מורשת יהדות מרוקו

בלאד מאחזן ובלאד סיבה.

ועם כל זאת היה זה בתקופתו של מלך רחמן זה שנכתב על יהודי מרוקו כתב עדות החמור ביותר ואין לייחס את חריפותו רק לאנטישמיות הברורה של מחברו. הצבא הצרפתי ששאף להשלים את כיבוש צפון אפריקה היה חסר הידיעות הבסיסיות על מרוקו, המדינה המסתגרת. בשנת 1883 הוחלט לשגר קצין צעיר לאסוף מידע ושמו ברוזן שארל דה פוקו. כדי לנוע בחופשיות בתוך המדינה האסורה לנוצרים הוא התחפש לרב בלוויית יהודי מקומי, מרדכי אביסרור, תרו את הארץ. סכנת מוות הייתה צפויה לו, לו היה מתגלה. התחפשות לא הוליכה שולל אף יהודי אבל כולם שמרו את הסוד, " כל כך שמרו באדיקות על הסוד שנתגלה להם עד שלא יצא שום דבר מהמללאח החוצה. אפילו עמדי נהגו שמירת סוד מרובה, שום דבר לא השתנה בהליכותיהם פרט לכך שהיו מסבירים פנים עוד יותר ומוכנים ונכונים להמציא את הידיעות שביקשתי ".

בפאס למשל היה אורח יותר מחודש אצל משפחת בן שמחון. הכבוד לאורח הזר הייתה ההוכחה הטובה ביותר לתקוות שתלו אז יהודי המדינה בהתערבות זרה לשיפור גורלם ומעמדם. ואם להאמין לתיאורי דה פוקו מר ביותר היה גורלם. הוא מחלק את יהודי המגרב בין אלה שתחת חסות המלך יהודי "בלאד אלמחז'ן" ואלה שבשטחים מחוץ לשליטתו "בלאד סיבה".

באשר לגורל הראשונים הוא כותב בספרו "מסע למרוקו" שהפך לאורים ותומים של הקולוניאליזם הצרפתי והשפיע בצורה מכרעת על עיצוב התדמית של היהודי המרוקאי כפי שנראה עם הקמת הפרוטקטוראט " היהודי ניכר מיד על ידי לבושו ונעליו השחורים, אסור לו להתלבש בצבע אחר. בין הערים הוא יכול לרכוב על חמור או פרדה אולם כאשר הוא מגיע לקרבת מסגד או אם הוא פוגש איש דת עליו לרדת או לעשות עיקוף.

בנקודות הביקורת או בשערי הערים עליו לשלם מס מעבר כמו הבהמות. בתוך הערים הוא מתהלך יחף, הרחובות הסמוכים למקומות הקדושים סגורים בפניו. הוא גר רחוק מהמוסלמים בשכונות מיוחדות הנקראות מללאח. בתוך המללאח היהודי הוא בביתו. כאשר הוא נכנס למללאח הוא נועל את נעליו….יהודי בלאד אלמח'זן תלויים רק במושלי המלך ומשלמים להם מס.

אלה שיש להם קצת ממון חסים תחת חסות מדינה זרה…יהודי מרוקו דוברים ערבית. באזורים בהם השפה המדוברת היא התזרית (בֶּרְבֶּרִית) הם יודעים גם כן שפה זו, אבל אין מקום שאין הם יודעים גם עברית , בניגוד לבֶּרְבֶּרִים. היהודים יודעים לקרוא ולכתוב באותיות עבריות אולם הם אינם מבינים את השפה העברית. הרבנים לבדם מבינים פחות או יותר. מספר הרבנים גדול, אחד על כל חמישה, שישה יהודים. בכל עיר מספר גדול של בתי כנסת. אין כפר עם שש או שבע משפחות יהודיות בלי בית כנסת ורב.

יהודי מרוקו מקפידים בתכלית החומרה על דיני הפולחן החיצוניים, אך אין הם נוהגים כלל על פי חובת המוסר. היהודים הם בניו האהובים של אלוהים. די להם שיחלקו לו את הכיבודים המתחייבים, יתפללו, יצומו, ישמרו את השבת ואת המועדים, לא יאכלו אלא מאכלים כשרים, שיחצו וטבלו כמצווה, ותמיד ישארו יקירי אלוהים. בכל השאר הם יכולים להתנהג כעולה על רוחם. שנואים יהיו יתר בני האדם, היום לא רחוק בו יבוא המשיח המקווה וישים את כל העולם תחת רגליו של עם ישראל.

יהודי בלאד סיבה אינם ראוים לפחות בוז, שעלובים הם עוד יותר. כבולים הם לאדמה, כל אחד שייך לאדון המוסלמי שהוא קניינו, עושקים אותם ללא שיעור חדשים לבקרים, גוזלים מהם את מחייתם הדלה. ביטחון אין להם לא לעצמם ולא לנכסיהם. הם האומללים באדם.. אם אדונו המוסלמי הוא אדם פיקח וחסכן הוא אינו לוקח ממנו יותר על המידה. הוא אינו רוצה לנשל את בן חסותו, להיפך הוא מסייע לו להתעשר כי ככל שהוא יהיה עשיר יורת הוא יכניס לו יותר.

כך הולך וגדל רכושו של האדון כבעל הון הנוהג בתבונה ברכושו. אולם אם האדון הוא פזרן הוא אוכל את היהודי שלו כפי שמבזבזים ירושה. היהודי חי בדלות מרודה, וכאשר ישתכר פרוטה מיד תגזל ממנו, את ילדיו חוטפים, בסופו של דבר מוליכים אותו עצמו לשוק ומעמידים אותו למכירה בהכרזה כפי שזה נהוג במקומות מסוימים בסהרה אבל לא בכל מקום..רצונו להיעדר ממקומו, זקוק הוא להיתר.

אין מסרבים לו מפני שמסעיו של היהודי צורך הם למסחרו, אבל בשום תירוץ שבעולם לא ייקח עמו את אשתו או ילדיו ומשפחתו חייבת להישאר כדי לערוב לחזרתו…אם היהודי רוצה לצאת לחופשי עליו לשלם, אם אדונו מסכים לכך.

יהודי בלאד סיבה עצלנים הם, קמצנים, זוללים וסבואים, גנבים שופעי שנאה שאין עמה לא אמונה ולא חסד והם מצוינים בכל קללותיהם של יהודי בלאד אל מחזן. פרט לפחדנותם, הסכנות המאיימות עליהם בכל עת העניקו להם אופי רע, שלפרקים הוא מסתבא כדי פראות צמאת דמים ".

אין לקבל כלשונו עדותו של הקצין הצרפתי המעיר המסונוור על ידי הברק החיצוני ואינו מסוגל לראות גדולה וגם בדלות. מה עוד שהוא עצמו מזהיר אותנו שלא אמר כל מה שבלבו "אני כותב על יהודי מרוקו ביתר סלחנות ממה שאני חושב, לדבר עליהם טובות יהיה סילוף האמת. הערותיי מתייחסות לעמך, אבל אין זה אומר שאין נקודות אור היוצאות מן הכלל".

לפני המבול, מולאי עבדל עזיז 1894 – 1908.

במות מולאי חסאן נבחר למשול תחתיו צעיר בניו, מולאי עבדל לעזיז והוא רק בן ארבע-עשרה, ולמרות זאת העברת השלטון הייתה הפעם חלקה הודות ליד הברזל של הוזיר הגדול, בא אחמד (בנו של עבד כושי), שדיכא כל ניסיון התקוממות והמשיך במדיניות הסולטאן הקודם למניעת התערבות זרה.

לאחר מות הוזיר הכל יכול בשנת 1901 רסן השלטון עבר לידי המלך הצעיר. מלא רצון טוב, פתוח לתרבות אירופה, שאף מולאי עבדל לעזיז להצעיד את ארצו לעידן המודרני ולהכניס לשם כך הרפורמות הדרושות. אולם כידוע רצון טוב לבדו אינו ערובה להצלחה בפוליטיקה, ומרוב טעויות השכיל רק לקומם נגדו את העם ולפתוח לרווחה הפתח להתערבות המעצמות.

ראשית חכמה ותנאי לכל הרפורמות היה הצורך להכניס יותר צדק ויעילות במערכת המיסוי. לפי עצת כלכלני אירופה הוא מבטל את כל המסים הקדומים המבוססים על ההלכה המוסלמית ובמקומם בא מס יחיד: הטרטיב. על הנייר אכן רפורמה מצוינת ומחויבת המציאות. השיטה הישנה פשטה מזמן את הרגל והוסיפה אי צדק על אי יעילות, וההכנסות לא הדביקו את צרכיהם.

אולם היועצים האירופיים לא שיערו ההתנגדות שתתעורר במדינה המלט היחידי הוא הדת. להחליף מסים המבוססים על הקוראן במסים בהשראת הכופרים, והפגעים בבעלי הפריבילגיות, היה מעשה התגרות ששום כוח לא עמד מאחריו. מה עוד שנטייתו של המלך הצעיר לתרבות איתה הייתה מן המפורסמות. מאוהב ומוקסם מהטכניקה המודרנית, ריכז סביבו חבורת הרפתקנים ושרלטנים אירופיים שהתנהגותם המתנשאת פגעה בגאווה הדתית לאומית.

המרד הגדול החל במזרח המדינה, באזור הגבול עם אלג'יריה הצרפתית. אזור זה היה נתון להתקפות חוזרות ונשנות של הצבא הצרפתי בגלל הסיוע שהושיטה האוכלוסייה, בשם הסולידריות המוסלמית, למורדים האלג'יריים.על רקע של זה של שנאה לנוצרים, ניהל מטיף דתי כריזמטי ושמו ז'יללי דריס זרהוני, המוכר יותר כבו חמארה, בעל החמורה, הסתה פרועה נגד הסולטאן המשועבד לנוצרים, "עבד הכופרים".

הוא הציג את עצמו כבנו ויורשו הלגיטימי של מולאי חסאן. תחילה הקים את מטהו בתאזה ובאוז'דה. במשך כשש שנים הוא הטיל את אימתו על חלק גדול מהמדינה וגרם לשיבוש כל חייה המסחר, עד אשר לבסוף הובס נשבה והוצג בכל ערי המדינה בתוך כלוב כחית טרף בשנת 1908.

כרגיל בתקופות משבר אסונות הטבע מקבלים ממדעים יותר דרסטיים. בשנת 1901 מתפשטת בתיטואן, תנז'ה ולאחר מכן במכּנאס ובפאס מגפה (טיפוס) שהפילה בין יהודי מכנאס כ-300 חללים ועשתה שמות בקהילת פאס המאבדת 300 מבניה. בחורף שנת 1902 פוקדת את מכנאס ופאס רעידת אדמה גדולה הגורמת לנזקים חמורים.

לבו חמארה היו תומכים רבים בעיר מכנאס וסביבתה. המורד הצטיין בשנאה עזה ליהודים והבטיח ללוחמיו לתת בידיהם את היהודים כאשר יגיע לשלטון. בלי לחכות לתאריך זה מרבים השבטים שבקרבת מכנאס להתנכל ליהודים, ולא עבר יום בלי מורא ופחד, כפי שכותב הרב יוסף משאש :

"ובחודש אלול 1902 היו בכל יום רביעי בשבת, שהוא יום השוק, מהומות גדולות, והיינו סוגרים דלתות אלמללאח יום או יומיים עד יעבור זעם, וכל החורף של שנת תרס"ג, הבהילונו שמועות רעות, אין יום נקי מקול פחדים כי באותה שנה, קם על המלכות מורד אחד, ידוע בשם בו חמאר"א, ומלך בעיר תאזה, והמלך היה טרוד עמו במלחמה.

כל שרי הערים הכבידו מסים וארנוניות על ישראל ובפרט מן הפרט של יושבי העיר עז לנו מכנאס יע"א, וכל הפלשתים יושבי המדברות הקרובים והרחוקים הרבו להרוג ולשלול כל עוברי אורח, ולכן נשמו והדרכים, אין יוצא ואין בא, ושבת עובר אורח, וביום הי"ב לניסן שנה הנזכרת, נקבצו כל שכנינו הרעים בעצת השר הצורר הנזכר, ובאו להשמיד ולהרוג אותנו חס ושלום, ושללו ובזזו ושרפו תחילה כל החנויות והאוצרות של ישראל שהם מחוץ להאלמללאח.

הם היו מלאים כל טוב, כסף וזהב ובגדים, וסחורות מינים ממינים שונים. כי כל מסחר היהודים במכנאס, היה מחוץ האלמללאח סמוך ונראה, ותהי מהומה וצעקה גדולה בעיר, אשר כמוה לא נהייתה, כי היה הדבר לפתע פתאום, והרבה יהודים נמצאו תוך חנויותיהם, ובחסדי ה' ניצולו. ובאו תיכף להאלמללאח, והדלתות סגרנו, וכל הקהל האנשים והנשים והטף בוכים בכי גדול, וצועקים ומתחננים לפני ה' בי"ג מידות ובתקיעת שופר.

כל היום ההוא וכל הלילה ואיש יהודי היה במכנאס, שומו מרדכי בן הרבי יחייא לובאטון ז"ל, גדול ליהודים, דורש טוב לעמו וגדול מרדכי בבית השר הצורר. הלך אל ביתו עם אחזת מרעיו, ויבך ויתחנן לו, והעביר את רעתו, אשר חשב על היהודים. ושוחד בחיק כסף תועפות נתן לו, וידבר אתם טובות, ויצאו מאתו בשלום. ואך נפש רשע אותה רע, כי הבטיח ולא קיים. וביום י"ג לניסן בבוקר, באו עוד על שכנינו הרעים לאלפים ולרבבות לשלול את האלמללאח ולהשמיד ולהרוג ולאבד חס ושלום.

ואז כל היהודים בטחו בה', ונקהלו ועמדו על נפשם סביב לחומת האלמללאח, וכלי מלחמתם בידם, כי היו להם כלי מלחמה לרוב, והיו בהם הרבה מלומדים לירות בקנה שריפה למרחוק ולא יחטיאו המטרה, ואשר לא היה בהם כוח לעמוד בקשרי המלחמה היו נחבאים בבתיהם. מתחננים לפני אל נורא ואיום, שישלח לעמו פדיום, ומור אבי הרב החסיד כמוהר"ר רבי חיים משאש זיע"א, יצא בתוך העיר, ויזעק זעקה גדולה ומרה, וכל העם נסעו מחצרות, ויאספו אליו ברחוב העיר, ובכו בכי גדול, ויורידו לארץ ראשם, ויתגלגלו בעפר, וזקנו ע"ה, שהייתה לבנה כשלג ויורדת על פי מידותיו, נעשית מטאטא לעפר, ופניו פני חמה אספו נגהם. והוא צועק ומתפלל ומתחנן לפני אבינו שבשמים, להציל עם מרעיתו וצאן ידו, מיד מבקשי נפשו. וקורא הוא בחיל שובה ישראל עד ה' אלוהיך, וכל העם גועים בבכייה, וקורים י"ג מידות בתרועה ובקול שופר.

עם קריאת שמע בקול חוצב להבות אש, וישובו אל ה' בכל לבבם ובכל נפשם ובכל מאודם. וישמע אלוהים את נאקתם, ויזכור את בריתו את אברהם וכו', ויהם את מחנה פלשתים, לפני בני ישראל אנשי מלחמה, אשר על החומה, ויהרגו מהם רבים, והנשארים הרה נסו. לא נשאר בהם עד אחד, ויושע ה' את ישראל מיד פלשתים, והשר הצורר בראותו כי יד ישראל על העליונה, כי ה' אלוהינו עמנו, ומה גם כי שמע שמבני ישראל לא מת אף לא אחד, אז רפו ידיו, ונפלה עליו אימת ה' ואימת עבדיו, והבטיח הבטחה גמורה שלא ירשע ולא ירשיע עוד, ואף לבנו נמס מקול פחדים, ועברו עלינו ב' ימים ראשונים של פסח ביגון וצער, והבלגנו מאוד על צערנו ותוגנו למען כבוד ה' ומועדיו, וביום א' לחול של מועד, פתחנו שערי אלמללאח, ויצאו כל העם ויראו את אוצרותיהם וחנויותיהם שרופות ונופלות, ואבן מקור תזעק וכפיס מעץ יעניה, על השוד והשבר אשר המיטו עלינו שכנינו הרשעים.

ויבכו בכי גדול, ואך שבו והודו לה' חסדו, שלקח כספנו תחת נפשנו, ובכל זאת לא שלונו ולא שקטנו מקול הפחדים, ובכל יומא דשוקא, הייתה צרה וצוקה, עם כובד מסים שלא פסק. נוסף עוד על הרעב הכבד, כי שלוש שנים רצופות עצר ה' את השמים, ולא היה מטר, והתענינו כמה תעניות, וכמה לילות קמנו בעוד לילה, והלכנו למערת הצדיקים, וקרינו תהלים ותוכחות מוסר, בבכי גדול קורע סגור הלב, והיינו הולכים משם לבתי כנסיות ומתפללים בתרועה ובקול שופר, וכן היינו עושים בעלות המנחה, לא נשארה בשום ספר שום תחנה ושום בקשה שלא קרינו בבכי גדול, ויום אחד הכריזו הרבנים על ביטול המלאכה והמסחר, וקראו לצום על כל הקהל האנשים הנשים והטף, וקדשו עצרה ברחובות של העיר, וכולם היו יושבים על הארץ ומתגוללים בעפר, והיה היום חושך ואפלה, ונצעק אל ה' אלוהינו בנפש מרה, ואז שמע ה' את קולנו, וגשם נדבות הניף אלוהים, ועשינו הודאה בשירה וזימרה והייתה רווחה (עד כאן כתיבתו של הרב יוסף משאש, בשפה ברורה וקדושה שאין שומעים כמוה היום ברחובותינו א.פ).

המופלא הוא שלמרות כל התלאות, שמרו היהודים על כבודם ובשעת הצורך אחזו בנשק כדי להגן על חייהם. ההגנה העצמית לא הייתה זרה ליהודי מרוקו והמקרה הזה של מכנאס לא היה יחיד חד פעמי. בשנת 1894, הייתה התנפלות על יהודי דמנאת. נשדדו ונמכרו ספרי תורה, נמכרו נשים וילדים כמו בהמות. אבל בסוף הכל הוחזר ליהודים, פרט לאישה אחת  שנשארה אצל הגויים. שמענו שיהודי דמנאת הם שגרמו דבר זה לעצמם, דהיינו כשהתקוממו השבטים של דמנאת על הפשה, ובאו להרוס ולשדוד את ביתו, היה מאבק מזויין ביניהם, והפשה קרא ליהודים לבוא לעזרתו, משהובס הפשה וברח, גמלו ליהודים בעד עזרתם לפשה (יומן עיר פאס).

בספרו מסע למרוקו מספר המרקיז הצרפתי דה סגונזק על יהודי הכפר איית אזדג באטלאס, התקיפו אותם אבל הם לא הסתפקו בסגירת השערים אלה הגנו על עצמם בנשק, החזירו מכה תחת מכה ומאז מתדיינים אתם כשווים בכוח  1901).

התפוררות השלטון המרכזי חייבה כל העיר, כל קהילה לדאוג לעצמה ולהגנתה, לאחר הרפורמה המונטרית של שנת 1905 גבר עוד יותר גל המרידות והפעם מהדרום נפתחה הרעה והמלך ברח על נפשו ומצא מקלט בתנז'ה  1906). אולם היה זה מאוחר מדי כדי להציל את המדינה מציפורני ההתערבות הזרה ואותו מנהיג המרד, מולאי חפיד שקרא להתקוממות בשם העצמאות הלאומית, הוא שיקרא לצרפתים להציל את כסאו הרעוע.

ויהי בעת המללאח.-הלילה הארוך-תולדות המאה ה – 19-פרק שמיני

עמוד 104