מורשת יהדות מרוקו

פתיחת ההיכל של הפרנסה

את תפילת שמונה עשרה (העמידה) של הימים הנוראים, נהג ה״מסדר״ לאומרה בקול רם כאשר שאר המתפללים עוזרים לו בלחש, זאת כנראה כדי להוציא ידי חובה את אלה שאינם יודעים להתפלל.

את פתיחת ההיכל של הפרנסה לא נהגו למכור, הרב של בית־הכנסת אשר שימש בימים הנוראים כשליח ציבור, הוא שפתח בעצמו את ארון הקודש וקרא בקול בוכים, את המזמור ״לדוד מזמור, לה׳ הארץ ומלואה״ (תהלים כד), קהל המתפללים חזר אחריו בקול רם, בידיים פתוחות ובהתלהבות עצומה.

אולם כאן בארץ, יהודי מרוקו אימצו את המנהג של קניית זכות פתיחת ההיכל ומשלמים דמים מרובים בעד ״פתיחת ההיכל של הפרנסה״, הם מייחסים לה חשיבות רבה. הם יקנו את ״פתיחת ההיכל״ בכל מחיר בהאמינם כי פעולה זו ואמירת המזמור, מבטיחים לאדם, שלא יחסרו מזונותיו כל השנה.

בסיום התפילה, מברכים איש את רעהו בברכה ״תזכו לשנים רבות נעימות וטובות״. רבים מן המתפללים נשארים בבית־הכנסת אחרי תפילת ערבית וקוראים את המשנה – ״ראש־השנה, פרק א״. אחר־כך, באוירה עליזה ובמצב מרומם חוזרים הביתה, כל אחד מוקף בבני משפחתו, מוכנים לשבת מסביב לשולחן החגיגי ל״סדר ראש־השנה״ ולסעודת החג, כי כל אחד חייב להיות שמח וטוב־לב ואין יגון ואנחה בלילה זה, כדי לא לתת פתחון פה לשטן המקטרג על ישראל.

סדר ליל ראש השנה

בקרב רוב קהילות ישראל בעולם, נוהגים לאכול בליל ראש־השנה שורה של מיני ירקות ופירות המסמלים אושר וסימן טוב לשנה החדשה: לירקות אלו קוראים ״קדרת ירקות״. חז״ל נתנו סימנים שונים ל״סדר אכילת הירקות״ האלו, כמו ״תרד׳יי״, בר״ת- תמרים, רוגייא, דלעת, ירקות.. אחרים נתנו את הסימן ״קרכס״ת״, בר״ת- קרא, רובייא, פרתי, טלקא, תמר.

במשך הדורות התרחב מעגל זה של מאכלי ירקות ופירות ונוספו סוגים נוספים עם ברכות מתאימות. כל אכילת הירקות והפירות הם כאמור, כדי שהשנה תהיה מתוקה, לכן מתחילים את הסדר בדבר מתוק, כמו תמרים שהם גם מקבוצת שבעת המינים בהם נשתבחה א״י, אולם במרוקו, רבים נהגו להתחיל רק בתפוח עץ, שהוא לפי הקבלה, יותר רצוי.

במכנאס היו שנהגו להתחיל את הסדר מיד אחרי הקידוש. אחרים התחילוהו אחרי נטילת ידים והמוציא. ראוי להזכיר שבלילה זה, יין אדום לא יעלה על השולחן, כי אם יין לבן, כן נמנעים מלשתות משקאות חריפים, מאכלים חריפים כגון: פלפלים, צנון וכדומה, גם נמנעים מלאכול חמוצים מאכל ה״כוסכוס״ ^״, כי אם דברי מתיקה. בליל ראש־השנה, הסוכר ממלא את מקומו של המלח ואת פרוסת הלחם של ״המוציא״ טובלים בסוכר.

שבעת מיני ירקות (סבע כ׳דארי)

נשי המג׳רב היהודיות נהגו לכנות את ״סדר ראש השנה״, בשם ״סבע כ׳דארי״-שבעת מיני הירקות. הטעם הוא שהמספר שבע הוא חביב ומקודש וגם ראש־השנה נחוג תמיד בחודש השביעי.

אלה המתחילים בתפוח עץ, טובלים אותו לפני האכילה בצלוחית הדבש או בסוכר  ומברכים ״יהי רצון. . . . שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה. . . המהדרים בוחרים בתפוח בעל גוון אדום ולבן לרמז. . ״אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו (ישעיה, א. יח).

הערות המחבר : נוהג בחכמה, עמי ר, ערך ראש־השנה. ״אין אוכלין כוסכוס ואין טועמין צנונית בראש־השנה״.

מועד לכל חי, עמי קנד כותב שאין לטבול תפוח עץ בדבש, כי אם בסוכר, כי בעשרת ימי תשובה ראוי להחמיר שלא לאכול דבש.

שבעת מיני ירקות של משפחת משאש

לרב יוסף משאש זצ״ל היה סדר מיוחד משלו, אותו ירש מאביו ר׳ חיים זצ״ל עפ״י ספרו ״נשמת חיים״ וכך כותב:

בענין הסדר של לילי ראש־השנה, כדי לצאת כל הדעות וכל הספקות, נהגתי לקדש וליטול ידי ולברך המוציא ואח״כ לוקח מעט ענבים ומברך עליהם בורא פרי העץ כדי לפתור את כל פרי העץ, אח״כ לוקח פלח אבטיח או מלפפון ומברך בורא פרי האדמה כדי לפטור כל פרי האדמה שיש באותו סדר ואחר־כך עושה הסדר ככתוב במחזורים ומתחיל בתפוח עץ על־פי הקבלה ואומר יהי רצון השייכת לכל מין ואוכל וזו דרך ישרה. וכך מצאתי מנוח לכל הספקות.

הברכות על ״שבעת מיני ירקות״ של המשפחה, הן על: קרא ירוקה, קרא אדומה, אפונה, פולים, כרתי, סילקא, לפת.

על האפונה או אפונין, אומרים: יהי רצון. . . . ״שיכבשו רחמיך את עז אפך מעלינו ומעל כל עמך ישראל, ותפן אלינו ברחמים ושפוך חמתך אל הגויים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו״, אמן.

על הפולים – ״יהי רצון. . . . שיפלו אויביך ושונאיך וכל מבקשי רעתנו, תפול עליהם אימתה ופחד בגדול זרועך ידמו כאבן ותסמוך נפילתנו כדכתיב: סומך ה׳ לכל הנופלים וזוקף לכל הכפופים״.

על הלפת ־ ״יהי רצון. . . שילפתו דרכי אויביך ושונאיך וכל מבקשי רעתנו, ילפתו ארחות דרכם יעלו בתהו ויאבדו״ אמן.

יש עוד המוסיפים את הפסוק: ״למה פניך תסתיר, שהן ר״ת של ״לפת״, תשכח ענינו ולחצנו ".

פרי הדש

בליל שני של ראש־השנה, נוהגים לטעום פרי חדש שביכר זה עתה ומעדיפים במקרה זה את הזית שהוא עדיין מר, מברכים עליו שהחיינו ואומרים:

״יהי רצון. . . שיהיו מזונותינו מרורים כזית הזה ומסורים בידיך, ואל יהיו מתוקים כדבש ותלויין בידי בשר ודם: ואני כזית רענן בבית אלהים בטחתי בחסד אלהים עולם ועד״, אמן.

הרימון – פרי נוסף שרוב העם נוהג לטעום בליל השני של ראש השנה הוא הרימון, משום שמסורת עתיקה אומרת כי הרימון מכיל תרי״ג גרגירים, כמנין תרי׳׳ג מצוות, לפיכך מסמל הרימון את האדם מישראל והתלמוד מוסיף: ״אפילו ריקנים שבך מלאים כרימון (ברכות נז. עא)

שנהיה לראש ולא לזנב

מנהג לסיים את ״הסדר״ באכילת ראש איל, זכר לאילו של יצחק אבינו. אם לא נמצא ראש איל, לוקחים ראש כבש ובשעת הדחק, מסתפקים גם בראש תרנגול, אולם יהודי מרוקו לא יוותרו על ראש איל או לפחות ראש כבש וישלמו כל מחיר שיידרש מהם ובלבד שיזכו לברך ״שנהיה לראש ולא לזנב״, לכן היו משפחות שהיו מתארגנות ביניהן וקונות במשותף כבש ומחלקות את ראש הכבש ביניהן כדי שלא יפסידו את המצווה.

ריאה – יש גם הנוהגים לאכול את הריאה בראש השנה ולפני אכילתה אומרים:

ראה נא בעניינו וריבה ריבנו ומהר לגאלינו גאולה שלמה וקרובה למען שמך, והאר עינינו במאור תורתך, אמן.

אליה ־ לא קונים אליה בראש השנה מפני שהיא ״זנב כבשה״. אנו רוצים להיות דווקא לראש ולא לזנב.

ראשי־דגים – גם מקומו של הדג לא נעדר מעל השולחן בליל ראש השנה משום שמצווה לאכול דגים כדי לפרות ולרבות כדגים ״וידגו לרוב בקרב הארץ״ ועליו אומרים:

״יהי רצון שירבו זכיותינו כדגים״, אך יש הנמנעים מלאוכלם כמו המשפחות המיוחסות באלג׳יריה ולא מעלים אותם כלל על שולחנם, כי הדג נקרא גם ״דאג״ מלשון דאגה (נחמיה יג, מו). גם הגזר לא זוכה לעלות על שולחן ראש השנה, משום שהמילה גזר מזכירה גזרות. כ״כ יהודי מרוקו מחמירים ולא אוכלים בכלל חזרת, כי היא מביאה חרון־אף. גם האגוז לא אוכלים, משום דמוליד כיח וניע (לחה).

שומים – ״קדרת הירקות״ של יהודי תוניסיה מכילה גם את השום החריף אשר טובלים בקערות הדבש ואוכלים. על השום אומרים: יהי רצון שיתמו אויבינו ושונאינו, ברכה שאנו אומרים על התמר בדרך כלל.

תפילת ראש־השנה

עדיין לא האיר הבוקר וכבר נעורו כל תושבי ה־מללאח משנתם. הגברים לובשים את בגדי החג ורצים לבתי־כנסת מבלי לטעום גם קפה. התנועה בשכונה רבה, כולם ממהרים כדי לתפוס מקום. אבות ובנים מחזיקים את מחזורי הימים הנוראים המוכרים מהציורים המיוחדים שעל לוחות הכריכה שלהם. איש איש לא נעדר מבתי־הכנסת שבימים אלה הם מלאים מפה אל פה ובפרט בשני ימי ראש־השנה. בתפילת שחרית נאמרים הרבה זמירות ופיוטים של ר׳ שלמה אבן־גבירול ור׳ יהודה הלוי, שכן אומרים שהזמירות סגולתן להכרית כל מיני מקטרגים הבאים לקטרג על תפילותיהן של ישראל. תפילת שחרית נאמרת בהתלהבות עצומה ומגיעה לשיאה כאשר הציבור מגיע לחזרת תפילת שמונה־עשרה, אז מכל הגרונות בוקעת הקריאה המרגשת ״מי כמון אב הרחמן, זוכר יצוריו ברחמים לחיים״.

במכנאס, הישיש ר׳ דוד חסין ז״ל, מצאצאי המשורר הנשגב ר׳ דוד בן חסין ז״ל היה עומד לפני התיבה בימים הנוראים כשהוא נעזר בשני סומכים: ר׳ אהרן בן חסין מימינו ומשמאלו ר׳ יהושע מריג׳ין ז״ל

עת שערי רצון

התעוררות רגשית ואמיתית מגיעה לשיאה שעת הוצאת ספרי התורה. כשנפתח ההיכל, כל המתפללים נדחפים, גם הנשים הזקנות והכלות הצעירות שזה עתה נישאו עומדות גם הן ונדחפות בפתח בית־הכנסת, זאת בהעדר עזרת נשים, וכולן רוצות לראות ספר תורה ולנשקו, רחש תחנונותיהן ובקשותיהן של הנשים, מתערבב עם שפע ״יהי רצון״ ו״לשם יחוד״ הרבים הנאמרים בעת הוצאת ספרי תורה בימים הנוראים. הנשים ראו בפתיחת ההיכל ״שעת רצון״ והגבירו את תפילותיהן ובקשותיהן. האימהות הזקנות התפללו שהבת או הנכדה תזכה בשידוך טוב. הכלות הצעירות שזו השנה הראשונה לנישואיהן ביקשו שתזכינה בפרי בטן ובבן זכר ובתוך רחש התפילות בוקע קולו של השליח ציבור הפותח בפיוט העקידה הידוע:

עת שערי רצון להפתח/יום אהיה בפי לאל שוטח/אנא זכור נא לי ביום הוכח/עוקד והנעקד והמזבח.

כל קהל המתפללים ממשיך אחר שליח ציבור ובקול רם. בהתרוממות רוח זו, היה מתקבל ספר תורה בימים הנוראים, וגם בחגים ובשאר ימות השנה.

העקרות נפקדות בראש־ השנה

ביום הראשון דראש־השנה, קוראים בספר תורה, בפרשת ״וירא״ על שרה אמנו שהייתה עקרה, ״וה׳ פקד את שרה״ (בראשית כא) ומפטירים בספר שמואל א׳ ״ויהי איש אחד מן הרמתים״, על חנה שהייתה גם כן עקרה ואח״כ ילדה שבעה. באותה הפטרה מזכירים את תפילת חנה: ״ותתפלל חנה״ . בארץ רים נוהגים לקנות העלייה למפטיר מתוך אמונה ותקווה עמוקה, שביום זה של ראש השנה, יפקוד השפ גם אותם בזרע של קיימא ובבנים זכרים כמו שפקד את שרה וחנה, אשר ממנה יצא הנביא שמואל.

הערת המחבר : אישה שאין לה בנים, תאמר בעב שבת לאחר הדלקת הנרות את ההפטרה של יום א' דראש השנה " ויהי איש אחד מן הרמתיים ". נהגו גם לקנות את ההפטרה של מנחה של יום כיפור בדמים מרובים, הפטרת יונה הנביא.

הערת המחבר :    במרוקו לא היו עזרות נשים, רק בשנים האחרונות כשהתחילו לבנות בתי־כנסת חדשים, הכינו גם עזרות נשים. על הענין הזה ראה: מים חיים, ח. ב, עמי צג ואוצר המכתבים ח. ג, אלף תשמו.

הערת המחבר :    היו בתי־כנסת שנהגו לומר את הפזמון הזה, בשעת הוצאת ספרי תורה, כאשר ההיכל פתוח ויש שהעדיפו לאומרו לפני תקיעת השופר, משום שמדובר בענין עקידת יצחק. פיוט זה ״עת שערי רצון״ נוהגים לאומרו גם ביום הכיפורים, בעת הוצאת ספרי תורה במנחה. מחבר פיוט זה הוא יהודה בן שמואל עבאס, חי במאה הי״ג, חי בפאס, אולם נאלץ לברוח ממנה בזמן הרדיפות האלמוואחידין והתיישב בארם צובה, חיבר מספר שירים, אולם רק כעשרים מפיוטיו שרדו והמפורסם שבהם הוא ״עת שערי רצון״ המתאר את עקידת יצחק. בשיר זה מרמז גם על עקידתו הפרטית, שעקדו את בנו שמואל והתאסלם. בנו זה לאחר שהתאסלם הפך להיות מומר ואף חיבר ספר בשם ״אפ׳חאם אל־יהוד״ (השחרת היהודים) נגד היהדות והתורה. אביו יהודה היה ידוע בכינוי הספרותי ״אבו בקא אלמוגריבי״. על משורר העקידה ראה: ספר השנה של יהדות אמריקה, עמי 390־393: נר המערבי ע׳ 26 : פאס וחכמיה, עמי 337 : מלכי רבנן דף נד, אות י.

מתוך הספר פאס וחכמיה כרך א' עמוד 337

יהודה בן שמואל עבאס חי במאה הי״ג.

היה חכם משורר וחבירו של ר׳ יהודה הלוי, וזה האחרון הרבה לחלוק לו כבוד ותהלה. נאלץ לברות מפאס בזמן רדיפות האלמוואתדין. התיישב בארם צובה. משירתו שרדו בידינו כעשרים מפיוטיו. המפורסם שבהם הוא השיר ״עת שערי רצון״ המתאר את עקידת יצחק, ונוהגים לאומרו בקהילות ספרד והמזרח ביום ראש השנה לפני תקיעת שופר, וקהילות מארוקו נוהגים לאומרו גם ביום הכיפורים לפני הוצאת ספר תורה במנחה, כששערי ההיכל פתוחים. בשיר זה רמז והביע למעשה גם על עקידתו הפרטית שעקדו את בנו שמואל האלמוואחדין והתאסלם. בנו זה לאחר שהתאסלם הפך להיות מומר ואף חיבר ספר ״אפחאם אליהוד״ (= השחרת היהדות) נגד היהדות ותורתה. ר׳ יהודה ידוע גם בכינוי (הספרותי ?) ״אבו בקא אלמוגריבי״.

תקיעת שופר

נהוג לכבד את התוקע בעליה לתורה בשני ימי ראש השנה ונוהגים לעלותו ל״חמישי״. אחרי קריאת התורה שוב בא תורו של התוקע והפעם הוא ניגש לתיבה מלווה בשני סומכים. בדרך־כלל, התוקע הוא אדם זקן וירא שמים ולפעמים גם תלמיד חכם, כי עליו להטיף דברי מוסר לפני תקיעת השופר כדי לשבר את הלבבות ולעורר את המתפללים לתשובה ״אם יתקע שופר בעיר

הוא מתחיל בפזמון הידוע והניגון העצוב שלו ׳׳המלך ה׳״, אחריו בא המזמור ״למנצח לבני קורח מזמור״ (תהלים מז), וכל הקהל חוזר אחריו, שבע פעמים, אחרי־כן קורא ״יהי רצון אלהי המשפט״ בקול בוכים, כי מי שאינו מוריד דמעה ביום הזה, נפשו תהיה עגומה עליו כל השנה, ואולי גם אינו רצוי לפני המקום. מיד אחרי כל ההקדמות, בקול רועד מברך ועם סיום הברכה של ״לשמוע קול שופר״, באה הקריאה הגדולה והממושכת א. . מ. . ן. . הנשמעת מפיותיהם של כל המתפללים בקול אדיר והדממה הבאה אחריה, נפסקת על־ידי התקיעות ״תשר״ת־תש״ת־תר״ת. . . וקול שופר הולך וחזק מאוד. . והנה התקיעה הגדולה והעמוקה, הממושכת והחודרת עד מעמקי הנפש של האדם, וכולם פורצים במקהלה חזקה ״אשרי העם יודעי תרועה״.

תפילת שחרית של ראש־השנה נמשכה תמיד עד אחר חצות היום, כך יצא חצי יום צום, היינו יום שלם של תענית בעד שני הימים של ראש־השנה. יום צום זה מתווסף לצום של ערב ראש־השנה ועוד צום גדליה, כך יוצא אצל היראים ואנשי מעשה, שלושה ימי צום, כל זה כדי להיות מוכנים יותר, ליום הקדוש שהוא יום הכיפורים.

סדר ״תשליך׳ במכנאס

אחרי סעודת החג, כל הגברים ללא יוצא מן הכלל, נוהרים לבתי־הכנסת, שם אבות ובנים קוראים תהלים וצריכים להספיק לקרוא ״כפר״ בשני ימי ראש־השנה, היינו לקרוא פעמיים ספר התהלים.

הערת המחבר : ספר התהלים מכיל 150 מזמורים ועם קריאתו פעמיים, זה 300 שהם ״כפר״ בגימטריה-.300

בתום תפילת מנחה, זרם של חיים חדשים נכנס לשכונת ה־מללאח. מאות יהודים, זקנים וצעירים, אבות ובנים, טיפוסים ופרצופים שונים ומשונים צועדים בשיירות, מבתי־הכנסת לעבר ״ה-סלוקייא״, הלא הוא הנהר היחיד שהיה בסוף שכונת ה־מללאח הישן. נהר זה שימש בזמנו לשתי ״מטרות נעלות״ ואולי גם יותר. לנהר זה שפכו תמיד את ״ה-בורוזו״ ־שיירי הענבים או התאנים מהם יצרו את ״ה־מאחייא״ (עאראק)^.

הערת המחבר : היהודים ייצרו תמיד עראק בבתיהם אם כי ייצור משקאות חריפים היה אסור, הנתפסים שולחו לבתי כלא וגם שילמו קנסות כבדים. אלה שייצרו עראק, היו ברובן הגדול, אלמנות שהתפרנסו רק מזה, אם־כן שיירי הענבים או התאנים שלאחר התסיסה, נשפכו בנהר הזה לאחר רדת החשיכת, כדי שהשוטרים או הממונים מטעם השלטונות לא יתפסו אותם

המיילדות שפכו אליו את השליה של היולדת ועוד כהנה וכהנה.

הערת המחבר : בזמנו, כל אשה ילדה בביתה והמיילדת שטיפלה בה טיפלה גם בשליה, לקחה אותה וזרקה אותה בנהר הזה כדי למנוע מעשה כישוף ליולדת.

בראש־השנה היה עולה קרנו של נהר זה וכל יהודי העיר היו באים להשליך בו את עוונותיהם ולהיפטר מהם.           

זוכרני בילדותי, איך אנו הילדים היינו מתקדמים ראשונים לפני הים הסוער של בני אדם, שהיו סרים בחיפזון אל אותו נהר הנמצא בסוף מבוא ״דרב א־טוב״ (מבוא האבנים) שב־מללאח הישן. בעיני כל הילדים, ״סדר תשליך״ היה נראה רעיון גאוני ומשימה גדולה לנער את החטאים ולשופכם למצולות הנהר.

אנו הילדים היינו מגיעים ראשונים ומשליכים לתוך הנהר הזה את כל ״עוונותינו״ ונפטרים מהם לעולם. היינו מקפידים לנער גם את חוסני בגדינו ומצטרפים מיד למקהלת מאות האנשים שבאו מכל קצווי ה־מללאח ומכל בתי־הכנסת שבתוכו ויחד עימם, היינו צועקים גם אנו, בכל כוחנו וקוראים:

ישוב ירחמנו, יכבוש עוונותינו, ותשליך במצולות ים כל חטאותם, תתן אמת ליעקב, חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם.

גם ההורים נהגו להפוך את כנפי ״ה־זוכא״, את כיסי ״ה־זאבאדור״  וכנפי ״ה־גאלאבייא״  שלהם ולנערם היטב לתוך גלי הנהר (״ה־סלוקייא״).

איני יודע כמה חטאים היו לאותם תינוקות של בית רבן באותה שעה וכמה חטאים היו גם לאותם יהודים זקנים שהצטופפו ולחצו זה את זה, על־ מנת לנער את העוונות, אך דבר אחד היינו בטוחים בו כאשר חזרנו הביתה, הרגשנו את עצמנו וגם אותם יהודים הרגישו עצמם קל יותר, כי ניטלה מעמסה כבדה מעליהם ועתה, יוכלו לקוות לדברי הנביא: ״לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים״ (ישעיה, יא, ט).

הערות המחבר :   זוכ״א-לבוש עשוי מידיעה אחת של אריג, גולש בהדרת כבוד והדרת מלכות מן הכתפיים עד לקרסוליים, בלי חפת בצוואר, שרווליו פתוחים לרווחה מפרק היד עד למרפק. ראה: ר. בן שמחון, יהדות מרוקו, עמי 427.

״זאבאדור״-בגד דמוי למעיל ארוך מבד או ממשי, בלי חפת בצוואר, בלי בטנה מבפנים ובלי דש המעיל כנהוג, עליו מוסיפים האבנט (חגורה ממשי) ראה: ר. בן שמחוך יהדות מרוקו, עמי 425.

״גאלאבייא״-מלבוש עליון, דמוי לכתונת, עשוי מאריג צמר או מבד משי או צמר, מורכב מכמה יריעות, עם שרוולים רחבים ועם ברדס המשמש לכסוי הראש בזמן הגשם ולהגנה נגד החום. בימי הקיץ, רוב תלמידי חכמים הלכו עם ״גאלאבייא״ שחורה בימי חול, כאות לאבלות על חורבן הבית, הם גם הלכו עם נעליים משוחות בצבע שחור(לבלגי א לכחל״א), גם־ כן כאות על חורבן הבית. ראה: ר. בן שמחון, יהדות מרוקו, עמי 427.

מקור מנהג ״תשליך׳

על מקור מנהג ״תשליך״ ביום ראשון של ראש השנה, לא באו החוקרים עד היום לכלל דעה אחת, כך כותב א.ר מלאכי במאמרו ״ראש השנה בתפוצות ישראל״. המנהג תשליך נזכר בפעם ראשונה בספר המנהגים למהרי״ל שחי במאה ה-14. בספרו זה כותב המהרי״ל:

״ומה שנוהגים לילך בראש השנה אחר הסעודה אצל ימים ונהרות להשליך במצולות־ים כל חטאותינו וכו', הן משום דאיטא במדרש זכר לעקידה שעבר אברהם אבינו בנהר עד צוארו ואמר: ״הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש״ (תהילים ס״ט, ב׳) והוא השטן שנעשה כמו נהר להעכיב אותו מן העקידה״. דעה דומה מביא הרב משה בן אבו בספרו אמרי משה וכך הוא כותב: (בערך) ״השטן קינא באברהם אבינו שלקח את יצחק בנו ע״מ לעקודו על גבי המזבח ואז נדמה להם בדמות ״נהר״ ע״מ להפריע להם ולהכשילם. מן הדין מותר היה להם לחזור על עקבותיהם כי היו אנוסים ואנוס רחמנא פטריה, אך אברהם אבינו לא עשה כן, אלא נכנס הוא ובנו במסירות נפש עילאית במים, כדי לעשות רצון קונו, תוך שהוא פונה בתפילה ואומר ״הושעיני אלהים כי באו מים עד נפש״ ואז המקום ברוך הוא גער בשטן והתייבש הנהר. זאת אם כן הסיבה שאנו הולכים ביום ראשון דראש השנה, ליד הנהר לאמירת ״ותשליך״. וכשמגיעים לפסוק ״ותשליך במצולות ים כל חטאתם״, מנערים את בגדינו. ברור שהעוונות אינם בבגדים, אלא כוונת הדברים הם: שבשעה שאנו הולכים ליד הנהר או באר מים, אנו חייבים לזכור במעשה של אברהם ויצחק שנכנסו במים עד צוארם, לעשות רצון בוראם ואז אנחנו מקבלים עלינו לאמץ את דרכם כדי לרכוש את המידה היקרה של מסירות נפש כמותם.

מנהגים ומסורות

כאמור בנוסף להימנעות ממאכלים חריפים ומאכלי החמוצים, נמנעו גם מלאכול גזר משום שהשם לבדו מזכיר גזרות, נמנעו גם מלאכול הצנון החריף כדי להינצל מחרון־אף. במקומם, הירבו במאכלים מתוקים כגון: פלחי תפוחי עץ מתוקים ומבושלים בסוכר להם הוסיפו נתחי בשר שמן. כן נוהגים יהודי מרוקו עד היום להכין ליפתנים מחבושים, עם הרבה סוכר לכבוד ראש השנה.

קיימת גם אמונה שאם היום הראשון של ראש־השנה יהיה חמים, כל השנה תהיה חמימה, אם להיפך, יהיה קריר, כל השנה קרירה. השמח בראש־ השנה, יהיה שמח כל השנה ולא יראה כל דאגה. המדיר שינה מעיניו בשני הימים של ראש־השנה ביום, מובטח לו שמזלו לא יירדם בכל השנה. בכך מסתיים השלב הראשון של הימים הנוראים ולמחרתו, צום גדליה.

יהודי תוניסיה קוראים את צום גדליה בשם ״סייאם הוכי כיפור״.

יהודי לוב נהגו לצום בשני ימי ראש־השנה. במשך דורות לא העיזו לעשות התרה למנהגם ורק לפני שנים מעטות עשו התרה לנדרם וחדלו מלצום.

עשית ימי משובה

הימים האלה בין ״כסה לעשור״ היינו שבין ראש־השנה ליום הכיפורים, גדול מוראם, כל אחד מוסיף בתיקון מידותיו ובהגברת הצדקה. בשבוע זה כל תושבי ה־מללאח קמים לילה לילה לאמירת הסליחות.

שבת שובה

בשבת שובה, איש לא נעדר מבית־הכנסת שכן בשבת זו הרבנים שבכל עיר משמיעים דרשה מיוחדת ״דרשת שבת שובה״, ובצדק ששבת זו נקראת גם ״שבת ואני בצדק״. ההפטרה של שבת זו נאמרת רק על־ידי אדם נשוי וירא שמים ולא ע״י נער, על־כן בחרו תמיד בתלמיד חכם.

יום הכיפורים

כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה׳ תטהרו (ויקרא טז־ל)

ימי התשובה שתחילתם בראש חודש אלול, מגיעים לשיאם בערב יום הכיפורים שהוא היום הקדוש ביותר מכל ימות השנה. לפנים היה נקרא בשם ״צומא רבא״ יום הצום הגדול, שבו בני־אדם מתענים מערב עד ערב, היינו משקיעת החמה שבערב היום, עד צאת הכוכבים למחרתו. שפע מנהגים ומסורות נתייחדו ליום זה הנחשב ליום הדין הגדול והנורא. נזכיר כמה מהם והראשון: ״הכפרות״. כזכר לשעיר שהיה משתלח לעזאזל עמוס חטאי כל בית ישראל, הנהיגו בקהילות עמנו את הכפרות.

הכפרות ומקור המנהג

שילוח השעיר לעזאזל היה מעורר התרגשות בעם ומכניס רווחה בלבבות, משום שזה היה אות מן השמים שה׳ סולח לחטאים. עם חורבן הבית בוטל שילוח השעיר לעזאזל, כמו־כן, לא פלא אם עד היום שגור בפי העם, המשל או האימרא: ״עשו אותו שעיר לעזאזל״, היינו: הטילו עליו כל האשמות.

״כפרות״. בשם זה נקרא המנהג לעשות כפרות בליל ערב יום הכיפורים באשמורת הבוקר, שאז הרחמים גוברים. מקורו של מנהג זה הוא כנראה, בבבל וייסודו בסביבה נכרית שעסקה הרבה בכישוף : המנהג נתפשט מבבל לספרד וצרפת ומשם לשאר תפוצות הגולה. היו שהישוו את הכפרות לשעיר המשתלח, אולם בספרד קמו למנהג זה מתנגדים רבים כרמב״ן ורשב״א, אך לא עלה בידם לבטלו. כמו־כן, חכמים גדולים כרמב״מ לא הזכירו כלל את מנהג הכפרות . הרמב״ן אמר, שיש במנהג זה משום ״דרכי האמורי׳׳, כמוהו גם כתב ר׳ יוסף קארו והדגיש שיש למנוע את המנהג הזה והוסיף: ״והוא מנהג שטות״.

הערת  המחבר : ר׳ יוסף קארו, שו״ע, או״ח, סי׳ תרד_; מה גם ״חיי אדם״ כלל קמד (ד) מתרעם על מה שנשרש בלב ההמון שכל כפרת יום הכיפורים תולה בזה וכמעט שכמעט שכפרות ואכילת מצה, נחשב להם למצוה אחת וסוברים שאין להם כפרה ביום הכיפורים אס לא בתרנגול, וע״י זה באים לידי איסור נבלה חס ושלום.

קביעתו של הרמב״ן שיש בכפרות משום דרכי האמורי מבוססת על המנהג הרווח בין עמים שונים, המאמינים שניתן להעביר מחלות וחטאים מגוף אדם אל גוף חיה  או אפילו אל דומם כמו: אבן או מקל . אמונות אלו רווחות עדיין אצל עמים פרימיטיביים, אשר עורכים לצורך זה טכסים וכישופים רבים אשר בכוחם לעצור או ללכוד : סבל, מחלות וחטאים, ולהעבירם לעצם אחר.

אולם למרות התנגדותם החריפה של חכמים אלה, לא עלה בידם לבטל כליל את מנהג הכפרות, להיפך הרמ״א אף הגן עליו וכתב שהוא מנהג ותיקין. היום, אין לך מנהג שישראל מחזיקים בו כמנהג הכפרות ואף אלה הרחוקים מן הדת או כל מסורת, מנהג הכפרות אצלם הוא דבר חשוב. בעיניהם הוא אף דבר קדוש ולא יוותרו עליו בשום פנים .

זוכרני עוד בחו״ל על יהודים ממוצא אלג׳רי שהיו די מתבוללים, אך בעניו הכפרות היו יורדים הם בעצמם ל־מללאח היהודי, בערב כיפור ומחפשים שוחט שיעשה להם ״הכפרות״, וגם כיבדו אותו במתת־יד נדיבה.

אחרי שהשוחט עשה להם הכפרות, זיכה אותם אחר־כך, גם ב״מי שבירך״.

פדיון כפרות

היום רבים מקובעי ההלכה מתנגדים למנהג הכפרות. כתחליף, קובעים ״פדיון כפרות״, כלומר: לתת את תמורת התרנגול או הכפרה, צדקה לעניים ולנזקקים מנהג זה התרחב עוד יותר בקרב כל העדות והיום, ברוב בתי־הכנסת, גובים הגבאים סכומי כסף מקהל המתפללים ומחלקים אותם למוסדות צדקה, לישיבות או לנזקקים.

התרנגול מפחיד ומגרש את המזיקים

כאמור קביעתו של הרמב״ן שראה בכפרות דבר פסול והעיר שיש בהן משום דרכי האמורי, מבוססת על בסיס איתן, משום שבקרב כמה עמים, רווחת עדיין אמונה כי ניתן להעביר כל מחלה או חטא מגוף חי אל גוף חי, וכדי לגבור על המזיקים או הרוח הרעה שנדבקה בייצור החי ולגרש אותה ממנו, מצאו שקל יותר להעביר מחלות, אסונות ומדוחים מהאדם אל בעלי־החיים, מאשר להעביר אל עצמים דוממים ובמקרה זה, העופות ובראש ובראשונה התרנגול, ומכיון שכך, רצוי יותר ״גבר תמורת גבר״, ועוד, התרנגול מצוי בביתו של האדם יותר מבהמה וחיה, כי הוא לא רק מפייס את הרוחות הרעות, אלא גם מפחיד אותן ומאחר והמזיקים פוחדים ונבהלים ממנו ומהאור, ומאחר והשכוי הוא הראשון המכריז על קרני האור עוד מאשמורת הבוקר, לכן קריאתו מפילה אימה ופחד על השדים. גם הכרבולת האדומה של התרנגול מפחידה אותם ויוחס לה כישוף, הצבע האדום, גם כן מפחיד אותם ומבריחם. כמו רגליהם של השדים דומות לכרעי תרנגול (ברכות ו, א).

הערת המחבר : התרנגול נקרא גם גבר והוא נבחר להיות קרבן לכפרות לאדם שהוא, גבר ומאחר והתרנגול הוא העז שבעופות והאדם מישראל הוא העז שבאומות, כמובא בתלמוד: ״שלושה עזין הם: ישראל באומות, כלב בחיות, תרנגול בעופות (ביצה, כה, ע״ב), לכן יבוא העז שבעופות ויהיה קרבן לעז שבאומות או ״גבר תחת גבר״.

ליל שחיטת העופות

ליל שחיטת העופות אצל יהודי מרוקו, נקרא " לילת דביח דג'אג' " . נהגו לשחוט שכוי לכל אחד מבני הבית- תרנגול לזכר, ותרנגולת לנקבה. למעוברת שחטו שלושה עופות, כלומר תרנגולת אחת בשביל המעוברת ועוד תרנגול שמא הוולד זכר ועוד תרנגולת שמא האם מעוברת בנקבה.

אדם בעל שני שמות (והיו הרבה כאלה), שחט שני תרנגולים. משפחות מרובות ילדים התקשו מאוד לעמוד במשימה והסתפקו בתרנגולת אחת עבור כל הנקבות שבבית ותרנגול אחד לכל הזכרים .

הערת המחבר : מדי שנה היו ראשי הקהילות שבכל עיר או מחוז במרוקו, מוצאים תקנות המתירות לכל משפחה לשחוט לכפרות, אך וק שני עופות; תרנגול עבור כל הזכרים שבמשפחה ותרנגולת עבור כל הנקבות, זאת בגלל המעמסה הכבדה שהייתה נופלת על העניים לעמוד בהוצאות הרבות…..ראה קהלת צפרו חלק ב' תקנה 493.

להלן התקנה ככתבה וכלשונה מתוך הספר :

התרצ׳׳ו

בהתאסף עם חכמי ורבני העיר וחבירי הועד והק״ק יצ״ו, על ענין הכפרות ששוחטין בעיוה״ך. המה ראו כמה מכשולים היוצאים מזה כנודע. וכבר צווחו על זה קמאי ובתראי ונוספה גחל׳תנו בשנה זעומה כזו, אשר דלתי השפע סוגרו על מסגר בעוה״ר הי״לד. והתרנגולים ביוקר, ומה יעשו העניים האומללים דתלו ביהו טפלי, ואין בידם להשיג דבר המספיק מדלית איסר. לכן עלתה הסכמתינו לתקן המעוות. והוא שכל בעל הבית לא יעשה הכפרות זולת תרנגול אחד לזכרים שבבית, ותרנגולת אחת לכל הנקבות שבבית. זולת הבן שהוא נשוי והוא עם אביו במדור אחד שאז גם הבן ישחוט לעצמו ואשתו לעצמה, וכן אם היתד, שם אשד. מעוברת שיוסיפו תרנגול אחד בשבילה. ועל זה אין להוסיף בשנה זו. וביוה״ך שיבוא עלינו לשלום ומשם ואילך, אם נראה בעיני חו״ר העיר והקה״ק להמשיך תקנה זו הלאה הרי טוב, ואי לא לא. ולראית האמת והצדק שכך עלתה הסכמתינו במעמד כל החברה קדישא פה צפרו יע״א בשלהי חדש אלול דהאי שתא תכלה שנה וקללותיה ואם תרוץ לא תכשל לפ״ק וקיים.

ע״ה אבא אלבאז יס״ט – עמרם אג׳ייני – יוסף רחמים שקרון – שלמה חייט חותא – יעקב זכרי          יעקב טובאלי

מקום חותמת הבד״הץ       מקום חותמת הועד

תקנה זו הוכרזה בבתי כנסיות ביום ש״ק 3 תשרי תרצ״ז – 1937. הצבור והעם נענו לזה ומעצמם קיימו וקבלו עליהם גם בשנים שאחרי שנה הנ״ל עד היום.

הכפרות במכנאס

הכפרות במכנאס היו יוצאי דופן מיתר הערים במדינה. לכל משפחה או מספר משפחות היה להן שוחט משלהן ואין אפשרות להחליפו באחר. גם בין השוחטים היה ביניהם הסדר קבוע, כלומר: כל אחד היה אחראי על איזור מסויים או על מספר משפחות. לפעמים אותו שוחט היה גם המוהל של בני המשפחה, משום שהשחיטה וברית מילה נוהלו לפי השררה שהייתה בידי שתי משפחות בלבד משפחות טולידאנו ומשפחות בירדוגו. בלעדי שתי המשפחות לא הייתה דריסת רגל לאף שוחט או מוהל בעיר, יהיה אשר יהיה, כל האוכלוסיה היהודית במכנאס הייתה תלוייה בשתי המשפחות הללו, לכן אף משפחה לא יכלה לשחוט או לעשות כפרות אצל ״שוחט זר״, זולתי השוחט שלה והמשפחה הייתה חייבת לחכות לשוחט גם עד אור הבוקר אם יהיה צורך. היו גם משפחות שנהגו לעשות כפרות רק בעופות לבנים ולא צבעוניים, זאת לרמז הכתוב: אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו(ישעיה א. יח). יש שנהגו לעשות כפרות גם בערב ראש השנה ובליל הושענא רבא. בין המשפחות היו כאלה שנהגו לשלוח את העופות ששחטו כמתנה או כצדקה לקרוביהם העניים.

ליל הכפרות היה כעין ליל שימורים הן לשוחטים והן למשפחות עצמן, במיוחד עקרות הבית. ידי השוחטים היו מלאי עבודה ובלתי אפשרי היה להשיג אותם או לדבר איתם בערב זה וכאשר היו מצליחים להשיג השוחט, היו צריכים לשלם לו כפלי־כפליים. היראים המדקדקים נהגו לעשות הכפרות באשמורת הבוקר ועם ״כוונות״.

השחיטה

כאשר סוף סוף מגיע השוחט, בעל הבית הכין לו כבר דלי ובו חול או אפר, השוחט נוטל את התרנגול או התרנגולת, בודק אותו אם אין לו שבר בעצמות ואם הוא כשר, מקיף בו את ראשו של בעל הבית, כי אותו מכבדים הראשון, הרב השוחט עושה לו ״חת״ך״ בר״ת: זה ח־ליפתך, זה ת־מורתך, זה

כ־פרתך! זה התרנגול ילך לשחיטה, ואתה תיכנס לחיים טובים ולשלום. שלושה סיבובים עושה השוחט על ראש בעל התרנגול לפני שישחט אותו. אח׳׳כ לפי התור, עושה כפרות לכל אחד מבני המשפחה, ולבסוף, בעל־הבית מברך את ברכת ״על כיסוי הדם״ שהיא חשובה מאוד. אחר שחיטת העופות בא תורה של עקרת הבית ועוזריה, צריכים למרוט את הנוצות וזו לא הייתה עבודה קלה ולנקות היטב, כל העבודות הללו העסיקו את עקרות הבית עד אור הבוקר.

ערב יום הכיפורים

בערב יום הכיפורים משתדלים להרבות באכילה, כי זו מצווה ״כל האוכל והשותה בתשיעי ומתענה בעשירי, מעלה עליו הכתוב כאילו צם תשיעי ועשירי (ברכות ח. עב). יהודי דבדו מכנים את ערב יום כיפור בשם ״סבע־ פ׳טור״ יום שבע הארוחות.

בכמה ערי השדה של לוב נהגו להביא מיד אחר תפילת שחרית קערות גדולות של אוכל לבית הכנסת, וכל קהל המתפללים, כעני כעשיר ישבו ביחד ואכלו וגם איחלו זה לזה ברכות שנה טובה. הייתה גם ההזדמנות למחול איש לרעהו ולהתפייס עמו.

בחצי היום מפסיקים האנשים את עיסוקיהם ונחפזים, כל אחד לדרכו, מי לגלב ומי למקווה טהרה לטבול. יש העולים לבית החיים כמו שעושים בערב ראש השנה. בתלמסן שבאלג׳יריה, עולים לבית העלמין ומשתטחים על קברו של הקדוש ר׳ אפרים אנקאווה זיע״א ושומר בית העלמין שם, מחלק להם ענפי אילן הנקרא ״ארנד״.

נוהגים להקדים את תפילת מנחה בערב יום הכיפורים, בעוד היום גדול בה אומרים את הוידוי ומטרתו היא, שבמקרה ומישהו ילך לעולמו לפני קבלת קדושת החג, יימצא לכל הפחות כאילו עשה תשובה וקרא את הוידוי לפני פטירתו. וידוי זה חוזרים עליו בכל תפילות יום הכיפורים. נוהגים גם שאחרי תפילת מנחה, סופגים ״מלקות״. במיוחד לאלה שלא הספיקו בערב ראש־השנה לעשות זה. אחר המלקות, כל אחד ואחד מפייס את חברו ומבקש ממנו מחילה על כל פגיעה ביודעין או בלא יודעין והכל מוחלין וסולחין זה לזה.

הסעודה המפסקת

הסעודה המפסקת נערכת מבעוד יום כשהשמש עוד זורחת. שקט מופתי שורר בשעת הסעודה ויש הנוהגים לאכול עופות צלויים בסעודה המפסקת  משום שהוא מנהג ותיקין, אך נזהרו שלא לאכול דגים. יש שנהגו לטבול את פרוסת לחם ״המוציא״ בדבש או בסוכר כמו ראש־השנה.

אל־בראנייא

תבשיל מיוחד בסעודה המפסקת נהוג בכל קהילות המגרב, והוא אכילת ״אל בראנייא״. הכנתה היא: לוקחים חצילים, מקלפים אותם וחותכים אותם לפלחים דקים, מסדרים אותם על מגש ומניחים אותו בשמש לשעה־שתיים עד שהפלחים מתייבשים, אחר־כך מטגנים במחבת גדול, אחרי הטיגון מעבירים אותם לתוך סיר, מוסיפים להם בשר, שמן ומעט סוכר ומבשלים את הכל. זהו מאכל מאוד טעים. בהעדר בשר מבשלים אותם עם העוף.

ברכת הבנים

אחר הסעודה המפסקת, יורדת אוירה של קדושה ואופפת את הבית ואת כל הסביבה, רוב האנשים לובשים לבן, לסמל את ההיטהרות וההתקדשות. האב מברך את הבנים לפני שיוצאים לבית־הכנסת, שאז כבר חלה קדושת היום ושערי רחמים פתוחים. הוא מניח את ידיו על ראשי הבנים העומדים מולו בראש רכון, ומברך את כל אחד בברכת כוהנים ופותח: ״ישמך אלהים כאפרים וכמנשה: יברכך ה׳ וישמרך! יאר ה׳ פניו אליך ויחנך! ישא ה׳ פניו אליך וישם לך שלום!.

האם מצידה מברכת אף היא את בנותיה בשפה היהודית המדוברת והאב מתערב ומשלים את הברכה לכל בת: ״ישמך אלהים כשרה ורבקה וכרחל ולאה״, אשר בנו את בית ישראל תזכו גם אתן להקים בית יהודי טוב וכשר, אמן.

הדלקת נרות בבית

אחרי הסעודה המפסקת, כל עקרת בית מדליקה את ה״קנדיל״ שבביתה לאחר ששמה בה שמן זית ופתילות, זאת בנוסף לנרות או כוס שמן ששולחת לבית־הכנסת על־מנת להדליק בו את הכוסות התלויות בתקרת הבית.

על מנהג הדלקת הנרות אומרת המשנה: ״מקום שנהגו להדליק את הנר בלילי יום־הכפורים מדליקים, מקום שנהגו שלא להדליק, אין מדליקים (פסח׳ פ, ד, ד) מכאן אנו למדים שבזמן עריכת המשנה לא היה בארץ־ישראל מנהג אחיד לגבי הדלקת הנר בבית בליל יום־הכיפורים.

נר השעווה של יום הציפורים

מיד עם שקיעת החמה נוהרים האנשים בהמוניהם לבתי־הכנסת המלאים בערב זה מפה אל פה. בליל כיפור נוהגים להתעטף בטלית מבעוד יום, כל המתפללים לובשים בגדי לבן, גם בית־הכנסת לובש צורה חדשה, כוסות הזכוכית מבריקות ותלויות בשרשראות בתקרת הבית, לפעמים הייתה קשורה לשרשרת גם ביצה ענקית של בת היענה וזה הוסיף אור והוד למקום, כן נהגו להביא נרות שעווה ולהניחם בכל פינה של בית־הכנסת. נרות אלה הפיצו ריחות נעימים של שעווה טהורה ^– ומי היה זוכה להביא לבית־הכנסת נרות השעווה אם לא המיוחסים.

הערת המחבר : הייתה כעין שררה, כלומר רק משפחות מיוחסות וידועות בעיר שנהגו מקדמת דנא להביא את נר השעווה לבית־הכנסת בערב יום הכיפורים. הם שמרו על מנהג זה, על דרך ״באורים כבדו את ה׳ ״. הנשאר מהנר הזה שמרו אותו להבדלה והחזיק שנה שלמה עד ערב כיפור הבא.

כל משפחה מיוחסת ומכובדת הביאה נר כזה אשר אורכו היה למעלה ממטר, הנר הזה החזיק למעלה מעשרים וארבע שעות, כשנסתימו התפילות אחרי תפילת ערבית, כל אחד מבעלי הנרות נטל את נרו וברך בו את ברכת הלבנה כשהוא מחזיק אותו בידיו.

נר שעווה זה שימש לבעליו במשך כל השנה להבדלה של ליל מוצאי שבת ונגמר בדיוק בשבוע שלפני יום הכיפורים הבא. לילדים, הייתה זאת הזדמנות טובה לפתח משחק חדש בדונג השעווה. כל טיפות הדונג שנטפו מהנרות ביום כיפור, נחטפו על־ידי הילדים ואחר כיפור התפתח ״מסחר השעווה״, מסחר די עירני בין ילדי בית הספר, הלוא הוא ה״חדר״.          

הערת המחבר :   יש אמונה מושרשת האומרת כי אדם אשר נרו כבה ביום הכיפורים, לא יוציא שנתו ואמונה זו מתבססת על דברי רב אמי במסכת כריתות, ה, ע״ב (בארמית) ״זה שברצונו לדעת אם יוציא שנתו, יביא נר בעשרת הימים האלה שבין ראש השנה ליום הכיפורים ויתלה בביתו, מקום שאין שם רוח נושבת, אם שלהבתו נמשכת ועולה למעלה, ידע שיוציא שנתו, לכן שמו תמיד לב שהנר יונח במקום בטוח, כלומר בפינות בית־הכנסת ולא על־ידי חלונות

אמירת כל נדרי

סדר התפילות של יום הכיפורים נפתח בפיוט שהוא כעין וידוי ובנעימה מיוחדת שוברת לב, משום שחייבים להתוודות אחר הסעודה המפסקת:

לן אלי תשוקתי,  בך חשקי ואהבתי,

לך לבי וכליותי,  לן רוחי ונשמתי…

אחרי פיוט זה, כל קהל בית־הכנסת עומד כאיש אחד בשקט מופתי, לשמיעת כל נדרי.

כל נדרי במכנאס

לעולם לא אשכח את התמונה היפה שנחקקה בזכרוני, המתארת את אמירת כל נדרי בליל־הכיפורים בעירי מכנאס, בבית־הכנסת של המשפחה על־שם סבי מוהרי״ע בן סמחון . בבית־כנסת זה התפללו בני משפחתו של המשורר הנשגב ר׳ דוד בן חסין וכן בני משפחתו של ר׳ חיים מרעיון . על בית־כנסת זה נרקמו אגדות רבות, שליח ציבור שהיה עובר לפני התיבה בימים הנוראים, היה ר׳ דוד בן חסין צאצא של המשורר בן חסין, שני הסומכים שלו היו ר׳ אהרן בן חסין גם כן צאצא של אותו משורר ור׳ יהושע מריג׳ון זכ״ל .

בית הכנסת הזה שהכיל 80 מקומות ישיבה, היה מלא מפה אל פה, זאת בנוסף לחלק של יראים, שנהגו לעמוד במשך כל התפילות של היום הקדוש ולא ישבו בכלל עד תום התפילות. בכניסה של בית־הכנסת הזה, ישבו ״ליהוד למספ׳ריה״ (הרוכלים שבכפרים), אלה יהודים שחיו בכל ימות השנה בכפרי הסביבה לרגל מסחרם עם הגויים ובימים הנוראים וכן בשלושת הרגלים היו עולים העירה לחוג את החגים עם בני משפחותיהם. אלה היו אנשים בריאים בגופם, ואשר פניהן שזופי שמש, הם היו טיפוסים ברובם תמימים ועממיים .

כל המתפללים עטו ״גאלאביות״ לבנות ועטופים בטליתות ג״כ לבנות וכך היו נראים כמלאכי רום שירדו זה עתה להתפלל עמנו.

שליח ציבור היה כאמור ר׳ דוד בן חסין, קשיש ונמוך קומה, בעל עיניים חומות בוערות, זקנו צחור כשלג ויורד על פי מידותיו, מצחו גדול ורחב, פניו לבנים, ראשו מכוסה בצעיף החום כדרך רוב החכמים המיוחסים וכל כולו לבוש לבנים ולמעלה מזה ״הסלהאם״ הלבן (בורנוס) המוכר שלו. כל אלה נתנו לו תואר פני מלאך אלהים. הוא היה קם בכפיפת ראש לפתיחת ההיכל, עיניו כבושות בקרקע ומיד, כל הקהל עמד על רגליו, הושלך הס בבית הכנסת, הרב הזקן מתאמץ לפתוח את ארון הקודש ושני עוזריו ה״סומכים״ מוציאים את ספרי התורה ומשאירים את ההיכל פתוח, מיד נשמע קולו של ר׳ דוד הזקן והוא פותח במלים:

׳׳בישיבה של מעלה, ובישיבה של מטה, על דעת המקום ברוך הוא״…

באותו רגע רואים אנשים מרצינים, קפואים ממש, ארשת פניהם משתנה, אחדים מזילים דמעה, אחרים מכסים את פניהם בטליתותיהם, שלא יראו אותם בוכים, התפילות והמתפללים מקבלים משמעות חדשה. החזן הזקן ממשיך בקול רפה וספוג כאב. . .

״ועל דעת הקהל הקדוש הזה, אנו מתירין להתפלל עם העבריינין״.

ברגע זה, כל המתפללים מרגישים מלוכדים כאגודה אחת, כי יום זה הוא היום המקודש מכל הימים, והחזן הזקן ממשיך בידיים רועדות להחזיק את ספר התורה ומצהיר:

״כל נדרי, ואטרי, ושבועי, ונדויי, וחרמי, וקונמי, וקונחי וקונסי, די נדרנא, ודי נדרנא, ודי אשתבענא, ודי נשתבע, ודי נדינא, ודי ננדי, ודי חרמנא, ודי נחרים, ודי אטרנא על נפשתנא, ודי נאסר, מיום הכפורים שעבר, עד יום הבפורים הזה שבא עלינו לשלום, ומיום הכפורים הזה עד יום הבפורים שיבוא עלינו לשלום, נדרנא לא נדרי, ושבוענא לא שבועי, ונדויינא לא נדויי, וחרמנא לא חרמי, ואסרנא לא אסרי״.

באותה שעה, המתפללים חשים עצמם מזוככים מכל עוון ועונים לו בקול

רם:

״כולהון אתחרטנא בהון, יהא רעוא די יהוו שביתין ושביקין, לא שרירין ולא קיימין, ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם, כי לבל העם בשגגה״.

שלוש פעמים משננים את ״כל נדרי״ ובכל פעם היא נאמרת מפי חכם אחד משלושת החכמים המחזיקים כל אחד ספר תורה בידו וכל פעם בסולמות שונים. מדי פעם עולה קולו של החכם האומר אותה, הלחן המופלא מעלה יותר את התפעמות הלב של המתפללים.

הראשון מתחיל בטון נמוך, כמעט בלחש, השני עובר לסולם קולות גבוה ומכניס את כל הקהל לעולם יותר רציני והשלישי יותר ויותר גבוה.

אחר־כך אומר השליח ציבור את ההתרה את האחרונה.

שרוי לנו מחול לנו מותר לנו (ג׳ פעמים)

שרוי לנו ולכם ומחול לנו ולכם ומותר לנו ולכם (ג׳ פעמים

שרוי לנו ולכם ולכל ישראל ומחול לנו ולכל ישראל ומותר לנו ולכם ולכל ישראל (ג׳ פעמים)

שרוי לנו ולכם ולכל ישראל מפי בית דין של מטה ומחול לנו ומותר לנו ולכם ולכל ישראל מפי בית דין של מעלה (ג׳ פעמים)

סלח נא לעון העם הזה בגודל חסדך וכאשר נשאתה לעם הזה ממצרים ועד הנה ושם נאמר: ויאמר ה׳ סלחתי כדברך (ג׳ פעמים).

והקהל חוזר על כל פסוק ופסוק.

תוכן תפילת ״כל נדרי״ והתרת נדרים ושבועות של כל ימות השנה, מטרתם להיטהר ביום הקדוש מכל שמץ של עוון. יש הסוברים שתפילת ״כל נדרי״ חוברה בארצות שמסביב לבבל, בסביבה שהייתה שטופה בהשבעות, משם נתפשט המנהג בכל הארצות ונתחבב על ההמונים אשר קצתם אמרוהו כנוסחה מאגית, אחרים משערים ש״כל נדרי״ נתחברה בימי הגאונים.

הערת המחבר : ספר החג והמועד, עמי 46: משערים כי ״כל נדרי״ נתחברה בתחילת ימי הגאונים ולא בבבל כפי שסברו, שכן גאוני בבל התנגדו לה בכל תוקף, אולם בעל ה״מנהגים״ סובר שתיקנוה בבבל, מה עוד שהיא מנוסחת בארמית ובבבל דיברו ארמית.

על יסודו של ניגון ״כל נדרי״ קיימות דעות שונות המייחסות אותו לתקופת האנוסים בספרד, הניגון מבטא את זעקת השבר של המעונים על קידוש השם בספרד. אחרי תפילת ״כל נדרי״ נהגו רבני בתי־הכנסת לברך את המלך (הסולטן) של מרוקו. אחריו עשו שתי ברכות מיוחדות, אחת ל״חתן בראשית״ והשניה ל״חתן מסיים״, המכונה ״חתן שמחת תורה״ . אחרי כל הברכות, נאמרה השכבה כללית לנפטרים, שבה כל אחד עשה השכבה לקרוביו ויקיריו.

כאן יש לציין שבכמה קהילות במרוקו, השתמשו בהשכבה מיוחדת בליל כיפור וזהו נוסחה:

נחית נפשין, ורחמין נפישין, ושביקת חובין, זכותא מעלייתא וחולקא טבא, לחיי העולם הבא, בין צדיקייא תהא מנוחת רבותינו, אצילינו, נזרי ראשינו, כלילי תפארתינו, מחמדי עינינו, רחם ה׳ אלהינו על כבוד החכמים והדיינים והגאונים והדרשנים, והחזנים והסנהדרין והסופרים והפייטנים וגבאי צדקה, ומלמדי תינוקות ובעלי מקח וממכר ומי שנפלה עליהם מפולת, ומי שנשכו נחש ועקרב, ומי שטרפם אריה ביער ובדרך ובמארב, ומי שנטבעו בים ובנהרות, ומי שמתו ביבשה איש או אשה בצמא, ומי שמתו במגיפה או במיתה משונה ביד אומה קשה, וכל שמסרו נפשם להריגה על קדוש השם, בין בארצנו, בין בכל העולם, בין במזרח, בין במערב, בין בצפון, בין בדרום, בין בעיר, בין בשדה, וכל מתי ישראל אנשים ונשים וטף, המלך ברחמיו הרבים יחוס ויחמול עליהם, ויחלץ עצמותיהם, ויכפר אשמותיהם, וימחול עוונותיהם, ויפיל בנעימים חבלם וחלקיהם, וישים כבוד מנוחתם עם צדיקים בגן עדן עם ישיני חברון וחברת משה ואהרן, וילוה אליהם השלום, ועל משכבם יבוא שלום ותהיה עמידתם והקיצתם בתחיית המתים בעגלא ובזמן קריב, אמן.

גם לקהילת דבדו יש השכבה מיוחדת הנאמרת גם־כן בליל יום הכיפורים. אחר תפילת ערבית.

רבים מבין יקירי הקהל, חסידים ואנשי מעשה נהגו להישאר ללמוד והיו גם שעשו את כל הלילה בלימוד בבית־הכנסת, היו גם שנהגו להישאר עומדים על הרגליים בזמן התפילות ביום כפור בלי לנוח רגע, כרמז ״כי למשפטיך עמדו היום״ (תהלים קיט ל) והיו שעשו גם תענית דיבור.

בתוניסיה היראים הקפידו לעמוד כל זמן התפילה על גרגירי חומוס יבשים, כדי לענות את הגוף בעינוי נוסף.

תפילת שהרית

עוד מהבוקר השכם אפשר לראות אבות ובנים פוסעים במהירות לבית הכנסת. אחרי האבות פוסעים הבנים כשהם נושאים תחת בית־השחי, סידורים ומחזורים, רובם בכריכות עור. אחרים טעונים על כתפיהם שרפרפים או כריות כדי לעמוד עליהם, כי העמידה כל היום קשה ובפרט כאשר אין נועלים נעליים רגילות. הכריות שימשו לישיבה וגם עמדו עליהן לאחר ששלו את נעלי הגומי מעל רגליהם. השרפרפים שימשו ככלי מושב בבית־הכנסת משום שבימים אלו, המוני בית ישראל ממלאים עד אפס מקום את בתי התפילה ואין אף מקום פנוי לישיבה.

[anti-both]

המדקדקים ואנשי מעשה אשר עשו כל הלילה בלימודי זוהר וקבלה בבית הכנסת, באשמורת הבוקר קראו את ״כתר מלכות״, כי הרי יודעים הם שיום כיפור הוא יום הקדוש בשנה, יום מחילה וסליחה, יום חסד ורחמים.

ביום הזה, יודע כל יהודי שכל אחיו בארצות פזוריהם כמוהו עומדים ועיניהם כעיניו צופיות למרום ומבקשים גם הם רחמי שמים, בתפילות ותחנונים, על־כן נהגו בתפילת שחרית, להרבות באמירת הרבה פזמונים ופיוטים של ר׳ שלמה אבן־גבירול, ר׳ יהודה הלוי, ר׳ אברהם ור׳ משה אבן עזרא ועוד.

בכמה קהילות נהגו לבוא לבית־כנסת ביום כיפור עם פרי ה״חבוש״ ביד, כשהוא מקושט ונעוצים בו עצי ציפורן, אשר שימש להם להרחה.

סדר העבודה

הפיוטים של סדר העבודה שבתפילת המוסף של יום הכיפורים, נאמרו מתוך התרגשות רבה ובלחנים מסורתיים מלאי געגועים. אחד מקטעי השיא של ״סדר העבודה״ הוא המתאר את כניסתו של הכוהן הגדול לקודש הקודשים כשהוא מתוודה, תוך הזכרת השם המפורש. החזן והקהל קוראים בנעימה המסורתית:

והכהנים והעם העומדים בעזרה, כשהיו שומעים את השם המפורש היוצא מפי כהן גדול, בקדושה ובטהרה, היו כורעים ונופלים על פניהם ואומרים: ״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״. ותוך כך כורעים המתפללים ומשתחוים ונופלים על פניהם מול ארון הקודש. בגמר תפילת שחרית, אחדים מן הקהל נהגו להישאר בבית־הכנסת לקרוא תהלים.

תפילת מנחה

לפני תפילת מנחה, נהגו לפזם כמה תוכחות והידועה שבהן היא התוכחה של ר׳ אברהם אבן עזרא:

״בן אדמה״ אשר יהודי מרוקו רגילים לאומרה לפני מנחה עם התרגום לערבית־יהודית. אנו מביאים אותה במלואה עם התרגום:

בן אדמה

ע. בן אדמה יזכור במולדתו, כי לעת קץ ישוב ליולדתו:

ת. וולד אל־אראד, יתפ׳ככר די וולדאתו, וואקת איזי חדדו, ירגיע אל־די רבבאתו:

ע. קום והצלח, אמרו לבן חמש, מעלותיו עולים עלות שמש, בין שדי אם ישכב ואל

ימש, צוארי אב יקח למרכבתו:

ת. קום וסגא, קולו לוולד כ׳מס סנין, דרוג׳ו טאלעין כאמאן טלוע א־שמש חליבו עסל ירדע בין אסננין, אוממו תפיראח, באבאה יטלב לרב לחנין כ׳ללילי וולדי יא רבבי נתי די כלקת׳ו.

 ע. מה תאיצון מוסר לבן עשר, עוד מעט קט יגדל ויוסר, דברו לו חן חן ויתבשר שעשועיו יולדיו ומשפחתו:

ת. וולד עטר סנין לאדאב לא תדכרוהולו, שוואיי בשוואיי וויתרתבלו עקלו, תכללמו

מעאה, בלחן ובססרולו, מפ׳סט יאטר, ענד אהלו וקבילתו:

ע. מה נעימים ימים לבן עשרים, קל כעופר דולג על ההרים, בז למוסר לועג לקול מורים:

ת. אמא לדאד אייאמו והווא מול עשרין, פירך לג׳זלאן מא יטבהלו פ׳לחין, ידחק על שיוך

ווידזהזא פ׳למעללמין, ת׳אייה ברוחו א־טריק למעווזא ג׳ררתו:

ע. בן שלושים נפל ביד אשת, קם והביט הנו בתוך רשת, ילחצוהו סביב בני קשת,

משאלות לב בניו ולב אשתו:

ת. וולד תלאתין להמום יבדאוו עליה, דאר ברוחו פ׳סבכא סאב רזליה, מכ׳טורו כתיר

ועממרו מא יזאזיה, מהווסינו אולאדו מעא מראתו:

ע. נע ונכנע משיג לארבעים, שש בחלקו אם רע ואם נעים, רץ לדרכו ויעזוב רעים, על

עמלו יעמוד במשמרתו:

 ת. וולד לארבעין יבדא ינקסר קלבו, יפ׳רח בגרעתו אללי עטאלו רבבו, יתבע טריקת׳ו

ווית׳רק סחאבו, עלא עדאבו או־עלא סקא זרית׳ו:

 ע. בן חמישים יזכור ימי הבל, יאבל כי קרבו ימי אבל, בז בעיניו את כל יקר תבל, כי יפחד פן קרבה עתו:

ת. וולד לכ׳מסין קלבו יבדא ינהזם, ידדו עלא כ׳דדו גייר כא יבאת יכימיס, מא פ׳טן

בראסו כיף חסל פ׳האד להסס, קלבו כ׳אייף לאמא יקררב אוקת׳ו:

ע. שאלו מה היה לבן שישים, אין מעשיו בדים ושורשים, כי שרידיו דלים ונחלשים,

לא יקומון אתו במלחמתו:

ת. מול א־סתתין פ׳עאלו מאהוסי דאהר, ארראי וסוואב ענדו ית׳וסאב דאהר, א־ סלא

ודדין פ׳כל יום הווא יכתתר:

ע. אם שנותיו נגעו אלי שבעים, אין דבריו נראים ונשמעים, רק למשא יהיה עלי רעים,

יעמס על נפשו ומשענתו:

 ת. אידא סנינו יוסלו לחסאב סבעין, כלאמו מא ידהר־סי קדדאם א־סאמעין יקלאל עליה

חתא א־נדר דלעין, עלא עככאייזו מחני פ׳י תמסיתו:

 ע. בן שמונים טורח עלי־בניו, אין לבבו אתו ולא עיניו, בוז ליודעיו ולעג לשכניו, רוש

בכוסו גם לענה פיתו:

ת. מול תמאנין אולאדו מקללקין מננו, מחקור ענדהום חבאבו וזיראנו, לכ׳בז ולמא מררין מן קבאלת עינו, קארי חסאבו אמא נהאר תיקום עיטת׳ו:

ע. אם שנותיו יגיעו למנין תשעים, אברי גופו, אצלו כולם רעועים, עצמותיו ועורקיו נראים שדופים ובלואים.

ת. אידא סנינו יוסלו לחסאב תסעין, מפאצלו כמלין דימא ענדו מזעזעין, חתא עדאמו או ערוקו איבאנו מצעצעין, זלדו תכממס או קררב אוקת׳ו, וולד אל־ארד יתפככר די וולדת׳ו, אוקת לחדד ירזע ללי רבבאת׳ו.

 ע. בן מאה שנים במהרה הולך וחרב, לא נותרה לו זקיפות קומה ולא זריזות הגו, הבט

בנכדיו, שבע בטוב עולם, מוטל על יצועו, מכלל חשבון הוא נעלם.

ת. וולד מייאת עאם, פ׳אני הווא דג׳ייא, מא בקאתלו אוקפ׳א וואלא מסייא, סאלי

חפ׳אדו וסבע מן כייר דנייא, ראקד פ׳י פ׳ראסו מא טאללעין לחסבת׳ו.

ע. בן מאה ועשר שנים, חשוב כמת, אשר בן־אנוש, שהגיע לגיל זה כעת. במותו

יקברוהו בניו וקרוביו, ישמחו צאצאיו, יחד עם אוהביו.

ת. בן מייא ועסרא כיף למיית ינחסאב, אבייאד לינסאן ללי אוסל להאד לחסאב, נהאר

מות׳י ידפ׳נוה לולאד ולקראב, ופרחו זמיע לולאד מעא לחבאב

. ע. אשרי בן אדם, עדי חשבון זה הגיע בתלמודו, מפעליו טובים, בשלמות לקחם בידו, מצוות מעשיו, בעולם הבא יקבילו פניו, והקהל כולו, יאמר עליו, אשריו! ממשיכים בדרכו, שהותיר לבניו אחריו.

ת. אבייאד לינסאן ללי אוסל להאד לחסאב, מסא פ׳י תלמודו, עמאיילו מלאח עבבאהום כמלין פ׳ידדו, למצוות ללו עמל, פ׳עולם הבא, ליה ותעררדו, נאט כמלין יקולו עליה אבייאדו, מתבבעין פ׳י טריקוני כללהא אולאדו.

ע. אחרי זאת כמת יהי נחשב, אשרי איש נחשב לגר תושב, אין בלבו רעיון ולא מחשב,

רק לאחרית נפשו ומשכורתו:

 ת. אידא סנינו יוסלו לחסאב תסעין, מפ׳אסלו כאמלין תסיבהום דימא מוזזעין עדאמו

וערוקו חתא הומא מדעדעין, זלדו מכממס וכא יקררב אוקת׳ו: מול מייאת עאם פ׳נא הווא דג׳ייא, מא בקאטלו לא אוקפ׳א וואלא מסייא, סאף חפ׳אדו

וסבע מן כייר א־דונייא, מנכ׳לין אהלו ומא טאלעין לחסאבו: מנור האד־סי כיף למיית ינחסאב, אבייאד לינסאן די אוסל להאד לחסאב, נהאר מותו ידפ׳נוה בלעוד ורבאב, יפ׳רחו זמיע לולאד מעא לחבאב, כיף אננאדיר חין יטלע פ׳י אוקת׳ו: אבייאד אל־אינסאן די מסא בתלמודו, עמאיילו מלאח עבבאהום פ׳דדו, פ׳עולם הבא מא כאיין מן יטררדו, א־נאס כאמלין יקולו אבייאדו, כיללא אולאדו מתבעין פ׳י טריקת׳ו, והווא מסא יסיב ראחת׳ו:

תפילת מנחה

תפילת מנחה נפתחה בקריאת ״עקידת יצחק״ הנאמרת בצוותא ובהתרגשות רבה מפי כל הקהל. בשעת הוצאת ספרי תורה נוהגים לקרוא את התוכחה ״עת שערי רצון״ שהיא כעין רמז לעקידה. אחרי קריאת התורה מפטירים מספר יונה שבו מומחש הרעיון העיקרי של יום הכיפורים: סליחה, מחילה וכפרה לחוטאים החוזרים בתשובה. הפטרת יונה זכתה תמיד לחשיבות מרובה ומיוחדת בקרב המוני העם, רבים מקדישים לה עד היום סכומי כסף גדולים וקונים את העליה למפטיר בכל מחיר. גם חשוכי בנים או אלה שיש להם רק בנות לא יוותרו על הפטרת יונה ויקנו את העליה למפטיר של ספר יונה בדמים מרובים בתקוה לזכות בבן זכר.

הנעילה

לאחר תפילת מנחה וסמוך לשקיעת החמה, מגיע היום הקדוש לסיומו בתפילת ״הנעילה״ על שם נעילת שערי בית המקדש בתום עבודת יום הכיפורים.

לפי מסורת העם פתוחים כל היום שערי שמים לקבל תפילות ישראל, על־כן מאוד מחשיבים את תפילת הנעילה ובשעה אחרונה זו מבקש כל אחד להיטיב עוד יותר את מעשיו, כדי שה׳ ייטיב עימו ויחתמהו לחיים. בית־הכנסת מלא מתפללים ואותות העייפות מורגשים על פניהם וכולם מתעוררים ומתחדשים לקראת הסיום הנעלה של היום. לפני הנעילה משמיע חכם בית־הכנסת דרשה מיוחדת מתובלת בדברי מוסר ותוכחה הנוגעים ללב. אחרי הדרשה, נמכרת בכסף רב פתיחת ההיכל של הנעילה, אשר בסופה מסתיימות תפילות היום הקדוש וגם הזדככות הנפש מגיעה לשיאה, אז מתמלא כל הקהל רגשות נעלים ומפי המתפללים פורצת הקריאה האדירה:

אל נורא עלילה! אל נורא עלילה! המציא לנו מחילה בשעת הנעילה! תזבו לשנים רבות הבנים והאבות, בדיצה ובצהלה, בשעת הנעילה.

והקהל ממשיך בהתלהבות ותוך התעלות מרוממת כאשר כל אחד עוטה את הטלית על ראשו, כשהוא מכסה כמעט את פניו ומתוך גרונות המתפללים, בוקעת הקריאה הנרגשת:

״ה׳ שמעתי שמען יראתי! ה׳ פעלך בקרב שנים חייהו בקרב שנים תושיע, ברוגז רחם תזכור״.

עם סוף תפילת הנעילה, מסתיימות תפילות היום הקדוש, החזן קורא:

שמע ישראל, ה׳ אלהינו ה׳ אחד:

ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד: והקהל חוזר אחריו.

אחר־כך מכריז בקול, שבע פעמים : ה׳ הוא האלהים ה׳, הוא האלהים: והקהל עונה בכל פעם: קראתי בכל לב ענני ה׳ חוקך אצורה!

אחרי זה באה תקיעת השופר המבשרת את סיום הצום ומעוררת בלבבות העם רגשי עידוד ותקווה לשנה הבאה. סוגרים את ההיכל והמתפללים פורצים בקול אדיר:

כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום איתן למשפט תרשיעי, זאת נחלת עבדי ה׳ וצדקתם נאום ה׳: ה׳ יחתו מריביו, עליו בשמים ירעם, ה׳ ידין אפסי ארץ ויתן עוז למלכו וירם קרן משיחו:

ובברכת ״לשנה הבאה בירושלים״ ואחריה ערבית וברכת הלבנה, נפרדים מהיום הגדול, מברכים איש את רעהו בברכת מועדים לשמחה וכל אחד חוזר לביתו, סועד את סעודת פתיחת הצום ומתחילים מיד לעסוק בהקמת הסוכה כך נכנסים ממצוה למצוה, לרמז: ״ילכו מחיל אל חיל״.

הצום הראשון של הילדים

נהגו להרגיל את הילדים לצום בגיל רך. ילדים בגיל שבע־שמונה הורגלו לצום חצי יום ובגיל עשר בערך, כבר צמו יום שלם. הילד שזו הייתה שנתו הראשונה לצום יום שלם, נהגו שכאשר חזר מבית־הכנסת בערב, עוד לפני פתיחת הצום, הוריו הרימו אותו למזוזה שבכניסה לחדר והילד נשק את המזוזה, כאשר האבא מרעיף ברכות ואיחולים על יוצא חלציו, האמא מצידה, כשדמעות זולגות מעיניה, ממלמלת כל מיני ברכות בערבית יהודית ומגישה לפרי בטנה, חתיכת סוכר, הבן נוגס מהסוכר לפני שיפתח את הצום, באותו רגע, ההורים מברכים את הבן ואומרים לו: ״תערב התורה ואהבת השם ותהיה מתוקה בפיך כמו הסוכר הזה״.

במוצאי יום הכיפורים נוהגים יהודי תוניסיה לאכול עוגה מיוחדת העשויה סולת, ביצים וצימוקים והיא נקראת ״בולו״. אחרי הסעודה מבקרים איש את רעהו ומברכים זה את זה בברכה ״מררא עאם אכ׳ור״. ביקור זה נקרא ״גופ׳רה״ כלומר פיוס, השלמה.

שמחת כהן

למחרת יום כיפור, נקרא יום ״שמחת כהן״. ביום זה נהגו הכוהנים לערוך סעודה משפחתית, זכר לסעודת הכוהן הגדול שהיה ״יוצא בשלום מן הקודש״ ביום הכיפורים. בדבדו ובעוד מקומות מכנים את יום שמחת כוהן בשם ״יום לג׳פ׳ראן״ או ״נהאר לג׳פ׳ראן׳ . כן נהגו לעלות לבית העלמין ולהשתטח על קברות הצדיקים.

הערות המחבר : במרוקו לא השתמשו בכלל באבקת סוכר כמו שקיימת כאן, כי אם בסוכר גבישי בצורת קונוס, ההורים שברו את הקונוס ונתנו חתיכה ממנו לבנם.

[1]          דבדו, עמי 95. ״יום לגיפ׳ראן הוא יום הכפרה או יום הסליחה. גם הערבים כינו יום זה בשם נהאר לג׳פר׳ראן(יום הסליחה).

عفو, صفح, غفران, مسامحة {pardon}

חג הסוכות

בסכת תשבו שבעת ימים, כל־האזרח בישראל ישבו בסכת (ויקרא, כג־מב)

הימים הנוראים נסתיימו בתשובה שלמה, הנפשות נזדככו והנשמות היטהרו ומיד אחר־כך, מתגלים התענוג והשמחה על קבלת החג החדש, ״חג הסוכות״־זמן שמחתנו אשר התורה מדגישה את אופיו המיוחד־״השמחה״: ושמחתם לפני ה׳ אלהיכם שבעת ימים(ויקרא כג, מ), הוא גם נקרא סתם, ״החג״.

חג הסוכות שהוא אחד משלושת החגים של עם ישראל: פסח, שבועות וסוכות, זכה גם הוא בשמות נוספים ובמנהגים מגוונים כמו יתר החגים: פסח־זמן חרותנו, הוא חג האביב, שבועות ־זמן מתן תורתנו, הוא חג הקציר, סוכות־זמן שמחתנו, הוא חג האסיף.

חג הסוכות קשור בשלושה נושאים עיקריים בתולדות עמנו: בהתחדשות הטבע והחקלאות, בתולדות העם וכן בעבודת הבורא. הוא גם מבשר את תחילתו של הסתיו, על כן קיים בו מנהג ניסוך המים.

חג הסוכות מלא תכנים ומנהגים, עד שדורשי רשומות אמרו עליו: שקולה מצוות סוכה כנגד כל המצוות, הם גם נתנו סימן לדבר:

״וה׳ ברך את אברהם בכל״ (בראשית כד, א). המילה ב כ ל היא ראשי תיבות של הפסוקים המכוונים למצוות הסוכה:

ב־סוכות תשבו שבעת ימים.

כ־ל האזרח בישראל ישבו בסוכות.

ל־מען ידעו דורותיכם, כי בסוכות הושבתי את בני ישראל. (ויקרא כג, מב־ג)

חביבה מאוד הישיבה בסוכה וקיום מנהגיה הרבים בקרב יהודי המגרב, ורבים מהם, מקפידים מאוד על קיום מצוותיה ומנהגיה, כי אין חג שכל כך יש בו עליזות ושמחה ושכל כך מרובים ומגוונים בו הסמלים, כחג הסוכות. יש בו הישיבה בסוכה, ארבעת המינים, ההקפות, חיבוט הערבה, הושענא רבא, שמחת תורה ועוד, על כן, מיד אחרי פתיחת הצום, וכבר היהודים מתחילים בהקמת ״המשכן החדש״ ־ הסוכה.

ההכנות לסוכה

זוכרני, שלמחרת יום הכיפורים, כלומר ״יום שמחת כוהן״, הכניסה למשכן היהודים (ה־מללאח), הייתה מוצפת תמיד בערבים, מכפרי הסביבה כשהם סוחבים עימם ערימות של קני־סוף וסכך לסוכה. הרחבה שליד הכניסה ל־מללאח או ״באב־אל־מללאח״ (שער המללאח), הייתה צרה מלהכיל את כל הערב־רב של הסוחרים החדשים שפלשו זה עתה למשכן היהודים: פה ערבי המכריז בקולי קולות על הסכך לסוכה, לידו ערבי שני עם ערימות של קני־סוף לדפנות הסוכה, מולם יושבים ערבים יחידים, ערבים כושים  שבאו עם סלים קטנים ובתוכם אתרוגים שגידלו בבוסתנים שלהם ושומרים על כל אתרוג כבבת עינם וגם יודעים שאתרוג ללא פיטמא, הוא ״אתרוג ללא נשמה״ – אתרוג פסול, משום שבמרוקו, אין אתרוגים מורכבים וגם אין אתרוגים ללא פיטמא.

הערת המחבר : ערבים כושים, הם צאצאי העבדים שהובאו על ידי אל־מנצור (1578־1603) אחרי זה מולאי איסמעיל (1727־1672), שמלך במרוקו ומכנאס הייתה עיר הבירה שלו, נמצאת בה ״קאסבא״ אשר בה דרים הכושים האלה ונקראת ״דאר א־סלטאן׳(בית המלוכה) או ארמונו של המלך. הערבים הכושים הדרים בה, לכל משפחה מהן יש בוסתן משלה אשר בו מגדלת פירות וירקות ובין השאר גם אתרוגים. אגב עד היום משרתים החיילים הכושים בארמון המלך ומהווים ״המשמר השחור״ (La garde noire).

קישוט הלולבים

בשבוע שבין כיפור לחג הסוכות, כמה בעלי מלאכה יהודים היו מחליפים מקצוע והופכים למקשטי לולבים כמו: החייטים, ה״חררארין׳ (מעבדי־חוטים),

ומספר לא מבוטל של תלמידי חכמים. כל אלה היו הופכים בין לילה למקצוענים בתחום קישוט הלולבים, שכידוע, עד היום, יהודי מרוקו לא יוותרו על קישוט הלולב בחוטי משי צבעוניים, או בחוטי זהב לשם הידור מצווה, לרמז ״זה אלי ואנוהו״, על כן ההמולה בשוק ״ארבעת המינים״ הייתה מורגשת בכל פינה בשכונה היהודית.

במכנאס ״קרטל״ הלולבים והאתרוגים היה בידי שני יהודים: משה בן־ לחסן ושלמה חזן ז״ל, ואלה היו יורדים עוד לפני עשרת ימי תשובה לדרום, לאיזור מראכש והסביבה ומביאים משם כמויות עצומות של לולבים. את האתרוגים הביאו מאיזור תארודאנת, איזור עשיר באתרוגים לא מורכבים. את הכל הביאו למכנאס והכל אוחסן בשני בתי־כנסת ב־מללאח הישן. יש לציין שארצות צפון־אפריקה נתברכו בכל ארבעת המינים ובשפע.

מרוקו נתברכה באתרוגים ובלולבים, בקני־סוף וערבי נחל שגדלו שם ובשפע. לדפנות הסוכה, השתמשו בקני־סוף והסכך בענפי הקני־סוף.

אולם יהודי מראכש הם הראשונים והמומחים בשיווק ארבעת המינים ובראשם משפחת ר׳ יוסף הלוי זצ״ל ואשר בני משפחתו ממשיכים עד היום במסורת זו והם מייבאים את האתרוגים מאיזור סוס, הסמוך לתארודנת, מהכפר אסאדס דומדיד המוכר מדורי דורות כאיזור אתרוגים כשרים ללא שום השש של הרכבה, אשד בלאו־הבי אין יודעים מה זה הרכבה במדוקו.

מקום גידולם של האתרוגים הוא מאוד רחוק וכל העבודה נעשית על־גבי בהמות משא. נוסעים מעיר אגדיר לכיוון תארודנת  (Tarroudant) עד לכפר סבת אל גירדן  Sebt El Guerdane במרומי האטלאס. מ־״אסדאס״ ממשיכים לכפר קטן בשם תאגרגושת (Tagergusht). בדרן יש שני מעיינות מים ״עין יצהק״ ו " עין מימון״ מהם משקים הפרדסים. צורת החיים שם היא פשוטה וצנועה^.

תוניסיה השכנה עשירה מאז ומתמיד בענפי עץ עבות (הדסים). שיחי ההדסים היו כל כך בשפע בארץ זו, עד שהיו משתמשים בהם בתור סכך לסוכה.

גולת לוב הרחוקה ממרוקו נתברכה בדקלים, כך שכאשר הקימו את הסוכה, סוככו עליה את ענפי הדקל.

למחרת יום הכיפורים היה מתחיל המסחר בארבעת המינים תחת השגחתם של רבנים מומחים שהיו תופסים ״עמדות״ בבתי־כנסת שבהם התקיים המסחר ובדקו כל לולב או אתרוג לכל דורש ולכל קונה והכל חינם, ללא כל תמורה.

אנו הילדים נצמדנו תמיד להורים והלכנו עימהם לגמור את עיסקת הסכך לסוכה ועזרנו לסחוב את הסכך עד הבית. בשכונת ה־מללאח לא היו כבישים סלולים, היו רק שבילי עפר, לכן הרחוב הראשי והרחבה המרכזית של ה־מללאח, היו מתמלאים בענני אבק, דבר שהיה הופך את המעבר בשכונה לבלתי אפשרי מרוב אבק הסכך הנסחב בסמטאות.

הקמת הסוכה

למבצע הקמת הסוכה, מגוייסים כל דיירי הבית: גברים, נשים וטף, כי בכל חצר גרו מספר משפחות, ולכל משפחה היה חלק בסוכה, אולם בצד אלה שהקימו את סוכתם בכוחות עצמם, היו גם מאושרים וברי־מזל שזכו למותרות בבתיהם, והם הגבירים אשר היו להם סוכות קבע כחלק מן הבית.

ברי־מזל אלה של בעלי סוכות קבע, לא נזקקו לסחוב את הסכך או ערימות הקני־סוף כמו שכניהם העניים, גם סוכת קבע שלהם דמתה לבנין איתן וכל הסערות, הרוחות והגשמים השכיחים בעונה זו לא יזיזו אותה ממקומה.

הסוכה הייתה תמיד חביבה על הילדים הקטנים וכל תינוק של בית רבן זוכר היטב את הלילה הראשון בסוכה, ליל ה״אושפיז״ הראשון אברהם רחימא, במיוחד כאשר הסוכה מאירה כולה בנרות רבים שסודרו על השולחן ושלהבות הנרות נוצצות כלפי מעלה, כלפי הסכך, כלפי פיסת השמים הנשקפים, דרך אותם ענפי הסכך, וממנה ראינו ״כוכבי מרומים״ שדומה כי הם הופיעו לכבודנו אנו הילדים, ויחד עימם, ״שבעה אושפיזין עילאין קדישיף׳

קישוט הסוכה

את פנים הסוכה נהגנו לקשט בסדינים לבנים נאים, עליהם תלינו את מלבושי נשים צדקניות כמו: צניף הראש – א-סבאנייא –  האבנט הרקום בחוטי זהב – אל-כוסאקא –  וכמה פריטי לבוש של הנשים הצדקניות . היו גם שנהגו להביא את פרוכת ההיכל מבית־הכנסת ותלו אותה על הקיר האמצעי של הסוכה. נהגו גם להניח כסא מיוחד ל״אושפיז הראשון״ ועל אותו כסא הניחו מחזור של שלוש רגלים, ספר ״חמד אלהים״ וספר הפיוטים. בתקרת הסוכה תלו סוגי פירות שהוכנו קודם ונשמרו לחג הישיבה בסוכה

הישיבה בסוכה עם שאר הילדים השכנים הייתה חוויה מיוחדת . כל משפחה הביאה את מטעמי החג שלה לסוכה, וכל שכן הביא את הספר ״חמד אלהים״, שבו קרא את חובת היום־: משנה ממסכת סוכה ופרק זוהר בערב, וביום פרקים מספר התנ״ך והזוהר.

זוכרני, עוד מבערב החג ואנו הילדים כבר יושבים בסוכה ועינינו לא תשבענה ממראות תקרת הסוכה כשהיא משובצת בירק ובין החרכים של הסכך, היינו רואים את ״כוכבי מרומים״ ומן אותה תקרה, השתלשלו וירדו למטה, רימונים ותפוחים.

מיד אחר תפילת ערבית השכנים מתחילים להיכנס לסוכה וכל אחד תופס את מקומו, כל אחד לפי כבודו, גילו ומעמדו ובתוך המראה הנהדר מגיע השכן ר׳ דוד טולידאנו ז״ל  וקופסת האתרוג בידו האחת ובשנייה, הלולב כולו מקושט בחוטי משי ומעוטר בהדסים וערבי נחל כיאות. בחרדת קודש הוא

פותח את הקופסא, מוציא מתוכה את האתרוג המונח כרוך באניצי פשתן כתינוק מחותל בעריסה. בזהירות וביראת כבוד, נוגע הוא בקצי אצבעותיו באתרוג, ממשש אותו בזהירות, מתבונן בפיטם ובעוקץ ועיניו קורנות מנחת ושפתותיו לוחשות: ״בן פורת יוסף! בן פורת יוסף! לפעמים היה חוזר על משפט זה שלוש וארבע פעמים. ריח דק היה נודף מן האתרוג ומן ה״סטוב״ (אניצי פשתן) שבהם הוא היה כרוך ואנו הילדים היינו נושמים במלוא נשמתנו את ריח הבושם הזה שריחו היה נראה לנו כריח גן עדן ממש.

אני הייתי נושא את עיני במיוחד ללולב, מסתכל עליו, מהרהר ואומר: הזוהי כפות תמרים׳, הייתי מחכה כשאר הילדים לעלות השחר כדי לקום ולברך על הלולב ועל האתרוג. כשעליתי על יצועי, נזכרתי במה שלימד אותי שכני ומורי ר׳ דוד ז״ל, איך להחזיק את הלולב, ואז כל הלילה שיננתי את המילים שאמר לי תמיד: ״נוכח הלולב לשדרה תפנה״.

שכננו היקר ר׳ דוד ז״ל, אחר התבוננות והנאה בארבעת המינים, היה מתיישב ופותח בקריאה בספר ״חמד אלהים״ וכמוהו שאר השכנים:

״עולו אושפיזין עילאין קדישין, עולו אבהן עילאין קדישין למיתב בצילא דמהימנותא עילאה, ליעול אברהם רחימא ועמיה יצחק עקידתא, ועמיה יעקב שלימתא, ועמיה משה רעיה מהימנא, ועמיה אהרן כהנא קדישא, ועמיה יוסף צדיקא, ועמיה דוד מלפא משיחא״.

׳׳תיבו אושפיזין עילאין קדישין, תיבו אבהן עילאין קדישין, למיתב בצילא דמהימנותא עילאה בצילא דקודשא בריך הוא: זכאה חלקנא וזכאה חלקהון דישראל, דכתיב: כי חלק ה׳ עמו יעקב חבל נחלתו״. אחרי פתיחה זו כל השכנים קוראים במשנה, במסכת סוכה:

״סובה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה, פסולה״

כל אחד מהשכנים קורא פרק לפי התור ואחר־כך פרק מהזוהר.

הערת המחבר :  ר׳ דוד טולידאנו ז״ל, איש חסיד היה וכל חייו היו קודש לעבודת הבורא ולעזרא לזולת. ביתו היה אכסניה לעניים במיוחד יתומים ואלמנות ומחוסרי כל, זאת על־אף מצבו הכלכלי שהיה רחוק מלהיות טוב. בין השאר היה בביתו קשיש אחד שהיה קבוע בשבתות ובמועדים . קשיש זה היה חרש לגמרי, היה בא, יושב וקורא כל הזמן, סועד את סעודתו ונעלם. לדבר עימו, בלתי אפשרי כי לא היה שומע בכלל. האיש הזה ישב שנים בביתו של ר׳ דוד. ראה עליו בפרק ״השבת במרוקו״.