מורשת יהדות מרוקו

תולדות היהודים בצפון אפריקה – כרך ראשון – חיים זאב הירשברג.

מרד טראיאנוס. 

• קודמת לשלוש מרידות אלה – מרידת יהודי אלכסנדריה בימי קליגולה, בשנת 38 לספירה.

רקע היסטורי

ירושלים והפזורה

ימי הבית השני התאפיינו בכך שבעוד שישראל יושבים על אדמתם, ומקיימים בירושלים את המרכז הרוחני והמדיני, התקיימו במקביל, במקומות אחרים, מרכזים יהודיים שהיו דומים בחשיבותם למרכז בירושלים, וקיימו קשרי גומלין ביניהם. רק בתקופה קצרה במהלך ימי הבית השני, היא תקופת בית חשמונאי זכו היהודים בארץ ישראל לעצמאות מדינית. וזאת גם לא לאורך כל התקופה החשמונאית, אלא מימי יוחנן הורקנוס (מ-129 לפנה"ס) ועד לכיבוש יהודה על ידי פומפיוס (63 לפנה"ס).

ביתר הזמן היו כפופים לאימפריות האזוריות – האימפריה הפרסית, אלכסנדר מוקדון ויורשיו מבית תלמי ומבית סלאוקוס, ולאחריהם האימפריה הרומית. באותה מידה היו היהודים שבתפוצות כפופים לשלטון אותן מעצמות ממש, ויהודי הארץ יכלו לראות עצמם כקהילה אחת מבין קהילות יהודיות רבות.

הקהילה היהודית באלכסנדריה אף הקימה לעצמה בית כנסת שבתפארתו לא היה פחות מבית המקדש שבירושלים. יהודי האי יב (אלפנטינה) אף הקימו בית מקדש משלהם (אם כי זה חרב בערך בשנת 410 לפנה"ס). הקהילה היהודית באלכסנדריה הוציאה מתוכה יצירות כתרגום השבעים וכתבי פילון האלכסנדרוני, החשובות ומשפיעות עד ימינו.

יהדות אל מול הלניזם

התרבות השלטת באותה התקופה, התרבות ההלניסטית, התיימרה להיות תרבות עולמית, אליה יכול כל אדם להשתייך בכל מקום, ואשר השייכות אליה מבוססת על נטיית לב, על חינוך, על מסגרת פוליטית היכולה להתהוות בכל מקום, ולא על שייכות אתנית או גאוגרפית. בדומה לכך, עברה היהדות, בימי הבית השני, את אותה מטאמורפוזה ממסגרת אתנית התלויה במיקום גאוגרפי לשם הגדרתה העצמית, כפי שהייתה היהדות לפני חורבן הבית הראשון, לעדה כלל עולמית, המבוססת על סממנים דתיים-פולחניים-תרבותיים.

 בערי המזרח הקדום שכנו ההלניסטים בצוותא עם היהודים, וכל אחת ממסגרות תרבותיות אלו התקיימה במקביל. על לבבותיהם של האנשים התחרו מספר השקפות עולם נפרדות, שפרצו את המסגרות הישנות של התרבות הרומית העתיקה. אל מול ההלניזם עמדה היהדות, ואל מולן תורות מיסטיות מזרחיות ואחרות.

המאבק בין ההלניסטים והיהודים היה חריף במיוחד בממלכת יהודה. הן מרד החשמונאים והן המרד הגדול כללו אלמנט של מאבק בין-תרבותי בין התרבות ההלניסטית ובין התרבות היהודית. לעתים נשא מאבק זה אופי אתני, אך לעתים היה לו אופי תרבותי, כמלחמתו של מתתיהו הכהן במתיוונים.

מחוץ לממלכת יהודה נמשך המאבק בין התרבות ההלניסטית ובין התרבות היהודית, ובין האוכלוסייה ההלניסטית והאוכלוסייה היהודית, באותה חריפות כשם שנמשך ביהודה. דברי ימי יהודי אלכסנדריה ואנטיוכיה רצופים במאבקים בין האוכלוסיות.

 במיוחד ידועה מרידת יהודי אלכסנדריה בימי קליגולה, בשנת 38 לספירה, שבאה על רקע מאבק היהודים לקבלת זכויות שוות לאלו של ההלניסטים. מרידה זו הייתה מעין הקדמה לאירועי המרד הגדול. במהלך המרד הגדול עצמו, גלשו האירועים מממלכת יהודה לתחומי אלכסנדריה, והנציב מטעם רומא, היהודי המומר טיבריוס יוליוס אלכסנדר הפעיל את צבאו נגד היהודים, וטבח בהם חמישים אלף איש.

לאחר המרד הגדול חשו רבים בקרב האוכלוסייה הלא יהודית בערים המעורבות כי ניתן "להיפטר" מן היהודים. ביטוי לתחושה זו נתנו אנשי אנטיוכיה אשר ביקשו מטיטוס שישלול את זכויות היהודים ויגרשם מן העיר אולם בקשתם נידחתה. ההתנכלות של התושבים ליהודי הערים ודאי הייתה תופעה נפוצה באותם הימים. הרקע לאלימות ההדדית היה, אם כן, מוכן, וההתפרצות חיכתה לשעת-כושר היסטורית.

כיסופי הגאולה

בקרב קהילות התפוצות, כמו גם בקרב יהודי ממלכת יהודה, היו נפוצים כיסופי הגאולה. מצבם של יהודי התפוצות לא היה טוב בהרבה ממצבם של יהודי ארץ ישראל לאחר המרד הגדול. "המס היהודי" אשר הוטל לאחר המרד, נגבה אף מהם, וזאת תוך שימוש באמצעים חמורים, ובחוזק יד. הפליטים היהודים שהגיעו מממלכת יהודה אל הערים בתפוצה, אף הם הביאו עמם את סיפורי המרד, ויחד איתם את רוח הקנאות הדתית שהניעה את המרד.

הגדילו כנראה יותר מכל פליטי המרד הגדול ברומאים, ומדובר בעיקר בקבוצות קנאיות, סיקריות כך דומה, שנמלטו מידם של הרומאים, מידם הצבאית כמו גם מהמשפטית-ענישתית, ועשו דרכם למצרים ולקיריני. גורמים קנאיים, קיצוניים וטעוני משיחיות כגון אלה, כפי שעקב אחריהם יוסף בן מתתיהו בספרו "תולדות מלחמת היהודים ברומאים", בקשו להפיח שוב את אש המרד ברומאים מחוץ ליהודה, כאמור במצרים ובקיריני.

 הללו יכלו לנצל את המתיחות ששררה בין יהודים למקומיים בערים מרכזיות כגון אלכסנדריה שבמצרים, בעיקר על בסיס פוליטי-משפטי (שאלת מעמדם האזרחי של היהודים בערי הפוליס) ולערות לתוך ורידיהם מטענים אידאולוגיים-משיחיים, כאלה שהיו רחוקים מהם מרחק רב, אך בנסיבות העניין, עשויים היו דווקא לשרת מטרות אחרות.

שעת הכושר ההיסטורית

אל מול עוצמתה של האימפריה הרומית עמדה האימפריה הפרתית במזרח. מסע הכיבושים של טריאנוס הצליח להכניע מדינות רבות במזרח, כאשר מטרתו הייתה כפי הנראה כיבושה של האימפריה הפרתית, והגעה, בעקבותיו של אלכסנדר הגדול עד לגדות נהר הגנגס.

 האימפריה הפרתית עצמה הייתה אך אגד רופף של מלכויות אוטונומיות למחצה, ועד מהרה העמיק טריאנוס חדור, כשהוא כובש את מסופוטמיה ואת ארם נהריים, אך העמים המשועבדים התקוממו עתה נגד הפולש הזר, בבבל בצפון אפריקה ובארמניה. במלחמות אלו היה לעתים ליהודים תפקיד מתסיס וממריד, וידם הייתה רבה בהתנגדות לרומאים.

ראוי בכל מקרה לבחון את הדברים בפרופורציה הראויה, וזאת מן ההיבט הגאוגרפי ה"תמים": מקומות מגוריהם של היהודים בין הפרת לחידקל היו רחוקים מזירת ההתנגשויות בין הרומאים לפרתים. בכל מקרה לא מן הנמנע שקבוצות של יהודים הצפינו והצטרפו לכוחות הפרתיים במאבקם להדוף את הפולש המאיים, אם מתוך רצון להצית אש של מרידה כלל אזורית, אשר תחליף את התרבות ההלניסטית השלטת בארצות המזרח בתרבות היהודית, ואם מתוך כך שמסעותיו של טריאנוס הביאו לכך שהצבא הרומי התרכז באזור המזרח, והנוכחות הצבאית הרומאית במקומות רבים באימפריה הייתה דלה, נראה היה ליהודי התפוצות כי שעת הכושר ההיסטורית להתחיל במרידתם הגיעה.

 נראה כי מכה מתואמת היטב שתפרוץ במקביל בחלקים שונים של האימפריה, יכולה להביא לנזק ממשי, ואולי גם להביא להישגים אל מול רומא, כמו גם להישגים במלחמה האתנית בין האוכלוסיות השונות בערים המעורבות.

אף כאן ראוי לבחון את האירועים בפרופורציונליות ההיסטורית: ראשית – הקשר בין התפוצות היהודיות היה רופף ביותר; שנית – יכולתם של יהודים לאתר את מקורות החולשה של הצבא הרומי אף היא מוגזמת; שלישית – תיזמון גלובלי-אפוקליפטי הינו מופרז; רביעית – הסיבות להתנהלות מגמה מרדנית שונות מתפוצה לתפוצה; חמישית – רק מהלך רומי אנטי-יהודי, אימפריאלי בנקודת זמן מסוימת, עלול היה לעורר גל מרדני יהודי אסיאתי-אפריקאי, שאף גלש לאי קפריסין.

מהלכו של המרד

המרד בתפוצות

מקורות שונים, המשקפים ברובם את הצד הלא-יהודי של המלחמה, מספרים לנו על מהלכו של המרד. ההיסטוריון אוזביוס מקיסריה וההיסטוריון דיו קסיוס, וכן סופרים נוספים בני התקופה כאורוסיוס מתארים את המרד ואת נסיבותיו. מקורותינו (המשנה, התלמוד והמדרשים), מזכירים את המרד אך באופן עקיף.

המרד פרץ, כפי הנראה, בקירנאיקה, בלוב של ימינו. חבל ארץ זה הוחזק על ידי חיילים רומים מעטים, שכן הלגיונות ששהו בו דרך קבע נשלחו למלחמה במזרח. בראש המורדים עמד אדם אשר חלק מן המקורות ההיסטוריים מכנים אותו אנדריאס ואחרים לוקואס או לומפסואס. מעניין להדגיש את השמות המיוונים של המורדים.

 נכון שיהודי התפוצות, באזורים פרו-הלניסטיים, כגון ערי הפוליס, היו חשופים מטבע הדברים להשפעת התרבות ההלניסטית ומנהגיה (ובכללה אימוץ שמות יווניים קלסיים), אלא שתופעה זו מרחיקה, יחד עם מימצאים ארכאולוגיים וספרותיים, את ההנחה כי מאחורי תנועת ההתמרדות עמדו ממדים משיחיים, גאולתיים. קסיוס דיו מתאר את חמת הזעם שבה נהגו היהודים כלפי הרומאים והיוונים בעריהם – אכלו את בשר אויביהם, עשו חגורות ממעיהם, ומשחו את פניהם וידיהם בדמם. מספר האבידות הוערך במאתיים ועשרים אלף איש.

המורדים המשיכו מלוב מזרחה, והגיעו לאלכסנדריה, לאחר שהביסו מצביא בשם לופוס. בטרם נכבשה העיר על ידי המורדים, הרגו תושבי אלכסנדריה את רוב יהודי עירם. המורדים נקמו את נקמת אחיהם המומתים באכזריות.

יצוין כי העדויות הארכאולוגיות, הפפירולוגיות והספרותיות מצביעות אכן על התנהלות של תנועת מרדנות והתקוממות משמעותית ביותר באותן פרובינקיות: קיריני ומצרים. תיאורים מזוויעים, כמעט קניבליים, כגון זה המובא אצל דיו קסיוס, או בפפירוסים (עת כותבת אמו של אפולוניוס לבנה:

 "ברצון האלים ובייחוד הרמס הבלתי מנוצח, מי יתן ולא יצלו אותך" – 116 לספירה) בתוספת לחורבן הנורא שניטש בקיריני ובאלכסנדריה ושעולה מאוצר המימצאים הארכאולוגיים, מלמדים על העוצמה הרגשית של הקרבות בין היהודים לבין המקומיים בתקופת המרד.

ראוי לשים לב במיוחד להרס שנגרם למקדשים היווניים מזה ולמרכזי הפולחן היהודי מזה. האם הדבר מלמד על עוצמת האלימות בלבד, או שמא גם על המתיחות הדתית ששררה בין שני הצדדים, ואולי על העובדה הפשוטה שמבנים אלה היו חזקים, כמעט מבוצרים, ושימשו במהלך הקרבות מקום הימלטות אידאלי והתנהלות קרבות מצור הדדיים.

בהקשר זה נציין את הטקסט המעניין המופיע בתלמוד הירושלמי (תלמוד ירושלמי, מסכת סוכה, פרק נה, הלכה א): "תני (שנה, ציין) אמר רבי יודה: ' כל מי שלא ראה דיפלי איסטבא (=השער הכפול של הסטואה, שדירת העמודים) של אלכסנדריאה (והכוונה למבנה של בית הכנסת האלכסנדרוני), לא ראה כבוד ישראל מימיו. כמין בסילקי (אולם מוארך, שתקרתו המקומרת נשענה על שתי שורות של עמודים, בסגנון הלניסטי) גדולה … ושבעים קתדראות (מושבי כבוד) של זהב היו שם … ומי החריבה?

 טרוגיינוס (שיבוש שמו של הקיסר טריאנוס) הרשע' …". טקסט זה מסתיים באמירה העובדתית: "באותה שעה נגדעה קרן ישראל, ועוד אינה עתידה לחזור למקומה עד שיבוא בן דוד" המציינת את קצה של הפזורה היהודית במצרים כתוצאה ממרד התפוצות. תמונת מצב זו, בציוריות דרמטית של הדלתא של הנילוס הרוויה בדמם של יהודים, חוזרת על עצמה מספר פעמים בטקסטים התלמודיים‏ כדי ללמד על עוצמת החורבן, ומתוכו על ממדי המרידה.

במקביל התקוממו יהודי קפריסין בראשות אדם בשם ארטמיון. העיר סלאמיס הוחרבה, ומאתיים וארבעים אלף יוונים נהרגו. על-פי דיו קסיוס נאסר על היהודים לדרוך על אדמת האי, ואם מישהו (ממוצא יהודי) מושלך לאי בעל כורחו על ידי רוח סערה, הוא מוצא להורג. הוראה אכזרית זו מלמדת, סימבולית, על רוגזם של הרומאים נוכח ההתקוממות היהודית. כן התקוממו יהודי מסופוטמיה אשר נכבשה זמן לא רב לפני המרד על ידי צבאות טריאנוס.

יודגש כי המרידה היהודית במסופוטמיה היא בעייתית מהסיבות הבאות: ראשית – גורמיה שונים, ובראשם – מאבק בצבא הרומאי הפולש; שנית – חלק מהטקסטים כלל לא מדבר על מרידה, אלא על "פעולת מנע" רומית, שתמציתה – תקיפת היהודים מתוך חשש שיצטרפו למקומיים; שלישית – מוקד התיישבותם של יהודי בבל היה רחוק מאוד מזירת הקרבות, מה שמעלה התלבטות משמעותית לעצם ההתערבות היהודית במרידה.

תולדות היהודים באפריקה הצפונית כרך ראשון – ח.ז.הירשברג. נדפס בשנת 1965

מבוא – הספר נדפס בשנת 1965

מדכאי המרד

לדיכוי המרד נשלחו שני מצביאים. לוסיוס קווייטוס, דיכא את המרידה הפרתית במסופוטמיה, ואשר הודות להצטיינותו בפיקוד ובקרבות, זכה לשדרוג מעמדו כנציבה של יהודה. קווינטוס מרקיוס טורבו, דיכא את המרד במצרים ובקפריסין. דיכוי המרד ארך שנתיים.

תוצאות המרידה

המרידה הייתה ליהודי התפוצות מה שהמרד הגדול, ומרד בר כוכבא היו ליהודי הארץ. הקהילה העשירה והמשגשגת ביותר בתפוצות, קהילת אלכסנדריה, חרבה, ובית הכנסת המפואר שהיה בה הושמד. רבים מאוד נהרגו, והקהילה לא שבה לעולם למצבה הקודם. גם קהילת קפריסין חרבה, וכן חרבו קהילות נוספות, מארם נהריים ועד לוב.

ייתכן שהמרד פגע בסיכויי הקיסר טריאנוס להכות בפרתים ולכבוש את המזרח, שכן הוא לא השלים מלאכה זו בטרם מת, בשנת 117, בסמוך לאחר דיכוי המרד. יורשו אדריאנוס ויתר על רבים מכיבושי קודמו, והתרכז בשמירה על השקט בתוך גבולות הקיסרות, וביצורם.

ככל שהייתה הדת היהודית צד למאבק עולמי בין דתות, אורחות חיים ואורחות מחשבה, הרי שהמרד הפחית מאוד את עוצמתה והשפעתה. רבים המירו את דתם, וייתכן שרבים הצטרפו לראשוני הנוצרים. מאורעות "מרד התפוצות" נמצאים בנקודה על הרצף ההיסטורי בין ראיית הנצרות ככת יהודית, אחת מרבות בימי הבית השני, ובין ההתנתקות המלאה מן היהדות, אשר אפשרה את פריצתה של הנצרות והפיכתה לדת המדינה ברומא בימי הקיסר קונסטנטינוס ולדת עולמית לאחר מכן. נראה כי לאירועים אלו הייתה השפעה על הנצרות המוקדמת בכיוון זה של התנתקות ופרישה מן היהדות. עד כאן מויקיפדיה.

המרד התלקח בסוף ימיו של טראיאנוס קיסר – 96 – 117 לספירה, שעד אז היה נוח ליהודים. המקור הספרותי העיקרי למאורעות הימים ההם הוא אבסביוס, בישוף קיסרי, שחי בראשית המאה הרביעית. ב " תולדות הכנסייה " מספר הוא כי בשנת שמוניה ועשרה לשלטונו של טראיאנוס, המקבילה לשנת 115 לספירה, קמו היהודים שבאלכסנדריה ובמצרים כולם להילחם בשכניהם היוונים.

לכתחילה היהודים ואויביהם נמלטו אל אלכסנדריה, אבל כאן הצליחו היוונים להכות את היהודים. לפי מסורת חז"ל נחרב אז בית הכנסת הגדול של אלכסנדריה. ואולם כישלון זה לא דיכא את רוח המורדים. היוזמה עברה, כך ממשיך אבסביוס, אל יהודי קיריני, בהנהגתו של לוקואס, לאחר שלא יכלו לצרף את אלה – כלומר את יהודי אלכסנדריה שהוכו, עשו שמות במצרים והחריבו את אזוריה.

הקיסר נאלץ לשלוח נגדם את מארקיוס טורבו בראש גייסות רגלים, צי מלחמה ופרשים. לאחר קרבות רבים תחת לוקאס מלכם. דברים אלו אירעו בשנה השנייה של המרד ובשנה השלישית, שהייתה שנתו האחרונה של טראיאנוס וראשונה של אדריאנוס.

לארם-נהריים, שגם בה התקוממו היהודים, נשלח באותו זמו לוסיוס קוויטוס ; הוא שנתמנה לנציב ארץ ישראל, כאות הוקרה על שדיכא את יהודי ארם נהריים ועשה בהם שפטים. עד כאן תיאורו של אבסביוס.

בהיסטוריה של רומי מאת דיו קאסיוס, שכתב אותה במחצית הראשנה של המאה השלישית, מוקדש קטע מיוחד למלחמה זו, וזו לשונו : " וטראיאנוס יצא משום כך וכעבור זמן קצר התחיל לחלות. ואז השמידו היהודים בקיריני את הרומאים ואת היוונים, בהעמידם בראשם את אנדריאס. 

מהלכו של המרד

המרד בתפוצות

לכתחילה היהודים ואויביהם נמלטו אל אלכסנדריה, אבל כאן הצליחו היוונים להכות את היהודים. לפי מסורת חז"ל נחרב אז בית הכנסת הגדול של אלכסנדריה. ואולם כישלון זה לא דיכא את רוח המורדים. היוזמה עברה, כך ממשיך אבסביוס, אל יהודי קיריני, בהנהגתו של לוקואס, לאחר שלא יכלו לצרף את אלה – כלומר את יהודי אלכסנדריה שהוכו, עשו שמות במצרים והחריבו את אזוריה.

הקיסר נאלץ לשלוח נגדם את מארקיוס טורבו בראש גייסות רגלים, צי מלחמה ופרשים. לאחר קרבות רבים תחת לוקאס מלכם. דברים אלו אירעו בשנה השנייה של המרד ובשנה השלישית, שהייתה שנתו האחרונה של טראיאנוס וראשונה של אדריאנוס.

לארם-נהריים, שגם בה התקוממו היהודים, נשלח באותו זמו לוסיוס קוויטוס ; הוא שנתמנה לנציב ארץ ישראל, כאות הוקרה על שדיכא את יהודי ארם נהריים ועשה בהם שפטים. עד כאן תיאורו של אבסביוס.

בהיסטוריה של רומי מאת דיו קאסיוס, שכתב אותה במחצית הראשנה של המאה השלישית, מוקדש קטע מיוחד למלחמה זו, וזו לשונו : " וטראיאנוס יצא משום כך וכעבור זמן קצר התחיל לחלות. ואז השמידו היהודים בקיריני את הרומאים ואת היוונים, בהעמידם בראשם את אנדריאס.

ואת בשרם – של אויביהם – אכלו ובני מעיים שלהם עשו חגורות, ובדמם משחו את עצמם ; ואת עורם לבשו על עצמם ; ורבים ניסרו באמצע את הגולגולות. אחרים השליכו לחיות טורפות ; אחרים הכריחו להילחם זה בזה.

כתוצאה נהרגו בסך הכול 220.000 איש. במצרים עוללו הרבה דברים דומים. וכן בקיפרוס, כשבראשם עומד אחד ארטמיון ; וגם שם איבדו 240.000. ומשום כך אסור לשום יהודי לבוא לאי הזה. ואם אחד, אנוס מפני הרוח, נזרק על האי, הורגים אותו. את היהודים ניצחו עוד – מצביאים – אחרים, וגם לוסיוס שנשלח על ידי טראיאנוס.

אותו חלק בדברי דיו קאסיוס, שבו נמצא קטע זה, הגיע אלינו רק בסיכומו של כסיפילינוס, מעתיק־מסכם בן המאה האחת־עשרה, ויש הרוצים לזקוף את הגוזמאות בתיאור האכזריות למעתיק זה, כי דיו עצמו נחשב לסופר אובייקטיבי, שלא היה נגוע בשנאת יהודים.

 אולם לנו נראה, כי הוא מצא תיאור זה במקורותיו ודאה חובה לעצמו למוסרו, כשם שמסר סיפורים בדומה לזה על עמים אחרים. התעמולה נגד היהודים באלכסנדריה הפיצה את המעשיות על אכזריות היהודים בקיריני וב­מצרים והן מצאו אזניים קשובות.

 באחד הפאפירוסים המצריים מימי מרד זד, מת­פללת אֶבִדַימוֹנִיס הזקנה אל האלים, שישמרו על בנה לבל יצלו אותו האויבים. על דרכי התעמולה הזאת בתקופה זו ועל התעמולה הנגדית של היהודים נרחיב להלן את הדיבור.

ידיעות קצרות נשתמרו עוד אצל סופרים אחרים. ארטימידורוס דאלדיאנוס * ( המאה השנייה ) מוסר בקטע קצר על רוח הקנאה שמילאה את יהודי קיריני. גם לאחר שנוצח לוקואס נמשכו הקרבות בארץ זו. אורוסיוס (המחצית השנייה של המאה הרביעית) מציין במיוחד את ההרס הרב שנגרם בכל ארץ לוב, עד כדי כך שהקיסר אדריאנוס נאלץ להעביר לשם מתיישבים חדשים, ואלמלא הם אי־ אפשר היה לחדש את יישובה של הארץ.

הנזיר סינקלוס׳ סופר־דברי־הימים חשוב בקונסטאנטינופול ( בסוף המאה השמינית ובראשית התשיעית ), מספר על השמדת היהודים, שנלחמו בשכניהם היוונים בלוב, קיריני, מצרים, ועל הענשתם בידי אדריאנוס.

ספארטיאנוס ( סוף המאה השלישית וראשית המאה הרביעית ) הוא היחיד בת­קופה הקדומה המזכיר בקיצור את מרדם של יהודי ארץ־ישראל בראשית שלטונו של אדריאנוס. בהרחבת־מה עומד על עניין זה הקאתוליקיס הסורי בר־עברי, שנק­רא כך על שום מוצאו מהיהודים (1226—1286) : " ובשנה האחרונה ( לשלטונו של טראיאנוס ) התמרדו היהודים אשר באי קיפרוס, בסוריה ובחבש.

 גם יהודי מצרים המליכו עליהם מלך בשם לומינוס(!). הלה ריכז צבא ופנה לארץ־ישראל. גיסות רומי רדפו אחריו והרגוהו יחד עם רבבות יהודים בכל מקום.

מלומדים רבים תהו על הסיבות שהביאו להתלקחות זו, שלא קדמה לה שום התגרות מצד השלטון הרומי. כל אחד מהם הצביע על גורמים אחרים, שדחפו את יהודי מצרים וקיריני למרד: מניעים לאומיים או דתיים ( מלחמה באלילות ), או חברתיים וכלכליים.

 אין ספק שבקירינאיקה הרחוקה באה שנאת־יהודים של הגויים לידי גילויים גסים יותר מאשר באלכסנדריה התרבותית. ויש שייחסו למורדים מטרה של יצירת מדינה יהודית באפריקה או חידושה בארץ־ישראל.

התואר ׳מלך, שבו מכנה אבסביוס את לוקואם, מנהיג המרד, כאילו מעיד על אופייה המשיחי של התנועה ;, אף מצביעים בקשר לזה על מסעו של רבי עקיבא לאפריקה, ומוצאים סמוכים בינו ובין התלקחות המרד. אולם ספק אם מותר להסיק מסקנות מרחיקות־לכת מן השימוש בתואר ׳מלך, בייחוד מאחר שאישיותו ותפקידו אינם ודאיים, וכנגדו עומדת דמות מתחרה לכאורה, הנקראת בפי דיו קאסיוס בשם אנדריאס.

 אמנם, אפשר לפשר בין שני המקורות, כגון שהיו שני מנהיגים בשני שלבים של הקרבות, או שנקבל דעתם של רוב החוקרים בפרשה זו, הסגורים כי היו לו למנהיג המרד שני שמות, דבר שהיה שכיח דווקא בקרב יהודי מצדים ואפריקה.

אבל אפילו נצרף את כל הסיבות שעלולות היו לגרום להתפשטות התנועה, עדיין לא תצטייר לפנינו תמונה ברורה של המניעים הבלתי־אמצעיים להתעוררותה; דבר זה נסתר מעינינו. מכל־מקום את עצם המ­אורע של התקוממות מזוינת נגד רומי בארצות הגולה יש לזקוף על חשבונה של יהדות קיריני.

בספרות חז"ל נמצאו רמזים והדים עמומים למאורעות אלה. אולם קודם שבאים אנו להציעם עלינו לדון על שני המצביאים הרומיים, שעמדו בראש החיילות לדיכוי המרד, שמקורות חז״ל מרמזים עליו. האחד היה מארקיוס טורבו, שלא נזכר כל־עיקר בספרותנו, כנראה מכיוון ששטח פעולתו היה בקיריני ובמצרים.

לאחד דיכוי המתקוממים נצטווה מארקיוס למלא תפקיד דומה בדיכוי הברברים במאוריטאניה. המפקד השני היה לוסיוס קווייטוס, מנהיג הברברים במאוריטאניה, שעלה לגדולה בקיסרות הרומית. הוא עמד בראש גדודי הברברים המתנדבים, שהשתתפו במלחמה בדאקיה.

מדכאי המרד

 בגלל כשרונו במלחמה, העזתו ואכזריותו זכה ונעשה לאחד מאנשי־סודו של טראיאנוס, שהטיל עליו משימה אחראית ונכבדה במלחמת הפרתים (114—117), כמפקד המאורים וראש גיס עצמאי במיסופוטאמיה. עם הת­פשט המרד היהודי לאיזור זה, נתן טראיאנוס פקודה ללוסיוס להגלות משם את היהודים, ואם יתקוממו לכך — להשמידם.

 לוסיוס מילא אחרי פקודת הקיסר כדר­כו. הוא עלה על יהודי מיסופוטאמיה בצבא רב ועשה טבח נורא באוכלוסיה היהו­דית הצפופה שבערים, שלא חשה מראש בסכנה הצפויה לה. לדברי הסופרים הנוצ­ריים נרצחו אז רבבות יהודים, ובכל מקום, ברחובות ובדרכים, בבתים ובחצרות פזורות היו גופות ההרוגים — באין קיבר.

לוסיוס קווייטוס

בשכר מעשיו במיסויפוטאמיה מינה טראיאנוס את לוסיוס קווייטוס לקונסול, הפקיד אותו על ארץ־ישראל וציווה עליו לדכא את המתמרדים שם. וכדי לתת לו את מלוא הסמכויות החוקיות של נציב נתמנה קווייטוס גם לצירו של הקיסר  בארץ יהודה. במשרות נכבדות אלה קשור היה מושב בסינאט ולוסיום היה המאוריטאני הראשון שזכה לכבוד הגדול לחיות חבר במוסד עתיק־ימים זה.

 לוסיוס השקיט את ההתמרדות בארץ־ישראל, כנראה בלי שפיכות־דמים יתרה. מלבד חיל־המצב הקבוע בארץ, הוא הלגיון העשירי הפרטנסי, וגדודי־עזר, חנה כאן גם גדוד  של הלגיון השלישי הקיריני, וכן הפרשים הברבריים של קווייטוס.

לאחר מותו של טראיאנוס (  117) ירד קווייטוס מגדולתו. ייתכן שדימה בנפשו כי הוא עצמו יוכרז קיסר, והופצו שמועות, כאילו טראיאנוס ראה אותו ראוי למש­רה זו. אבל על כסא האימפראטורים עלה אדריאנום, והוא נתן פקודה לפרק את נשקם של הפרשים הברבריים של קווייטוס.

 קווייטוס עצמו יצא לדרד, כנראה כדי לשוב לביתו. אותו זמן, עם עלייתו של אדריאנוס, נתגלה ברומי קשר שקשרו ארבעה מגדולי האימפריה נגד הקיסר, והסינאט ציווה להוציאם להורג ללא חקירה. אחד הקושרים היה לוסיוס קווייטוס; גזר־המוות הדביק אותו בדרך והוא נרצח. לשמע הדברים התמרדו שבטי מאוריטאניה, וכאמור הוטל על מארקיוס טורבו לדכא התקוממות זו.

במקורות חז״ל חקרו החוקרים ומצאו שלושה־ארבעה טכסטים הדנים על דרך ההסתר והרמז בתקופה זו. (א) האגדה על טרכינוס, שילדה אשתו בליל תשעה באב ומת הוולד בחנוכה (כידוע היה טראיאנוס חשוך בנים)! (ב) הסיפור בגליון מגילת תענית על ׳יב (באדר) יום טירון׳, המסתיים במשפט! ׳אמרו! לא נסע משם עד שבאה עליו דיופלה (כלומר לוח־פקודה) של רומי ופצעו את מחו בגיזרין ובב­קעות׳ ! (ג) הנתונים הקצרים שבסדר־עולם רבה: ׳מפולמוס אספסייאנוס עד פול­מוס של קיטום — חמישים ושתים שנה! ומפולמוס של קיטוס עד מלחמת בן כוזיבא שש עשרה שנה׳,׳ (ד) לפי כתבי־יד יש לקרוא במשנה סוטה ט׳ יד! ׳בפולמוס של קיטוס גזרו על עטרות כלות וכו'.

הדים למרד טראיאנוס בדברי חז״ל

לכאורה אפשר למצוא הרבה טעמים לכך שחז״ל לא הרחיבו את הדיבור על פרשה זו בהיסטוריה שלנו, טעמים של מדיניות כלפי חוץ ושל המצב בפנים. לאור התגליות החדשות של חורף תש״ך במדבר יהודה מתברר, כי ההכנות למרד בר־כוכבא הוחל בהן שנים אחדות לפני פרוץ המרד, וראשי חכמי־ישראל כבר טרו­דים היו אז בעניין זה, — בין שהיה ובין שלא היה לבם שלם עם רעיון המרד.

ומיד לאחר נפילת ביתר ודאי שלא היתד, דעתם של חכמים נתונה למרד טראיאנוס. מבחינה היסטורית האפיל עליו חורבן הבית ומבחינה אקטואלית מרד בר־כוכבא. ובכל זאת לא נשתכחה דמותו של הנציב הברברי, וכעבור דור נשמעים הדים למרד טראיאנום ותוצאותיו ברמזים ברורים למדי — כדרכם של המדרש והאגדה, להציע דברים בצורה אנונימית.

א.  ירי ירדן ור׳ חוניא. ר׳ יודן בשם ר׳ אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי, ר׳ חוניא בשם ר׳ אליעזר בן יעקב אומר: קול דודי הנה זה בא (שיר השירים ב- ה), זה מלך המשיח. בשעה שהוא אומר לישראל: בחדש הזה אתם נגאלין, אומרים לו: היאך אנו נגאלין ? ולא כבר נשבע הקב״ה שהוא משעבדנו בע' אומות. והוא משיבן שתי תשובות ואומר להם: אחד מכם גולה לברבריה ואחר מכם גולה לסמטריה, דומה כמו שגליתם כולכם. ולא עוד אלא שהמלכות הזאת מכתבת טירוניא מכל העולם, מכל אומה ואומה. כותי אחד או ברברי אחד בא ומשתעבד בכם כגון ששעבדתם בהם כל אומתם. וכאילו נשתעבדתם בשבעים אומות וכו' ׳.

בצורת מדרש־אגדה דנים כאן על ענייני המרד שני תנאים בדור שלאחר המרד, כלומר לאחר ששקטו הרוחות מזמן. הם מזכירים כי יהודים גלו לברבריה — ועל פרט זה נעמוד להלן. וכן נרמז כאן ללוסיוס קווייטוס, הוא הברברי שבא ושיעבד את ישראל. ולולי דמיסתפינא הייתי אומר, כי יש לקרוא כושי אחד׳ כי אמנם יש להניח שבמראהו דומה היה קווייטוס לכושי. וכן מצאנו אותו מטבע־לשון ממש במדרש: ׳שמא יבוא כושי אחד או ברברי אחד וישתעבד בי.

ב. יראה אויבי כי רבו ושנאת חמס שנאוני(תהל׳ כה, יט). אם עשו שונא ליעקב, לפי שנטל ממנו את הבכורה, והדין עמו, אבל ברברים וענתיים ושארית עמים מה עשיתי להם ?׳

ההאשמה ברורה ונראית לכאורה תמוהה. כידוע שעשו־אדום שונא ליעקב. אבל פה ראה בעל האגדה להזכיר את הברברים בנשימה אחת עם עשו ? כל כמה שידוע לנו רק פעם אחת פגע ברברי פגיעה קשה ביהודים בבבל ובארץ־ישראל, והוא מסיום קווייטוס.

ג.  מעתה לא יפליאנו המדרש: ׳ואני אקניאם בלא עם (דבר׳ לב, כא)… אלו הבאים מברבריא ומטונס וממורטניא, שמהלכין ערומים בשוק, אין לך אדם בזוי ופגום אלא ההולך ערום בשוקי.

ידוע, כי הברברים והכושים בארצם לא הרבו לכסות את מערומיהם, ובוודאי גם החיילים המאוריטאניים, שהיו בארץ עם לוסיוס קווייטוס, היו נוהגים כמנהגם במולדתם — לפחות בזמן שלא שימשו בתפקידם.

ב.       ׳ד״א היו צריה לראש (איכה א, ה), זה אספסיאנוס! אויביה שלו(שם), זה בתחומן של מדינות העולם היווני־רומי טיטוס. שלוש שנים ומחצה הקיף אספסיאנוס את ירושלים והיו עמו ארבעה דוכסין! דוכס דערביא, דוכס דאפריקיא, דוכוס דאלכסנדריה, דוכוס דפלסטיני׳ ".

המדרש בצורתו שלפנינו אינו קדום. אמנם ידוע לנו׳ כי במצור על ירושלים השתתף מלך הנבטים מלכוס. אבל שלושת ה׳דוכסים׳ האחרים ניתוספו בהמשך הזמן, והם רומזים לצוררים אחרים, שקמו על ישראל. הראיה לצעירותו של המד­רש הוא התואר ׳דוכס/ שהוא מאוחר ? גם השם פלסטינה התחילו משתמשים בו רק בימי אדריאנוס. לפי זה מותר לשער, כי דוכס אפריקי הוא רמז ללוסיוס קווייטוס. כי אמנם היה הוא לא רק ראש הגיס הברברי שלו, אלא גם בעל משרה גבוהה בפקידות הקיסרית של אפריקה. מכאן גם תוארו ׳דוכס דאפריקיא, ולא דוכס ברבדיה. ראינו למעלה, כי בזמן נציבותו בארץ־ישדאל נמצאו בה לא רק פרשיו המאוריטאניים׳ אלא גם חלק מהלגיון השלישי הקיריני. הניסיון הקשה, שנתנסו אבותינו בימי קווייטוס, מסביר כיצד חדרה לאגדה דמותם של הברברים כאומה שפגיעתה קשה

לפני שנים מספר ביקש חוקר אחד להוכיח׳ כי לוסיוס קווייטוס היה יליד חבש, ועורר פולמוס חריף למדי. המקורות שהבאנו כאן מכריעים ללא ספק לצד הדעה המקובלת על מוצאו של קווייטוס מאפריקה המערבית .

עדויות אפיגראפיות וארכיאולוגיות

על המקורות הספרותיים האלה, שאינם מרבים בפרטים, ניתוספו תעודות חד­שות שיש בהן משום תוספת חשובה למחקר המרד. בקירינאיקה נתגלו בארבעים השנים האחרונות מימצאים אפיגראפיים וארכיאולוגיים, שהם עדויות בלתי־אמצעיות לדברי הסופרים. כן התקדמה במידה ניכרת מלאכת פיענוח הפאפירוסים המצריים, שהיו מונחים תקופה ארוכה ללא אפשרות קריאתם בשל מצבם הרעוע, וברבים מהם תוארו, במכוון או דרך אגב, מאורעות מימי המדד במצרים, והם שופכים בעקיפים אור בהיר גם על ענייני קיריני.

החפירות בקיריני העיר, באפולוניה ובטויכיריה מגלות את היקף ההרס, שנגרם בזמן המרד לבניינים ציבוריים גדולים, כגון מקדשים, בתי־מרחצאות ומצבות־זיכרון. חמור בייחוד היה החורבן בעיר קיריני, שבה נהרסו מקדשים זיאוס והיקאטיס, הקיסאריון׳ המרחץ ועוד. בדיקות שנעשו באחרונה הוכיחו, כי מקדש־זיאוס לא נהרס ברעידת־אדמה, אלא במרד, וכי דרוש היה כוח מאורגן ושימוש במכונות מיוחדות, כדי לבצע פעולות־הרס אלה.

טויכיריה שבמערב שוב לא נבנתה מחדש כעיר, אלא נהפכה לקולוניה של חיילים משוחררים. גם במזרחה של הארץ, במחוז מארמאריקה, נחפרו שרידי מקדש שנהרס במרד. המחוזות המזרחיים נידלדלו במידה כזו, עד שהיה הכרח לספחם למצרים, כי לא היה בכוחה של קיריאיקה המרוששת לשאת בעול יישובם מחדש. לדעתו של ש. אפלבאום נהגו היהודים לפי שיטת ׳האדמה החרוכה/ מתוך מגמה לפנות את קירינאיקה ולפרוץ לארץ־ישראל.

כתובות־הזיכרון ודברי התודה מספרים, כי אדריאנוס עשה הרבה לתיקון ההרי­סות ולפיצוי האוכלוסיה ההליניסטית. לפי כתובת אחת משגת 135 בקירוב לסה״נ השתדל עוד בסוף ימיו להשיב את המצב כקדם, כמות שהיה לפני המרד, אבל כפי הנראה לא הצליח בכך.

יבואו כתובות אחדות, מבין הרבות שנתגלו, ויעידו על החורבן ועל הבניין שבא אחריו. על אבךמיל בקרבת אפול וני ה, הנמל של קיריני, חרות!

Imp[erator] Caes[ar] divi | Traiani Parthici f[ilius] | divi Nervae nepos, Traianus Hadrianus || Aug[ustus] pfontifex] mfaximus] tfribunicia] pfotestate] ii co[n]s[ul] iii | viam, quae tumultu Iudaico eversa et | corrupta erat re[stituit pe]r…

Kb' orád{1a) ' Ajtofaov(ícr.v)

׳האימפראטור הקיסר, בנו של טראיאנוס הפרתי האלוהי, נכדו של נֶרווה האלו­הי׳ טראיאנוס אדריאנוס הנעלה הכוהן הגדול (בתקופת) סמכותו הטריבונאלית השנייה, כקונסול בשלישית, סלל מחדש את הכביש, שנעקר והושחת במרד היהו­דים… כ״ד סטאדיות לאפולוניה.

בגלל חיוניותו לכל שטחי־החיים ציווה הקיסר בראשונה לתקן מיד (בשנת 118/9) את הכביש. לאחר מכן, משנת 119 ואילך׳ ניגשו לתיקונם של בניינים הרוסים. והרי לוח זיכרון של תיקון מקדש היקאטיס בשתי שפות!

Imp Caesar etc. trib. pot. iii cos. iii templum | restitui iussit Cyr]e11ensiu[m civitati, | quod tumultu Iudaico dijrutum et

ejxustum erat AvTOXQaZCO]0 Xala[0.Q \ ■&EOV Tq0.ICI.V0V IIoi.q׳&ix[ov k.x.1. rrji K]v01]v7.10)v 71 [oXei rov ] vaov sv rmi rypdymi 'I־\ov8a.־(Kcb1 xeti[av/uevov \ xai nenoqdrnxevov rrj]v dnoxa,xda[raa1v nooaeza^s]

׳האימפראטור הקיסר וכו' (בתקופת) סמכותו הטריבונאלית השלישית, כקונסול בשלישית, ציווה לקומם בשביל אזרחי קיריני את המקדש, שנחרב ונהרס במרד היהודי׳.

על לוח שיש (עיין לוח ה), שנמצא בקיריני, כתוב:

Imp. Caesar etc. trib. potest, iii cos. iii balineum | cum porticibus et sphaeristeris | ceterisque adiacentibus quae | tumultu Iudaico diruta et exusta | erant civitati Cyrenensium restitui |

׳האימפראטוד הקיסר וכר (בתקופת) סמכותו הטריבונאלית השלישית, כקונסול בשלישית, ציווה לקומם בשביל אזרחי קיריני את המרחץ עם הסטיו ומגרשי המשחק בכדורים ושאר הנספחים, שנחרבו ונהרסו במרד היהודים׳ .

המאמץ הרב שהושקע במרד והנקם שנקמו הרומאים לאחר נצחונם התישו כליל את כוחה של יהדות קירינאיקה, אף־על־פי שהשלטונות הרומיים השקיעו מאמצים כדי להרגיע את הרוחות באלכסנדריה, ועשו הרבה לקימום הריסותיה של קיריני, שסבלה ביותר בימי המרד. התעמולה היוונית מצאה עתה קרקע נוח ביותר להמשיך בהסתתה נגד היהודים. באשפתם של האנטישמים באלכסנדריה לא חסרו האשמות על איבתם של היהודים כלפי זרים; על מעשי־זוועה בימי שלום ובימי מלחמה! על השוד ששדדו את המצרים (ביזת מצרים) על כיבוש ארצם של הכנענים. היוונים השתמשו גם באמצעי הבימה, השירה והסיפור, כדי להשפיע על ההמון ^.

הדים למרד טראיאנוס בדברי חז״ל 

עדויות אפיגראפיות וארכיאולוגיות

 על המקורות הספרותיים האלה, שאינם מרבים בפרטים, ניתוספו תעודות חד­שות שיש בהן משום תוספת חשובה למחקר המרד. בקירינאיקה נתגלו בארבעים השנים האחרונות מימצאים אפיגראפיים וארכיאולוגיים, שהם עדויות בלתי־אמצעיות לדברי הסופרים. כן התקדמה במידה ניכרת מלאכת פיענוח הפאפירוסים המצריים, שהיו מונחים תקופה ארוכה ללא אפשרות קריאתם בשל מצבם הרעוע, וברבים מהם תוארו, במכוון או דרך אגב, מאורעות מימי המדד במצרים, והם שופכים בעקיפים אור בהיר גם על ענייני קיריני.

החפירות בקיריני העיר, באפולוניה ובטויכיריה מגלות את היקף ההרס, שנגרם בזמן המרד לבניינים ציבוריים גדולים, כגון מקדשים, בתי־מרחצאות ומצבות־זיכרון. חמור בייחוד היה החורבן בעיר קיריני, שבה נהרסו מקדשים זיאוס והיקאטיס, הקיסאריון׳ המרחץ ועוד. בדיקות שנעשו באחרונה הוכיחו, כי מקדש-זיאוס לא נהרס ברעידת־אדמה, אלא במרד, וכי דרוש היה כוח מאורגן ושימוש במכונות מיוחדות, כדי לבצע פעולות־הרס אלה. טויכיריה שבמערב שוב לא נבנתה מחדש כעיר, אלא נהפכה לקולוניה של חיילים משוחררים. גם במזרחה של הארץ, במחוז מארמאריקה, נחפרו שרידי מקדש שנהרס במרד. המחוזות המזרחיים נידלדלו במידה כזו, עד שהיה הכרח לספחם למצרים, כי לא היה בכוחה של קיריאיקה המרוששת לשאת בעול יישובם מחדש. לדעתו של ש. אפלבאום נהגו היהודים לפי שיטת ׳האדמה החרוכה" מתוך מגמה לפנות את קירינאיקה ולפרוץ לארץ־ישראל.

כתובות־הזיכרון ודברי התודה מספרים, כי אדריאנוס עשה הרבה לתיקון ההרי­סות ולפיצוי האוכלוסיה ההליניסטית. לפי כתובת אחת משגת 135 בקירוב לסה״נ השתדל עוד בסוף ימיו להשיב את המצב כקדם, כמות שהיה לפני המרד, אבל כפי הנראה לא הצליח בכך.

יבואו כתובות אחדות, מבין הרבות שנתגלו, ויעידו על החורבן ועל הבניין שבא אחריו. על אבךמיל בקרבת אפול וני ה, הנמל של קיריני, חרות!

Imp[erator] Caes[ar] divi | Traiani Parthici f[ilius] | divi Nervae nepos, Traianus Hadrianus || Aug[ustus] pfontifex] mfaximus] tfribunicia] pfotestate] ii co[n]s[ul] iii | viam, quae tumultu Iudaico eversa et | corrupta erat re[stituit pe]r…

Kb' orád{1a) ' Ajtofaov(ícr.v)

׳האימפראטור הקיסר, בנו של טראיאנוס הפרתי האלוהי, נכדו של נֶרווה האלו­הי׳ טראיאנוס אדריאנוס הנעלה הכוהן הגדול (בתקופת) סמכותו הטריבונאלית השנייה, כקונסול בשלישית, סלל מחדש את הכביש, שנעקר והושחת במרד היהו­דים… כ״ד סטאדיות לאפולוניה ".

בגלל חיוניותו לכל שטחי־החיים ציווה הקיסר בראשונה לתקן מיד (בשנת 118/9) את הכביש. לאחר מכן, משנת 119 ואילך׳ ניגשו לתיקונם של בניינים הרוסים. והרי לוח זיכרון של תיקון מקדש היקאטיס בשתי שפות

Imp Caesar etc. trib. pot. iii cos. iii templum | restitui iussit

Cyr]enensiu[m civitati, | quod tumultu Iudaico dijrutum et

e[xustum erat AvX0KQaX0f\Q X0UG[(XQ | ■&SOV Tq0.10.V0V naQ{hx[ov x.t.X. rf/i K]vQr!valcov n[0Xs1 rov \ volov iv r&i xa.oayjM י I־\ov8a.1xu>1 xsxfav/uevov | ml 71£7cogdr1 jisvov rrf\v a7toxotda[r!xa1v nqoaexa|e]

׳האימפראטור הקיסר וכו' (בתקופת) סמכותו הטריבונאלית השלישית, כקונסול בשלישית, ציווה לקומם בשביל אזרחי קיריני את המקדש, שנחרב ונהרס במרד היהודי׳.

על לוח שיש (עיין לוח ה), שנמצא בקיריני, כתוב:

Imp. Caesar etc. trib. potest, iii cos. iii balineum | cum porticibus et sphaeristeris | ceterisque adiacentibus quae | tumultu Iudaico diruta et exusta ] erant civitati Cyrenensium restitui ] iussit

׳האימפראטור הקיסר וכר (בתקופת) סמכותו הטריבונאלית השלישית, כקונסול בשלישית, ציווה לקומם בשביל אזרחי קיריני את המרחץ עם הסטיו ומגרשי המשחק בכדורים ושאר הנספחים, שנחרבו ונהרסו במרד היהודים׳

המאמץ הרב שהושקע במרד והנקם שנקמו הרומאים לאחר נצחונם התישו כליל את כוחה של יהדות קירינאיקה, אף־על־פי שהשלטונות הרומיים השקיעו מאמצים כדי להרגיע את הרוחות באלכסנדריה, ועשו הרבה לקימום הריסותיה של קיריני, שסבלה ביותר בימי המרד. התעמולה היוונית מצאה עתה קרקע נוח ביותר להמשיך בהסתתה נגד היהודים. באשפתם של האנטישמים באלכסנדריה לא חסרו האשמות על איבתם של היהודים כלפי זרים; על מעשי־זוועה בימי שלום ובימי מלחמה! על השוד ששדדו את המצרים (ביזת מצרים); על כיבוש ארצם של הכנענים. היוונים השתמשו גם באמצעי הבימה, השירה והסיפור, כדי להשפיע על ההמון.

תולדות היהודים באפריקה הצפונית

אמנם, אין להגזים ולדבר על השמדה גמורה. נתגלתה שורה של כתובות עם שמות יהודיים, ובהן כפי הנראה מאוחרות למרד בר־כוכבא. מעניינת ביותר הכ­תובת העברית, שנמצאה באתר 10 ק״מ דרומית לקיריני ?

נתן בר

 שלומו תנוח

 נפשו ברשת

החיים

ישנו באותיות דמיון לאלה של תקופת בר־כוכבא, אולם יותר מכן קובעת׳ לדע­תנו׳ הלשון העברית המשנית. לפנינו אותה תופעה של תשובה ללשון העברית, המפתיעה אותנו במצרים באותה תקופה ממש. נעלמים כאן לחלוטין אף השרידים האחרונים של הספרות ההליניסטית היהודית, ומופיעים פאפירוסים וכתובות בעב­רית. בעיר אנטיניאופוליס, שנוסדה על־ידי הקיסר אדריאנוס, נחשפה כתובת־ קבורה ׳לעזר, נוח נפשו בצרור החיים׳.

יהדות קירינאיקה לא נעלמה, אלא שעד עתה התגדרד. בפעולותיה במערכה המדינית וסופרי דברי־הימים והגיאוגראפים היווניים״רומיים ראו צורך להזכירה מדי פעם. עתה חדלו היהודים להיות גורם מדיני בארץ. בחלקם עברו לשטחים קרובים ורחוקים, שיד היוונים לא היתה נטויה עליהם בכל כובדה! אחרים התפזרו לכל רוח.

על יהדות לוב יורד מסך השתיקה לכמה מאות שנים: בדומה לזה שלאחר גזירות יוסטיניאן באפריקה או שמד המייחדים במגרב. רשימת העדויות על ההתיישבות היהודית בקירינאיקה בתקופה היוונית והרומית, שסידר אותה אפלבאום, מראה זאת בעליל. רק בראשית המאה החמישית אנו נתקלים שוב ברשומות על יהודים בספרות הלא־יהודית בת הזמן. להלן נעמוד על מכתבו של סיניסיוס איש קיריני, שהפליג ממצרים בספינה יהודית לארצו, ומתעורר הרושם, כי בעל הספינה אף הוא היה מתושבי קירינאיקה. פרוקופיוס מקיסרי, שנתלווה לבליסאר במסעו לאפ­ריקה (בשנת 533), מספר על קהילה יהודית שהיתה קיימת בבודיון מימי־קדם ועל בית־הכנסת שלה, שנבנה בימי שלמה המלך. גם סיפור זה יידון להלן בקשר למ­אורעות הזמן.

מערבה לקירינאיקה

עדויות מקומיות על התיישבות יהודית לפגי מחצית המאה השנייה לסה״נ באזור המערבי של אפריקה הצפונית לא הגיעו לידינו. כפי שראינו כמעט שאין מז­כירים המקורות החל מפרק־זמן זה את היהודים בקיריני, וכשם ששתיקתם זו אינה הוכחה להפסקת היישוב היהודי בקיריני, כן אין לקבוע בוודאות, כי לפני המאה השנייה לסה׳׳נ לא נמצאו יהודים בחלק המערבי של אפריקה. בתנאים אלה של מצב חומרי קשה ואווירה מורעלת התחילו היהודים שנותרו בחיים בלוב וקיריני — ומספרם לא היה קטן — לנטוש את הארץ ולהגר לאזורים אחרים. רבים פנו אז מערבה, לאותם שטחים עצומים של אפריקה, שעמדו עתה בסימן עלייה כלכלית ותרבותית. קרתיגני, שהרומיים ערוּה עד היסוד לפני מא­תיים וחמישים שנה, נבנתה מחדש, פרחה ושגשגה, והיתה לעיר השנייה בגודלה בחלק המערבי של הקיסרות הרומית. במשך תקופה לא ארוכה הוכפלה ושולשה אוכלוסיית הארץ, עלו יבולי הקרקע וגדל יצוא התבואה לרומי מ־200,000 מוד ל־40,000,000 מוד, פי־שניים ממכסתה של מצרים.

לפי כל הסימנים התחילה מתעצמת האוכלוסיה היהודית בחלקו המערבי של האיזור, כלומר מקרתיגני מערבה, רק לאחר הכשלונות של המרידות שלאחר חורבן הבית, ורבים בתוכה היו פליטי קירינאיקה ומצרים. מכל־מקום יש להניח, שרק החל מתקופת הקיסרים שבאו לאחר אדריאנוס עולה פזורה זו לדרך־המלך של התפתחותה. וכן ניתן לשער כי מלכתחילה עסקו המהגרים החדשים באותן מלאכות, שהוחזקו בידיהם בקיריני ובמצרים, ובעיקר בעבודת־האדמה. אותם אנ­שי סקיני ברומי, שעסקו ביבוא תבואה, שמוצאם כנראה מהמקום Scina, Locus iudaeorum Augusti, בקרבת אויאה (טריפולי האפריקאנית), אשר בו היו עובדי אדמה יהודים באחוזות הקיסר, לא על עצמם באו ללמד, אלא על הרבה מקומות בדומה להם».

מצב העניינים הכלכליים־חברתיים בכל הנוגע לקרקעות חקלאיות ולאחוזות הקיסר היה אז מסובך ביותר, וחדירתם של היהודים לתחום זה, וכן לשאר תחומי החיים, עוררה בוודאי תגובות איבה מצד האוכלוסיה היציבה בארץ וקודם־כול מצד תושבי הערים: הפונים, כלומר צאצאי הפיניקים, והיוונים. עם התחזקות האוכלוסיה היהודית באפריקה והגברת פעילותה מוצאת לה גם התעמולה ההליניסטית העוינת כר חדש לפעולתה.

הדים לתעמולה אנטי־יהודית

 לפתע צפה בדברי חז״ל בדור שאחרי המרד הבעיה, התמוהה לכאורה, כיצד הגיעו תושבי ארץ־כנען לאפריקה.

[א] רבי שמעון בן גמליאל אומר! אין לך בכל העממין מתון יותר מאמוריים. וכן מצינו, שהאמינו במקום, דגלו לאפריקי, ונתן להם המקום ארץ שיפה כארצם, והיתה ארץ־ישראל נקרית על שמך.

 דעתו זו של ר׳ שמעון בן גמליאל תמוהה ביותר, כי הרי מתנגדת היא לאמור פעמים רבות בתורה על האמורי (עיין דרך־משל בראשית, טו, טז), ולדעת חז״ל עליהם (׳דרכי האמורי׳). אין זאת אלא שסיבה חשובה מאוד אילצה את התנא, שהיה ידוע בהשקפותיו הלאומיות ועמד בראש הסנהדרין באוּשה אחר מרד בר־ כוכבא, להביע דעה אפולוגיטית זו כלפי תושבי הארץ הקדומים. את האגדה שחלק מתושבי כנען פינה את הארץ מרצונו הטוב מוצאים אנו פעמים אחדות במדרשים. אולם לפי שם אומרו הניסוח שלפנינו הוא הקדום.

[ב] בלקט־דרשות מאוחר נאספו דעות על שלושה עממין שעתידים בני ישראל לרשת: ׳דאמר דבי חלבו שמעון בר בא בשם רבי יוחנן! אבותיך ירשו ארץ של שבעה עממים, ואחר עתידין לירש ארץ של עשרה עממים. תלתא חורנייתא אילין אינון: את הקיני ואת הקניזי ואת הקדמוני. רבי יהודה אמר: ערביא, שלמייא, נבטייא. רבי שמעון אומר אסא ואספמיא ודמשק. רבי אליעזר בן יעקב אומר: אסייא וקרתיגני ותורקי. רבי אומר: אדום ומואב וראשית בני עמון.

דעתו של ר׳ אליעזר בן יעקב היא, שעתידין בני ישראל לרשת את קרתיגני, ומכאן זכותם להתיישב בה. נזכור כי תנא זה הוא בן דורו של ר׳ שמעון בן גמליאל, והוא שבשמו נמסרה לנו הדרשה על גלות ישראל לברבריה ועל גאולת ישראל לאחר שיעבודו בידי הברברי. על הנאמר כאן על הערביים, השלמיים והנבטים נעמוד בהמשך הדברים.

[ג]     ׳ת״ר, בעשרים וארבעה בניסן איתנטילו דימוסנאי מיהודה ומירושלים. כשבאו בני אפריקיא לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון, אמרו לו! ארץ כנען שלנו היא, דכתיב ארץ כנען לגבולותיה (במדבר לד, ב), וכנען אביהן דהנהו אנשי הוה. אמר להו גביהא בן פסיסא לחכמים, תנו לי רשות ואלך לדון עמהן לפגי אלכסנדרוס מוקדון וכו׳..,.׳ לאחר עניין זה בא עניין שני: ׳פעם אחת באו בני מצרים לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון וכו׳ ׳, ולאחר מכן בא מעשה שלישי: ׳ושוב פעם אחת באו בני ישמעאל ובני קטורה לדון עם ישראל לפני אלכסנדרום מוקדון וכו…..

תחילה עלינו לטפל במסגרת ׳ההיסטורית׳ של שלושת הוויכוחים. בעל האגדה, שסידר אותם יחד, אף לא התכוון לעורר בנו את הרושם כאילו נתקיימו דיונים אלה בארץ־ישראל. הניסוח עצמו מבליט, שהם לא נערכו במעמד אחד לא בזמן ולא במקום. במקומות שבהם הובאו הטענות לא נמצאו כנראה חכמים ולא הוזמנו לפני המלך. והקושי האחרון: מה עניין שמיטה אצל הר סיני ? מה עניין שנת שביעית לגבי אדמות האפריקאנים, שלפי התלונה אינם יושבים בארץ־ישראל, ולגבי המצרים, שאינם טוענים כלל כי גורשו פעם מארץ־ישראל ?

מסתבר אפוא, שבני אפריקה, המצרים ובני ישמעאל פנו בנפרד בתלונה על ישראל היושבים במקומותיהם. וכל פעם מבקש גביהא רשות מהחכמים ללכת ולהשיב לטוענים לפגי אלכסנדרום!. והנראה שיש לפנינו צרור תשובות אפולוגיטיות, שהולבשו צורת ויכוח, שהיתה שגורה אז בספרות ההליניסטית. מבין הפאפירוסים הלא־מעטים, שבהם משתקפות דעותיהם של היהודים ושונאיהם בזמן ההוא, יש להצביע במיוחד על שני קטעים, שבא בהם תיאור תלונות וטעגות־ומעגות בין תושבי אלכסנדריה, יהודים ויוונים, שהביאו נציגיהם, עורכי־דין יווניים וחכמי אלכסנדריה היהודים, לפני הקיסרים. דיון אחד התנהל ברומי לפני הקיסר טרא־ יאנוס, והוא נקט עמדה פרו־יהודית ברורה, בהשפעת אשתו פלוטינה. תיאור הדיון כמות שהוא לפנינו הוא יצירה ספרותית מובהקת, אבל ייתכן שהוא מסתמך בחלקו על מסמכים אותנטיים. את זמנו של הוויכוח השני, בין הוא אמת ובין פיקציה, יש לקבוע לפי כל הסימנים לראשית שלטונו של אדריאנוס. במיוחד אופיינית היא הזכרת ׳מלך הבימה והמימוס׳ היהודי, שלפי פקודת הנציב הרומי הוליכוהו בחוצות אלכסנדריה, כדי שהיוונים יוכלו ללעוג לו. הקיסר (אדריאנוס, כפי שמשערים) נקט גם במקרה זה עמדה פרו־יהודית או לפחות נייטראלית, ונזף ביוונים על המעשה הזה במלים! ׳דברים כגון אלה נעשים במצבים (מתוחים) כאלה !׳ הפאפירוס נשתמר במצב רע ביותר, ואי־אפשר לקבוע אם הכוונה למנהיג המרד הקי־ ריני, שאבסביוס מכנה אותו מלך, שנתפס בגופו והוצא לרחוב כדי להתקלס בו, או שנערכה הצגה היתולית, כדרך שנערכה שם בזמן ביקורו של אגריפס הראשון. את הוויכוח בדבר משמעות התיאור מסכם צ׳ריקובר במלים! ׳רק דבר אחד נראה כבטוח: הקשר שבין ״מלך הבימה והמימוס״ ובין מלך היהודים, כי לאיזה מלך אחר אפשר היה להתכוון באלכסנדריה בזמן המרד אם לא למנהיג היהודי , למדים אנו ממקום זה, שהופעת ״מלך היהודים״ עשתה רושם רב על היישוב היווני באלכ­סנדריה, ועל היישוב היהודי לא כל שכן׳ ושימשה דחיפה לחידוש המהומות ולמעשי־האיבה בין היוונים והיהודים בעיר זאת׳ ^.

אנו חוזרים לוויכוחים שהתנהלו לפני אלכסנדרוס מוקדון. מורי ורבי א. אפטו־ ביצר וי. לוי הסבירו במאמרים מאלפים את הרקע האפולוגיטי שבאגדות על הבעלים הראשונים של ארץ כנען, ועל זכותם של בני־ישראל עליה. לדעת י. לוי הושמעו אלה לראשונה כאשר התחילו החשמונאים להרחיב את גבולות המדינה המחודשת ולנשל את הגויים שהתיישבו בארץ. היוונים באלכסנדריה השתמשו בדבר זה כחומר לתעמולתם והתחילו מערערים על זכותם של היהודים על ארץ־ ישראל מעיקרה. על טענת נישול הכנענים מארצם באה אז התשובה בתיאור חלו­קת הארץ בין בני נוח שבספר היובלים (פרקים ח, יא — י, לה), שנתחבר אז. בחלקם של בני שם נפל טבור הארץ, כלומר ארץ־ישראל (ח, יט), ובני חם! כוש,  פוט וכנען קיבלו חלקים רצופים זה לזה (ט, א). כל שלושת בני נוח נשבעו באלה ובקללה, שלא יקח אחד את חלקו של השני, שיצא לו בגורלו(י׳ יד). ׳וירא כנען את ארץ הלבנון עד נחל מצרים כי טובה היא מאוד, ולא הלך אל ארץ נחלתו למ­ערב הים וישב בארץ הלבנון ממזרח וממערב לארץ הירדן ועל שפת הים׳ (שם פסוק כט), ועל־כן קיללו אותו חם אביו וכוש ומצרים אחיו, שייכרתו כנען ובניו מן העולם(שם ל—לה). מכאן שהכנענים שדדו את הארץ, בניגוד לחלוקה ולשבועה שנשבעו בני נוח.

תשובה אחרת מוצאים אנו בספר חכמת שלמה : ה׳ שנא את תושבי הארץ הקד­מונים, כי התעיבו במעשי כשפים ועצרות און: וימיתו בניהם באכזריות ויאכלו קרבים ויערכו כרה מפגרי אדם ומדמו(יב, ד—ה). ועוד נחזור להאשמה זו של קאניבאליזם.

כל אימת שנתחדשו הטענות נגד היהודים מצד היוונים, ולאחר מכן מצד הרו­מאים בשינויים מסוימים, גם ניתנו עליהן אותן התשובות הקדומות, אף הן בשי­נויים. את התשובה, שהכנענים הם שגזלו את ארץ־ישראל מבעליה החוקיים, מוצ­אים אנו בקצת שינוי בדבריו של ר׳ שמעון בן לקיש: הרבה מקראות שראויין לשרוף והן הן גופי תורה: והעוים היושבים בחצרים עד עזה [כפתורים היוצאים מכפתור השמידום וישבו תחתם](דברים ב, כג), מאי נפקא לן מינה ? מדאשבעיה אבימלד לאברהם! אם תשקור לי ולניני ולנכדי (בראשית כא, כג), אמר הקב״ה ליתו כפתורים ליפקו מעוים דהיינו פלשתים וליתו ישראל ליפקו מכפתורים (חו­לין ם, ב). כלומר כפתורים הם שהשמידו את העוים־הפלשתים, ובני ישראל לא הפרו את השבועה שנשבע אברהם לאבימלך הפלשתי, כי יגמול טובה לבני בניו תחת החסד שעשה אתו.

לכל המאוחר בימי המכבים הושמעה לראשונה הטענה בדבר ביזת מצרים, כי גם עליה ניתנת התשובה כבר בספר היובלים (מח, ח): ויבוזו את מצרים תחת העבדות, שהעבידום בכח. תלונה זו הועלתה שוב בימי ר׳ עקיבא והוא מודה בע­קיפין בצדקתה: אמר ר׳ עקיבא הכל קראו תגר על הכסף ועל הזהב שיצא עמהם ממצרים, שנא׳ כספך היה לסיגים (ישעיה א, כב)! וכסף הרביתי להם(!) וזהב עשו לבעל(הושע ב, י)! כספם וזהבם עשו להם עצבים למען יכרת(שם ח, ד).

ייתכן, כי גם ההאשמה השלישית, על העוול שנעשה לערבים בני ישמעאל ובני קטורה, קדומה היא, והיא אולי מימי אלכסנדר ינאי שנלחם בערבים, כפי שקור­אים בצדק מחבר ספד המכבים א ויוסף הכוהן לנבטים ולתושבי מואב וגלעד 34. שלושת הדיונים, שכאילו התקיימו לפני אלכסנדרוס, רוכזו במסגרת אחת, ולפ­ניה ולאחריה באים דברי ויכוח ודו־שיח בעניינים של ׳ודע מה שתשיב׳. מסתבר, שלכתחילה סופר שהוויכוחים הללו נתקיימו לפני אחד מקיסדי רומי הידידותיים ליהודים, אפשר לפני טראיאנום עצמו, שעד פרוץ המרד בקיריני נחשב לידידם, בהשפעת אשתו פלוטינה. באותו זמן בוודאי לא דובר על בני אפריקה, אלא על כנענים. ואמנם מוצאים אנו בכתבי־יד ובדפוסים אחדים של מגילת תענית את הגירסה ׳כנענים׳, שהיא המקורית ללא ספק, ורק על־פיה יש הצדקה למה שמסו­פר, כי היה הדבר בשנת שביעית. לאחר המרד ומחמת ההסתה היוונית, שהתפש­טה על אפריקה, הוכנסה הגירסה בני אפריקה, הם הפונים, שראו את עצמם ככ­נענים. אז גם הוכנס שמו של אלכסנדר מוקדון ³⁵. ההשערה על החלפת השמות טראיאנוס—אלכסגדרוס מוקדון מוצאת אסמכתא בלתי־צפויה בשינוי־גירסה תמוה. בירושלמי מייחסים אל־נכון את חורבן בית־הכנסת המפורסם באלכסנדריה לטרו־ גיונוס (כלומר טראיאנוס) הרשע׳ בעוד שבבבלי הגירסה היא אלכסנדרוס מוקדון .

ראוי לציין, שחז״ל ידעו להבחין יפה בין הפונים בגי אפריקה ובין הברברים־ המאוריטאנים. בסיפורים שבהם נרמז ללוסיוס קווייטוס לא מצאנו אף פעם את השם בני אפריקה (חוץ מן המקום שנזכר בו דוכס אפריקה, והכוונה לתוארו של המצביא הרומאי). וכשמדובר בכנענים שעברו לאפריקה לא נזכר השם ברבריה או מאוריטאניה.

תולדות היהודים בצפון אפריקה – כרך ראשון – חיים זאב הירשברג.

סיפורו של פרוקופיום

כבד לפני שבעים שנה הצביע ז. בכר על ההקבלה בין המסורות היהודיות על תושבי כנען הקדומים ובין סיפורו של פרוקופיוס מקיסרי על מוצאם של אנשי מאודיטאניה. והרי סיכום הדברים אצל פרוקופיוס:

בצאת בני ישראל ממצרים ובהתקרבם אל גבולות ארץ־ישראל מת משה, ויהו­שע בן־נון הביא אותם לארץ, לאחר שנחל נצחונות מזהירים על הפיניקים, שיש­בו אז מצידון ועד מצרים. בספרי העברים נקראו אלה הגרגשי, היבוסי וכו'. בראותם כי לא יוכלו לעמוד בפני בני־ישראל, עזבו את הארץ ופנו למצרים. לאחר שמצאו כי ארץ זו מאוכלסת בצפיפות, המשיכו בדרכם ללוב והתיישבו בה עד עמודי הרקולס. בעיר אחת בנומידיה, במקום ששוכנת עתה טיגיסיס, הקימו מצודה! ליד מעין גדול נמצאים שם עדיין שגי עמודי־שיש ועליהם חרות בלשון פיניקית ובאותיות פיניקיות! ׳אנו מאלה שברחו מפני יהושע בן־נון השודד׳. בהמשך הדברים מדגיש פרוקופיוס, כי כנענים אלה הם תושבי אפריקה הקדומים. מרצונם הטוב הרשו אלה לקרוביהם, שבאו לאחר־מכן עם מנהיגתם דידו, להת­יישב בקרת חדשת. אולם אנשי קרת חדשת גמלו למיטיביהם רעה תחת טובה. הם נלחמו עם שכניהם הנקראים מאורים (=ברברים), ניצחום והכריחום להתיישב הרחק מקרת חדשת.

י. לוי ניתח את הסיפור הזה ניתוח ספרותי מעמיק ועמד על המקורות הקלאסיים שמהם שאב פרוקופיוס ועל המקבילות שבספרות חז״ל. הוא הרגיש כי משהו לא כשורה במבנהו של סיפור זה, אבל סבור היה, כי לפנינו שני נוסחאות מקבי­לים, שפרוקופיוס ׳חיבר אותם יחד באופן חיצוני ולא מוצלח/ לוי לא הבחין בסתי­רה שבדברי פרוקופיוס, וfן לא ניסה להסביר כיצד ולשם מה קמה לתחייה באפ­ריקה הטענה על נישול הפיניקים בארץ־ישראל בימי המכבים. מי הביאה לשם ? ובאילו נסיבות הושמעה?

בדבריו של פרוקופיוס כרוכים שני סיפורים. אחד על יהושע השודד הזר, שגי­רש את הכנענים מארצם, והשני על דידו ואנשיה, אף הם כנענים שבאו כאחים לאפריקה ונהנו מהכנסת־אורחים של המאוריטאנים, ולאחר־מכן הפכו לאויבים, וכן נעשה עוול למאוריטאנים פעמיים. אף אם יש דמיון בין שני הסיפורים בנוגע להתיישבות באפריקה, הרי הם נוגדים זה את זה במגמתם, והשני מקהה במידה רבה את עוקצו של הראשון, ולכן אין זה מסתבר שיצאו ממקור אחד.

נראה לי אפוא שהסיפור הראשון על ׳יהושע השודד׳ הוא פרי תעמולתם של היוונים והפונים המיוונים באפריקה, שביקשו להבאיש את ריחם של היהודים, כשהתחילו אלה מגיעים לאפריקה במספר הולך וגדל. אז הוצא הסיפור הישן על החמס והנישול של הכנענים, וקל היה מאוד לשנות את נושאו לבני אפריקה, שהם מצאצאי כנען, או בני אחיו לפחות, שהרעו עמהם היהודים. תשובתם של היהודים על תעמולה זו ניתנת בסיפור השני על דידו ועל דרך חדירתה לקרת חדשת, שהוא עצמו היה מעשה ערמה, ועל הגמול ששילמו האורחים לתושבי הארץ הקדומים, שגורשו מנחלתם והוכרחו להתיישב הרחק מאחוזותיהם. יש בתשובה זו רמז גם לפונים, גם ליוונים, גם לרומאים, שכולם שיעבדו את הברברים והרעו להם.

תולדות היהודים באפ' הצפ.ח.ז.הירשברג

פרוקופיוס ההיסטוריון, שהגיע לאפריקה עם הגיס הביזאנטי של בליסאר (533) כסופר צבאי, לא הרגיש בסתירה הפנימית שבין שתי המעשיות, סימן שכבר מצא אותן מחוברות יחד. אפשר אמנם להעלות השערה, שהתעמולה האנטי־יהודית חודשה בימי יוסטיניאן, כאשר נגזרו הגזירות הקשות עליהם (נובילה 37). אבל יותר קרובה הסברה, כי פרוקופיוס, שהיתה לו חיבה לקדמוניות, מצא את הסיפור והכניסו ללא כל כוונה. הרי הוא שסיפר לנו על בית־הכנסת הקדום, שהתקיים בבוריון מימיו של שלמה המלך, וכן על עדת היהודים העצמאית מימי קדם, באי יוטבה, בכניסה למפרץ אילת(כיום תיראן, היא תאראן של הגיאוגראפים הערביים בימי־הביניים). לבו של פריקופיוס גם לא היה שלם עם שלטון הדיכוי שהשליט יוסטיניאן באפריקה. לפיכך מתקבלת יותר ההשערה׳ כי בסיפורו בא לספק את הסקרנות המדעית על עברם של בני אפריקה, ללא מגמה אנטי־יהודית .

מתי הופרחו לראשונה שני הסיפורים הללו באפריקה ? כסבורים אנו שהיה זה באותם הימים, שהתנאים ר׳ שמעון בן גמליאל ור׳ אליעזר בן יעקב וגם אותו תנא, שדבריו נכנסו לברייתא בקשר לציון לפני אלכסנדרוס מוקדון, נחלצו להסביר את עניין כיבוש הארץ. אמנם אי־אפשר להוכיח זאת, אבל נשמר זכר לוויכוחים מעין אלה בדבריהם של סופרי הכנסיה בני אפריקה, שחיו בין המאה השנייה והשלישית לסה״ג.

בטרם נעבור לעניין זה מחובתנו לומר, כי האגדה על מוצאם הכנעני של הבר­ברים עברה אל הספרות הערבית והיהודית של ימי־הביגיים בשינוי אופייני. לא סתם אחד מצאצאיו של חם אלא גלית והפלישתים הם אבותיהם של הברברים, ומכיוון שכך גם המסורת על יהושע, שרדף את הכנענים, משנה את שמותיה. מע­תה יואב בן צרויה הוא שרדף את הפלישתים, והאגדה העממית המקומית יודעת על מצבות־זיכרון במקומות שונים בקצות מארוקו, גם באי ג׳רבה שבדרום תוניס­יה, שעליהן חרותה הכתובת: ׳עד הנה רדפתי אני יואב בן צרויה את הפלשתים, או בדומה לנוסח זה. אמנם, מסורות אלה נרשמו רק בדורות האחרונים, אבל מאחר שאין בדומה להן בין הערבים והברברים אין כל ספק, שהן קדומות ונמסרו מאבות לבנים במשך מאות רבות בשנים.

הנה רואים אנו כיצד קיבלו היהודים מסורת, שמלכתחילה היתד. מופנית נגדם, סיגלו אותה לתנאים החדשים של ישיבתם בתוך ערביים, והשתמשו בה כדי להו­כיח את קדמותם בארץ.

הוויכוח בין יהודים לאפריקאנים לא נסתיים בזה, ועל המשכו בימי סופרי הכנסיה הראשונים שם נדון להלן.

מתייהדים וגרים

את השפעת היהדות בתקופת הסתרים ספטימיוס ובנו קאראקאלה (193—217 לסה״ג), קולטים אנו מתוך דבריו של רב: ׳מצור ועד קרטיגני מכירין את ישראל ואת אביהן שבשמים, ומצור כלפי מערב ומקרטיגני כלפי מזרח אין מכירין את ישראל ולא את אביהן שבשמים׳. אכן, יהודים רבים ישבו אז בקרתיגגי ובכל האיזור, והם הפיצו את עיקרי אמונתם בין שכניהם. אמנם, לא כל המתייהדים ני­מולו ונתגיירו כדין! הגזירה על המילה, אף לאחר שבוטלה לגבי יהודים, נשארה בתוקפה כלפי בני אומות העולם. אבל היו גם רבים שנתגיירו כדת, ור׳ הושעיא, שחי בדורם של הממרים, מעורר את הבעיה של התגיירות אנשי לוב: ׳גרים הבאים מליבוי מהו להמתין להם ג׳ דורות ?׳ וזאת בעקבות הכתוב דברים כג, ט, המגביל לדור שלישי את קבלתו של גר מצרי או אדומי לקהל ה׳. ארץ לוב שכנה למצרים ובחלקה גם כפופה לשלטונה היתה, ונסתפק האמורא אם יש לראותם במצריים או כבני שאר אומות, המותרים לבוא בקהל. אמורא מאוחר (בדור חמישי) פסק לחומרה׳ בהסתמכו על שימוש לשון! הפול נקרא מצרי כשהוא נגוב (יבש) ולובי כשהוא רטוב. ייתכן שר׳ הושעיא זהה עם ר׳ הושעיה, אשר במחיצתו מוצאים אנו את ר׳ חיננא קרתיגנאה, המוסר דבר הלכה בשמו. אותו אמורא נקרא בתלמוד בבלי רב חנן(או רב חנא) קרטיגנאה ».

גם בדור הבא, השלישי, של אמוראי ארץ־ישראל חי חכם שמוצאו מאפריקה: ר׳ אבא קרטיגניא, הנזכר בירושלמי בענייני־הלכה שונים. הלכה אחת מאלה נמסרת בבבלי בשם ר׳ יצחק דמן קרטיגנין. קשה להכריע אם זה אמורא אחר, או לפנינו שינוי גירסה.

מכל־מקום רואים אנו, כי לא רק גרים נמצאו בלוב ובאפריקה, אלא גם תלמידי־חכמים יצאו ממנה. אמנם׳ אין להניח כי הם באו משם ותלמודם בידם! ודאי שהוסיפו הרבה תורה וחכמה בארץ־ישראל. דרך אגב אנו למדים מכאן על תנועת עלייה על מנת להשתקע בארץ. אותה תופעה ראינו כבר בדור שלפני חורבן הבית ; ועוד ניווכח, כי יהודי אפריקה היו בימי הכיבוש הערבי בין הראשונים שבאו לארץ־ישראל על מנת להשתקע.

אנו למדים מהשתיקה על קיריני ללא ספק: חשיבותה של יהדות זו(וגם של מצרים) יורדת עד כדי כך, שאין רישומה ניכר מעתה. אבל לעומת זאת דנים התנאים בענייני אפריקה — כפי שראינו למעלה. ומותר להסיק כי לא נבנו הק­הילות באפריקה אלא מחורבנה של קיריני, לפחות בחלקן.

רק החל מסוף המאה השנייה מתחילים לנבוע המקורות על חיי היהודים באיזור זה. הם מגלים לפנינו ריכוזים חשובים במניין ובבניין וגם נקודות בודדות שבהן נאחזו יהודים, הן לאורך רצועת החוף והן בפנים הארץ. הרוב המכריע של המקו­רות מצביע על השטחים הכלולים כיום בגבולות תוניסיה ואלג׳יריה כעל איזור התיישבות צפופה. אכן, בזמן החפירות שנערכו בטריפוליטאניה בתקופה שבין שתי מלחמות־העולם נתגלו שם קאטאקומבות נוצריות, ששמות הקבורים בהן מעידים על מוצאם השמי, אפשר יהודי, אבל ייתכן גם פוני. דרך אגב נודע לנו על מציאות יהודים באויאה (טריפולי) בסוף המאה הרביעית. ברי שאף אם נקבל במלואה את עדותו של מסיפון על הגליית 30,000 יהודים לקרתיגני בימי טיטוס, היו אלה עבדים שמציאותם לא עשתה לכתחילה כל רושם מבחינה חברתית ומינהלית.

התפשטותה הגיאוגדאפית של גלות אפריקה

התפשטותה הגיאוגראפית של גלות אפריקה כדי לקבל מושג־מה על התפשטותה הגיאוגראפית של גלות אפריקה זו, החל מהזמן שבו משתררת דומיה באיזור המזרחי, נסקור את האתרים, שבהם נמצאו שרידים ארכיאולוגיימ־אפיגראפיים ברורים.

במאה התשע־עשרה נחשף בקמרת שליד קרתיגני העתיקה בית־קברות יהודי ובו כמה מערכות־קברות, שבכל אחת מהן כ־17—18 קברים. נמצאו גם כתריסר מצבות עם כתובות לאטיניות על אחדות מהן ציור המנורה בעלת שבעת הקנים, או המלה ׳שלום׳ באות עברית או לאטינית  .salomנמצאו גם שרידי כתובות באו­תיות עבריות, וכן נrות רבים עם טביעת המנורה. האב דילאטר Dellatre, שפירסם לרא­שונה מאמר מקיף על אתר זה, סבור היה מלכתחילה, כי המנורה שימשה גם סמל לנוצרים. אולם הוא חזר בו מדעה זו בייחוד לאור העובדה׳ כי לנוצרים היה בית־ קברות נפרד. בית־הקברות בקמרת הוא מתקופת התפשטות הלשון הרומית, כלו­מר מהמאה השלישית לסה״נ ואילך

השיבות־יתר נודעת לגילוי שרידי בית־כנסת בחמאם־ליף, השוכנת על חוף הים, 17 ק״מ דרומה לתוניס העיר. בתקופה הרומית נקרא המקום בארו. בשנת 1881 נתגלה כאן פסיפס עם סמלים שונים, והמנורה אחד מהם, שלוש כתובות בלהג לאטיני עממי ובשיבושי כתיב

 וכן שברי מנורה בעלת שבעה קנים, וזו לשון הכתובת שבפסיפס הרצפה :  (cil 12457 a, b, c)

Sancta Sinagoga Naron pro sa[lutem suam ancilla tua Iulia Nafronensis] pfuella] de suo proprium teselavit

ותרגומה: ׳שפחתך יוליה הנערה מנארו שיבצה בהונה פסיפס זה לשלומה בבית־הכנסת הקדוש של נארו׳.

בכתובת שנמצאה על קיר מימין לפסיפס אנו קוראים :

Asterius filius Rus|tici arcosinagogi | Margarita Riddei filia par|tem portici teselavit

כלומר: אסטריוס בנו של רומטיקוס ראש בית־הכנסת ומרגלית בת רידאוס שיבצו בפסיפס חלק מהסטיו. הכתובת השלישית הכפולה (מצד שמאל של הפסיפס).י

Istru|menta  Istru|menta

Servi tui Na      Servi  tui a Na

ritanus         rone                      

כלומר: ספרי התורה של עבדך איש בארו.

עם חידוש החפירות במקום בשנת 1909 נתגלו עוד הרבה נרות של חרס עם טביעות של מנורה, המצויה פעמים מספר גם בפסיפס ,

מצבות־קבורה בודדות נחשפו במקומות רבים בחלק המרכזי של אפריקה, וכולן בלשון הלאטינית. בכתובת מאוטיקה * 1205 (במחצית הדרך בין תוניס לבנזרת) נזכר אַרְכּוֹן. בקינה על מצבת־קבורה בהנשיר גיואנה (תוניסיה המרכזית) מבכים הורים שכולים (מתייהדים ?) את מות שני ילדיהם. נשתמרו עוד כתובות קצרות אחדות: מסידי בראהים, מס׳ 16,867; מס׳ 7150, 7155, 7530, 7710, מצירטה (=קונסטאנטין)

 supp16701 הנשיר פוארה  

_; קצור אל־גנאיא 4321 (בהרי או־ ראם)! סיטיפיס, 8640,8499 (סטיף) *, חילפון 8423 (7 ק״מ מערבה למטיף)! אוזיה 20759, (כיום אומאל) **. יש לציין, כי המצבה סיטיפים 8640, היא של יהודי מומר ונמצאת עליה המונוגראמה £ . ההשלמה של הכתובת היא ב־20354. אבל המו״ל מסופק אם יש לקרוא שם בשר 8 : iudeus. וכן נמצאו בכתובות אחרות(סידי ברא־ הים, צירטה 7530) האותיות .Dis Manibus=o d. m), כלומר: מוקדש לאלים (רו­מיים), הציון הפאגאני הרגיל של ההקדשה. יהיה הסבר תופעה זו אשר יהיה, היא וכן עובדת ההתנצרות אינן מכחישות את השתייכותם האתנית של הקבורים

עניין מיוחד יש לנו באותן כתובות שנתגלו בקצה המערב, גם בשל מיעוטן וגם בשל אופיין.

בוולוביליס    , כעת ווֹלילי, בין מכנאס לפאם, נמצאה כתובת־קבורה בלשון עברית ־

מטרונא

 בת רבי יהודה

 נח

משערים כי היא מהמאה השלישית לסה״נ. בשטח החורבות של עיר זו נמצא גם נר ברונזה ומנורה טבועה  בו. בכתובת יוונית קוראים……וכסבורים שהוא מתאים לשם העברי שלום או שלם, לפי ידיעה סתומה נתגלתהבמקום זה לפני שנים אחדות כתובת יוונית, המתייחסת לבית הכנסת המקומי, שעמדו לפרסמה עוד בשנת 1955, וגם כתובת בעברית

בבית־הקברות מהתקופה הרומית של שֶלָה, שליד רבאט, מצא ה. באסה  מצבה ועליה באותיות יווניות

1. M Aurelios Ptolemaios Ioudaios 

בשטחה של תנג׳ה עצמה נתגלו חרסים, שטבועות בהם מנורות בעלות שבעה קנים.