מורשת יהדות מרוקו

מארץ מבוא השמש – הרב חיים זאב הירשברג.

תוניס החדשה. 

אגב זאת, נתגלגלה השיחה על קירואן, אותה עיר שנתפרסמה בשל חכמיה היהודים. הזכרתי לק. כי הערבים הם ששמו קץ למרכז התורה הזה, בגרשם את היהודים מהעיר. ובמשך שבע מאות שנה בכלל אסורה הייתה להם , ולנוצרים, הכניסה לתחומה של קירואן, שהוכרז עליה כעל אזור מקודש בדומה לחג'אז. איסור זה נתבטל בראשית המאה שלנו, ( המאה העשרים ), אבל בעוד שמרשים בדרך כלל לתיירים לבקר במסגד הגדול של קירואן, המפורסם בגלל צורתו וספרייתו, הרי גם עתה אסור ליהודים לגשת לשמה.

דברי לא נעמו לק..והוא הזמינני לבוא אתו ולבקר בקירואן בכל מקום שארצה, ולהסתכל בכל כתבי היד שיעניינו אותי. הוא חזר על הזמנה זו פעמים מספר. אולם דווקא בנקודה זו לא עשו דבריו רושם של כנות. ק.. הבטיח גם להמציא לי את עבודותיו בתחומי מחקר הערבית המאלטיזית. לפני עוזבי את תוניס ביקשתי לבקרו פעם שנייה, אבל הוא נעדר מהמשרד, בגלל מחלה, כפי שהסבירו לי.

מתוך ויקיפידיה

מלטית (Malti) המוכרת גם בשם מלטזית היא שפה שמית תיכונה-דרומית מתוך קבוצת השפות השמיות של משפחת השפות האפרו אסייתיות, המדוברת במלטה. ישנם שני ניבים מלטיים עיקריים – הניב של האי מלטה והניב של האי גוזו. הניב של גוזו נחשב שמרני יותר, בייחוד מבחינה פונטית. הניב של האי מלטה הוא המשמש את רוב דוברי המלטית. השפה המלטית מוכרת כשפה רשמית ברפובליקה של מלטה מ(שכוללת את האיים מלטה, גוזו וקומינו בים התיכון) בצד השפה האנגלית מאז הצטרפות מלטה לאיחוד האירופי היא מוכרת כאחת השפות הרשמיות של האיחוד.

הסברה המקובלת על רוב הבלשנים  היא שהמלטית התפתחה מהערבית שדוברה בפי הערבים והברברים המוסלמים שפלשו לאירופה מצפון אפריקה במאה התשיעית לספירה וזאת לצד השפעות נוספות כאיטלקית משום שמלטה נמצאת בין איטליה לתוניסיה. יחד עם זאת יש גם הסוברים כי מוצא השפה המלטית הוא מהפניקית (שפה שמית). לפי טענה זו, הפיניקים, שיצאו מהחוף המזרחי של הים התיכון והתיישבו בכל רחבי אגן הים התיכון, הביאו את לשונם למלטה. גם אם טענה זו הגיונית אמיתותה מוטלת בספק.

שיטת הכתיב של המלטית מבוססת על הכתיב האיטלקי, ובמרוצת המאה העשרים עברה סטנדרטיזציה, שהפכה את הכתיב לפונטי כמעט לגמרי. הפער העיקרי בין השפה המדוברת לכתיב הוא בכך שבכתיב מסמנים עדיין חלק מהעיצורים הגרוניים. אלה מסומנים באותיות או בצירופי אותיות מיוחדים, למשל האות ħ (מקביל ל-ח בעברית) או הצירוף għ (מקביל ל-ע).

התחביר והמורפולוגיה של השפה דומים למדי לאלה של ניבים ערביים צפון-אפריקניים. ההבדלים העיקריים בין מלטית לבין הערבית הצפון-אפריקנית הם בפונטיקה, באוצר המילים ובכתב. מבחינה פונטית המלטית איבדה את רוב העיצורים הגרוניים ואת העיצורים הנחציים. אחדים מן העיצורים הגרוניים עודם נהגים במלטית, וכמו כן יש להם שרידים בכתב וכן במערכת התנועות ש להשפה. בכך היא מזכירה במידה מסוימת את העברית המודרנית. באוצר המילים ניכרת השפעה גדולה של האיטלקית והאנגלית. המלטית נכתבת באותיות לטינית ויש בהם כמה אותיות, שסימנים דיאקריטיים נלווים אליהן לציון הגייתן.

הספר "מילות-היחס המלטזיות" שראה אור בהוצאת כרמל בשנת 2003 הנו מחקר הדן בהיבטים רבים הקשורים ללשון מלטה. מבואו מעניק רקע כללי באשר לתפיסות המקובלות של קבוצת חלקי הדיבור הכוללת את מילות-היחס ובאשר ליישום תפיסות אלה בחקר הלשונות השמיות בכלל ובחקר לשון מלטה בפרט.

שאר פרקי העבודה מתמקדים בחקר האטימולוגיה של מילות-היחס בשפה,

 במיון המורפולוגי של מילים אלה, בדרכי נטייתן בלוויית כינויי הגוף החבורים ובהתחברותן לתווית היידוע, לכינוי הזיקה ולכינויים מסתמים, בצירופי-היחס ובתפקידיהם ביצירת אוצר-המילים המלטי בתחומי השם, התואר, הפועל ותואר הפועל. כמו כן דן המחקר בסוגיות הקשורות לתחביר מילות-היחס ולסמנטיקה שלהן, והוא מדגיש את טיב הקשרים שבין הקדקוד והמשלים בצירופי-היחס המלטיים, את מבני מילות-היחס ותופעות הייחודיות למלטית הקושרות בינה לבין אחיותיה השמיות והשפות ההודו-אירופיות אשר השפיעו על התפתחותה.

רוב דוברי המלטית הם רב-לשוניים. רובם מדברים, או לפחות מבינים, גם אנגלית ואיטלקית. הקשר הדתי ההדוק לכנסייה הקתולית של איטליה מביא לכך שכמעט כלה מושגים הדתיים שאולים מאיטלקית. לפיכך, ערבי-נוצרי יתקשה לזהות את המושגים הדתיים ושמות הדמויות והאישים הנוצריים, אף על פי שאת השפה בכללה הוא עשוי להבין במידת-מה.

 מארץ מבוא השמש – הרב חיים זאב הירשברג.

ביקורו של ח.ז.הירשברג בצפון אפריקה

בשנות החמישים של המנאה העשרים

מאלפת ביותר הייתה הפגישה עם מר חסן חוסני עבד אל – ווהאב, מזקני המלומדים הערביים בצפון אפריקה והמועטים בתוכם, שיש להם גם השכלה רחבה וגם רכשו להם שיטות עבודה מערביות. הוא היסטוריון ובלשן, שהשתתף כבר לפני מלחמת עולם הראשונה בקונגרסים המזרחנים, והכיר את גדולי המזרחנים היהודים, וביניהם את גולדציהר, פנים אל פנים.

וכן מכיר הוא יפה את המורים שבמכון למדעי המזרח של האוניברסיטה העברית ואת פרסומיהם. יש לו אוסף נבחר של קרוב ל-3000 כתבי יד קדומים, בעיקר בכל הנוגע לתוניסיה ולמגרב. הוא הראה לי כתב יד של המחקר " על השתן " של הרופא היהודי הנודע יצחק ישראלי, שהיה לפני אלף שנה בקירואן, לדעתו כתב היד הוא אבטוגראף של רבי יצחק

בשומעו , שמתעניין אני בהיסטוריה יהודית במגרב, הביע את נכונותו לעזור לי בכל דבר שאפנה אליו, וכן נתן לי המלה לידידו בפאס, השייך עבד אל-חיי אל כיתאני, שגם לו אוסף יפה של כתבי יד.

ביתו של עבד אל-ווהאב בוא בית מודרני. הוא הציגני בפני אישתו, שהיא תורכיה, ושצינו יחד תה. אגב זאת הודיעני מארחי, כי ברצון רב היה מבקר בישראל – וכי אין כל מניעה לכך, מאחר שהוא מחזיק בדרכון צרפתי. איני יודע אם היה זה מקרה, שאותה שעה נזדמן לביתו גם האב א. דמרסמאן, מהאבות הלבנים, כמרים קאתוליים, הפועלים במזרח התיכון  במיוחד בשטח החינוך.

הוא ראש במכון למדעי הרוי העביים בתוניס, המוציא לאור כתב עת בשפה הצרפתית המוקדש לבעיות אלה. האבות הלבנים ידועים כתומכיהם של הערבים בשאיפותיהם הלאומיות, ובמיוחד מקורב אליהם האב ד. וכן נזדמן למקום אחיו של מארחי, עורך דין לפי מקצועו ואחד הציירים הצעירים הערבים, שלמד בפאריס וחזר לתוניס. השיחה הערה עברה מפסים נייטרלים לבעיות השעה. ושוב הושמעה קובלנה על התנכרותם של היהודים לתרבותם הלאומית של הערבים, ולערכים שנוצרו בשפה הערבית.

ושוב הזכירו את הפרשיות המזהירות של העבר הספרותי המשותף. באותה שעה הרהרתי בדבר, שלו ידעו אנשים יקרים אלה, כי יהודי תוניסיה אינם יודעים כמעט ולא כלום על אותם הדורות של חכמים שקמו להם במגרב, וכתבו בשפה העברית דווקא, בוודאי, היו מסתתמות טענותיהם, על התנכרותם לתרבות הערבית

דיברנו על עמדת המנהיגים הערביים כלפי מדינת ישראל. נזכרתי את הראיון עם אחד המיניסטרים, רחים שאד'לי, שנתפרסם לפני צאתי באחד העיתונים בארץ, ושוב הביע דעה חיובית על הציונות ומגמותיה. מתוך מבטיהם התמוהים, הסקתי, שכאן משהו לא כשורה. ואמנם בתוניס לא ידוע ולא כלום על עמדתו הפרו-ציונית של המיניסטר, ונהפוך הוא. הראיון היה מיועד לייצוא בלבד.

שעות אחדות הייתי מהלך יחיד בשווקים המפורסמים של ה " מדינה " בתוניס, שרק בהם נשמר עדיין אפיים המזרחי הקדום, גם בבניינם וגם בהווי. התבוננתי במלאכתם של הכובענים המייצרים את השאשיות הידועות, שהיו מייצאים לכל הארצות. זו מלאכה שכולה בידי המוסלמים. לעומת זאת רב מספר היהודים העוסקים בחרטות נחושת ובייצור כל מיני כלים לנוי עם קרומית של כסף.

נכנסתי בשיחה עם הבּסמים המכובדים, אצולת הסוחרים המוסלמים של תוניס. המסחר מתנהל בצורה ידידותית. שותים קפה, משוחחים על הא ועל דא. אפשר להתמקח עד אין סוף עם הזבנים של סוחרי השטיחים, מאחר שמלכתחילה דורשים הם מחירים גבוהים פי שניים ופי שלושה למעלה מן השיעור. אולם כשניסיתי לעמוד על המיקח עם בעל חנות גדולה, שהציע מלכתחילה מחיר המתקבל על הדעת, הודיע לי בכל הנימוס והאדיבות, שאין לו שום דבר למכירה והוא מוכן להמשיך בשיחתו רתי על עניינים בעלמא.

בקרבת מסגד זיתונה שוק צורפי הזהב, שהוא כולו יהודי. בכל הסיורים האלה לא שמעתי דיבור בלתי ידידותי, אף על פי שהכירו בי את הזר, ואפילו את היהודי. זאת נוכחתי לדעת בשוק הספרים. כשניסיתי לפשפש בספרי דת ובמיוחד בספרי הקוראן, מיד נתקלתי בהסתייגות קרירה, שסיבתה הייתה ברורה למדי.

ב , מדינה " עדיין שולט המלבוש הערבי. לא כן ברבעים החדשים. הערבי המתגורר בהם לובש לבוש אירופי, וכשאין כיסוי לראשו אין להכירו, אלא אם הוא בחברת אישתו, שהיא כנראה שמרנית יותר ועדיין לא הסירה את מלבושה הלאומי ואת הרעלה. אמנם הרעלה היא לפעמים גנדרנית למדי, לעיניהן השחורות והגדולות של בנות המגרב.

וגם כאן ניכרת תזוזה. ברחוב נראות תכופות בנות במדים כהים. הולכות בסך. אלה הן הצופות המוסלמיות, חלוצות האמנציפציה של האישה בתוניסיה. ועוד חזיון מעניין, במוזיאון הלאומי שבברארדו, ארמון הבאי, שבו נחתם חוזה החסות של שנת 1881, מבקרים המונים של ערבים. משפחות – משפחות, עירוניים וכפריים, גברים, נשים וטף מכל הגילים, המסתכלים בעניין רב במוצגים. זכרתי את מספרם האפסי של הערבים, שהיו מבקרים בימי המנדט הבריטי במוזיאון רוקפלר בירושלים, והמסקנות עלו מעצמן.

רחובות תוניס מלאים נכים ובעלי מום שונים, יותר מאשר בעיר אחרת במגרב. יש גם כאן מספר רב של זרים, איטלקים ומאלטזים, ודווקא מהשכבות הדלות בעם. כאן רואים הרבה " חאג'ים " ממרוקו, כלומר עולי רגל למכה, שבגלל מחסור בכסף לא הספיקו להשלים את עלייתם ונתקעו בתוניס. הם ניכרים ב " עמאמה " הלבנה על ראשם. כאן מרוויחים הם את לחמם כשומרי לילה ליד הבנקים והחנויות הגדולות, והמילה חאג' נעשתה בתוניס שם נרדף לשומר לילה.

בזמן סיורי בייתה תוניסיה הארץ היחידה בצפון אפריקה תחת שלטון צרפתי, שהייתה לו עיתונות ערבית, הראויה שלם זה, , עיתון בוקר " אל-צבאח ", גמיש, שקט, נוח לשלטונות, בהתאם לקו המדיניות הניאו דסתורית באותם ימים. עיתון של אחר הצהרים " אל-זהרה ", שלא נמנע מלהתקיף את הידות ואת מדינת ישראל, אבל בצורה מאופקת. השבועון " אל –אראצ'ה " נסגר זמן קצר לפני בואי, בגלל הסתה אנטי יהודית פרועה. נותר רק שבועון השני " אל-ווטאן ", עממי ביותר. אז התחיל להופיע ירחון מצויר " אל*לאטיף ", כפי הנראה בהשראתם של הצרפתים.

הארץ כוללה עניה. אין לה אוצרות טבע. האזורים הפוריים בצפון רובם בידי מתיישבים צרפתיים. מהאווירון אפשר היה על נקלה להכיר איזהו כפר ערבי, ואיפה מתחילות החוות הצרפתיות, עם בתי המגורים הנאים ובנייני המשק המסודרים. הרבה נעשה לשימור הקרקע ובצפון ראיתי רבדות יפות בהרים.

                                   מארץ מבוא השמש – הרב חיים זאב הירשברג.

בערי הדרום ובאי ג'רבה.

הדרום שומם. ערבה מלאה חולות, רק זעיר פה זעיר שם חורשות עצי זיתים, המגיעות למימדים גדולים באזור ספאקס, וזאת עקב פעולתם ללא לאות של הצרפתים. בשנת 1881 היוו בדרום קרוב ל-400.000 עצי זית שטח של 180.000 דונם, עתה יש למעלה מ-4.500.000 עצים על שטח של 300.000 דונאם.

עדיין גדול מספר הנוודים בארץ, המהווים מבחינה מדינית, מאחר שקל מאוד להסיתם ולדחפם למעשי אלימות. כל השנים נוהים היהודים מערי השדה שבדרום צפונה, עתה גבר הזרם פי כמה, מאחר שקרובה כאן הסכנה יותר מאשר בערים הגדולות. אמנם היהודים רק אחוז קטן של האוכלוסייה, לפעמים אפילו רק שבר אחוז, אבל דא עקא, הם מיעוט המזדקר לעין.

 יש כשלושת אלפים יהודים בסוסה וכמספר זה בספאקס, שתי הערים באזור החוף של הסירטה, הממזגות בתוכן משהו מהצפון ומהדרום גם יחד.

ראיתי בסוסה ילדי בית הספר כי"ח בשיעורי עברית ולימודי קודש. אין ספר, שחלה התקדמות רבה בהקניית ידיעות אלה, לעומת המצב מלפני כמה שנים. המורים והמורות של מדו בפאריס או ביקרו בשיעורי השתלמות, שהוקמו בתוניסיה, משתדלים ללמוד וללמד. ואכן הילדים יודעים משהו. שאלה אחרת, כמה ממטען זה יישאר כנכס קיים.

באחד מבתי כנסת ראיתי ספרי תורה שחיללום הנאצים בימי שלטונם. לא פחות מדכאות היו הידיעות על הקהילות השכנות, מונאסתיר, קירואן, ההולכות ומתחסלות. בקירואן, שרק יובל שנים עבר מזמן שנתחדש בה היישוב היהודי, יש עדיים מניין קבוע לשבתות. במונאסתיר צריכים לקחת בהשאלה יהודי אח או שניים, כדי לקיים מניין בבית הכנסת ביום הכיפורים.

לפני שניים שלושה דורות מפורסמים היו בתי הדפוס של תוניס וסוסה שהתמחו בסוג מיוחד של ספרות. כאן היו מדפיסים בלשון הערבית היהודית בפרי עם, סיפורים, מעשיות, תרגומים מתוקנים של רומאנים צרפתיים. נראה כי החיבה לספרות מורשת היא מימים עברו, מתקופתו של רבי נסים בן יעקב, בן דורם של רבי שרירא ורב האי, אחרוני הגאונים בפומבדיתא, שעמהם קיימו אביו והוא עצמו חליפת אגרות קבועה

רבי נסים גאון,כפי שהוא נקרא לפרקים, הוריש לנו קובץ נחמד של סיפורי אגדות בשם " חיבור יפה מהישועה " ובו נשתמרו הרבה אגדות, שאינן ידועות לנו ממקום אחר. בסך הכול נתפרסמו בתוניסיה קרוב לאלף ספרונים ומברות בלשון זו ונשתמר בהן חומר פולקלורי ולשוני מעניין למדי. כיום רק מעטים פונים לספרות זו ולכן חדלו להדפיסה.

מכספי הפיצויים והשילומים מגרמניה המערבית, עבור הנזקים שנגרמו ליהודי תוניסיה על ידי הנאצים, הוקם בשנים האחרונות בספאקס גוש בניינים, שבהם שוכן בית ספר של כי"ח, תלמוד תורה, מרפה של אוזה, בית כנסת יפה ומרווח, שאולמיו מיועדים לשמש גם להרצאות ולמסיבות.

זה אחד הבניינים הציבוריים היפים שראיתי בתוניסיה. בסיירי בו הרהרתי בלבי, למה הוקם דווקא בעיר זו, ומי ידוע כמה שנים יוכלו היהודים להשתמש בו.

שעת הצהריים מאוחרת הייתה. הבניין התחיל הומה צעירים וצעירות, מבוגרים ומבוגרות. אלה מתכנסים בכיתות לעברית ולתנ"ך, שמארגנת אותם מחלקת החינוך ולתרבות תורנית בגולה של הסוכנות היהודית. היה זה מראה מעודד ומרהיב לראות בעלי שיבה ובני תשחורת יושבים על ספסל אחד ולומדים תורה.

הלומדים הזקנים השתדלו להיזכר בגרסת ינקותם, ובני הנוער היו כתינוקות שנשבו, כאן בספאקס, גם בנות ויצו הצעירות לומדות בשקידה. וכשראיתי זאת חזרתי בי ואמרתי : אילו הוקם הבניין רק כדי לאפשר לאלה ללמוד בו תורה דיינו !.

מחקר שנערך על ידי אונסקו ( ארגון האומות המאוחדות לחינוך, מדע ותרבות ) ביקש למצוא כיצד רואים עמים ואומות את זולתם, את שכניהם הקרובים מעבר לגבול ואת חבריהם הרחוקים ביבשות אחרות ומעבר לימים. התוצאות, שנסקרו לאחרונה ( המידע הינו משנות החמישים המוקדמות עת נכתב ספר זה ) באחד מפרסומיו של ארגון זה, הן מאלפות מאוד.

בערי הדרום ובאי ג'רבה.

דרומה מספאקס נכנסים לעולם תרבותי וחברתי אחר. בקאבס, גם היא עיר ידועה על חוף הים, שבה הייתה עדה יהודית עוד לפני אלף שנה, עדיין אפשר למצוא דוברי צרפתית בקרב היהודים. אולם רובם דוברי ערבית הם. הקהילה כאן מתחסלת בצעדים מהירים. לפי המיפקד של שנת 1946, היו כאן עדיין 2600 נפש, ולפי המיפקד האחרון – מארס 1956 – לא נותרו בה ובסביבתה אלא כ-2300 יהודים.

וזאת למרות הזרימה המתמדת מהדרום, המשווה לאוכלוסייה היהודית כאן אופי כפרי, הבולט במלבושי הנשים. הסרט השחור שבשיפולי המכנסיים הקצרים של הגברים, כמעין בירית שחורה, סימן היכר הוא ליהודים. מקאבס ואילך דרומה פוסקים דוברי צרפתית בקרב היהודים, בשני היישובים היהודים שבאי ג'רבה : " חארה כבירה " ו " חארה צג"ירה ", בערים גרג'יס ( זרזיס ), מדנין, בן גרדאן ובנאה קפצה שבפנים הערבה לא היה מעולם בית ספר של כי"ח, והשפה הצרפתית לא חדרה הנה

הבנים לומדים כולם בחדרים ומדברים ערבית יהודית. בכל המקומות האלה אפשר לדבר עברית עם הגברים.

ג'רבה פרשה בפני עצמה. כשביקר הרמב"ם, לפני שמונה מאות שנה בקירוב באזור זה, מצא, כי היישוב היהודי מורכב כולו בורים ועמי ארצות הנוהים המה אחרי אמונות טפלות.

בדורות האחרונים הייתה ג'רבה לאחד ממרכזי התורה החשובים בתוניסיה. היהודים ייחדו להם שני כפרים, שהיו מיושבים רק על ידי היהודים, חארה כבירה , וחארה צג'ירה ", אלה מנו לפני עשר שנים 4500 נפש בקירוב. כיום נותרו בהם רק 2600. התושבים בשני היישובים כמעט כולם כוהנים. לווים אין כאן בכלל, ומסורת היא שלוי המנסה להתיישב בג'רבה אינו מוצא את שנתו ומת.

עדיין פורחות כאן הישיבות, וקול התורה אינו פוסק מבתי המדרשות, שבהם יושבים צעירים רבים ומתעמקים  בתלמודם.

נראה שהאווירה של הסביבה גרמה, כי בדור הזה נעשתה חארה כבירה מרכז הדפוס של תוניסיה, בשטח ספרות הקודש. וירשה את מקומה של ליוורנו, ווהראו, סוסה, אפילו חכמי אלג'יריה ומרוקו מדפיסים כאן את השאלות ותשובות שלהם. הדפסת ספרים והמסחר בהם נעשו מקור פרנסה חשוב לתלמידי חכמים הרבים כאן, שהתמחו בהוצאת ספרי רומ"ל : שאלות ותשובות, סידורים, ספרי מנהגים ודינים וכיו"ב.

הזירה המדינית

מחקר שנערך על ידי אונסקו ( ארגון האומות המאוחדות לחינוך, מדע ותרבות ) ביקש למצוא כיצד רואים עמים ואומות את זולתם, את שכניהם הקרובים מעבר לגבול ואת חבריהם הרחוקים ביבשות אחרות ומעבר לימים. התוצאות, שנסקרו לאחרונה ( המידע הינו משנות החמישים המוקדמות עת נכתב ספר זה ) באחד מפרסומיו של ארגון זה, הן מאלפות מאוד.

הן הוכיחו עד כמה אינה מאירה האספקלריה, שבה רואים בני עם אחד את זולתם, מה לקויה היא בעיקום וטשטוש וזיוף, ואין חילוק בדבר, אם דעות מסולפות אלה חיוביות הן או שליליות.העיקר הוא שאינן הולמות את האמת. המשפט של הנוכרי , הפרט והכלל, היחיד והעם, נחרץ לא על סמך הכרה ודעת, אלא דווקא מתוך התנכרות להן, לפעמים שלא מדעת, על יסוד דפוסי דעת סטריאוטיפיים ונוקשים, שהתגבשו בזמן מן הזמנים. ודעות קדומות אלה עדיין כוחן יפה, הן פועלות מתחת לסף ההכרה ומפעילות תגובות בהיסח הדעת

לפנים התפרנסו יהודי ג'רבה מטוויית צמר, אריגה, צביעה, עיבוד מתכות וצורפות, מרוכלות ואפילו מעיבוד כרמי גפנים, שענביהם היו מספקים יין כשר. העשירים היו עוסקים במסחר באבנים טובות. בדורות האחרונים נותרו בידי היהודים רק פרנסות אחדות מאלה שמנינו. מאז נתפרסם שמם של שני הכפרים הללו אבד משהו מהתום שהיה נסוך על חיי יהודים אלה, וכמעט שעלול להתעורר הרושם כאילו נעשה כאן משהו גם לראווה.

אולם עם זאת העובדה בעינה עומדת. התלמידים היושבים בתתי המדרש ומתפלפלים בהלכה לא לראווה הם עוסקים בתורה. אין הם נושאים את עיניהם לתפקידים של חזנים ורבנים מסדרי האשכבות בקהילות צרפתיות, אלא לומדים לשמה. וראייה לכך החברות, שמתכנסים הם בהן לאחר עמל יום כדי להגות בספרים. הקשבתי לשיעור בנביאים, מפיו של הרב וזיפה כהן ( שבא כציר לקונגרס הכ"ד ונפטר בירושלים, במחלה שתקפה אותו ) באגודת " עטרת ציון ", ונתרשמתי מדבריו השקולים ומהעברית הצחה שבה השמיע את דבריו – ויותר מהמה  מקהל התלמידים המבוגרים, שהשתתפו באופן פעיל בשיעור.

מאורע מיוחד בחיי כל אדם הוא  ביקור ב " גריבה – " המופלאה ", שמו של בית הכנסת הגדול שבחארה הקטנה. הבניין הנוכחי אינו ישן, אבל אין ספק שהוא הוקם במקום בית כנסת קדום. אגדות שונות נרקמו מסביב לבית זה, ולפיהן קיימת ה "גריבה , עוד מימי בית ראשון. היא התפרסמה בנסים שנתרחשו בה, ומקודשת גם בעיני המוסלמים ברחבי תוניסיה. כדי לאכסן את המבקרים הרבים הוקמה ליד בית הכנסת אכסניה גדולה, בניין בן קומתיים, ובו חדרים רבים.

בית כנסת זה הוא מקום עליות לאלפים רבים, הנוהים אליו בהמוניהם מכל תוניסיה ואפילו מטארצות אחרות, כדי להתפלל בו. במיוחד גדול מספר המבקרים בל"ג בעומר, אבל רגילים הם לבוא במשך כל השנה. בגלל קדושתה של ה , גריבה , אין בית כנסת שני בחארה הקטנה ומקיימים רק בתי מדרשות, שבהם לומדים ומתפללים בימים ובזמנים שאין קריאת התורה נוהגת בהם, ולכן אין מחזיקים בהם ספרי תורה

כל זאת כדי שיתכנסו כולם בימי הקריאה רק ב " גריבה ". כאם גם מראים את המקום, ששם הושקעה האבן מבית המקדש הראשון, שהביאוה הגולים. האגדה הניידת קושרת את היישוב ביהודי בג'רבה עם יואב, שברדפו את הפלשתים הגיע עד הלום.

קירות ה , גריבה " מכוסים לוחות זיכרון ומתנות שונות. בכוסות טמונות השמן זורקים המבקרים מטבעות כסף וכלי זהב, המונחים כאן לראווה. תכשיטים וכלי כסף רבים טמונים באוצר ה " גריבה ,. לפי המסופר לא מעט הצליחו לשדוד הנאצים בבואם לאי.

בזמן ביקורי בחארה הקטנה עזבו כבר כמחצית תושביה את הכפר, וחצרות רבות עברו לידי הערבים. איש לא דיבר על זה, אבל בפניהם של כולם ניכרת הייתה השאלה והדאגה : מה יהיה על ה " גריבה " , כשהכפר ייעזב כליל על ידי היהודים ? עצב חרישי של תשעה באב רבץ על הכפר, שנראה בעיני כעיר חרבה. ובכל זאת הפליג רבה של החארה הקטנה אתי יחד באניה מחיפה בדרכו חזרה למקום מושבו. עדיין לא נמצאה השעה כשרה לעלייה לצמיתות לארץ.

בחארה הגדולה לא הורגשה הפחתת התושבים בגלל העלייה לארץ ישראל. כאן עדיין התנועה בכל תנופתה. שוחחתי עם הרבנים במקום, מהם היו שביקרו כבר בארץ ישראל, אבל לכלל עלייה עדיין לא הגיעו. בחארה כבירה ראיתי על קירות בתים רבים מצויירת צורת החמסה, היא מסוגננת לפעמים כמנורה של חמישה קנים. סימן, שנערכה בבית שמחה של מצוה, כגון חגיגת בר מצצוה או חתונה. הופעת הציור משמשת הזמנה לתושבי העיירה.

בפתחי הבתים בג'רבה קבועים זנבות דגים. זאת עושים כדי שתהא ברכה שרויה בבית. כאן נפרץ גם מנהג לקרוא לאנשים בשמות מיני דגים : חויתה, שלביה, בוג'יד, וזיפה, מנני, קרוס. מלכתחילה נראה מנהג זה מוזר בעיני. אולם האם הוא תמוה יותר מאשר שמות בהמות וחיות הנהוגים אצלנו ?.

באזור קפצה נוהגים לקרוא לילדים בשמות הנגזרים מ " חמש ", להגנה מפני מזיקים. והרי כמה שמות הנוהגים בשביל בנות ובנים : ח'ימוס, ח'מיסה, ח'מסאנה. כי אכן עדיין נפוצות כאן האמונות ברוחות ובשדים וב " עין הרע " ומרובים אמצעי ההגנה מפניהם. במיוחד יש לשמור על הנולדים, ואת ראשיהם של התינוקות הנימולים מורחים בצואה, מפני עין הרע.

מחקר שנערך על ידי אונסקו ( ארגון האומות המאוחדות לחינוך, מדע ותרבות ) ביקש למצוא כיצד רואים עמים ואומות את זולתם, את שכניהם הקרובים מעבר לגבול ואת חבריהם הרחוקים ביבשות אחרות ומעבר לימים. התוצאות, שנסקרו לאחרונה ( המידע הינו משנות החמישים המוקדמות עת נכתב ספר זה ) באחד מפרסומיו של ארגון זה, הן מאלפות מאוד.

ארבעה מלאכים ממונים על מימות העולם : לכל אחד תקופתו, שבה הוא דואג, כי המים לא יזוהמו ולא ייטמאו ולא יורעלו על ידי המזיקים. אולם בין משמר יוצר למשמר נכנס יש שנייה אחת, שבה ניתנת הרשות למזיקים להזיק, ולכן יש להיזהר ולא לשתות מים בליל התקופה. מסוכנים במיוחד תקופת תמוז. אמונות דומות קיימות גם אצל המוסלמים

אי פעם נפוצות היו אמונות אלה גם בין יהודי אירופה. באחת מהתשובות על השאלות המרובות שנשאל אחד הרבנים המפורסמים של ג'רבה בעניין זה, אומר הוא : יש חכמים אינם חשים לתקופה, אבל אנחנו אין מגלים את הדבר להמון העם, שלא לזלזל בשום מנהג בעולם והולכים אחר המנהג כבר.

כאן בדרום עדיין לא בעל המנהג של פיטום הבנות לפני כניסתן לחופה. ילדה משודכת שמים אותה כאילו במעצר בית, מאכילים אותה דברים המפטמים ומשתדלים שתמעט בתנועותיה, וזאת כדי שתוסיף במשקל ותשמין יפה. אישה שמנה ומפוטמת, עד שהיא מתנועעת בקושי, זהו אידיאל היופי של יהודי תוניסיה השמרנים.

מבין החגיגות הדתיות הנהוגות בכל רחבי תוניסיה יש להזכיר את חגיגת יתרו, הנערכת ביום חמישי בפרשת יתרו. הנערים מקבלים אז מיני מטעמים ושוחטים לכבודם יונים. נראה, שמנהג הסעודות לבנים, נפוץ היה בכל צפון אפריקה, אם כי לא דווקא בפרשת יתרו. במרוקו נהגו לערכו לפני חג השבועות. מכל מקום ברור, שקשור הוא במתן תורה וקבלת עול המצוות על ידי הבנים.

מנהג הביקור בגריבה לא ביטל את הביקורים לקברי רבנים מפורסמים. אחדים מהם נמצאים בתוניס, כעת בתוכה של העיר, רבי אברהם כהן " באבא רבי, נפטר תע"ה : רבי אברהם בן מוסא נפטר תק"א : רבי יצחק לומברוזו תקי"ב : רבי מסעוד רפאל אלפאסי תקל"א : רבי יוסף בסמוט תקל"ה : רבי אליהו גביזון תקנ"ה : רבי חיים טייב תקצ"ז . מחוץ לתוניס מפורסמים קברי הצדיקים בתסתור, נאבל, אל-כאף, אל-חאמה ( ליד קאבס ), וג'רבה.

את תוניס העיר מכנים בשפ פאריס הקטנה. אולם בחברה היהודית שבילית שעות על שעות שררה אווירה של עיירה יהודית. משהו מהתמימות היהודית, מהעממיות הנלבבת. ואם בתוניס ככה, בערי השדה, בפאקס, בג'רבה על אחת כמה וכמה. ראשיה של יהדות תוניסיה, אפילו אלה שהכרתם הלאומית נפגמה עקב החינוך הצרפתי, שמרו גם הם על מידה רבה של עממיות, אותה המידה, שאינה מרשה להם לפסוח על ראשי עם מעונה ונדכא ולהרגיש את עצמם מורמים ממנו.

ואין זה רק מהשפה אל החוץ. דווקא המתבוללים הקיצוניים מהדור ההולך עדיין שפת העם, היהודית ערבית, שגורה בפיהם, יותר מאשר בפי הצעירים. הזקנים עדיין זוכרים את הליכות אבותיהםף מנהגיהם, אף שפלותם ועלבונם. סוף סוף רק שבעים שנה חלפו מאז נכנסה צרפת לתוניסיה, ולא ביום אחד הפכו יהודי תוניסיה לצרפתים.

פלישת הנאצים לתוניסיה, גיוס הצעירים היהודים לעבודות כפייה, קנסות כבדים שהוטלו על הקהילות, זכורים יפה בחברה היהודית, שעדיין לא התאוששה מההלם. ספרים אחדים נתפרסמו על אותה תקופה ועל קורבנות הנאצים, שנרצחו במחנות העבודה, מהם שנכתבו מיד לאחר השיחרור ומהם שיצאו לאור מקרוב

ובכל זאת לא שעת פנאי היא ליהודי תוניסיה לשקוע בהרהורים. רבים חוששים מפני הצפוי להם בעתיד. שנה האחרונה עזבו כעשרת אלפים יהודים, כלומר כאחד עשר אחוז למאה את תוניסיה. כמחציתם עלו למדינת ישראל, מחציתם התפזרו לכל רוח.

ברוב בוודאי פנו למטרו פולין – לצרפת, לפאריס. שם ייטחנו בריחיים של העיר הגדולה, יאבדו את דמות דיוקנם היהודית, ייהפכו לאבק אדם, ולא ייוודע כי באו אל קרבה

סוף פרק תוניסיה. מארץ מבוא השמש. הביא לכתב אלי פילו

הזירה המדינית

מחקר שנערך על ידי אונסקו ( ארגון האומות המאוחדות לחינוך, מדע ותרבות ) ביקש למצוא כיצד רואים עמים ואומות את זולתם, את שכניהם הקרובים מעבר לגבול ואת חבריהם הרחוקים ביבשות אחרות ומעבר לימים. התוצאות, שנסקרו לאחרונה ( המידע הינו משנות החמישים המוקדמות עת נכתב ספר זה ) באחד מפרסומיו של ארגון זה, הן מאלפות מאוד.

הן הוכיחו עד כמה אינה מאירה האספקלריה, שבה רואים בני עם אחד את זולתם, מה לקויה היא בעיקום וטשטוש וזיוף, ואין חילוק בדבר, אם דעות מסולפות אלה חיוביות הן או שליליות.העיקר הוא שאינן הולמות את האמת. המשפט של הנוכרי , הפרט והכלל, היחיד והעם, נחרץ לא על סמך הכרה ודעת, אלא דווקא מתוך התנכרות להן, לפעמים שלא מדעת, על יסוד דפוסי דעת סטריאוטיפיים ונוקשים, שהתגבשו בזמן מן הזמנים. ודעות קדומות אלה עדיין כוחן יפה, הן פועלות מתחת לסף ההכרה ומפעילות תגובות בהיסח הדעת

3 –  בערי אלג'יריה

בערי אלג'יריה.

אלג'יר העיר.

לעומת תוניס יש באלג'יר משהו מדמותה של פאריס בזעיר אנפין, הן במראות רחובותיה ורבעיה, הישנים והחדשים גם יחד, והן בהלכי הרוח של אוכלוסיית היהודים, שהם בעלי אזרחות צרפתית מלאה. אין להכחיש, כי תקופה שלמאה עשרים וחמש שנות שלטון צרפתי בארץ, הטביעה את חותמה גם בדמותם של המוסלמים –לפחות ביישובים העירוניים.

לפני עשר שנים הוענקו להם הזכויות של אזרחים צרפתיים, הנהנים בכל זאת ממעמד מיוחד בענייני השיפוט האישי, שנשאר כפוף לחוקי הדת המוסלמית. על שלושת המחוזות אלג'יר, אוראן וקונסטונטין הוכרז, שהם מחוזות צרפת ממש, והם מיוצגים במוסדות המחוקקים של צרפת. עם זאת הוגבל מספר הצירים שהם שולחים לגופים אלה והוקמו שתי דרגות של בוחרים. בענייני פנים ניתן לאלג'יריה שלטון אבטונומי מסויים.

אלג'יריה נכבשה בחרב, בקרבות, מסעות כיבוש לאזורים מרוחקים ודיכוי צרידות, שנמשכו שנים רבות ( בעיקר 1830 1848 ), והצרפתים נהגו בה לפי דיני מלחמה, ממש כפי שנהגו המוסלמים בכיבושיהם.

ובכל זאת מוזרה ההרגשה התוקפת את התייר שבא מארצות המזרח, בראותו מסגדים שנהפכו לכנסיות בארץ שתשעים אחוז מתושביה מוסלמים הם, בתוך ערים ושכונות המיושבים מוסלמים.

בעולם היהודי נודע שמה של אלג'יר ( שהיה צורה שחוקה של המילה אלג'זאיר – האיים, בלשון ערבית, ונהפכה באספניולית ל " ארגיל " ). החל מסוף המאה הי"ד, כשהתיישבו בה מגורשי ספרד ומיורקה של שנת 1391.

בראשם עמדו שני חכמים מפורסמים, הרב יצחק בר ששת פרפת ( ברפט הוא שיבוש ) והרב שמעון בן צמח דוראן, שנטלו לידיהם את רסן המנהיגות הרוחנית בכל צפון אפריקה, ועשו גדולות בארגון החיים של עדות המגורשים והתושבים גם יחד. כי אכן קשה מכל הבחינות היה מצבם של אלה שבאו מארצות חצי האי הפירנאי ומאיי הים התיכון. וחמורות ניו הבעיות שנתעוררו  – גם ביחסיהם עם אחיהם שישבו כאן זה מאות שנים רבות.

מלכתחילה נבדלו אלה מאלה  אפילו במלבושיהם ובכיסוי הראש. הספרדים נקראו בעלי ה " כפוס " או ה " קפרון על פי הכומתא שחבשו לראשם, והתושבים היו בעלי המצנפת. השתלטות הטורקים על צפון אפריקה יצרה תנאי חיים נוחים, ובמיוחד משכה אלג'יר אליה זרם בלתי פוסק של מתיישבים. סוחריה היהודים שעסקו בסחר ים, ביצוא וביבוא, היו כנציגים בעיניהם של סוחרי מארסיי.

אלה ראו בהם מתחריהם המסוכנים ביותר, בגלל קשריהם עם האנגלים וההולנדים, ואת המכשול היחיד להשתלטותה של צרפת , באמצעות לשכת המסחר של מרסיי, על הסחר של אלג'יריה.

 בימי פלישתו של נפוליאון למצרים שימשו שני סוחרים יהודים מאלג'יר, ( בקרי ובוג'נאח, הידוע בשם בוסנאג' ), כספקי הגייס הצרפץי, והסכסוכים שנתעוררו בין הדאי האלג'ירי לממשלת צרפת, על רקע תשלום החובות עבור אספקה, היו אחד הגורמים לפלישתם של הצרפתים לאלג'יריה בשנת 1830.

הרב יצחק בר ששת פרפט. דף 1277 אנציקלופדיה " ארזי הלבנון "

הרב שמעון בן צמח דוראן.  דף 2239 אנציקלופדיה " ארזי הלבנון "

מאור הגולה, חכם מופלא, : גדול המורים ( הרב החיד"א, בספרו יעיר אוזן ) גאון תלמודי, נולד במיורקה בשנת קנ"א לאביו הרב צמח

בקצבה.

בכל אותה תקופה ישבו היהודים ברובע מסוים הצמוד לקצבה, שנקרא " חארה ", כלומר השכונה. עם כניסתם של הצרפתים התחילו לאט לאט נוטשים את המקום ועוברים לשכונות אחרות, שנוסדו עם הרחבתה וגידולה של העיר. החארה עברה כולה לרשותם של המוסלמים ונדמתה לקצבה מכל הבחינות. אמנם, בסמטאותיה הצרות, שרוחבן לא עלה על מטר וחצי, שני מטר, נשארו עדיין מהתקופה הטרום צרפתית בתי כנסת אחדים, כגון בית הכנסת יעיש, בית הכנסת החארה, אבל השכנים כולם מוסלמים הם 

בית הכנסת הגדול, שהוקם לפני שמונים שנה בכיכר הנושאת את שמו של הרב בלוך, רבה של אלג'יר באותם נימים, עומד שומם וגלמוד ברחבה שבה מתרכזים עתה מרכזי הדגים והירקות הערביים. רק בשבת בבוקר מצליחים לאסוף כאן מניין לתפילה בציבור. בסיורי במקום ראיתי ילדים רובצים על המדרכה שלפני בית הכנסת, ממיינים דגי סרדינים, רוטשים ומנקים אותם ממש על אבני הריצוף.

הזירה המדינית

מחקר שנערך על ידי אונסקו ( ארגון האומות המאוחדות לחינוך, מדע ותרבות ) ביקש למצוא כיצד רואים עמים ואומות את זולתם, את שכניהם הקרובים מעבר לגבול ואת חבריהם הרחוקים ביבשות אחרות ומעבר לימים. התוצאות, שנסקרו לאחרונה ( המידע הינו משנות החמישים המוקדמות עת נכתב ספר זה ) באחד מפרסומיו של ארגון זה, הן מאלפות מאוד.

הן הוכיחו עד כמה אינה מאירה האספקלריה, שבה רואים בני עם אחד את זולתם, מה לקויה היא בעיקום וטשטוש וזיוף, ואין חילוק בדבר, אם דעות מסולפות אלה חיוביות הן או שליליות.העיקר הוא שאינן הולמות את האמת. המשפט של הנוכרי , הפרט והכלל, היחיד והעם, נחרץ לא על סמך הכרה ודעת, אלא דווקא מתוך התנכרות להן, לפעמים שלא מדעת, על יסוד דפוסי דעת סטריאוטיפיים ונוקשים, שהתגבשו בזמן מן הזמנים. ודעות קדומות אלה עדיין כוחן יפה, הן פועלות מתחת לסף ההכרה ומפעילות תגובות בהיסח הדעת.

הריחות, שנדפו מהסחורות שבשוק זה, מחניקים וקשה להבין כיצד מרשים השלטונות הממונים על בריאות הציבור לקיים שוק זה. סוף סוף כשתפרוץ מגפה לא תיעצר בתחומי הקצבה. כיכר זו נצאת רק במרחק דקות מספר של הליכה ברגל מכיכר הממשלה, שבמרכז העיר. ברחבה זו, המשתרעת בין הקצבה ובין הנמל ובסביבתה הקרובה עומדים כמעט כל הבניינים החשובים של העיר, הכנסייה הקאתדראלית ( שהוקמה במקום מסגד שהרסוהו ), שני המסגדים הראשיים של העיר, אחד עתיק יומין, לפי נוסח המאלכים, מנהגם של תושבי הארץ הוותיקים.

השני, שהקימו הטורקים לפי אורח חייהם הם. כאן ארמונות הדאים של אלג'יר, המרתקים את העין בחינם העדין והמשמשים כיום שיכון למשרדי ממשלה שונים ולספריה הלאומית. בקיצור, הרובע הרפריזנטאטיבי של העיר, שאליו נקלע מיד כל עובר אורח, כל תייר וכל זר.

כיכר הממשלה מכאן וכיכר הרב בלוך מכאן…אולם שבתי וראיתי תמונות מזעזעות ממש, כשהמשכתי לסייר ברצבה, ולא רק כדי למלא את תיאבוני לראות את העיר הקדומה הלכתי שמה, אלא אף כדי להכעיס את האלג'יראים הקבועים, והקבועים למחצה, הנמנעים מלבקר בשכונה זו ושהזהירוני מפני הסכנה.

הקצבה בנויה בצורה אמפיתיאתרונית במעלה הגבעה הנשקפת על המפרץ. הסמטאות תלולות, עקומות, צרות ביותר, בחלקן בנויות מדרגות. כשנתקלים בחמור נושא סחורות, או מוציא אשפה, צריכים להידחק לפתח הצר, כדי לתת לו מעבר חופשי. הרבה סמטאות אינן מפולשות, ולאחר שמטפסים כמה דקות במדרגות צריכים לחזור על עקב.

הריצוף חלקלק צרוב שימוש ומהמים הדלוחים הנשפכים מהבתים, בכל רגש אפשר לשבור את הרגליים.שמות הסמטאות פרטינזיואלים במקצת : סמטת האטלס, הספינקס, הפירמידות, חניבעל, האינצ'ארים, האלות, שללא ספק היו מתאימים יותר לשדרות ולרחובות ראשיים ולא למבואות מפולשים.

הבתים נמוכים, עתיקים, החדרים צרים ללא אוויר ובלי אור. כמע שאין רואים מבוגרים, רק ילדים בגילאים שונים משחקים ברחוב. לעתים מצאתי ילדים וילדות יושבים על הרצפה ב " כותאב " הוא " החדר " המוסלמי ולומדים מפי המורה, שייך, צעיר או זקן.

הכותאב נמצא ברגיל ליד בנייני הקברים הקדושים, המרובים בקצבה, כמו בכל ערי המגרב, או ליד הזאוויות, בתי המחסה לזקנים, המתמסרים לתורת הסוד. ניכר, שנעשים מאמצים לדאוג לניקיון, סודרה שורה של נוחיות ומשתנות ציבוריות, שעל קיומן מבשר כבר מרחוק ריחם החריף, מאחר שהסידורים פשוטים ביותר.

באלג'יר מותר ללא הגבלה לבקר בכל המסגדים, בקברות הקדושים ובבתי הקברות המוסלמיים. ניצלתי אפשרות זו, בכל בניין של קבר מצאתי נשים רבות, הנודרות נרות ושקועות בהרהורים. דווקא בניינים אלה, עם הקברים שמסביב להם ומעט הירק העצים, יותר אנושיים מהרובע של החיים, והם משפיעים השפעה מרגעת ומשקטת על המבקר המזועזע ממה שראו עיניו בין החיים.

אמנם הייתה לי כבר הכנת מה לסיורים אלה, לאחר שביקרתי בחארה של תוניס ובכל זאת לא ראי זה כראי זה. את מספר תושבי הקצבה, אומדים ב-150.000 נפש, כולם מוסלמים, היושבים צפופים על שטח של פחות מחצי קילומטק מרובע. ואם נזכור, שכאן הבתים בני קומה אחת, או לכל היותר שתי קומות, יתברר, שהצפיפות כאן היא עד כדי מחנק ממש.

כשלושה מטר מרובע לנפש חיה כולל שטח החצרות, הסמטאות, הרחובות, בתי הקברות והמסגדים, כלומר המקומות שאינם משמשים לצורכי דיור. צפיפות דומה קיימת רק ברבעים היהודים שבתוניס ובשתיים שלוש ערים במרוקו. אולם בעוד מספר התושבים של הרובע היהודי הוא בגבולות שבין חמשת אלפים – עשרת אלפים נפש, כאן חיזיון הצפיפות מוכפל פי שלושים ופי עשרים.

והרי גם הניגוד של תנאי החיים באלג'יר, שאין דוגמתו באותן הערים, קובע : עושר, רחבת ידיים ורווחה, רחובות רחבים, בנייני פאר, גורדי שחקים ( כגון הבניין של הממשל הכללי ) גנים מכאן, ועוני, דוחק, בתים המטים ליפול ומארות מכאן. אין פלא כי הקצבה משמשת מבצר לקבוצות הלאומנים הלוחמים.

באחד הרחובות הגדולים כמעט בעיבורה של הקצבה, הקימו השלטונות מהכנסות הוואקף המוסלמי, שהוחרם בזמן הכיבוש, שורה של מוסדות צדקה למבוגרים, מעין " לינת הצדק " – מחסה לילה למחוסרי בית, ו " בית לחם " תמחוי מזונות, וכן בתי ספר כלליים ומקצועיים לבנות מוסלמיות.

בפרברי העיר ראיתי שיכונים עממיים, מיסודה של חברת נכסי דלא ניידי האלג'ירית, המורכבת מנציגי השלטונות, מוסדות כסף ממשלתיים ותושבי אלג'יריה, ושמתפקידה להקל במקצת על מצוקת הדיור החמורה של האוכלוסייה המוסלמית, הזורמת מערי השדה ומהכפרים אל הבירה ואל הערים הגדולות ונדחקת כאן לכל פינה פנויה.

לעת עתה כששמאות דירות במחוז אלג'יר, וכאותו מספר במחוז אוראן. הן רק טיפה בים הצרכים הדחופים בשטח זה. את משמעותם המעשית נבין מיד, כשניזכר, כי אוכלוסיית אלג'ירי גדולה פי חמישה ממספר תושבי ישראל. כאן גם הסכנה האמיתית האורבת לצרפת, אם לא תצליח להכניס שינויים יסודיים ביחסה לארץ זו.

סכנה שהיא חמורה בהרבה מזו הצפויה לה כתוצאה של הענקת העצמאות לתוניסיה ומרוקו, כי התמוטטות השפעתה על התפתחותה של אלג'יריה וההתפתחויות בה תחולל זעזוע קשה שמטרופולין.

המשך…..

הזירה המדינית

מחקר שנערך על ידי אונסקו ( ארגון האומות המאוחדות לחינוך, מדע ותרבות ) ביקש למצוא כיצד רואים עמים ואומות את זולתם, את שכניהם הקרובים מעבר לגבול ואת חבריהם הרחוקים ביבשות אחרות ומעבר לימים. התוצאות, שנסקרו לאחרונה ( המידע הינו משנות החמישים המוקדמות עת נכתב ספר זה ) באחד מפרסומיו של ארגון זה, הן מאלפות מאוד.

מבעיותיה של העדה.

לא רצית להסתפק בביקורים שערכתי במשרד הקהילה ואצל הרב הראשי, ולא באתי על סיפוקי בהשתתפותי בתפילה ליל שבת ויום שבת בשני בתי הכנסת הקדומים של החארה. לא אוכל להסביר, למה נראו לי כה זרים ומוזרים הרבנים והחזנים, המשמשים בקודש כשלראשם כובעי הכמורה הצרפתית הרחבים, שחובשים אלה ברחוב.

כובעים אלה כמעט שהסתירו בעדי את כל התפילה בבית הכנסת. ייתכן מפני ששונים הם מכיסוי הראש הרשמי של המשרתים בקודש בכל שאר הדתות. ייתכן מפני שמיוחדים הם דווקא לכמרים הלאטיניים של ארץ אחת דווקא, והחיקוי דוקר בעיניים באלג'יריה, שמסורותיה הקתוליות בוודאי צעירות ביותר.

בשני בתי הכנסת הכרתי מספר תלמידים של בית מדרש לרבנים, הקיים זה שנים אחדות באלג'יר. תפקידו לספק משרתים בקודש לקהילות, רבנים, חזנים, קרואים בתורה, שוחטים וכדומה. בזמן ביקורי התחילו בהכנות להקמת בניין מיוחד למוסד זה, עם פנימייה לתלמידי חוץ. הוא צריך לקום על חלקה שלא אדמה שעליה השתרע לפנים אחד מבתי הקברות הקדומים.

לפי מה שקראתי בעיתון, נערכה לפני כמה חודשים החגיגה של הנחת אבן הפינה לבית זה ברום עם. אם בשעה זו חושבים ראשי הקהילות באלג'יריה ורבניה על בניין מוסד לתורה סימן יפה להם, המשתיק קטרוג, שאפשר להשמיעו על העיר אלג'יר עצמה.

סחו לי אנשי שיחי, כי הבעיה המטרידה אותם ביותר היא המספר הגדול והולך של נשואי תערובת בארץ כולה ובבירתה בפרט. אחדים נקטו מספר של גוזמא : 40 אחוז של נשואי תערובת ! אחרים הכחישו זאת והעמידו את מספרם רק על 15 אחוז.

מכל מקום אפילו המספר הנמוך דיו להורות על הסכנה הצפויה לעדה היהודית בעיר זו. ההתבוללות אוכלת בכל פה, ואלמלא הזרם הבלתי פוסק של תושבי הערים הקטנות, כמעט שהייתה קהילה זו מחוסלת. רק נחמה פורתא היא, כי תופעות התבוללות דומות שכיחות גם בין חוגים מסויימים של החברה המוסלמית.

בכל רחבי אלג'יריה,המונה תשעה מיליון מוסלמים ערבים, לא יוצא לאור שום עתון יומי בשפה הערבית. לא מפני שהשלטונות דיכאו את העתונות הערבי, כי בכל קיוסק אפשר לקנות את העתונים היוצאים במצרים, אלא מפני שאין דרישה במידה המאפשרת קיום עתון.

בשכבה המוסלמית האמידה אין יודעי ערבית ספרותית, ואחרים אינם זקוקים לעתון. השבועון " אל בצאיר " , בטאון אגודת ה " עולמא " המוסלמים באלג'יר שסיסמתו, הערביות והאסלאם, העתון היחיד בערבית המיועד לחוגים של אנשי הדת, מתפאר בזה, כי פעולת האגודה החזירה רבים מעוון והשיבה אותם לעמם ודתם.

כמה אמת בזה קשה לקבוע. מכל מקום המצב לא יכול להיות חמור. שכבת המתבוללים דקה היא וכמעט אפסית, לעומת המוני העם הדבקים בדתם ובמנהגי חייהם. השלטון הצרפתי לא הצליח להפכם לצרפתים במשך תקופה ארוכה למדי, ובוודאי שלא תספיק לו השעה כעת.

לפי האמדן מתגוררים בעיר כ – 30000 יהודים, והשתדלתי לראות " עמך " בעמלם. לאו דווקא את שלה שבאו לקהילה, כדי לקבל את חבילות המצות.

ביקשתי ולא מצאתי. ומכיוון שאמרו בזה חז"ל – אל תאמין, הרי האשם בי ובטביעת עיני, שלא ידעו להבחין בין המון העם את היהודים הפשוטים, את הפועלים ובעלי המלאכה, את הרוכלים והחנוונים. אולם סבורני, שגם אלה ששהו זמן ממושך בעיר זו לא הצליחו להגיע אליהם.

הם עצמם אינם מתדפקים ואינם משכימים לדלתו של נציג מחלקת העליה. יש עלי בממדים מצומצמים ממזאָב, אחד מאזורי הדרום, בגבול הצהרה האלג'ירית, שנשתמרה בו קהילה יהודית קטנה בגארדאיא. יש גם עולים מבני תנועות הנוער. עם זאת אין לומר, כי לא קיימת הסתדרות ציונית באלג'יר.

ראיתי את נציגיה ואת חניכי תנועות הנוער הציוניות בשחרית, שנערכה מטעם " המגבית " ביום ראשון באחד מבתי הקולנוע שבעיר. באולם נתאסף קהל רב למדי – בהתאם לגודל האוכלוסיה.

לפני שניים שלושה דורות הייתה אלג'יר אחד המרכזים של האנטישמיות הארסית מצד הצרפתים החדשים, ערב רב של בני עמם שונים, צאצאיהם של איטלקים, ספרדים, מאלטזים בתוספת דם של היאניצ'ארים התורכים.

  בני תערובת אלה, שזכו לקבל את האזרחות הצרפתית בתור נוצרים, ביקשו להצר את צעדיהם של יהודי אלג'יר ונסתייעו בהרפתקנים צרפתיים, שבאו הנה לצבור הון. כל אלה חברו יחדיו כדי להכשיל את פקודת כרמייה, שהעניקה ליהודי אלג'יריה אזרחות צרפתית.

גם ידם של חוגים שמרנים קאתולים במטרופולין הייתה בפעולות ההסתה האנטישמיות, ובימי משפט דרייפוס הגיעה המתיחות לשיאה ופרצו פרעות דמים באלג'יר.

הדי פולמוס הדמים נשתמרו גם בשורה של ספרים וקונטרסים ובתשובה להאשמות האנטישמים הרגילות נתחברו כתבי הגנה, כדי להוכיח את צדקתם של יהודי אלג'יריה, את יושרם, צניעותם ומידותיהם הטובות. בעיית אזרחותם הצרפתית של יהודי אלג'יריה שוב עלתה על הפרק, כאשר ניסתה ממשלת וישי, בימי מלחמת העולם השנייה לעשות את פקודת כרמייה פלסתר ולשלול בכל מיני טענות את זכויות האזרח מאת רוב היהודים.

בחברה מגובשת ומלאת און עלולות היו תופעות האנטישמיות לעורר תגובה, שתתבטא בתסיסה של התעוררות לאומית. כאן נצטמקה להצטדקות חלושה, שהדיה מפעמים עדיים בעתונות, ובוויכוח עם הנצרות ונושאי כליה למיניהם.

אמנם קיים גם ועד יהודי אלג'יריה למחקר חברתי. הוא הראה פעילות מסוימת בימי שלטון וישי, כשניסה לארגן את התנגדותם הפעילה של היהודים. עתה מוציא הוא עתון " ידיעות " בשפה הצרפתית, המתפרסם מדי חודש בחדשו, והוא נפוץ בכל צפון אפריקה. הירחון נוקט עמדה לאומית גאה, אבל אינו סבור, שרבה השפעתו על החוגים האינטלקטואלים באזור.

שוחחתי עם אישים אחדים מחוג זה, שהיו כנראה הנמושות. הכוחות החשובים בשדה הרוח ובמקצועות החופשיים, שנולדו בארץ זו, מוצאים הזדמנות לעבור למטרופולין, לפאריס, ומגיעים בה לעמדות נכבדות. גישתם של החוגים הצרפתיים הרשמיים והאקדמאיים כלפי היהודים השתנתה לטובה בשנים האחרונות.

ראש לכל, בוודאי עקב המתיחות הפנימית בארץ, המזכירה, שלא מן התבונה להרבות אויבים לעת כזאת, וגם בשל חידושה של מדינת ישראל, שהשפעתה כפולה, גם רכישת ידיד במזרח.

הספריה הלאומית המכילה למעלה מ – 350.000 ספר שוכנת באחד הארמונות של שליט אלג'יר התורכיים. חזית הבית, קישוטי הפנים והחצר עלולים להשרות משהו מהרוח של תקופה שעברה ולהכניס את האדם לאווירה של היסטוריה.

האוסף חשוב ביותר, ומכיל כמעט כל מה שנתפרסם על צפון אפריקה בכלל ועל אלג'יריה בפרט מאז המצאת הדפוס – ומבחינה זו נותן הוא אפשרות יחידה במינה לעבודה, במיוחד מאחר שמכונסים בו גם כתבי יד ערביים חשובים. אולם הארמון לא היה מיועד לשמש כספריה, ובגלל ערכו ההיסטורי אי אפשר להכניס בו שינויים.

הספרים המתווספים דחקו את הקטלוגים ואת הקוראים מהאולמות למעקה הפנימי, העוטר את הקומה השנייה, ולבסוף היה צורך להעביר חלק מכתבי היד ומהספרים יקרי המציאות למחסן – עד שיעמוד הבניין החדש של הספרייה, שהוחל כבר בהקמתו.

מארץ מבוא השמש – הרב חיים זאב הירשברג.

אוראן.

שונה אוראן מאלג'יר מכל וכל. תהפוכות גורל עברו על עיר זו, הקרויה בערבית וכן בעברית ווהראן. במשך מאות שנים מכוונות היו כלפיה התקפות הספרדים, שביקשו, להאחז בה. העיר החליפה לסירוגין את בעליה. פעמים מספר כבשוה הספרדים והחזיקו בה. בסוף איבדו את השלטון עליה והיא חזרה לידי התורכים, ארבעים שנה לפני הכיבוש הצרפתי.

וכזה היה גם גורלו של בית הכנסת, שהפכוהו הספרדים לכנסיה וחזר להיות בית כנסת, כשגורשו הספרדים, ושוב נעשה לכנסיה.

גם כעת נמשכת מלחמת הכיבוש בין האסלאם לנצרות, אם כי בדרכים שקטות. בלי הרף זורמים אליה מהגרים מספרד והשפעתם ניכרת בכול. מאידך, קרובה היא לגבול מרוקו ורב למדי מספרם של נמסולמים המרוקנים בעיר.

זה מזדקר מיד, הג'לביה המרוקנית בשביל הגברים ונשים עם הברדס האפייני, רישומה ניכר בכל לחובותיה של אוראן. סחו לי, כי גם בבתי הספר, ובמיוחד אלה לבנות, רב למדי מספר התלמידים ממרוקו.

ספרדים מכאן ומרוקנים מכאן, אלה המעצבים את דמותה של העיר. ובכל זאת ההתפתחות של אוראן לעיר תעשייתית גדולה החלה רק מימי שלטונם של הצרפתים. לפני המפקד שנערך בשנת 1832 היו בעיר רק 3800 תושבים, מהם 2000 יהודים, 250 מוסלמים והשאר אירופים. גם במחצית המאנ הי"ט מציין נוסע גרמני, כי היהודים הם רוב האוכלוסיה.

עדיים קיים רובע היהודי של ווהראן, ורחובותיו העיקריים קרויים על שם מקומות, שבהם נחל נפוליאון הראשון את נצחונותיו המזהירים, אוסטרליץ, ואגראם, מילאן. רגשותיהם הפטריוטים של יהודי ווהראן כלפי צרפת לא מנעו, בימי ממשלת וישי, בעד הרעלת האווירה בצורה חריפה ביותר.

היסוד הניאו צרפתי ביקש להוכיח את דבקותו ונאמנותו לתורת הנאצים. באוראן, העיר שכבשו בה היהודים עמדות חברתיות חשובות, הייה לפניהם ביקעה להתגדר בה. ולכן סבלו כאן יותר מאשר במקום אחר. אולם כנראה כיום זה נשכח כבר מלבם של יהודי וראון.

בקרבת הרובע הוקם בית כנסת הגדול, שבנייתו נמשכת משנת 1880 עד 1918. ואמנם הבניין מהודר באורגן שנגינתו מפארת את התפילות בשבתות. יש חדרי משרד, לשכות, חדרי כיתות לתלמוד תורה, מדרש, כלומר בית מדרש, עם ארונות מלאים ספרים.

לפי הרשימה נמצאים בהם חיבוריהם של חכמי המגרב, הוצאות נדירות של דפוס ליוורנו, אלא שלא ניתן לי להציץ בהם. אולם האספות המרווח פוּנה עתה, כדי לאכסן בו את המצות. בצפון אפריקה מכירת המצות הוא המונופולין של הקהילה, המשתמשת בזכיון הזה, כדי לספק מצות לנצרכים חינם, או במחיר זול.

ולכן חזיתי במשרדי הקהילה בכל מקום, שהגעתי אליו בפרק זמן זה באותה תמונה של התקהלויות העניים. לשבחה של קהילת אוראן יש לומר, כי לא רק בזה ניכרת יהדותה. הרחובות והסמטאות שברובע היהודי קרויים בשמות יהודיים : רבי שמואל אבן צור, ליאון, יהודה ג'יאן, הסרן אנקאווה וכיוצא בזה.

אבל לא השמות הם העיקר , גם הבתים יהודיים הם, גם תושביהם יהודים. כאן מתרכזים היהודים, שבאו מעבר לגבול עם מרוקו, ועדיין לא החליפו את הג'לביות והשאשיות השחורות שלהם. הם תפסו את המקומות שנתרוקנו על ידי תושבי ווהראן ותיקים, שעברו לשכונות אחרות. לא רק יהודים ממרוקו נכנסו הנה, גם המוסלמים תפסו שורה של חנויות ודירות.

כאן מורגש על כל שעל דופק החיים היהודיים. ניכר, שזה מרכז האספקה לתשמישי קדושה ולמזון כשר, חנויות ספרים, אטליזים ועוד. הבתים מקצתם ישנים, הסמטאות צרות מאשר ברובעים אחרים, אבל אין כאן אותה הדחקות כמו ב" חאראה " אוב " מללאח ".

ואמנם לפני שלושה ארבעה דורות היית זו אחת השכונות היפות בעיר, וכשנכנסו הצרפתים לעיר שכן כאן ברחוב האקווידוקאט, שעל הגבול בין משכנות היהודים למוסלמים, המטה הצרפתי ופה התגורר המושל הצרפתי. במרוצת הזמן יצא רחוב זה מתחומי השכונה היהודית. הוא שינה את אפיו, ובכניסה אליו מתנוססות עדיין מימי מלחמת העולם השנייה, האוסרת על חיילי צבאות הברית לבקר בו.

כל אחרי הצהרים טיילתי ברחובותיה המרכזיים של  הכיר בליווי מר ג. אגרג'ה ( מעין תואר דוקטור ) לשפה וספרות ספרדית של סורבונה, שהוא מורה למקצוע זה בליסי ( גימנסיה ) הממשלתי המכובד שבעיר. הלה, יליד המקום הסביר לי את מצבם הכלכלי של תושבי העיר, שהתפתחה בקצב מהיר והיא כעת שנייה בגודלה בארץ.

מספר היהודים מגיע ל -35.000, והם תופסים מקום נכבד במסחר, בתעשייה ובמקצועות החופשיים. אגב השיחה בסיור גילה לי ג… שהוא מעין חוזר בתשובה ליהדות, וזה רק שנתיים ימים, שהתחיל להתעניין בה ובבעיותיה. הוא חושב גל על עלייה לארץ, אבל אינו יכול לתאר לעצמו כיצד יעזוב את קברי הוריו הטמונים כאן.

לפנות ערב חזרתי לבית הכנסת הגדול, כי רבה של העיר, רבי דויד אשכנזי,  הזמינני להשתתף בשמחה שח הכנסת ספר תורה חדש להיכל, ספר שנדבו אותו בני משפחה מרוקנית המתגוררים כעת בעיר זו, ושנכתב במיוחד בירושלים. אלה נדבו כבר כמה וכמה ספרים לבתי כנסת בארץ מולדתם וגם כאן.

בבית הכנסת התאסף קהל רב, כולם אנשי מרוקו. הרב, החזן, השמשים וילדי המקהלה שימשו בבגדי שרד לבנים כאילו היה יום כיפורים. הרב חבש לראשו מגבעת כמרים רחבה, גם היא בלבן, ובגאווה רבה הסביר לי לאחר החגיגה, כי רק עתה הצליחו להכינה במיוחד בשבילו.

אין מייצרים מגבעות לבנות, שהרי אין כמרים חובשים מגבעות בצבע לבן. בלט הניגוד בין " עמך " המרוקני ובין כלי הקודש " המצתרפתים ". אולם שמחתם של המשתתפים הייתה כנה ולבבית. בתור איש ירושלים נתכבדתי בהכנסת הספר להיכל. ולאחר הטכס ערכו המנדבים, באחת מעליותיו המרובות של הבית, סעודה של מצווה, הכל כמנהג מרוקו.

הצצתי לשיעורים בתלמוד תורה שהתקיימו אוחתה שעה בחדרים הסמוכים. זוג צעיר של שלוחים מארץ ישראל, שהגיעו זה מקרוב לאוראן, עמלו קשה, כדי להכניס לפרוזדורה של תורה ילדים מספר, תלמידים של בתי הספר הציבוריים. אין בכל אלג'יריה בית ספר של כי"ח, והשיעורים בתלמוד תורה הם המקום היחיד שבו מקנים להם ידיעות כל שהן.

השיעורים מתקיימים בעיקר בימי ה' וא' בשבוע, כשהילדים פנויים מלימודים בבית הספר. ואלה הלומדים גם ערב – ערב הם השקדנים החרוצים, או המתכוננים לבר מצווה, בוודאי שאין לזלזל באותו מועט שאפשר להעניק לידים שבעה שאינה לא יום ולא לילה, ובימים שבני גילם פטורים מעול הלימודים וחופשיים להשתובב ולשחק כאוות נפשם.

הזירה המדינית

מחקר שנערך על ידי אונסקו ( ארגון האומות המאוחדות לחינוך, מדע ותרבות ) ביקש למצוא כיצד רואים עמים ואומות את זולתם, את שכניהם הקרובים מעבר לגבול ואת חבריהם הרחוקים ביבשות אחרות ומעבר לימים. התוצאות, שנסקרו לאחרונה ( המידע הינו משנות החמישים המוקדמות עת נכתב ספר זה ) באחד מפרסומיו של ארגון זה, הן מאלפות מאוד.

תלמסאן.

הבא אל תלמסאן מכיוון אוראן עובר לאחרונה כברת ארץ במנהרות חצובות בתוך ההר, צופה במפלי מים תלויים בגובה רבעל צוקי סלעים, מסתכל בפתחי מערות. הסביבה מלאה הוד פראי, כאילו לא ישב בה אדם. שום כפר, שום פרבר עירוני אינם מרמזים, כי מתקרבים לבירתם המהוללה של מלכי המגרב המרכזי, ששלטו כאן במוצאי מי הביניים.

והנה לפתע מתגלה העיר היושבת על רמה נישאה, שגובהה 800 מטר. עטרת הרים מכתירה אותה בחצי זר מדרום, ופניה צופים את השפלה ואת מישור החוף, המתפשטים למרגלותיה לשלוש רוחות. היה חוד האביב כשביקרתי בתלמסאן, והמישור עמד בכל הדר פריחתו ולבלובו.

אולם אלה שבחרו במקום זה, כדי להקים בו את מרכזם המנהלי והמסחרי, ודאי נמשכו אליו לא רק בשל יפי נופו, אלא נחונו גם בחוש אסטרטגי מובהק.שולטת תלמסאן על מרחב חיים רחב ידיים, שהכל בו, גם אדמה פוריה, גם קרבת הים, גם קווי תחבורה נוחים למזרח ולצפון ולמערב, והיא עצמה מוגנת יפה על ידי ביצורים, שביצר אותה הטבע.

לוחות מצבות גם כתובות לטיניות, שנתגלו בסביבה, מעידים, כי במקום היה מחנה צבאי בתקופה הרומית. חלק מהם מוצג לראווה בחצר המוזיאון המקומי, וביניהם יש גם שרידים המניחים מקום להשערה, כי אולי כבר אז נקלעו גם יהודים הנה.

מכל מקום ידוע לנו מתוך שאלות ותשובות של הגאונים , כי בימיהם ישבו כאן יהודים, שנפגעו בידי רדיפות " המייחדים ". מאחינו היושבים כעת במקום נעלמה לגמרי תקופה קדומה זו, ובשבילם מתחילה ההתייבות היהודית בתלמסאן עם בואו של הרב אפרים אנקאווה, מגירוש ספרד הראשון בשנת 1391. הוא היה אחד המקובלים המפורסמים בדורו, ומסביב לו נרקם זר של אגדות מופלאות הנפוצות בפי כל התושבים.יהודים, מוסלמים, נוצרים.

אחדות מהן שמעתי מפיו של רבי יוסף משאש, דיין במכנאס, ששימש שנים מספר רב ראשי של תלמסאן. קברו של רבי אפרים נמצא בבית הקברות העתיק, המטופח יפה ובטוב טעם, משמש מקום לתפילות ותחינות לכל מר נפש וקשי יום ללא הבדל דת, מין וגיל.

רבים באים להשתטח על קברו של " הרב ", כי זה שמו בקרב הארץ, ללא תוספת שם פרטי, ביום השנה לפטירתו, בראש חודש כסלו. מפורסמת ביותר ה " זיאראה " העממית הגדולה בל"ג בעומר, כשמתכנסים הנה אלפים רבים מכל הפינות, קרובים ורחוקים, יהודים ולא יהודים ונערכת התהלוכה בהשתתפות נציגי השלטונות, דבר לא שכיח בארץ זו.

כפי שסיפרו לי אנשים מהימנים אבד כבר עתה הרבה מתומה הפשוט של ה " זיאראה ", ואין עוד ההתלהבות התמימה שהייתה לפנים. יותר מדי מכוניות פאר ותלבושות נשים יקרות מוצגות לראווה. אולם כשביקרתי בבית קברות זה ראיתי תמונות של תפילה כנה, נוגעת ללב.

טמונות כאן עצמותיהם של גדולי הרבנים, שבהם נתברכה תלמסאן, המתכנה בשם " ירושלים הקטנה ", וזה תואר הכבוד בגדול של קהילה יהודית המתגאה בחכמיה. השקט והפשטות של הקברים במקום, שלא שמו עליהם בניינים מפוארים ולא מצבות כבדות משאירים רושם עמוק. 

וראן.

קהילה מצטמקת.

זה שנים מספר שהעדה היהודית נמצאת במזל של ירידה. סח לי ראש הקהילה, שהוא גם ממלא מקום ראש העיר, כי לפני עשרים שנה עדיין היו כאן כ – 10.000 יהודים. אלה היו מתפרנסים בכבוד במסחר בתעשייה חקלאי, כגון, בתי בד לשמן, גתות יין, מסחטות למיצי פירות, טחנות קמח ואפילו בחקלאות גופא, מאחר שרבים רכשו להם אחוזות או חוות חקלאות גדולות, שהיו מעבדים אותן על ידי אריסים או פועלים מוסלמים.

עדיין מחזיקים בעמדות כלכליות אלא ואין דוחקים אותם מהן. המסחר בידיהם ורבים מעסיקים מוסלמים במפעלי התעשייה והחקלאות. האזור שקט ואינו מעורב במהומות. היחסים עם השכנים טובים, ובכל זאת מצטמקת העדה, ופולטת מדי שנה בשנה מספר ניכר של יוצאים לצמיתות.

הנוער עוזב את תלמסאן, כי אינו רואה סיכויים טובים להתפתחות העיר, שנדחקה הצידה, מאחר שמבוססת היא על החקלאות ואין אוצרות טבע בקרבתה. השכבה העממית מבקשת לה עבודה באוראן ובמרכזי תעשייה אחרים. העשירים, נמאסה עליהם הישיבה בעיירה הפרובינציונלית, שיש בה כעת רק כ – 50.000 תושבים. וכן ירד מספר היהודים בתלמסאן לפחות מ – 4500 נפש, ותהליך הנטישה הולך ונמשך.

היהודים ברובם גרים עדיין ברובע הקדום שלהם, שבמרכז העיר העתיקה, המוקפת כולה חומה בצורה. בעיר שבתוך החומה אין צפיפות כלל. רחובותיה, ושווקיה מרווחים, בתים בחלקם חדשים, ולא צר היה בה המקום בשביל כל המשרדים הממשלתיים, המוסדות הכספיים ובתי הספר שהקימו הצרפתים.

רק את ה " משואר " כלומר מקום המועצה, מושב המלכים והמושלים בתקופה התורכית הפכו לקסרקטין. מכאן יש להסיק, כי תלמסאן הקדומה הייתה מאוכלסת ביותר ויש להאמין לדבריהם של ההיסטוריונים שבתקופת זוהרה היו בה אוכלוסים פי שניים יותר מאשר עתה. בזמן האחרון הוקמו שכונות חדשות מחוץ לחומה, מהן של צרפתים ומהן של מוסלמים .

היהודים, שעזבו את שכונתם העתיקה – שאין לה שם מיוחד – נשארו בתוך החומה , חזיון גלותי מובהק. הם גם לא ראו בעין יפה שמטייל אני בשכונות הערביות, והיו מזועזעים כשסיפרתי להם, כי ביקרתי בקברו של סידי בוּ-מדין, מאחר שהזהירוני במפורש לא ללכת שמה

מארץ מבוא השמש – הרב חיים זאב הירשברג.

ביקור אצל בוּ-מַדְיַן.

ראיתי חובה כפולה ומשולשת לראות את קברו של בו-מדין, הקדוש המוסלמי המפורסם, הטמון באחד הכפרים בעיבורה של העיר. הקדש משלו נמצא ליד הכותל המערבי והרבה צרות נגרמו לנו עקב ואקף מוגרבי זה. כאדם הקרוב לענייני מוסלמים בישראל, מחוייב הייתי לספק את סקרנותי המקצועית רשמית.

וגם ראיתי את המקום הנחמד מדי פעם מרחוק ולא יכולתי להתאפק, שלא לערוך טיול ברגל, בדרך טובה, המוליכה לאורת בית הקברות המוסלמי הענקי ושורה של קברי קדושים בודדים השוכנים תחת כיפת זיכרון, שהוקמו לפני מאות שנים. איש לא זעם עלי במילה בלתי אדיבה ואף לא הסתכל בי בעין צהובה.

להיפך, כל העוברים , לרבות הנשים בירכוני ראשונים לשלום, וברצון רב השיבו על שאלותי. גם הסיור בכפר עצמו, שבו שורה של בניינים, מסגדים, מדרשות, מתקופת הזוהר של שושלת בני מרין ( המאה הי"ד לספירה ) כולם בסגנון הספרדי הטהור, משאיר רושם בלתי נשכח.

חזרתי לעולמה היהודי הקטן של תלמסאן. ברובע התכונן לקבלת שבת, שמאחרים בה בגלילות אלה. הייתה עדיין שהות לשיחה, חציה קודש, חציה חולין, שנושאה חנוכת בית הכנסת החדש של ה " חברה ", כלומר של חברה קדישא, שהוקם עתה בקומה שנייה של בניין תלמוד תורה על שם הרב.

היא נועדה למחרת השבת לשעות אחר הצהרים, ומאחר שהתכוונתי לצאת לדרך ביום ראשון בבוקר, הזמינני ראש הקהילה והגבאים לסייר בבית מיד, עוד לפני התפילה. עדיין עוסקים היו בו בעלי המלאכה, בחינת מכה בפטיש. גם כאן אולם מרווח, מרוהט ומצוייד יפה, שיוכל להכיל כמאתיים איש, והבטיחוני שהוא יהיה מלא בשבת ובחג.

בית הכנסת הגדול, בניין חדש ומרווח, הנקרא על שמו של הרב, היה מלא מפה אל פה. לפי המסורת הוקם במקום בו עמד לפני בית הכנסת, שבו התפלל הרב. גם למחרת בבוקר התכנס קהל רב לתפילה. שמתי לב לבני הוער בגיל בר מצווה בקירוב, מתפללים כאילו במשמרות.

 כת נכנסת וכת יוצאת. הוסבר לי, שאלה הם תלמידי בתי הסר התיכוניים, המנצלים את ההפסקה הגדולה ואת השעות המוקדשות להוראות מקצועות שאינם חובה, כדי לקפוץ לבית הכנסת. המתפללים עצמם היו מחוגי המעמד הבינוני, סוחרים בעלי מלאכה. לפנות מנחה התכנס קהל רב למדי ללימוד, כלומר שיעור בזוהר.

בין ההמון.

שביתתי במקום איפשרה לי להתהלך בו להנאתי לאורכו ולרוחבו, ולהכיר את כל מבואיו ומוצאיו. הקפתי את חומת העיר מבחוץ, נדחקתי בין הקהל שהצטופף לפני השערים של הרחבות, והקשבתי שעה ארוכה לסיפוריהם של " קצאץ, כלומר מספרי סיפורים מקצועיים, שתוכנם אגדות מחיי מוחמד הנביא וקדושי עליון.

האנשים עומדים בעיגול ובפנים יושבים שניים – שלושה , כלי זמר, המלווים את סיפורו של הקצאץ, בתוף ובחליל. הלה, עתים זקן ועתים צעיר, לבוש בגדי דרוויש, מסתובב בעיגול ומדבר כאילו אחוז תדהמה. כל פעם שהו מזכיר את שם אללה מרכינים המאזינים את ראשיהם, מרימים את כפות ידיהם אל אזניהם ומברכים את השם.

בסיום כל סיפור סובב הדרשן עם קערה ואוסף נדבות. הנלבבים והנרגשים מקדימים וזורקים את מעותיהם עוד במשך הדרשה לעבר המנגנים המאספים אותן בזריזות לתוך הקופה.

מרובים בעיר נושאי ג'לביות מרוקניות, גברים ונשים, במיוחד בשכונה שמחוץ לחומה. מאנשי המקום הם, שקיבלו את האופנה הלאומית החדשה. בניגוד לאוראן לא ראיתי כאן אף יהודי מרוקני אחד במלבושו המסורתי. תלתסאן אינה מקום קליטה בשבילם. היהודים המקומיים הסירו מזמן את מלבושם המזרחי ואינם נבדלים מהצרפתים.

רק בבית הכנסת מצאתי שניים – שלושה קשישים חובשים " פאס " אדום עם ציצים ארוכים, ולובשים מכנסיים רחבם, אבל זה מלבוש צורכי. התבוננתי בשווקים המרובים מלאכת האורגים, המייצרים על נולי יד " חאיכים " – סדיני צמר או משי המשמשים כמעטה או כמעיל עליון, בעיקר לנשים – מרבדים, שמיכות, ציפויים לכרים קטנים וגדולים, הצבעים והדגמים יפים, אבל המלאכה גסה יותר מזו של אורגי תוניסיה והמחירים גבוהים בהרבה.

שאלתי למוצרים עדינים והאומנים הודו, כי דברים אלו מייצרים רק לפי הזמנה מיוחדת. ראיתי גם את הצובעים בעבודתם. לא ראיתי יהודי ברובע הערבים. כנראה אין אלה זקוקים לבעלי מלאכה יהודים, חוץ מסנדלרים ומטליאי טלאים, ויש הפרדה ברורה מבחינה זו 

סיכמתי את רשמי עשרת הימים ששהיתי באלג'יריה. התמונה רוויה צללים כבדים. היהדות כאן הולכת ומאבדת את דמותה, נטחנת בריחיים ומטשטשת בתנאים המיוחדים. הנוער יוצא מבית הוריו ערום ממסורת, ללא צנת מגן לנשמתו, ללא לשון מיוחדת, ללא תרבות, ללא ארגון חברתי מגובש.

אבל הרהרתי בלבי, ובכל זאת באלג'יר עומדים לבנות בית מדרש לרבנים, באוראן השתתפתי בהכנסת ספר תורה חדש שנכתב בירושלים, בתלמסאן המתרוקנת הקימו בית כנסת חדש. אכן לא אלמן ישראל.

סוף הפרק אלג'יריה " ממזרח שמש עד מבואו " ח.ז. הירשברג

 מארץ מבוא השמש – הרב חיים זאב הירשברג.

4 – מרוקו

מסע בגבול המזרחי. 

כניסתי למרוקו הייתה דרך העיר אוג'דה, שהיא היום כעין דלת אחורית, המשמשת בעיקר את צרכיהם של תושבי אזור הגבול בין אלג'יריה למרוקו. אכן, לפנים שימש המישור שבין הרי הריף להרי האטלס שער ראשי לכל פלישה מהיבשה. העיר אוג'דה נוסדה על נתיבם של הכובשים הערביים הראשונים, שמאה השמינית לספירה, והאזור הוא שטח המריבה הקדום בין שליטי המגרב השונים. העיר קרובה לגבול האלג'ירי, ואותה כבשו הצרפתים לראשונה, כשהחלו בפעולותיהם הצבאיות במרוקו, לפני חמישים שנה.

אני שוב מדגיש מדובר אודות התקופה של שנות החמישים המוקדמות של המאה העשרים.

הגעתי למקום ברכבת מתלמסאן, השוכנת במד האלג'ירי. בדיקת הדרכונים והמזוודות של הנוסעים המועטים באופן יחסי, אף על פי שהיה זה יום ראשון בשבוע, החלה מיד עם צאת הרכבת מתלמסאן, ותיכף הורגש שנכנסים לאזור " מחשמל ". הפקיד לא הסתפק בהעפת עין על הדרכון ועל פתקי הכניסה ובהחתמת הדרכון, אלא הסתכל בקפדנות בכל פרט ופרט שבניירת, השווה את הצילום עם פרצופו של הנוסע, שאל שאלות, התעניין בתוכן המזוודות, שקל אותן בידו, וביקש לפתוח את הגדולות והכבדות שבהן.

ניכר היה, שאין הוא מתעניין בסתם סחורות החייבות במכס, בידו כבר צרור דרכונים ולפי כריכתם אני מכיר, שרובם הוצאו על ידי שלטונות החסות במרוקו ומיעוטם של אזרחי צרפת, ואלג'ירים בתוכם. גם דרכוני מתווסף לצרור זה, ותמורתו אני מקבל מספר. השכנים לתא מסבירים לי, כי באוג'דה כולנו נצטרך לרדת לאולם ביקורת הגבול והמכס, ואיש אינו פטור מחובה זו ומהורדת מזוודותיו. אמנם ממשיכים לאחר מכן באותה רכבת ובאותם הקרנות ממש, אבל חומרה זו הונהגה בגלל מצב החירום.

באולם לפני אשנב הביקורת מסתדר תור לא ארוך, ובשעת ההמתנה אפשר לעמוד על טיבם של קהל הנוסעים המעורב. צרפתים וצרפתיות בגיל העמידה עם מזוודות יד קטנות, ניכר, שהם עורכים ביקור של שעות ספורות. גברים צעירים שחומי פנים, לבושים אירופית עם נשיהם בג'ליבות גנדרניות וצבעוניות, כחולות, אפורות, ירקרקות, גזורות לפי האופנה החדשה, שהיא חיקוי הג'לביות של הגברים. האופנה החדשה, שאינה מסתירה את חיטובי הגוף, היא למורת רוחם של הקנאים האדוקים, התובעים שהאישה תתכסה בחאיך המסורתי, לת'אם – רעלה – המשי הלבן, מעשה רקמה או תחרה צריך לכסות את חצי אפן, שפתן וסנטרן.

נראה שאלה פקידי הממשלה הצרפתית או השלטון השריפי. בין העומדים גם מספר ברברים, בג'לביות חומות, מאריג גס שעיר ונשיהם בחאיקים  מסורבלים, לבנים או צבעוניים. גם הם מאריג גס. הצעירים שביניהם בראש התור, ומעוררים את רוגזן השקט של הגבירות הצרפתיות.

כעבור מחצית השעה נפתח האשנב, ואותו פקיד הביטחון בעצמו מתחיל להחזיר את הדרכונים, אגב שאלות נוספות. גם אותי חקר בשנית, לשם מה באתי, ומה מתכוון אני לעשות, ולאם פני מועדות לאחר שאעזוב את אוג'דה, והיכן אני עובד. לבסוף נפטרתי ממנו בשלום ויצאתי לביקור בעיר.

אודה ולא אבוש, לבי היה שקט בעשותי את צעדי הראשונים בכיכר התחנה ובשדרה המרווחת ורחבת הידיים המוליכה אל הרובע החדש, האירופי. היה זה יום מנוחה הרשמי, ופרחחים צעירים, לבושים אירופית, כלומר צרפתים, פטורים מלימודיהם שיחקו ברחוב השומם. אלה קידמני בקריאות. נראה שהכירו בי את הזר, ואולי אף את היהודי.

לא הייתה בידי שום כתובת, שום המלצה אל מישהו. מה שידעתי על אוג'דה, מה שהשמיעו באוזני בתלמסאן, מה שראיתי ברכבת ובתחנה, לא היה עלול להגביר את רגש הביטחון. צהרי היום, הרחובות ברובע האירופי ריקים מבני אדם. גם בימות החול נסגרות כל החנויות בשעה זו, ולאחר שחלף זרם המכוניות וגל הולכי הרגל האצים רצים בשעה שתיים עשרה בדיוק לסעוד את לבם, משתתקת התנועה וגם הרחוב הרועש נח את מנוחת הצהרים. 

הזירה המדינית

מחקר שנערך על ידי אונסקו ( ארגון האומות המאוחדות לחינוך, מדע ותרבות ) ביקש למצוא כיצד רואים עמים ואומות את זולתם, את שכניהם הקרובים מעבר לגבול ואת חבריהם הרחוקים ביבשות אחרות ומעבר לימים. התוצאות, שנסקרו לאחרונה ( המידע הינו משנות החמישים המוקדמות עת נכתב ספר זה ) באחד מפרסומיו של ארגון זה, הן מאלפות מאוד

 במדינה של אוג"דה.

מחליט אני לבקר ב " מדינה ", ובין רגע אני בתוך תוכה של תנועה והמולה. החנויות פתוחות, הרחוב הצר שוקק עוברים ושבים. עיני תרות למצוא את בעלי השאשיות – כיפות – והג'לביות השחורות. לעת עתה איני רואה אף אחד מהם. אני מסתכל בשלטים, אולי אלה יצביעו לי, היכן כאן יהודי, גם זה לשווא.

בין כה וכה אני כבר ב " סוק " וב " קסריה ", שוק האריגים, המוקף מצד אחד חומת חמר גבוהה, שריד חומת העיר, שסבבה אותה מכל צד. בכל הכיכר הנרחבת אני מבחין רק בטיפוסים ברברים, לפי מלבושיהם וכיסוי ראשם, ניכר, שהם כפריים. אין כאן צפיפות, חלק מהשטח ריק, אף על פי שזה יום השוק.

גמלים רובצים ומעלים גירה, לא, כאן יהודים. לא בין הרוכלים העומדים ליד סוכותיהם ואוהליהם, ולא בין הקונים. אני דורך עוז ויוצא באחד השערים שבחומה, והנה אני מחוץ לעיר, לפני באב אל-ווהאב המפורסם, בחומה שעל ידו מצביעים עדיין על הסימנים של ווי הברזל, שעליהם היו תוקעים את ראשיהם הכרותים של המורדים. מחובתם של היהודים היה למלוח אותם, כדי שלא ירקבו מהר, ולהציבם על החומה לדיראון ולאזהרה.

חוזר אני לכיכר, נכנס לחנויות, מעמיד פני קונה ושואל למחירן של סחורות שונות, ולמד שהם גבוהים בהרבה ממחיריהם שבתוניסיה וזולים מסחורות שבאלג'יריה. הסוחרים אדיבים ועונים ברצון על כל שאלה. לבסוף רוכש אני כיפה סרוגה, בדיוק במחצית המחיר שהוצע לי בראשונה. רק בשוק המזונות המלא מכל טוב יש תנועה, אבל הזוהמה !.

הסיבוס ארך כשעתיים, ושוב אני ברחוב הראשי של המדינה, בקרבת המסגד הגדול. טפטף גשם קל ונכנסתי לחנות ניירות לקנות כרטיסי תמונות. פניו העדינים של בעל החנות, דבריו המנומסים עוררו בי את הרושם, כי לפני אברך משי יהודי. בלי להרהר נחפזתי ושאלתיו אם הוא יהודי. הלה הסתכל בי לרגע וענה בשלילה. משום מה צצה המחשבה בלבי, שתשובתו אינה כנה ואמרתי לו שאני מירושלים. הוא התבונן בי פעם שנית, ובכל הנימוס ובשקט מוחלט נשבע בנביא שאינו יהודי. קניתי אצלו מה שקניתי, ונפרדנו בכל הנימוס הערבי. אחרי כן סיפרתי מעשה זה ליהודים אנשי המקום, ואלה אישרו, שאין באותה סביבה סוחר ניירות יהודי או יהודי שנתאסלם, וכאחת השתוממו, כיצד העזתי לשאול שאלה כזו, וכיצד לא חששתי שמא אעליב את החנווני ואעיר את חמתו.

נכנסתי לחנות לספרי דת מוסלמיים כדי לשאול על ספרים שונים ועפתי עין על ירחון מצויר מלפני חודשיים. לבקשתי, לתת לי את החוברת האחרונה, עונה בעל החנות, שזו שבידי היא האחרונה. אני חושד בחנווני שרוצה הוא למכור לי סחורה ישנה, ובשיחה מתערב אדם צעיר, שעמד מן הצד, ומבקש אותי שאקח חוברת זו בחינם, אין כסף, כמתנה ממנו.

אני מסרב, ובין שיחי מציג את עצמו כעורך והמו"ל של ירחון זה, " הנה כל שי " – כאן כל דבר – לספרות, חברה ומדע, שהתחיל בפרסומו לפני שלוש שנים בקאזאבלנקה אבל עתה פסק מלהופיע.

נקשרה שיחה ארוכה ואני למד משהו על בעיות התרבות הערבית במרוקו. לא בגלל ריבוי ירחונים או שבועונים אחרים, ולא בגלל התחרות העיתונות היומית נפסקו חייו של " הנה כל שי " . שום ירחון או שבועון מצויר אינו מתפרסם במרוקו, ויש רק עיתון יומי עלוב אחד בפאס. אלא פשוט אין קוראים ומתעניינים. כדי להוכיח זאת, את אמיתות דבריו הצביע על מאמרו הראשי בגיליון זה, האם יש אצלנו קןראים ? והתשובה בצדו, הירחון פסק מלהופיע.

" המדינה " שטח קטן ולאחר שלוש שעות של שוטטות ללא כל מטרה מסוימת, נדמה לי, שאני מכיר כבר את כל החנויות. מכל מקום אין ספק שאותי ראו כבר כולם. ואני מהרהר בלבי, אכן זו היא אוג'דה המפורסמת, שבה אירעו מאורעות הדמים ב 1948, שבועות מספר לאחר קום מדינת ישראל. המון מוסלמי מוסת התפרץ לבתי היהודים, הרג ופצע, שדד והחריב דירות וחנויות.

לאחר שהתגבר הצבא הצרפתי על המתפרעים בעיר, עברו המסיתים לג'יראדה, מכרות הפחם שבמחוז. ובאותו לילה הצליחו לארגן התקפה על העדה היהודית הקטנה, שמספרה לא עלה על כמה עשרות נפש, וכמעט כולם הושמדו.

ארבעים וארבעה הרוגים, למעלה ממאה ושישים פצועים, מהם שישים פצועים קשה, מאות דירות וחנויות שדודות והרוסות. זה היה קציר הדמים של אותו יום, וזה היה המחיר ששילמו יהודי אוג'דה והמחוז עבור הכרזת עצמאות מדינת ישראל.   

  מארץ מבוא השמש – הרב חיים זאב הירשברג.

במללאח הישן וברובע היהודי.

בעמדי באחת הכיכרות הקטנות, בהצטלבות ארבע סמטאות מציץ אני ומוצא את אשר לשווא ביקשתי עד כה. הנה יושב חייט כפוף על מלאכתו ולידו עומד לקוחו הברברי, מיד ידעתי מי זה לפני, כי ראיתי צילומים רבים של תמונה זו, תופר או תופרת יהודיים, ועל ידם הלקוח המסתכל במלאכתם. אף על פי כן שנכוותי כבר פעם אחת, ניגש אני אל התופר ללא היסוס, ושואל אותו אם הנהו יהודי. כן הוא יהודי, ומאחר שמתעניין אני ביהודים, יקרא לבנו המסתובב כאן בין החנויות, שיוליך אותי לבית הכנסת ולתלמוד תורה.

בהדרכתו של ילד צנום שמראהו כבן עשר, אך על פי שהוא כבר בר מצווה, אני מתחיל בחלקו השני של סיורי באוג'דה.

כל הזמן מהלך הייתי בשטח זה, ורק עתה נקלעתי לאתה סמטה המקבילה לרחוב הראשי, הנקראת עדיין שוק היהודים. צרה ועלובה היא, בתים נמוכים בעלי קומה אחת בלבד, החנויות בה קטנות, כוכים חשוכים ודלים. בעיקר מוכרים כאן אריגים, ואמנם יש כאן כמה חנוונים יהודים. הילד מצבע על אחת מחנויות היהודים, ובעל החנות מסביר לי, כי כמחצית החנויות שבשכונה זו, שהיוותה לפנים את המללאח, עברה לידי המוסלמים. הנה כאן מימינו וממולו יושבים עתה ערבים.

עם בא הצרפתים, לפני חמישים שנה, התחילה העיר להתרחב והוחל בהקמת רבעים חדשים. אז התחיל להתרוקן המללאח הצר, השוכן בלב ה " מדינה ". אגב הוא לא היה מוקף חומה חוצצת בינו ובין ה " מדינה ". איש שיחי מספר כי בשנת 1948 נעזב המללאח על ידי היהודים, ורק בודדים ממשיכים לגור בו.

מאז התחילו גם החנויות לעבור לידיים ערביות. עתה היחסים עימהם טובים, אבל כולם, כיהודים, כמוסלמים, סובלים בגלל המצב המדיני.בימי מתיחות חוסמים הצבא והמשטרה הניידת את הדרכים ואינם מרשים לתושבי הסביבה לבוא ולערוך את קניותיהם בעיר. הנה היום, השוק כמעט ריק ואין כל תנועה מהסביבה, והלא פסח בעוד כמה ימים, ועמך  ישראל צריכים פרנסה..

הילד שהצתין לי בסבלנות, מביא אותי לבנייני הקהילה, בית הכנסת החדש, תלמוד תורה ו משרד ועד הקהילה. כולם ברובע החדש, המרוחק דקות ספורות מן המללאח. כל אלה הוקמו על שטח, שהיה פעם חלק של בית העלמין העתיק ופונה עם הרחבת העיר. שיחקה לי השעה, ארבע אחר הצהריים, ועדיין הילדים יושבים בכיתותיהם ולומדים. אני מכיר את המנהל י. ע. יליד סטאט שליד קזאבלאנקה, ותלמיד הישיבה במכנאס, אדם צעיר בן עשרים וחמש, והוא סח עמי על כל הפרטים בנוגע לתלמוד תורה.

אין בעיר בית ספר של כי"ח, אלא בית ספר ממשלתי המיועד לילדי היהודים. בהתאם לחוק הצרפתי, על הפרדת הדת מהמדינה, אין מלמדים בבית ספר זה שום לימודי קודש. לעומת זאת פטורים הילדים מלימוד ביום ה', וגם ביום א' ואז מבקרים הם, ולא כולם, כי אין חובה, בתלמוד תורה.

בשני ימים אלה מתכנסים בקירוב 350 ילד, הלומדים בשש כיתות, לכל כיתה שתיים-עשרה שעות הוראה בשבוע. מתחילים באלף בית, מלמדים תפילות, פרשה, דינים, קצת עברית. הייתי בכיתות, ונוכחתי לדעת, שבכיתה הגבוהה הילדים בגיל בר מצווה מבינים וגם מדברים עברית. בתלמוד תורה מבקרים רק בנים, ואין כל סידורים לחינוך הבנות.

ואין כיתות המשך בשביל ילדים שסיימו את בית הספר. לעומת זאת יש שתי כיתות בשביל ילדים בני חמש עד שבע, שאינם לומדים עדיין בבית הספר, אלא מבקרים כל יום בתלמוד תורה. בימי החופש הגדול של שלושה חודשי הקיץ, לומדים הילדים שש שעות ביום בתלמוד תורה. חינוך זה מקיף רק את הילדים הלומדים בבית הספר ה " פראנקו-יהודי ", כלומר את המרוקנים. ילדיהם של יהודי אלג'יריה, שהם אזרחים צרפתים, לומדים בבתי הספר הצרפתיים הטהורים, ובדרך כלל אינם מבקרים בתלמוד תורה. חינוכם היהודי מצטמצם באותה מנה זעומה שמספקים להם, כדי שיוכלו לומר את הברכות בהגיעם לבר מצווה. מכל מקום הקדיש נדפס באותיות לטיניות.