה

כינוי לשבת הקודמת לשבת שלפני ראש־חודש ניסן. בשבת זו מוציאים שני ספרי־תורה. בראשון קוראים את פרשת השבוע ובשני קוראים את פרשת ״חוקת״, בה מסופר על עניין ״פרה אדומה״ (במדבר, יט, יז).

שבת החודש

זוהי השבת שלפני ראש־חודש ניסן או בראש־חודש עצמו. בספר השני קורא ״המפטיר״ בפרשת ״בא אל פרעה״ (ויאמר ה׳ אל משה וכר… החודש הזה לכם ראש־חודשים (שמות, יב, א־כ).

שבת הגדול

השבת שלפני חג הפסח נקראת ״שבת הגדול״ . היא נקראת גם ״שבת דרגילא״ (שבת של חג). הרבה טעמים ופירושים נכתבו על שבת הגדול.

הערת המחבר: בכל קהילות ישראל בעולם, נהגו הרבנים לדרוש בשבת הגדול על עניינא דיומא״ והרבה רבנים השאירו לנו ספרות עשירה בנידון, על שבת הגדול, שבת כלה ושבת שובה, חלק מהם נדפסו ויצאו לאור. ראה דרושי מהרש״ש סירירו: כנף רננים, חלק ב. ״הגדה של פסח, של״ל, בה דרשותיו של ר׳ רפאל בירדוגו, על שבת הגדול.

  • נהוג בכל תפוצות ישראל לשמוע את דרשת רב העיר־להודיע לעם על הלכות פסח, על דיני הגעלה ואיך להיזהר מחמץ ושאר ענייני החג.
  • בשבת הגדול קוראים בהפטרה, פרק ג׳ במלאכי: ״הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה׳ הגדול והנורא״.
  • בשבת זו עשו בני ישראל המצווה הראשונה (בה נכנסו למצוות) שהיא מקח הפסח בעשור, לכן נקרא ״שבת הגדול״ (האבודרהם).
  • כשהיו בני־ישראל במצרים נחו בשבת על־פי בקשת משה מפרעה, אבל במוצאי שבת תיכף היו יוצאים ממנוחה ועונג, וחוזרים ליגיעה ועינוי, אבל במוצאי שבת זו לא חזרו להשתעבד, לכן נראתה להם השבת גדולה וארוכה (המבי״ט).
  • במרוקו, בזמנים קדומים, נהגו בשבת הגדול לקרוא את ההגדה של פסח בציבור אחרי תפילת מנחה, זאת כדי להתרגל באמירתה. מנהג זה כידוע היה קיים אצל אחינו האשכנזים שנהגו בשבת הגדול לומר פיוטים בתפילת שחרית של שבת הגדול ואחר הצהרים קראו את ההגדה של פסח מ״עבדים היינו עד לכפר על כל עוונותינו.
  • במרוקו נהגו גם שבשבת הגדול, עושים חמין מחיטה, וזה בנוסף לחמין הרגיל, חמין זה נקרא בערבית המדוברת,"להריסא דלזראע".

הערת המחבר: קהלת צפרו, ח. ד. עמ' כד, סי׳ו: אוצר כל מנהגי ישורון, עם׳ 293, מהד׳ ד. אצל אחינו האשכנזים, נוהגים לומר בשבת הגדול, פיוטים בתפילת שחרית. אחר הצהרים, קוראים ההגדה של פסח. ראה: ספר השבת, עמ׳ .90 גם לכבוד שבת הגדול נוהגין לאפות לחם גדול וקורין אותו״ לחם חלת עני״, או ״חלת בית הכנסת״ ומחלקין אותה לעניים, ומיום שזלזלו בה נשתלחה מארה בתבואה (כל בו סי׳מ׳׳ז בשם הרא״ש).

שבת כלה

השבת שלפני חג השבועות נקראת ״שבת כלה״, לפי שהתורה היא משולה כאן ל״כלה״ על־כן נהגו בכל קהילות ישראל הספרדיות, שביום שבועות, בשעת הוצאת ספרי־תורה לקרוא נוסח ״כתובת נישואין״ בין התורה הרומזת ל״כלה״ ובין בחיר ליבה ״עם ישראל״ המקבל את התורה. לכבוד מאורע זה, רבנים רבים חיברו כתובות לחג השבועות. היו גם משפחות מיוחדות שנהגו לערוך ״חתונות פיקטיביות״ לילדיהם הקטנים בחג זה והנקראות "לעורס דל כתאייב"

שבת חזון

שבת חזון הוא הכינוי שניתן לשבת שלפני תשעה באב, על שום שמפטירין בה בישעיה א׳: ״חזון ישעיהו בן אמוץ״. שבת זו נקראת גם ״שבת איכה״, או ״השבת השחורה״. המוני העם במרוקו נהגו לקרוא לשבת זו בשם "שבבא-דיכא". לשבת זו חוברו קינות רבים . בבתי־כנסת במרוקו נהגו בזמנים קדומים, לקרוא את הקינות בתפילת שחרית של שבת חזון, לפני ״ברוך שאמר״ או לפני ״נשמת כל־חי״, אולם הרבה ערערו על מנהג זה בגלל האיסור לנהוג מנהגי אבילות בשבת ואז חדלו מלומר שום קינה. דורשי רשומות ובעלי נוטריקונים, דרשו את המלה ״חזון״ בראשי תיבות חציו זעם וחציו נחמה. הפטרת שבת חזון נאמרת תמיד בניגון נוגה ועצוב. בדרך־כלל, היא נאמרת על־ יד הרב או איש בעל־קול וירא שמים.

שבת נחמו

שבת נחמו היא שבת שאחרי תשעה באב והיא נקראת גם ״שבת נחמה״ לאחר ימות האבל על חורבן הבית, שריפת המקדש ופיזור העם בגלות הארוכה, על־כן בשבת זו מפטירין בישעיהו, פרק מ׳ ״נחמו נחמו עמי״. שבת נחמו באה בדרך־כלל בפרשת ״ואתחנן״ ואז יש בה גם ״עשרת הדברות״ לכן נוהגים להעלות לתורה את רב בית הכנסת ל״עשרת הדברות״ ואדם זקן ונכבד להפטרה. שבת נחמו היא שבת של שמחות משפחתיות. בשבוע זה רבו השמחות: חתונות, בר־מצווה שעוכבו בינתיים, בגלל שלוש השבועות של האבל.

שבת שובה

היא השבת שבין ראש־השנה ויום הכיפורים, בה מפטירין בהושע, פרק יד: ״שובה ישראל עד ה׳ אלהיך״. שבת זו נקראת גם ״שבת תשובה״ על שום שהיא חלה בעשרת ימי־תשובה. הרבנים נוהגים לדרוש בשבת זו בבתי־כנסת: ״דרשות התעוררות״.

שבת מברכים

היא השבת שלפני ראש־חודש, שבה מכריזין בבתי־כנסת על החודש שיבוא עלינו ועל כל ישראל לטובה.

בקהילות ג׳רבה מכנים את שבת מברכים בשם ״שבת אחינו״.

יהדות המגרב-רפאל בן שמחון-מסורות ומנהגים במחזור השנה-ירושלים תשנ"ח- עמ'76-72

יהדות המגרב-רפאל בן שמחון- האד לקצידא דלקרא א־זדידא פ׳לחן מא תקולהאס למאמאך

כמה ממנהגי יהדות אלג׳ריה

תפילת ערבית של ליל שבת

בתפילת ״ערבית״ של ליל שבת עוברים לפני התיבה מספר חזנים: הש״ץ פותח ואומר ״קדיש״ וחוזר למקומו. אחריו קם ״המסדר״ ומתחיל וקורא בקול רם עד לפני סיום הפיסקא ואז הש״ץ מסיים בנעימה ובנגינה את המלים ״מעריב ערבים״, וכן בכל פיסקא ופיסקא.

את קריאת שמע אומרים אותה בלחש גמור מתחילתה ועד סופה.

לאחר ה״עמידה״ קוראים ביחד את הפיוט ״בר יוחאי״.

מנחה של שבת

בתפילת מנחה לפני הקריאה בתורה, מתעטף הש״צ ומברך ״להתעטף בציצית״ ואחרי כן קורא בתורה.

שנת העו״ף באלג׳יר

אחת לשש או לשבע שנים, היא שנת העו״ף באלג׳יר, היינו:

ה ־ ראש השנה חל ביום החמישי לשבוע

ע ״ שנה מעוברת

ו ־ את פרשת ״ואלה״ (המשפטים)

פ ־ פַלֵג לשניים.

בשנה כזו אין קוראים בעיר זו את פרשת משפטים בשבת אחת, אלא מחלקים אותה לשתי שבתות. בשבת ראשונה קוראים בתורה עד ״ושמעתי כי חנון אני״ ובשבת שלאחריה קוראים מפרשת ״אם כסף תלווה את עמי״, עד סוף הפרשה. מנהג דומה קיים גם בתוניסיה.

סידור כזה נעשה כדי שתמיד יקראו את פרשת ״מצורע״ קודם חג הפסח. המעניין הוא כי בני אלג׳יר מדקדקים במנהג זה עד כדי כך שאם בן העיר אלג׳יר מזדמן לעיר אחרית, או לבית כנסת אשר משום מה אין נוהגים בו לפי ״העו״ף״ אסור לו לעלות לתורה באותה שבת בפרשה אחרת. המהדרין שבין יהודי אלג׳יר נוהגים בבואם בשבת כזו לעיר אחרת או לבית כנסת שאין מפלגין את ״ואלה המשפטים״, הם יוצאים מחוץ לבית הכנסת בשעה שהחזן ממשיך וקורא אותה פרשה עצמה.

פרשת פקודי

בפרשת פקודי, בהגיע הקורא בתורה לפסוקים שבסיומה של הפרשה (כאשר ציוה ה׳ את משה), משנה הקורא בתורה את קולו. שבע פעמים ירים את קולו, וכן בפסוק ״ויכס את הענן״, במסעות שבפרשת ״ואלה מסעי בני ישראל״, אין מפסיקים, אחד עולה לתורה וקוראים לו כל המסעות בנשימה אחת.

ברך עלינו

ליהודי אלג׳יר יש סימן מתי להתחיל לומר ״ברך עלינו״ בראשית החורף.

פשוט לפי סדר אותיות רגיל זה: א׳ ב׳ ג׳ ד׳ ראשי תיבות של אומרים ברך ג׳ דצמבר.

ראש החודש

״ישראל מונים ללגנה ועכו״מ לחמה. (סוכה כ״ט, א׳)

מולד הלבנה מבשר לעולם כי בא חודש חדש, ומאז ומעולם, הוא משמש מעין דף בספר השמים. הוא גם נחשב כחג וקיבל את השם: ראש החודש.

הזוהר מפליג בשבחו ומשווה אותו לשבת: ״בכל שבתא ושבתא וריש ירחא כלהו מתחברן ומתעטרן כחד״. ־בכל שבת ושבת וראש חודש, הנשמה, הרוח והנפש מתחברות ומתעשרות יחד. (אחרי מות). לפנים בישראל היו מקבלים את ראש החודש בתקיעת חצוצרות כמסופר בתורה: ״וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצצרת על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם״ (במדבר י, י, ).

ראשי חודשים ותקופותיהם

מאחר וכל ראש חודש הוא חג, יצאו איפוא שמתוך שנים־עשר החודשים שבשנה, ארבעה מהם מיוחסים בעם ישראל, אבותינו העמידו אותם בראש ארבע תקופות השנה והם: ניסן, תמוז, תשרי וטבת.

ראש חודש ניסן, הוכתר מלך תקופת האביב, בו חוגגים את חג הפסח אור לחמשה־עשר לחודש.

ראש חודש תמוז, ראש לתקופת החום המתגבר, כי הפירות בשלות כבר.

ראש חודש תשרי, ראש תקופת חודשי הבציר, האסיף והקטיף.

ראש חודש טבת, ראש תקופת חודשי הקור והשלגים. במרוקו, נהגו לייצני הדור לומר על חודש טבת:די כא דכ'ל טבת, כא יוסל חתא לסביבית ״כשנכנס טבת חודר הקור עד פנים נעל הלבד״. המדרש הגדיר את ארבע תקופות השנה בצורה מודגשת יותר:

אמר ר׳שמעון בן גמליאל: ארבעה שמות נקראו לארץ, כנגד ארבע תקופותיה : ארץ, תבל, אדמה, ארקא.

ארץ כנגד תקופת ניסן שהיא מריצה את פירותיה.

תבל כנגד תקופת תמוז שהיא מתבלת את פירותיה.

אדמה כנגד תקופת תשרי שהארץ עשויה בולין בולין של אדמה.

ארקא כנגד תקופת טבת שהיא מורקת את פירותיה (ברא׳ רבה, יג, יב).

מכל חודשי השנה, ראש חודש ניסן הגדיל מכולם והכתוב הכתירו בתואר ״ראש חודשים״ – ״החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה״. (שמות יב, ב), זאת מלבד הכתר בו הכתירוהו חכמי המשנה ״ראש השנה למלכים ולרגלים״. (מסכת ראש השנה, פרק ט).

כן הכתירוהו בעוד תואר נוסף: ״ראש השנה לשכירות בתים״ (ראש השנה, ז, ע״ב):

במרוקו נהוג היה לשכור בתי מגורים וחנויות מניסן עד ניסן ואחרי חג הפסח היו מתגלים לעיני רבים, מחזות עצובים וקורעי־לב. אנשים דלי־אמצעים היו נזרקים לרחוב יחד עם מטלטליהם הדלים, משום שלא היו יכולים לעמוד בתנאי דמי השכירות החדשים, שנדרשו מהם מצד בעלי הבתים, מה עוד שחוק להגנת הדייר לא היה קיים ואז, אחרי חג הפסח, היה מתברר להם כי בעל־ הבית מכר את הנכס ועל הדייר היה לפנות את הבית ומיד, או היה מתגלה שבעל הבית השכיר את המקום לדייר חדש ששילם כמובן מחיר טוב יותר וגבוה יותר, כך המשפחות החלשות היו נזרקות ואין אל־מי לפנות וגם אין מי שיושיע. במכנאס למשל, ראשי הקהילה ופרנסיה הרגישו בסכנה והעוול שנעשה לאוכלוסיות חסרי ישע והוציאו אז תקנות להגנת הדייר השכירות, זאת בתקוה שאותה תקנה תישאר לעד כמו שצויין בה ״לדורות עולם״, על בעיות מסוג זה, חוברו פיליטונים או בערבית ״קצידות״, בהם המחברים היו מתארים בציניות את היחס והזלזול בהם השתמשו בעלי־בתים, כלפי הדיירים.

שכר דירה

בעיית שכר־דירה הייתה כה קשה במיוחד למיעוטי יכולת שלא היו יכולים לעמוד בתנאים שנדרשו מהם ועל־כן ״מחברי שירים״ נודדים הנקראים בשפת העם "אל-קצאיידייא" (בריבוי) היו מתאימים שירים או פיליטונים לכל מצב ולכל זמן. הם היו מתמקמים ברחבת שכונת ה־מללאח, ברחובות, בשווקים, במיוחד ביום השוק היו ניצבים על גג של חנות או על שולחנות וכשהם מסובבים בהמונים חסרי מעש, היו מדקלמים את ״הקצידא״ שחיברו והאספסוף מקשיב נהנה וגם קונה את ״פרי דימיונם״.

הערת המחבר: תקנות חכמי מכנאס. תקנה יד משנת תקנ״ז דנה בהגנת הדייר בשכירות. ובנוסף יש עוד תקנה טז(ב) על ״הגנה על הדר בשכירות״. (שם).

הנה לפנינו״ קצידא״ שחוברה על־ידי אלמוני המתלונן על־שכר־דירה

הגבוה.

האד לקצידא דלקרא א־זדידא פ׳לחן מא תקולהאס למאמאך .

תרגום: קצידא על השכר־החדש של הדירה בלחן: ״אל תגיד זאת לאימך״

פסח דאזלי בנהאר, ומול לקרא זאני לדדאר, קאללי: נפדדיוו פהאד נהאר, ונחיידו מננא אל״ג׳ייאר:

ת. : פסח תם לפני יום ונגמר, ובעל־הבית בא אלי ואמר: בוא נגמור היום עם עניין השכר, ונמנע מעצמנו כל סכסוך מר:

סוף פייא וחן מנני, ייא מול לקרא דייאלי, ועלאס תכ׳ררזני, זיד האד לעאם זררבני:

ת. : הבט־נא בי וחוסה-נא עלי, הו בעל־הבית שלי, ומדוע תסלקני מביתי, הוסף נא לי עוד שנה אחת, שבה תנסני:

קוטלו אנא פ׳מודעי מרססי, ולאיין ענדי נמסי, אידא בקית כא תסאללי סי,מוזוד נכ׳לסך פ׳י כולסי:

ת. : אמרתי לו: אני בביתי זה קבוע, ולאן אלך ומדוע, אם עלי עוד לשלם לך, מוכן אני לרצותך, הכל כרצונך:

רזע לענדי וקאללי: אידא ג׳ארדך תבקא פי־אסלי, לקרא דלעאם כללו דזיבלי,אוו מן מודעי תכ׳רזלי:

ת. : חזר אלי ואמר לי: אם ברצונך להישאר דייר אצלי, את שכר־דירה מראש תשלם לי, או את ביתי תפנה ותשאיר לי:

ווידא אתאך א־זהר, אוו טלבלו תטביק די סהר, ועבביהולו קבל מלפיטר,ועבביה לסופרים בלבטר:

ת. : ובאם ישחק לך מזלך, בקש ממנו שיסכים לך, לקבל תשלום של חודש מראש ממך, מסור־לו את הדמים לפני ארוחת הצהרים, וקח אותו מיד אצל עורכי החוזים:

ווידא סיבת סי בית כ׳אוויא, סקסי מולאהא עליהא, איוואזביק בעינו מרכ׳ייא, וויקולק לבית מקרייא:

ת. : ובאם תמצא חדר פנוי לשכירות ועל מחירו תשאל באדיבות, יענה לך בעיניים זועפות, החדר לא לשכירות:

יקייד ביק סיכאייא וויסקי ביק ענד למכ׳זן, תלת סהור יעטיק דלאדן, או דזידהא בדדאמן:

ת. : יתלונן נגדך, השלטונות יזמינו אותך, שלושה ירחים יקציבו לך, בתור זמן, ותוסיף לזה עוד עד מהימן:

יעבביווה למכ׳אזנייא, יסרטו עליה בלכ׳טייא, מא יסכן פ׳דדאר ג׳יר הווא בלוחדאנייא, בללאה האדי וואלא לחבס ולכטייא:

ת. : יקחו אותו השוטרים, יחתימו אותו על תנאים ועונשים, בתנאי שיגור רק לבדו וללא קרובים, ומוטב זה ולא עוד תשלומים ומאסרים:

ווידא מסא וקראהא ומא סכנס פיהא, על תאמאן די דזאדלו פיהא, די סכן יכ׳רז מנהא:

ת. : ובאם יקרה וישכיר החדר, בו יגור אדם אחר, הסכום שיקבל תמורתו, יהנה ממנו רק בעל־ביתו, והוא יסולק אז מדירתו:

ווידא פ׳טן ביה לבאשא, יספ׳דלו עלאם פלכ׳מסא, יכ׳לסו עליה אוקת לעסא, באס יהדר נהאר לגלסא:

ת. : ואם הדבר יגיע לאזני הפאשא, ישגר לו הזמנה דחופא לשעה חמישה, יגיעו אליו השוטרים בארוחת ערב במרוצה, ויזמינו אותו לישיבה דרושה:

האד-סי כללו תחקיק, ורבבי יפ׳כנא מן־דיק, וואכ׳א יכון כ׳אק סקיק, לקרא ג׳יר בתסביק:

ת. : כל דברי, דברי יציבות ושהשם יצילנו מזאת, הצפיפות, כי אף על־פי שבעל הבית יהיה אחיך, שכר־דירה ידרשהו למפרע ממך:

נהאר סבת פיקת בקרי, וכרזת מן דאר כא נזרי, מסית לצלא עלא כ׳אטרי, כרזת מן תממאק טאיירלי:

ת. : ביום שבת קמתי עם שחר בזריזות, ויצאתי מן הבית במהירות, הלכתי לבית־כנסת בלב שקט ובנועם, ויצאתי משם מלא זעם:

מסית לצלא פ׳לפזר, א״שממאש טלעני לסיפ׳ר, לחזזאן בדא יבארק א-סהר, וואנא בקית מסככר:

ת. : הלכתי להתפלל בבוקר השכם, ביום מלא אורה, השמש העלני לספר תורה,

החזן הודיע בשבת מברכים, את שם החודש הנורא ואני נהייתי המום כשיכור נורא:

דג׳ייא כרזת מן תממאק וקלבי תעממר בלהם, מסית לדאר וסירת נכ׳ממם, ומא נזמתס נתכללם:

ת. : מיד יצאתי משם ולבי מלא דאגות, לבית חזרתי עם המון מחשבות, ולא יכולתי לענות לכל השאלות המטרידות:

למרא בדאת תסקסיני, אס ענדיק גיר כ׳בברני, קולטלהא תפרק מנני, מול לקרא ג׳דדא יזיני:

ת. : הרעיה התחילה לשאלני, מה יש לך, אנא ענני, עזביני! בעל־הבית מחר יבוא יבקרני:

אזי תסמע וטרא פלוס דראווס די מסאוו פ׳לכטארא, ג׳יר פל־קפ׳וף דלכדרא ולבאקייא כא יעבביה מול לקרא:

ת. : בוא ושמע!איך מבוזבז כסף האביון, יורד כללו לטמיון, רק על סלי מזון והיתר על תשלומי שכר השיכון:

ייא כוואני נוססיכום, רתאוו עלא פלוסכום, טלבו מן רבבי יעאוונכום, באס תסריוו חתא נתום אסלכום:

ת. : הו אחי ורעי, אייעץ לכם, שמרו על כספכם, בקשו מהשם שיעזור לכם, שתזכו לדיור ותהיו בעלים לרכושכם:

למללאח דייאק בינא, ורבבי יוסעהא עלינא:

ת. : המללאח נהייה צר בשבילנו, והשם ירחיב את גבולנו:

משיח בן דוד יפ׳כנא, וויעבבינא לירושלים בלאדנא, תממאק נבניוו דיורנא ונרזעו למאככאננא, פחאל מן לוול די כוננא, ונבניוו מקדאסנא;

ת. : משיח בן דוד יושיענו, ויקחנו לירושלים עיר קודשנו, שמה נקים את בתינו, ונחזור לעצמאותנו, כמו שהיינו, ונקים מחדש את בית מקדשנו:

האדא תאכ׳יר א־זמן, והאד סי כללו פזמיע לבלדאן, לוכאן מא דאהיר דסלטאן, לקרא מא ילהא תאמאן:

ת. : זוהי אחרית הימים, ומצב זה קיים בכל הערים, ולולא חוקי הסולטן, דמי שכר דירה היו עוד יותר יקרים:

(הקצידא תורגמה לעברית על־ידי מחבר הספר)

יהדות המגרב-רפאל בן שמחון- האד לקצידא דלקרא א־זדידא פ׳לחן מא תקולהאס למאמאך –עמ'85-79

יהדות המגרב-רפאל בן שמחון-מסורות ומנהגים אצל יהודי מרוקו

סגולות חודש ניסן

יהודי המגרב מוצאים ״סגולה״ מיוחדת במים של חודש ניסן. אומרים שמי ניסן מפתחים את הלשון והזיכרון. כאשר התינוק איחר לדבר, גם בהגיעו לגיל שלוש ויותר, נתנו לו לשתות מן המים שלנו תחת כיפת השמים בחודש ניסן ואשר היו מיועדים ללישת הבצק של המצה שמורה, אלה היו מים שזוקקו וסוננו היטב, אח״כ הועברו דרך בד דק הנקרא בערבית־יהודית: "אל-חאייאתי". המים האלו ניתנו לילד לשתות אותם וזו הייתה ״סגולה בדוקה״, על־כן נהגו לומר: ."אל מא די ניסן, כאי טלק אלסאן"           לאמור: ״מי־ניסן משחררים את הלשון״. גם התלמוד מרמז על־כך: ״חמשה דברים משיבים את הלימוד״־אחת מהם: השותה מים של שיורי עיסה וכו׳ (הוריות יג, עב). לעומת היהודים, הערבים אומרים שחודש ניסן עצמו ״משחרר״ את השקר, כי־כן אומרים : חלאל אללי יכזב פי אוול ניסן, היינו: מותר לשקר באחד בניסן, משפט המקביל לאחד באפריל של הנוצרים. יהודי מרוקו מאמינים גם־כן שהמים של חודש ניסן, יש בהם אל בראראכּה ־ הברכה.

הכתדח החודשים

מלבד חודש ניסן שהוכתר בתואר ״ראש חודשים״, חכמי המשנה הכתירו חודשים נוספים בתארים שונים:

באחד באלול־־ראש השנה למעשר בהמה.

באחד בתשרי־ ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות.

באחד בשבט־־ ראש השנה לאילן, לפי בית שמאי. (ראש השנה א׳)

חודשים יוצאי דופן

בין שנים־עשר חודשי השנה, ישנם כמה חודשים יוצאי דופן במנהגיהם:

חודש אדר למשל משרה רוח שמחה על העם ורבותינו דרשו עליו משנכנס אדר מרבין בשמחה (תענית כט, ע״א), כי מזלו של חודש אדר ״דגים״ והוא מסמל טובות, שנפרה ונרבה כדגי הים. בחודש אדר קרה לנו הנס הגדול: מזימת המן בן המדתא לא יצאה לפועל, וליהודים היתה אורה ושמחה במקום תוגה והשמדה. חג פורים נחוג גם הוא בשמחה וגם השתייה מעל למשוער מותרת בחג זה. לעומתו חודש ״אב־הרחמן״ מלא רוח עצבות בכניסתו, כי האבלות יורדת על העם, משום שבחודש זה נחרב בית ראשון וכן בית שני והעם יצא לגלות. לכן, משנכנס אב ממעטין בשמחה (תענית כו, ע״ב). משנכנס אלול מרבין בתשובה, משום שהוא חודש הרחמים ובו היהודי מתכונן ליום הדין, והספרדים מתחילים כבר לקום כל לילה אחר חצות לאמירת הסליחות.

כל זמן וזמנו: בשעת חדוותא חדוותא, בשעת אבלא אבלא (בשעת שמחה שמחה, ובשעת עצב עצב. (בראשית רבה, פרק כז).

ההדלקות

בכל ליל ראש חודש נוהגים יהודי המגרב להדליק נרות או עששיות בבית למנוחת היקרים שהלכו לעולמם. אחרים מדליקים יותר נרות בבית, לכבוד ראש החודש. כמו־כן, ברוב בתי־הכנסת נהגו להדליק את כוסות הזכוכית הגדולות התלויות בתיקרה. כוסות אלה הודלקו בדרך־כלל בשמן זית ומעטות מהן הודלקו בנרות, על־כן נהוג היה שכאשר מישהו נתכבד לעלות לתורה, השתדל לתרום ברוב המקרים ״שמן למאור״ לבית־הכנסת. את השמן שכל אחד התנדב מסר אותו לידי שמש בית־הכנסת, שהוא ממונה ומשגיח גם על הדלקת הכוסות. השמש הוסיף צבע למים שמתחת לשמן שבכוסות. משפחות הנפטרים דאגו לשלוח באופן קבוע, שמן למאור לבית־הכנסת בערבי שבתות, חגים, וראשי חודשים. גם כוסות שלא היה להן דואג לא הוזנחו וזכו להדלקה מתמדת מהקרן הקבועה של ״שמן למאור״ שהוחזקה מכספי תרומות של העולים לתורה. מנהג ההדלקות בכלל, הוא מנהג מאוד נפוץ במרוקו, בעיקר בקרב יהודי האטלאס, אשר בדרך־כלל הם מאוד מסורתיים, ובליל כל ראש־חודש אפשר לראות בבתיהם, הרבה כוסות והרבה עששיות דלוקות, לזכרם ולמנוחתם של הקדושים הידועים במרוקו. וכשם שמדליקים נרות לזכרם של הנפטרים בערבי ראשי חודשים, ערבי שבתות וערבי חגים, כן נוהגים לשלוח לבתי־כנסת נרות או שמנים להדלקה למען חולים שיתרפאו, למען אשה שתלד ללא צער, למען הבת שתתחתן, או גם למען הבן שיזכה לבר־מצווה או לחתונה.

הדלקת קברות הקדושים הקבורים בבתים

מקרה מאוד תמוה במרוקו, במיוחד במכנאס, הוא שב־מללאח הישן ישנם בתים בהם קבורים קדושים.

ברוב החדרים נמצאים מין כוכים או חדרונים הנקראים בערבית־יהודית אל קאווס או ת'חת או סריר. בחדרונים האלה נמצא לפעמים קבור איזה קדוש, אך את שמו, איש לא יודע, גם לא תאריך לידתו, פטירתו או סיבת מותו. אם תשאלו את דיירי המקום, יענו לכם: כאן קבור א-סדדיק (הצדיק). בכל המקרים, לא נמצא שום סימן של קבר או איזה ציון כלשהו, רק רצפה רגילה מסויידת ונקייה, ושם בפינה יש תמיד חור או מין שקע בקיר, בו הניחו נר דלוק בערב ראש־חודש במיוחד, או בעת צרה, אם מישהו היה מאוד חולה בבית, או אשה בעת שתפסוה צירי לידה וכו'. מיד בעלת־הבית נהגה להדליק נר על קבר הצדיק. היו גם מקרים בהם היה כמעין סימן לקבר בצורת בניה גבוהה דומה לקבר, ואז בעלת הבית מאוד נזהרה. לא הכניסה כביסה מלוכלכת לכוך או החדרון, מלבד הירקות הטריים כי המקום הזה שימש להם כמעין ״חדר קירור״ כאשר עדיין לא היו להם מקררים. כמו־כן אשה בנידת טומאתה לא התקרבה בכלל למקום הקבר וכל שכן בגדיה שלא הונחו שם. יום או יומיים לפני ראש־החודש, בעלת־הבית כיבדה טוב את המקום, סיידה אותו ולא נתנה לאף אחד להתקרב לקבר.

הערת המחבר: ריאיינתי אשה די מבוגרת שהגיעה ממרוקו לישראל לפני כחמש שנים. היא סיפרה, שאף על־פי שכל ה־מללאח הישן של העיר מכנאס שאותו עזבה ובאה, הגויים שתפסו את הבתים בהם גרו אז היהודים הם, מכבדים מאד את הקברים הנמצאים בתוך הבתים, גם מסיידים אותם מפעם לפעם ומאמינים כי אלה קברות צדיקים יהודים. על אחד הקברים הנמצאים שם, סיפרה לי שקרה נס עם בחור צעיר שנולד בעיר, היגר לארה״ב, ונסע במיוחד למרוקו, על־מנת להשתטח על קבר אחד הקדושים הקבור במללאח הישן של מכנאס.

על הקדושים הקבורים בבתים ובחצרות הבתים, קיימות גירסאות שונות. יש אומרים כי אלה נרצחו על־ידי ליסטים ישמעאליים שהיו פולשים מדי־פעם ל״מללאחים״, רוצחים וגם שוללים את התושבים מרכושם והיהודים לא היו מספיקים לקבור את מתיהם, או היו פוחדים לצאת החוצה והעדיפו או אולצו לקבור את הנרצחים בתוך הבתים. אחרים גורסים כי בעקבות אסונות טבע, רעידות אדמה או מגפות, מתו המונים ונקברו בבתים. יש גם שהרחיקו לכת והם הרוב האומרים כי הקדושים הקבורים בבתים, הם "חכמים דל כולל" (שדרי״ם) שבאו מארץ הקודש לאסוף כספים לטובת עניי ארץ־ישראל, ומתו שם ונקברו בתוך הבתים. הקדושים הקבורים בעיירות שבדרום מרוקו או בכפרי האטלאס, רובם התגלו לאנשים באמצעות חלום ובו ציינו היכן הם קבורים, את מקום קבורתם המדוייק וכו׳, אבל במכנאס, לא היה אף מקרה של קדוש שנתגלה למישהו על־ידי חלום . כל הגירסאות שהובאו הינן הערכות בלבד ויש צורך לבדוק ולחקור את סיבת הקבורים בחצרות הבתים באופן יסודי. הנשים נהגו לסייד את הקברים בערב ראש החודש, במיוחד של חודש תמוז, כאשר כל אשה עלתה לבית העלמין עם דלי סיד ביד ודלי מים וסיידה את קברי יקיריה וקרוביה.

יהדות המגרב-רפאל בן שמחון-עמוד 88

יהדות המגרב-רפאל בן שמחון-מסורות ומנהגים במחזור השנה

ברכת הלבנה

כל המברך על החודש בזמנו,

כאילו מקבל פני שכינה (סנה׳ מב, ע״א).

לראש החודש מתווסף טכס ״ברכת הלבנה״. במרוקו נהגו לקדש את החודש ולברך את ״ברכת הלבנה״ רק במוצאי־שבת ורק לעתים רחוקות ברכו באמצע השבוע בימות החול, מפני שעדיין שורה על האדם הנשמה היתרה אחר יום המנוחה, כאשר כל אחד עוד לבוש בבגדי שבת, ודומה לאדם היוצא לקראת המלך.

אין מקדשין הלבנה לא בשבת ולא ביום טוב, לא קודם ט׳ באב ולא קודם יום הכיפורים, אפילו אם ראש החודש חל ביום רביעי, טכס ברכת הלבנה התקיים במוצאי־שבת ולא חיכו כל־כך עד יום ט׳ לחודש כמו שאנו עושים פה בארץ. בכל בית־כנסת היה תמיד נר שעווה ארוך שנשאר מיום הכיפורים והשתמשו בו בכל ליל מוצאי־שבת להבדלה ולקידוש הלבנה, למשך כל השנה. ההורים נהגו לתת לכל אחד מהילדים, נר אחד קטן, ואלה החזיקו אותו ביד בעת ברכת הלבנה.

רושמי רשומות מצאו רמז בתורה, כאשר האדם לובש בגדים נאים בשעת ברכת הלבנה: ״חמש חליפות שמלות״ (בראשית, מה, כ״ב). המלה הראשונה חמש בראשי תיבות היא-חודש, מועד, שבת (חליפות שמלות תחליף את בגדיך בשלושת המאורעות).

דור מלך ישראל חי וקיים

בחידוש פני הלבנה ראה עם ישראל את חידוש פני העם שעתיד להיגאל ולשוב לארצו, ועל־כן אומרים בתוך הברכה:

"וללבנה אמר שתתחדש, עטרת תפארת לעמוסי בטן, שהם עתידים להתחדש כמותה. בעת קידוש הלבנה נהגו לקרוא בהתלהבות עצומה את הקריאה הנלהבת והמעולפת, את המלים דוד מלך ישראל חי וקיים, ג׳ פעמים והוא גימטריה של ״ראש חודש״, כן תקנו לומר ברקידה ובשמחה ג׳ פעמים.

כשם שאנחנו מרקדים כנגדך ואין אנחנו יכולים ליגע בך, כך אם ירקדו אחרים כנגדנו להזיקנו, לא יוכלו ליגע בנו, ולא ישלטו בנו ולא יעשו בנו שום רושם כלל״.

בסיום ״ברכת הלבנה״, נוהג הרב של בית הכנסת, או אדם זקן ומכובד לברך את כל הקהל שהשתתף בברכת הלבנה, כן מברך בהזדמנות זו את פזורי־ישראל בכל מקום שהם, ובסיום הברכה באפלת הלילה, לאור הירח, מברך איש את רעהו בברכת ״שלום עליכם, שלום עליבם״, וחוזרים הביתה בלב שמח ובטוב לבב נפרדים .

יהודי תוניסיה נוהגים לפני שנפרדים, מביטים המברכים בירח וקוראים שלוש פעמים ״יצחק״, שכן הירח הוא סמלו של יצחק אבינו (מנהגים עמ׳ 80)

אין לשתות מים בשעת התקופה

לפי האבודרהם יש ארבע תקופות בשנה, בהן נזהרים מלשתות מים בעיתות מסויימות של התקופה משום סכנה; שלא ינזק האדם ויתנפח, והן: תקופת ניסן, תקופת תמוז, תקופת תשרי, תקופת טבת.

יש אומרים שארבעה מלאכים ממונים על המים בארבע תקופות אלו. כל אחד ואחד בתקופתו וכאשר הם מתחלפים, כשזה יוצא וזה נכנס, עומדים המים בלי שמירה.

ח. ז. הירשברג סובר: ״כי בארבע התקופות, היינו שעת חילופי עונות השנה אסור לשתות מים. התשובות באות בשמו של רב האי ויש להניח שהופנו לצפון־אפריקה. דעה זו קשורה אולי באמונה, כי עיתות אלה מועדות להשבעות העלולות לגרום אסונות, ייתכן, שגם השאלות בעניו מנהגים בברכת האור ובקידוש באו מצפון־אפריקה״.

במרוקו נזהרו אם־כן בחודש תמוז מלשתות מים מכל כלי הבא ליד,אלא מכלי מיוחד מחרס, שהוא בעצם כד מחרס, הנקרא בערבית־ יהודית "אלקללא, או אל-ג'רראף"  . כמעט בכל משפחה יהודית במרוקו היו שני הכלים הללו בבית, ובתוכם נהגו להניח שלושה מסמרים, או סכין קטנה, שגם הידית שלה ממתכת, למים האלו הוסיפו מין עיטרן שחור הנקרא בערבית "אללאטוך". היו שחששו ונזהרו שלא לשתות בכלל באמצע הלילה, וכמובן הכל יוחס לרוחות ולשדים. ועוד מביא אבודרהם:

״וכתב החכם בן־עזרה: שאלו חכמי קירוואן לרבנו האיי: למה נהגו ישראל הדרים במערב להישמר שלא ישתו מים בשעת התקופה, והשיב כי ניחוש בעלמא הוא, בעבור שהוא תחילת השנה או תחילת רביעתה ולא ירצו לשתות מים שימצאו חינם, על־כן יאכלו בה כל מתוק להיות שנתם מתוקה, ואני אומר: מתוקה שנת העובד השם, הבוטח בו לבדו, והנה היודעים תקופת האמת לא אמרו כי תזיק לאוכל ולשותה, ודבר הניפוח־־שיחת הזקנות״.

״נוהגים העולם להניח בשעת התקופה, ברזל על כל המשקים ועל מאכלים ומשקים מבושלים או כבושים ומלוחים אין מניחים שום דבר, כי אומרים שאין לחוש במבושל וכבוש ומלוח משום תקופה״ שפתי־כהן, סימן, ק׳ו). וטעם שבארבע תקופות השנה עושים שמירה בברזל, כי ברז״ל בראשי תיבות בלהה, רחל, זלפה, לאה. (דעת משה, פר׳ בלק).

סעודת ראש חודש

חסידים ואנשי־מעשה נהגו לכבד את יום טוב של ראש חודש, במיוחד את ליל ראש החודש, באורות ובתבשיל נוסף. רוב העם, ההמונים מוסיפים עד היום וגם כאן בארץ, את המאכל העממי ה״כוסכוס״. כשחל ראש חודש בשבת, כל משפחה מכינה קערת ״כוסכוס״ לכבוד המאורע. יהודי דבדו נוהגים לשחוט תרנגול לכבוד ראש חודש ועושים אח״כ זריית־דם (הזאת דם) על־סף הבית, זאת בנוסף לתבשיל הנוסף וכן הוספת נרות בבית. באמצע הסעודה של ליל ראש חודש, כל המשפחה מרימה כוסית וביחד אומרים בצוותא ובקול רם: ״ראש חודש לברכה, לחיים טובים ולשלום״. ברכה זו חוזרת ונשנית בתפילת ערבית של ליל ראש חודש, כאשר השליח ציבור גומר את הקדיש שלפני ״העמידה״, הקהל עונה ״אמן״ ומוסיף בקול רם וביחד את הברכה, זאת מעין תזכורת לקהל המתפללים, שלא ישכחו להוסיף את ״יעלה ויבוא״ בתפילת שמונה־עשרה. כמו כן, את תפילת ערבית פותחים במזמור ״ברכי נפשי״ (תהל קד) ובתפילת שחרית קוראים את ההלל ומברכים ״לקרוא את ההלל״.

יהדות המגרב-רפאל בן שמחון-עמוד 91

יהדות המגרב-רפאל בן שמחון-ראשי חודשים

צום ותענית דיבור

הנשים הזקנות הצדקניות נמנעו מלעשות כל מלאכה בראש חודש. הן לא תפרו, לא תקנו בגדים שנקרעו, או עיסוק כלשהו ״נשייא נהגין דלא למיעבד עבודה בריש ירחא״ – ״נשים נוהגות שלא לעשות מלאכה בראש חודש״ . לפי האגדה נקבע להן ראש חודש כחג, בשכר מה שלא רצו לתת נזמיהן לבעליהן לשם עשיית העגל (פרקי דרבי אליעזר, פר׳, מ״ה). אומרים גם, כי רחל אמנו ציוותה לנשים לשמור את יום ראש חודש וזה נרמז בראשי־ תיבות של תפילת המוסף לראש חודש: ״ראשי חודשים לעמך־נתת״ (מדרש קדמות של החיד״א).

רוב הנשים הזקנות נהגו גם לצום בערב ראש חודש ומנהג זה עודנו קיים בקרב אחדות מיוצאי צפון־אפריקה עד היום, וגם בארץ.

גם החסידים ואנשי מעשה ראו ביום ראש חודש כיום חזרה בתשובה.

עד היום יש מהם שנוהגים לצום בערב ראש חודש וגם לעשות ״תענית דיבור״, לקרוא שלוש פעמים את כל התהלים, וכן לקרוא בזוהר ולומר תפילות ותחינות מיוחדות, ואחריהן קוראים את העקדה בצוותא ובקול רם, מתפללים מנחה ואחרי תפילת שמונה־עשרה קוראים שוב ״יהי רצון״ מאוד ארוך ומיוחד ומסיימים בפיוט ״יה לך עיני נשאתי״ מאת רבנו יוסף עקרה, תלמידו של ר׳ חיים ויטל.

שמחות מתחילות בראש חודש

כל המחצית הראשונה של החודש היא טובה להתחלת שמחה או דבר כלשהו: חנוכת בית, פתיחת עסק, אירוסין או נישואין, משום שאומרים, שראש חודש הוא יום זכות וסימן טוב לישראל מראש החודש עד החמישה עשר בו. המחצית השנייה של החודש, יש בה ימי חובה ואין סימנה עולה יפה, כי בהם הלבנה הולכת ומתמעטת.

״שבת מברכים״

בקהילות המגרב, בשבת הסמוכה לראש חודש, אחרי קריאת התורה, מברכים את החודש. כל הקהל קורא ביחד ובקול־רם את ״יהי רצון״ המובא בסדר רב עמרם גאון: (ה) ״יהי רצון מלפני אלהי השמים, לכונן את בית חיינו, ולהשיב שכינתו לתוכו, במהרה בימינו ואמרו אמן:

יהי רצון מלפני אלהי השמים, לרחם על פליטתנו, ולעצור המגפה, והמשחית והחרב, והשבי, והביזה מעלינו, ומעל עמו ישראל ואמרו אמן:

יהי רצון מלפני אלהי השמים לקיים לנו את כל חכמי ישראל, הם ונשיהם ובניהם ותלמידיהם, בכל מקומות מושבותיהם ואמרו אמן:

יהי רצון מלפני אלהי השמים, שנשמע ונתבשר בשורות טובות, בשורות ישועות ונחמות, מארבע כנפות הארץ ואמרו אמן:

השליח ציבור חוזר על ״יהי רצון׳ האחרון ואח״כ קורא בהתרגשות רבה, ברטט ובחגיגיות את:

מי שעשה נסים לאבותינו וממצרים גאלם, הוא יגאל אותנו וישיב בנים לגבולם. בסימן טוב, יהיה לנו ראש חודש (פלוני) ביום (פלוני ופלוני) יחדשהו הקב״ה עלינו ועל כל עמו ישראל בכל מקום שהם לטובה ולברכה, לששון ולשמחה, לישועה ולנחמה, לפרנסה טובה ולכלכלה, לשמועות טובות ולבשורות טובות, לגשמים בעיתם ולגאולה קרובה ואמרו אמן.

יש לציין שכל טכס ברכת החודש נערך כאשר כל ציבור המתפללים יושב במקומו ולא עומד בשעת קידוש החודש. אח״כ, הרב מברך את כל הקהל וכלל עם ישראל. לפני ראש חודש אב, הקהל לא קורא את ״יהי רצון״, במקומה קורא פסוקי נחמה אלה:

מחדש חודשים, יקבץ קדושים, אנשים ונשים, לעיר הבנוייה, ויהיה זה החודש, לטובה יחדש, ורצון יצו אל, רב העליליה.

בכסא ליום חגנו

אף כי בכל שבת הסמוכה לראש חודש, מקדשים את החודש לבד מן השבת שלקראת חודש תשרי, שבה אין מברכים אותו כלל, לפי שנאמר בו: בכסא ליום חגנו דהיינו: שיהיה יום הדין מכוסה מפני השטן המקטרג, שלא ידע אימתי חל ראש השנה ולא יקטרג על עם־ישראל.

הצומות

כאשר יש תענית ציבור, רב בית הכנסת מכריז עליו אחרי קריאת התורה, חוץ מצום תשעה באב, ואומר:

אחינו בית ישראל שמעו: צום (פלוני) יהיה ביום (פלוני) יהפוך אותו הקב״ה לששון ולשמחה כדכתיב: כה אמר ה׳ צבאות: צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו.

הנשים ב״שבת מברכים״

הנשים שלא נהגו לבקר בכל שבת בבית־הכנסת, הקפידו בשבת מברכים וביקרו. יש לציין כי ביקורי הנשים בבית־הכנסת לא היה לשם השתתפות בתפילה כי לא ידעו קרוא וכתוב. הן ביקרו בבית־כנסת רק כדי לראות ספר תורה, לנשקו ולבקש רחמים וברכת רפואה שלמה על החולים, במיוחד כאשר הרב עשה ״מי שברך״ לקהל אחרי ברכת החודש, לכן רובן ביקרו בשבת זו בבית־הכנסת.

חודש חודש יביע אומר

כל ראש חודש הוא יום טוב ונחשב בעם היהודי כ״חג״. הזוהר מעלה אותו למעלת השבת (פרש׳ אחרי מות), וכל אחד משנים־עשר חודשי השנה מקפל בתוכו את החליפות והתמורות שבטבע, שתהיינה במשך החודש החדש הבא עלינו לטובה.

כדי לדעת אם החודש החדש הנכנס, יהיה טוב או רע לעם או למנהיגיו, אם בחודש מסויים ימות איזה מלך או תהיה מלחמה בין מדינה לרעותה, הולכים איפוא לפי הברקים והרעמים וכו'.

בראש חודש ניסן, אם יהיו רעמים־יהיה שובע גדול ושלום בין מלכים ואם ביום יהיו רוחות יקפאו המים והשעורים יפסידו.

בראש חודש אייר, אם יהיו רעמים – ירבו הענבים והזרעים, ואם יפול כוכב, חושך יהיה בעולם וירבה השלג ותהיה מלחמה בארץ ההיא, ואיש גדול יאבד והאניות תטבענה בים הגדול.

בראש חודש סיון, אם ירעים יהיה טוב לכרמים ולתמרים ובארץ יהיה חם, ואם יהיו בו ברקים, אז ירבה המטר.

בראש חודש תמוז, אם ירעים, יהיה טוב לדבש ולחיטים, ואם יהיה בו ביום מטר או ברד, יהיה חולי וימות איש גדול, ואם נראתה בו הקשת, ירבה המלח ויחסרו המים הרבה.

בראש חודש אב, אם ירעים, תפסיד התבואה, ואם נבלע בו השמש תהיה השנה טובה וימות איש גדול.

בראש חודש אלול, אם ירעים, ימות איש גדול, ואם ביום ראש חודש יהיה ענן תהיה צרה בעולם ואם ידרוך כוכב ויתן אור גדול תחסר התבואה.

בראש חודש תשרי אם ירעים, ימות איש גדול, ואם בראש חודש יהיה ענן, תהיה צרה בעולם וירבה הברד.

בראש חודש חשוון אם ירעים, ירבו העננים ויפלו פירות האילן, ואם יהיה בו ברק ירבו החיטים, אם נבלע בו השמש ימות איש גדול.

בראש חודש כסלו אם ירעים, יצליחו הזרעים והפרות, ואם תנוב הארץ יהיה מוות בבהמה במקומות הרבה.

בראש חודש טבת אם ירעים, תצליח התבואה ויהיה שלום בארץ ההיא.

בראש חודש שבט אם ירעים, ימות איש גדול באותה מדינה והפירות יצליחו.

בראש חודש אדר אם ירעים, תהיה מהומה בעולם ויגידו בני אדם דברים בטלים, ואם נראתה הקשת תהיה רוח חזקה מעת־לעת ויהיה הקור חזק והחיטים יצליחו.

כל זה נאמר בראש החודש, אבל בשאר הימים של החודש אין להם משפט.

מנהגים

בראש חודש התינוקות של בית רבן למדו רק חצי־יום. המלמד היה משחרר את התלמידים בצהריים.

ביום ראש חודש לא נהגו לשלוח הילדים הקטנים לגלב להסתפר, ולבנות לא נתנו לגזוז את הצפרניים, כי זה לא סימן טוב לקטנים.

גם יהודי לוב מקפידים שלא להסתפר בראש־חודש. הם מאמינים שתספורת ביום זה עלולה לגרום סכנה לנשותיהם.

חודשים מלאים וחסרים

החודשים המלאים בני שלושים יום הם: ניסן, סיון, אב, תשרי, שבט ואדר ראשון בשנה מעוברת. חודשים אלו הם תמיד מלאים, כלומר בני שלושים יום.

חודשים חסרים בני כ״ט יום

החודשים: אייר, תמוז, אלול, טבת, אדר (הסמוך לניסן)־־חסרים תמיד והם בני עשרים ותשעה יום.

שנה שלמה, חסרה, כסדרה

החודשים מרחשוון וכסליו הם: פעמים מלאים ופעמים חסרים. השנה שבה שניהם מלאים (בני ל׳ יום)־־נקראת ״שנה שלמה״. השנה ששני החודשים הנ״ל חסרים (כ״ט יום)־־נקראת ״שנה חסרה״.

יש וחודש חשוון חסר וחודש כסליו מלא, אז נקראת ״שנה כסדרה״ כלומר: כל החודשים באים לפי הסדר: אחד מלא ואחד חסר.

חודשים בני יום אחד או שני ימים

ראשי חודשים בני יום אחד הם: ניסן, סיון, אב, תשרי, שבט. ראשי חודשים בני שני ימים, הם: אייר, תמוז, אלול, חשוון, אדר ואייר.

כסליו וטבת־ על שתי הסעיפים

לחודשים כסליו וטבת, לפעמים שני ימים ראש חודש ולפעמים יום אחד

בלבד.

כשחשוון וכסליו שניהם מלאים־־לשניהם שני ימים ראש חודש. כשחשוון וכסליו שניהם חסרים־־לשניהם רק יום אחד ראש חודש. חשוון חסר וכסליו מלא־־לכסליו יום אחד ראש חודש ולטבת־־שני ימים.

ימים היכולים להיות ראשון לחודש

ראש חודש הוא ראשון לחודש. שני ימים ראש חודש־־ראשון לחודש הוא היום השני והוא עיקר לחשבון.

ראש חודש ניסן יכול להיות רק בימים א. ג. ה. ז בשבוע.

אייר—ב. ג. ה. ז בשבוע.

סיון־־א. ג. ד. ו.

תמוז־־א. ג. ה. ו.

אב־־ב. ד. ו. ז.

אלול־־א. ב. ד. ו.

תשרי־ ב. ג. ה. ז.

חשוון־ב. ד. ה. ז.

כסליו־־א. ב. ג. ד. ה. ו.

טבט־־א. ב. ג. ד. ו.

שבט־ ב. ג. ד. ה. ז.

אדר—ז. ב. ד. ו.

בשנה מעוברת־־הראשון לחודש אדר א חל בימים ב. ד. ה. ז. והראשון לחודש אדר ב׳־־בימים ז. ב. ד. ו. (עפ״י סידור ״עבודת ישראל״)

יהדות המגרב-רפאל בן שמחון-ראשי חודשים-עמוד -96

הימים הנוראים אצל יהודי מרוקו – רפאל בן שמחון

%d7%99%d7%94%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%92%d7%a8%d7%91-%d7%a8%d7%a4%d7%90%d7%9c-%d7%91%d7%9f-%d7%a9%d7%9e%d7%97%d7%95%d7%9fתודה מיוחדת אני חב לידידי ורעי שאול טנג'י הי"ו בבריאות טובה באריכות ימים וכתיבה פוריה, אשר ארח אותי ואת זוגתי שתחיה אצלם בבית ובהזדמנות זו, מסר לי כמתנה ספר זה המובא לפניכם ועוד ספרים אחרים…שחלקן כבר החילותי בפרסומם…

מר רפאל בן שמחון מחבר הספר יהדות מרוקו, יליד העיר מכנאס. כיהן בקול ישראל כעורך, כתב וקריין בשפה המוגרבית. עוסק בפולקלור ומנהגים של יהודי מרוקו, השתלם בנושא באונירסיטה העברית ופרסם מאמרים בנושא…

פרק תשיעי – הימים הנוראים   

הימים הנוראים

אני לדודי ודודי לי(שהש״ר, ו. ג)

חודש אלול

אלול־החודש השישי למנין ישראל בתקופה המקראית והשנים־עשר למנין בריאת העולם. מזלו: ״בתולה״ על־שם הכתוב : ״שובי בתולת ישראל״ (ירמיה לא־כא).

חודש אלול נקרא: ״חודש התשובה״ וגם ״חודש הרחמים והסליחות״ על שום שמראשית חודש זה ועד ערב יום הכיפורים, נוהגים לקום באשמורת הבוקר לומר סליחות ותחנונים ולתקוע בשופר כדי לעורר את הלבבות. רמז לזה: ״עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם.״ . . .

הבריות רגילים לומר: ״בחודש אלול גם הדגה שבמים רועדת מאימת יום הדין המתקרב״ וחז״ל אומרים שאלול הוא החודש שעם ישראל מתרפק על אביו שבשמים, בפרקם את המילה: ״אני לדודי ודודי לי״ (שיר השירים ו, ג)). אלה הס ימי הפקודה ומי לא יתפלץ לקראת בואם?

יהודי תוניסיה מכניס את חודש אלול בשם ״איימת הסליחות״ (ימי הסליחות).

הסליחות במרוקו

החל מראש־חודש אלול, כלומר ארבעים יום לפני יום הכיפורים, מתחיל היהודי המוגרבי לקום באשמורת הבוקר, לומר את הסליחות הנמשכות עד ערב יום כיפור. שכונת ה־מללאח לובשת דמות שונה מאשר בימות השנה. כל אחד מתחיל להכין את עצמו לקראת יום הדין הלא הוא יום ראש־השנה.

בחודש זה מתרוצצים בסמטאות ה־מללאח המון רוכלי ספרים עם ״מחזורי הימים הנוראים״ בידיהם ומכריזים על מרכולתם בקולי קולות. אלה יהודים שבמשך השנה מחליפים מקצועות לסירוגין: לפני חג החנוכה מוכרים ״חנוכיית״ מפח לבן או מפליז, לפני פורים, ״מגילות אסתר״, לפני פסח ״הגדות של פסח״, בימים הנוראים ״מחזורי התפילות״, סידורי סליחות, ״אוראק לעסל״ (דפי דבש) ולאחר יום הכיפורים נהפכים ״למקשטי לולבים״.

הערת המחבר :  ״אורקת לעסל״(דף של דבש). זהו דף מיוחד עליו מודפס ״סדר ראש השנה״, זאת כדי להקל עלאלה שאין להם מחזור התפילה. בדף הזה יש כל ההסברים ולפעמים גם הקידוש של ליל ראש השנה.

הערת המחבר :יהודי מרוקו נוהגים עד היום לקשט את הלולב בחוטי משי או חוטי רקמה זהובים, זאת כדי לתת הידור נוסף למצווה חשובה זו וכדי לקיים את הכתוב : ״זה אלי ואנוהו. (שמות טו, ב)

הסליחות במכנאס

החל מראש־חודש אלול, אורח חיי השכונה היהודית לובש צורה חדשה, כל דיירי השכונה מתחילים להכין את עצמם לקראת היום הגדול והנורא, הלא הוא ראש־השנה. מחודש אלול, כל אחד חוזר בתשובה, מתחילים להתפלל יום־ יום עם הציבור באריכות יתירה ובתוספת של כמה מזמורי תהלים ובקריאה בכוונה גדולה, של המזמור : ״לדוד אורי וישעי״ (תהלים כז), כל אחד נותן עתה את דעתו ולבו ללימוד ולתפילה, היראים נשארים אחרי התפילה לקריאת ״קבע היום״. בחודש זה נבדקים סידורים אם לא נתלש מהם איזה דף, בודקים תפילין, ציציות, מזוזות וכל אחד מפשפש במעשיו ומבקש לו סניגור ומליץ יושר בתשובה וצדקה וגם בזכות אבות.

במשך כל החודש, בשעה שתים אחר חצות וכבר האורות נדלקים בחלונות הבתים והתכונה מרובה בכל מקום, יותר משאר יתר ימות השנה . בני הבית כבר נעורו משנתם, בסמטאות ה־מללאח התנועה רבה מאוד, הורים עם ילדיהם רצים אצים לבית־הכנסת לומר את הסליחות. רובם הולכים בחשכה ופנסים (פ׳נאראת) בידיהם כדי להאיר את דרכם.

הערת המחבר : פ׳נאר (ביחיד) ובריבוי, פ׳נאראת, הם פנסים עשויים מפח לבן, יש להם ארבעה צדדים מזוגגים לפעמים בזכוכית צבעונית. בפנים הפ׳נאר, תקוע נר לבן. אנשי חברת רשב״י (החברה קדישא) נהגו להשתמש בפנסים האלה בהילולות ובטכסים דתיים.

זיכרון אחד מן הילדות הרחוקה במכנאס עדיין טבוע בזכרוני וצף ועולה בדימיוני בימי הסליחות והוא דמותו של הישיש המקובל ר׳ יוסף אלקובי ז״ל, אשר בעיני היה נראה כבן מאה שנה ויותר. הסליחות ב־מללאח הישן, התקיימו תמיד ברחוב אל־עטארין.

הערת המחבר :    ר׳ יוסף אלקובי ז״ל, חסיד ומקובל, נולד במכנאס, כל שנות חייו באהלה של תורה וכמעט לא היה יוצא מבית המדרש. היה מרפא חולים והצטיין בכתיבת קמעות. נפטר בשנות הארבעים של המאה הנוכחית, זקן ושבע ימים. ראה עליו בפרק ״תעניות״.

שעה אחרי חצות וכבר היה ר׳ יוסף משוטט בעצמו בשכונה, מעיר את האנשים, דופק על דלתות הבתים על־אף גילו המופלג וזועק: קומו לסליחות! קומו והתייצבו לעבודת הבורא.

הייתי אז כבן עשר, אולי פחות, והייתי מצטרף אל הקמים לסליחות ועל אף היותי יתום משחר נעורי, לא הייתי מתעצל ויוצא על־אף שהאפלה בחוץ הייתה מחרידה, פנסי הרחובות עמומים מאוד ולא רואים דבר מסביב, לפעמים היה מנצנץ כוכב בודד בשמים ועובר כהרף עין, ואז מי שיודע לכוון את הרגע הזה; כל משאלות לבו תתמלאנה, כי יודעי־חן אומרים, שזו ״שעתא דרעוין׳ וכך ניסו תמיד לעשות.

בדרכי מהבית לסליחות, הייתי שומע פה ושם פסיעות עמומות של יהודים זקנים ההולכים בחשיכה לבית־הכנסת כשהם מזמרים בלחש, מזמורי תהלים, לא הייתי יכול להשיג אותם, כי הם הלכו בחיפזון ובתוך החשיכה, הייתי לא פעם נתקל ״בקדירות חימר״ שחורות ומלאות תירס שבעליהם הוציאו אותם מתנור השכונה וסדרו אותם על־יד חנויותיהם ע״מ למכור בבוקר את התירס שבתוכם לאחינו בני ישראל.

מנהג זה היה קיים בכל ימות השנה, בחורף מכרו ״בלוט״ (פרי עץ האלון), ובקיץ את התירס. מוכרי התירס והבלוט היו חייבים לשים אותם בתוך קדרות גדולות הנקראות בערבית־יהודית ״גנבור׳את״ בריבוי, וביחיד ׳׳גנבורא״.

את הקדרות הללו העבירו לפנות ערב לתנור השכונתי ובשעה שתים אחר חצות, בלכתם לסליחות, הוציאו אותן מהתנור, העמידו אותן על־יד חנויותיהם הנמצאות בחצר הרחבה של השכונה, הלא היא " אל גארא דססוק " כשהן נשענות אל הקיר, כך אותן קדרות היו מקבלות צורה, כאילו בני־אדם נשענים אל הקיר. בגמר הסליחות, אותם יהודים היו הראשונים היוצאים מבית־כנסת ובחופזה, כדי להספיק למכור את התירס שבתוכן לילדים. הקדרות השחורות הללו היו נראות לנו אנו הילדים כמפלצות, בלכתנו לסליחות וחשבנום תמיד ל״ג׳נון״ (מזיקים) וזהו הפחד הגדול שהיה נופל עלינו בראותינו אותן. פחד ואימה היה נופל עלינו כי הקדרות היו כל כך שחורות מרוב הפיח שנדבק עליהן במשך הזמן וכל עוד רוחנו באפנו, היינו אצים רצים עד שמגיעים לסליחות מבוהלים ורועדים

הימים הנוראים אצל יהודי מרוקו – רפאל בן שמחון

תודה מיוחדת אני חב לידידי ורעי שאול טנג'י הי"ו בבריאות טובה באריכות ימים וכתיבה פוריה, אשר ארח אותי ואת זוגתי שתחיה אצלם בבית ובהזדמנות זו, מסר לי כמתנה ספר זה המובא לפניכם ועוד ספרים אחרים…שחלקן כבר החילותי בפרסומם…

יהדות המגרב-מגלב רצועהמיד בהיכנסנו לבית־הכנסת, והנה בפנים עומדים יהודים צפופים, רובם מדלת העם, וכן " יהודי אוזה ערוס " כפי שכונו בקרב הקהילה, וגם בעלי מלאכה למיניהם, חנוונים, חייטים וסתם עמך. בין כל אלה, עומד לו הרב הישיש, ר׳ יוסף אלקובי, עטוף בטלית וקורא בקול חנוק וצרוד:

״ישן אל תרדם, ועזוב התלהלהן, הרחק מדרכי בני אדם, ושור דרכי גבוהן,

מה לך נרדם, קום קרא אל אלהיך "

הערת המחבר : יהודי ״אוזה־ערוס״, הם יהודים שעסקו בחקלאות. הם היו אנשים מאוד בריאים וכולם היו אנשי חברת רשב״י (החברה קדישא). הם נקראו יהודי ״אוזה־ערוס״ מפני שפניהם היו עליזים ושוחקים, כפני החתן (ערוס בערבית, חתן). יהודים אלה נהגו להשכים קום בבוקר.

בשעה זו, כל הלבבות מתעוררים ומתלהבים, אפילו כוסות הזכוכית הגדולות התלויות בתיקרת בית־הכנסת, משתלהבות עם המתפללים. קולותיהם של עמך בני ישראל הולכים וגוברים ברגש סוער, שוועת עניים נלהבים בוקעת ועולה לשמים ובקצב אחיד מגיעים ל״ויעבור״ ואז צועקים כולם ביחד.

״ה׳ הי׳, אל רחום וחנון, ארן אפיים ורב חסד ואמת, נוצר חסד לאלפים, נושא עון ופשע וחטאה ונקה״ .

ובאותו רגע, באמצע ״ויעבור״, התוקע הזקן שלמה כלפון, איש החברה קדישא, חברת רשב״י, אדם מוכר ומכובד בשכונה בשל מעמדו בחברה כ״מוקדם בחברה״, תוקע בכל נימי כוחו בשופר.

״מוקדם החברה״, הוא הסגן של נשיא ראש חברה קדישא

הרגעים המרגשים ביותר של הסליחות הם רגעי הפזמונים:

״אנא כעב זדוני תמחהו, וסלחת לעווני בי רב הוא״, או הפזמון: ״רחום וחנון חטאנו לפניך רחם עלינו״, פזמון עצוב, הנאמר בצוותא מפי כל המתפללים.

ניגון הסליחות הולך וגובר. אנחות מעומק הלב של המתפללים מתפרצות ומתערבבות עם הבכי של שליח ציבור הישיש ר׳ יוסף אלקובי, וכולם במקהלה עונים: ״עננו אבינו, עננו!, עננו בוראנו, עננו!, עננו רחום וחנון עננו! וכך נמשכות הסליחות עד ערב יום כיפור, כי אז כל בני הקהילה, נער וזקן קמים בלילה האחרון ומשתתפים, באמירת הסליחות האחרונות.

תיקון כרת

כדי להרבות בזכויות, נהגו בכל מוצאי־שבת של חודש אלול, לעשות ״תיקון כרת״, היינו, לימוד כל הלילה, עד אור הבוקר. הלימוד היה נערך בדרך כלל בבתי הגבירים והמארח היה מספק ביד רחבה לכל המשתתפים: קפה, תה וכיבוד קל. תלמידי־חכמים מיעוטי יכולת זכו גם במתת־כסף מאת המארח וגם הם זיכו אותו ב״מי שברך״. המדקדקים נהגו ללכת למקווה אחרי ה״תיקון׳ לפני שהתפללו תפילת שחרית. ראוי לציין כי מנהג ״תיקון כרת״ התקיים כל ליל שישי, היראים ואנשי מעשה קיימוהו באופן סדיר וקבוע כל השנה.

פזמוני הימים הנוראים הם חביבים על יהודי מרוקו ובמיוחד של הסליחות עד שאחדים תורגמו לשפה המוגרבית, זאת כדי להקל על אלה שלא הבינו אותם. הנה לפנינו חלק מהפזמון " אליל ה' נשאתי את עיני " מתורגם לשפה המוגרבית – עתיקה….

סדר התרת נדרים לפי מנהגי יהדות מרוקו – רפאל בן שמחון

%d7%99%d7%94%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%92%d7%a8%d7%91-%d7%a8%d7%a4%d7%90%d7%9c-%d7%91%d7%9f-%d7%a9%d7%9e%d7%97%d7%95%d7%9fסדר התרת נדרים

במשך הדורות קיבל ראש־השנה צורות ודפוסים משלו וכל אחת מן התקופות הטביעה את חותמה עליו וכך נוספו לתוכנו מנהגים נוספים כגון ״סדר התרת נדרים״, ״סדר קדרת הירקות״, ״סדר תשליך״ ועוד.

טכס ״התרת נדרים״ הראשון נערך בעשרים לחודש אב, שהוא ארבעים יום לפני ראש־השנה. התרת נדרים השניה, בראש־חודש אלול, שהוא ארבעים יום לפני יום כיפור, בערב ראש־השנה וכן בערב יום הכיפורים לאחר הסליחות. אחרי תפילת שחרית עושים את התרת נדרים האחרונה. הטכס נערך בבית־ הכנסת לפני מנין רבנים. אם אין מנין רבנים, מסתפקים גם בשלושה רבנים המשמשים כעין בית־דין, לפניהם עומד קהל המתפללים לקבל התרה של נדרים, שבועות, חרמות ואיסרים שנעשו במשך השנה ושיהיו עתה בטלין ומבוטלין לא שרירין ולא קיימין לקראת השנה החדשה. אח״כ בית דין מכריז כלפי הנאספים שלוש פעמים:

כולם מותרים לכם! כולם מחולים לכם! כולם שרויים לכם! ״אין כאן לא נדרים ולא שבועות, לא קבלות ולא הסכמות, לא חרמים ולא איסורים, אכל יש כאן מחילה וסליחה וכפרה, וכשם שהסכימו והתירו לכם בית דין של מטה כך יסכימו ויתירו לכם בית דין של מעלה, וסר עוונכם וחטאתכם תכופר.

בגמר ההתרה מחלקים צדקה או סכום מסויים לבית־הכנסת, כ״דמי ההתרה״ ומיד אח״כ סרים הביתה כדי להתיר גם לנשים, אבל כאן מתחילות ״הבעיות״. מאחר ואחינו בני ישראל גרו תמיד בצפיפות (מספר משפחות בחצר אחת, עם מטבח ושירותים משותפים), לכן ריב ומדנים לא חסרו אף פעם בין דיירי הבתים ללא יוצא מן הכלל וערב ראש השנה היה היום המתאים להשלים בין הניצים, למחול ולסלוח על כל מה שהצטבר במשך השנה.

הערת המחבר : ״דמי ההתרה״-זהו מנהג חדש שאומץ פה בארץ ונתקבל ברצון. גבאי בתי־ כנסת גובים מכל מתפלל סכום מסויים, מוחלט ובזה מתבטלים כל הנדרים שנעשו במשך השנה. גם אלה שלא באים תדיר לבית־הכנסת משתתפים בשמחה במבצע התשלום הזה. את כל הכספים הנכנסים מההתרות, מועברים לישיבות.

הגברים נהגו אז לאסוף את הנשים השכנות הגרות באותה חצר ולדרוש מכל אחת מהן להשלים ולסלוח לשכנתה, אולם ברוב המקרים היה קורה שמרוב ויכוחים על סיבת הריב הראשון, היה מתפתח ויכוח חדש וחריף יותר אשר לפעמים היה מסתיים בריב רציני וחילופי דברים חריפים. הגברים גייסו את סבלנותם והשתדלו להחזיר את הסדר והשקט על כנם, כקדם.

בנוסף לסדר ״התרת נדרים״, היה גם סדר ״התרת קללות״ וחלומות רעים. היו גם קהילות שנהגו לערוך סדר ״נזיפה״ למקבל ההתרה כשהוא יושב על הארץ כמנודה. קהילות אחרות נהגו לערוך סדר ״פדיון נפש״ ואת כספי הפדיון חולק לעניי העיר ולנצרכים. בכמה קהילות בצפון־אפריקה, נהגו למסור הודעה לפני הרבנים בצורת ״אני מאמין בשלושה עשר עיקרים ובתורה שבעל־פה״.

יהודי לוב נוהגים שאחרי התרת נדרים, שוחטים תרנגולים בעד כל נפש, תרנגול לזכר ותרנגולת לנקבה.

סדר המלקות

אחרי ההתרה רבים נהגו ללקות בערב ראש־השנה ט״ל מלקיות ויש שהשאירו את זה לערב יום כיפור. האנשים שהתמידו לקיים את סדר קבלת המלקות, היו אלה שחיו כל השנה בכפרים הערביים וזאת לרגל מסחרם עם הגויים. בערבי החגים, יהודים אלה היו עולים העירה ומאחר והיו בדרך־כלל אנשים בריאים, הם היו המתנדבים הראשונים לקבלת המלקות.

מקבל המלקות היה פושט את בגדיו ושוכב חצי ערום על אחד הספסלים בבית הכנסת. שמש בית־הכנסת קשר לו את שתי ידיו, הימנית על השמאלית, כופף לו את ראשו בין זרועותיו ובשעת הקשירה קרא לפניו את הפסוקים:

מוסר ה׳ בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו, כי את אשר יאהב ה׳ יוכיח וכאב את בן ירצה״ (משלי ג, יא־יב).

הרב נוטל רצועת עור ומצליף על גופו של הנילקה לפי סדר מסויים ואומר: ״והוא רחום יכפר־עוון ולא ישחית והרבה להשיב אפו ולא יעיר כל חמתו (תהלים עח, לח)״. בגמר המלקות מוסיף הרב ואומר : וסר עוונך וחטאתך תכופר:

כל־כלי יוצר עליך לא יצלח וכל־לשון תקום־אתך למשפט תרשיעי, זאת נחלת עבדי ה׳ וצדקתם מאתי נאום ה׳ (ישעיה, נד, יז).

מיד אחרי ״סדר המלקות״ הולך מקבלם למקווה לטבול כדי לקיים את הכתוב: ״באנו באש ובמים ותוציאנו לרויה״ (תהלים סו, יב).

סדר ראש השנה אצל יהדות המגרב…רפאל בן שמחון

יהדות המגרב- סדר ראש השנה

מנהגי ראש השנה אצל יהודי המגרב-רפאל בן שמחון

ראש השנה

ראש־השנה

תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.

חודש תשרי

שלושה שמות לחודש הזה: תשרי, ירח האיתנים, החודש השביעי .

מקור שם חודש תשרי, מאכדית־״תשרית״ שפירושו: התחלה. תשרי הוא גם החודש הראשון למנין השנה. מזלו של חודש זה מאזנים, כי בו מתאזנים היום והלילה. כמו־כן, לפי המסורת נדון העולם בחודש זה ומעשה בני אדם נשקלים בו. במקרא נקרא חודש זה גם בשם ״ירח איתנים״ על־פי הכתוב: ״ויקהלו אל המלך שלמה כל־איש ישראל בירח האיתנים בחג, הוא החודש השביעי (מלכים א, ח־ב). תשרי הוא החודש הראשון למנין בריאת העולם והחודש השביעי למנין יציאת מצרים. התורה קראתו בכל מקום החודש השביעי, לפי שהוא שביעי למנין החודשים שמתחיל תמיד מניסן. בדרך־כלל, המספר שבע הוא תמיד חביב וחכמינו אמרו: ״כל השביעיות חביבים למעלה״.

קביעת ״ראש השנה״

על התואר ״ראש־השנה״, מתחרים שני חודשים ־ניסן ותשרי, מי ביניהם יזכה ב״כתר״ זה ויעמוד בראש. החודש ניסן הוא ״ראש חודשים״ ואלו חודש תשרי הוא למעשה ״ראש־השנה״ אף על־פי שבתורה לא נזכר השם ״ראש השנה״. עם־זאת, חודש תשרי הוא גם ״ראש־השנה לשנים ולשמיטין, לנטיעות ולירקות (ראש־השנה, פרק א, משנה א).

הערת המחבר : המלה ״ראש השנה״ מופיעה פעם אחת ביחזקאל מ. א ולא מדובר שם על החג ממש, כי אם על תקופת החג. ״בראש השנה״ בעשור לחודש. בתורה הוא נקרא פעם ״יום תרועה״ (במדבר כט, א) ופעם ״יום זכרון תרועה״(ויקרא כג, כד). בספר נחמיה ח, ט) כתוב ״היום קדוש הוא, או יום אחד לחודש השביעי״ ולא ראש השנה, רק במשנה מצויין ״ראש השנה״.

ערב ראש השנה

ההכנות לראש־השנה הן בעיקר נפשיות, לכן היראים נהגו להתענות בערב ראש־השנה, זאת בהסתמך על המדרשים שזכות גדולה לו לאדם וזכות לו שיוותרו לו על שליש מעוונותיו. נהגו גם לעלות לבית החיים אחר המקווה ואחר סדר המלקות כדי להשתטח על קברי הצדיקים ולבקש רחמים, מסתפרים ומרבים בצדקה, בראש־השנה ויום הכיפורים היו שנהגו ללבוש בגדים לבנים, אך לא בגדים חדשים.

גם באלג׳יריה השכנה, אין לובשים בגד חדש בראש־השנה. (מנחה לאברהם).

ליל התנור

יהודי לוב נהגו שבליל ערב ראש־השנה וכן בליל ערב יום הכיפורים, עוד לפני שקיעת החמה, מטגנים ברחובות השכונה היהודית, סופגניות או לביבות הנקראות בערבית ״ספנז״׳ לביבות אלה נמכרות בכמויות גדולות מתחילת הערב ובמשך כל הלילה עד למחרת היום, כל ראש משפחה קונה כמויות ומביא לביתו ועקרת הבית מחלקת מהן לבני המשפחה הקרובים. לילה זה נקרא ״ליל התנור״.

כרטיסי ברכה

יהודי מרוקו לא נהגו להשתמש בכרטיסי ברכה בראש־השנה, אולם כאשר ועד הקהילה שלח אגרות או הוראות לבתי־כנסת לפני ראש־השנה, הוא חתם את האיגרת בתוספת הברכה ״תכתבו בספר חיים טובים ושלום״. גם כאשר מישהו שלח מכתב לקרובו, הוא ציין בראש האגרת ״לשנה טובה תכתב״

קבלת החג

תפילת ערבית

אוירת חג מיוחדת שרתה תמיד בשכונת ה־מללאח בימי החגים. כל רחובותיה לבשו צורה הדורה של חג. התושבים מלובשים בבגדי יום־טוב, הלכו בחיפזון לבתי־כנסת כשלצידם או מאחוריהם פוסעים ילדיהם, מלובשים אף הם בבגדי חג וכשהם נושאים תחת בית־השחי סידורים ומחזורים.

בימים הנוראים, כל בתי־כנסת המו מתפללים, זקנים וצעירים נפגשו כאן לתפילת שני ימי ראש־השנה, הלא הם ימי הדין בהם עומרים כל בני מרון, ולכן איש לא נעדר.

תפילת ערבית נפתחת בפזמון:

אחות קטנה תפלותיה, עורכה ועונה תהלותיה, אל נא רפא נא למחלותיה, תכלה שנה וקללותיה.

אולם בליל שני, נהגו בעירי מכנאס להתחיל שבמקום ״אחות קטנה״ התחילו בפזמון:

חון תחון על בניך לך שבים, ובפחד לפניך נצבים״…

ה״רנטא״ (ההכנסה)

בתי־הכנסת במכנאס היו רובם ככולם הקדש משפחתי מדורי דורות והבעלים התפרנסו מההכנסות או נעזרו באופן חלקי, ובתמורה, הם מילאו את התפקיד של שליחי־ציבור. לא נהגו למכור בכל שבת וחג את ״העליות לתורה״, במקום זה נמכרו העליות פעמיים בשנה, תחת השם ״רנט״א״ (הכנסה).

כמו־כן במרוקו לא נהגו למכור מקומות תפילה בימים הנוראים, גם לא שמעו אף־פעם על זה. תשלום ה״רנטא״ כלל הכל, גם שליח־ציבור ועוזריו, השמש ומסדר התפילות, ראו בתפקידם מטרה נעלה ומצוה גדולה ולא גבו כל תמורה או דמי־שירות מהמתפללים, זולת דמי ה״רנטא״, אולם כהכרת תודה מצד המתפללים, הקהל התנדב סכומי כסף לשליח־ציבור ולשמש בהזדמנויות שונות, בחגים ובשמחות כגון: ברית מילה, בר מצווה, חתונות וכדומה.

הערת המחבר : ״רנט״א״-מלה ספרדית שפירושה הכנסה. את העליות בשבתות ובמועדים לא נמכרו, זאת כדי לא לעשות הפסקות באמצע התפילה, לכן פעמיים בשנה, ביום האחרון של חג הפסח וביום הראשון של חג הסוכות נמכרה ה״רנט״א״.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר