רבי דוד אלקיים-משורר ומשכיל


רבי דוד אלקאים, משורר ומשכיל עברי במרוקו-יוסף שטרית

שירה ופיוט ביהדות מרוקו – יוסף שטרית – עמוד 277רבי דוד אלקיים

רבי דוד אלקאים, משורר ומשכיל עברי במרוקו.

שירת יהודי מרוקו בפרט ובצפון אפריקה בכלל זכתה בדור האחרון לחוקרים ולחיבורים המוציאים אותה אט אט מאלמוניותה רבת השנים ומפזרים מעליה את אבק הדורות ותהפוכותיהם. הפרסומים שהוקדשו עד כה ליצירה זו הראו עד כמה היא הייתה עישרה וענפה והעידו כי היא נמשכה מימי הביניים המוקדמים עד לימינו, ובמיוחד מאז בוא מגורשי ספרד לצפון אפריקה.

מחקרים שונים הראו גם שכתיבה שירית זו הייתה בארבע מאות השנים האחרונות ממוקדת , ואף אובססיבית ממש במוקדיה, והתרכזה כמעט כולה בתינוי מוראות הגלות והבטחת הגאולה, בהאדרת שם האל וחסדו האלוהי, ובתיאור תכונותיהם הדתיות תיאולוגיות של ימי השבת והמועדים.

רק משוררים מועטים כתבו שירים אירועים היסטוריים שהגיבו על התרחשויות היסטוריות או תרבותיות חברתיות חד פעמיות או מתמשכות. דומה שעיקר מעייניהם ואמונתם של המשוררים הרבים מסורים היו לגורלה של הקהילה ולחייה הנמשכים בצילה של סביבה עוינת לרוב, וכן שה " אני השר שלהם " הצטמצם ל " אני קהילתי " זה.

ואכן אלפי פיוטים, הבקשות, הקינות, התחינות והתוכחות שנכתבו בעברית במשך הדורות שבמרוקו בלבד מצטרפים לקורפוס כמעט אחיד של שירה קהילתית מובהקת הכפופה לצרכיה היא את כל דרכיה ותכניה של היצירה ומעצימה " אני קהילתי " זו של המשורר על חשבון התבטאויות  אישיו יותר ומשותפות פחות ליתר בני הקהילה.

עם גילוי הדיוואן השלם של ר׳ דוד אלקאים והצגתו כאן הולכת ומתקהה תמונה ברורה ומקובלת זו של שירת יהודי מרוקו בפרט. כאן אנו ניצבים בפני שירה בעלת הדגשים אישיים מיוחדים, בפני מקורות השראה והתבוננות חדשים ואף מפתיעים במהותם, בפני מודעות בלתי שכיחה ללשון ולכתיבה! בקיצור, בפני יצירתו של משורר בעל שיעור קומה שהצליח לצייר עולם רוחני ותרבותי של אמן משכיל ותלמיד חכם באחת מקהילות מרוקו של סוף המאה ה־19 ותחילת המאה העשרים כאן אנו גם חודרים לתוככי ההתנסות בכתיבה של אחד מגדולי המשוררים העבריים בצפון־אפריקה, ואולי אף של הגדול ביניהם.

הערת המחבר :   לאחר חיפושים מאומצים הצלחתי לאתר העתק של כתב־היד המקורי ברשותו של מר אברהם עופרן בירושלים. אני מודה כאן למר עופרן ולאחיו יעקב וחיים זעפרני על הסכמתם האדיבה לצילום כתב־היד שברשותם. הדיוואן הועתק בידי אביהם מרדכי זעפרני ז״ל, שהיה . סת״ם ידוע בקהילת מוגאדור. בעידודי ובהשתדלותי הוציאה משפחת זעפרני לאור את כתב־היד שברשותה במהדורת צילום, תחת הכותרת שירי דודים (ירושלים תשמ״ג).

ר׳ דוד אלקאים (להלן רד״א) נודע עד כה בעיקר הודות להשתתפותו בקובץ ידידות, אנתולוגיית הפיוטים המקובלת כיום על כל יהודי מרוקו בארץ ובעולם. רד״א היה אחד משלושת עורכיה. באנתולוגיה זו הוא פרסם לראשונה את שירתו התנ״כית, המבוססת על פרשיות השבוע שבין בראשית לכי תשא ועל מגילת אסתר.

הערת המחבר :   שירים אלה מסתכמים בכשליש מכלל יצירתו, 27 מתוך 87 שירים. השיר המבוסס על מגילת אסתר מורכב ממנגינות רבות שהן חלק ממקאם אחד (״לקודאם דרצד״) במוסיקה האנדלוסית שהשתמרה במרוקו. עבור המשורר כל מנגינה כזאת, קצרה או ארוכה, תוחמת פיוט הנושא לפעמים את האקרוסטיכון של שם המחבר. באופן זה השיר מתחלק למעשה ל-34 פיוטים. שיר ארוך זה הוא גם היחידי שהמשורר מקדים לו פיוט שנכתב בידי משורר אחר במרוקו, הפיוט של ר׳ יעקב אבן צור: ״יהגה שבחך חכי״. שירים תנ״כיים אלה מופיעים בראש כתב־היד. ראה שירי דודים, עמי 117-31.

עם גילוי הדיוואן המלא מתברר, שכתיבה תנ״כית זו הייתה פן אחד בלבד במגוון יצירתו. הדיוואן כולל שמונים ושבעה שירים, ארוכים ברובם הגדול: מתוכם שניים נכתבו בערבית יהודית, ואחד בארמית. לצד השירים התנ״כיים נמצאים כאן שירי חכמה והשכלה, שירי גלות וגאולה, שירי התנהגות ומוסר, וכן שירים אירועייים כולל שירים לכבוד חגים ומועדים. אף כי השירים אינם מתוארכים, נדמה שנכתבו כולם לשנת תרפ״א וקובצו כבר אז תחת השם שירי דודים. עדות לכך אנו מוצאים בהסכם חלוקת הרווחים שנחתם בין שלושת העורכים־המו״לים של שיר ידידות ואשר הופיע בראש המהדורה הראשונה שיצאה במראכש באותה שנה. על פי הסכם נקבע ש״דוד אלקאים ה[אמור] יקח לו חלקו ה[אמור, היינו שליש מהרווחים- י״ש] להיות לעזר בהוצאת הדפוס של ספרו שירי דודים שהוא עתיד להוציאו לאור בעזה׳׳י [=בעזרת ה׳ יתברך]״. רד״א לא זכה להוציא את ספרו לאור, שכן לא היו כנראה כל רווחים מהדפסתו של שיר ידידות, ואף מספרים שנגרמו הפסדים כבדים למו״ליו. ההפסדים כוסו בידי דוד יפלח, אשר יחד עם משוררנו ועם חיים ש׳ אפרייאט ערך את הספר! הוא היה העשיר מבין השלושה. כתב היד של שירי דודים נשאר אצל המחבר עד לפטירתו ועבר לאחר מכן לבנו חיים ז״ל, שהתגורר באגאדיר שבדרום מרוקו.

הערת המחבר : פרטיס אלה התבררו לי מתוך ראיונות מוקלטים ושיחות שערכתי עם יוצאי מוגאדור מבוגרים שהכירו אישית את העורכים. דוד יפלח שימש עד לפטירתו בשנות הארבעים ״שיך״ בקהילת מוגאדור והיה ידוע בעושרו ובהדרו. הוא ואחיו השקיעו הון רב בלימוד המסורת המוסיקלית האנדלוסית מפיהם של ידענים מוסלמים. במשך הזמן הוא הפך במרוקו לאחד המומחים הגדולים של מסורת מוסיקלית זאת, ורבים, יהודים כמוסלמים, באו לשאול לדעתו בענייני המוסיקה האנדלוסית ושירת הקצירה. מפיו שאב ר׳ דוד אלקאים את מנגינות השירים המוסלמיים ששימשו מקצבים לשיריו העבריים.

רבי דוד אלקאים-יוסף שטרית

 

רבי דוד אלקייםלמרות המוניטין שיצאו לרד״א בקרב בני קהילתו ולמרות המקום החשוב שתופס כיום הקובץ שיר ידידות בחייהם התרבותיים והרוחניים של רבים מיוצאי מרוקו לא הכתבו עד לפרסומה הראשון של עבודה זו כל מחקר וכל רשימה ממצה על חייו של משוררנו, ולא על שירתו. ובכן, מי היה ר׳ דוד אלקאים, אשר לבטח ״בר בו וביצירתו בשנים הבאות?

רד"א חי במחצית השנייה של המאה ה־19 ובמחצית הראשונה של המאה העשרים באחת הקהילות התוססות ביותר והפתוחות ביותר להשפעות אירופיות בקרב יהודי מרוקו. זוהי מוגאדור, או א־צוירה על פי שמה הערבי, שעל חוף דרומה של מרוקו.  הוא נפטר שם בניסן ת״ש ' בגיל של למעלה משמונים שנה.

הערת המחבר : התאריך נמסר לי מפי בתו של המשורר, בודי, המתגוררת כיום בטבריה. היא לא יכלה לנקוב בתאריך לידה מדויק או משוער, ורק ידעה להגיד שאביה נפטר בגיל מבוגר מאוד. על פי עדויותיהם של מסרנים נוספים התברר לי, שר׳ דוד אלקאים נפטר בגיל של יותר מ־80 שנה. ראה גם בנספח א כאן את נוסח המצבה שעל קברו של המשורר. על סברות אחרות עיין בחוברת המוזכרת בהערה 13 לעיל.

רבים הם יוצאי מוגאדור החיים בארץ אשר הכירו אישית את רד״א, אך מעט ידוע להם על יצירתו המלאה ואף על מספר שנות חייו המדויק, כולל שתי בנותיו החיות כיום בארץ, האחת בטבריה והשנייה במושב תימורים שבדרום. כולם זוכרים בעיקר אה כישרונותיו האמנותיים המדהימים ואת חייו הקשים, שהתנהלו כמעט על סף העוני.

 על פי העדויות החוזרות הנשמעות מפי מכריו,  דברים הרמוזים גם ביצירתו שבכתב, ניחן רד״א בכישורים אמנותיים רבים ומופלאים, ומהם הוא הוציא בדוחק את פרנסתו. ראשית, הוא צייר בדייקנות מדהימה דיוקנאות של בני הקהילה, ובמיוחד דיוקנאות של זוגות צעירים לפני חתונתם או לאחריה, או – להבדיל – דיוקנאות של אנשים שנפטרו וקרוביהם רצו להנציח את דמותם. הוא צייר את תמונותיו מתוך עמידה מול בעל הדיוקן, מתוך תמונת צילום ולפעמים אף מתוך זיכרון והיכרות בלבד, והכול בגודל טבעי. שנית, הוא עסק בנגרות וייצר רהיטים אמנותיים ומסגרות מיוחדות למראות. מספרים שלא היה לו מתחרה באמנות גילוף העץ. ארונות הקודש שהוא בנה היו מוצבים באחדים מבתי הכנסת הרבים של מוגאדור, וכשהיה צורך להרכיב רהיטים מיוחדים שהגיעו מפורקים מאנגליה, למשל, פנו תמיד לרד״א. שלישית, הוא כתב כְּתֻבּוֹת על קלף ועיטר אותן בעיטורים מרהיבים בצבעי כסף וזהב. מאחדות מכתובות אלה ניתן עדיין להתפעל אצל יוצאי מוגאדור השומרים עליהן ביראת כבוד יתרה, כיאות ליצירות אמנות ממש. רביעית, הוא הכין מצבות מיוחדות לקבריהם של עשירי הקהילה וחרת עליהן את הנוסחאות לזכרם של הנפטרים באותיות ברונזה.

הערת המחבר : אני מודה כאן לר׳ שלמה כנאפו [נפטר בשנת תשנ״ה], שמסר לי בירושלים מידע חשוב ביותר ומפורט על פעילות חוג המשכילים במוגאדור כפי שהוא שמע מפיו של אביו ז״ל, ר׳ דוד כנאפו, אשר נמנה עם חברי החוג ושימש לאחר מכן דיין במוגאדור ורב הקהילה. אני מודה גם לר׳ חנניה פורטאל משלומי, לשלמה בוגאנים, ליוסף סויסה ולחנניה אזולאי, וכן לבודי בתו של המשורר, החיים כולם בטבריה. סיפוריהם ותיאוריהם עזרו לי רבות להרכיב את דיוקנו המקצועי של ר׳ דוד אלקאים, כפי שהם הכירו אותו והוקירוהו.

 חמישית, הוא ייצר שופרות ועסק כמו כן  בעבודות פח אמנותיות, כגון ייצור קופסאות ותיבות למזכרות וחנוכיות. גם ממלאכת הריפוד בעור לא משך את ידיו, והיו גם שהביאו לו עורות של חיות כדי לפחלצם. אכן, פעילות מקצועית ואמונתית ענפה ומגוונת ביותר. אך אין פירוט כל העיסוקים האלה בא כאן לפאר את דמותו של משוררנו אלא בעיקר כדי להבין את הרקע המקצועי שלו, ואת רגישותו הפלסטית והאסתטית החדה כפי שהתבטאו, למשל, בתיאוריו הרבים של כלי המקדש ושל עצמים וחפצים שונים. כמו כן פירוט זה בא ללמד על מידת תסכולו – הוא נתן לו פורקן ברבים משיריו – על כך שלמרות כל הכישורים וכל העיסוקים האלה לא הייתה הפרוטה מצויה ברווח בכיסו. למרות כל המוניטין שיצאו לו במוגאדור לא הספיקו לו אמנותו ואומנותו כדי להתפרנס בכבוד, ובשירתו הוא הציג את חכמתו כ׳׳חכמת העני״, עם כל המשתמע מכך.

הערת המחבר :   אחד המסרנים שסיפרו לי על חייו של ר׳ דוד אלקאים תיאר את מצבו הכלכלי על פי הפתגם הערבי־המרוקאי ״סבע צנאיע, ורזק צ׳איע״, ובתרגום חופשי לעברית: שבעה מקצועות, אך הפרנסה חסרה.

עוּרִי, שְֹפַת אֱמֶת, שָֹפָה בְרוּרָה,
ר' דוד אלקיים

שָׁפָה בֵין הַשָֹּפוֹת, מַה לָּך נִרְדֶּמֶת?

שׁוּבִי לִימֵי נְעוּרַיִךְ הֲדוּרָה,
הִתְנוֹסְסִי, וְאַל תִּהִי נִכְלֶמֶת
.
תּחַתַ הֱיוֹת בְּחַיָּיתֵךְ צְרוּרָה
,
תִּתְנַשִֹּאִי בְתוֹךְ עַמֵּךְ, נֱעֶצֶמֶת

וּבְנוֹת הַשִּׁיִר תּוֹךְ עֲלָמוֹת בְּשׁוּרָה,
כִּבְתוֹךְ מַעֲשֵֹה רִקְמָה נִקְסֶמֶת

יְלָדָתֵךְ בֵּין נְבִיאִים נְצוּרָה;
בָּך נָאֲמוּ וְאַתְּ לָהֶם נוֹאֶמֶת
.
קוֹמִי אוּרִי, פִּנַּת יִקְרַת כּמְּנוֹרָה
;
בְּעֶזְרַת נְדִיבִים אַל לָךְ נֶעֱלֶמֶת
.

יֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ שְׁמוּרָה,
כִּימֵי מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר נֶחְתֶּמֶת

 

מגוון עיסוקים זה שבתחום המלאכה והאמנות קובע את רד״א כמשורר יוצא דופן בקרב גדולי המשוררים העבריים שקמו לפניו במרוקו. אלה, רובם ככולם, הייתה להם השירה עיסוק משלים לצד עיסוקם העיקרי בהרבצת תורה, בהלכה או בדיינות, כגון ר׳ יעקב אבן צור (פאס, 1753-1673), ר׳ דוד חסין (מכנאס, 1792-1728), ר׳ רפאל משה אלבאז(צפרו, 1896-1823) ועוד רבים אחרים. רד״א עסק כל ימי חייו במלאכה לשם פרנסתו, וגם עסק במקורות המסורתיים של היהדות למען הלימוד לשמו. כפי שיתברר בהמשך הוא היה בקי בתנ״ך ובפרשנותו הרבנית, במדרש ובתלמוד וכן בספרות הקבלה, בספר הזוהר בעיקר. דרך הלימוד העצמי המוגבר של מקורות אלה הוא גם רכש את יסודות השפה העברית, ואלה הפכו תחת עטו למסכת מסועפת ועשירה ביותר. פרט לעברית ולערבית היהודית המדוברת במוגאדור וכן לערבית החצי־ספרותית של שירת הקצידה המוסלמית שלט, כנראה, רד״א גם באנגלית ובצרפתית. את השפות הזרות הוא רכש בלימוד עצמי בלבד.

רבי דוד אלקיים-משורר ומשכיל-מקורות שונים

רבי דוד אלקיים

אולם עוד לפני שנודע רד״א כמשורר יצא שמו במוגאדור כסופר־עיתונאי ששלח כתבות על החיים היהודיים בקהילתו לעיתונים העבריים הצפירה והיהודי (שיצא בלונדון). את כתבותיו המעטות להצפירה הוא כתב בשנים תרנ״ב-תרנ״ג, ובהן הוא העלה סוגיות חברתיות ותרבותיות עיקריות בחיי הקהילה המקומית. דרך כתבות אלה ביטא את עמדותיו כלפי הנושאים שעליהם כתב, ולא הצטמצם בתיאור המציאות שהיה עד לה. כך הוא יצא חוצץ נגד מנהגי השמחה שהיו נהוגים במוגאדור בתשעה באב לצד מנהגי האבלות שעליהם מצווה הקהילה. במנהגים יוצאי דופן אלה הוא ראה שרידים של תורת השבתאות. כך הוא כתב מאמר נמרץ ונרגש עם מגמות דידקטיות־חינוכיות על חשיבותה הרבה של הכשרה מקצועית לילדי ישראל לצד תלמוד תורה, ועל היתרונות הכלכליים והמוסריים שמעניקה המלאכה לבעליה. אגב כך תקף בחריפות את התנהגותם הגסה והאלימה לפעמים של שליחים שבאו מארצות אשכנז למרוקו לאיסוף נדבות ועשו את תורתם קרדום לחפור בו. כמו כן תיאר בקווים קודרים את מעמדם הרעוע של יהודי מרוקו, את השיפור הניכר שחל בו לאחר שניתן הצ׳היר (=הצו המלכותי) בשנת 1864 למשה מונטיפיורי, צו שקבע את זכויותיהם האזרחיות, ואת ההידרדרות שחלה במצבם של היהודים במראכש ובכפרי הדרום בעטיו של שלטונו העריץ של מושל מראכש.

הערות המחבר : ראה הצפירה, תחת הכותרת ״מכתב ממארוקו״, שנה יח (תרנ״ב), גיליון 208, עמי 840 וגיליון 209, עמי 845; גיליון 237, עמי 959-958 וגיליון 241, עמי 975; גיליון 259, עמי 1047 ; גיליון 268, עמי 1084-1083 ; שנה יט (תרנ״ג), גיליון 245, עמי 1045-1044 וגיליון 246, עמי 1049. השווה: ״וכשישבנו והיינו חוקרים מאין יצאו המנהגים הרעים האלה ושרשם הרע ממי יצא, ובלי ספק איזה רע מעללים, ומכת של שבתי צבי השליך טפת סם המוות בערינו ערי המערב וקדמונינו שהיו בזמן ההוא טחו מהשביל לבותם ולא ידעו ולא ראו סבת העניין. כי ידוע ששבתי צבי שנה המנהג וביטל צום תשעה באב וקראו יום חג הנחמות וגו״׳ (הצפירה, שנת תרנ״ב, גיליון 208, עמי 840).

הערת המחבר : השווה ״קולי אל אחי בני עמי יושבי הארץ הזאת אקרא ולא אחשך: חוסו נא אחינו וחמולו על בניכם ובנותיכם, ילדים קטנים שאין להם ידיעה ממקרי הזמן והקולר תלוי בצואריכם למענם, אל תהיו מן קצת חסידים צבועים וקצת אנשים גאותנים שמעכבין את בניהם מלמוד מלאכה, ואומרים: אנחנו רוצים שיהיו בנינו חכמים, דיינים או שוחטים וג״ב [=וגם כן] עשירים בעלי קרקעות ובעלי אחוזות, אוי ואבוי להם כי טח לבם מהשכול, כי גלגל הוא החוזר בעולם ואוי למי שדבקתו הרעה ונמצא קרח מכאן ומכאן.

     

כבר בכתבות אלה הפגין רד״א את כושר הבחנתו החד ואת מודעותו למקומם של חפצים ועצמים על פרטיהם, והראה את כוחו באמנות התיאור של טקסים והתרחשויות, כגון אווירת היריד ששררה בקרב נשות מוגאדור וילדיהן בתשעה באב, וכן, להבדיל, הפאר וההדר שבטקסי חגיגות הבר־מצווה של בנו של ראש הקהילה, ראובן אלמאליח, אשר שימש גם כסגן הקונסול האוסטרי במוגאדור. בכתבותיו אלה נשבה גם בין השיטין רוחה של תנועת ההשכלה האירופית, אשר לה התוודעו רד״א ואנשי חוגו דרך העיתונות העברית וספרות ההשכלה שהגיעה למוגאדור ממזרח אירופה וממערבה. משמעותי הוא, שאת כתבותיו להצפירה שיגר בזמן שלעיתון זה היה במוגאדור סופר רשמי, יצחק בן יעיש הלוי, ששלח לעיתון כתבות באופן די סדיר בין השנים תרנ״א-תרנ״ד. את כתבותיו להיהודי שלח רד״א משנת תרנ״ח עד לשנת תרס״ז, ובהן תיאר את קורות הקהילה.

באותה תקופה לערך (1895-1885), בעשור הרביעי לחייו, כתב כנראה רד״א גם את שירי החכמה וההשכלה שלו, שבהם הוא נתן דרור לחוויותיו המשכיליות המסעירות. בכתובת שבראש אחד משיריו הוא רשם: ״פיוט זה על החכמה ועל ההשכלה אשר מתהללת בפי המשכילים והחכמים ומתנוולת בין הטפשים; ובעת יטיף המשכיל דברים אמיתיים – החכם משתעשע והטפש קורא אותו אפיקורס או כופר״. בשיר זה, כמו בשירים אחרים, אין המדובר בחכמה סתם – כפי שהיא מוזכרת לעתים בשירת יהודי מרוקו ובשירה הרבנית בכלל – ולא בהשכלה סתם, אלא באותה דרך חיים שקנתה לה מקום מרכזי בקרב העלית התרבותית של הקהילות היהודיות באירופה במאות ה־18 וה־19, ואשר ערכיה וספרותה הטרידו את מנוחתו של המשורר.

עוּרִי, שְֹפַת אֱמֶת, שָֹפָה בְרוּרָה,
ר' דוד אלקיים

שָׁפָה בֵין הַשָֹּפוֹת, מַה לָּך נִרְדֶּמֶת?

שׁוּבִי לִימֵי נְעוּרַיִךְ הֲדוּרָה,
הִתְנוֹסְסִי, וְאַל תִּהִי נִכְלֶמֶת
.
תּחַתַ הֱיוֹת בְּחַיָּיתֵךְ צְרוּרָה
,
תִּתְנַשִֹּאִי בְתוֹךְ עַמֵּךְ, נֱעֶצֶמֶת

וּבְנוֹת הַשִּׁיִר תּוֹךְ עֲלָמוֹת בְּשׁוּרָה,
כִּבְתוֹךְ מַעֲשֵֹה רִקְמָה נִקְסֶמֶת

יְלָדָתֵךְ בֵּין נְבִיאִים נְצוּרָה;
בָּך נָאֲמוּ וְאַתְּ לָהֶם נוֹאֶמֶת
.
קוֹמִי אוּרִי, פִּנַּת יִקְרַת כּמְּנוֹרָה
;
בְּעֶזְרַת נְדִיבִים אַל לָךְ נֶעֱלֶמֶת
.

יֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ שְׁמוּרָה,
כִּימֵי מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר נֶחְתֶּמֶת

ר' דוד אלקאים משורר ומשכיל-יוסף שטרית

הספד של רבי דוד אלקאים ורבי דוד יפלח על מותו של רבי יצחק בו יעיש הלוי בעיתון הצפירה

הספד של רבי דוד אלקאים ורבי דוד יפלח על מותו של רבי יצחק בו יעיש הלוי בעיתון הצפירה

ראש וראשון למשכילים אלה שקמו במוגאדור היה יצחק בן יעיש הלוי, שנעשה לסופרם של עיתונים עבריים שונים – הצפירה, המגיד והמליץ. סביבו התכנס חוג של צעירים מקומיים אשר קראו בהתפעמות את העיתונות העברית שהוא קיבל ועיינו בהתלהבות בספרות ההשכלה ובקובצי השירה העברית החדשים שיצאו לאור באותן שנים באירופה והגיעו אליו בתוך זמן קצר. חברי החוג אף השתדלו כנראה לדבר עברית ביניהם ולהשתתף בכך במאמצים לתחיית הלשון. כדי למנוע לזות שפתיים ואת זעמם של הרבנים ובני הקהילה הם התכנסו כמעט במחתרת. החוג התוסס זה והבלתי שגרתי כל כך לגבי קהילה כמו מוגאדור התקיים כנראה עד לפטירתו של יצחק הלוי בשנת 1895, בגיל.45

רק בקרב החברים בחוג זה, שאותו כינה רד״א באחד משיריו ״חברת הבין״, מצא את האנשים המעטים הקרובים לסערת נפשו:

וְדַי לִי אִם תּוֹך חֲבֵרַי נֶחְשַׁבְתִּי, / הַחֲפֵצִים קִרְבָתִי, / לוּ אֶהְיֶה [כְגֶפֶן סוֹרַחַת (שירי דודים, עמי 165).

ביניהם הוא זכה אף למעמד מכובד ולהכרה בכישוריו:

מֵעֵת אָשְׁרִי סָרִים כֹל לְמִשְׁמַעְתִי, / כֻּלָם בָּאוּ בִבְרִיתִי, / תּוֹאַר טוֹב [נתנו לי כְפַחַת (שם).

ואכן רק אנשים אוהדים ומעורבים בעצמם בתחושה המשכילית ובחדוות החוויה הסוחפת שבעיסוק החדשני בספרות החכמה וההשכלה יכלו להבין לרוחו ולהיות שותפים להתרגשותו הרבה. את חווייתו המשכילית תיאר רד״א כהיסחפות מרוממת, מבטיחה ומשרה ביטחון:

אמרתי אֶחְכְּמָה, בִגְלָלָה אַצְתִּי, / חֶמְדַּת לְבָבִי זַרְתִי, / אִשָּׁהּ בְּקִרְבִּי [מִתְלַקַּחַת.

קָצוֹר קָצְרָה בינתי וידיעתי, / קֶדֶם וְאָחוֹר רַצְתִּי, / איזה הדרך אור [זורחת.

כנראה, על פי עדות זו, יסוד המערבי, והיה מעין סניף של חברה דומה שקמה בארץ ישראל. יש לציין, שחבורת לימוד נוספת שבה השתתפו רד״א וחבריו המשכילים, בשם עץ חיים כנראה, התכנסה בפרהסיה, ופגישותיה הוקדשו לעיון בתלמוד ובספר הזוהר. רד״א הקדיש לחבריה פיוט ובו תיאר את תכונותיהם התרומיות. ראה שירי דודים, עמי 218-216.

 דברי ההספד שפרסמו בהצפירה דוד אלקאים ודוד יפלח לאחר מותו של יצחק בן יעיש הלוי אינם משאירים ספק לגבי תפקידו המכריע של הנפטר בגיבוש חוג המשכילים במוגאדור: ״קינים והנה [!] והי ישמעו בקהל עדתנו כי עלה המוות בחלוננו ויאבק עם גור אריה ראש לחברתנו (ההדגשה שלי, י״ש), רם הנפש, יקר הרוח, בן יחיד להוריו, חכם עדיף, המרביץ תורה בישראל, הסופר הנודע, החכם השלם, שאין גומרים עליו את ההלל, הר׳ יצחק בן יעיש הלוי ביום שבת קודש בעלות המנחה עלתה נשמתו למנוחתה. כלו בדמעות עינינו כי אבד ממנו כלי חמדתנו, אשר שם לילות כימים והלך בדרכי התורה, ובמעגלי הספרות וההשכלה ובמאמריו היקרים במכה׳׳ע [=במכתבי העתים] הצפירה, המגיד והמליץ, ובמכה״ע בירושלים משך עליו עין בני עירו המכבדים אותו. בן ארבעים וחמש שנה היה המנוח במותו ויעזוב לאנחות אשה ושתי בנות״ (הצפירה, שנת תרנ״ו, גיליון 286, עמי 1131).

פיוט על ארץ ישראל שנפלה בידי הערבים-רבי דוד אלקיים-משורר ומשכיל

שירה ופיוט ביהדות מרוקו – יוסף שטרית – עמוד 277

רבי דוד אלקאים, משורר ומשכיל עברי במרוקו.

שירת יהודי מרוקו בפרט ובצפון אפריקה בכלל זכתה בדור האחרון לחוקרים ולחיבורים המוציאים אותה אט אט מאלמוניותה רבת השנים ומפזרים מעליה את אבק הדורות ותהפוכותיהם. הפרסומים שהוקדשו עד כה ליצירה זו הראו עד כמה היא הייתה עישרה וענפה והעידו כי היא נמשכה מימי הביניים המוקדמים עד לימינו, ובמיוחד מאז בוא מגורשי ספרד לצפון אפריקה.

מחקרים שונים הראו גם שכתיבה שירית זו הייתה בארבע מאות השנים האחרונות ממוקדת , ואף אובססיבית ממש במוקדיה, והתרכזה כמעט כולה בתינוי מוראות הגלות והבטחת הגאולה, בהאדרת שם האל וחסדו האלוהי, ובתיאור תכונותיהם הדתיות תיאולוגיות של ימי השבת והמועדים                                                                                                         רבי דוד אלקיים-ארץ ישראל בידי הערבים - 2

רבי דוד אלקיים-על ארץ ישראל בידי הערבים

 

 

 

 

 

 

 

 

 

רבי דוד אלקיים-ארץ ישראל בידי הערבים-3

 

 

 

 

 

 

 

פיוט זה על ארץ ישראל שנפלה בידי הערבים והתאוננות על האויבים וגאות הבן אדם תשפילנו…רק להש"ת

 

 

 

 

 

 

ר' דוד אלקאים : משורר ומשכיל עברי במרוקו

מתוך ספרו של יוסף שטרית – שירה ופיוט ביהדות מרוקורבי דוד אלקיים

ְּבוֹא עִיר מִקְלָט בּוֹאִי בָהּ חָשַׁבְתִּי, / בקשתי ומצאתי; / לולא כי [יערה עיר נדחת.

יומם ולילה תוך יערה טבעתי, / אך ערפל החתלתי, / תקותי בי [רקח מרקחת (שם, עמי 164).

קוצר ידיעתו וסקרנותו להשכיל הכניסו אותו למעשה לתוך מערבולת רגשית שיש בה מן ההתעלות הרוחנית של המתלמד המצליח לחדור לתוך עולם קסום ומופלא ומן המבוכה והאכזבה של התלמיד השקדן שאינו מצליח לחבוק עולם ומלואו למרות כל מאמציו, ואשר מגלה שאוקיינוס הדעת עמוק יותר ככל שהוא מנסה לצלול לתחתיתו:

יומי ולילי טפחתי רִבִּיתִי, / כשושנה יָרַחְתִי, / קראתיה לב [משמחת.

נפשי, ממרבית אהבתה, נַחֲלֵיתִי; / עלי ערשי נרדמתי; / כלתה [רוחי, רבה נזנחת.

ואם רחוקה היא, בה התבוננתי; / אז רבתה מבוכתי: / מקור הבין [איה לקחת?

רוח שדי רחפת במרום שבתי, / עלי נפשי חייתי, / כשמן המור בו [נמשחת. [….]

דומם קשב קשבתי, / ניב מפרשת,

 גם רוחי ונשמתי / רגש רוגשת,

וכן רבתה שמחתי / כבת יורשת (שם, עמי 165-164).

ברם מבוכתו זו לא הייתה תסכולו היחידי. הוא סבל מחשדותיהם של בני הקהילה, אשר אף העלילו עליו – כנראה בתקופה זאת בחייו בלבד – שחדל לקיים את התורה והמצוות, חשד שהיה גם מנת חלקם של המשכילים הראשונים באירופה:

לא זו אף זו, שמעתי ונרגזתי, / ראיתי ונבהלתי, / רגל זרים עלי [פוסחת. [….]

לאל חשבו מלתי / ולדת מכחשת (שם, עמי 165).

לדידו לא הייתה השמצה גרועה מזו, שכן למרות היסחפותו כל כולו לתוך ההתעסקות בחכמה ובהשכלה על קסמיה וגירוייה לא השמיט אף לרגע מתחום שליטתו את חשדנותו כלפי סכנותיה של התעסקות זו. מעולם לא נטש את דרכי הדת וקיום המצוות:

קים חי לעד, יוצר גויתי, / כי דתי לא פרעתי, / צל היתה לי, אהל

 [נמתחת;

תורה היתה חטר מקל תפארתי, / וְחֻוקָּהּ לא הפרתי, / נצן תקוה [תוך לב צומחת.

מלבי ומפני לא אצלתי / ממצות עבודתי, / אהבתיה בעין [נפקחת (שם).

מלבד המבוכה הרבה שהתנסה בה בזמן עיסוקו בחכמה ומלבד האשמות הכפירה שהוטחו כלפיו לא רווה המשורר נחת בחייו החברתיים ולא זכה שיכבדו אותו בשל חכמתו: בעולם שבו חי רד״א אין מכבדים את החכמה אלא את הממון, ובהיותו עני אין חכמתו נחשבת. פיוט זה, כותב הוא בכתובת של שיר נוסף,  ״מדבר ומתאונן על חכמת העני בזויה, גם אם יהיה חכם גדול; והכסיל בעל־הון – נחשבים דבריו לחכמה גדולה, ועושים פירושים לטעותם: והמסכין – לא די שלא תראה חכמתו לחוץ כי ישפילוה, אבל חובותיו יגדילו ויבנו מגדלים עליהם בכדי שתפול מעלת חכמתו; ובכל מקום גם הדעתנים גם הטפשים לא יזכרו רק חובותיו ועוונותיו, ובעל הון לא יזכרו רק טובותיו ומצוותיו״. וכך, תוך היקש כמעט מושלם עם מעמדו של עם ישראל המושפל בין העמים, מתאר רד״א בשירו את כאבו המר של המשורר העני על היחס המשפיל שהוא מנת חלקו בקרב בני הקהילה:

דת יצאה כי נמעטה קטני / ממתני רבי זמן עפו,

הס מלהזכיר חכמת העני, / כמעט קט פסו ידיו רפו.

מני נבצרה מחשב זמני, / בעל הון וכסיל – טוב מרעפו (שם,

עמי 167).

 

תסכולו של המשורר ממצב זה כה גדול, עד שהוא נתפס למרה שחורה ולעצבנות אלימה:

עוד שמשי לא בא, אץ / כיום תם בתומה.

כל שם נגדי נואץ, / אגדף בזעמה. 

בסביבי אשליך הס, / אגזור קול דממה,

עַתָּה אָמְרִי נוֹאָשׁ / בְּפֶה נֶאֱלָמָה (שם).

אמנם הוא מתפלל בשיר אחר שהמצב ישתנה ולא יהיה הבדל בין העני לעשיר, אך לגביו יתרונה של החכמה לא יסולא בפז:

טוּבִי וּשְׁלָמִי, / עָנִי מֵעָשִׁיר לֹא יֻוכַּר, / וּבְנֵי אֻומְלָלֵי / דַעַת נְשׂוֹא [לא אוכל (שם, עמי 183).

רבי דוד אלקיים-משורר ומשכיל-יוסף שטרית

שטרית יוסף

אולם עם גבור ההתפכחות משיכרונה של ההתעמקות בחכמה ובהשכלה, וכנראה עם חלוף השנים בעיקר, פג טעמה של החוויה המשכילית, והמשורר מתעורר מ אשליית התהילה ורדיפת הכבוד שתלה ברכישת הדעת. גם העושר ואריכות הימים מאבדים לגביו כל ערך. בראש אחד השירים החושפניים ביותר שנכתבו אי פעם בשירת יהודי מרוקו כותב ר׳ דוד אלקאים ״פיוט זה על החכמה והעושר וארך הימים וגו׳ [־־וגומר], והכל הבל וריק נגד יראת ה׳ לבד״,  ובגוף השיר הוא מרבה להכות על חטא:

יום יום בי מָשְׁלָה, / אהבת חוֹן תחול / יגעה בקרבי להעשיר [הַשְׂכִּילָה,

אם צדק אם עַוְלָה, / אם קֹדש אם חול / אך רק תתעשר, תַּאֲוָתָהּ [הֶעְפִּילָה;

הָרָה וגם חָלָה, / ילדה רִיב כָּחול; / כל אלה קרה כי גאוה בִמְסִלָּה.

יתרון ראיתי לי, / חכמה כנחל;

יָקְרָה מפז אֶצְלי, / בִּגְלָלָהּ אֶנְחַל;

יגדל כבוד חילי, / תמיד לא אֶתְחַל / ולא אתחלחל.

מכאוב חכמה עלה / על מוח עקול, / הומה מכה בפטיש חזק

 [בחילה;

כל יומם ולילה / רק שָׁקוֹל אֶשׁקוֹל, / התעלית בדמיוני להרבות

[תְּהִלָּה;

בועט מעלה מעלה, / חבתי כַסָּקוּל; / גם כל אלה יד הַגַאֲוָה

הפעילה (שם, עמי 135).

רק בשירה ובכתיבה מוצא המשורר נחמה ופורקן ואף מפלט מפני כל האכזבות והאשליות המתנפצות. כבר בסוף השיר על החכמה וההשכלה הוא מצהיר חגיגית:

אַחַת בָּחַרְתִּי, / שִׁירָתִי יָפָתִי, / תּוֹף חוֹמָתָהּ נִשְׂגַּבְתִי, / וּלַגֵו שַׂמְתִי­

[לִי מִטְפַּחַת

גם אם בחירה מודעת זו של העיסוק בשירה עוזרת לו להתמודד עם תסכוליו ואכזבותיו, הרי לעיסוק זה מתלווים ייסורים ומכאובים משלו, לצד ההתעלות והאופוריה האוחזת במשורר בשעת היצירה. עד כמה שנבדק הדבר רד״א הוא היחידי מבין המשוררים היהודים במרוקו בפרט ובצפון־אפריקה בכלל שהיה מודע לכתיבתו, לחדוותיה ולקשייה, ונתן לכך ביטוי במעין פואטיקה אישית בכמה משיריו. באחד השירים המשמעותיים ביותר ביצירתו, אשר יובא בהמשך בשלמותו, הוא מתאר את כללי כתיבתו ואת אילוציה ומתמרמר על הקשיים הרבים שמטילה בפניו השפה העברית – בהיותה לגביו שפת לימוד ולא שפת אם – אותה שפה שהוא כל כך אוהב ומתענג עליה, ולה ישיר שירי הלל בנוסח דור תחיית הלשון. פיוט זה, הוא כותב בראש השיר, ״על קוצר שפתנו הקדושה, מפני הגליות והטלטולים, ולא נשאר רק מה שכתוב בתנ״ך לבד; ובזה נשארה קצרה, ולא תתמלא תאוות המשורר להוציא כל רוח שירתו כאותו! ולשון העמים רחבה, ומה גם שלא ניתנה רשות להשתמש בשור וחמור כמו משוררי הערבים״. בלשון השיר מקבל ביטוי קולע עוד יותר אופייה זה המצומצם של העברית לעומת הערבית החצי־ספרותית של שירת הקצה והקצירה ולעומת הערבית הקלטית של השירה האנדלוסית, שאותה הוא מכיר ממאות ואולי אלפי השירים שהיו נהוגים בפיהם ובכתביהם של יהודים ממוגאדור, ואשר מקור כולם כמשוררים מוסלמים, מרוקאים ואלג׳יראים.

וּשְׂפַת אוֹם וְאֻומָּתָהּ / ־ מוֹשְׁכִים בְּהַרְחָבָתָהּ, / מוֹשֵׁךְ בָּהּ אִישׁ מִלָּה [כְאַוָתוֹ;

וְּׂשַפת עַמִּי קְצָרָתָה, / נֶעֶלְמָה אֲרֻכָּתָהּ, / לְבַד סוֹדָהּ אִם יָדַע אִישׁ

 [אותוֹ.

שָׂפָה בְטָהָרֳתָהּ, / נְעִימָה בִכְתִיבָתָהּ, / הָגוּ בָהּ כָּל נָבִיא בִנְבוּאָתוֹ

יוצרות ויוצרים בשירה העברית במרוקו-ר' דוד אלקאים- יוסף שטרית

רבי דוד אלקיים

רק ידיעתו הרחבה בשירה האנדלוסית שהולחנה ועברה מדור לדור במרוקו ובשירה הערבית המרוקאית, שכמעט כל מחבריה היו מוסלמים, וידיעתו הרחבה לא פחות את המקורות העבריים המסורתיים שעמדו אז לרשותו, מסבירות את קנאתו העזה לשפה העברית ואת כאבו המר על הסד שאליו היא מכניסה את כל המתיימר ליצור בה. – מקורות אלה אינם כוללים בוודאי את העברית של כתבי ההשכלה שלא היה סיפק בידו להפנים את חידושיה, גם אם הרבה לקרוא בספרות זו. גם פה משמשת הכתיבה למשורר פורקן ממצב מתסכל זה, ובעיקר ניסיון להתמודד עם תנאים אלה המגבילים ומצמצמים את חופש המשורר, אך נותנת לו הזדמנות על אף הכול ליצור יצירה משמעותית שבה מיטשטשות לעתים קרובות מגבלות לשוניות אלה. לגבי יוצר כמוהו מגבלות אלה אף מדרבנות אותו להוציא מתוק מעז ולהרים את תרומתו להרחבת תחומיה של הלשון העברית ״הקצרה״. כך הוא כותב בכתובת של שיר נוסף על קנאתו ללשון העברית: ״פיוט זה על השפה ועל השירים ועל כי שירי הערב מתוקים לחכם בעבור שפתם הרחבה; ומשורר הישראלי נכנסה בלבו קנאת המשוררים הערבים, וגם לבש קנאת לשון הקודש אשר קצרה ידו לשורר בה כאוות נפשו, ולכן בשפוך שיחתו בשירתו בה ימצא נחמה״.

הערת המחבר : לאור דברי ההספד על יצחק בן יעיש הלוי המובאים בהערה 32 דלעיל אין ספק, שפועלו של אליעזר בן-יהודה למען תחיית השפה העברית כפי שנתבטא בעיתון החבצלת וכן בעיתוניו הוא היה ידוע במוגאדור בקרב חוג המשכילים. ההודעה על הקמת החברה ״שפה ברורה״ בירושלים בידי אליעזר בן־יהודה ואישים ספרדים ואשכנזים כאחד התפרסמה בעיתונות העברית בתחילת שנת תר״ן, שנה שבה התחיל יצחק הלוי לשלוח את כתבותיו להצפירה. בתיבה זו, נדיבים, רמוז כנראה גם שמו של פרופ׳ יוסף הלוי, אשר הקדים בהרבה את אליעזר בן־יהודה בהטפה לחזרה לשימוש בעברית הכתובה והמדוברת, וגם כתב שירים לכבוד השפה העברית. שירים אלה, אשר יש להניח שהגיעו לידיעתו של ר׳ דוד אלקאים (יוסף הלוי ביקר במוגאדור בשנת 1876 כשליח חברת כי״ח כדי לבדוק את פתיחתו מחדש של בית הספר המקומי שלה והתראה עם אנשי הקהילה), נתפרסמו בספרו של יוסף הלוי, מחברת מליצה ושיר, ירושלים תרנ״ד. באחד מהם מופיעים ביטויים וצירופים הנמצאים גם בשני שיריו של דוד אלקאים. לשם השוואה ניתן פה שירו של יוסף הלוי המצוטט מתוך ש׳ הרמתי, שלושה שקדמו לבן-יהודה, ירושלים תשל״ח, עמי 44: שפה נעימה, עורי לחיים! באהבה יקראוך בנייך

אהבתו זו וקנאתו זו ללשון העברית מוצאות את ביטוין המרגש בשני שירי הלל לתפארתה של שפת הקודש. בשני פיוטים אלה בולטת השפעתם של שירים דומים שהופיעו באותה עת בעיתונות העברית של מזרח אירופה, וכן בולטת השפעתה של תנועת תחיית הלשון שמצאה ביטוי בעיתונים שונים דוגמת אלה של אליעזר בן־ יהודה, אשר פעולתו מרומזת כאן כנראה בתיבה נדיבים, המופיעה בשני השירים, המובאים כאן במלואם. שני הפיוטים הם שירים חרוזיים. הניקוד והעריכה נעשו על ידי, כמו בכל הקטעים שצוטטו כאן ובשירים שיובאו בנספח.

שיר 1: ״פיוט זה לילדים וילדות המנגנים בבית הספר להתלמד בהברות ומשקל הנגונים, בשירים וכלי זמר; והוא על יקרת השפה״.

1 שָׂפָה יָפָה, כְּפֶרָח גִּנָּה בְיָפְיֵךְ, / כְּנִצָנִים, כְּשׁוֹשָׁנִים מַחֲמַדִים:

                     בָּאֵל יוֹצְרֵך בִּטְחִי וַעֲדֹה עֶדְיֵך, / יְחַדְּשׁ שְׂשׂוֹנֵךְ כִּלְשׁוֹן

                    [לִמּוּדִים;

וּבְטֹח שִׁירָה בִלְשׁוֹן זָהָב בְּלֶחְיֵיך, / וְאַל יִהְיוּ עֵטֵי יָדֵך כְּבֵדִים;

וְּבנוֹת הַשִּׁיר יִטְעֲמוּ מָן מִפִּרְיֵיך, / עוֹמְדוֹת צְפוּפוֹת כִּפְנִינִים,

 [כִּצְמוּדִים;

5 בְּעֵזֶר נְדִיבִים, מַשְׁכִּיחֵי עָנְיֵךְ, / כִּימֵי אוֹרָה וְשִׂמְחָה לַיְּהוּדִים.

וּדְעִי כִּי יוֹצְרֵךְ יִשַׁלֵּם נִשְׁיֵך, / עֲדֵי הַיּוֹם צֵאתֵךְ מִבֵּית עֲבָדִים

 

שיר 2: ״פיוט אחר על השפה״.

1 עוּרִי, שְׂפַת אֱמֶת, שָׂפָה בְרוּרָה, / שָׂפָה בֵין הַשָׂפוֹת, מַה לָּךְ

 [נִרְדֶּמֶת ?

שׁוּבִי לִימֵי נְעוּרַיִךְ, הֲדוּרָה, / הִתְנוֹסְסִי, וְאַל תְּהִי נִכְלֶמֶת.

תָּחַת הֱיוֹת בְּחַיָּיתֵךְ צְרוּרָה, / תִּתְנַשְּׂאִי בְתוֹך עַמֵּךְ, נֶעֱצֶמֶת.

וּבְנוֹת הַשִּיר תּוֹךְ עֲלָמוֹת בְּשוּרָה, / כִּבְתוֹכֵךְ מַעֲשֵׂה רִקְמָה

 [נִקְסֶמֶת.

5 יְלָדָתֵךְ בֵּין נְבִיאִים נְצוּרָה; / בָּךְ נָאֲמוּ וְאַתְּ לָהֶם נוֹאֶמֶת.

 קוּמִי, אוֹרִי, פִּנַּת יִקְרַת כַּמְּנוֹרָה;/ בְּעֶזְרַת נְדִיביִם אַל לְך

 [נעלמתי

יֵשׁ תִקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ שְׁמוּרָה, / כִּימֵי מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר נֶחְתֶּמֶת

הערת המחבר : נקל להיווכח כאן, שלמרות השפעתו האפשרית של יוסף הלוי עולה כתיבתו של דוד אלקאים בהרבה על זו של קודמו. מלבד שירים אלה על השפה העברית כתב רד״א פיוט ארוך ״על הדקדוק״ העברי ובו נתן בחרוזים את כללי המבטא והטעם המסורתיים. ראה שירי דודים, עמי 237-235.

 

שירתו של ר׳ דוד אלקאים מדברת בעד עצמה. לא קם לפניו במרוקו – ולא בצפון־אפריקה בכלל – משורר שידמה לו בכושר ההתבטאות הלירית ובעצמת הביטוי שבתיאור רגשותיו וחוויותיו בשפה גמישה ואמינה. ברם עד כאן הוצגה בעיקר – ובקווים כלליים בלבד – יצירתו המקורית ביותר ביחס לרקע התרבותי־הרוחני שבו הוא חי ובו התחנך במוגאדור. בתחום זה של יצירתו הוא חושף את התלבטויותיו ואת רגעי התעלותו, את מבוכתו, את סערת נפשו, ולבסוף את התפכחותו משיכרון ההשכלה. ואגב כך הוא הראה, לגבי המתנסים בחוויה המשכילית, שסדנא דארעא חד הוא, במוגאדור או בליטא. תקופה זאת בחייו הייתה רוויה מתחים נפשיים וסיפוק רוחני ואינטלקטואלי רב. אך היא לא נמשכה כנראה יותר מכעשר שנים, וזאת הן מסיבות חברתיות־היסטוריות הקשורות לגורלה של יהדות מרוקו והן מסיבות אישיות שבהתפרקות חוג המשכילים עם פטירתו של ראש החבורה, יצחק בן יעיש הלוי. בזמן זה הלה ניסה יחד עם חברי חוגו להתאים את מודל ההשכלה המזרח־אירופי המתון לתנאים המקומיים שבהם הוא חי, בקהילה מלוכדת ובעלת מסורת ייחודית חזקה ובלתי מתפשרת. כך, למרות שקיעתו בתוך ספרות ההשכלה הייתה ונשארה מסגרת ההתייחסות התרבותית שלו היצירה התרבותית הערבית־המוסלמית המקומית, שבה קינא ואתה ניסה להתמודד, כמו שעשו משוררי תור הזהב בזמנם ועל פי כישוריהם. כשנדון בהמשך מחקר זה בכללים הפואטיים של יצירתו, נייחד מקום נכבד לסיגולו הווירטואוזי של משקל הקצידה לשירה העברית במרוקו, וניווכח לדעת שאימוצו של ז׳נר ספרותי ומוסיקלי זה זימן לידיו גם מכשיר פואטי גמיש וכובל בו בזמן וגם מפגש בין התרבות העברית, המסורתית והחדשה כולל יצירתו הוא, לבין התרבות הערבית־המוסלמית הסובבת. מפגש זה הוא אשר אפשר את פיתוחה של מסורת הפיוטים והבקשות שנקבעה בשיר ידידות, מסורת שהייתה גם מוסיקלית וגם טקסטואלית.

רבי דוד אלקיים-משורר ומשכיל – יוסף שטרית

רבי דוד אלקיים

אמנם קודם שנדון במקום אחר בפואטיקה המודעת והלא־מודעת של רד״א, נצטרך להציג את מכלול יצירתו השירית על תחומיה השונים, השירה התנ״כית על עלילותיה, השירה האירועית על ענייניה האישיים או הלאומיים, השירה האישית־ ההתנהגותית עם ביטוייה הליריים המובהקים, ושירת הגלות, הגאולה והמקדש על רמזיה לתנועה הציונית המתארגנת והמעוררת תקוות מחודשות. נראה אז שגם כאן ידע רד״א לברור את צורות הלשון ומבניה הקולעים והעשירים ביותר, וכן הצליח לבטא את עמדותיו ורגישותו בצורה האישית והכנה ביותר, וזאת בתחומים פיוטיים שהיוו לרוב את שגרת היצירה הפיוטית, במרוקו בפרט ובצפון־אפריקה בכלל, במשך מאות בשנים.

הערת המחבר : מאמר זה פורסם לראשונה באפריון 1 (אביב תשמ״ג), עמי 102-96, ויצא בצורה אחרת כמבוא לדיוואן של ר׳ דוד אלקאים, שירי דודים (מהדורת משפחת זעפרני), ירושלים תשמ״ג. כאן הוכנסו בו שינויים קלים לעדכון תאריכים ועניינים שונים. בין הפרסומים על ר׳ דוד אלקאים ושירתו שראו אור מאז שמאמר זה התפרסם לראשונה ראה חיבוריי: מודעות¡ מודרניות, עמי 46-43; ההשכלה: השירה העברית, עמי 212-207: שירת הפיוטים; וכן אלקיים, לשון הפיוט; הנ״ל, הפיוט על הדקדוק; בר־תקוה, מסורת וחידוש; חזן, לשון וסגנון; הנ״ל, השירה העברית, עמי 349-344; בן־סעדון, בחינות ספרותיות. מאמר מקיף ומסכם על אישיותו, יצירתו ופועלו של ר׳ דוד אלקאים יובא בתוך החיבור שבהכנה: י׳ שיטרית וד׳ שרוטר, מוגאדור-א־צוירה – דיוקנה של קהילה רבתי ביהדות מרוקו.

נספח א

נוסח המצבה שעל קברו של ר׳ דוד אלקאים במוגאדור (א־צוירה)

דרך כוכב מיעקב האי גברא רבא ויקירא

מרגניתא דלית בה טמי ילאה כל עט לתאר

מהלליו חכם עצום ורב שבעתים אז שר

 דוד את שירותיו במשקל במדה הלא הם

כתובים בספרו וקראם שירי דודים מעין

מתגבר בזוהר הקדוש וכתם פז ומקדש

מלך האיר לחברתו זכה וזיכה את הרבים

דודי נתץ ריחו בדקדוק לכל נתיבותיו ויהי

דוד לכל דרכיו משכיל בחכמה ובדעת

ובכל מלאכה חכמתו בנין  הוד וציוריו

כאיש מצור החכם השלם הזקן הכשר

כה״ר דוד אלקיים ז״ל

 נצר מגזע האריה הגדול הרב המופלא

וכבוד ה׳ מלא כמוהרר משה ושמעיה

בעל המחבר צוף דבש ותועפות ראם זלהה

ולמענו חרט איש יהודי את הטורים האלה

אן פנה דודי החכמה מר צורחת

חלף לבלי שוב במרום ירגיע

נסע לנוה שאנן קהלתינו נגרעת

איך אהובינו עדי עפר הגיע

עם בן יוחאי נשמתו שומחת

בעדן עדנים שמה ישתעשע

וישכב דוד עם אבותיו זקן ושבע ימים

יום ה׳ בש״ק עשרה לחדש ניסן

שנת צרתי בא סימן בישישים חכמה

ת׳נ׳צ׳ב׳ה׳

נוסח המצבה כטקסט רצוף וערוך

נוסח המצבה נרשם במוגאדור במסגרת משלחת מחקר ששהתה במרוקו בקיץ 1987 וכללה מלבדי את פרופ׳ משה בר־אשר מהאוניברסיטה העברית בירושלים ואת פרופ׳ יעקב בן טולילה מאוניברסיטת בן-גוריון בבאר־שבע. במסגרת סיורנו בבתי הקברות של קהילות רבות צילמנו ורשמנו כמאתיים מצבות. הנוסח מתפרסם כאן לראשונה באדיבות עמיתיי למשלחת.

 

התיבות המודגשות כתובות באותיות גדולות במצבה.

דרך כוכב מיעקב.1 האי גברא רבא ויקירא, מרגניתא דלית בה טמי,2 ילאה כל עט לתאר מהלליו: חכם עצום ורב שבעתים.3 אז שר דוד את שירותיו במשקל במדה,4

הלא הם כתובים בספרו, וקראם שירי דודים;5 מעין מתגבר6 בזוהר הקדוש7 וכתם פז8 ומקדש מלך.9 האיר לחברתו,10 זכה וזיכה את הרבים.11

דודי נתן ריחו12 בדקדוק לכל נתיבותיו.13 ויהי דוד לכל דרכיו משכיל14 בחכמה ובדעת ובכל מלאכה:15 חכמתו בנין הוד16 וציוריו כאיש מצוד.17

החכם השלם, הזקן הכשר, כה״ר [=כבוד הרב רבי] דוד אלקיים ז׳׳ל [־־־זכרו לברכה], נצר מגזע18 האריה הגדול הרב המופלא וכבוד ה׳ מלא,19 כמוהר״ר [־־־כבוד מורנו הרב רבי] משה ושמעיה,20 בעל המחבר צוף דבש ותועפות ראם21 זלה״ה [=זכרו לחיי העולם הבא].

מקורות וביאורים

1 – במדבר כד, ז.

2 – נוסחה בארמית: איש חשוב ויקר זה, מרגלית שאין בה דופי.

3 – על פי דברים כו, ה.

4 – רמז לשיריו השקולים על פי משקל ההברות ומשקל המלודיה של הלחן.

5 – הדיוואן של רד״א היה מוכן אצלו כבר עשרים שנה לפני מותו, כפי שצוין בהקדמה למהדורה הראשונה של שיר ידידות (ראה לעיל), ונשאר בכתיבת יד שנים רבות לאחר מכן עד להוצאתו לאור בשנת תשמ״ג.

6 – על פי אבות ב, י; כאן במובן של למדן שלא הפסיק לעיין בספרי הקבלה.

7 – רמז לבקיאותו של רד״א בספר הזוהר, דבר הבא לידי ביטוי גם באחדים משיריו, ובמיוחד שיריו התנ״כיים.

8 – כתם פז – חיבורו של ר׳ שמעון(בן) לביא (פאס-טריפולי, המאה ה־16). ראה עליו הוס, תורת הספירות.

9 – מקדש מלך – חיבורו של המקובל הנודע ר׳ שלום בוזגלו(מראכש-לונדון, המאה ה־18). ראה עליו חלמיש, המקובלים, עמי 228-227.

10 – הכוונה כנראה לחברת לומדי הזוהר והקבלה במוגאדור שהתקבצה סביבו בזקנותו, ולא לחברת המשכילים שבמסגרתה הוא פעל כשהיה צעיר.

11 – על פי אבות ה, יח.

12 – על פי שיר השירים א, יב! כאן במובן של יצירתו ופרי הגותו.

13 – רמז לבקיאותו של רד״א בתורת הדקדוק: ראה שירו על הדקדוק.

14 – על פי שמואל א יח, יד. רמז לפעילותו המשכילית של הנפטר ולא רק לכישוריו האינטלקטואליים.

15 – רמז למקצועות הרבים ולפעילותו האמנותית של רד״א.

16 – רמז, כנראה, לבניית הרהיטים, שבה יצאו לו מוניטין.

17 – אמנות הציור של הנפטר הייתה מן המפורסמות, הן ציור דיוקנאות והן ציור ועיטור של כתובות.

18 – נצר מגזע = צאצא.

19 – על פי שמות מ, לד-לה.

20 – ושמעיה – במובן של בן שמעיה, מן המילית הברברית -U, המציינת את יחס הקרבה בין בן לאב.

21 – ר׳ משה ן' שמעיה אלקאים חי במוגאדור במאה ה־19, ומבין שני חיבוריו המוזכרים כאן רק השני מזוהה עם שמו: החיבור תועפות ראם, הכולל דרושים ופירושים, הודפס בליוורנו בשנת תקפ׳׳ה.

ולמענו חרט איש יהודי את הטורים האלה.22 אן פנה דורי?23 החכמה מר צורחת.24 / חלף לבלי שוב, במרום ירגיע:25 נסע לנוה שאנן,26 קהלתינו נגרעת:27 / איך אהובינו עדי עפר הגיע.28 עם בן יוחאי29 נשמתו שומחת:30 / בעדן עדנים שמה ישתעשע.31

וישכב דוד עם אבותיו32 זקן ושבע ימים33 יום ה׳ בש״ק עשרה לחדש ניסן, שנת צרתי,34 בא סימן ״בישישים חכמה״.35

ת׳נ׳צ׳ב׳ה׳ [=תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים].

22 – כותב המצבה העדיף להישאר אנונימי, אף שכתב וחרת את אחת המצבות המעניינות ביותד בבית הקברות של מוגאדור. ייתכן שזהו ר׳ מ׳ סבאג שכתב וחרת את המצבה של ״שיך׳ דוד יפלח – שנפטר שלוש שנים לאחר מכן והיה בן דורו ובן חוגו של רד״א – וחתם את שמו עליה במפורש.

23 – על פי שיר השירים במקומות שונים.

24 – על פי צפניה א, יד. הכותב סבור, שאף החכמה מקוננת על הסתלקותו של איש חכם ברמתו של רד״א.

25 – בשמים תהיה מנוחתו.

26 – על פי ישעיה לג, כ, במובן של עולם שכולו מנוחה.

27 – קהילת מוגאדור מאבדת אבדה גדולה ונמצאת חסרה עם פטירתו של אחד מבניה הדגולים.

28 – על אף גילו המתקדם של רד״א הכה מותו בהלם את מכריו הרבים, שכן היה פעיל בעיסוקיו המגוונים עד לימיו האחרונים.

29 – הזכרת שמו של ר׳ שמעון בר יוחאי באה להדגיש את עיסוקו האינטנסיבי של רד״א בספר הזוהר. השימוש במילית בן במקום בר הנהוגה בא להדגיש את קרבתו של רד״א לקדוש.

30 – שומחת במקום שמחה מסיבות של חריזת המליצה.

31 – בעדן עדנים ־ בגן עדן תהיה מנוחתו.

32 – על פי מלכים א ב, י.

33 – על פי בראשית לה, כט ואיוב מב, יז: רמז לגילו המופלג של רד״א ביום מותו – למעלה משמונים שנה על פי כמעט כל העדויות שהצלחתי לאסוף.

34 – שנת צרתי – שנת ת״ש.

35 – בישישים חכמה – איוב יב, יב: רמז נוסף לגילו המופלג של רד״א בעת פטירתו, בשנת ת״ש.

שלושה שירים משכיליים-לאומיים לר׳ דוד אלקאים – יוסף שטרית – רבי דוד אלקיים-משורר ומשכיל

נספח ב

שלושה שירים משכיליים לאומיים לר׳ דוד אלקאיםאמרתי אחכמה

שלושת השירים התפרסמו לראשונה בצורתם זו במאמרי שיטרית, ההשכלה.

  • שיר על החכמה וההשכלה
  • שיר על קוצר השפה
  • שיר על פעמי הגאולה והציונות

 

שיר על החכמה וההשכלה

הכתובת: ״פיוט זה על החכמה ועל ההשכלה אשר מתהללת בפי המשכילים והחכמים ומתנוולת בין הטפשים, ובעת יטיף המשכיל דברים אמתיים, החכם משתעשע והטפש קורא אותו אפיקורוס או כופר״.

סי׳ [=סימן]: אני דוד קים. קד [=מנגינה ומשקל]: ״אמאלכי הוואך פנאני וסרא

פמוהזתי״(שירי דודים, עמי 166-164).

1 אָמַרְתִּי אֶחְכְּמָה בִגְלָלָהּ אַצְתִּי, / חֶמְדַּת לְבָבִי זַרְתִי, / אִשָּׁהּ בְּקִרְבִי

 [מִתְלַקַּחַת.

קָצוֹר קָצְרָה בִינָתִי וִידִיעָתִי, / קֶדֶם וְאָחוֹר רַצְתִּי, / אֵיזֶה הַדֶּרֶךְ אוֹר

 [זֹורַחַת.

כְּבוֹא עִיר מִקְלָט בוֹאִי בָהּ חָשַׁבִתִּי, / בִּקַּשְׁתִי וּמָצָאתִי, / לוּלֵא כִי

 [יַעְרָהּ עִיר נִדַחַת.

יוֹמָם וָלַיָּלה תוֹךְ יַעְרָהּ טָבַעְתִי, / אַךְ עֲרָפֶל הָחְתַּלְתִי; / תִּקְוָתִי בִי

 [רֶקָח מֶרְקַחַת.

לחרבא  

עָנָף עָרְכָה שָׁלְטָנִי בוֹ אָזַרְתִי בוֹ מִבְטָחִי,

עוֹז שַׂמְתִי חָכְמַת בַּת עַמִּי כְפוֹרַחַת.

מקורות וביאורים

1 – אמרתי… מתלקחת: המשורר מתאר את התלהבותו והתפעמותו הכפייתית כמעט מספרות החכמה וההשכלה, עד כי הפך עיסוק זה לעיסוקו הבלבדי; אמרתי אחכמה: על פי ״אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני״ (קהלת ז, כג): בגללה אצתי: השווה ״לא אצתי מרעה אחריך״ (ירמיה יז, טז); חמדת לבבי זרתי: כוונתו של המשורר כנראה להזנחתו הזמנית של לימוד התורה כדי להתמסר לספרות החכמה וההשכלה – על דרך ״רוחי זרה לאשתי״ (איוב יט, יז)! אשה בקרבי מתלקחת: על פי ״ואש מתלקחת בתוך הברד״ (שמות ט, כד).

2 – קצור קצרה… אור זורחת: חוסר הידיעה המלא שבו היה נתון כשהתחיל בעיסוקו גרם לו התרוצצות בלתי פוסקת להכרת הדרך שתוציא אותו מחשכת בורותו; קצור קצרה בינתי: על פי ״הקצור קצרה ידי מפדות ?״ (ישעיה נ, ב): קדם ואחור רצתי: על פי ״אחור וקדם צרתני״ (תהלים קלט, ה); איזה הדרך אור זורחת: על פי ״זרח בחשך אור לישרים״ (תהלים קיב, ד ) , ״וזרח בחשך אורך״ (ישעיה נח, י): איזה הדרך: על פי ״אי־זה הדרך ישכן אור״ (איוב לח, יט).

3 – כבוא עיר… עיר נדחת: ברוב התלהבותו חשב המשורר שהעיסוק בספרות החכמה וההשכלה יביא לו את השקט הנפשי שהוא ביקש בחיפושיו האינטלקטואליים, אך הייתה זאת אשליה בלבד, שכן ממדיה של החכמה רחבים והשגתה קשה ומייגעת: כבוא עיר מקלט: על פי ״לנוס אל עיר מקלטו״ (במדבר לה, לב): בקשתי ומצאתי: על דרך ״בקשתיו ולא מצאתיו״ (שיר השירים ג, א, ב), ״בקשתיהו ולא מצאתיהו״ (שם ה, ו).

4 – יומם ולילה… רקח מרקחת: למרות מאמציו הנמשכים והבלתי נלאים של המשורר לחדור לעולמה המפתה של החכמה ולשקוע בתוכו הוא נחל רק מבוכה ומפח נפש: תוך יערה טבעתי: על דרך ״ויטבל אותה ביערת דבש״ (שמואל א יד, פז): אך ערפל החתלת׳: על פי ״ענן לבושו וערפל חתולתו״ (איוב לח, ט) רקח מרקחת: על פי ״רקח מרקחת מעשה רקח״ (שמות ל, כה). רפרן: ענף ערכה… כפורחת: עם ישראל פיתח תחום אינטלקטואלי חדש, שהמשורר התמסר לו כל כולו, נתן אותו בראש כל מעייניו וחשב אותו למקור כוח הולך ומתגבר: בו אזרתי: החזקתי והתחזקתי, על דרך ״לבש ה׳ עז התאזר״ (תהלים צג, א); בו מבטחי: על פי ״ביראת ה׳ מבטח עז״ (משלי יד, כר); כפורחת: על פי ״והיא כפרחת עלתה נצה״ (בראשית מ, י).

המשך………

יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו-רבי דוד אלקאים- יוסף שטרית

נספח ב

שלושה שירים משכיליים לאומיים לר׳ דוד אלקאים

שלושת השירים התפרסמו לראשונה בצורתם זו במאמרי שיטרית, ההשכלה.

  • שיר על החכמה וההשכלה
  • שיר על קוצר השפה
  • שיר על פעמי הגאולה והציונות

 

שיר על החכמה וההשכלה

פרק ראשון של השיר…המשך יבוא

הכתובת: ״פיוט זה על החכמה ועל ההשכלה אשר מתהללת בפי המשכילים והחכמים ומתנוולת בין הטפשים, ובעת יטיף המשכיל דברים אמתיים, החכם משתעשע והטפש קורא אותו אפיקורוס או כופר״.

סי׳ [=סימן]: אני דוד קים. קד [=מנגינה ומשקל]: ״אמאלכי הוואך פנאני וסרא

פמוהזתי״ (שירי דודים, עמי 166-164).

1 אָמַרְתִּי אֶחְכְּמָה בִגְלָלָהּ אַצְתִּי, / חֶמְדַּת לְבָבִי זַרְתִי, / אִשָּׁהּ בְּקִרְבִי

 [מִתְלַקַּחַת.

קָצוֹר קָצְרָה בִינָתִי וִידִיעָתִי, / קֶדֶם וְאָחוֹר רַצְתִּי, / אֵיזֶה הַדֶּרֶךְ אוֹר

 [זֹורַחַת.

כְּבוֹא עִיר מִקְלָט בוֹאִי בָהּ חָשַׁבִתִּי, / בִּקַּשְׁתִי וּמָצָאתִי, / לוּלֵא כִי

 [יַעְרָהּ עִיר נִדַחַת.

יוֹמָם וָלַיָּלה תוֹךְ יַעְרָהּ טָבַעְתִי, / אַךְ עֲרָפֶל הָחְתַּלְתִי; / תִּקְוָתִי בִי

 [רֶקָח מֶרְקַחַת.

לחרבא  

עָנָף עָרְכָה שָׁלְטָנִי בוֹ אָזַרְתִי בוֹ מִבְטָחִי,

עוֹז שַׂמְתִי חָכְמַת בַּת עַמִּי כְפוֹרַחַת.

מקורות וביאורים

1 – אמרתי… מתלקחת: המשורר מתאר את התלהבותו והתפעמותו הכפייתית כמעט מספרות החכמה וההשכלה, עד כי הפך עיסוק זה לעיסוקו הבלבדי; אמרתי אחכמה: על פי ״אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני״ (קהלת ז, כג): בגללה אצתי: השווה ״לא אצתי מרעה אחריך״ (ירמיה יז, טז); חמדת לבבי זרתי: כוונתו של המשורר כנראה להזנחתו הזמנית של לימוד התורה כדי להתמסר לספרות החכמה וההשכלה – על דרך ״רוחי זרה לאשתי״ (איוב יט, יז)! אשה בקרבי מתלקחת: על פי ״ואש מתלקחת בתוך הברד״ (שמות ט, כד).

2 – קצור קצרה… אור זורחת: חוסר הידיעה המלא שבו היה נתון כשהתחיל בעיסוקו גרם לו התרוצצות בלתי פוסקת להכרת הדרך שתוציא אותו מחשכת בורותו; קצור קצרה בינתי: על פי ״הקצור קצרה ידי מפדות ?״ (ישעיה נ, ב): קדם ואחור רצתי: על פי ״אחור וקדם צרתני״ (תהלים קלט, ה); איזה הדרך אור זורחת: על פי ״זרח בחשך אור לישרים״ (תהלים קיב, ד ) , ״וזרח בחשך אורך״ (ישעיה נח, י): איזה הדרך: על פי ״אי־זה הדרך ישכן אור״ (איוב לח, יט).

3 – כבוא עיר… עיר נדחת: ברוב התלהבותו חשב המשורר שהעיסוק בספרות החכמה וההשכלה יביא לו את השקט הנפשי שהוא ביקש בחיפושיו האינטלקטואליים, אך הייתה זאת אשליה בלבד, שכן ממדיה של החכמה רחבים והשגתה קשה ומייגעת: כבוא עיר מקלט: על פי ״לנוס אל עיר מקלטו״ (במדבר לה, לב): בקשתי ומצאתי: על דרך ״בקשתיו ולא מצאתיו״ (שיר השירים ג, א, ב), ״בקשתיהו ולא מצאתיהו״ (שם ה, ו).

4 – יומם ולילה… רקח מרקחת: למרות מאמציו הנמשכים והבלתי נלאים של המשורר לחדור לעולמה המפתה של החכמה ולשקוע בתוכו הוא נחל רק מבוכה ומפח נפש: תוך יערה טבעתי: על דרך ״ויטבל אותה ביערת דבש״ (שמואל א יד, פז): אך ערפל החתלת׳: על פי ״ענן לבושו וערפל חתולתו״ (איוב לח, ט) רקח מרקחת: על פי ״רקח מרקחת מעשה רקח״ (שמות ל, כה). רפרן: ענף ערכה… כפורחת: עם ישראל פיתח תחום אינטלקטואלי חדש, שהמשורר התמסר לו כל כולו, נתן אותו בראש כל מעייניו וחשב אותו למקור כוח הולך ומתגבר: בו אזרתי: החזקתי והתחזקתי, על דרך ״לבש ה׳ עז התאזר״ (תהלים צג, א); בו מבטחי: על פי ״ביראת ה׳ מבטח עז״ (משלי יד, כר); כפורחת: על פי ״והיא כפרחת עלתה נצה״ (בראשית מ, י).

נֵר צֶדֶק לְעֻומָּתִי / בְּעֵת נִדְרֶשֶׁת,

תּוֹרֶה דֶרֶךְ חֶשְׁכָּתִי, / כֹּחַ לוֹבֶשֶׁת.

תָּגֵן לִי וְּלְחַטָּאתִי, / חִישׁ מְקוֹשֶׁשֶת.

יוֹמִי וְלֵילִי טִפַחְתִּי רִבִּיתִי, / כְּשׁוֹשַנָּה יָרַחְתִי; / קראתיה לב מְשַׂמַּחַת. נפשי ממרבית אהבתהּ נַחֲלֵיתִי, / עֲלֵי עַרְשִׂי נרדמתי, / כָּלְתָה רוחי

 [רַבָּה נִזְנַחַת.

10 ואם רחוקה היא בָה הִתְבוֹנַנְתִי, / אָז רָבְתָה מְבוּכָתִי: / מְקוֹר הָבֵין

 [אַיֵּה לָקַחַת

מקורות וביאורים

נר צדק לעומתי: על פי ״נר לרגלי דבריך״ (תהלים קיט, קה)! בעת נדרשת: על פי ״ונתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה״ (קהלת א, יג).

תורה דרך חשכתי: על פי ״יהי דרכם חשך וחלקלקות״ (תהלים לה, ו): כח לובשת: על דרך ״צדק לבשתי וילבשני״ (איוב כט, יד), ״והוד והדר תלבש״ (איוב מ, י).

תגן ל׳ ולחטאת׳: תגן עלי מפני חטאי ופשעי, כנראה על פי ״ונסלח לו מחטאתו אשר חטא״ (ויקרא יט, כב): חיש מקוששת: צירוף קשה להבנה – אולי: החכמה גורמת להשגה מהירה של תוצאות, כמקושש המיומן, או: אוספת אליה חיש מהר.

יומי ולילי… לב משמחת: המשורר מתאר את התעסקותו המוגברת בחכמה ובהשכלה, שהגיעה כמעט לידי התמכּרות; יומי ולילי: על פי ״ויום ולילה לא ישבתו״ (בראשית ח, כב); טפחת׳ רביתי: על פי ״אשר טפחתי ורביתי״ (איכה ב, כב); כשושנה ירחתי: הדפתי ריח כשושנה, היינו קרנתי מאושר; ירחתי במקום ״הרחתי״ ־ מחידושיו של רד״א, על פי ״אם ה׳ הסיתך בי ירח מנחה״(שמואל א כו, יט); קראתיה לב משמחת: על דרך ״ויין ישמח לבב אנוש״(תהלים קד, טו) ועל פי ״אהב חכמה ישמח אביו״(משלי כט, ג), ״חכם בני ושמח לבי״(משלי כז, יא).

נפשי… רבה נזנחת: העיסוק בחכמה ובהשכלה ריתק אותו כל כך, עד שזה השפיע לרעה על בריאותו: נפשי… נחליתי: על דרך ״ואני דניאל נהייתי ונחליתי ימים״(דניאל ח, כז): גוף ראשון במקום גוף שלישי לאחר ״נפשי״ – על דרך ״נפשי אויתך בלילה״(ישעיה כו, ט), ״נפשי בתוך לבאים אשכבה״(תהלים נז, ז); ממרבית: מרוב, על פי ״לא הגד לי חצי מרבית חכמתך״(דברי הימים ב ט, ו); עלי ערש׳ נרדמתי: על דרך ״בדמעתי ערשי אמסה״(תהלים ו, ז): כלתה רוחי: על פי ״מהר ענני כלתה רוחי״ (תהלים קמג, ז), ״נכספה גם כלתה נפשי״ (שם פד, ג): רבה נזנחת: על פי ״למה ה׳ תזנח נפשי״ (תהלים פח, טו), ״ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה״(איכה ג, יז).

ואם רחוקה… איה לקחת: אולם ככל שהעמיק המשורר לחדור לעומקן ולפשרן של החכמות החדשות, כן רבו תסכוליו והתלבטויותיו: ואם רחוקה היא: על פי ״אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני״(קהלת ז, כג): בה התבוננתי: על פי ״התבוננת עד רחבי ארץ״(איוב לח, יח): מקור הבין איה לקחת: על דרך ״והמה רעים לא ידעו הבין״(ישעיה נו, יא).

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 95 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

דצמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« נוב    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31