מורשת יהדות ספרד והמזרח- י.בן עמי

עמוד 1 מתוך 512345

מורשת יהדות ספרד והמזרח

מורשת יהדות ספרד והמזרח – יששכר בן עמי

1 –  יהודי פאס במאה השש עשרה בעיניו של כרוניקאי פורטוגלי בן דרום. – אליהו ליפינר.

ויאמר מלך ישראל אל אלישע, כראותו אותם : האכה אכה אבי ? ויאמר : לא תכה. האשר שבית חרבך ובקשתך אתה מכה ? שים לחם ומים לפניהם, ויאכלו וישתו, וילכו אל אדוניהם ! ( מלכים ב כא – כב )

מלכּה השש עשרה שלפורטוגל, דון סבסטייאן, אשר שמעו יצא למרחוק כאיש בעל אופי מיסטי, קנאי ורוגש, נורא עלילה ונוטה למעשי אבירות נתפרסם בהיסטוריה בעיקר עקב מסעו הצבאי נגד המוסלמים באפריקה.

מסע זה, על תוצאותיו מביאי השואה למלך ולמדינתו, שימש בזמנו נושא למספר כרוניקות, אשר בין החשובות שבהן נמנית JORDANA DE AFRICA , כלומר, " מע אפריקה ", פרי עטו של ז'ירונימו דה מנדוֹסה.

המחבר, שנלווה אל דון סבסטיאן במסעו הכושל לאפריקה בשנת 1578, נשבה בידי המקוראים. כשנפדה וחזר לארצו, חיבר את ספרו על הקרבות, שבהם נהרג המלך הפורטוגלי בן העשרים וארבע, ועל התלאה אשר מצאה לאחר מכן את חייליו, שרידי המלחמה, בשביים בארץ אויביהם. הספר יצא לאור בליסבון בשנת 1607.

באפריקה המוסלמית, נתקל הכרוניקאי בקהילות יהודיות, שמוצאן האיברי ושנוצרו בעיקר ממגורשי ספרד של שנת 1492 ומפליטי גזירת השמד בפורטוגל משנת 1497. את יחידי הקהילות האלה ניתן היה לזהות עקב לשונם הספרדית והפורטוגלית, ובאופן זה, אמנם התגלו לכתחילה לכרוניקאי, אשר עסק בהם הרבה, כאשר מנהגי החיים הופכים תכופות לנושא התעניינותו.

אכן, טרם בואם של יוצאי ספרד ופורטוגל למקלטם באפריקה, היו קיימות בעיירה הצפונית – בעיקר בפאס – קהילות עתיקות ימים, שכבר עברו עליהן הרבי שלבי התפתחות בחייהן הציבוריים. אולם קהילות אלה שקעו אז במצב של התנוונות, והיו עלולות לפיכך להיסחף בתוך הזרם העצום של המהגרים החדשים ולהתמזג בתוכם.

שבת שלום ומבורך וחג שמח

מורשת יהדות ספרד והמזרח

מיזוג זה לא התרחש בבת אחת וללא תקלות, שן – בראשית התהליך  קהילות המגורשים דוברי קשטילית וקהילות התושבים המקומיים דוברי ערבית התקיימו זו לצד זו כיריבות. אולם במרוצת השנים הייתה יד המגורשים על העליונה, והם הצליחו להשליט את לשונם, מנהגיהם ותקנותיהם  על הקהילות המקומיות, ובהרבה מקרים גרמו להתבוללותן כליל.

הכרוניקאי גרסיה דה ריזינדה, מזכירו של מלך פורטוגל, דון ז'ואן השני, שכתב בחרוזים את דברי יי דורו אומר בספרו MISCELANEA, : ראינו את חרבונם / של היהודים העצובים והתועים / אשר ממלכת קאסטיליה / גורשו בקלון רב / ועברו למדינת פאס.

כך מתבהרת העובדה, שמחבר " מסע באפריקה " מתעסק בספרו כמעט בלעדית בקהילות המגורשים, כאשר את התושבים המקומיים הוא מכנה בבוז : " כמה יהודים ממוצא עקבי שאין איש מתחשב בהם שם ". מכל מקום יש להניח, כי מכינוסן ומניתוחן של הידיעות, הפזורות בדפי ספריו של מנדוסה, תצמח תועלת לעיצוב דיוקנה של קהילה בגולת מרוקו.

שכן, למרות גישתו המיסיונרית והסובייקטיבית של המחבר – דוגמת כרוניקאים נוצרים אחרים בני דורו – ניתן לזהות בסיפוריו כמה היבטים וקווים פחות מוכּרים בחיי יהודי פאס ובמאה השש העשרה.

המגע הישיר ודו הקיום החברתי בין אנשי צבא פורטוגליים, שבויי הקרבות באפריקה, לבין היהודים המקומיים, יוצאי חצי האי, החלו ובאו לידי ביטוי כאשר חיילים מן השורה ואצילים וקצינים גם יחד, נשלחו להתאכסן בשכונה היהודית בפאס.

" החיילם מן השורה – כותב מנדוסה – שוכנו מייד לאחר בואם בבתי היהודים, בעוד שהדוכס בבּסרילוֹס, נתאכסן אצל " השייך " או הנגיד של היהודים. בתארו, לפיכך, את העיר פאס " העיר פאס כעיר הגדולה והחשובה סכל בֵּרבֵּריה " מבליט בה הכרוניקאי את שכונת היהודים :

שבת שלום וחג שמח

מורשת יהדות ספרד והמזרח

 

היודיאריה, המהווה חלק מהעיר, שוכנת סמוך לחומות פאס החדשה, ומצטרפת אליה כיחידה בלתי נפרדת. בתוך החומות העגולות והלא גבוהות המקיפות אותה שוכנים כאלף תושבים, במספר רב של בתים גבוהים וקומתיים.

בפתחו של כל שער היחיד הקיים בחומה עומדים תמיד שומרים מוסלמים, שהופקדו מטעם המלך לגבות מסים, וכן לשמור על בני המקום המסכנים.

אכן, כשהגיעו המגורשים למרוקו מצאו שם את בני בריתם שרויים במעמד חוקי של קבוצה אתנית בת מיעוטים, המשלמת מסים למלך המוסלמי תמורת שמירה וחסות. אולם על פי היותם סגורים בגיטו, נהנו היהודים המרוקאים מאוטונומיה יחסית, שאפשרה להם לשמור על אמונתם בגלוי.

והיו נתונים למרותה של מערכת משפטית עצמאי, תחת הנהגתו של " שייך " יהודי שנתמנה על ידי המלך. באורח חיים שכזה השתלבו המגורשים מייד אחר בואם, בשנותיה האחרונות של המאה החמש עשרה, הוא המצב שהיה קיים – לפי עדותו של מנדוסה – במחצית השנייה של המאה השש עשרה.

אודות חוקי השפיטה שהיו מונחים ביסודו של משטר הקהל ביודיאריה מפרט הכרוניקאי :

בראש היודיאריאה מפאס, בדומה לקהילות אחרות בברבריה, עומד מנהיג אחד שנקרא " שייך ", שבחירתו כדהחתו נתונים בידי המלך. סמכותו בפלילים כוללת בין השאר הענשה עד כדי מלקות וכריתות אוזניים וחוטמים, כאשר דין המוות והחנינה שמורים לקביעתו של המלך בלבד.

שבת שלום ומבורך וחג שמח

מורשת יהדות ספרד והמזרח

 

מאידך, המשפט האזרחי מתנהל בצורה שונה, בגלל מציאותם של שופטים מערכאה ראשונה וגם עליונה לערעור, אולם המלך ועושי דברו יכולים להתערב בכל, כראות עיניהם. כמו כן קיים בית כלא לאסורי השייך, אשר לפעמים שולח לשם גם את השבויים תחת חסותו, ליתר ביטחון.

תוך השקפה ומגמה מיסיונרית, כמובן, מזכיר הכרוניקאי את טוהר מידות המשפחה בתחום היודיאריה ומשבח את מעלותיהן של הנשים היהודיות, " עקב היותן בדרך הטבע צנועות וישרות, נוסף על היותן נבונות, וראיה לדבר, בין אלפיים או שלושת אלפי נשות המקום, אין למצוא אף אחת מאלה שנוהגים לכנותן רווקות, מאחר שהן לא היו מסכימות להתנהגות כזו בשום פנים ואופן ".

מנדוסה מנסה להביא תיאורים מחיי האישה היהודייה בפאס, כשדעתו נתונה בעיקר להשפעה הפסיכולוגית הדקה של אותם אירועים על מצב רוחם של האצילים השבויים. הללו – מספר מנדוסה – שעקב המצאת ערבות מתאימה היו חופשים יותר לצאת ולבוא, היו מגיעים לעיתים, תוך כדי הליכתם בחוצות פאס העתיקה, לשדה הקברות שבתחום הגטו היהודי. וממשיך הכרוניקאי :

המקום נעים ביותר ומוקף גני המלך, עד שנהגו בני המקום לאמור, כי בעיר זו עדיף לבקר את המתים מאשר את החיים. לכאן באות היהודיות בתקופת שנה מסוימת לבכות את מתיהן , וניתן אז להבחין שבכניסה כמה מהן צוחקות ומחליפות דברי שעשועים ואדיבות ביניהן.

אולם כשמגיעות, כל אחת מהן, לקבר שאליו היו מועדות פניהן, הן מורידות את גלימותיהן ופותחות בקינות בקראן בקול רם אל המתים, כאילו ציפו מהם למענה. לאחר המספד, שנעשה כאילו מפי מקוננות מקצועיות, הן חוזרות כלעומת שבאו, צוחקות ומשתעשעות, ובמקומן מופיעות אחרות הנוהגות באותה צורה.

שבת שלום ומבורך וחג שמח

\

מורשת יהדות ספרד והמזרח

למראה הדבר, וכפי שלעיתים ניתן להתנחם בצערם של אחרים, היו השבויים מפיגים קצת את צערם שלהם, אף שלא שכחו ולו לרגע את הפחדים עקב מעמדם העלוב, העלולים לדחוק לפינה את הגדולה שבשמחות.

פעמים רבות מבליט הכרוניקאי את חלקם ואת תיווכם של היהודים ושל השייך או נגיד קהילתם במשא ומתן המסובך, שהתנהל לפדיון האצילים השבויים. אולם בעיקר הוא מקדיש עמודים שלמים לתיאור עתיר שבחים של טיפול היהודים בשבויים.

השבויים הנוצריים – אומר מנדוסה – ששפר חלקם לבות תחת חסות היהודים " מצאו תרופה ונחמה, מאחר שזכו לטיפול אנושי מאוד מצד אדוניהם, בנוסף לקהילה הגדולה שהרגישו עקב היות השפה הקשטילית שגורה, בדרך כלל, בפי היהודים.

חלק מן השבויים אף  נתנו ביטוי להוקרתם על ידי " לימוד ערבית ועברית " בשעות הפנאי שלהם. במקום אחר בספרו תאר הכרוניקאי ביתר הדגש ובצורה מפורטת יותר את סיוע היהודים לשבויים :

" ניתן לנחש בקלות את התלאות הרבות והמשונות לשבויים משך כל זמן שהייתם בפאס, כשחיו בלחץ כמיהתם העזה לשוב ולראות את נשותיהם ובניהם, וחששו פן תאבד תקוותם זו, עקב בגידת שוביהם המוסלמים, שלא היו אמינים עליהם. הם פחדו, כמו כן, שמא המלך עצמו לא יכבד את הבטחתו לשחררם, בנוסף לכל הסכנות האחרות, שהיו צפויות להם מידי אויביהם בנפש.

שבת שלום ומבורך

מורשת יהדות ספרד והמזרח

 

חסד גדול עשה לכן אליהם לאותם אצילים כשהמציא להם מקלט בבתי היהודים, שכן לא היו יכולים לחיות בחברה המוסלמים שהם קמצנים, אכזריים ובעלי כוונות רעות. אצל היהודים, לעומת זה, מצאו שלווה ביטחון ואדיבות, נוסף להקלה הרבה שנהנו בעטיה של הלשון המשותפת, שהרי, כאמור לעיל, היו כולם דוברי קסטילית.

גם בכל יתר התחומים זכו השבויים מידי היהודים לטיפול באמת ובתמים, כאילו נמצאו בין בני ביתם.

תיאורו זה של מנדוסה בעניין החסדים, שלהם זכו השבויים הפורטוגליים מידי צאצאיהם של יהודים – אשר בימים עברו נרדפו הם עצמם והוגלו מפורטוגל – תואם באופן נפלא תיאור אחר, שנעשה על ידי מחבר יהודי בעל שם, עמנואל אבואב.

לגבי המלך דון מנואל ובנו דון יואן השלישי, שרדפו אותנו, כנזכר לעיל, רצה האלוהים שבדור הרביעי תבוא לאפריקה כמעט כל אצולת פורטוגאל, ומלכה דון סיבסטיאן, להיכחד או להילקח בשבי, באותו מקום עצמו, שאליו הגלו אבותיהם בהשפלה ובאכזריות את היהודים האומללים.

שם הושמדו אצילי פורטוגל, ואילו שרידיהם לוקחו לפאס להימכר כעבדים בחוצותיה, שבהן התגוררו צאצאיהם של אותם היהודים, שנרדפו לפני שנים רבות על לא עוול בכפם. אל נקמות הופיע. החכם דויד פאיאן, תלמידו של רבי יהודה אבואב, סח לי, כי לשבויים הללו לא הייתה נחמה יותר גדולה מאשר להימכר לעבדים ליהודים, שהיו ידועים להם בטוב לבם.

מורשת יהדות ספרד והמזרח

 

מנדוסה מבליט גם את חלקן של הנשים היהודיות במבצע הדרמטי לשיקום השבויים. בדברי השבח לתושבות היודיארה הוא חוזר ומדגיש " את עדינותם ורחמנותם כלפי השבויים, שהייתי עד להם בהרבה מקרים, והעזרה שהושיטו להם בשעות משבר ומחלה.

נבוך ואובד עצות כלשהו מוצא את עצמו הכרוניקאי שלנו שעה שהוא צריך לעסוק בעם היהודי כישות אֶתנית בפני עצמה, מחוץ למסגרת יחסי התלות והחסד שהוזכרו לעיל, וחרף חובת הכרת התודה בשל יחסים אלו.

תוך כדי ניסיון מבולבל והססני לפשר בין נטיותיו האנטי יהודיות, שרכשן כמורשת דתית, לבין הכרח הכרת התודה בהווה, בגלל יחסם הסובלני של צאצאי הנרדפים לשעבר אל רודפי אבותיהם בזמנים עברו – מתפתה מנדוסה להשתמש בתחבולה בלתי מנוסה ובלתי בדוקה :

הוא מצביע על שתי תכונות מנוגדות – פחדנות קיצונית מחד גיסא ועוז רוח מרהיב מאידך גיסא – כקווים אופייניים כאחד לאומה היהודית.

להמחשת הנחתו התמוהה הוא נזקק לשתי אילוסטראציות. מצד אחד הוא מביא סיפור, שמצא לו מהלכים בין ליצני הדור " גדוד פרשים יהודי הניס בגבורתו את צבאות האויב, ובשל כך זכו אנשיו להרבה שבחים מפי המלך.

אולם לכשנתבקשו להתפזר בתום החגיגה לכבוד אותו מעשה גבורה " קרבו שני נציגי הגדוד אל המלך ובקשה בפיהם שיואיל ויצווה כי שלושה או ארבעה פרשים מוסלמים יתלוו אל אנשי הגדוד לשמור עליהם לבל יגעו בהם נערי הרחוב לרעה בדרכם הביתה.

מורשת יהדות ספרד והמזרח

 

מצד שני מביא הכרוניקאי סיפור אחר – הפעם לא בדוי מן הלב, אלא עובדה היסטורית – במטרה להוכיח " איך שהאנשים הללו, היהודים, שציינתים זה עתה לגנאי מחמת פחדנותם האומללה, לא איבדו כליל את כושר גבורתם הקדומה.

אלא מחמת הרדיפות שסבלו בידי האנשים הברבארים האלה, המוסלמים, שכן יש בפיו דברים על " עלילה אחרת שממנה נהנינו אנו, הפורטוגאלים, והיא ראויה להיזכר לעולמים ", בעניין הסיוע שהגישו מאתיים יהודים, שבראשם עמדו יצחק בן זמרא ואחד בשם ישמעאל, למושל הפורטוגאלי של העיר האפריקנית סאָפי- נוּנוּ פראנדס דה אַטאידה.

על ידי פעולה אדירה ומתוחכמת זו הצילו את השר הפורטוגאלי מחמתם של מאה אלף מוסלמים, שהעלו מצוֹר על העיר הנסיון להכניעה, ומכאן אנו רואים – מעיר הכרוניקאי ברוח נדיבה – מה רב השינוי המתחולל באנשים הללו כשהם פועלים בחברת נוצרים.

המסקנה המשתמעת מכך : פחדנותם של היהודים הינה תכונה אופיינית ומוגבלת להם בלבד, גבורתם, לעומת זאת יכולה גם היא לתת אותותיה, אולם רק על ידי מגע עם הנוצרים ובחברתם, או תוך כדי עשיית דברם.

בניסיונו לעמוד על שורש נשמתו של העם היהודי, בדק מנדוסה ומצא תרתי דסתרי אהדדי, וחיפש דרכים ליישב את הסתירה. כאן אולי המקום להעיר, כי התלבטותו זו של הכרוניקאי האדוק בן המאה השש עשרה אם לפרש את תוכנם של שני הסיפורים האלה לרעת היהודים או לטובתם, נדחקה לפינה והוחלפה בוודאות גמורה על ידי היסטוריון פורטוגאלי ידוע, דווקא בן המאה שלנו.

מורשת יהדות ספרד והמזרח

מחבר מודרני זה מצטט גם הוא באחד בספריו את שתי הלילות. אולם את הראשונה  הוא מביא כדוגמא וכמשל " לפחדנותם הידועה של היהודים " בעוד שהאחרת, בעניין הסיוע שהוגש למושל הפורטוגאלי בסאפי שבאפריקה, מתפרשת על ידו כחוסר נאמנות של היהודים " למדינה אשר קלטה אותם ".

חשיבות יתרה נודעת בספרו של מנדוסה לפרק המתאר את פרשת פרידת השבויים, בחזרתם לארצם, ואת הגמול, כביכול, ששילמו למיטיביהם היהודים, על ידי איש מסית ומפתה, הכומר פראי ויסנטה דה פונסקה, שטרח כדי לזכות אותם בפדות נפשם.

הכרוניקאי, כמובן, תומך בפעולה המיסיונרית, ולהדגשת רעיונו בדבר כדאיות ההמרה, הוא נוקט בשתי שיטות. ראשית הוא משתדל להבליט את יתרון הנוצרים על המוסלמים, ואינו חוסך כל מאמץ להוכיח, שבין גירוש ספרד לבין הגלות בארץ המוסלמים עדיף הראשון בשל היותו מתון יותר, שתושבע חצי האי הם מתורבתים במידה מרובה.

שנית, הוא מגלה, את יחס החיבה של השבויים הנוצרים כלפי מיטיביהם, בהדגישו באותו זמן את הדדיותו של יחס זה.

האנשים יוצאי גירוש ספרד – כותב מנדוסה – התרשמו לטובה מן העדינות והכּנות שנהגו עמהם האצילים השבויים, שבראש דאגתם העמידו את עשיית רצונם כאילו היו הם, היהודים, בניהם האהובים. לכן הורידו כנחל דמעה על גירושם מספרד, מה גם שמרה הייתה גלותם ביו המוסלמים עקב שנאתם הגדולה של אלו כלפיהם, ועקב התלאות שהעמיסו עליהם, שאילו סופרו היו צורמות באזני שומעיהן. ומה גם בשל היות היהודים אנשי דעת ותבונה, שכבר היו פעם יקרים מאוד לאלוהים.

מורשת יהדות ספרד והמזרח

גמול תשועת הנפש לזכוֹת בה את היהודים תמורת חסדיהם, פרט להיותו פרדוכסאלי, בדחני ולגלגני – הוא מאפיין את רוח התקופה, ובעיקר את המנטאליות, של בני פורטוגל מן המאה השש עשרה. בכן הם הודיעו בגלוי על כוונתם להכניס לאפריקה לא רק את החרב, כי אם גם את הצלב. אופייני באותה מידה הוא גם תיאור דרשותיו של פראי ויסנטה והתגובות החיוביות עליהן, כדבריו, הכרוניקאי, מצד היהודים :

בימים ההם. כבר היו ידועים לכל אנשי הדת מבין השבויים, שבמצוות המלך שוכנו בבתי היהודים. עליהם נמנה האב פראי ויסנטה דה פונסיקה, איש מסדר המטיפים, שעקר פעולתו הייתה לבלבל את היהודים. לשם כך נהג להיעזר בכתבי הקודש ובהבאת כל דברי הנביאים הקדושים, בני הברית הישנה, כלשונם בעברית.

בכינוסיו היו משתתפים דרך קבע עשרים עד שלושים רבנים, וביניהם אחד שכינוהו הרב הראשי, בשל היותו היותר מלומד בקרבם. ההטפות היו מתקיימות אצל דון פרנציסקו פורטוגל, בנו של הרוזן דה ווימייוֹזוֹ שנתאכסן בבתי היהודים, והייתה בולטת לעיין ההיענות הרצופה מצד המאזינים, אשר לא באו לידי מבוכה לשמע על מה שפראי ויסנטה היה מוציא מפיו.אלא היו ערים לחובתם כמאזינים למופת.

לאחר גמר הדרשה, היה הרב הראשי חוזר על כמה מן הנושאים באופן מסויג יותר וצנוע, עד כדי כך שאלה, שלא יכלו לסבול את הכנעתו היתירה של לדרשן, כינוהו נוצרי. כדי למנוע מהומות לא התפתה הדרשן הנוצרי בשום מקרה להשיב למשתתפים האחרים שפנו אליו, אלא לשאלותיו של הרב הראשי בלבד.

דרשותיו אלה של פראי וינסטה  היו רבות בזמן שהייתנו הקצרה בפאס וגרמו לכך שהרבה יהודים ימירו את דתם ויהפכו לנוצרים. כמה מן המומרים האלה מוכּרים לי עד היום בעיר ליסבון.

מורשת יהדות ספרד והמזרח

 

לנוכח יציאתם הקרובה של הפורטוגאלים הגיעה, לבסוף, שערת הפרידה וסילוק חובותיהם שהצטברו עקב קשרי הכלכלה עם היהודים, פרי החיים המשותפים. הכרוניקאי מעיד, כי ההכנות לעזיבת המקום, שנעשו בידי השבויים, עוררו התרגשות רבה בין היהודים :

בלטו לעין הרגשנות והגעגועים, שהיו מנת חלקם של היהודים, נוכח יציאתם של הפורטוגאלים. מחד גיסא, בגלל הפסק טובת ההנאה שקיבלו עקב הכנסות האכסון, ומאידך גיסא, במידה גדולה יותר, בגלל יחסי החיבה שנוצרו ביניהם.

ואין לתמוה על כך, מאחר שערב אכזריות המוסלמים וקשיחותם, הובלטה לעיני היהודים אדיבותם וטוב לבם של הנוצרים. ובסיכומו של דבר, משום שהיהודים הם מסבירי פנים. גם מרבית הנשים היהודיות בכו, הואיל והודות למורשת אבותיהן וסביהן, זכרו היטב את גדולת ספרד ואת החופש שזכו לו בה.

לאחר שהאצילים הפורטוגאלים פדויי השבי חיסלו את עסקיהם עם היהודים – מוסיף מנדוסה – רובם, ובנוסף להם שבויים אחרים לשעבר, עשו עימהם הסכמים בנוגע לחובותיהם האישיים וחתמו על שטרי חוב מתאימים.

לעניין זה " באו כמה מהם ( היהודים ) למלכות ( פורטוגל ) כמיופי כוחם של האחרים, וכאן מימשו את זכויותיהם המשפטיות. בין הבאים היה אחד המכונה ג'יברה ועוד אחד בשם וילהלוֹן, אשר בראותם את היחס הטוב קבלת הפנים היפה שזכו להן בפורטוגאל, סירבו לחזור לבּרבּריה. אולם כיוון שלא רצו לוותר על יהדותם, נסע ג'יברה לאטנג'יר, בעוד שוילהלון שׂם פעמיו לאיטליה.

מורשת יהדות ספרד והמזרח

כפיות הטובה של השבויים לשעבר, נוכח הטובה שעשו להם היהודים במקום שביים, עולה וצפה – גם בקטע זה של הכרוניקה – על פני ים של מליצות מיסיונריות נבובות וחסרות כל ערך. כי על כן שני מיטיביהם היהודים נמלטו מברבריה המוסלמית, ועקב שמרם אמונים ליהדות בלבד, לא יכלו להישאר בפורטוגאל ולמצוא בה מקלט.

התנהגותם הראויה לציון של צאצאי גולי פורטוגאל בפאס במאה השש עשרה כלפי צאצאי שוביהם מקבלת הבלטה ומשמעות מיוחדת כשהיא מזדקרת על רקע האירועים ההיסטוריים, הקשורים כבר בראשית כיבושי פורטוגאל באפריקה.

וזאת, משום שבין הכרוניקאים היהודים של המאה החמש עשרה רווחו שמועות, כי הכוונה שהניעה את הפורטוגאלים במסעות הכיבושים הללו הייתה לרעת ישראל. רבי אברהם זכות ב " ספר היוחסין ", ואחריו רבי גדליה אבן יחייא, בעל " שלשלת הקבלה ", טוענים, כי המסע הימי לסיבתה  ( סאותה )משנת 1415 נועד להעניש את המוסלמים שקלטו בארצם את היהודים והאנוסים, פליטי הרדיפות משנת 1391 בחצי האי האיברי.

לכאורה יש לתמוה על גרסתם של שני חכמים אלה לנוכח העובדה ההיסטורית, כי דון ז\ואן, הראשון שפתח את מסע הכיבושים באפריקה על ידי כיבוש סיבתה, הוא אותו מלך שפתח קודם לכן את שערי ארצו לפני חלק מאותם פליטי השמד.

אין הדעת סובלת, כי פורטוגאל, שהיא עצמה קלטה חלק מפליטי ספרד, שלחה משלחת עונשין למדינה רחוקה, על שבאותו עניין נהגה כמוה. ובאמת ניתן להצביע על ידיעות הפוכות, באשר לתגובת היהודים כלפי כיבוש סיבתה.

כרוניקאי יהודי אחד, בן דור המאורע\ הביע את שביעות רצונו מכיבוש סיבתה בידי הפורטוגאלים. כמו כן קובע מחבר מודרני, כי היהודים מסאוטה, שבזמנו סייעו לכובשים להיכנס לעיר, היו חוגגים מדי שנה שהתלהבות את כיבושה על ידי צבאות פורטוגאל.

מורשת יהדות ספרד והמזרח- י.בן עמי

 וכמנהג המקובל בכמה קהילות בתפוצות לערוך חג לזכר נס של הצלה, שאירע באותה קהילה, ולכנותו פורים, כינו גם יהודי סיבתה את יום שמחתם " פורים של הפורטוגאלים, וקראו בו בבתי כנסת מגילה המדברת בשבח הכיבוש, שהביא להם טובות בלבד.

עמדה כפולה זו שנקטו מחברים יהודים שונים לגבי כיבוש סיבתה, שפירשוהו לכאן ולכאן, יש לראותה אולי על רקע מצבם המיוחד והמוזר של שבני עמם : כיוון שפליטי חצי האי, שמצאו מקלט בסיבתה, סבלו רדיפות גם מידי תושביה המוסלמים – מציליהם כביכול – מצאו את עצמם בבחינת אדם, שמוטל עליו לבחור בין שתי רעות ולבו מהסס לקבוע איזו מהן היא גרועה פחות.

אולם השמועות והחששות שהתהלכו בין היהודים, כאמור לעיל, על הכוונות הרעות שהנחו את צבאות פורטוגאל בשנת 1415, בראשית כיבוש חופי אפריקה, נתאמתו במציאות, במהלך ניסיון הכיבוש החדש, שמעשה בידי דון סבסטיאן בשנת 1578, נושא ספרו של ז'ירונימו דה מנדוסה.

וזאת משום שעל סמך גילויים, כביכול, מפיהם של אנוסים בני ברית, שנתלוו עם המלך במסעו, נודע אז , כי בהגיעו אל חוף טנג'יר נדר נדר בכנסיית העיר, שאם ינצח במלחמה יכפה על יהודי מרוקו להמיר את דתם.

כל מי שימרה את פיו אחת דתו להמית. ידיעות אלה הטילו את מוראם על היהודים, עד שהחלו חשים עצמם כצד מעורב במלחמה, שהייתה עלולה לפרוץ.

ידוע הדבר, כי ניסיונו של דון סבטיאן להשתלט על אפריקה היה קשור למאורעות פנימיים, שהתרחשו אז במרוקו, ושהיו עלולים לפגוע בכיבושים ובאינטרסים פורטוגאליים בארץ זו : במאבק על השלטון בין מולאי עבד אל מָלך, שנתמך על ידי הטורקים, לבין אחיינו, מולאי מוחמד.

עמוד 1 מתוך 512345

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 72 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

יוני 2017
א ב ג ד ה ו ש
« מאי    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930