מורשת יהדות מרוקו

"ואתה תצוה את בני ישראל,

ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור,

להעלות – נר תמיד" (שמות כז, כ).

 נ-ר  ת-מ-י-ד – אותו נדליק  ל-ת-מ-י-ד – בבית המקדש השלישי.

ת-צ-ו-ה {נוטריקון}: צ'עקת ה'דל ת'קשיב ו'תושיע.

עלינו לזעוק לאבינו שבשמים שיגאלנו, ויקים מקדשנו,

יצליח את חיילינו, ויפדה את חטופינו.

 

"ואתה תצוה. משה רבנו – גואל ראשון וגואל אחרון"

 (רבנו-אור-החיים-הק'. מט י)

 

מ-ש-ה = "מ'ה ש'היה ה'וא ש'יהיה"

 (רבנו-אור-החיים-הק'. קהלת א' ט').

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

בתחילת פרשת "תצוה", הקב"ה מצווה את משה רבנו כמה ציווים:

תרומת "שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" (שמ' כז, כ), עשיית "בגדי קודש לאהרון {ובניו} לכבוד ולתפארת" (שמ' כח, ב), הקדשת הכהנים "וקידשת אותם, וכהנו לי" (שמ' כח, מא), וחותמת ב"מזבח מקטר קטורת" (שמ' ל, א). דבר כשלעצמו תמוה, היות ומקומו של מזבח הקטורת הוא בפרשת "תרומה" עם שלחן לחם הפנים ומנורת הזהב, המוצבים בקודש. לכן, מזבח הקטורת היה צריך להיות מוזכר שם, ולא בסוף פרשתנו – "תצוה".

כל הציווים הנ"ל, מהווים המשך לארון הברית, הכפורת והכרובים, שלחן לחם הפנים ומנורת הזהב, מזבח העולה, יריעות המשכן וקרשיו, בריחיו ואדניו, עליהם למדנו בפרשה הקודמת "תרומה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל שלש שאלות על השימוש בביטוי "ואתה תצוה", הפותח את פרשתנו:

"למה הוצרך לומר 'ואתה', אחר שעמו היה מדבר"? הרי פרשת "תצוה" מהווה המשך לפרשת "תרומה".

"עוד, למה אמר 'תצוה', ולא צו", כמו בתחילת פרשת "צו" – "צו את אהרן ואת בניו לאמר" (ויקרא ו, ב).

"עוד, למה אמר לשון ציווי? {הרי} בפרשת תרומה, התורה השתמשה בביטוי "ויקחו לי תרומה".

 

לשאלה הראשונה, מדוע נאמר הביטוי "ואתה", עונה רבנו: "ואולי, כי לצד שהדבר אינו מן המוסר לצוות ה' שידליקו נרות בבית ה' אשר ממנו תצא אורה… אשר על כן, אמר למשה כי מצוה זו, לא יאמרנה לישראל על פי ה', אלא הוא יצווה. פירוש מפי עצמו, שינהגו כבוד זה, להביא שמן להדליק – ולזה אמר 'ואתה'…", כלשון קדשו.

כלומר, הקב"ה "המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים, ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית", היתכן שיצטרך מנורה בביתו – בית מקדשו. לכן השתמש בביטוי "ואתה", כאילו המבקש הוא משה רבנו ולא ה'.

 

לשאלה השניה, מדוע השתמשה התורה בביטוי "תצוה", משיב רבנו: משה רבנו בהיותו צדיק יסוד עולם העושה את מצות רבו בזריזות ובהתלהבות, עוד עשוי היה "שיעשה הוא כל הנדבר אליו. ויביא כל הנדבה של המשכן, לצד התלהבותו בעבודת ה', גם יעשה מלאכת המשכן ועבודתו, לזה אמר אליו תצוה" כדברי קדשו.

כלומר, התפקיד של משה יהיה לצוות ולפקד על ביצוע מלאכת המשכן. וכדברי רבנו בהמשך: "לזה אמר אליו 'ואתה תצוה'. פירוש: מה שיש לך מהיתרון על כל ישראל – אינו אלא מה שתצוה אותם…". לכן נאמר "תצוה" ולא "צו".

גם תרגום אונקלוס מתרגם: "ואתה תצוה – ואת תפקד ית בני ישראל".

 

רבנו מעלה עוד תשובה במשמעות הביטוי "תצוה", ולהלן דברי קדשו: "בירר ה' למשה את המלכות, והמליכו על ישראל. והוא אומרו, תצוה את בני ישראל, על דרך אומרו "ויצוני ה' לנגיד על עמו" (שמ"א יג יד)… כאן ייחד משה למלכות ישראל, ואהרן כהן. ואולי כי לזה התכוון מה שאמר הכתוב: 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש': ממלכת – חוזר אל משה. כהנים – אהרן. גוי קדוש – אלו הלווים". כלומר, היות ואהרן ובניו נבחרים לכהונה ככתוב: "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו" (שמ' עח, א), לכן בחר במשה כמלך, דבר הרמוז במילה "תצוה".

מדרש תנחומא (תצווה ו'). "אמר ליה הקב"ה למשה: מלך עשיתיך, גזור = תצווה עליהם והם עושים, כדברי שמואל אל שאול לאחר שהקריב את הקרבן, בטרם הגיע שמואל (א', יג יד'): "ויצווהו ה' לנגיד על עמו", וכן לעיל (שמ', ו' יג'): "ויצוום אל בני ישראל". כלומר, הביטוי "לצוות" הוא בבחינת מלך, כך שמשה רבנו היה ויהיה מלך המשיח על עם ישראל.

 

רבנו-אור-החיים-הק':

"ואתה תצוה" – לזמן עתיד = בגאולה האחרונה.

 בחסדי ה', את ניצניה זוכים לראות

 

 

"לכל תלמיד חכם,

יש ניצוץ מנשמת משה רבנו"

(רבנו-אור-החיים-הק' שמ' כז ב).

 

"כי בכל צדיק וחכם, מתפשט ניצוץ משה רבנו ע"ה כשעוסק בתורה,

 ועוזרו לכוון אל האמת".

 (המקובל האלוקי רבי שלום בוזגלו, בעל "כיסא מלך" על תיקוני הזהר קי"ב ע"א).

 

בתיקוני הזהר (קיב ע"א) נאמר: "אתפשטותיה דמשה בכל דרא ודרא, בכל צדיק וחכם דאיתעסק באורייתא".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שלכל תלמיד חכם יש ניצוץ מנשמת משה רבנו, ולכן היו חכמים בגמרא שכינו איש את רעהו: "משה – שפיר קאמרת". וכדברי קדשו: "ואולי, שירמוז באומרו 'תצוה', על דרך אומרם ז"ל: כי כל תלמיד חכם יש לו ניצוץ מנשמת משה רבנו (חולין צג, ע"א). ולזה רז"ל היו קוראים זה לזה משה – כי הוא זה המדבר, בבחינת נפש הלומדת תורה. והוא אומרו 'ואתה תצוה' – על דרך אומרו 'כי מלאכיו יצוה לך' – שהוא לשון צוותא, ליווי לאיש ישראל הנכבדים…". לכן בחר הכתוב לקשור את זה במצות שמן למאור המסמל את התורה.

פועל יוצא מדברי קדשו: ניצוץ ממשה רבנו, מצטוות ומתלווה אלינו – לומדי התורה.

 

המקובל האלקי רבנו אברהם אזולאי – מראשי מקובלי חברון, אליה עלה מפס שבמרוקו, כתב בספרו הקבלי "חסד לאברהם" הדן בעקרונות הקבלה (מעין שני נהר לז'):

"אור התורה המאיר בתלמידי חכמים אפילו בדורות הללו – הוא אור תורת משה רבנו, ולכן קוראים אותו רבנו".

 

רבנו שלום בוזגלו  – מגדולי המקובלים בכלל ומקובלי מרוקו בפרט, כותב בספרו: "כיסא מלך" על תיקוני הזוהר: "כי בכל צדיק וחכם מתפשט ניצוץ משה רבנו ע"ה שעוסק בתורה – ועוזרו לכוון אל האמת (קיב' ע"א).

רבי שלום בוזגלו כתב בנוסף ל"כיסא מלך" על תיקוני הזהר, גם "מקדש מלך" על הזהר, "הדרת מלך" על כל מאמרי הזהר העמוקים וכו'. רבנו שימש כאב"ד במראקש שבמרוקו ובלונדון, שם נפטר ביום ח"י אייר {ל"ג בעומר} תק"ם {1780}.

 

רבנו שלום בוזגלו – היה תלמידם של המקובלים האלוקיים רבי אברהם אזולאי בעל ה"חסד לאברהם", ורבי חיים בן עטר ע"ה, הסבא של רבנו-אוה"ח-הק'.

רבנו כותב שזכה ללמוד אצלו גם אחרי מותו. וכך הוא כותב: "בליל מוצש"ק כ"ב לחודש תמוז… קבעתי משנתי בקונטרס זה וישנתי מתוך הלימוד, ואראה בחלומי והנה לנגדי החכם המפורסם בחכמה ובחסידות ומופלג בזקנה כמוהר"א חיים ן' עטר זללה"ה, זקנו של ר' חיים בן עטר שנקבר בירושלים תובב"א…

 והיה מראה לי בחלום ספר שהיה כתוב בו 'ספירת המלכות שיעש לה ארגמ"ן ואמר לי… ואיקץ וכתבתיו למזכרת".

 

החיד"א – מצאצאי רבי אברהם אזולאי, מזכירו בפירושו לזהר "ניצוצי אור", למעלה משלוש מאות פעמים.

בהסכמות לספריו, הוא זכה להכרה כאחד הגדולים מצד רבני מרוקו, אמסטרדם, לונדון, טבריה – ספרדים כאשכנזים.

 

 

מדוע גלותנו האחרונה,

מתארכת למעלה מאלפיים שנה?

 

רבי יצחק: גלות אדום מתאחרת – בגלל ביטול תורה (זוהר חדש, בר' טו ע"א).

"כל עוד אין עוסקים בתורה ובמצוות –

אין משה רבנו חפץ לגאול עם של בטלנים מהתורה…

            כי הוא ימלוך עלינו לעתיד" (רבנו אוה"ח הק', שמות כז, כ).

 

"ויקחו אליך שמן זית זך – כתית למאור".

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע נאמרה המילה "אליך", הרי את השמן מנדבים למשכן, ולא למשה רבנו?

רבנו מביא את דברי רב ששת המסביר בגמרא (שבת כב ע"ב) מה היא מטרת הדלקת המנורה בבית המקדש, לאור הכתוב 'מחוץ לפרוכת העדות יערוך': וכך דברי קדשו: "וכי לאורה הוא צריך. והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר, לא הלכו אלא לאורו; אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל".

מאי 'עדות', אמר רב: זה נר מערבי שנותן בה שמן כמות חברותיה, וממנה היה מדליק, ובה היה מסיים". כלומר, להראות את הנס היום יומי של הנר המערבי שלא נכבה, למרות שהכהן שם בו את אותה כמות שמן ששם בשאר הנרות, ובכך יתחזק מעמדו של משה רבנו גם בקרב ליצני הדור שלא האמינו שהשכינה תשרה בתחתונים. לכן נאמר לו "ויקחו אליך". רבנו חותם את דבריו כך: "כי לזה נתכוון באומרו 'ואתה תצוה', לומר שלא יחוס שלא יאמנו דבריו, להיות הדבר תמוה שידור אל עליון בתחתונים… וא"ת ומנין יצדיקו – 'ויקחו אליך'. פירוש – בדבר הזה יש לך חיזוק…".

 כלומר, הנס בנר המערבי, מוכיח ש"אל עליון דר בתחתונים", כדברי קדשו.

 

הרמב"ן אומר שנסים רבים נעשו במקדש, אבל נבחר דווקא נס השמן, היות והוא מלווה את עם ישראל גם אחרי החורבן ע"י נס חנוכה, ואותו אנו ממשיכים לזכור מידי שנה בשנה בחג האורים –  חנוכה.

 

הזוהר הק' נותן לנו טעם להתמשכות גלות אדום: רבי יוסי בר חלפתא שאל את רבי יצחק: מדוע הגלות האחרונה מתארכת? ענה לו: "לא אתארך אלא על ביטול אורייתא, וכך שמעתי מרב המנונא סבא: "תלתא גלותא גלו ישראל וחזרו בזכות האבות, גלות רביעית בזכות – משה רבנו (זוהר חדש. בר' טו ע"א).

כלומר, שלש הגאולות הראשונות של עם ישראל היו בזכות אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב, ואילו מהגלות האחרונה גלות אדום בה אנו שרויים, ניגאל רק בזכות לימוד התורה שניתנה לנו באמצעות משה רבנו ע"ה.

מ-ש-ה = "מה שהיה הוא שיהיה" (קהלת א' ט'). 

תפילה לבורא עולם שאיר את עינינו בתורה, ובכך נזכה לקבל את גואלנו הראשון והאחרון – משה רבנו – רעיא מהימנא.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצוות – אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מהתורה, וזה הוא שרמז הכתוב כאן באומרו: ואתה תצווה את בני ישראל – על דרך "כי מלאכיו יצווה לך",

תצווה – מלשון צוותא, צוות שמתלווה ומצטוות לצדיק.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהמשך: "או על דרך אומרם ז"ל, אין צו אלא מלכות, כי הוא {משה רבנו} ימלוך עלינו לעתיד, ותנאי הוא הדבר שיעסקו ישראל בתורה. וזה הוא אומרו: 'ויקחו אליך שמן זית זך', ירמוז אל התורה שנמשלה לשמן. מה השמן מאיר לעולם, כך התורה. והם דברי הזוהר שכתבנו בסמוך. ודקדק לומר זך, שצריכים לעסוק בתורה לשמה בלי שמרים, שהם לקנטר ח"ו, או להתגדל וכו'.

ואמר עוד "כתית", פירוש שצריכים לעסוק בתורה ולכתת גופם וכוחם, על דרך אומרו "זאת התורה, אדם כי ימות באהל" (במ', יט, יד). וכבר כתבתי ענין זה בחפצי" = {"חפץ ה'" הוא ספרו של רבנו-אוה"ח-הק' על הגמרא}.

וכך עולה מדבריו ב"חפץ ה': המיימינים הם תלמידי חכמים הלומדים תורה מתוך עיון וטורח כדי לברר את טעמי הוראות התורה, כמו אדם העושה מלאכה ביד ימינו שהיא מיומנת ובעלת עוצמה. וזה בניגוד ל"משמאילים בה" הלומדים תורה מבלי לטרוח להבין כל פרט. כך מפרש רבא בר רב שילא, ויש אומרים רב יוסף בר חמא בשם רב ששת את הפסוק: "אורך ימים בימינה, ובשמאלה עושר וכבוד" (משלי ג, טו). יוצא לפי הפירוש הנ"ל, המיימינים הם אלה הלומדים תורה מתוך עמל רב, וזוכים לאורך ימים… וכל שכן לעושר וכבוד, ואילו הלומדים מתוך עצלות, זוכים רק לעושר, ונקראים המשמילים. (רבנו-אוה"ח-הק' "חפץ ה'. שבת סג ע"א).  לכן, התורה משתמשת כאן בביטוי "כתית" – לכתת את כוחו ואונו של הלומד ,עד שיבין את התורה.  

 גם לפי פשט הפסוק עולה, המיימינים – הם אלה שלאחר לימודם, מסתכלים ימינה כדי לדעת מה הספיקו ללמוד. לעומת זאת, המשמילים – אלה העצלנים המסתכלים שמאלה לראות כמה נשאר להם לסיים, כמקובל אצל ילדים

 

"כתית למאור – להעלות נר תמיד" (שמות כז כ).

"וחייב כל ישראל לבקש מאת ה' יתברך על השכינה שהיא בגלות…

 שהשכינה היא מן האור הגדול של בורא עולם"

 ("מאור החיים" לרבי משה פרנקו, תלמיד רבנו-אור-החיים-הק').

 

תפילה רבנו "אור החיים" הק' על גאולת השכינה:

"יהי רצון מלפניך אבינו מלכנו ידידות אור נפשנו, רוחנו ונשמתנו.

למען בריתך אשר כרת לשלוש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם מלפניך,

 זכור אהבתנו וחיבתנו, והשב שכינתך לבית קודשנו להשתעשע בנו כימי קדם.

 

כי קשה פרידתך ממנו כפרידת נפשנו מרוחנו.

 המו מעינו וכלתה נפשנו אל גאולת שכינתך,

 ודבק נפשנו באהבתך הנעימה והעריבה על נפשנו, רוחנו ונשמתנו,

וייעול מלכנו בהיכלא אמן כן יהי רצון".

 

הביטוי "כתית למאור" רומז לבית המקדש השלישי בו נעלה את נר התמיד לתמיד. שלא כמו בית ראשון ושני שנכתשו ע"י הבבלים והרומאים, והרמוזים במילה "כתית".

"כת" = 420 שנים – תקופת בית המקדש השני. "תי" = 410 שנים – תקופת בית המקדש הראשון.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הביטוי "למאור" – כי יכוון בשמן זית להאיר למאור ולייחדו במכוון". הכוונה לקב"ה שגלה עם עמ"י כדברי רבי שמעון בר יוחאי: "ושב יהוה אלהיך את שבותך" (דב' ל, ג) – בוא וראה כמה חביבים ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שגלו שכינה עמהם… ואף כשעתידים להיגאל, שכינה עמהם" (מגילה כט ע"א).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: שבזמן הגלות, נחשך מאור הלבנה שנקראת המאור הקטן, ונפרד אלוף ממנה, ושפחה תירש גבירתה. ולזה יצוו, כי יכוון בשמן זית להאיר למאור, ולייחדו במכוון. גם יכוון אל המאור הגדול".

על הפס' האחרון בסוף פרשת אחרי מות: "ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחוקות התועבות… ולא תטמאו בהם אני יהוה אלהיכם" (ויקרא יח ל) אומר רבנו-אור-החיים-הק': "כי התיעוב בכל מציאות שיהיה – יפעיל פירוד בין ישראל ובין השכינה. שאין שכינה שורה אלא על המושלל מהכיעור ההוא – וקדוש יאמר לו, כל הכתוב לחיים".

 

מה משמעות השכינה

 

 הביטוי שכינה, הוזכר לעיל ע"י הרשב"י : "בכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם", דורש הסבר. על כך אומר רבי משה פרנקו בשם רבו רבנו-אור-החיים-הק' בספרו "מאור החיים" עמ' יח:

"וחייב כל ישראל לבקש מאת ה' ית' על השכינה שהיא בגלות. וכדי שכל אדם יבין מה היא השכינה, אכתוב בקונטרסי הזה מה ששמעתי מפי מורי רבי חיים אבן עטר בעת שפירש זה הפירוש, באופן זה ידעו אוהבי ידידי – שהשכינה היא מן האור הגדול של בורא עולם, והוא מכסה כבודו, שמשם באות כל הנשמות הבאות בזה העולם. והאור הזה שיש עמנו בגלות המר והנמהר, ומכוחו הוא שאנו יכולים לסבול. וזו הארה עצמה, באה בכל יום ומשתחווה לבוראה, ובוכה ומיללת בעדינו: יהי רצון שתשמע תפילתנו…". יוצא שהשכינה היא, בבחינת הגילוי הגבוה של הקב"ה בעולם.

 

המקובל הרה"צ הרב יהודה פתייה ע"ה כותב בספרו (מנחת יהודה, עמ' 73-74): "… כי הקב"ה נקרא "שמש", כמו שנאמר "כי שמש ומגן יהוה אלהים" (תהלים  פד, יב), והוא רוכב שמים, כמו שנאמר "רוכב שמים בעזרך" (דב' לג, כו). זריחת אורו בארץ מתחת, כי "מלוא כל הארץ כבודו" (ישעיה ו, ג). ולאותה הזריחה של אורו שבארץ, קוראים רבותינו ז"ל בשם "שכינה", על שם שהיא שוכנת למטה בין ישראל, כמו שנאמר, "כי אני יהוה שוכן בתוך בני ישראל" (במ' לה, לד), וכן "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח).

כמו שהעננים בשמים מסתירים את אור השמש, כך עוונותינו מסתירים ומפרידים בינינו לקב"ה, בבחינת הכתוב: "כי אם עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם" (ישעיה נט, ב).

לאור זאת, הרב פתייה מסביר את הצורך באמירת "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" לפני קיום כל מצוה: ע"י קיום המצוה, אנו מתפללים ששם הוי-ה ברוך הוא ישתלם, ויתייחדו שתי אותיות י"ה עם שתי אותיות ו"ה, החסרות מהשם הוי-ה במלחמת עמלק, בבחינת הכתוב: "כי יד על כס י"ה, מלחמה ליהוה בעמלק" (שמ' יז, טז), ויהיה ה' שלם. לכן אנו נוהגים לקרוא "לשם יחוד", כדי שלא יהיה פירוד, וכך תפילתנו תתקבל ברצון בפני בורא עולם.

 

"ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו…

 ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך –

לכבוד ולתפארת" (שמות כח א – ב).

"חייב אדם לברך על הרעה, כשם  שמברך על הטובה" (ברכות נד, ע"א).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע הכתוב השתמש בביטויים: "ואתה, הקרב, אליך"? הרי מדובר במינוי אהרן ובניו לכהונה, כך שהיה יכול לכתוב: "תמנה את אהרן ובניו לכהנים". כ"כ, מדוע ציין שהבגדים "לכבוד ולתפארת".

רבנו מסביר ע"פ מדרש (שמואל רבה ד, ג) שהכהונה הייתה צריכה להיות נחלתו של משה רבנו וזרעו ככתוב: "למשה היה למנה" (ויקרא ח כט), ואילו אהרן, היה צריך להיות לוי ככתוב: "הלא אהרון אחיך הלוי" (שמ' ד, יד). משה רבנו סירב לקבל את השליחות, ואמר לה': "שלח נא ביד תשלח". בעצם, משה ביצע את השליחות בהתחלה בעל כורחו.

כעת, הגיע זמן ביצוע העונש בו אהרן הלוי מתמנה להיות כהן במקום משה.

 

 הקב"ה אומר למשה לבצע את המינוי מתוך שמחה, ולקרב את אהרן, ולכן השימוש בביטוי "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך" – עליך לקרב אותו מתוך שמחה, ואף לעשות לו בגדים מיוחדים "לכבוד ולתפארת" דבר המבטא שמחה. וכד"ק: "לזה אמר לו בשעת מעשה, 'ואתה'. פירוש לא לצד שאני מצווך לבד, אלא גם אתה מצד עצמך הקרב את אהרן אחיך מצד עצמך, ותעשה הדבר כאילו אתה חפץ בו. כי זה לך במקום קרבן לכפרה, על אשר העזת פניך לפני ה'".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שכאשר האדם חוטא, מתרחק ענף אחד משרש נשמתו, כפי שקרה למשה רבנו כאשר סירב לשליחות, גם אם זה היה מתוך ענוה. כעת, הקב"ה אומר לו: "הקרב אליך את אהרן אחיך". כלומר, כעת זמן תיקון החטא ההוא, ע"י מינוי אהרן במקומו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מעיד על עצמו שבעקבות האירוע הזה, הוא מבין את דברי הגמרא: "חייב אדם לברך על הרעה, כשם  שמברך על הטובה" (ברכות נד, ע"א). רבנו אומר שהייסורים מקרבים את ענפי הנשמה.

 משה רבנו הפנים את הנושא, ועשה את הכל מתוך שמחה.

 

 

"ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך – לכבוד ולתפארת" (שמות כח, ב).

אורות רוחניים – בקעו מבגדי הכהנים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר: ארבעה בגדי לבן רומזים אל ד' אותיות הוי-ה, וזה כנגד ספירת התפארת. ד' בגדי זהב רומזים אל ד' אותיות "אדנ-י", וזה רומז לכבוד.

פועל יוצא מדברי קדשו: מבגדי הכהן הגדול, בקעו אורות רוחניים שהשפיעו והאירו את אישיותו ומהלך עבודתו בבית המקדש של הכהן הגדול, האמור לכפר לעם ישראל.

 

 

הרמ"ק – רבי משה קורדברו מגדולי המקובלים בתקופת האריז"ל בצפת:

 מכל פרט בבגדי הכהן הגדול, בקעו אורות עליונים שהאירו לכל עבר כאלומות אור, והשפיעו על העולם כולו. כדוגמא, מציין הרמ"ק את עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים בבגדי לבן: "הכהנים שהמשכתם מצד החסד, בגדיהם בגדי לבן, וזה ענין הכהן הגדול ביום הכיפורים שהיה מעביר זהבים {בגדי זהב צבעוניים}, ולובש לבנים מפני שעבודת היום בבגדי לבן".

 

רבנו מציין כדוגמא, את לשון הזהורית {בגד בצורת לשון צבוע באדום} ההופך ללבן, כסימן שהקב"ה כיפר לעמ"י ביום כיפור. כלומר, מידת הגבורה והדין, התהפכה לחסד ורחמים.  

נושא הבגדים, מלווה אותנו מאז חטא אדם הראשון: "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם, ויתפרו עלה תאנה, ויעשו להם חגורות". חכמים דרשו: חגורה אין כתיב, אלא חגורות, חגורי חגורות, איסטיכון = {כתונת עור}. גליון = {מעיל מעליהם}. וסדינים = {טלית לעיטוף עליון עם הראש}.

הגמרא דורשת: לבוש = לא בושה. גלימה = שנעשה בתוך הבגד כגולם המכוסה. סודר = סוד ה' ליראיו שמכסה גם את הראש. כל זה גורם לאדם להתבייש וליראת שמים (שבת עז, ע"ב).

ניתן להוסיף: מעיל = מעילה. בגד = בגידה. כלומר, הבגדים נועדו לתקן את חטא האכילה מעץ הדעת.

 

"ונשמע קולו

בבואו אל הקודש לפני יהוה" (שמ' כח, לה).

 

הפסוק מדבר על מעיל הכהן הגדול המקושט בשוליו, על ידי רימונים ופעמונים המשמיעים קולות, כך שבבואו אל הקודש, ישמע קולו כאדם המצלצל בפעמון לפני כניסתו לביתו, כדרך ארץ.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפעמונים: "ובצאתו ולא ימות – נראה, שאם לא היו לו הפעמונים שמשמיעים את הקול, חייב מיתה לשמים", ולא רק אם היה מחוסר אחד הבגדים.

מוסר השכל: הרוצה שהקב"ה ישמע את קולו וימלא את בקשותיו – יבוא ויעסוק בקודש.

גאולתנו תלויה בכך שנרבה לעסוק בקודש.

 

הגה"צ הרה"ג יהושע מאמאן ע"ה כתב בספרו "שדה יהושע" לפרשת "תצווה" בשם המלבי"ם, שברימון יש תרי"ג גרעינים, ולכן לדעת הרב יהושע, תיקנו חכמים לאכול מהרימון בליל ר"ה "ולבקש מהקב"ה שירבו זכויותינו כרימון, והכוונה שנזכה לקיים בעזהי"ת, תרי"ג המצוות בשלמותן". כדברי קודשו.

כבוד הרב שימש כראב"ד במראקש שבמרוקו, רב ראשי של נהריה. אב ביה"ד בבאר שבע, חבר ביה"ד הגדול לערעורים. הוא כתב ספרים רבים, בניהם השו"ת "עמק יהושע" ז' כרכים, "שדה יהושע" וכו'. אבותיו ואבות אבותיו, שימשו כדיינים במרוקו. באילן יוחסין שערך בנו הרה"ג רפאל מאמאן שליט"א, הם צאצאים של הרמב"ם. מאמאן = מימון.

 

 

"ועשית ציץ זהב טהור, ופתחת עליו פיתוחי חותם

 קדש ליהוה… לרצון להם לפני יהוה תמיד" (שמ' כח לו).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את משמעות הכיתוב בציץ "קדש לה".

וכך דברי קדשו: "צריך לדעת, מה ענין יגידו ב' תיבות אלו 'קדש לה' שבהם יהיה 'לרצון לפני ה".

ואולי, שיכוון באומרו 'קדש' – על ישראל, כאומרו 'קודש ישראל' (ירמיה ב, ג). ותיבת 'לה' ירצה, כי כללות ישראל הנקראים 'קודש' – הם לה' – חשוקים, דבוקים, משועבדים. ולזה – יהיה לרצון לפני ה', שיש לו רצון בישראל, באמצעות הכתב, והוא סוד 'אני לדודי', ובזה יתרצה 'דודי לי" (שיר השירים ו, ג).

 

העולה מדברי קדשו: הכהן הגדול מייצג את עמ"י. הקב"ה אוהב את עמ"י בבחינת "ודודי לי". 'דודי' זה הקב"ה. כל זה, בתנאי שאנחנו נלך בדרך ה', בבחינת 'אני לדודי'. 'אני' – עמ"י.

הקשר שלנו לקב"ה, דומה ליחס בין מגנט למתכת. ככל שיתקרבו, הם ידבקו. כך בני ישראל מול הקב"ה. ככל שיהיו "חשוקים, דבוקים, משועבדים" בה', כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לעיל, כך הקב"ה ינהג כלפינו, כדברי הזהר: "וישראל דאתדבקו בקודשא בריך הוא – קודש איקרון" (זהר שמיני מב, ע"א).

 

"והיה פי ראשו בתוכו,

          שפה יהיה לפיו סביב מעשה ארג" (שמות כח, לב).

איך ניתן לזכור את מה שאנו לומדים? הרמז, בפס' הנ"ל.

 

רבנו-אור-החיים-הק' לימד אותנו לפני כן, שרק ע"י לימוד תורה נזכה לגאולה. איך ניתן לזכור את תלמודנו?

רבנו כותב בשירו החותם את פירושו לתורה. בכדי להאיר בתורה, יש ללמוד מתוך עיון:

"הגבר, בי תחדד עשתונותיך / בפירושי שום תשים בינותיך. במראה מקום תן עיניים / ויאירו דברי באור החיים".

מקובל לחשוב שרק גאונים זוכרים את הלימוד, ולא היא. בזמן הגאונים, רק ראשי הישיבה של סורא או פומבדיתא בבבל, נקראו בתואר גאון, כמו רב סעדיה גאון, רב עמרם גאון, רב שרירא גאון וכו'. התואר "גאון" הוא כנראה קיצור של "ראש ישיבת גאון יעקב" ע"פ הפס' בתהלים: "יבחר לנו את נחלתנו, את גאון יעקב אשר אהב סלה" (תהלים מז, ה).

הגמרא מספרת על האמוראים שחזרו 40 פעמים על לימודם, עד שהיה מונח אצלם בכיסם.

 

הגר"א שואל מדוע נאמר בכיסם ולא בקופסא? משיב על כך: בכיס, האדם ממשמש מידי פעם, לא כן בקופסא. כלומר, בנוסף לארבעים פעם, מידי פעם חזרו על לימודם כפי שמדגיש אחד ומיוחד משרי התורה של ימינו הרה"ג יהושע כהן שליט"א בספרו המפורסם בקרב לומדי התורה "כרם יהושע" על דרך הלימוד.

 על רבי אליעזר בן הורקנוס {הגדול} תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי נאמר: "בור סוד שאינו מאבד טיפה" (אבות ב, ח). כלומר, אינו שוכח דבר מתלמודו כמו בור מטויח בסיד שאינו מאבד טיפת מים. הוא זכר בעל פה אלפי הלכות כפי שסיפר לפני מותו לתלמידו רבי עקיבא (סוטה מט ע"ב).

 

רבי יעקב בנו של ה"בן איש חי" הביא בשם ה"חתם סופר", בכדי שהתורה תישמר אצלנו, יש ללמוד אותה מתוך חוויה, ולראות בה דבר פלאי כדברי דוד המלך: "פלאות עדותיך – על כן נצרתם נפשי" (תהלים קי"ט, קכ"ט).

כלומר, יש ללמוד מתוך שמחה שהוא אחד ממ"ח קנייני התורה המנויים במסכת אבות (פ"ו, מ"ו).

הדבר השני הוא: ללמוד בקול כמקובל בישיבות, כדברי הגמרא (עירובין נד) על הפס' (משלי ד, כב): "כי חיים הם למוצאיהם". אל תקרא "למוצאיהם", אלא "למוציאיהם" = להוציא את המילים מהפה.

 

כל זאת לומדים מהפס' בכותרת בפרשתנו: "והיה" לשון שמחה – לימוד מתוך שמחה. "שפה יהיה לפיו סביב" – שמוציא בשפתיו, ואז "ראשו בתוכו" המסמל את התורה ככתוב בתהלים (קיט, ז – קס): "אוֹדְךָ בְּיֹשֶׁר לֵבָב בְּלָמְדִי מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ. אֶת חֻקֶּיךָ אֶשְׁמֹר… רֹאשׁ–דְּבָרְךָ אֱמֶת; וּלְעוֹלָם, כָּל מִשְׁפַּט צִדְקֶךָ". ואז התורה תהיה "בתוכו" כדברי הפס'.

מהמילה "סביב", ניתן ללמוד: יש לחזור על הלימוד. כלומר: "שפה {הלימוד}, "יהיה בפיו – סביב" {מסביב לשעון).

לסיכום: רוצים משיח עכשיו? "זכרו תורת משה עבדי = {ללמוד עד שנזכור} הנה אנוכי שולח לכם את  אליה הנביא לפני בוא יום יהוה, הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם" (מלאכי ג כב – כג).

בזמן שנזכור ונקיים את התורה – יופיע אליהו הנביא.

 

"ועשית מזבח מקטר קטורת עצי ששיטים" (שמות ל, א).

"שמן וקטורת – ישמח לב" (משלי כז ט).

 

 מעלת הקטורת בזהר: "וכשהיה ענן הקטורת מתמר ועולה

 ופונה למעלה ונעשה כאשכול – היה ידוע שהתכפרו עוונות ישראל".

הכהן היה רואה את אותיות השם הק' עולות עם ענן הקטורת:

"אתוון דרזא דשמא קדישא פרישן באוירא, וסלקין לעילא בההוא עמודא" (זהר 'תצוה').

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע רק פה בסוף פרשת תצוה, נאמר מזבח הקטורת, ולא בפרשת תרומה עם שאר כלי הקודש: ארון הברית, הכפורת והכרובים שהיו מוצבים בקודש הקודשים. בקודש אמורים להיות שולחן לחם הפנים המוצב בצפון, ומנורת הזהב בדרום. משום מה, לא הוזכר מזבח הקטורת המכונה גם מזבח הזהב, האמור להיות ממוקם בין השולחן למנורה. ובלשון קודשו: "טעם שסידר כלי זה {מזבח הקטורת} של פנים, מאוחר מכל המשכן ועבודתו, כבר פרשתי בפרשת תרומה", שם כתב רבנו: "אבל מזבח הזהב, הגם שלא תשתנה עבודתו שהיא הקטורת, חצי מנה בבוקר וחצי מנה בערב, אעפ"כ – לא ישמש בבית עולמים, ועשה אחר, וגנזו לחלוטין" (שמ' כה, ט).

כלומר, שלמה המלך גנז את מזבח הקטורת שנעשה במשכן, ועשה אחר במקומו.

 

חשיבות הקטורת: על כך אומר מדרש תנחומא (תצוה טו). "אמר הקב"ה: מכל הקורבנות שאתם מקריבים, אין חביב עלי מקטורת. תדע שכל הקרבנות לצרכיהם של ישראל. כיצד? החטאת הייתה באה על חטא ואשם. העולה באה על הרהור הלב… אבל הקטורת אינה באה לא על חטא, לא על עוון ולא על אשם – אלא על השמחה. זה מה שנאמר: "שמן וקטורת – ישמח לב" של הקב"ה (משלי כז, ט). השמן מתייחס לכהן גדול שנמשח בשמן המשחה, וקטורת – אלו ישראל.

 

רבנו בחיי אומר בהקדמתו לפרשה, ששמחה זו מקבילה למעשה בראשית שם נאמר: "יהי כבוד יהוה לעולם – ישמח יהוה במעשיו". כמו שבמעשה בראשית האדם נברא בסוף, היות ותפקידו לחבר את הבריאה לקב"ה, כך מזבח הקטורת המוזכר בסוף מעשה המשכן, הכהן מצווה להשרות את השכינה ע"י הקטורת, ובכך לחבר בין הקב"ה לעמ"י.

 

לאור הדברים הנ"ל ניתן להוסיף, שכלי המקדש מסמלים מידות טובות בעבודת הבורא: ארון הברית והלוחות – לימוד תורה מתוך ענווה. המנורה – זיכוך המידות כמו שמן זית זך. השלחן – קדושת האכילה וכשרות הפרנסה. מזבח העולה – עבודת ה' מתוך מסירות והתלהבות. הקטורת – עבודת ה' מתוך שמחה.

 

הקטורת – מסוגלת לפעול ישועות וביטול מגיפות כפי שעה אהרן הכהן. הזהר הק' מרחיב על מעלת קריאת הקטורת בכוונה: אם היו יודעים בני האדם כמה עליון מעשה הקטורת לפני הקב"ה, היו לוקחים כל מילה ומילה ממנה, ומעלים אותה ככתר על ראשם כתר של זהב. לכן, רבים וטובים קוראים את הקטורת מתוך קלף, בכתב סת"ם.

התורה מלמדת אותנו שבכדי לפעול ישועות כמו הקטורת, עלינו לנהוג לאור המידות הנ"ל, המסומלות ע"י כלי המשכן שצוינו לעיל, כמו קדושת האכילה, לימוד תורה מתוך ענווה וכו', מידות בהן הצטיינו צדיקים רבים, כמו רבנו-אוה"ח-הק' בדורות הקודמים, ורבנו "בבא סאלי" בדורנו.

 

            "מוות וחיים – ביד לשון" (משלי יח כא).

              "ברית כרותה לשפתיים" (מועד קטן ח').

 

 

הביטוי "מוות וחיים ביד לשון" (משלי יח כא), משקף את יחוד האדם הנבדל מן הבהמה, בכך שיכול לדבר. הקב"ה מדבר עם "האיש משה" בכל פרשה, והנה בפרשתנו "תצוה", שמו מוזכר רק בכינוי הגוף "ואתה".

אחת הסיבות לכך היא, שמשה רבנו אמר לקב"ה אחר חטא העגל בפרשה הבאה "כי תישא": "ועתה אם תישא חטאתם. ואם אין – מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמ' לב' לב'). אכן, שמו של משה נמחה מפרשתנו כדברי הגמרא (מכות יא' עא'): "קללת חכם מתקיימת גם על תנאי" (בעל הטורים).

 

לגבי השאלה מדוע נבחרה פרשת "תצוה" לפרשה, בה לא יוזכר שמו של משה, ישנן כמה תשובות:

רש"י אומר שפרשת העגל נאמרה לפני עשיית המשכן, שלא לפי סדר הפרשיות בתורה.

אפשרות נוספת, הקב"ה דחה את הגזירה מפרשה לפרשה, עד לפרשת "תצוה" המסודרת לפני פרשת "כי תישא", בה אמור משה "מחני נא מספרך".

 

 כמו כן, "תצוה" חלה לפני ז' אדר – יום לידתו ופטירתו של משה, ולכן נבחרה פרשת "תצוה".

אפשרות אחרת היא: משה אמר "מחני נא מספר- ך" {20}. כלומר, "מחני נא מהפרשה ה-20 שהיא "תצוה".

למרות זאת, שמו של משה רבנו חי לעולם, ושמו רמוז במספר פסוקי פרשת "תצווה" העומד על 101  פסוקים.

אותיות המילוי של השם משה : מ – מ = 40 + ש- ין  = 60 + ה- א = 1   =  101 . כלומר, כוח פנימיותו וקדושתו של משה רבנו, אכן רמוזות ומאירות בפרשה, גם אם שמו לא הוזכר בהדיא.

 

משה רבנו לא הוזכר ב- ח"י  פרשיות התורה, כדי לרמוז לנו שמשה רבנו ח"י וקיים לעולם.  את זאת אנו לומדים על פי "פנינים משולחן הגר"א" מהנוטריקון לביטוי: "אשר כתבת" – א = אתם ניצבים. ש = שופטים. ר = ראה. כ = כי תצא. ת = תצוה. ב = בראשית (כל הספר). ת = תשמעון (עקב תשמעון). מפה לומדים אנו – מהו כוחה של פנימיות התורה.

 

 

  זירוז הגאולה:

 

א.  "ואתה תצוה"- ת-צ-ו-ה בנוטריקון לסירוגין "צעקת הדל תקשיב ותושיע".

    כל אחד מאתנו מצווה להתפלל ולזעוק לקב"ה על גאולתנו, ובקרוב.

 

               ב.  "ואתה תצוה את בני ישראל" – תצוה, בזמן עתיד. משה יהיה גם הגואל האחרון.

          "ת-צ-ו-ה = {ראשי תיבות הפס'}: "ו-הרוח ת-שוב א-ל  ה-האלהים" (קהלת יב, ז).

               גם לאחר מות משה רבנו, הוא זה שיצווה לגאול את ישראל – "ואתה תצוה את בני ישראל".

           הפניה הישירה למשה רבנו בביטוי "ואתה", משקפת מעלה יתירה, בניגוד לפניות האחרות כמו "וידבר     

             יהוה אל משה" וכו'.

 

ג.  "למאור להעלות נר" – רבי משה פרנקו בספרו "מאור החיים" אומר בשם רבו רבנו-אוה"ח-הק':  "להיות לנו זכות לבנים תלמידי חכמים – היזהרו לתקן נר של שבת שהוא מצוה מיוחדת. וזה רמוז בכתוב 'למאור להעלות נר', והיא התורה" (מאור החיים עמ' נח).

רבנו בעל הטורים אומר: 'תצוה' = גימטריא 501. נשים צוה = 501. רמז למצות נר שבת ע"י נשים.

 

ד.  "כתית". במילה "כתית", רמוזים משך זמן קיומם של שני בתי המקדש:

                 הראשון –  410 שנה = ת"י.  השני – 420 שנה = כ"ת.

               "כתית" שזה מלשון כתישה, רומז לשני בתי המקדש שנחרבו ונכתשו.

     שואלים, מדוע לא נרמז במילה "כתית" גם בית המקדש השלישי?

     מתרצים שזה מרומז במילה "למאור" –  ביהמ"ק השלישי התמידי

    "למאור – להעלות נר – תמיד".

 

ז' אדר – יום לידתו ופטירתו של משה רבנו.

 יד' באדר = פורים – יום ברית המילה שלו.

 

רבי יהודה הלוי כותב על מקום קבורת משה רבנו:

"שלום לך הר העברים / שלום לך מכל העברים.

     בך נאסף מבחר אנוש / ויהי בך מבחר קברים.

 

משה רבנו נולד ב- ז' באדר ונשמתו עלתה לגנזי מרומים ב – ז' באדר "על פי ה'" – במיתת נשיקה" (רש"י), וזאת לאחר מאה ועשרים שנה בהם "לא כהתה עינו ולא נס לחה" (דב' לד, ז).

משה רבנו זכה שהקב"ה בכבודו ובעצמו יטפל בקבורתו ב"הר נבו" שם זכה להשיג את שער חמשים  =  שער הנ', בבחינת "נבו" = "נ – בו".

ברית המילה שלו היה בפורים – י"ד אדר, דבר שהגן על ישראל מתוכניות ההשמדה של המן הרשע. כאז – כן היום.

חכמים בגמרא (סוטה יב ע"א), וכן  במדרש רבה (א, כ) אומרים על הפס': "ותרא אותו כי טוב הוא" (שמ' ב, ב): "אחרים אומרים: הוא נולד מהול. ורבנן אמרי בשעה שנולד משה, נתמלא הבית כולו אורה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מביא את הדעות הנ"ל וטוען שזה דרך דרש. רבנו מקשר בין שני חלקי הפס': "ותרא אותו כי טוב הוא", לבין "ותצפנהו שלושה ירחים". וכך לשון קדשו: "אכן כוונת הכתוב היא: כי ממה שאמר הכתוב 'ותצפנהו וגו' ולא יכלה עוד הצפינו', אמרו חז"ל כי מנו לה המצרים מעת הריונה, והיא ילדתו לשישה חודשים. והנה היולדת לשישה פשיטה שאינו מתקיים, והיולדת לשבעה מתקיים… וכשילדתו בחזקת נפל ילדתו – והודיע הכתוב כי ראתהו טוב, פירוש בריא וחזק שאין בו סימנים של נפל, ולזה טרחה בשבילו, וסיכנה עצמה מהמצרים שהיו בודקים הבתים בקטנים…".

 

רבנו טוען, הרי גם אם לא היה טוב, כל אימא באשר היא, תחמול על בנה, ולא משנה אם הוא נראה טוב, או פחות טוב. הרי אפילו בתיה בת פרעה חמלה על משה, לכן הגיע לפירושו הנ"ל.

 

עלינו להבין על מה מסתמכים חכמים בדרשתם, שמשה נולד מהול? בשלמא למאן דאמר שנתמלא הבית כולו אור, ניתן לדרוש את המילים ׳כי טוב׳ לגזרה שווה, מהכתוב "וירא אלהים את האור כי טוב". אלא 'אחרים' מנין להם שנולד מהול? על כך ניתן ללמוד מהבריאה ביום השני בה לא נאמר "כי טוב", היות והבריאה לא הושלמה, בגלל שהיו חסרים המאורות בשמים כדברי רש"י לפס' (בר' א, ז). לכן, גם פה ניתן לומר שהאדם הוא טוב ושלם רק אחרי קיום מצות ברית מילה, כנאמר אצל אברהם: "התהלך לפני והיה תמים״ (בר' יז, א). לכן 'אחרים' למדו ממה שנאמר 'כי טוב', משמע שהוא תמים דהיינו מהול, לפי שלא נאמר 'כי טוב' בדבר שאינו תמים.

 

 

"וזאת הברכה אשר ברך משה – איש האלהים".

משה רבנו זכה להיות איש האלוקים בגלל ההתבטלות המוחלטת שלו כלפי שמיא בבחינת: "וימת שם משה – עבד ה'".

בעבודת ה', עלינו להתבטל לגמרי מול הקב"ה, וכן מול גדולי התורה האמתיים המייצגים נאמנה את אורה ודרכה של תורתנו הקדושה, אותה קבלו/נו במעמד הר סיני, ומחדש בפורים מתוך שמחה.

 

משה לא נכנס לארץ ומקום קבורתו לא נודע. למה ומדוע?

רבי חמא ברבי חנינא: אם משה היה נקבר בארץ, היה מעכב את גזירת חורבן המקדש. ועוד, כדי לא להפוך את קברו למעין בית מקדש… וכן שהגויים לא יטמאו אותו…

למרות שלא נכנס לארץ, הוא זכה בכוח ראייתו הרוחנית "לראות את כל חדרי ארץ ישראל כשולחן ערוך" כדברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר: "הקב"ה נתן כוח בעיניו של משה וראה מסוף העולם ועד סופו" (ספרי במ' קלו).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפסוק: "ויאמר יהוה אל משה עלה אל הר העברים הזה, וראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל" – "שהראהו ה' ראייה נסית מה שאין כוח בשיעור עין טבעית, לראות באור השמש" (במ' פנחס כז, יב).

כלומר, משה רבנו זכה לראות בראיה נסית את כל ארץ ישראל.

 

 

"מוות וחיים ביד לשון" (משלי יח, כא).

התרגום לפס' הנ"ל: 'מיצטרא מוכירין – מוות מכאן וחיים מכאן' (ויקרא רבא, בהר, ל"ג).

זהו כלי שצדו האחד הוא כף, וצדו השני חרב ששימש את אנשי הצבא. עם הכלי הדו תכליתי, יכלו לאכול, וגם להרוג כדברי רבי דוד לוריא לפס'.

 

הגמרא שואלת: מדוע נאמרה המילה "ביד" בפס'. מספיק היה לומר: "מוות וחיים בלשון". הגמרא משיבה: כמו שהיד יכולה להרוג, כך הלשון. ובלשון הגמרא: "וכי יש יד ללשון? לומר לך מה יד ממיתה, אף לשון ממיתה" (ערכין ט"ו ע"ב).

 

כנ"ל בכוח הדיבור.

על אותו אדם יהיה ניתן לומר שהוא קמצן או חסכן.

 זה תלוי ביחסנו אליו.

 

כמו כן, עריץ או מנהיג לאותו אדם. שוב, עד כמה אנו  מחבבים את אותו האיש.

 בכוח המלים לצבוע חוויה פנימית או מציאות חיצונית בצבעים וורודים, או בצבעים אפורים, אם לא שחורים.

 

"ורוממתנו מכל הלשונות" כך מתפללים בחגים.

הקב"ה רומם את לשון הקודש מכל הלשונות. בעצם, "לשון הקודש" היא השפה בה נכתבה התורה שהייתה קיימת אצל הקב"ה לפני בריאת העולם, כך שהעברית, היא השפה הקדומה בעולם.

 

לשון הקודש מרוממת את האדם הדובר אותה, ולפי חז"ל, המדבר בלשון הקודש, הקדושה מקיפה אותו.

 את שאר השפות, מכנים אנו "לעז". המקור לכך הוא בתהלים ובהלל: "בצאת ישראל ממצרים – בית יעקב מעם לועז". הפרשן בעל מצודת דוד מסביר: "לועז – כל שפת לשון עם, זולת לשון הקודש – נקראת לעז".

 

ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיים" (בר' ב, ז).

הפסוק מתאר את החלק המהותי בבריאת האדם, שהוא הנשמה,

נשמת אלוקים חיים. הנשמה מבדילה בינו לבין בעלי חיים. האונקלוס מתרגם: "רוח ממללא".

 "ואשים דברי בפיך… לנטע שמים וליסד ארץ" (ישעיה נא, טז).

ע"י הדיבור, האדם מחיה את המציאות. הנביא אומר: "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיה לג כה). חז"ל אמרו על כך: תלמוד תורה הוא הברית. על ידי הדיבור בתורה, מגלה האדם את מטרת בריאת העולם. אומנותו של האדם היא להשתמש בכוח הדיבור ללימוד תורה ולקיום מצוותיה, ולא לדיבורי סרק ולשון הרע.

לסיכום – יש לקדש את השפה, ולהשתמש בה בעיקר, ללימוד תורה.

 

 

 

להתבשם באור החיים

שני סיפורים שידגימו עד כמה חשוב לשמור על

מה שאנחנו מדברים או מבטיחים

 

א.

 

"מוות וחיים – ביד הלשון" (משלי יח, כא).

"ברית – כרותה לשפתיים".

"ברית – מילה". לכל מילה יש להתייחס בכבוד – כברית.

 

 "שפת אמת – תיכון לעד" (משלי יב יט).

שפת הצדקת – חנה בת מרים ע"ה אמת – תיכון לעד.

 

הצדקת סבתי היקרה חנה בת מרים ע"ה, לה קראנו בחיבה והוקרה "אימא חניני",

נהגה לצום במשך שבוע שלם. קראו לזה "סתייאם" = שישה ימים, מיום ראשון ועד יום השישי בערב שבת, כדרכן של נשים צדקניות במרוקו.

זוכר אני שבערב שבת לפני ערבית, הגיעו נשים רבות כדי להשתתף אתה בפתיחת הצום במסגרת סעודת "בואי כלה". למרות הצום בן שישה ימים, היא עוד סייעה בהכנות שבת, דבר המבטא את הכוחות הרוחניים להם היא זכתה.

תפילותיה המרגשות לקב"ה, היו לשם דבר במשפחה.  עזרתה לנו הנכדים, היית רבה ומתוך אהבה.

 

מרוב אהבתה אלי, אמרה לי פעם בהיותי ר"ם צעיר בישיבת רבי מאיר בעל הנס בטבריה: "רק אראה את כלתך, ואפטר מן העולם". באותה שנה, כלתי הגיעה אלינו בשבת פרשת "זכור".

 

במהלך השבת, סבתי ע"ה תפקדה כרגיל. כבכל לילה, גם במוצש"ק התיישב מו"ר אבי ע"ה להגות בתורה כדרכו בקודש, החל מהשעה 02:00. הוא עוד הספיק להכין לה כוס חלב חם.

 

ביום ראשון בבוקר י"ב אדר בשעה 7:00, השיבה את נשמתה לבוראה במיתת נשיקה מתוך שינה. יהיה זכרה ברוך.

היא נפטרה בשיבה טובה ללא קשר עם רפואה ורופאים בשר ודם. היא נהגה לומר: "הרופא שלי – רק הקב"ה".

 

גדולתה – באמונתה בקב"ה שמידי בוקר וערב ניצבה ליד המזוזה והזיזה עולמות בתפילתה. נשמתה עדן.

היא מאוד עזרה לנכדים שהחזירו לה אהבה בחייה, וגם לאחר מותה – כולם מתייצבים ביום אזכרתה, ולומדים לע"נ.

 

ב.

 

"אור זרוע לצדיק"

לרבנו אליעזר די אבילה" ע"ה,

 בן אחותו של רבנו-אור-החיים-הק',

בנושא: "ברית – כרותה לשפתיים"

 "מוות וחיים ביד לשון" (משלי יח, כא).

 

 רבי אליעזר, נפטר בגיל 47,

 בגיל בו נפטר גם רבנו-אור-החיים-הק'.

 

הסיבה לך:

 בגלל 5 מילים בהן ברך את אחיינו רבי אליעזר.

"מה שיהיה לי – יהיה לך".

 

 החכם השלם בתורה ובשירה האנדלוסית והמרוקאית – הרה"ג חכם מאיר אלעזר עטיא שליט"א, מביא בפירושו המלומד "מעי"ן רבי אליעזר" על ספרו הקדוש "חסד ואמת" של הרה"ג רבי אליעזר די אבילה ע"ה, בן אחותו של רבנו אור עינינו רבנו-אור-החיים-הק', את הסיפור הבא, המדגים את נושא: "ברית כרותה ללשון".

 

 רבנו-אור-החיים-הק' נהג לבקר אצל אחותו שהייתה נשואה לרה"ג חכם שמואל די אבילה מחבר הספרים "אזן שמואל", "מעיל שמואל", "כתר תורה", וכו'. הוא למד תורה אצל הרה"צ רבי חיים בן עטר הזקן זיע"א, סבו של רבי חיים בן עטר בעל הפירוש "אור החיים" על התורה. בביקוריו, נהג להשתעשע בדברי תורה עם בן אחותו רבי אליעזר שהיה עילוי. באחד המפגשים, האחיין אליעזר הקשה קושיות קשות על דודו רבנו-אוה"ח-הק', דבר שגרם לו להתפעלות והשתמש בביטוי בערבית המבטא התפעלות כאילו כבר סיים ייעודו בעולם, וכך אמר: "איי מות סגיר" = "ימות קטן".

 

אימו של רבי אליעזר ביקשה מאחיה רבנו-אוה"ח-הק' שיברך את הילד. הוא בירכו בכך "שכל מה שיהיה לו, יהיה גם לילד. אכן רבי אליעזר די אבילה ע"ה נפטר בגיל 47 ביום ג' אדר התקכ"א (1761) ברבאט שבמרוקו, גיל בו נפטר גם רבנו-אור-החיים-הק', בבחינת "וחי ב-ה-ם = 47.  סמלי שזה היה ח"י שנים אחרי מות דודו רבנו-אוה"ח-הק'.

 

רבי אליעזר מכונה המהרש"א של חכמי מרוקו בזכות ספרו המפולפל "מגן גיבורים" על מסכתות בתלמוד.

הצאצאים שלו ממשיכים להחזיק במטה ההליכה שלו, אתו ראו נסים ונפלאות.

 

מספרים עליו שבאחד החורפים הסוערים והגשומים, מי הנהר הגועשים והזועפים, עשו את דרכם לעבר המלאח היהודי, ראשי הקהל פנו לרבי אליעזר שיושיעם בתפילותיו לקב"ה. רבי אליעזר שהיה שקוע בלימודו, אמר להם: בשביל זה אפסיק מלימוד תורת. קחו את המטה שלי, ותתחמו אתו את הקו ממנו לא יעברו המים.

אכן כך הם עשו, והמים נעמדו בקו אותו שרטטו עם מטה {האלוקים} של הרב.

אישה זקנה ובודדה מצאצאי רבי אליעזר די אבילה, גרה בקנדה בשכונה של גויים. שאלו אותה, איך את לא מפחדת? תשובתה הייתה: את המטה של מו"ר זקני רבי אליעזר, אני שמה מעל מיטתי, ואיש לא מעז להתקרב אלי.

 

בברכת תורת אלוקים חיים אמת

 משה אסולין שמיר

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה. יגאל בן חיים ע"ה. יגאל חיון ע"ה. אברהם וישראל בני חניני ע"ה. עזיזה בת אימא חניני ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה נ"י.

לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר החדש "להתהלך באור הגאולה", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות. והוצאת מהדורה שניה בעזהי"ת לספרי "להתהלך באור החיים" עם תוספות חדשות

 

חטא העגל – הזיוף הראשון בהיסטוריה,

כמו שהרפורמים מזייפים את היהדות – ראה גיור רפורמי.

 

פרשת "כי תישא" מכילה 139 פסוקים,

 כאשר פרשת "עגל הזהב" חולשת על 97 מהם,

דבר המשקף את חשיבות המסר האמוני בה',

 ללא שום אמצעי כמו "עגל הזהב".

 

"וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר,

 ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו:

 קום עשה לנו אלוקים – אשר ילכו לפנינו…" (שמות לב א-לה).

 

בני ישראל חשבו שניתן לעבוד את הקב"ה דרך "אמצעי מוחשי",

כמו עגל הזהב, "ודברים אלה טעות גדולה הם"

 (רבנו-אור-החיים-הק'. שמ' לב, א).

(זו גם דעת רבי אברהם אבן עזרא, ורבי יהודה הלוי).

 

"אתה ידעת את העם כי ברע – הוא" (שמות לב כב).

ב-ר-ע {נוטריקון} ערב רב  (רבנו אברהם אבן עזרא).

 

רש"י: "ערב רב שעלו ממצרים, הם שנקהלו על אהרן".

זהו אותו ערב רב "המלווה" והמקטרג על בני ישראל עד ימינו.

 

דרכים ליצירת קשר ישיר עם הקב"ה.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

פרשת "כי תישא" מכילה 139 פסוקים, כאשר פרשת "עגל הזהב" חולשת על 97 מהם, דבר המשקף את חשיבות המסר האמוני בה', ללא שום אמצעי כמו "עגל הזהב".

פרשת "כי תישא" מופיעה בין הפרשות "תרומה תצווה" הדנות בהכנות למשכן, לבין הפרשות "ויקהל פקודי" הדנות בביצוע המשכן. הסיבה המרכזית לכך היא: אין להפוך את המשכן למטרה מקודשת, הקב"ה בלבד הוא הקדוש, ואליו צריכים לפנות.

 

ה"משך חכמה" אומר בנושא עגל הזהב: "ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה עניינים קדושים בעצמם חלילה – ה' יתברך שורה בתוך בניו… סוף דבר, אין שום עניין קדוש בעולם… רק השי"ת שמו – הוא הקדוש".

ע"פ דברי קדשו ניתן להבין עניין שבירת הלוחות ע"י משה רבנו: ברגע שאין אמונה בה' – אין ערך אפילו ללוחות הברית שנכתבו באצבע אלוקים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: הציווי להביא את מחצית השקל, בא לכפר על חטא העגל, לכן התורה משתמשת בראשית הפרשה בביטוי "כי תישא את ראש בני ישראל" במשמעות של לשאת ולהרים מחדש את הראש של בני ישראל לאחר שהיה נפול בעקבות חטא העגל, היות והם חזרו בתשובה, ואח"כ תרמו מחצית השקל למימון קורבנות ציבור כדי לכפר על כלל ישראל. וכדברי קודשו: "החוטא גורם בחטאו לכפיפת ראשו… ובחינת הקדושה –  נשיאת ראש והרמת המהות והאיכות" (שמ' ל, יג).

את זאת לומד רבנו מתוספת ו' החיבור במילה "ו-נתנו". קודם הם חזרו בתשובה,  ואחר כך "נתנו"  מחצית השקל הרומזת לתיקון חטא העגל, דרכו נפרדו מאביהם שבשמים, וע"י שכולם ירתמו ויתרמו להקמת המשכן, יחזרו לשלמות. וכדברי קדשו: "כי תישא – לשון נשיאות ראש. על דרך אומרו: 'ישא פרעה את ראשך' (בר' י, יג). שהוא לשון מעלה, שתישא ראש בני ישראל שראשם נמוך, לצד חסרונם במעשה העגל… וטעם אמרו 'ונתנו' בתוספת וא"ו, לצד שצריך קודם הכרת החטא, כי לא טוב עשה וחטא בנפש, ואח"כ יתן כופר נפשו לה'".

 

לאחר מעמד קבלת התורה בהר סיני, משה רבנו עלה השמימה ביום ז' בסיון, שם ישב ולמד תורת אלוקים חיים, אותה אמור היה ללמד את בני ישראל. ביום יז' בתמוז, מודיע לו הקב"ה: "לך רד כי שיחת עמך אשר העלית מארץ מצרים… עשו להם עגל מסכה, וישתחוו לו. ויזבחו לו. ויאמרו: אלה אלהיך ישראל" (שמ' לב ז-י). 

 

הקב"ה מבקש לכלות את בנ"י ככתוב: "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם, ואעשה אותך לגוי גדול" (שמ' לב י). במילים "ועתה הניחה לי", רמז לו הקב"ה שהכפרה על חטא העגל, ועל החטא בכלל, תלויה בתשובה ותפילה. משה אכן עמד בתפילה לפני הקב"ה, תפילה המשמשת לקריאה בתורה בתעניות: "ויחל משה… למה יהוה יחרה אפך בעמך… שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך…". הקב"ה אכן "מתנחם על הרעה אשר דיבר לעמו" (שמ' לב יד).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "שלא ניחם אלא על הרעה אשר דיבר, דהיינו לכלותם, אבל יש עדיין רעה אחרת שלא ניחם עליה – והם הדברים הרעים אשר סבבם העגל… {כמו} אותם שעבדו עבודה זרה בעדים או בלא עדים, אלא בלב האמינו בה… מהם ניגף ה'…". כלומר, ה' לא יכלה את העם, אבל  אלה שעבדו את העגל – ינגפו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הכתוב: "ועתה הניחה לי – הקב"ה רמז לו שיעשה תשובה, על הסובב ממנו". כלומר, גם משה רבנו צריך לעשות תשובה, בגין "הסובב ממנו" – הסיבות שהובילו לעשיית העגל.

רבנו מציין שתי סיבות:

 

סיבה ראשונה, משה רבנו היה צריך להסביר לעם בצורת מדויקת מתי הוא צריך לרדת מהר סיני, דבר שהיה מונע כל טעות. כידוע, מנהיג שנגרמה תקלה על ידו, גם לו יש חלק.

סיבה שניה:  היוזמה להעלות את הערב רב ממצרים הייתה של משה, לה הסכים ה' בדיעבד. לכן ה' אומר למשה: "לך רד כי שיחת עמך". כלומר, העם של משה. וכדברי קדשו: "עוד ירצה ע"פ דבריהם ז"ל (זוהר. בר' כו ע"א) שאמרו: שקבלת ערב רב הייתה מצד משה, ולא הסכים ה'  עליהם, ונתרצה לעשות רצון משה, ולזה אמר לו: שיחת עמך – אלו ערב רב… ואולי כי הוא מתקן הדבר לעתיד לבוא, שאמרו ז"ל (רעיא מהימנא. נשא קכה ע"ב): אין מקבלים גרים לימות המשיח. ומשה הוא שיהיה גואל, ויתקן הדבר".

 

הגר"א כותב: "והכל בשביל ערב רב שקיבל משה, לכן יתגלגל בכל דרא בין ערב רב, ומבוזה בינייהו לאתכפר במה שחב" (תיקוני הזוהר עמ' רלה).

 

הגמרא (שבת פח ע"ב) מדמה את מעשה העגל ל"כלה המזנה בתוך חופתה". רש"י אומר  (שמ' לג לה)  "שאין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפירעון עוון העגל". הסיבה לכך היא, שבכל דור חוטאים אנו במעין עגל זהב, דבר הבא לידי ביטוי בחוסר אמונה תמימה בקב"ה, בכך שאנו משתמשים במתווכים, כ"אמצעי" או "מוחשי" לקשר בינינו לקב"ה כדברי רבנו אברהם אבן עזרא, ורבנו "אור החיים" הק', כפי שיוסבר בהרחבה בהמשך.

 

משה רבנו מבקש מהקב"ה: "הראני נא את כבודך" – איך אתה הקב"ה מנהיג את העולם?

בעצם, בקשת משה רבנו טומנת בחובה את הרצון להעצים את הקשר הישיר עם הקב"ה, בניגוד לערב רב שביקשו לעבוד את ה' ע"י "אמצעי מוחשי". הקב"ה עונה למשה: "כי לא יראני האדם וחי". האדם לא יכול להבין איך הקב"ה מנהל את עולמו, ולכן יש צורך באמונה מוחלטת בקב"ה ללא מתווכים.

איך משיגים את הקשר הישיר עם הקב"ה? בנוסף ללימוד תורה וספרי מוסר הדנים באמונה כמו "חובות הלבבות", "מסילת ישרים", "שערי תשובה" וכו', עלינו לפנות לקב"ה בכל בעיה קטנה כגדולה, ולראות בו את הכתובת היחידה. אתה רוצה לקנות דבר מסוים, תתפלל לה' שתצליח לקנות את הטוב ביותר המתאים לך. לפני כל לימוד, תתחבר לקב"ה כמו התנא הגדול רבי נחוניה בן הקנה שתיקן תפילת בית המדרש לפני הלימוד, ותפילה אחרי הלימוד.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מתייחס לשאלה, מי ומי השתתף בחטא בעגל. וכך דברי קדשו: "ונראה בעיני כי לא כל ישראל הסכימו על הטעות, אלא חלק מהם, וחלק לא מיחו, ושקולים היו בדבר, וחלק לא היה בהם כח למחות. והנה מדקדוק אומרם 'אלה אלהיך ישראל', ולא אמרו  חס ושלום 'אלוקינו…, זה יגיד כי קצת מהם אמרו זה לכולם – ויש שהצדיק, ויש שלא הצדיק. ורבותינו ז"ל אמרו (שמו"ר מב, ו) שערב רב שעלו עם ישראל, הם העושים. ובהכרח לומר כי ישראל לא הסכימו בשעת מעשה. שאם הסכימו, הרי גם המה עשו, שהמחשבה פועלת בעבודה זרה, וגם לא מיחו – ועל זה נענשו כללות ישראל, זולת מעטי היכולת שבחן ה' ליבם שלא נטה אחר הרע… ובהכרח שמישראל נפלו {מאותם שלושת אלפי איש}, כמובן מאומרו (פסוק כז) 'הרגו איש את אחיו וגו' את קרובו' {ולא רק הערב רב}. אם כן, בהכרח לומר שחלק מישראל עבדו עבודה זרה בעדים והתראה".

 

על השאלה מדוע הכפילות "איש את אחיו…, ואיש את קרובו", עונה רבנו: יש לעתים אחים המרוחקים איש מאחיו, לעומת זאת עם אחרים, הם בקשרי אהבה וחיבה. ההסבר לכך הוא: כל זה נובע מהקשר הנשמתי ולא מהמוליד.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפסוק "קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו": "לעולם לא מרדו בסיבה הראשונה, {בקב"ה}, שרצו אמצעי. ואולי שחשבו, שלא ציוה ה' על איסור האמצעי. אלא כל עוד שיהיה משה. ולזה אמרו 'כי זה משה האיש אשר העלנו וגו'… פירוש, הרי לך ראיה שצריך אמצעי, שלא הוציאנו ה' בלא אמצעות שליח. אמור מעתה – כי יש צורך אמצעי".

לפי דברי רבנו-אוה"ח-הק', הם האמינו בקב"ה, ורק רצו לעבוד אותו ע"י אמצעי, כמו שמשה רבנו היה שליח ואמצעי שקישר בינם לקב"ה.

מהמילה "לפנינו" לומד רבנו: "פירוש לצד, כי ה' המוציא אותם מארץ מצרים, הוא נעלם וגבוה. ויקר {ויקרה} להם מקרה רע, באין משגיח עליהם. לזה יעשו כוח מכוחות צבא השמים, שיהיה למטה לפניהם" כדברי קדשו.

 

רבנו אברהם אבן עזרא מתחיל את פרשת העגל כך: "אמר אברהם המחבר: צריך אני להאריך על דבר העגל". בהתחלה הוא מסנגר על אהרון הכהן שלא חטא, אחרת איך הקב"ה בחר בו לשמש ככהן גדול. וכדברי קדשו: "וכל אנשי המחקר מודים כי ה' לא יבחר שליח שידע כי בסופו יעבוד עבודה זרה".

 

בהמשך אומר רבנו אבן עזרא: "ועתה אחל לפרש דרך קצרה קצת הסוד. חלילה חלילה שעשה אהרן ע"ז. גם ישראל לא בקשו ע"ז. רק חשבו שמת משה שהסיעם מים סוף כאשר פירשתי. כי ראו שהמן אינו יורד בהר סיני, ומשה התעכב שם ארבעים יום. ואין כח באדם לחיות זה הזמן בלא מאכל, כי הוא לא אמר להם מתי ירד… והנה לכבוד השם נעשה, על כן בנה אהרן מזבח לפניו, והכריז שיזבחו מחר לכבוד השם, וכן עשו כאשר ציוה". כלומר, הם חשבו שמשה מת, לכן בקשו תחליף ו"המחשה". לדעתו, הערב רב הם אלה שראו בעגל עבודה זרה. הוא לומד זאת מדברי אהרן למשה: "אתה ידעת את העם כי – ברע – הוא". "ברע" = ערב רב. לכן, בפסוק לא נאמר "כי רע הוא". בהמשך אומר רבנו אברהם: "וחשבו מעטים מישראל שהיתה עבודה זרה, והביאו זבחים והשתחוו לו, ואמרו 'אלה אלהיך ישראל'… והנה כל עובדי העגל לשם ע"ז שאמרו 'אלה אלהיך ישראל', או היתה כן במחשבתם, לא היו רק שלושת אלפים".

 

גם לגבי הביטוי "רד כי שיחת עמך", שכביכול היינו יכולים להבין שכל העם חטא,  רבנו אומר שלא נאמר 'כל עמך'. רבנו מביא דוגמא מחטא עכן. למרות שהוא חטא לבדו, את החטא, ה' מיחסו  ל"חטא ישראל".

 

רבנו אבן עזרא אומר בפירושו לפסוק "לא תעשון אתי אלהי כסף, ואלהי זהב לא תעשו לכם" (שמ' כ, כ): "וטעם שתעשו צורות לקבל כח עליונים, ותחשבו כי לכבודי אתם עושים – כאילו יהיו אמצעים ביני ובניכם, כמו העגל שעשו ישראל… ובעבור שהשם ידע שישראל יעשו. הזהירם בתחילה שלא יעשו אלוקי זהב. והנה טעם {המילה} אתי בפסוק הנ"ל – שאין לי צורך לאמצעיים עמי, על כן אחריו {בפסוק כא} "אבוא אליך וברכתיך".

כלומר, ע"י אמונה מוחלטת בקב"ה, זוכים ישירות לברכתו של הקב"ה, שהיא כידוע ללא גבולות.

 

המשורר הלאומי רבי יהודה הלוי בספרו הכוזרי (מאמר ראשון, צז) אומר: "הם ביקשו רק כי יהיה איתם תמיד נעבד מוחש, אליו יוכלו לרמוז מדי ספרם את נפלאות אלוקיהם"

הוא סובר כמו רבנו אברהם אבן עזרא שמדובר במעשה העגל ב"אמצעי" בלבד. טעותם הייתה בכך שאלוקים שולט שליטה מלאה בעולם, והאדם לא יוכל להסתתר במסתרים ולפעול באמצעות מתווכים מול ה' כמו ע"י עגל מסכה, היות והכל ידוע לפניו.

 

הנביא חבקוק: "וצדיק באמונתו – יחיה" (ב, ד). בגאולה הקרובה, גם הצדיק יחיה, רק ע"פ אמונה מוחלטת בקב"ה, ללא שיתוף שום אמצעי כדברי רבותינו: ריה"ל, רבנו אברהם ורבנו-אור-החיים-הק'. שנזכה.

 

 "אשר ילכו לפנינו": רש"י – אלוקות הרבה איוו להם". רבנו-אוה"ח-הק': "לפנינו – לצד… שרצו באמצעי".

"עגל מסכה : רש"י: כיון שהשליכו לאור בכור, באו מכשפי ערב רב שעלו עמהם ממצרים ועשוהו בכשפים (שמו"ר מ"ב. ו'). ויש אומרים מיכה היה שם, שיצא מתוך דמוסי בנין שנתמעך בו במצרים, והיה בידו טס בו כתב משה: 'עלה שור עלה שור' להעלות ארונו של יוסף, מתוך הנילוס – והשליכו לתוך הכור ויצא העגל".

 

הרמב"ן בתחילת פירושו לפס' "אשר ילכו לפנינו" (שמ' לב, א), דוחה את דברי רש"י לפסוק הנ"ל האומר: "אלהות הרבה איוו להם". וכך מתחיל את פירושו:

"הכתוב הזה הוא מפתח לדעת נכון ענין העגל ומחשבת עושיו. כי בידוע  שלא היו ישראל סבורים שמשה הוא האלוקים, ושהוא בכוחו עשה להם האותות והמופתים… כי בפירוש אמרו 'אלהים אשר ילכו לפנינו', לא שיהיו נותנים להם חיים בעולם הזה או בעולם הבא, אבל היו מבקשים משה אחר… שיורה הדרך לפנינו ע"פ ה' בידו, וזה טעם הזכירם 'משה האיש אשר העלנו'… אבל הענין כמו שאמרתי שלא בקשו העגל להיות להם לא-ל ממית ומחיה… אבל ירצו שיהיה להם במקום משה מורה דרכם".

 

יוצא לפי דברי הרמב"ן, שבני ישראל לא בקשו לעשות עבודה זרה במעשה העגל.

הרמב"ן אומר בהמשך: "והנה במעשה המרכבה אמר 'פני שור מהשמאל לארבעתם" (יחזקאל א, י). ולכן חשב אהרן כי המחריב יורה דרך מקום החורבן, כי שם כוחו הגדול. ובהיותם עובדים שם לא-ל, יערה רוח ממרום כאשר נאצל על משה, וזהו שאמר "חג ליהוה מחר', שיהיו העבודות והזבחים לה', להפיק רצון ממנו אל בעל הצורה, כי בהיותה לפניהם, יכונו אל ענינה".

 הרמב"ן רומז בדבריו למבנה המרכבה בנבואת יחזקאל: "ודמות פניהם פני אדם, ופני אריה אל הימין לארבעתם – ופני השור משמאל לארבעתם – ופני נשר לארבעתם" (א ,י). השור המוצב בשמאל המרכבה, מסמל את מידת הדין אותה אהרן ניסה לתקן – "חג ליהוה מחר".

 

השור מסמל את עבודת ה' מתוך ידיעה בבחינת "ידע שור קונהו, וחמור אבוס בעליו – ישראל לא ידע, עמי לא התבונן" (ישעיה א, ג). כלומר, מילוי רצונות האדם, בניגוד לציווי ה'. עבודת ה' האמתית, צריכה להיות מתוך אמונה, ולא מתוך ידיעה. לכן, משה רבנו נקרא "רעיא מהימנא" = הרועה הנאמן והמאמין. כעת ניתן להבין מדוע אהרן חרט דמות של עגל, כדי להראות להם שזה לא אפשרי, היות והוא מסמל את מידת הדין ועבודת ה' מתוך ידיעה, בניגוד לאריה המוצב בימין, המסמל את מידת החסד.

 

הרמב"ן מביא את דברי המדרש (שמו"ר ג ב, מב ה, מג ח) האומר שחטא העגל נבע מתוך "התקרבות יתירה" של העם למרכבת השכינה במעמד הר סיני. וכדברי המדרש: "ה' אומר למשה: אתה רואה אותם באים לסיני ומקבלים את תורתי, ואני רואה היאך מתבוננים בי, שאני יוצא בקרונין {במרכבה} שלי שאתן להם את התורה… שכתוב 'ופני השור מהשמאל – ומכעיסים אותי בו".

יש האומרים שמטרת חטא העגל, היא פתחון פה לכלל הציבור שחטא, ושב בתשובה, כמו שחטא דוד המלך, נועד לתת פתחון פה ליחיד לשוב בתשובה.

בהמשך הפרשה, רואים שהקב"ה סלח לעם ישראל, ומסר להם י"ג מידות של רחמים:

"א-ל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת. נוצר חסד לאלפים. נושא עון ופשע וחטאה ונקה…".

י"ג מידות מסמלים י"ג שבטים {כולל אפרים ומנשה}. י"ג חודשים {כולל שני אדרים}. י"ג מידות בהן התורה נדרשת.

 

רבנו האלשיך הק' אומר שהערב רב ביקש מאהרן שיעשה להם אלוקים, ולא אלוקים ממש, אלא מנהיג. ולא סתם מנהיג, אלא מנהיג רוחני שלא ימות כמו "זה משה האיש" (שמ' לב, א). אחרת, היו ממנים את אהרן.

 

 

 

ארבעת השלבים שהובילו לחטא העגל.

"וישכימו ממחרת:

א. ויעלו עולות ב. ויגישו שלמים.

       ג. וישב העם לאכול ושתו. ד. ויקומו לצחק" (שמות לב ו).

 

התהליך הנ"ל מאפיין לאור מחקרים, גופים ציבוריים כמו עמותות.

 בראשית דרכן הן פועלות מתוך יושר – "עולות",

 באחריתן, כל אחד עושה לביתו – "ויקומו לצחק".

 

במעמד הר סיני – ו' בסיון, משה התבקש על ידי הקב"ה לעלות להר סיני למשך ארבעים יום שלמים ללימוד התורה באופן מפורט, ואחר כך ללמדה את בני ישראל. משה עלה ב- ז' בסיון – יום שאין לסופרו היות וצריכים להיות ימים שלמים ולא מקצתם, כך שהארבעים יום החלו מ- ח' בסיון, והיו אמורים להסתיים ב- יז' בתמוז בתוך שש שעות. ביום טז' בתמוז, יום בו הסתיימו 40 יום לדעת הערב רב, התקהלו על אהרון ודרשו אלוקים אחרים עכשיו. אהרון ניסה למשוך זמן עד לבואו של משה למחרת, ואף ביקש מהם להביא את "נזמי הזהב" של נשותיהם, היות וחשב שהן תסרבנה, אבל הם פרקו בכוח את תכשיטי נשותיהם הצדיקות, מהם נעשה העגל: "ויעשהו עגל מסכה, ויאמרו: אלה אלהיך ישראל". מכאן לומד רש"י "שערב רב שעלו ממצרים, הם שנקהלו על אהרן".

 

אהרון ניסה לדחוק את הקץ וביקש מהעם לבוא לחגוג למחרת – "חג ליהוה מחר", היות וידע שמשה יגיע למחרת עד הצהרים. העם לא בזבז זמן, והתייצב על משמרתו כבר בבוקר השכם:

"וישכימו ממחרת: א. ויעלו עולות ב. ויגישו שלמים. ג. וישב העם לאכול ושתו. ד. ויקומו לצחק" (שמ' לב ו).

אלה הם ארבעת השלבים שעברו הערב רב בדרכם לעבודת עגל הזהב:

 

בשלב ראשון, הם העלו קורבנות "עולות" – שאת בשרם הקדישו כל כולו לה'. מתנהגים כצדיקים גמורים.

בשלב שני, קורבנות "שלמים" בהם משתתפים הקב"ה, הכהנים והמקריבים. "שלמים" – עושים שלום בין כולם.

בשלב שלישי: "לאכול ולשתות" – המקריב אוכל ושותה לבד, ושוכח את קיום ההנהגה האלוקית בעולם.

בשלב רביעי: "ויקומו לצחק" – "יש במשמע הזה גילוי עריות… ושפיכות דמים… הרגו את חור" (רש"י).

 

התהליך הנ"ל מאפיין לפי מחקרים עדכניים, רבות מהמפלגות, ולא מעט עמותות הפועלות ללא מטרת ריווח, שהפיקוח עליהן כידוע, הוא דל מאוד. בראשית דרכן הן פועלות מתוך מסירות והבטחות שהכל לטובת הכלל, ולבסוף, "רבים וטובים מהם – עושים לביתם", בבחינת הכתוב: "רוממות א-ל בגרונם – וחרב פיפיות בידם" (תהלים קמט, ו).

הם מרוממים בגרונם את מעשיהם הנעשים כביכול לשם שמים, ועל הדרך ידם פועלת כחרב פיפיות – בעלת שתי פיות. אחת לעמותה, וחברתה ממלאת את כיסם ותאוותם הבלתי נדלית.

 

המדד להצלחת האדם בחיים,

אם הוא יכול להעניק לאחרים מעצמו ומחכמתו, מהונו ומרוחו.

לכן הקב"ה ציוה את בני ישראל לתרום להקמת המשכן.

לאורך ההיסטוריה מתברר – עם ישראל הוא העם שהכי תרם לאנושות

בכל התחומים – ברוח ובמוסר, בתרבות ובמדע, כמו בפרסי נובל.

 

 

"כי תישא את ראש בני ישראל –

 לשון נשיאות ראש  שהוא לשון מעלה…

בחינת הקדושה –  נשיאת ראשו.

החוטא לעומת זאת, גורם בחטאו – לכפיפת ראשו".

 (רבנו-אור-החיים-הק'. שמות ל י"ב).

 

 

"כי תישא את ראש בני ישראל לפקודיהם,

ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקוד אותם,

ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם,

זה יתנו… מחצית השקל תרומה ליהוה".

 

מחצית השקל – תיקון חטא העגל

(רבנו-אור-החיים-הק'. שמות ל יג).

 

מחצית השקל – ומשמעותה הפנימית.

"אמר רבי מאיר: כמין מטבע של אש הוציא הקב"ה מתחת כסא הכבוד,

 והראהו למשה ואמר לו: זה יתנו, כזה יתנו" (מ. תנחומא כי תישא).

 

"באחד באדר, משמיעין על השקלים…". (שקלים פר' א, משנה א'). השבת שלפני ר"ח אדר, נקראת "שבת שקלים", היות ובשבת זו, בבתי הכנסת מוציאים שני ספרי תורה. בראשון קוראים פרשת השבוע, ובשני קוראים מתחילת פרשת "כי תישא" עד "לכפר על נפשותיכם", ובכך מזכירים לאנשים "מבן עשרים שנה ומעלה", לתרום את מחצית השקל, ממנה מימנו את קרבנות ציבור, אותם הקריבו הכהנים מידי יום ביומו בבית המקדש, ובכך זכה כל אדם שתרם את מחצית השקל לכפרה, בבחינת הכתוב: "לכפר על נפשותיכם".

מצות "מחצית השקל" בתקופת המקדש היא מדאורייתא, והחל מר"ח ניסן, יש לקנות את קרבנות הציבור מהשקלים החדשים בלבד. את זאת לומד רבי טבי בשם רבי יאשיה בגמרא (מגילה כט, ע"ב) מהכתוב: "זאת עולת חודש בחודשו לחודשי השנה" (במ' כח, יד). "זאת עולת חודש" – עולת ראש חודש, "בחודשו" – מן השקלים החדשים", "לחודשי השנה" – בחודש הראשון שהוא ניסן, לחודשי השנה". כלומר, במשך חודש אדר, בנ"י תרמו את הכספים, כך שהחל מר"ח ניסן, הקריבו את קרבנות הציבור, רק מכספי "מחצית השקל" של השנה החדשה.

 

"בעל הטורים" אומר: שקל בגימטריא נפש [430}. ניתן להוסיף שהתרומה הנקראת "מחצית השקל בשקל הקודש" – מתקדשת ומכפרת על הנפש "העוברת על הפיקודים" – העוברת עבירות, ולכן נפקדת.

 

"זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש" (שמות ל, יג).

משה רבנו כאמור, התקשה בהבנת מחצית השקל, עד שהקב"ה הראה לו מטבע של אש.  השאלה המתבקשת, האם משה לא הכיר צורת מטבע מה היא, דוגמת רבי מנחם בר סימאי המכונה בגמרא "בנם של קדושים", משום "דלא אסתל בצורתא דזוזי".

 

סבא דמשפטים הרה"ג רבי שלום משאש – רבה של מרוקו וירושלים מספר: "כל ימי נעורי, לא ידעתי צורתא דזוזא, וכל כסף תועפות – נחשב בעיני לאין, נגד חשק תאוות לימוד התורה הקדושה".

התוספות במסכת חולין (מב ע"א) מסבירים, שמשה התקשה בכך, איך יתכן שמטבע תכפר על חטא. הקב"ה הראה לו מטבע של אש המסמלת חום והתלהבות, ובכך רמז הקב"ה למשה רבנו ולנו: ע"י קיום מצוות מתוך התלהבות, גם מחצית מטבע – יכולה לכפר על הנפש, בבחינת "לכפר על נפשותיכם".

 

"זה יתנו": רש"י מפרש: "הראהו כמין מטבע של אש, ומשקלה מחצית השקל".

רבי אלימלך מליזאנסק, (שיום ההילולה שלו, חל בכ"א באדר. בספרו 'נעם אלימלך'), מלמד אותו מוסר השכל.

האש – היא אחד היסודות החשובים לאדם.

מצד אחד, היא מקור אנרגיה המניעה את התעשיה.

מצד שני, היא גורמת לשריפה, הרס ונזק רב לרכוש.

גם בהשוואת האש לכסף, קיימים שני צדדים:

מצד אחד: הכסף יכול להרוס, בכך שמשקיעים במותרות.

מצד שני, ניתן לקדש את הכסף ע"י מתן צדקה, ובכך לרומם את עצמך עד כיסא הכבוד.

 

הגמרא אומרת "גדולה צדקה, שמקרבת את החיים ומרחקת את המתים".

בספר "פנינים משלחן הגר"א" נאמר: אם ננתח  את המילה "מ-ח-צ-י-ת". האות צ שהיא האות האמצעית והמרכזית, מסמלת צדקה, כאשר האותיות משני צידיה הן: חי, ואילו האותיות הרחוקות ממנה הן: מת.

על פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן נאמר בספר תהילים: "השיב את ח-מת-י – ותחשב לו לצדקה" מה עשה פנחס? הוא עצר את המגפה שלא ימותו. עליו נאמר "השיב את חמתי", כלומר, "השיב את המילה מת מהאמצע, ושם אותה בצדדים כמו במילה מחצית, ולכן נחשב לו הדבר לצדקה.

 

כמו כן, על האדם לראות את עצמו כמחצית בבחינת: "לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע עצמו לכף חובה" (קידושין מ ע"ב).

כלומר, על האדם לראות את עצמו כבינוני, גם אם כולם אומרים עליו שהוא צדיק כדברי הגמרא בנידה, וכך יוכל להתעלות בעבודת ה'. דבר נוסף, על האדם להתחבר לכל יהודי, ובכך להפוך את שני החצאים לשלמות, כמו בין איש לאשתו ההופכים עם נישואיהם לנשמה אחת, בבחינת "ויקרא את שמם – אדם" {אחד}, ולא אדמים ברבים.

 

"כל העובר על הפיקודים מבן עשרים שנה ומעלה, יתן תרומת יהוה" (שמות ל, יד).

"בעל הטורים": מבן עשרים שנה" – סופי תיבות ה-מ-ן. התוספות (מגילה טז ע"א ד"ה ודחי עשרת אלפי כיכרי כספא) מסבירים שעשרת אלפי כיכר כסף אותן רצה המן להעביר לגנזי המלך אחשורוש, שוות חצי שקל של ששים ריבוא יוצאי מצרים. ב"הגהות הב"ח" מובא החישוב לכך, כדברי הרב שלמה לוונשטיין בספר "חיים של תורה".

שקלי המן:

כיכר כסף = 60 מנה. 60 * 10,000 {כיכר כסף של המן} = 600,000. השווי כיום: כמיליון דולר.

מנה = 25 שקלים. 600,000*25 = 15,000,000.  מספר חצאי שקלים. 15,000,000*2= 30,000,000

שקלי עם ישראל, סכום השווה כיום למיליארד דולר.

עם ישראל תרם מחצית השקל במשך 50 שנה. "מבן עשרים ועד בן שבעים שנה". 600,000*50= 30,000,000

 

 

"זכר למחצית השקל":

למרות חורבן בית מקדשנו שיבנה במהרה, עם ישראל ממשיך לתרום "זכר למחצית השקל" מידי שנה לפני תפילת מנחה של תענית אסתר, אלא שבמקום שהכסף ילך להקדש, הוא נתרם לצדקה לעניים. את זה עושים לפני קריאת המגילה, כדי להקדים את שקלי בני ישראל לשקלי המן האגגי.

 

הרמ"א (אורח חיים סימן תרצד, סעיף א) אומר: "יש אומרים שיש ליתן קודם פורים מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן, זכר למחצית השקל שהיו נותנים באדר. ומאחר ששלוש פעמים כתוב 'תרומה' בפרשה, יש ליתן ג' {מרדכי ריש פ"ק דיומא}, ויש ליתנו בליל פורים קודם שמתפללים מנחה {מהרי"ל}. וכן נוהגים בכל מדינות אלו… ויש לתת ג' חצאים גדולים במדינות אלו… ואין חייב ליתנו רק מי שהוא מבן כ' שנה ולמעלה".

 

 ה"משנה ברורה" (שם) מביא שלדעת ר"ע מברטנורא, רק מבן עשרים שנה ומעלה נותנים "זכר מחצית השקל", ואילו התוספות יום טוב אומר, שכבר מבן י"ג שנה ומעלה. כל זה מדינא, אבל המנהג הוא לתת גם בעד בניו הקטנים ואפילו אישה מעוברת בעד וולדה – כדי לקיים "לכפר על נפשותיכם".

כל זה מסביר מדוע מקדימים את "שבת שקלים" ל"שבת זכר", כדברי רבי שמעון בן לקיש שאמר: "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל" (מגילה, יג ע"ב) ובכך מקדימים תרופה למכה.

 

קיימים מנהגים שונים לגבי גובה תשלום "זכר מחצית השקל".

נוהגים לתת חצי מיחידת המטבע הבסיסית שבאותה מדינה, ויש הנותנים ג' מטבעות {דברי רמ"א לעיל}. הספרדים נותנים שווי המוערך לחצי שקל הקודש התנכ"י.

ערך השקל התנכ"י לא היה שווה בכל הזמנים. בכל תקופה, שקלו את ערך הכסף שהיה שווה למחצית השקל.

מחצית השקל שווה למשקל 192 שעורים כסף צרוף (רמב"ם שקלים א, ג). משקל השעורה המקובל בהלכה שווה ל-20/1 = 0.05 גרם. אם כן, שווי מחצית השקל הוא 9.6 גרם כסף (חזון עובדיה פורים). בתשפ"א, ערכה היה 25 ₪.

 

 

"ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה.

ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה, ובדעת ובכל מלאכה.

 לחשב מחשבת, לעשות בזהב ובכסף ובנחושת (שמ' לא, ב-ד).

 

"בצלאל – שעשה צל לא-ל. בן אורי – שעשה מקום לאשר אור לו.

              בן חור – שעשה ישראל בני חורין מעוון העגל" (רבנו-אוה"ח-הק' שמ' לא, ב).

 

בצלאל בן אורי = השתקפות הצל מתוך האור האלוקי.

כך עלינו לראות את עצמנו – כצל מול האור האלוקי.

 

 במהלך חטא העגל, הערב רב הרג את חור בן מרים שניסה להניאם מלעבוד את העגל. בזכות מסירותו, הוא זכה לכך שנכדו בצלאל, יבנה את כלי המשכן ככתוב: "ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה. ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה, ובדעת ובכל מלאכה. לחשב מחשבת לעשות בזהב ובכסף ובנחושת. (שמ' לא, ב-ד).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "ראה קראתי בשם: אולי יכוון לומר, שיראו רמז העניין בשמו ושם אבותיו: בצלאל – שעשה צל לא-ל. בן אורי – שעשה מקום לאשר אור לו. בן חור – שעשה ישראל בני חורין מעוון העגל".

רש"י מסביר את הביטויים: חכמה = מה שאדם לומד מאחרים. תבונה = מבין דבר מתוך דבר. דעת = רוח הקודש.

לפי עומק הפשט, הביטוי "דעת" רומז ליישום הלכה למעשה את אשר למדנו והבנו.

 הגאון מווילנא: משבטלה הנבואה, יש רוח הקודש בישראל. ו"איש עצתו יודיענו" (ישעיה מ יג) איך להתנהג, ורוח הקודש יש לכל אדם".

 

בברכת "אתה חונן" המהווה את הברכה הראשונה בסדרת בקשותינו מהקב"ה, אנו מבקשים לחונן אותנו בחינם, במשולש המחשבתי רוחני: חכמה, בינה ודעת. לכן, אנו מבקשים "וחננו מאתך" – חכמה בחינם מאתו יתברך.

דניאל מלמד אותנו איך יכולים לזכות בחכמה: "יהב חכמתא לחכימין" (דניאל ב, כא). בעל "באר מים חיים" הק' מסביר ע"פ הפס' הנ"ל, מדוע הקב"ה נותן חכמה לחכמים. ה"חכימין" הם אותם האנשים המתייגעים ומשתוקקים להשיג חכמה, בבחינת "יגעת ומצאת תאמין" (מגילה ו ע"ב). על כך נאמר: "יגעת ומצאת – תאמין".

 

"אך את שבתתי תשמרו,

כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם…

ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם…

            ושמרו בנ"י את השבת לעשות את השבת" (שמות לא יג-יז).

 

רבי שמעון בן מנסיא אומר: "ושמרו בני ישראל",

חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה" (יומא פה ע"ב).

 

מסופר על הלל הזקן שלמד תורה מתוך עוני. את חצי ממשכורתו היומית היה משלם לשומר בית המדרש כדי לשמוע תורה משמעיה ואבטליון. ביום שישי אחד לא עבד, כך שלא היה לו שכר לבית המדרש. הוא טיפס לגג ונשכב על הארובה, כך שיוכל להקשיב לדבר ה'. מתוך תשוקתו לתורה, לא הרגיש בשלג היורד עליו עד שקפא, ורק בשבת לפנות בוקר מגלים אותו שמעיה ואבטליון מציץ מן הארובה כשהוא קפוא.

 "ראוי זה לחלל עליו את השבת. רחצו אותו במים שחוממו, והושיבו אותו נגד המדורה" (יומא לה ע"ב).

להלל היו 80 תלמידים. הגדול שבהם – רבנו יונתן בן עוזיאל. "הקטן" שבהם – רבן יוחנן בן זכאי – ראש התנאים.

מה נענה ביום התוכחה, על כך שלמרות עידן המותרות – משקיעים אנו מעט זמן בלימוד "תורת חיים אמת".

 

"ושמרו בני ישראל את השבת".

7 מתוך 12 פירושי רבנו-אור-החיים-הק'.

רבנו-אור-החיים-הק':

 מדוע התורה חזרה על מצות שמירת השבת בפעם ה-ג'?

מה כוונת הכתוב: "לעשות את השבת? הלא השבת באה מאליה?

רבנו מיישב את השאלות הנ"ל, בשנים עשר פירושים מתוקים מדבש.

 

א.  עלינו לשמור את הזמן המדויק של השבת כדי שנוכל לעשות את "יום השביעי" המדויק משבת בראשית, בניגוד לחגים שנקבעו בעבר לאור קידוש החודש, על פי בית הדין.

 

ב.  אדם שאבד ממנו המועד המדויק של השבת, "מונה שבעה ימים מיום שנתן אל לבו שכחתו, ומקדש השביעי בקידוש והבדלה" (שו"ע, שד"מ ס"א). הטעם: 'לעשות את השבת' שלא ישכח את יום השבת האמתי.

 

ג.  "ושמרו בני ישראל את השבת" – נצפה מתוך שמחה לשבת, בשביל לשמור ו"לעשות את השבת".

 

ד.  "ושמרו בני ישראל את השבת" – להוסיף מחול על הקודש כך שהתוספת הנ"ל תהפוך לחלק מהשבת בבחינת "לעשות את השבת" כפסיקת מרן (שו"ע סימן רס"א ס"ב) "יש אומרים שצריך להוסיף מחול על הקודש". בירושלים נוהגים להוסיף 40 דקות.

 

ה.  רבי שמעון בר יוחאי: אמרה השבת לפני הקב"ה – לכל יום יש את בן זוג שלו, ולי אין. אמר לה הקב"ה: כנסת ישראל היא בן זוגך, וכיון שעמדו ישראל בהר סיני, אמר להם הקב"ה: זכרו הדבר שאמרתי לשבת: כנסת ישראל היא בן זוגך. לכן, בנוסף לציווי האלוקי לקיים את השבת, מצווים אנו להשלים את עשייתה במציאת בן זוגה, ולכן נאמר: "ושמרו בני ישראל את השבת" – כדי "לעשות את השבת". הזיווג עם השבת, נעשה ע"י ל תורה.

             בן איש חי: על שעת לימוד תורה בשבת, מקבלים שכר פי אלף מלימוד שעה אחת בימות החול.

 

  ו.  "ויום השביעי שבת ליהוה אלהיך – לא תעשה בו כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך".

 כמו שאנו מצווים על סביבתנו הקרובה שלא יחללו את השבת, כך מצווים אנו לדאוג לכך ששאר אחינו בני ישראל לא יחללו את השבת. לכן נאמר "ושמרו בני ישראל את השבת" – לשמור שלא תתחלל גם ע"י אחרים. כמו כן ,לעשות משמרת וסייגים שלא תתחלל. לדוגמא, תיקנו חכמים "שלא יקרא לאור הנר שמא יטה אותו. רבי ישמעאל בן אלישע אמר אני אקרא ולא אטה. אכן כאשר קרא בליל שבת לאור הנר, ביקש להטות ונזכר בשבת. אמר: כמה גדולים דברי חכמים שאמרו, לא יקרא לאור הנר, שמא יטה.

 

ז.  "כי אות היא ביני וביניכם – לדורותיכם".

 מהביטוי "לדורותיכם" ניתן ללמוד, שקיימת חשיבות גדולה בחינוך הילדים המהווים את הדורות הבאים, לשמירת שבת כהלכתה בצורה חוויתית.

כאשר ילדי המשפחה חווים את השבת ע"י שמחה ולימוד תורה, הם יעבירו אותה לדורות הבאים, וכך שרשרת קדושת השבת המהווה ברית ו"אות ביני וביניכם לדורותיכם – לדעת כי אני יהוה מקדשכם" – לא תיפרם לעולם.

מוסר השכל:

עד כמה אנו צריכים ללמוד וללמד דיני שבת, כדי לשמור שבת כהלכתה.

 

"ישמחו במלכותך שומרי שבת, וקוראי עונג,

עם מקדשי שביעי.

 כולם ישבעו ויתענגו מטובך" (תפילת השבת).

איך מקדשים את השבת – ע"פ רבנו בבא סאלי ע"ה.

 

"בבא סאלי"  מחלק את התפילה הבאה מתוך שחרית של שבת, לארבע קבוצות:

"ישמחו במלכותך שומרי שבת / וקוראי עונג / עם מקדשי שביעי / כולם ישבעו ויתענגו מטובך".

א. "שומרי שבת" – יש כאלה ששומרים מתי השבת נכנסת, ומתי יוצאת.

ב. "קוראי עונג" – מענגים את השבת במאכל ובמשתה.

ג. "עם מקדשי שביעי" – מקדשים את השבת בלימוד תורה.

    "כולם ישבעו ויתענגו מטובך" – כל שלש הקבוצות הנ"ל – שומרות ומענגות את השבת.

 

ד. "ובשביעי רצית בו – וקדשתו" – הקבוצה הטובה, המקדשת את השבת בלימוד תורה. בשם הרב ישראל גליס

 

על הקשר בין שם הפרשה כי תישא – למצות השבת בפרשה.

אם תישא את ראש האותיות מעל המילה ר-א-ש, תקבל שבת:

 

האות שמעל ר' היא – ש'

                                                          האות שמעל א' היא – ב'

                     האות שמעל ש' היא – ת'   (הרב כדיר סבאן).

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

"אור זרוע לצדיק"

לרבי ידידיה המוהל – ומטבע אש לשון הרע.

 

בימי מלחמת העולם הראשונה, היישוב היהודי בירושלים חי בעיקר על תרומות מחו"ל.

הוא סבל מחרפת רעב היות והיה סגר ימי על א"י, כך שתרומות בוששו לבוא. לרבי ידידיה המוהל הירושלמי, הייתה מטבע זהב אותה שמר לעת צרה. בנו הקטן שגילה את המסתור בו אביו הסתיר את המטבע, לקח יום אחד את המטבע ושיחק אתה בחוץ, וחזר הביתה עם סוכריה, אותה קנה במכולת השכונתית.

 האבא שלא מצא את המטבע במחבוא הקבוע, החל לחפשה בכל מקום אפשרי בבית, כשכל בני הבית משתתפים במשימה. בזווית העין, האבא קולט את בנו הקטן העושה את דרכו הביתה, כשהוא מוצץ להנאתו סוכריה על מקל. האינטואיציה של האבא, לא אכזבה. הילד שראה את אביו "משתעשע" לעיתים קרובות עם המטבע כדי לוודא שהיא במקום, לקח גם הוא את המטבע למגרש המשחקים. 

האבא ניגש לבעל המכולת והאשים אותו שגנב מהילד מטבע זהב בשביל סוכריה. הפרשה הגיעה עד בית הדין לממונות שהצדיק אותו. המוכר טען שקיבל מהילד רק מטבע רגילה, אבל איש לא האמין לו. קלונו של בעל המכולת, התפרסם בכל ירושלים של אז, היות וגם הציבור האמין למוהל.

 

לאחר המלחמה, רבי ידידיה המוהל קיבל מכתב ובתוכו מטבע של זהב מאדם שלא הזדהה בשמו, וכך כתב לו: ראיתי את הילד משחק במטבע זהב. מזה הבנתי שהוריו עשירים, היות ונותנים לו לשחק במטבע זהב כאשר מצבי הכלכלי היה קשה מנשוא, וסבלתי מחרפת רעב. לכן, החלטתי להחליף לילד את מטבע הזהב במטבע רגילה, ובבוא העת אשיב את "האבדה" – מטבע הזהב, כך שבעל המכולת קיבל מבנך – רק מטבע רגילה.

 לאור זאת, אבקש את סליחתך וסליחת בעל המכולת שבויש ברבים על לא עוול בכפו. רבי ידידיה רץ מיד לבעל המכולת והתחנן שימחל לו, ואף פרסם ברבים את כל הסיפור. אכן, הוא סלח לו.

 

חז"ל אומרים שמשה רבנו התקשה במטבע מחצית השקל, והקב"ה הראה לו מטבע של אש. השאלה, למה ומדוע מטבע של אש? התשובה לכך היא: הקב"ה רצה ללמד אותנו מוסר השכל: כמו שעל ידי האש אנחנו יכולים להתחמם, לבשל ולהאיר, מצד שני האש יכולה גם לשרוף חלילה.

גם לגבי הכסף, תלוי איך משתמשים בו. מצד אחד ניתן להתפרנס בבחינת "צדיק אוכל לשובע נפשו" מבלי לשקוע במותרות, ומצד שני לעשות צדקה בבחינת "פיזר נתן לאביונים – צדקתו עומדת לעד".

"המטבע של אש" – יכולה לפרנס את בעליה, אבל בצדה השני של המטבע, יכולה לחמם לב שבור של עני.

 

"אראנו  נפלאות"

לצדקת חנה בת מרים ע"ה,

שעלתה לגנזי מרומים ביום יב' אדר תשל"ה.

 

"מוות וחיים – ביד הלשון" (משלי יח, כא).

"ברית – כרותה לשפתיים".

"ברית – מילה". לכל מילה יש להתייחס בכבוד – כברית.

 

 "שפת אמת – תיכון לעד" (משלי יב יט).

שפת הצדקת חנה בת מרים ע"ה אמת – תיכון לעד.

 

הצדקת סבתי היקרה חנה בת מרים ע"ה, לה קראנו בחיבה והוקרה "אימא חניני", נהגה לצום במשך שבוע שלם. קראו לזה "סתייאם" = שישה ימים, מיום ראשון ועד יום השישי בערב שבת, כדרכן של נשים צדקניות במרוקו.

זוכר אני שבערב שבת לפני ערבית, הגיעו נשים רבות כדי להשתתף אתה בפתיחת הצום במסגרת סעודת "בואי כלה". למרות הצום בן שישה ימים, היא עוד סייעה בהכנות שבת, דבר המבטא את הכוחות הרוחניים להם היא זכתה.

תפילותיה המרגשות לקב"ה, היו לשם דבר במשפחה.  עזרתה לנו הנכדים, היית רבה ומתוך אהבה.

 

מרוב אהבתה אלי, אמרה לי פעם בהיותי ר"ם צעיר בישיבת רבי מאיר בעל הנס בטבריה: "רק אראה את כלתך, ואפטר מן העולם". באותה שנה, כלתי הגיעה אלינו בשבת פרשת "זכור".

במהלך השבת, סבתי ע"ה תפקדה כרגיל. כבכל לילה, גם במוצש"ק התיישב מו"ר אבי ע"ה להגות בתורה כדרכו בקודש, החל מהשעה 02:00. הוא עוד הספיק להכין לה כוס חלב חם.

ביום ראשון בבוקר י"ב אדר בשעה 7:00, השיבה את נשמתה לבוראה במיתת נשיקה מתוך שינה. יהיה זכרה ברוך.

היא נפטרה בשיבה טובה ללא קשר עם רפואה ורופאים בשר ודם. היא נהגה לומר: "הרופא שלי – רק הקב"ה". 

גדולתה – באמונתה בקב"ה שמידי בוקר וערב ניצבה ליד המזוזה והזיזה עולמות בתפילתה. נשמתה עדן.

היא מאוד עזרה לנכדים שהחזירו לה אהבה בחייה, וגם לאחר מותה – כולם מתייצבים ביום אזכרתה, ולומדים לע"נ.

 

"מוות וחיים ביד לשון" (משלי יח, כא).

התרגום לפס' הנ"ל: 'מיצטרא מוכירין – מוות מכאן וחיים מכאן' (ויקרא רבא, בהר, ל"ג). זהו כלי שצדו האחד הוא כף, וצדו השני חרב ששימש את אנשי הצבא. עם הכלי הדו תכליתי, יכלו לאכול, וגם להרוג כדברי רבי דוד לוריא לפס'.

הגמרא שואלת: מדוע נאמרה המילה "ביד" בפס'. מספיק היה לומר: "מוות וחיים בלשון". הגמרא משיבה: כמו שהיד יכולה להרוג, כך הלשון. ובלשון הגמרא: "וכי יש יד ללשון? לומר לך מה יד ממיתה, אף לשון ממיתה" (ערכין ט"ו ע"ב).

 

 כנ"ל בכוח הדיבור. על אותו אדם יהיה ניתן לומר שהוא קמצן או חסכן. זה תלוי ביחסנו אליו.

כמו כן, עריץ או מנהיג לאותו אדם. שוב, עד כמה אנו  מחבבים את אותו האיש.

 בכוח המלים לצבוע חוויה פנימית או מציאות חיצונית בצבעים וורודים, או בצבעים אפורים, אם לא שחורים.

 

"ורוממתנו מכל הלשונות" כך מתפללים בחגים.

הקב"ה רומם את לשון הקודש מכל הלשונות. בעצם, "לשון הקודש" היא השפה בה נכתבה התורה שהייתה קיימת אצל הקב"ה לפני בריאת העולם, כך שהעברית, היא השפה הקדומה בעולם.

 

לשון הקודש מרוממת את האדם הדובר אותה, ולפי חז"ל, המדבר בלשון הקודש, הקדושה מקיפה אותו.

 את שאר השפות, מכנים אנו "לעז". המקור לכך הוא בתהלים ובהלל: "בצאת ישראל ממצרים – בית יעקב מעם לועז". הפרשן בעל מצודת דוד מסביר: "לועז – כל שפת לשון עם, זולת לשון הקודש – נקראת לעז".

 

ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיים" (בר' ב, ז).

הפסוק מתאר את החלק המהותי בבריאת האדם, שהוא הנשמה, – נשמת אלוקים חיים. הנשמה מבדילה בינו לבין בעלי חיים. האונקלוס מתרגם: "רוח ממללא".

 "ואשים דברי בפיך… לנטע שמים וליסד ארץ" (ישעיה נא, טז).

ע"י הדיבור, האדם מחיה את המציאות. הנביא אומר: "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיה לג כה). חז"ל אמרו על כך: תלמוד תורה הוא הברית. על ידי הדיבור בתורה, מגלה האדם את מטרת בריאת העולם. אומנותו של האדם היא להשתמש בכוח הדיבור ללימוד תורה ולקיום מצוותיה, ולא לדיבורי סרק ולשון הרע.

לסיכום – יש לקדש את השפה, ולהשתמש בה בעיקר, ללימוד תורה.

 

"אור זרוע לצדיק"

לרבנו אליעזר די אבילה" ע"ה, בן אחותו של רבנו-אוה"ח-הק',

בנושא: "ברית – כרותה לשפתיים" – "מוות וחיים ביד לשון" (משלי יח, כא).

 

 הוא נפטר ביום ג' אדר בגיל 47, בבחינת הכתוב: "וחי ב-ה-ם" = 47.

ח"י שנים אחרי פטירת דודו – רבנו-אור-החיים-הק'.

 

 החכם השלם בתורה ובשירה האנדלוסית והמרוקאית – הרה"ג חכם מאיר אלעזר עטיא שליט"א, מביא בפירושו המלומד "מעי"ן רבי אליעזר" על ספרו הקדוש "חסד ואמת" של הרה"ג רבי אליעזר די אבילה ע"ה, בן אחותו של אור עינינו רבנו-אור-החיים-הק', את הסיפור הבא, המדגים את נושא: "ברית כרותה ללשון".

 

 רבנו-אור-החיים-הק' נהג לבקר אצל אחותו שהייתה נשואה לרה"ג חכם שמואל די אבילה מחבר הספרים "אזן שמואל", "מעיל שמואל", "כתר תורה", וכו'. הוא למד תורה אצל הרה"צ רבי חיים בן עטר הזקן זיע"א, סבו של רבי חיים בן עטר בעל הפירוש "אור החיים" על התורה. בביקוריו, נהג להשתעשע בדברי תורה עם בן אחותו רבי אליעזר שהיה עילוי. באחד המפגשים, האחיין אליעזר הקשה קושיות קשות על דודו רבנו-אוה"ח-הק', דבר שגרם לו להתפעלות והשתמש בביטוי בערבית המבטא התפעלות כאילו כבר סיים ייעודו בעולם, וכך אמר: "איי מות סגיר" = "ימות קטן".

 

אמו של רבי אליעזר ביקשה מאחיה רבנו-אוה"ח-הק' שיברך את הילד. הוא בירכו בכך "שכל מה שיהיה לו, יהיה גם לילד. אכן רבי אליעזר די אבילה ע"ה נפטר בגיל 47 ביום ג' אדר התקכ"א (1761) ברבאט שבמרוקו, גיל בו נפטר גם רבנו-אוה"ח-הק', בבחינת "וחי ב-ה-ם = 47.  סמלי שזה היה ח"י שנים אחרי מות דודו רבנו-אוה"ח-הק'.

הוא מכונה המהרש"א של חכמי מרוקו בזכות ספרו המפולפל "מגן גיבורים" על מסכתות בתלמוד.

הצאצאים שלו ממשיכים להחזיק במטה ההליכה שלו, אתו ראו נסים ונפלאות.

 

מספרים עליו שבאחד החורפים הסוערים והגשומים, מי הנהר הגועשים והזועפים, עשו את דרכם לעבר המלאח היהודי, ראשי הקהל פנו לרבי אליעזר שיושיעם בתפילותיו לקב"ה. רבי אליעזר שהיה שקוע בלימודו, אמר להם: בשביל זה אפסיק מלימוד תורת. קחו את המטה שלי, ותתחמו אתו את הקו ממנו לא יעברו המים.

אכן כך הם עשו, והמים נעמדו בקו אותו שרטטו עם מטה {האלוקים} של הרב.

אישה זקנה ובודדה מצאצאי רבי אליעזר די אבילה, גרה בקנדה בשכונה של גויים. שאלו אותה, איך את לא מפחדת? תשובתה הייתה: את המטה של מו"ר זקני רבי אליעזר, אני שמה מעל מיטתי, ואיש לא מעז להתקרב אלי.

 

הרה"ג אלעזר מאיר עטיה שליט"א,

ומרן הרה"ג רבי אליעזר די אבילה ע"ה.

 

 את הסיפורים הנ"ל על מרן רבי אליעזר די אבילה, סיפר הרה"ג, החזן והפייטן המהולל, חכם מאיר אלעזר עטיה שליט"א, המשמש כרב קהילת "רבי אליעזר די אבילה", בשכונת "חומת שמואל" בירושלים.

הרב עטיה שליט"א, קשור בנימי נשמתו לרבי אליעזר די אבילה. הוא חיבר את הספר "מעי"ן רבי אליעזר" – פירוש נאה ומעמיק על הספר "חסד ואמת" מאת הרה"ג רבי אליעזר די אבילה ע"ה.

 

הרב אלעזר שליט"א, חיבר עוד ספרים חשובים: "משולחן אבותינו – אוצר מנהגי הלכה ומסורת ע"פ חכמי מרוקו", סידורים ומחזורים לכל ימות השנה עם ביאור מעמיק של התפילות והמנהגים. "הצדיק מוואזאן" – רבי עמרם בן דיוואן ע"ה.

הרב מאיר שליט"א, הקליט את כל המסורות המוסיקליות המרוקאיות והאנדלוסיות, ונחשב לגדול פייטני מרוקו.  

 

בברכת תורת אלוקים חיים,

משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה. יגאל בן מיכל לבית בן חיים ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

לרפואת אברהם נ"י בן אילנה ימנה. יגאל נ"י בן אסתר רינה. רויטל בת שרה.

לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר "להתהלך באור החיים" במהדורה שניה, ולהוציא את הספר החדש "להתהלך באור הגאולה" מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות.

 

 

 

        

 

 

"א-ח-ד-ו-ת" = אח + אחד + אחות + א-ת.

אחדות עם ישראל = כאחד, כמו בין אח לאחות, מ-א' ועד ת'.

אחדות עם ישראל – בסיס לגאולה במהרה.

 

"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" (שמות לה, א).

משה רבנו הקהיל את בני ישראל למוחרת יום הכיפורים,

כדי למשוך את אותה אחדות המאפיינת את כיפור – לכל השנה (כלי יקר)

 

"התורה ניתנה להתקיים בכללות ישראל.

 כל אחד יעשה היכולת שבידו… ואולי, כי לזה רמז באמרו:

 "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יח, יט). פירוש, לצד שהוא כמותך.

כי בשלומו יטב לך, ובאמצעותו אתה משלים שלמותך.

 ואם כן, אינו אחר אלא אתה עצמך, וכאחד מחלקיך"

(רבנו-אור-החיים-הק' שמות לה, א).

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

פרשת השבוע "ויקהל" נאמרה למחרת יום הכיפורים, כשמשה ירד מהר סיני עם הלוחות השניות כדברי רש"י.

רבנו ה"כלי יקר" לומד מוסר השכל מן העיתוי בו הקהיל משה "את כל עדת בני ישראל" – אנשים, נשים וטף, למחרת יום הכיפורים: כמו שביום הכיפורים, עמ"י מתקהל בביהכנ"ס מתוך פיוס ואחדות בין כל חלקי העם, כך בשאר ימות השנה – יש למשוך את אותה אחווה ורעות בין כל חלקי המחנה.

וכדברי קדשו: "לזה מצא משה להקהילם כרצונו למחרת יום כיפור – כי ביום כיפור – השלום מתווך ביניהם, ובעצם היום ההוא, כולם כאגודה אחת. על כן היה בנקל  להקהילם ביום המחרת – כל זמן ששלום האתמול קיים".

כל זה מסביר מדוע, זו הפרשה היחידה הפותחת במילה "ויקהל".

"מה יפו פעמיך – בנעלים" (שיר השירים ז, ב). היופי של פעמיך, לא רק בכיפור בו לא נועלים נעלים, אלא "בנעלים" – גם כשנועלים נעלים בכל ימות השנה, יש לנהוג כלפי הזולת ביופי ונועם הליכות.

 

 רבנו ה"כלי יקר" מוסיף עוד, שמשה שפט את העם באותו יום, כדי ליישב כל מחלוקת אפשרית בין האנשים, כך שכולם יתקהלו מתוך שלום ואחווה ביניהם, ויוכלו לתרום למשכן משלהם, ולא ע"י גזל חלילה, ככתוב בהמשך: "קחו מאתכם תרומה לה'" – משלכם, ולא משל גזל. את זה הוא מוכיח מהכתוב לעיל (שמ' יחי ג): "ויהי ממחרת, וישב משה לשפוט את העם", ופירש רש"י שם, שזה היה למחרת יום הכיפורים.

בהמשך נאמר: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם וכו'" (שמ' לה, ה). כלומר לא להצית אש המחלוקת ביניכם. ורק אחר כך ציווה אותם להביא את התרומות למשכן, כך שהמשכן יבנה ביושר ומתוך אחדות המחנה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהקשר לחשיבות אחדות המחנה: "ויעשו בני ישראל – ככל אשר ציוה יהוה את משה, כן עשו" (שמ' לט, לב): רבנו שואל על הכתוב: "ויעשו בני ישראל". הרי רק יחידים עסקו במלאכת המשכן כמו בצלאל וכו', ומדוע נאמר "ויעשו בני ישראל" בלשון רבים?  על כך עונה רבנו:

 

"עוד נראה כי כאן עשה הכתוב מחברת הכללות בקיום התורה, והראה כי בני ישראל יזכו זה לזה, והתורה ניתנה להתקיים בכללות ישראל. כל אחד יעשה היכולת שבידו, ויזכו זה לזה. ואולי, כי לזה רמז באמרו: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יח יט). פירוש, לצד שהוא כמותך. כי בשלומו יטב לך, ובאמצעותו אתה משלים שלמותך. ואם כן, אינו אחר – אלא אתה עצמך, וכאחד מחלקיך".

 

ובזה מצאנו נחת רוח, כי ה' ציוה תרי"ג מצוות. ומן הנמנע שימצא אדם אחד שישנו בקיום כולם. וזה לך האות, כהן ולוי וישראל, ונשים. יש מצוות עשה בכהנים שאין מציאות בישראל… אלא ודאי, שתתקיים התורה במחברת הכללות, ויזכו זה מזה. והוא  מה שאמר הכתוב כאן: "ויעשו בני ישראל ככל אשר ציוה יהוה – כינה לכולם יחד מעשה כולם", למרות שרק יחידים עסקו במלאכת המשכן, כמו בצלאל ואחיסמך, וכל חכם לב.

 

על חשיבות האחדות בעמ"י בעיני הקב"ה, נביא את דברי רבנו רש"י על בחירת שני חכמי לב לעשיית המשכן: בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה משבט המלכות, מצד שני אהליאב בן אחיסמך למטה דן. על כך אומר רש"י: "ואהליאב – משבט דן מן הירודין שבשבטים מבני השפחות, והשווהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן, והוא מגדולי השבטים – לקיים מה שנאמר: 'ולא ניכר שוע לפני דל' (איוב לד יט).

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל מדוע פרשתנו מתחילה בביטוי "ויקהל משה", הרי זה "דבר הרגיל בכל עת" שמשה מדבר עם בני ישראל, והתורה לא מציינת זאת ע"י הביטוי ויקהל. על כך רבנו עונה כמה תירוצים:

 

בראשון שבהם הוא אומר: בסוף הפרשה הקודמת "כי תישא", בני ישראל פחדו לגשת למשה רבנו, בגלל שעור פניו קרן מקדושה לאחר ירידתו מהר סיני ככתוב: "וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו – וייראו מגשת אליו", לכן היה צריך "להקהיל את כולם לבל ימנעו קצת מהמורא".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מציין בתשובתו השנייה ע"פ הזהר, משה רבנו ראה את מלאך המוות "מרקד" בתוך עמ"י לאחר חטא העגל, לכן "הקהיל האנשים בפני עצמם, והנשים בפני עצמן, ולא באו יחד, ולא עמדו במסיבה אחת" כדי לתרום למשכן. את זאת הוא לומד מייתור המילה "בני" בביטוי "עדת בני ישראל", היות והמילה "עדת" כוללת גברים ונשים, וכן ממה שכתוב בהמשך "ויבאו האנשים על הנשים" (שמ' לה, ח), ולא כתוב "ויביאו". כלומר, הם באו בנפרד, תוך הפרדת כוחות בין המינים. (זהר ויקהל קצו ע"ב).

 

"ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה" (שמ' לה כ). מה בא לחדש לנו שהם יצאו מלפני משה?

רבנו-אור-חיים-הק': "שיצאו כולם כאחד בזריזות להביא, ולא היה בהם אחד שנתעכב מחברו". כלומר, דמותו של משה רבנו כל כך השפיעה עליהם, עד שהם יצאו מתוך אחדות כאיש אחד, ומתוך זריזות כדי לתרום למשכן.

"מלפני משה": רבנו אומר: "קודם שיתן להם רשות לעמוד מלפניו" והרי היו צריכים לקבל ממנו רשות כדי לצאת? רבנו משיב: הרשות הייתה כאשר אמר להם, "קחו מאתכם תרומה".

 

תשובה שניה: "או אפשר, כי אהבת הדבר, קלקלה השורה". כלומר, מרוב החשק לתרום, לא חיכו לקבל רשות.

תשובה שלישית: הם פחדו לחכות, שמא משה רבנו שהיה עשיר, יתרום את כל הנצרך למשכן, ולכן הקדימו לצאת.

 

רבנו אברהם אבן עזרא: "למדנו מזה, שכל עדת ישראל באו אל אהל מועד – כת אחר כת".

 כלומר, בהתחלה באו כת אחרי כת כדי לשמוע תורת משה, אבל בגלל שהוקסמו מתורתו, כל הכתות נשארו לשמוע מחדש את השיעור שנאמר לכתות הראשונות, ובסוף יצאו כולם – כאיש אחד מלפני משה.

 

 

"ויקהל משה".

הקב"ה אמר למשה: "עשה לך קהילות גדולות,

 ודרוש לפניהם בהלכות שבת, כדי שילמדו ממך הדורות הבאים

להקהיל קהילות – בכל שבת ושבת" (י. שמעוני ויקהל, תח).

כל זה מסביר, מדוע זו הפרשה היחידה הפותחת בביטוי "ויקהל".

 

בשבתות וימים טובים, מתכנסים רבים וטובים מעמ"י בבתי הכנסת, כדי לשמוע דברי תורה.

המקור לכך הם דברי המדרש: הקב"ה אמר למשה רבנו: "עשה לך קהילות גדולות, ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך הדורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת, ולהתכנס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והיתר, כדי שיהיה שמי הגדול מתקלס בין בני ישראל" (ילקוט שמעוני פר' ויקהל, סימן תח).

מכאן אמרו: "משה תיקן להם לישראל שיהיו דורשים בעניינו של יום. הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת",          כדי ללמד את ב"י את מצוות התורה.

אכן זו מסורת יפה, המלווה את עמ"י מאז ומעולם, היות ובן זוגה של השבת הוא עמ"י המזדווג עמה ע"י לימוד תורה.

 

הודו ליהוה כי טוב, שזיכני מזה עשרות בשנים להית שותף במתן שיעורי תורה בחינם מידי שבת בשבתו, כדברי ה' למשה: "מה אני בחינם, אף אתם נמי בחינם" (נדרים לז ע"א).

רבנו-אוה"ח-הק' אומר על כך: "ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת": כנסת ישראל היא הבת זוג של השבת וזה בעצם התיקון לשבת שאין לה בן זוג כשאר הימים. וכדברי קודשו: "ושמרו… לעשות את השבת לשון תיקון, שבזה יתוקן" (שמ' לא, טז). בשבת, מקבלים  שכר פי אלף על לימוד תורה, כדברי ה"בן איש חי".

 

 

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

 

"ששת ימים תעשה מלאכה –

             וביום השביעי יהיה לכם קודש…" (שמות לה, ב).

 

השבת – כמקור הברכה לכל השבוע.

ביום שבת, משתלשל השפע – של ששת ימי המעשה

(זהר, שמ' פח, ע"ב) 

"לקראת שבת לכו ונלכה – כי היא מקור הברכה"

("לכה דודי". רבי ש. אלקבץ).

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע התורה חוזרת על מצות שמירת השבת, כאשר בפרשה הקודמת הוקדשו לכך פס' רבים, ורבנו אף חידש בזה שנים עשר פירושים מתוקים מדבש. {עיין במאמר לפרשת כי תישא}.

על כך רבנו עונה: כדי להכין את המשכן שהקב"ה ישכון בתוכו, ודרכו בתוך ב"י, צריכים היו לעבור טהרה מחטא העגל, ולתקן את אשר פגמו בתרי"ג ענפי הנשמה כנגד תרי"ג מצוות התורה.

לכן, נבחרה מצות השבת השקולה כנגד כל מצוות התורה כדברי המדרש: "השבת שקולה כנגד כל המצוות", (שמ' רבה, כה, יב), וכן, כדברי הזהר הק': "מאן דנטיר {שומר} שבת – כאילו נטיר אורייתא כולא" (בשלח, מז ע"א). וכדברי קודשו: "כי יצו ה' על תיקון העבר, כדי להיות מוכשרים לשכון בתוכם. ובמצוות השבת ששקולה כנגד כל התורה – היא תקנת עבודה זרה כאומרו: "אשרי אנוש יעשה זאת" (ישעיה נו ב). ודרשו חז"ל (שבת קיח ע"ב): כל השומר שבת כהלכתו, אפילו עובד עבודה זרה כאנוש – מוחלים לו".

 

את הרמז לכך הוא מוצא בביטוי "אלה הדברים" כדברי רבי (שבת צז ע"ב) המרבה את ל"ט מלאכות מהביטוי הנ"ל:

אלה = 36 + דברים = 2 + ה– הידיעה של ה-דברים = 1. ביחד 39 = ל"ט.

 

קדושת המקום –  וקדושת הזמן.

 

התורה באה ללמד אותנו מסר חשוב: במשך ששת ימי השבוע, האדם עסוק בעשייה לפרנסתו בבחינת "ששת ימים תעשה מלאכה", ואילו בשבת, חייב לעצור את המרוץ אחרי הזמן, ולהתמקד בקדושת הזמן של השבת.

כנ"ל בעבודות המשכן, במשך השבוע כל בית ישראל היה שותף בהקמת המשכן, ואילו בשבת הם נדרשו לנוח, היות ועבודת המשכן אינה דוחה מצות שבת.

פועל יוצא מכך: במשכן/במקדש/במקדש מעט –  מקומות בהם שוכנת השכינה לאורך הדורות – זוהי קדושת המקום. ואילו בשבת – זו קדושת הזמן בה האדם עוצר את הרדיפה אחרי הממון, ומתחבר לקב"ה, ע"י שמירת שבת ולימוד תורה, בבחינת הכתוב: "וביום השביעי –  יהיה לכם קודש".

רבנו אומר על הכתוב "ששת ימים תעשה מלאכה – ולא נאמר 'ב-ששת', "כדי שבל תטעה כי יש מצוה בעשיית מלאכה בהם" כדברי קדשו. כלומר, אין מצוה לעבוד, אלא דברים שנועדו לקיום האדם בעולם. ואם עושה את מלאכתו לשם שמים – עלה בידו שכר מצוה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שאם נשמור את "השביעי קודש", מלאכתנו במשך השבוע תתברך, היות והשבת היא מקור הברכה. וכלשון קדשו: "אולי שיכוון לומר, שאם יהיה יום שביעי קודש, תֵעשה המלאכה הצריכה לך בששת ימים".

 גם בפיוט "לכה דודי" של רבי שלמה הלוי אלקבץ ע"ה נאמר: "לקראת שבת לכו ונלכה –  כי היא מקור הברכה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר עוד: במשך השבוע גם גוי יוכל לעשות מלאכת יהודי, והיינו יכולים לחשוב שיוכל לעשות מלאכתנו גם בשבת, באה התורה ואומרת "השביעי… קודש" שגם גוי לא יעשה מלאכת יהודי בשבת, כדברי רבי יאשיה האומר: אמירה לגוי אסורה בשבת (מכילתא דר"י. בא מס' דפסחא פרשה ט). לכן, המילה "תֵעשה" מנוקדת בציר"י תחת התי"ו. כלומר, המלאכה תהיה נעשית, אבל ביום השביעי אפילו ע"י אחרים לא…".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מביא עוד פירוש: אם לא תהיה שבת, גם לששת ימי השבוע לא יהיה קיום, כפי שהסביר בהרחבה רבנו בפרשת בראשית את הפסוק: "וינח ביום השביעי" (בר' ב, ב) שם הוא מסביר שהשבת מהווה את נפש/מנוע העולם, ושבלעדיה העולם לא יוכל להתקיים. וכדברי קודשו: "כי העולם היה רופף ורועד, עד שבאה שבת ונתקיים העולם ונתייסד. והכוונה כי ביום השבת ברא ה' נפש העולם, והוא סוד אומרו (שמ' לא, יז) וביום השביעי שבת וינפש… שנתכוון לומר כיוון ששבת = בא שבת. "וינפש" – פירוש נשפע שפע החיוני בכל הנבראים, כי קודם השבת, לא היה נפש לכל הנבראים".

 

רבנו גם מסביר את דברי חז"ל: "כל השומר שבת – כאילו שותף במעשה בראשית" (שבת קיט).

רבנו שואל: איך יתכן להיות שותף במעשה בראשית שנעשו בבריאת העולם, לפני אלפי שנים?

רבנו משיב: הקב"ה ברא את העולם רופף, ומידי שבוע הוא נעמד מחדש בזכות שאנחנו שומרים את השבת, לכן יכולים אנו להיות שותפים מחדש עם הקב"ה מידי שבוע, בחידוש מעשה בראשית.

הגמרא בקידושין (לט ע"ב) אומרת: "ישב ולא עבר עבירה, נותנים לו שכר כעושה מצוה".

רבנו אומר שהאדם נוטל שכר ע"י שמירה שלא לעשות מלאכה בשבת.

 

 רבנו–אור-החיים-הק' אומר על הפס': "ויברך אלהים את יום השביעי" (בר' ב, ג): "ולמה שפירש (זהר שמות פח, ע"ב) כי ביום שבת משתלשל השפע של כל ששת המעשה, יכוון על זה אומרו "ויברך", כי בו ציווה ה' את הברכה לחיות העולמות". כלומר, השבת מחיה את העולם, ומהווה את המקור והשרש לשפע השבועי, של ששת ימי המעשה.

 

 "וביום השביעי – יהיה לכם קודש": רבי שמחה בונם מפשיסחא אמר: קדושת השבת באה אלינו מאליה מידי שבת בשבתו, ומחכה לנו שנתחבר אליה, וזו גדולת השבת.

ישנן שלש מצוות אותן אנו מקיימים בכל גופנו: ברית מילה, מקוה וסוכה. השבת לעומת זאת, היא באה אלינו מידי שבת בשבתו ועוטפת אותנו בקדושה, מבלי לשאול אותנו, שלא כמו בסוכה וכו', שזה תלוי בנו, אם להיכנס לסוכה.

 

"לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" (שמ' לה ג)

 אסור לכעוס בכלל – ובשבת בפרט.

 

בעשיית המשכן, ראינו שיש צורך בעשייה מתוך הלב, בבחינת הכתוב: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" – כך בשמירת שבת קודש. רבי שמעון בר יוחאי אומר בתיקוני הזוהר: אשרי המכין דירה לשבת בליבו, שלא יהיה עצוב וכועס, שכל הכועס בשבת, כאילו הבעיר את הגהינום. ולכן נאמר בהמשך הפס': "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". אפילו את הגהינום, ה' משבית בשבת, ועלינו ללמוד ממנו יתברך.

הגימטריה המשותפת של המילים: מקוה – {אל} קנא – כאעס (עם המילוי א) = 151. כלומר, האדם הכועס כאילו כופר בה', ועליו לטבול במקוה.

רבי מאיר בעל הנס שכדרכו בקודש אהב להשכין שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, עשה שתי שבתות אצל בני זוג שהבעירו את אש המחלוקת ביניהם בערבי שבתות, והוא הצליח להשכין ביניהם "שבת שלום" הלכה למעשה.

 

"כי טל אורות טלך" (ישעיה כו יט). הזהר הק' אומר על הפס' הנ"ל: ביום שישי אחרי הצהרים, יורדים לעולם "טל אורות" של מלאכים, המתחברים לאלה המצפים לקבל את שבת המלכה מתוך שמחה ולימוד תורה, בבחינת "לכה דודי – לקראת כלה", כפי שנהג מו"ר אבי הרה"צ רבי יוסף בר עליה ע"ה, בשבתו על משמרתו ועל תורתו בימי שישי אחרי חצות היום, כשהוא מוכן ומזומן לקראת שבת המלכה כחתן, וגם כדי לזרז את בני הבית לכבוד שבת.

 

"שבת שבתון – ליהוה" – על השבת נאמר לה', ועל יום כיפור נאמר 'לכם' – "שבת שבתון – לכם".

יוצא אפוא, שהשבת יותר חמורה מכיפור. מי יתן וכולנו נרגיש את אותה התרוממות רוח של יום כיפור, גם בשבת קודש.

 

"ויאמר משה אל בני ישראל:

ראו קרא יהוה בשם – בצלאל בן אורי בן חור…

 

וימלא אותו רוח אלהים בחכמה,

 בתבונה ובדעת ובכל מלאכה.

ולחשוב מחשבות לעשות בזהב, ובכסף ובנחושת (שמ' לה, ל– לב).

 

רבנו-אור-חיים-הק' דורש מהמילה בפס' "בשם", את שמו של בצלאל בפרשת "כי תישא" (לא, א –ה): "אולי שיכוון לומר, שיראו רמז העניין בשמו ושם אבותיו. בצלאל = שעשה צל לאל. בן אורי =  שעשה מקום לאשר אור לו. בן חור = שעשה ישראל בני חורין מעוון העגל כאומרם ז"ל בפסוק: משכן העדות – עדות לישראל שנמחל להם עוון העגל, כדברי רבי שמעון ב"ר ישמעאל: עדות היא לכל באי עולם שיש סליחה לישראל (ש. רבה פרשה נא, ד). הרי שנרשם בשמו הדבר. בשמו ושם אבותיו, ובזה יבוא על נכון אומרו, "ואמלא" בתוספת וא"ו, לומר מלבד זו, עוד אני מוסיף בו מלאי מהחכמה. ואומרו "בחכמה" ולא אמר חכמה, ואולי שיכוון על פי דבריהם ז"ל בפסוק: יהב חוכמתא לחכימין (דניאל ב, כא – ברכות נה, ע"א). שאין הקב"ה נותן חוכמה אלא למי שיש בו חוכמה". והוא אומרו ואמלא אותו רוח אלהים". בצלאל זכה לעשות את כלי המקדש בזכות חור סבו, שמסר את נפשו נגד חטא העגל, עד שנהרג.

על השאלה מדוע ה' נותן חכמה לחכמים כדברי דניאל הנ"ל. שיתן חכמה לחלשים הזקוקים יותר לחכמה.

ההסבר הוא כך: חכם שמשקיע ומתאמץ לדעת – ה' משפיע עליו מטובו.

 רש"י מסביר את הביטויים: חכמה = מה שאדם לומד מאחרים. תבונה = מבין דבר מתוך דבר. דעת = רוח הקודש. בפשט ניתן לפרש שדעת, היא יישום הנלמד.

 

הגאון מווילנא: משבטלה הנבואה, יש רוח הקודש בישראל. ו"איש עצתו יודיענו" (ישעיה מ יג) איך להתנהג, ורוח הקודש יש לכל אדם".

 

ה"דברי חיים" ובעל ה"ערבי נחל" אמרו, שכל תורת רבנו-אור-החיים-הק' נאמרה ברוח הקודש.

בברכת "אתה חונן לאדם דעת", מבקשים אנו מהקב"ה שיחונן אותנו בחינם – חכמה, בינה ודעת. שנזכה אמן סלה ועד.

 

 

מגילת "שיר השירים" בחג הפסח.

 סגולת אמירתה גם בערב שבת,

והתיקון שעשה שלמה המלך בחיבורה.

 

"שיר השירים" הוא אחד מחמש המגילות אותו ציוותו חכמים לחג הפסח, כמו שמגילת "אסתר" נקראת בפורים, וספר "קהלת" בחג הסוכות. הזהר הק' בפרשת נח (דף סב עמוד ב) אומר: שלמה המלך "חטא" בשלשה לוין: "לא ירבה לו נשים, לא ירבה לו סוסים, ולא ירבה לו כסף". [מאחורי מעשי שלמה מסתתרים רזין דרזין}. על כל לאו חייב 39 מלקות * 3 = 117. כדי לתקן זאת ולהינצל מדינה של גהינום, שלמה המלך מחליט לכתוב את "שיר השירים" הכולל 117 פסוקים.

"שיר השירים" הוא קודש קדשים, כדברי רבי עקיבא.

 

 הגהינום עובד במשך השבוע 117 שעות, החשבון כך: בשבוע יש 168 שעות, מינוס  24 שעות של השבת שכאמור הגהינום אינו פועל בה, ועוד יש להוריד 27 שעות של זמני שלש תפילות ביום: ערבית, שחרית ומנחה בהן הגהינום לא עובד, (שעה וחצי לכל תפילה). יוצא שנשארות 117 שעות, כנגד 117 פסוקים של "שיר השירים".

מהסיבה הנ"ל, נוהגים בבתכנ"ס רבים, לקרוא בשירה את "שיר השירים" כל ערב שבת, כדי להינצל מהגהינום.

בחג הפסח, הנוהגים כהגר"א קוראים את שיר השירים מתוך מגילה כשרה, ומברכים עליה. יהודי המזרח וחסידי חב"ד, גור וקוצק, לא נוהגים (הגרש"י זוין. המועדים בהלכה).

 

הרמב"ן  כותב בהקדמתו לשיר השירים: "להודיעך כי הספר 'שיר השירים' חיברו שלמה… ברוח הקודש, והזכיר בו כל המאורעות שהיו ויהיו לעם ישראל מיציאת מצרים עד האלף השביעי…".

מו"ר אבי הרה"צ רבי יוסף בר עליה ע"ה, נהג לקבל את השבת מוקדם מאוד כשהוא ישב ולמד את שיר השירים, שניים מקרא ואחד תרגום וכו'. בהרבה שבתות, הוא נהג לעשות תענית דיבור, כך שכל דיבורו עסק בתורת אלוקים חיים, ובכך זכה לקיים: "וביום השביעי יהיה לכם קודש".

 

רבנו-אור-החיים-הק' בגוב האריות.

 

"שמאי אומר: עשה תורתך קבע…" (אבות א, טו).

"חייב לעשות תורתו קבע – ומלאכתו עראי…" (שו"ע הל' ת. תורה פ"ג, ה"ב).

 

 

"ולמות מתוך תורה חשבתי,

ואל אור-החיים נתתי לבי ועיני שכלי" (בהקדמה לפירוש אור החיים).

מרכזיות לימוד התורה – אצל רבנו-אוה"ח-הק'.

 

."נאה דורש ונאה מקיים". ידוע ומפורסם שרבנו-אור-החיים-הק' עסק בלימוד והפצת תורה יומם וליל, ולפרנסתו הוא זכה ל"תמכין דאורייתא" ממו"ר חמיו הנגיד הרה"ג רבי משה בן עט"ר ע"ה, שהיה יועץ המלך, ועשיר מופלג.

בצוק העיתים כאשר חמיו נפטר בשנת תפ"ה {1725}, נוצרו בעיות רציניות ומחלוקות רבות מסביב לירושה, דבר שרושש את רבנו, ואילץ אותו לעסוק לפרנסתו בשזירת חוטי זהב בבגדים יקרים, לתקופה לא ארוכה.

רבנו החליט שהוא יעבוד, רק כאשר הפרוטה תכלה מכיסו. בשאר הזמן, הוא ישב ועסק בתורה.

 

יום אחד, הוא נדרש ע"י נציגי המלכות במרוקו, לטפל בבגד מפואר לחתן המלך.

רבנו סירב לבקשה, בטענה שכל עוד יש לו במה להתפרנס, הוא ימשיך לעסוק בתורה.

לאחר סירובים נשנים, הוא הושלך לגוב האריות הסמוך לארמון המלוכה.

צופים רבים התיישבו מסביב לגדרות, וציפו בכיליון עיניים לראות איך האריות יטפלו בסרבן.

 

הפתעת הצופים הנדהמים, האריות רבצו מסביב לרבנו, שהמשיך לעסוק בתורה.

אחד השרים טען שהאריות שבעים, ולכן הם לא טורפים את הרב.

המלך החליט להשליך את אותו שר לגוב האריות, כדי לוודא שאכן הוא צודק.

 

בעודו באויר, הוא הפך לגל עצמות בין מלתעות האריות.

כל זאת, בגלל שדיבר סרה בקדוש עליון.

המלך ויועציו הבינו שרבנו-אור-החיים-הק' הוא איש קדוש,

ולכן מיהרו לשחררו אחר כבוד, עם מתן משאת כיד המלך.

 

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. רבי יששכר בן נזי ע"ה

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה.

יגאל חיון בן אסתר רינה ע"ה.

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

 שלום בן עישה.

לברכה והצלחה לספרי "להתהלך באור החיים". וכן לזכות לברך על המוגמר על ספרי החדש: "להתהלך באור הגאולה"

 

 

אלה פיקודי המשכן – משכן העדות".

ויעש משה – ככל אשר ציוה יהוה אותו…

התוצאה: וכבוד יהוה מלא את המשכן" (שמ' מ' טז – לד').

הורדת השכינה אלינו –  ע"י עשיית רצון הקב"ה.

 

   התמורה: הקב"ה משפיע ו"משביע לכל חי רצון",

 ע"י שמוריד לנו צנור מלא שפע.

 

איך ניתן להוריד אלינו את השכינה, כמו בזמן הקמת המשכן?

    "ועיקר הרצון במעשה, הוא המושכל…" {= דבקות בה'}.

ואמר 'כל נדיב ליבו' – העושה דבר מנשיאות הלב"

(רבנו-אור-החיים-הק', שמ' לה, ה)

 

דבקות בה' – תושג ע"י עשייה מכל הלב,

 בבחינת הכתוב: "רחמנא ליבא בעי".

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

לע"נ סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה – שנהגה לצום שבוע {סתיים}– י"ב אדר

 

 

פרשת השבוע "פקודי", חותמת את ספר שמות, וסוגרת מעגל של חמש פרשות: תרומה, תצוה, כי תישא, ויקהל, פקודי. מעל 500 מילים העוסקות בפרשת הכנת המשכן ע"פ הציווי האלוקי בתחילת פרשת "תרומה":

 "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם". כלומר, ישנה תכנית אלוקית עם הוראות מדויקות הניתנות למשה, כאשר האמצעים הנדרשים: זהב, כסף וכו', הנתרמים על ידי בני ישראל מכל הלב, כדברי רבי יהודה בר סימון לכתוב (שיר השירים ג ט):

 

 "אפיריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון, עמודיו עשה כסף, רפידתו זהב, מרכבו ארגמן,

תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים" – אפיריון = זה המשכן" (שיר השירים רבה).

 "בנות ירושלים" – אלו הנשים שתרמו והשתתפו בעשיית המשכן מתוך אהבה ומכל הלב.

 

ביצוע הקמת המשכן נעשה ע"י "חכמי לב" כמו בצלאל בן אורי בן חור, ואהליאב בן אחיסמך, ככתוב:

"וכל חכם לב בכם, יבואו ויעשו את כל אשר צוה יהוה" (שמ' לה, י).

 

כאשר אנו באים לסכם את ספר שמות – ספר הגאולה, ניתן לומר שעם ישראל עבר תהליך מדורג שהוביל

לתוצאה של: "כבוד יהוה מלא את המשכן": בראשית הדרך במצרים, בנ"י היו פאסיביים ו"לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" (שמ' ו, ט). במעמד הר סיני, הם אמרו "נעשה ונשמע". שוב, העם הקשיב וקיבל מבלי ליזום. במעשה העגל, הערב רב עבר לקיצוניות השניה, בבחינת "…ויקומו לצחק" – עבודה זרה וגילוי עריות כדברי רש"י.

 

בהקמת המשכן, היה שילוב של ציות לדבר ה' להקים את המשכן ע"פ תכנית אלוקית מדויקת. מצד שני, עם ישראל נרתם ותרם מכל הלב, וחכמי לב השתתפו בהכנת המשכן וכליו, דבר שגרם בסופו של דבר ל"כבוד יהוה מלא את המשכן", והתכנית האלוקית של "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם", קרמה עור וגידים.

בפרשיות המשכן, הביטוי "ככל אשר צוה יהוה את משה", חוזר ח"י פעמים. השורש ע.ש.ה. חוזר כמאתיים פעם. כלומר, קיים שיתוף פעולה בין הצייתנות לתכנית האלוקית. מצד שני, הרצון להיות שותף בעשיית המשכן כדבר ה'.

 

התופעה הנ"ל, משקפת את השם: "בצלאל בן אורי בן חור": בצל – אל, כלומר צייתנות לא-ל, הבאה לידי ביטוי דרך השתקפות האור. "אור-י" = אור ה', שהוא אור פנימי נשמתי. מצד שני, בן "חור" – חירות פנימית. חור הסבא ובנה של מרים, בחר מיוזמתו להתנגד למעשה העגל, דבר שהוביל לרציחתו ע"י הערב רב.

 

עבודת ה' חייבת להיות ע"פ ההלכה כפי שנקבעה בשלחן ערוך, כאשר כל אחד יכול להביא לידי ביטוי את אישיותו. כדוגמא, נציין את התפילה. אלפים גודשים את בתי הכנסת, ואינה דומה תפילה של פלוני לתפילה של אלמוני. ישנם קצרנים, ישנם מקובלים, ישנם מניינים "מנגנים" כמו מנייני "קרליבך" ההופכים את התפילה לחוויה, בבחינת:

 "לשמוע אל הרינה – ואל התפילה" (מלכים א, ח' כח).

 

אבא בנימין אומר על כך בגמרא:

"אין תפילה של אדם נשמעת אלא כשמתפלל אותה בבית הכנסת. שנאמר:

 "ופנית אל תפילת עבדך ואל תחינתו ה' אלוקי,

 לשמוע אל הרינה ואל התפילה,

אשר עבדך מתפלל לפניך היום" (מלכים א, ח, כח).

מכאן שבמקום רינה – שם תהא תפילה" (ברכות ו ע"א).

 

הרי"ף בספר 'עין יעקב' אומר על כך:

"פתח הכתוב בשתיים: רינה ותפילה,

 וסיים באחת: "אשר עבדך מתפלל לפניך". ללמדנו, שבמקום רינה שם תהא תפילה".

כלומר, : יש להתפלל מתוך רינה ושמחה.

 

"וכבוד יהוה מלא את המשכן": התורה מעידה שאכן המטרה הושגה, והשכינה ירדה אל תוך המשכן, דרכו התחברה אל כל אחד כל אחד מבני ישראל. כאז, כן עתה, הקב"ה ישרה עלינו את שכינתו.

כמו שבכל מערכת יחסים בכלל, ובמשפחה בפרט, "כל מה שאתה רוצה לקבל – תן", כך ביחסינו עם הקב"ה.

כדוגמא, נציין את דברי רבי יהודה הלוי בסוף ספר הכוזרי בו הוא קובע שברגע שנרצה לקבל באמת את השכינה בתוכנו, ושיבנה בית מקדשנו – הקב"ה יענה לתפילתנו.

 

במילים אחרות, ברגע שנפעיל את ה- רצון – נקבל  צנור רווי שפע אלוקי של אנרגיות רוחניות, אבל מה לעשות שרוב תפילותינו לבניין בית מקדשנו, הן בבחינת "צפצוף הזרזיר" כדברי ריה"ל בסוף ספר "הכוזרי".

בתפילת "אשרי יושבי ביתך" נאמר: "פותח את ידיך – ומשביע לכל חי רצון". כלומר, הקב"ה זן ומפרנס לכל, והוא ממלא ו"משביע לכל חי", את ה-רצון  שלו, ע"י צנור שפע היורד מהמרומים.

מסר חינוכי אמוני:

כמו במשכן, כך בחינוך ילדים, עלינו לשתפם בתהליך, דבר שיוביל להצלחתם.

כנ"ל בתחומים אחרים, בבחינת "באין תחבולות, יפול עם. ותשועה – ברוב יועץ" (משלי. יא, יד).

כמו כן, לעשות הכל לשם יחוד דקודשא בריך הוא ושכינתיה.

רבנו אור החיים הק' אומר:  לפני ביצוע כל עבודה במשכן, היו צריכים לומר לשם יחוד… כמן שציווה ה' את משה. לכן נאמר פעמים רבות "כאשר ציוה ה' את משה"

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' עונה על כך בדבריו לפסוק: "קחו מאתכם תרומה ליהוה, כל נדיב לבו יביאה" (שמ' לה' ה'),  וכדברי קודשו: "ועיקר הרצון במעשה, הוא המושכל… ואמר "כל נדיב ליבו", פירוש – העושה דבר בנשיאות הלב – אשר ידבנו ליבו. לצד התנועעות הרוחנית השוכן בלב, יפעיל במושכל נעלם. אבל אם יביא תרומה בלא נדיבות לב, אין זה פועל במושכל" (רבנו-אוה"ח-הק'. שמ' לה, ה).

 

 מילת המפתח בדברי קדשו היא המילה "המושכל" = דבקות בה'. כלומר היכולת להגיע לדביקות בה' תושג רק ע"י עשייה מכל הלב ככתוב: "כל נדיב לבו יביאה", או כדברי רבנו-אוה"ח-הק': "מנשיאות הלב", דבר המזכך ומזכה את האדם להשראת נועם ה' בקרבו, וכן לדבקות באורו יתברך שזו בעצם התשוקה הכי חביבה וערבה, אליה האדם יכול להגיע בחייו. התופעה הנ"ל היא אכן אבן דרך בעבודת ה' כדברי הזהר הק' – "רחמנא ליבא בעי".

 

הזהר הק' בפרשת (ויקהל קצח') אומר על כך: "פתח רבי אבא:

קחו מאתכם תרומה. בא וראה, בשעה שמתעורר באדם הרצון לעבודת קונו, הרצון עולה תחילה ללב המהווה יסוד קיום הגוף, אח"כ הרצון עולה לכל איברי הגוף המתחברים יחד ומושכים את השכינה שתדור עמהם, דבר שהופך את האדם לחלקו של הקב"ה.

 

לדברי הזוהר הק', הכול תלוי בליבו של כל אחד מאתנו – כל נדיב לב. ורק ע"י כך נזכה לדבקות בה' יתברך.

 

תופעה דומה, רואים אנו  אצל בצלאל = בצל הא-ל, בו בחר הקב"ה להכין את כלי המשכן ככתוב "וימלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת… לחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחושת". הסיבה לזכייה, בגלל "שחכמתו חלחלה עד ליבו" כדברי הרמב"ן לביטוי "חכם לב" – ההשתוקקות לעסוק בקודש.

 

הגמרא (ברכות יז ע"א) אומרת: "מרגלא בפומיה דרבא: תכלית חכמה – תשובה ומעשים טובים. שלא יהא אדם קורא ושונה, ובועט באביו ואמו וברבו, ובמי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמניין. שנאמר: "ראשית חכמה – יראת יהוה שכל טוב לכל עושיהם" (תהלים קיא, י).

מדברי רבא ניתן ללמוד, שלא מספיק ללמוד תורה, אלא יש ליישמה הלכה למעשה. כלומר, עלינו לשאוף שחכמתנו תהיה מאוחדת עם ליבנו.

 

 בעל "ספר החינוך" כותב במצות תפילין: "ומכלל המצוות שציוונו לתפוש מחשבתנו בעבודתו בטהרה, היא מצות תפילין – להיותם מונחים כנגד איברי האדם הידועים בו למשכן השכל – והם הלב והמוח. ומתוך פעלו זה, תמיד ייחד כל מחשבותיו לטוב, ויזכור ויזהר תמיד כל היום לכוון כל מעשיו ביושר ובצדק".

 

"אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: בצלאל, ע"ש חכמתו נקרא. בשעה שאמר לו הקב"ה למשה: 'לך אמור לו לבצלאל, עשה לי משכן, ארון וכלים' – הלך משה והפך ואמר לו: עשה ארון וכלים ומשכן! אמר לו בצלאל: משה רבנו, מנהגו של עולם, אדם בונה בית ואח"כ מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר עשה לי ארון וכלים ומשכן?! כלים שאני עושה, להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך הקב"ה: עשה משכן, ארון וכלים! אמר לו משה: שמא בצל – אל היית וידעת?".

 

הרב קוק (עין אי"ה ברכות) מסביר שמשה שינה מהטעם של המקודש מחברו {כלים}, קודם לחברו {משכן}, ולכן הקדים את הכלים למשכן – הנהגה רוחנית. בצלאל חשב על הכנת תשתית מעשית ע"י המשכן, לקליטת השכינה ע"י כלי הקודש.

 

"וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אתה,

כאשר צוה יהוה כן עשו, ויברך אותם משה" (שמות לט, מג)

 

"מה ברכה בירכם? אמר להם:

 

יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם.

 "ויהי נעם יהוה אלהינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו".

(תהלים צ, יז. רש"י ע"פ מדרש ת"כ לפרשת שמיני}.

 

"טוב עין הוא יבורך" (משלי כב, ט) – המדרש אומר: אל תקרי יבורך, אלא יברך. זהו משה רבנו שעינו יפה בברכתם של ישראל, ובירכם ארבע ברכות: "וירא משה את המלאכה וגו', ויברך אותם משה" (פסיקתא דרב כהנא קצט, ע"ב).

 משה רבנו מברך את בני ישראל לאחר שנוכח לדעת שהמשכן הוקם בהתאם לתכנית אלוקית – "ככל אשר צוה יהוה את משה – כן עשו בני ישראל כל העבודה" (שמ' לט, מב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מציין שהביטויים: "צוה ה' ו"כן עשו", מופיעים שלוש פעמים כדי לתקן את חטא העגל בו חטאו "במחשבה, בדיבור ובמעשה… אשר על כן, בתיקון היו שלושתם יחד: הנדבה היא המעשה, המחשבה היא בחינת החכמה שבמלאכה, הדיבור הוא שיהיו אומרים בשעת מעשה לשם מצוות ה'… וכנגד שלושתם אמר הכתוב שעשו "כאשר צוה יהוה את משה", כי תיקנו שלוש הדרגות הרע" (שמ' לט, מב- מג).

רבנו-אוה"ח-הק' אומר על הפס' "ויברך אותם משה": – טעם שהוצרך לומר משה ולא סמך על זכרונו בסמוך. לומר, לא תהיה ברכה זו קלה בעיניך, כי משה איש האלוקים ברכם".

 

רש"י ע"פ המדרש אומר שברכם בברכת "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. "ויהי נעם יהוה אלהינו עלינו – ומעשה ידינו כוננה עלינו – ומעשה ידינו כוננהו".

 

הברכה לקוחה מתוך הפרק בתהלים שכותרתו: "תפלה למשה איש האלהים" (צ, יז). משה רבנו בחר דווקא בברכה הנ"ל מתוך מגוון רחב של ברכות, כדי להדגיש את הצורך הראשוני בהשכנת השכינה במעשי ידינו, היות ובהקמת המשכן והשכנת השכינה בתוכו, בבחינת הכתוב: "וכבוד יהוה מלא את המשכן" (שמ' מ, לד).

 

 זהו היהלום בכתר הגאולה כדברי הרמב"ן שאמר: "והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם, ואל מעלת אבותם ישובו… וכשבאו להר סיני ועשו את המשכן, ושב הקב"ה והשרה שכינתו בניהם, אז שבו אל מעלת אבותם, שהיה סוד אלוה עלי אלוקיהם, והם המרכבה – ואז נחשבו גאולים" (מתוך הקדמת הרמב"ן לספר שמות).

פועל יוצא מדברי הרמב"ן לגבי תקופתנו: למרות שארץ ישראל הולכת ומתפתחת מבחינה גשמית ורוחנית, עדיין לא נגאלנו, ועלינו להתפלל יותר לבניין בית תפארתנו בהר ה', בעיר ציון וירושלים תובב"א.

 

לדעת הרמב"ן, גאולתנו הסופית תהיה בעזהי"ת ובקרוב, עם הקמת בית מקדשנו על מכונו ותפארתו.

 

א.  ויהי נעם יהוה אלוקינו עלינו". היות ונאמר לפני כן "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ניתן לומר שהקב"ה רוצה לשכון בתוכנו, ואנו מבקשים ממנו שישרה עלינו את נעם זיו השכינה כדברי ה"כלי יקר".

בפשט הדברים ניתן לומר, שכאשר הם נעשים לשם שמים ומכל הלב כפי שהיה בהקמת המשכן, מיד מרגישים בנועם ה'. כנ"ל בפעילות למען  בית הכנסת ובית המדרש. כמו כן, בין איש לאשתו, בין רב לתלמידו, בין רופא למטופלו, בין מעסיק למועסק, בין אזרח תמים לפקיד, והרשימה ארוכה.

רצון לעזור המלווה בחיוך קל – יענה את הכול. "נעם ה'" ככתבו וכלשונו.

 

ב.  ומעשה ידינו כוננה עלינו". אנו תפילה לה' שנזכה להצליח במעשה ידינו, ליהנות מפרי עמלנו, ולזכות להתבשם בהגשמת חלומותינו בבחינת הכתוב: "יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך" (תהלים קכ"ח, ב).

 

ג.  ומעשה ידינו כוננהו". לעיתים לא זוכים לראות את התגשמות חלומותינו בחיינו. בכל זאת אין להתייאש. בבוא היום, הדברים יכולים להתגשם אם לא בעוד חמש שנים, אז בעוד חמשים שנה.

          כדוגמא, נציין את פרי עמלנו בחינוך ילדינו. את הפירות, זוכים לראות לעיתים, רק לאחר עידן ועידנים. עלינו

         לזכור תמיד את הפתגם: "כל דרך ארוכה – מתחילה בצעד אחד קטן".

                

"נעם ה" המלווה את מעשה משה רבנו:

הוא הצליח להעמיד את המשכן בצורת נס.

 

חז"ל מספרים לנו שבני ישראל לא הצליחו להעמיד את המשכן על מכונו בגלל כובדו, ואז הקב"ה ביקש ממשה רבנו לנסות להעמיד את הקרשים – והמשכן יעמוד מאליו, בעוד שכלפי חוץ, עם ישראל יראה כאילו משה עשה זאת לבדו. המעשה הנ"ל מעורר תמיהה, היות ולמעשה הוא לא עשה כלום, ומי שהעמיד את המשכן היה בעצם הקב"ה בכבודו ובעצמו! אכן, הקב"ה רוצה להעביר לנו מוסר השכל:

כל מעשה שאנו עושים, נעשה מכוחו של הקב"ה, ולא מכוחנו. כנ"ל לגבי קיום מצוות, זוכים אנו לקיימן רק מכוחו של הקב"ה, והוא זה שמשפיע בנו כוח בכל רגע ורגע לפעול.

לולא ההשפעה המתמדת משמים, לא היינו מסוגלים לעשות דבר. ההבדל היחיד בין מצוה שאנחנו מקיימים למצוות הקמת המשכן הוא, שבהקמת המשכן הנס היה גלוי, בעוד שבשאר המצוות, נס הענקת היכולת הוא סמוי. כנ"ל לגבי כל פעולה שאנו עושים, הכול מכוחו יתברך. בעצם, השכר שאנחנו מקבלים על מעשינו אינו על התוצאה, אלא על המאמץ וההשקעה בבחינת הפתגם החזל"י: "לפום צערא אגרא".

 

משה רבנו אכן ליווה את הקמת המשכן מתוך התמסרות עילאית, וביטל את דעתו בפני דעת עליון, לכן הקב"ה זיכה אותו בכבוד הראוי להעמיד את המשכן על מכונו בצורה של נס גלוי.

משה רבנו שאף במשך חייו למלא את רצון ה', ולכן הוא נקרא "עבד ה', וזכה לנסים. גם אנו, ככל שנאמין בכוח עליון הזורם בעורקינו, כן נזכה להידבק בבוראנו, ולניסים ונפלאות.

 

 

"אלה פקודי המשכן" (שמות לח כא).

רק מנין הקשור לאלוקות כגון כספי צדקה וכו'

נחשב למניין (רבנו-אוה"ח-הק').

 

"והייתם נקיים מיהוה ומישראל" (במ' לב כב).

משה רבנו: "חייכם, משנגמרה מלאכת המשכן,

 אני נותן להם חשבון" (מ. תנחומא פקודי, סימן ז).

 

שקיפות בכספי ציבור.

 

"אלה פקודי המשכן" – משה רבנו מסר לעמ"י דו"ח מפורט על ההכנסות וההוצאות מתרומת מחצית השקל שיועדה למלאכת המשכן, למרות "שאין הברכה שורה בדבר השקול, ולא בדבר המדוד, ולא בדבר המנוי" כדברי הגמרא (בבא מציעא מב ע"א).

 

משה רבנו מלמד אותנו מהי שקיפות בכספי ציבור.

על כל מנהיג למסור דו"ח על ההכנסות וההוצאות בכלל, ולצורכי קדושה בפרט כמו בתכנ"ס וכו'. חכמים שואלים במדרש:  (תנחומא פקודי, סימן ז)  מדוע משה רבנו מסר דו"ח לבני ישראל, הרי נאמר עליו "בכל ביתי נאמן הוא"? על כך הוא עונה: "ולמה עשה, אלא מפני ששמע ליצני הדור שהיו משיחין… והיו אומרים… אדם שנתמנה על מלאכת המשכן על כיכרי כסף ועל כיכרי זהב… מה אתה רוצה שלא יהיה עשיר? כששמע כן אמר: חייכם, משנגמרה מלאכת המשכן, אני נותן להם חשבון". משה רבנו אכן קיים את הכתוב "והייתם נקיים מיהוה, ומישראל" (במ' לב כב).

 

המדרש אומר שמשה רבנו שכח את הווים/המסמרים, היות ולא רואים אותם, ולא הסתדר לו החשבון. הקב"ה פקח את עיניו וראה אותם ברוח הקודש. מיד צעק בקול: "ואת האלף ושבע המאות וחמישה ושבעים – עשה ווים לעמודים, וציפה ראשיהם, וחישק אותם" (שמ' לה, כח).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "וכאן אמר אלה פקודי. פירוש לאלה יש מנין, ואין הקפדה. כי מנין זה אדרבא – מנינו תביא הברכה. כי כל פרט שירבה במספר, תגדיל הזכות, ותסובב הברכה למרבה. והטעם להיותו של המשכן".

 

רבנו לומד מהמילה "אלה" – "לפסול כל מנינים שבעולם. כי כל מה שימנה אדם מקניינים המדומים {כגון ממון יכו'}, אין מנינו מנין… אבל מנין זה – עומד לעולם. והטעם להיות מנין המשכן המופלא – אשר שכן שם אלוקי עולם".

כדוגמא, מציין רבנו את משמעות השם "יששכר": "רמזה התורה בשם זה של יששכר, כי דווקא זה ישנו לשכר, וכל חוץ ממנו – מה יתרון לאדם בכל עמלו. והטעם כי לא יעמוד קנין המדומה, והגם שיעמוד, הבל הוא" (במ' כו כג).

יששכר = יש שכר, היות והוא נמשל ל"חמור גרם… ויט שכמו לסבול" (בר' מט, יד – טו) על העיסוק בתורה, הקב"ה משלם שכר הגון בעולם הזה, ועוד יותר בעולם הבא.

 

"ויעשו בני ישראל,

  ככל אשר ציוה יהוה את משה, כן עשו" (שמות לט, לב).

 

"מחברת הכללות בקיום התורה – ניתנה להתקיים בכללות ישראל…

 ואולי, כי לזה רמז באמרו "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יח יט).

 פירוש: לצד שהוא כמותך. כי בשלומו יטב לך,

ובאמצעותו אתה משלים שלמותך.

 ואם כן, אינו אחר – אלא אתה עצמך, וכאחד מחלקיך" (רבנו-אור-החיים-הק').

 

חשיבות האחדות בתוך עם ישראל.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהקשר לחשיבות אחדות המחנה: "ויעשו בני ישראל – ככל אשר ציוה יהוה את משה, כן עשו" (שמ' לט, לב): רבנו שואל על הכתוב "ויעשו בני ישראל". הרי רק יחידים עסקו במלאכת המשכן כמו בצלאל וכו', ומדוע נאמר "ויעשו בני ישראל"?  על כך עונה רבנו:

"עוד נראה כי כאן עשה הכתוב מחברת הכללות בקיום התורה, והראה כי בני ישראל יזכו זה לזה, והתורה ניתנה להתקיים בכללות ישראל. כל אחד יעשה היכולת שבידו, ויזכו זה לזה. ואולי, כי לזה רמז באמרו "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יח יט). פירוש, לצד שהוא כמותך. כי בשלומו יטב לך, ובאמצעותו אתה משלים שלמותך. ואם כן, אינו אחר – אלא אתה עצמך, וכאחד מחלקיך. ובזה מצאנו נחת רוח, כי ה' ציוה תרי"ג מצוות. ומן הנמנע שימצא אדם אחד שישנו בקיום כולם. וזה לך האות, כהן ולוי וישראל ונשים. יש מצוות עשה בכהנים שאין מציאות בישראל… אלא ודאי, שתתקיים התורה במחברת הכללות, ויזכו זה מזה. והוא  מה שאמר הכתוב כאן: "ויעשו בני ישראל ככל אשר ציוה יהוה – כינה לכולם יחד מעשה כולם…", למרות שרק יחידים עסקו במלאכת המשכן כמו בצלאל ואחיסמך וכל חכם לב.

 

על חשיבות האחדות בעם ישראל בעיני הקב"ה, נביא את דברי רבנו רש"י על בחירת שני חכמי לב לעשיית המשכן: בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה משבט המלכות, מצד שני אהליאב בן אחיסמך למטה דן, בן בלהה שפחת רחל, שהיה השבט המאסף במדבר.

על כך אומר רש"י: "ואהליאב – משבט דן מן הירודין שבשבטים מבני השפחות, והשווהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן, והוא מגדולי השבטים – לקיים מה שנאמר: 'ולא ניכר שוע לפני דל' (איוב לד יט).

 

"אור זרוע לצדיק" – לרבנו-אור-החיים-הק',

ורבנו אברהם גרשון מקיטוב ע"ה. יום ההילולה – כ"ה אדר.

הצלת רבנו גרשון מעונש מוות – בזכות רבנו-אוה"ח-הק'.

 

הרה"ק רבי אברהם גרשון מקיטוב ע"ה – גיסו ותלמידו של הבעש"ט, נשלח ע"י רבו מפולין לא"י, כדי לעורר רחמי שמים על עמ"י, אצל אבותינו הקדושים במערת המכפלה. הבעש"ט אף ביקשו למסור את נפשו בשל כך, היות ונגזרה על עמ"י גזירה קשה: שתישכח מהם חלילה, התושב"ע.

הבעש"ט גם ביקשו להיפגש עם רבנו-אוה"ח-הק' היושב בירושלים, ולהשתדל להיכנס לישיבתו הרמתה, כדי ללמוד מתורתו, ובפרט תורת הנסתר. הבעש"ט אמר לגיסו, שיש לרבנו שתי ישיבות: אחת לתורת הנגלה, והשניה לתורת הנסתר. לדעת רבים אכן נפגשו, והתברר שרבנו-אוה"ח-הק' היה רואה בחזיון לילה את הבעש"ט, בהיכלו של משיח.

 

רבינו גרשון מחליט לנסוע למערת המכפלה כמצות רבו, למרות שרבנו-אוה"ח-הק' ביקשו של ילך, בגלל הישמעאלים האכזריים שאסרו על היהודים להתפלל במערת המכפלה.

רבנו גרשון מחליט בכל זאת ללכת, כפי שהורה לו רבו, הבעש"ט. הוא החליט לשחד את שומר המערה, ואכן הוא נתן לו להיכנס, אבל רק לרגעים אחדים. בשהותו במערה, רבנו התפלל, ומרוב התלהבותו, הוא שהה יותר זמן. בינתיים, השומר התחלף. השומר השני שלא זכה בשוחד, הזעיק את השוטרים הישמעאלים שלקחו את הרב למשפט. במשפט בזק, השופטים גזרו עליו עונש מוות. את הרב, הם החזיקו בתא הנידונים למוות.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שידע על הגזירה האיומה, נחלץ להצילו. הוא שלח לו לכלא, מגילת קלף בו נכתבה פרשת עגלה ערופה – "ידינו לא שפכו את הדם הזה". רבנו גרשון קיבל את הגיליון וקרא אותו. הוא כתב לרבנו-אוה"ח-הק' שיחכה לו בליל השבת עד שיגיע אליו. רבנו לא ערך את הקידוש, וציפה לבואו.

רבנו גרשון מקיטוב אכן הגיע בליל שבת אצל רבנו. לאחר הקידוש, סיפר רבנו גרשון על הצלתו הנסית.

עם שחר, התחוללה מהומה בבית הסוהר בין הממונים והשומרים. האסירים ובתוכם רבנו גרשון, ניצלו את המצב, וברחו חיש מהר מהמקום.

 

הבעש"ט שאף להגיע לא"י כדי להיפגש עם רבנו-אוה"ח-הק', ובכך להביא את הגאולה. אכן, הוא, שמשו וביתו אדל הגיעו עד טורקיה, אבל מניעות רבות מנעו בידם להמשיך.

הבעש"ט הבין שמן השמים מונעים בעדו מלהיפגש עם רבנו-אוה"ח -הק'.

התברר אח"כ שרבנו-אוה"ח-הק' אמר לרבי גרשון, שיודיע לגיסו הבעש"ט שאין טעם להגיע. רבי גרשון אכן שלח מכתב בנידון לגיסו, אבל המכתב לא הגיע ליעדו. ('קהל חסידים' לגה"ח רבי אהרן וואלדן זצ"ל).

 

"אראנו נפלאות" – לרבי חיים מוולוז'ין – ושכר התרומה מכל הלב.

 

מסופר על רבי חיים מוולוז'ין תלמידו של הגאון מוילנא שחיבר ספרים רבים, ביניהם הפירוש על התורה "העמק דבר",  וכן "נפש החיים" וכו'. כדי להחזיק מבחינה כלכלית את ישיבת "וולוז'ין בראשה עמד, הוא מינה שליח אותו שלח לאסוף תרומות מהישובים סביב. השליח נהג בפשטות וענווה, בעוברו מכפר לכפר לאיסוף תרומות לאחזקת הישיבה.

השליח המסור הזדקן והתעייף, כך שהיה קשה לו להמשיך במסעותיו לאיסוף תרומות.

ראש הישיבה רבי חיים מוולוז'ין, מינה במקומו שד"ר אחר. השליח החדש, לקח את התפקיד ברצינות, ונהג כגביר שהתכבד במרכבה מפוארת הרתומה לשני סוסים, והחל במלאכת הקודש לאיסוף התרומות, בהתאם לרשימת "תמכין דאורייתא" {התומכים בלומדי התורה} אותה קיבל מרבנו חיים ע"ה.

 

 בהגיעו אצל אחד התורמים הקבועים, האיש סירב לתרום, בטענה שהשנה לא הרוויח מספיק.

בשובו של השליח מאיסוף התרומות, הוא התייצב אצל ראש הישיבה רבי חיים מוולוז'ין עם הפדיון.

מעיון ברשימת התורמים, תהה רבנו חיים מדוע אותו יהודי סירב לתרום. הרי מידי שנה בשנה, הוא תרם בעין יפה, "תמידין כסדרן". הרב החליט לבקר  אצל אותו יהודי. בהגיעו אליו, היהודי קיבל אותו בכבוד רב. רבי חיים שאל אותו מדוע החליט השנה לא לתרום לתלמידי הישיבה, הרי כל שנה תרם בעין יפה? התורם ענה לו: "השנה לא תרמתי, בגלל שראיתי שהשליח נהג במרכבה נכבדה עם סוסים אציליים, ואיני רוצה שתרומתי תממן סוסים.

 הרב סיפר לו את המדרש לפסוק "לחשוב מחשבות" אצל בצלאל, שידע לזהות ברוח הקודש את מחשבות וכוונות התורם,  כך שתרומתו הגיעה למקומה בכלי המשכן. כך תרומתך, תגיע למקומה החשוב בישיבה, בהתאם לכוונתך.

לשמע הדברים הנעימים המתקבלים על הדעת, האיש שלנו תרם בעין יפה.

 

בברכת "חזק חזק ונתחזק", נחתום בעזהי"ת את ספר שמות – ספר הגאולה.

את נוסח הברכה מוצאים אנו אצל יואב בן צרויה שר צבא דוד שבירך את אחיו אבישי

בצאתם למלחמת מצווה נגד ארם ובני עמון, וכה בירך:

"חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו –  וה' יעשה הטוב בעיניו" (שמואל ב, י, יה).

המלבי"ם מפרש: "ציווהו שיתחזק: א. בעד עם ה' ב. בעד ערי אלוקינו… כי תשועת ה' צריכה שתי הכנות:

א. ההכנה הטבעית {להילחם}. ב. וההכנה המחשבתית {לשם ה'},

ועל זה אמר בעד ערי אלוקינו – ואז ה' הטוב בעיניו יעשה לעזור –  כפי ההכנה הראויה".

 

שבת שלום ומבורך  –  משה אסולין שמיר

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. רבי יששכר בן נזי ע"ה

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה.

יגאל חיון בן אסתר רינה ע"ה. אברהם וישראל בני חניני ע"ה. עזיזה בת חניני ע"ה. שלום בן עישה ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

ברכה והצלחה לספרי החדש "להתהלך באור הגאולה" ההולך ומתהווה, כהמשך לספרי הקודם "להתהלך באור החיים"

 

 

בס"ד

ליקוטים לפרשת ויקרא מאת יצחק פריאנטה

ויקרא אל משה וידבר אליו מאוהל מועד לאמור [א/א] אומר הזוהר הנגלה בוא וראה: ביום שנתקן המשכן הקדים הקב"ה ושכן בו. מיד ויקרא אל משה וידבר ה" אליו מאוהל מועד לאמור . וידבר ה" אליו- הודיע לו שעתידים ישראל לחטא לפניו, ובחטאיהם יתמשכן אוהל מועד ולא יתקיים בידם . זהו שאמר הכתוב: וידבר ה" אליו מאוהל מועד לאמור. מה אמר לו?- מאוהל מועד מעסקיי אוהל מועד , שעתיד להתמשכן בחטאי ישראל ולא יעמוד על מכונו . אבל הרפואה לכך: אדם כי יקריב מכם קורבן לה"- הרי לך קורבנות שיגנו על הכול על ידי שמכפרים חטאיהם.

ויקרא אומר שמנה לחמו למה כתב [אל"ף] זעירה לפי שמשה תיקן את חטאו של אדם הראשון ,לכן אצל אדם בדברי הימים נכתב [אל"ף רבתא], וכאן [אל"ף זעירה] . וסמיך ליה אדם כי  יקריב מכם קרבן, לרמוז שמשה תקן חטאו של  אדם הראשון , ולפי שאל"ף הוא מספר המועט שבכול אותיות הא"ב, שהוא רק אחד, ואל"ף במלואה הוא מספר המרובה שבכול המספרים, שאים למעלה מספר גדול הכולל יותר מאל"ף, שאם תמנה יותר אתה מוכרח להזכיר בכל פעם מספר אל"ף, מאה אל"ף, שש מאות אל"ף וכו……ובכול מספר הגדול מוכרח להזכיר גם כן האל"ף, לפי שאין למעלה הימנו במספר הכולל, כן גם כן משה  היה אצלו מדרגת האל"ף, שלא היה גדול ממנו בחוכמה ובנבואה כמדרגתו , ולא קם נביא כמשה, ולא היה גדול ממנו במעלתו, וגם במידת ענוותנותו לא היה ענו כמוהו, שהיה ענו מאוד מכול אדם אשר על פני האדמה, לכן נכתב כאן אל"ף זעירה, שהיה בו במשה מדרגת האל"ף. ולעניין תיקון חטאו של אדם הראשון , אלולא שעששו ישראל את העגל שהוא תבנית שור קטן, ואלף נקרא גם כן שור, כמו שכתוב [תהילים קמד/יד] אלופנו מסובלים, ולולא חטא העגל שהוא שור קטן, היה משה מביא את העולם אז לתיקונו, כמו שהיה לאדם הראשון קודם שחטא. וכמו שיהיה לעתיד לבוא בזמן המשיח, לכן נכתב אל"ף זעירא.

ויקרא אל משה [א\א] אומר הרב אליהו אדלר כל מה שזכה משה רבינו לכבוד ויקר, היה בגלל שהזעיר והקטין את עצמו [ויקרא]- ויקר א. ה "יקר" משום אל"ף זעירא, שהקטין עצמו. ומדה כנגד מדה, השפיל הקב"ה כביכול את עצמו והשרה עליו שכינתו.

דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה" מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם [א/ב] אומר מדרש תנחומא ולפיכך קראו הקב"ה מאוהל מועד לאמור. מהו לאמור, לאמור לבני ישראל. אדם כי יקריב מכם קרבן. למה אמר אדם ולא אמר איש. ירצה לומר , כי יחטא האדם, כמו אדם הראשון שהתחיל לחטוא , יקריב קרבן. למה נאמר מן הבהמה, כשאמר מן הבקר ומן הצאן. אלא ירצה לומר, להבדילן מן הבהמה, שלא ירד נפשו לשאול תחתית כמו הבהמה שיורדת נפשה למטה לארץ, כמו שאמר: מי יודע נפש האדם העולה היא למעלה ונפש הבהמה היורדת היא למטה [קהלת ג/כא] וכן אין האדם יודע. אלא כמו שאמר הכתוב, מי יודע ישוב ונחם האלוקים [יואל ב/יד] וזהו פתרונו, מי יודע שהוא חוטא. ישוב אל האלוקים ויכפר לו על כל עונותיו. מהו ונחם, אלא וינחם על הרעה שדבר לעשות לו.

אדם כי יקריב קרבן לה" אומר הזוהר הנגלה בוא וראה אדם כי יקריב- למעט מי שאינו נשוי, שקרבנו אינו קרבן, וברכות אינן נמצאות על ידו לא למעלה ולא למטה. משמע שנאמר: אדם כי יקריב- למעט זה, שאינו אדם ואינו בכלל אדם, ושכינה אינה שורה עליו, לפי שהוא פגום ונקרא בעל מום: ובעל מום מרוחק מהכול, כל שכן שנתרחק מהמזבח להקריב קרבן. [ונדב ואביהו יוכיחו, שנאמר: ותצא אש מלפני ה"] [ולא מתו אלא לפי שלא נשאו] ולפיכך נאמר " אדם כי יקריב מכם קרבן לה", אדם- כשהוא מזווג זכר ונקבה, הוא הראוי להקריב קרבן ולא אחר.

אדם כי יקריב קרבן לה" אמר רבינו סעדיה בן אור בספרו ערוגות הבושם אומר הזוהר הקדוש כי השכינה נקראת קרבן. רמז נאה בזה, והוא כי תיבת קרבן נוטריקון [קדושה /רצון /ברכה /נועם]  קדושה מצד האצילות שהוא הסוד קדש קדשים, נועם מצד מדת הבינה הנקראת נועם, רצון מצד יסוד זעיר אנפין שהוא בחינת צנור בהיפוך האותיות [רצון], והוא המשפיע אל מדת המלכות, ברכה סוד בחינת המלכות הנקראת [ברכה], והיא נפשעת ממקור כל הברכות בבחינות כלליות, ומשפעת בבחינות פרטיות לכל המוצאים . לרמוז שעל ידי הקרבן נעשה קירוב וייחוד כל העולמות והמידות העליונות והשמות הקדושים, ותעלה השכינה בבחינת קרבן מנחה לפני דודה, בהתלבשותה בבגדי פאר הוד מלכותה בארבעה ועשרים קישוטיה , וישר תחזה בנעימות פני מלך החיים, אשר מאור פניו מתברכים בניה בוניה ישראל עם הקדש גאולי ה", בעת קבלתה השפע הקדוש משפע ברכה העליונה, בעת אשר שערי רצון ורחמים יפתחו וטללי מגד עדנים ירעפו טללים כמטר, ושחקים ייזלו צדק ותפתח ארץ שמים מעל, אליה ובאמצעותה מתחלק השפע לכל בני האדם דרי מטה, כי היא המקבלת ונותנת, בסוד מאמר הכתוב [משלי לא] ותקום בעוד לילה ותיתן טרף לביתה וחוק לנערותיה, כשכתוב בזוהר הקדוש בכמה מקומות, גם קרבן שהוא אחד מן הכינויים שנתכנת בהם השכינה , אם תחליף אות [ב] דקורבן באות [מ] באותיות בומ"ף, עולה בגי" [שכינה]. גם קרבן עולה בגי" [שנה] לרמוז אל השכינה הנקראת שנה, וכל הכבשים בני שנה  תמימים הנקרבים בכל ימות השנה במועדן, הם תיקון ועילוי לשכינה הנקראת עולת תמיד, ועל ידי זה עולה אל דודה.

וסמך ידו על ראש העולה ונרצה לו לכפר עליו [א/ד] אמר הזוהר הנגלה רבי יצחק פתח: הכוהנים לא אמרו איה ה" ותופשים התורה לא ידעוני והרועים פשעו בי. הכוהנים- אלו כוהנים המשמשים בכהונה גדולה, ומקריבים [ועל ידי הקרבנות] דברי קדושה לשורשם. ומייחדים ייחודיים, כל אחד ואחד כראוי. ותופשים  התורה – מי הם תופשים  התורה? וכן הכוהנים לא תופשים תורה הם ?- אלא, אלו הם הלווים תופשים הכינורות , הבאים מצד התורה [שהכינור רומז לתורה שבעל פה]. ותורה נתנה מן הצד שלהם, והם הממונים על שירי השבח של המלך הקדוש, לייחד אותו ביחוד שלם כראוי. והרועים פשעו בי – אלו הם גדולי העם, הרועים את העם כרועה את צאנו. ג דרגות אלו צריכות להיות תמיד בהקרבת הקרבן, כדי שנהיה לרצון למעלה ולמטה, ושתהיינה הברכות מצויות בכול העולמות כהן המקריב קרבן ומכוון לייחד שמו הקדוש כראוי ולעורר את צד הקדושה שלו, והלווים מכוונים בשיר לעורר את צד הקדושה שלהם ולהיכלל בצד הכוהנים , וישראל מכוון לבו ורצונו לתשובה שלמה ונכנע לפני המלך הקדוש. והוא נוטל הברכות כולן, וחטאו מתכפר, והשמחה שורה בעליונים ובתחתונים.

וסמך ידו על ראש העולה [א\ד] אומר הרב אליהו אדלר בספרו ליקוטי אליהו הסמיכה בכלל, כגון סמיכת ידיו של יעקב אבינו על בני יוסף, או סמיכת יהושע על ידי משה, עניינה המשכה מבחינת עשר הספירות, שראשיתן היא ספירת החכמה, וכידוע שעשר אצבעות הידים הן כנגד עשר הספירות. אף לגבי סמיכת הקרבן כל: האדם ממשיך אור עליון על הבהמה, ובכך מאפשר לה להעלות על ידי עבודת הקרבן.

ונתנו בני אהרון הכהן אש על המזבח וערכו עצים על האש [א/ז] אומר מדרש תנחומא ונתנו בני אהרון אש על המזבח וערכו עצים. כל העצים כשרים למערכה, חוץ מגפן וזית. למה? שהם עושים פרות משובחים. הא למדת, שבזכות הבנים, אבותיהם מתכבדים. ונפש כי תקריב. לא נאמר נפש בכל הקורבנות אלא במנחת עני. אמר הקב"ה, מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו. אם מנחה על המחבת. וכתוב אחד אומר, ואם מנחת מרחשת. מהו בין מחבת למרחשת.  מרחשת, יש לה כיסוי. מחבת, אין לה כסוי. מרחשת, עמוקה ומעשיה רוחשים. מחבת, צפה ומעשיה קשים חביתי כהן גדול, לישתן ועשיתן בפנים ודוחים השבת. טחנם והרקידם אינו דוחה את השבת. כל המנחות באות מצה, חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם. כל המנחות נילושים בפושרים  ומשמרם שלא יחמיצו. ואם החמיצו שירה, עובר בלא תעשה. שנאמר: כל המנחה אשר תקריבו לה"….

דבר אל בני ישראל ואמרתה אליהם אדם כי יקריב מכם קורבן לה" מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קורבנכם  [א\ב] אומר ילקוט שמעון העיקר בהבאת הקרבן : הוא כשאדם מביא קורבן זה בכדי שישבור לבו של האדם וייכנע אל ה", וזה כמובן מתבטא על ידי הענווה . וכאן התורה מרמזת לנו שלשה אנשים שהייתה להם ענווה, רמוזים במילים אדם  א/ אברהם אבינו אמר לה" " ואנכי עפר ואפר " כמו עפר ואפר שהוא למטה שדורכים עליו,- זהו סמל שי ענווה. ד/ דוד המלך: היה רועה צאן 28 שנה רק אחר זה הגיע למלכות. ולא חלם על זה, אדם שהיה רועה צאן יגיע פעם למלכות. עליו נאמר " אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה ", אבן מאסו הבונים זה משל שמתייחס אליו מאסו אותו אביו ואחיו, דווקא הייתה לראש פינה. מאת ה" הייתה זאת, היא נפלט בעינינו כך אמרו אמו ואחיו, שמו את דוד לרועה צאן כי חשבו שהוא ממזר שאסור לו לבוא בקהל ה", כדי שימות על ידי חיות טרף, ולכן שמוהו לרועה צאן. אביו פירש מאמו עדאל כי אמר שסבתו היא רות המואבייה וממלא אסור לבוא בקהל, הלך ונשא שפחה אך השפחה עצמה הכניסה את אמו של דוד לייחוד עם ישי, וממנה נולד דוד , אמרו אחיו אם אמם פרשה מאביהם זה סימן שהוא ממזר. וכהגיע למלכות ראו את ההיפך. ענווה של דוד המלך אנו מוצאים – בפסוקים. " ה" לא גבה ליבי ולא רמו עיני, ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני" ה" לא גבה ליבי- כאשר משח אותי שמואל הנביא למלך על ישראל שהוציאוני ממכלאות צאן, ילד שזרקו אותו אביו ואחיו מהבית והועמד למלכות בכול זאת לא גבה ליבי. ולא רמו עיני – בשעה שאמר שאול מי יבוא ויכה את גוליית הפלישתי, ועלי די  מקלע ואבן שזרק על גוליית המיתו ולא בחרב , זה שאומר דוד המלך ולא רמו עיני  להסתכל בכול המעמד שיראה בגאווה, את אשר עשה מעשה גבורה בזה שהפיל את גוליית, ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני- לא הלכתי בגדולות כאשר הביא דוד המלך את ארון התורה היה שמח שמחה גדולה, ודוד מכרכר בכול עוז, ומיכל בת שאול ותבז לו בליבה . התכוונה איך אתה בתור מלך משפיל עצמך לפני ארון ה" : וזהו הפירוש " ולא הלכתי בגדולות". מ/ משה רבינו שיא הענווה בזה שאמר : ואנחנו מה כי תלונו עלינו החשיב עצמו לכלום. יש כאן למעשה דרגות בענווה : 1] אברהם אבינו אמר , אני נחשב לעפר יש בו למעשה ממשות אפשר בכול זאת לבנות בעפר הארץ ולהצמיח אילנות 2] זה דוד מלכות זה חלק מה" יתברך כאשר רואים מלך אנו אומרים ברוך שחלק מכבודו לבשר ודם, אזי דוד החשיב עצמו לפחות לתולעת שהיא חיה. 3] זה לכלום, ואנחנו מה. דרגה הכי גבוהה בענווה, ובזכות " ויסתר משה פניו " בסנה זכה לקרני הוד, וכול הכתרים קבל אותם משה מהמלאכים , כמו שכתוב" ישמח משה במתנת חלקו "- כתר בראשו נתת לו בעמדו לפניך על הר סיני.

 

"זאת תורת העולה"

 "זאת תורת גאולתנו – העולה והמעולה – מכל הגאולות",

בעז"ה – בניסן הקרוב – מתוך ניסים ונפלאות.

כדברי רבנו-אור-החיים-הק'.

 

האות המפרידה בין גולה ל-גאולה, היא א  = אלופו של עולם.

עלינו להאמין בבורא עולם, שרק הוא יכול לגאול אותנו,

גם המלחמה הנוראה – "שמחת תורה תשפ"ד –  בה אנחנו שרויים,

כשם שגאל את אבותינו ממצרים.

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

/סוד הגלות והגאולה,

בתורת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

"צו את אהרן ואת בניו לאמר: זאת תורת העולה,

היא העולה על מוקדה על המזבח

כל הלילה עד הבוקר, ואש המזבח תוקד בו" (ויקרא ו, ב)

 

רבנו-אור-החיים-הקדוש אומר:

 הפס' הנ"ל רומז לתהליך גאולתנו:

 

"ובדרך רמז תרמוז  הפרשה על גלות אחרון שאנו בו,

לנחמנו מעיצבון נפשנו… ועכשיו בא ה' להוציאנו מהגלות

אל מקום טהור היא ארץ ישראל… מקומו של הקב"ה… להטיב אותנו"

 

א.  "זאת תורת העולה".

 גאולתנו – המעולה מכל הגאולות.

 

פרשת 'ויקרא' אותה קראנו בשבת שעברה, עסקה באדם המקריב קרבן – "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" (ויקרא א, ב). פרשת 'צו' לעומת זאת, עוסקת בתפקידם של הכהנים בבית המקדש – "צו את אהרן ואת בניו לאמר: זאת תורת העולה… וזאת תורת המנחה, הקרב אותה בני אהרן… וזאת תורת האשם… וזאת תורת זבח השלמים" (ויקרא ו, א-יא). בהמשך, משה רבנו מקדש את אהרן ואת בניו בשמן המשחה לעיני העם בפתח אהל מועד.

רש"י מדגיש שהוא עשה זאת 'לעיני העם', שלא יחשדו בו שהוא עשה זאת לכבוד אהרן הכהן אחיו, אלא לפי ציווי הקב"ה. הוא גם מקדש את המשכן וכליו בשבעת ימי המילואים.

 

הכהנים מסמלים שני רעיונות מרכזיים:

 

א. להנחות את המקריב, על תהליך התשובה אותו הוא אמור לעבור, כדי שהקרבן יכפר עליו, וכן הקרבת הקרבן.

ב. הפצת תורה בעמ"י, בבחינת "כי שפתי כהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות הוא" (מלאכי ב, ז).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על פרשת 'תורת העולה': "ובדרך רמז, תרמוז כל הפרשה על גלות האחרון שאנו בו, לנחמנו מעצבון נפשנו. כי כל איש ישראל מאנה הנחם נפשו בראות אורך הגלות. נראה למי דומה. למצרים ת', לבבל ע', לשניהם יחד ת"ע {470 שנים}. והן היום אלף ותרע"ב {1672}. מה אייחל עוד. ולא גלות לבד, אלא עינוי מהאומות…".

 

רבנו אומר שגלות מצרים ובבל, נמשכו בסך הכל 470 שנים בלבד, לעומת "אלף ותרע"ב שנים" = 1672 שנים מאז חורבן המקדש בשנת 70 למניינם. כלומר, מדובר על שנת 1742 למניינם, שנה בה שהה רבנו-אוה"ח-הק' בליוורנו שבאיטליה, לקראת עלייתו לא"י.

 

רבנו אומר שהכהנים מסמלים את חכמי ישראל לדורותיהם בבחינת הכתוב: "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות" (מלאכי ב, ו). תפקידם היה ללמד את בני ישראל תורה, ולהנחות אותם להתחזק באמונה, שהגאולה אכן בוא תבוא, ושהיא תהיה המעולה שבגאולות, וכדברי קדשו:

 

"זאת תורת העולה – זאת, למעט כל העולות והעליות שאין כמוה עולה". כלומר, הגאולה האחרונה היא המעולה מכל הגאולות, ותביא לעליה גדולה של עם ישראל אותו מכנה התורה בשם "עולה", ולכן השתמש הכתוב במילה "זאת", כדי לייחד את הגאולה האחרונה מבחינה אמונית רוחנית, בבחינת הכתוב בישעיה אודות עידן המשיח שיבוא במהרה בימינו: "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי – כי מלאה הארץ דעה את יהוה כמים לים מכסים" (ישעיה יא, ט).

 

רבנו הרמב"ם אומר על תקופת המשיח: "בימי המלך המשיח, כשתתיישב מלכותו ויתקבצו אליו כל ישראל, יתייחסו כולם על פיו ברוח הקודש שתנוח עליו, שנאמר "וישב מצרף ומטהר כסף, וטיהר את בני לוי, וזיקק אותם כזהב וככסף, והיו ליהוה מגישי מנחה בצדקה" (מלאכי ג, ג).  ובני לוי מטהר תחילה, ואומר זה מיוחס כהן, וזה מיוחס לוי, ודוחה את שאינן מיוחסין לישראל. הרי הוא אומר "ויאמר התרשתא להם, אשר לא יאכלו מקודש הקדשים, עד עמוד כהן לאורים ולתומים" (עזרא ב, סג).  הנה למדת שברוח הקודש מתייחסין המוחזקין, ומודיעין המיוחס.  ואינו מייחס ישראל אלא לשבטיהם, שמודיע שזה משבט פלוני, וזה משבט פלוני. אבל אינו אומר על שהן בחזקת כשרות, זה ממזר וזה עבד – שהדין הוא שמשפחה שנטמעה, נטמעה.

 

לא נתאוו הנביאים והחכמים לימות המשיח – לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בגויים, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויים בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא, כמו שביארנו בהלכות תשובה.

 

ובאותו הזמן, לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות – שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצוין כעפר.  ולא יהיה עסק כל העולם, אלא לדעת את ה' בלבד.  ולפיכך יהיו חכמים גדולים, ויודעים דברים הסתומים העמוקים; וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם, שנאמר: "כי מלאה הארץ, דעה את יהוה כמים, לים מכסים" (ישעיהו יא, ט). (משנה תורה ספר שופטים. הלכות מלכים ומלחמות פרק יב).

 

 

 

                      ב.  "זאת תורת העולה – היא העולה…"

התורה היא המעולה שבכל העליות.

 

  שורש העלייה המופלגת הרמוזה בביטוי "זאת תורת העולה", מקורו בזכות מעמד הר סיני: "מי זאת – עולה מן המדבר" (שיר השירים ג, ו) זאת = כנסת ישראל שזכתה להתעלות מלשון עולה, ע"י קבלת התורה במדבר.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את השורש "עלה", בהקשר לעליה רוחנית כמוזכר אצל משה רבנו: "ומשה עלה אל האלהים" – זכאה חולקיה {של משה רבנו} כדברי הזהר הק' (יתרו דף ע"ט ע"ב), שלא כשאר העליות לעושר ומלוכה… שהן זמניות, התורה היא נצחית, והיא העולה האמתית, ולכן הפס' חוזר על הביטוי "זאת תורת העולה – היא העולה".

 

 

                                 ג. "על מוקדה על המזבח".

       זירוז הגאולה, בזכות לימוד התורה וייסורי הגלות.

 

 "מוקדה" – רומז לתורה שנמשלה לאש, ונמצאת על המזבח:

 "הלא כה דברי כאש – נאום יהוה (ירמיה כג, כט).

 "על המזבח" – המכפר לעם ישראל על ידי קרבנות ציבור, או בהקריבם קורבנות יחיד,

 רומז לייסורים הבאים על אנשים שחוטאים, במידה ולא יחזרו בתשובה.

 

ד. "כל הלילה עד הבקר,

       ואש המזבח תוקד בו" (ויקרא, ו, ב).

תהליך "בוקר הגאולה", החל משנת הת"ק {1740}.

 

 

 

הביטויים הנ"ל "הלילה" ו"הבוקר" בפסוק, רומזים לגלות והגאולה. הלילה רומז לגלות, ואילו הגאולה נמשלה לבוקר. ייסורי הגלות רומזים לגלות כדברי הנביא: "משא דומה אלי קורא משעיר {= גלות אדום}, שומר מה  מלילה, שומר מה מליל. אמר שומר אתא בוקר וגם לילה – אם תבעיון בעיו, שובו אתיו" (ישעיה כא, יא-יב).

 

 רבנו-אור-החיים-הק' הולך בעקבות רש"י ומדרשים, שהפס' הנ"ל רומז לגלות אדום. עם ישראל מבקש מהנביא שישאל את הקב"ה הנקרא בפס' "שומר", כמה זמן נשאר לנו לסבול בגלות הנקראת "לילה". הקב"ה עונה: "אתא בוקר וגם לילה" – כלומר ייסורי הגלות מוגבלים ללילה, ואילו הגאולה תבוא בבוקר של יום, ככתוב: "כל הלילה – עד הבוקר".   

 המדרש (ב"ר יט. ח) אומר שיומו של הקב"ה הוא 1000 שנה: "אלף שנה בעיניך, כיום אתמול".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מחלק את היממה של הקב"ה לשתי משמרות, הכוללות לילה ויום:

 500 שנה הראשונות, הן בבחינת לילה, ו-500 השניות הן בבחינת יום. לפי זה, זמן הגאולה היה אמור להיות בסוף האלף הרביעי דהיינו משנת 4500 שנה לבריאת העולם, במידה והיינו זכאים. לצערנו, לא זכינו. לכן, הגאולה תתחיל לקרום עור וגידים רק משנת 5500 שנה לבריאת העולם, כלומר, משנת 1740 למניינם – תקופה בה שהה רבנו-אוה"ח-הק' בליוורנו שבאיטליה בדרכו לא"י, כדי לזרז את הגאולה.

 

לפי המשך הפס' הנ"ל "אם תבעיון בעיו – שובו אתיו". פירוש, אם אתם מבקשים לדעת קץ גאולתכם – "שובו אתיו = בואו בתשובה, כדברי רבי יהודה: "אין קץ הגלות נתלה אלא בתשובה, שנאמר "היום, אם בקולו תשמעו", כדברי רבי יהושע בן לוי שפגש את אליהו הנביא ושאל אותו: מתי יבוא המשיח? אליהו הנביא ענה לו: המשיח יושב עם עניים בשער רומי, ויוכל לשאול אותו. אכן, רבי יהושע בן לוי שאל אותו: מתי אתי מר? ענה לו: "היום". לאחר שלא בא, שוב פנה לאליהו הנביא שענה לו: בתשובתו, הוא התכוון לכתוב:  "היום – אם בקולו תשמעו" (תהלים צה, ז).

 

ה. "אש תמיד תוקד על המזבח – לא תכבה" (ויקרא ו, ו).

נס וטבע – משולבים בתהליך הגאולה.

 

"אש תמיד – אף בשבת.

 תמיד – אף בטומאה.

תמיד – אף במסעות" (תורת כהנים, צו).

 

אש התמיד ליוותה את עם ישראל בכל עת ובכל מצב, בשבתות ובימות החול, בחניות ובמסעות במדבר.

חכמי המוסר ממשילים את עבודת ה' לאש. לומדים מכך שאש עבודת ה', תוקד בליבו של כל אחד מאתנו – תמיד.

 

הן בשבת כאשר אנו פנויים ממלאכה, ועלולים לנצל את הזמן לבטלה במקום ללימוד תורה.

הן בטומאה כאשר אנחנו לא במיטבנו בעבודת ה', ועלולים להתייאש.

הן במסעות כאשר אנחנו מחוץ לבית, ועלולים לא לשמור על קלה כחמורה.

בכל מצב נדע, ששערי תשובה פתוחים לפנינו.

 

האש היוקדת על המזבח, היא אש משולבת מאש שירדה על המזבח ביום חנוכת המשכן ככתוב בפרשה הבאה פרשת שמיני, ונשארה לתמיד, לבין "גזירי עצים" אותם מוסיפים הכהנים מידי יום.

השאלה הנשאלת היא: מדוע הכהנים מוסיפים אש, ולא מסתפקים באש מן השמים, וכך הנס היה יותר גלוי?

התשובה לכך היא: הקב"ה ברא את עולמו ע"פ הטבע. לדוגמא, השמש זורחת ושוקעת מידי יום ביומו, בבחינת "יום ליום יביע אומר, ולילה ללילה יחווה דעת" (תהלים יט, ג).

 

מצד שני, אם נגרד קצת מתחת לעולם הטבע, נגלה שהכל נסים ונפלאות. הדבר בא לידי ביטוי בחיי היום יום אצל כל אחד מאתנו, וגם בחיי קיומו של עמ"י  לאורך ההיסטוריה. למרות הרדיפות, עמ"י ממשיך לשגשג, ותורתו שניתנה לנו לפני 3330 שנים {תשע"ח} – ממשיכה לשמש עבורנו כ"עמוד אש לפני המחנה", ואור לגויים.

 

המסר האמוני בנושא הגאולה: גם הגאולה שלנו. יש בה שילוב של נס וטבע, כמו שהיה בתקופת המכבים בחנוכה, בימי מרדכי ואסתר בפורים, וכן בימינו כאשר בתקופה קצרה של 70 שנה, עמ"י קם לתחיה רבתי.

כאז כן עתה. תהליך הגאולה דומה ל"ענני שמיא" כדברי דניאל (ז, יג) שראה בחזיונו: "חזית הוית בחזוי ליליא, וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתא". תרגום: והנה עם ענני שמיא – כבן אדם מגיע.

 

הפרשנים רש"י, מצודת דוד ורס"ג מסבירים שהכוונה בביטוי "כבר אנש" היא, למלך המשיח. כלומר, הגאולה ושיבת עם ישראל לארץ ישראל, תהיה ע"פ נס – "ענני שמיא" = מטוסים וכו' כמו בימינו, בה א"י הופכת למרכז היהודי הגדול והמשפיע בעולם.

ע"פ מאמר הגאולה לרב סעדיה גאון, העננים יתפרסו על כל מקום בו גרים יהודים בחו"ל, ויאספו אותם לא"י.

 

עליית רבנו-אור-החיים-הק' לירושלים,

כדי לזרז ולקרב את הגאולה {"בקציר האומר"}.

 

רבנו-אור-החיים-הק' ותלמידיו, יצאו את ליוורנו שבאיטליה לכיוון ארץ ישראל, בר"ח מנחם אב תק"א {1741}.

תחנתם הראשונה הייתה בעיר מסינה שבסיציליה.

אור לכ"ב מנחם אב תק"א {1741}, הפליגו בספינה ממסינה לכיוון אלכסנדריה שבמצרים, אליה הגיעו אחרי עשרה ימים של הפלגה. יהודי המקום קיבלו אותם בסבר פנים יפות. אחרי שבועיים באלכסנדריה, הם הפליגו לכיוון יפו, כדי לעלות משם לירושלים.

 

רב החובל לקח אותם שלא לפי התכנית לנמל עכו, ולא עזרו כל בקשותיהם שיקח אותם ליפו, כדי לעלות משם לירושלים.

לעכו, הם הגיעו ימים ספורים לפני ראש השנה תק"א. בעכו התברר להם ע"י תושבי המקום, שמגפת דבר פקדה את ירושלים. הם הודו לה' בשירה ובשמחה על שהציל אותם, מלהגיע לירושלים עד יעבור זעם.

 

הם קבעו את בית מדרשם במקום, וביקרו בקברי צדיקים בצפת, במערת אליהו הנביא, ובטבריה שם פגש את הרה"ג רבי חיים אבולעפיה ע"ה – הרב הראשי של טבריה ומחדש היישוב. הרב אבולעפיה שהיה זקן מופלג בן 93, התפעל מאוד מגדולתו וקדושתו של רבנו-אוה"ח-הק', ואף הציע לו את תפקיד ראשות הישיבה, והנהגת העיר טבריה, אבל רבנו סירב.

 הראב"ד של טבריה המקובל הרה"ג רבי יעקב חי זריהן ע"ה, כתב בהרחבה על המפגש בין שני המשיחים – רבי חיים אבולעפיה ורבנו-אוה"ח-הק'. על הזיארה שלהם בציון רבי עקיבא בטבריה, מביא הרב זריהן את דברי רבנו-אוה"ח הק': "אוי לנו כי שנטרפה השעה ואיחרנו עת רצון בה קיוויתי שיתוועדו יחדיו שני המשיחים במקום המסוגל" (קוטרס 'ילקוט יוסף' תרצ"ד ירושלים, מאת הרה"ג רבי יוסף חיים ילוז ע"ה, בן ראב"ד טבריה הרה"ג רבי אליהו ילוז ע"ה).

רבנו-אוה"ח-הק' ותלמידיו, הגיעו לירושלים ביום טו' באלול תק"ב {1742}.

 

עליית רבנו-אוה"ח-הק' ותלמידיו לא"י, עשתה רושם עז על חכמי א"י וחכמי הגולה,

ולמעשה, היא פתחה את שערי העליה החדשה, כשלב בתהליך הגאולה.

 

בעקבותיו, היו עליות נוספות אחרות של תלמידי הגר"א, ובראשם רבי הלל משקלוב שחיבר את הספר "קול התור", וכן תלמידי הבעש"ט. הגר"א והבעש"ט ניסו להגיע לא"י, אבל לא הסתייע בידם.

 

הבעש"ט תכנן לעלות לא"י, כדי להיפגש עם רבנו-אוה"ח-הק'. ברוב קדושתו הוא השיג, שאם יזכה להיוועד עם רבנו-אוה"ח-הק' פנים אל פנים – הם יוכלו יחדיו להביא את המשיח. הבעש"ט ראה את עצמו כ"נפש דוד", ואת רבנו-אוה"ח-הק' כ"רוח דוד" (בית אברהם לחג השבועות, מאת הרה"ק רבי אברהם מסלונים, בשם זקנו בעל ה"יסוד העבודה").

כאשר הגיע הבעש"ט עם משמשו וביתו אדל לאיסטנבול שבטורקיה, הספינה שלהם התפרקה, ובנס הם ניצלו. הרב נאלץ לשוב למזיבוז, היות והבין שמן השמים מעכבים בעדו.

 

הבעש"ט אף שלח קודם לכן את גיסו הרה"צ רבי אברהם גרשון מקיטוב ע"ה, כדי לפגוש את רבנו-אור-החיים-הק', אותו היה רואה "במראה" כאשר עשה עליית נשמה. הוא היה מצליח לראות רק את עקבו מרוב קדושתו.

באיגרת ששלח רבי גרשון לגיסו הבעש"ט הוא כתב בין היתר על רבנו-אוה"ח-הק': "אהובי גיסי, אדכרנא מילתא כד הוינא במדורך קודש, אמרת לי פעם אחת, שראית במראה שבא חכם לירושלים תובב"א ממדינת המערב, והוא ניצוץ משיח. האיש פלאי פלאות, חסיד גדול וחריף ובקי בנגלה ובנסתר – והיו כל חכמי ירושלים בפניו, כקוף בפני אדם".

הפירוש "אור החיים" לתורה של רבנו חיים בן עטר ע"ה, מהווה ספר יסוד בתורת החסידות.

 

החיד"א תלמיד רבנו-אוה"ח-הק' מעיד בספרו 'שם הגדולים': "ושמענו כי עתה בפולניה הם מחשיבים אותו {רבנו-אוה"ח-הק'} הרבה…. ומעורר זה על יד שכתב החסיד קדוש מהר"י בעל שם טוב הגיד גדולת נשמת מהר"ח הנזכר".

רבים מגדולי האדמורי"ם כתבו שהפירוש "אור החיים" של רבנו-אוה"ח-הק' – נכתב ברוח הקודש (דברי חיים, ערבי נחל וכו'). בספר "נתיב מצוותיך" (שביל האמונה נתיב ט) נכתב: "רבנו-אוה"ח-הק' שמע בכל לילה תורה מפי הקב"ה, והיה מיורדי המרכבה, וזכה לגלוי נשמות ולמדרגות רוח הקודש האמתית".

 

עליית רבנו-אוה"ח-הק' ותלמידי הגר"א והבעש"ט,  דומה ליונים השבות לקניהן, בבחינת: "מי אלה כעב תעופינה – וכיונים אל ארובותיהם" (ישעיה ס, ח). גם הם שבים לארץ מכורתם, כדי לקיים את מצות ישוב א"י, ולזרז את הגאולה.

העולים בגלל רדיפות הגויים, הם בבחינת – "מי אלה כעף תעופנה", הדומים לעננים המועפים בגלל רוחות סוערות (הרב קוק).

 

על עליית רבנו-אוה"ח-הק' לארץ והקשר שלו לבעש"ט, לרבי חיים אבולעפיה ורבנים אחרים נכתב רבות, והדברים הובאו כאן, ב"קציר האומר" בלבד, כדי לפתוח צהר קטן לדמותו המלאכית של רבנו.

 

הקשר בין אדם הראשון, דוד המלך,

והגאולה שלנו.

 

בשם תלמידי הגאון מווילנא נאמר, שימות חיי האנושות מתחלקים לשניים:

 

החלק הראשון: מאז אדם הראשון ועד דוד המלך, הכולל את הצדיקים הבולטים הבאים: אדם הראשון, נח, שם, אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן, יהושע, שמואל ודוד.

 

החלק השני, מתחיל מדוד המלך ועד ימינו. כידוע, אדם הראשון "נידב" את שבעים שנות חיי דוד המלך כדברי המדרש, כך שיש קשר מהותי רוחני בין אדם הראשון, לממשיכו דוד המלך.

 

דוד המלך מסמל את תיקון העולם, בדמותו של מלך המשיח, שיבוא מזרעו, ועליו נאמר: "ויצא חוטר מגזע ישי, ונצר משורשיו יפרה. ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת יהוה… ושפט בצדק דלים… וגר זאב עם כבש.. לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי – כי מלאה הארץ דעה את יהוה, כמים לים מכסים" (ישעיה יא, א – י)

המשיח בא יבוא. זה תלוי בנו כדברי המשיח לרבי יהושע בן לוי: "מתי אתי מר? היום",

בבחינת הכתוב: "היום – אם בקולו תשמעו".

 

אחד הרמזים לתחילת עידן ימות המשיח,

נאמר בשם תלמידי הגאון מווילנא:

 

הזמן שעבר מבריאת אדם הראשון ועד לידת דוד המלך,

 יהיה גם הזמן בו יתחיל תהליך הגאולה.

 

מאדם הראשון ועד דוד המלך, חלפו 2854 שנים.

 

כאשר נוסיף 2854  שנים לאותן 2854 הקודמות, נ

נגיע לשנת 5708, שהיא שנת התש"ח – שנת הקמת מדינת ישראל. בה זכה עם ישראל למדינה עצמאית המוכרת ע"י העמים, כפי שכורש המלך הפרסי הכריז על הקמת המקדש בבית השני:

"ובשנת אחת לכורש מלך פרס לכלות דבר יהוה מפי ירמיה, העיר יהוה את רוח כורש מלך פרס, ויעבר קול בכל מלכותו, וגם במכתב לאמור: כה אמר כורש מלך פרס…

 והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים, אשר ביהודה" (עזרא א, א).

 

השבח לבורא עולם, על ההתפתחות התורנית, האמונית, הכלכלית והביטחונית בארץ ישראל, לה זוכה העם היהודי, לאחר אלפיים שנות גלות שהיו מלוות ברדיפות והשפלות, כאילו היינו עדר צאן.

הפעילות התורנית הרחבה בארץ ישראל, כוללת רבבות של תלמידים היושבים באוהלה של תורת אלוקים חיים.

 האפשרות לחיות חיים יהודיים בריש גלי ע"פ אדני התורה, זה לא דבר של מה בכך. בגולת ימינו, יהודים נאלצים להסתיר את זהותם היהודית, וחברות הבטחה מקיפות את המוסדות היהודיים.

 

ימי השבתות והמועדים, מושבתים ממלאכה ע"פ חוקי המדינה, ורבים רבים מעמ"י שובתים ממלאכה, ומציפים את בתי הכנסת ובתי מדרש לתפילות ושיעורי תורה.

 קידושין וגירושין, נערכים בבתי דין רבניים המוכרים ע"י המדינה. גופי כשרות רבים, מאפשרים לאכול כשר לפי כל ההידורים. לכל עיר וישוב, יש רב הממומן ע"י המדינה. לכל גוף ממשלתי כמו הצבא, המשטרה, בתי הסוהר, בתי חולים, יש רב ממונה, והרשימה ארוכה. לעיתים מתעוררות בעיות, אבל המצב טוב לאין שיעור מאשר בגולה.

 

כמו כן, השפע הכלכלי והפריחה הביטחונית, כאשר מסביבנו – נלחמים איש ברעהו, ומדינה ברעותה.

האפשרות של מדינת ישראל לדאוג ליהודי העולם, בהשוואה לדורות הקודמים בהם הגויים, עשו כרצונם ביהודים. די להזכיר את השואה והפרעות ביהודים לאורך ההיסטוריה הקרובה והרחוקה.

 

יש מה לתקן ואפילו הרבה, אבל עמ"י ממשיך לעלות במעלה הר הגאולה עם כל הקשיים, כאשר ברקע, ניצני הגאולה – מציצים מכל פינה  ובתוך מנהרת הזמן – רואים הבזקי אור בבחינת:

 

"קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד יהוה עָלַיִךְ זָרָח.

כי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים,

ועָלַיִךְ יִזְרַח יהוה – וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאה" (ישעיה ס, א-ב).

 

"מי חכם וישמור אלה – ויתבוננו חסדי יהוה" (תהלים קז, מג).

הפס' החותם את המזמור לחג הפסח ויום העצמאות.

 

"החפץ בקרבת אלוקים, ימצא האמת בכל הדרה ע"י התבוננות מעט,

 בבחינת 'ויתבוננו חסדי ה',

ואז הוא נעשה חכם שיודע לשמור מה שנתנו לו"

(הראש"ל הרה"ג שלמה משה עמאר שליט"א).

 

"עין טובה" – על חסדי ה' המקיפים אותנו.

 

"הודו ליהוה כי טוב, כי לעולם חסדו. יאמרו גאולי יהוה אשר גאלם מיד צר. ומארצות קבצם, ממזרח וממערב, מצפון ומים…" (תהלים קז). זהו מזמור הגאולה, אותו נשיר בחג הגאולה – חג הפסח.

רבנו אברהם אבן עזרא אומר על הפס' האחרון החותם את המזמור הנ"ל: "מי חכם וישמור אלה – ויתבוננו חסדי ה'" (תהלים קז, מג): "מי חכם – וישמור אלה. שישים בליבו אלה הדברים, כדרך 'שמור תם וראה ישר, כי אחרית לאיש שלום' (תהלים לז, לז). 'ויתבוננו' הנבונים חסדי ה', כמו 'והתבונן נפלאות אל'… (איוב לז, יד).

ה"מצודת דוד" מפרש את הפס' כך: "מי אשר נשאו לבו בחכמה וישמור בליבו אלה הדברים – יהיו מתבוננים אליו חסדי ה'. רוצה לומר, בשום אלה הדברים על הלב – יהיו נגאלים אליו חסדי ה', ויבין אותם".

 

הרשל"צ הרה"ג שלמה משה עמאר שליט"א, כתב על הפס' הנ"ל בפרשת בשלח בנושא קריעת ים סוף:

 "ויש לשים לב על ההנהגה המיוחדת, בה נוהג הקב"ה כשעושה נס ופלא, שאין ה' יתברך חפץ לשנות ממנהג העולם שהוא ברא, יצר ועשה בחכמתו ישתבח שמו, אשר בצורה שבה הטביע את העולם, מושרש בו יסוד הבחירה, שהיא שורש ועיקר למה שקבעה חכמתו להאציל חכמה ובינה ודעת לאדם שנברא בצלם אלוקים, ובכוחו להכריע לטוב ולרע, והטוב והרע ניתנו בידו במידה ומשקל שווים, ודעת הטביע בו שיוכל לשקול ולהכריע עצמו לחסד או ח"ו לענין אחר.

 

וכשיש צורך לעשות נס בשביל ריווח והצלה לעמו, הרי יש בזה שבירת כוחות הטבע וגילוי אפסיותם, ונודע ה' בנס ההוא כי הוא המוליך והמביא בהשגחתו הפרטית את הכל, עד אפסי ארץ. ופועל היוצא מזה הוא מחד חיזוק באמונה ועבודת ה', אבל יש בזה גם בחינה של גילוי שכינה גדול, שיכול להביא לידי שלילת הבחירה, ובזה אין לה' חפץ.

 

 ועל כן בכל נס ונס, הוא מניח מקום מיוחד לטעות בו, לכל הרוצה לטעות. אך הרוצה באמת, וחפץ בקרבת אלוקים, ימצא האמת בכל הדרה ע"י התבוננות מעט, בבחינת ויתבוננו חסדי ה' (תהלים קז, מג), ואז הוא נעשה חכם שיודע לשמור מה שנתנו לו…".

 

"אם על תודה יקריבנו, והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן, ורקיקי מצות משוחים בשמן, וסולת מורבכת חלות בלולות בשמן" (ויקרא ז יב). על כך אומר המדרש: כי כל הקרבנות בטלים לעתיד לבוא, חוץ מתודה" (ויק"ר ט, ז).

המדרש לומד זאת מהמילה "יקריבנו" בזמן עתיד – לעתיד לבוא. זה מראה עד כמה חשוב להודות לה', בבחינת: "טוב להודות ליהוה, ולזמר לשמך עליון, להגיד בבוקר חסדך, ואמונתך בלילות" (תהלים צ"ב ב- ה).

 

לסיכום: עלינו להתבונן בחסדי האל הרבים המקיפים אותנו, ולהודות ולהלל על כך לקב"ה. 
 זהו חסד מהבורא – לזכות להתבונן בחסדי ה' המקיפים אותנו,

 ובכך נבין "שאין העולם הפקר, רק הכל בחסדי ה' ובהשגחתו" כדברי המלבי"ם.

 

 "ואש המזבח תוקד בו. ולבש הכהן מדו בד".

הקב"ה ינקום באויבי ישראל בגאולה הקרובה.

     

עתיד הקב"ה לנקום באויבי ישראל החל מאור הבוקר של האלף השישי (1740 ואילך).

כלומר, "אש המזבח תוקד בו" – האש תוקד ותשרוף את אויבי ישראל. הקב"ה המכונה בפסוק "כהן", ילבש "מדו בד" – לבוש העשוי מדם עבדיו השפוך. אכן, לאור האסונות הפוקדים כיום את ארצות ערב החל מעירק דרך אפגניסטן, טוניסיה אלג'יריה, מצרים, לוב סוריה.

ניתן לומר שרבנו ניבא את התהליכים הנ"ל, כאשר השיא יהיה – בפרס, ובשאר המדינות שהצרו לעמנו.

 

ביטויי גלות וגאולה מתוך הפרשה,

 בפרשנות רבנו-אור-החיים-הק'.

 

א.  "אנו בני תורה, מה שאין בכל האומות, ואנו מיוסרים בגלות, ויסורין ודלות" (ויקרא ו, ב).

 

ב.  "באור בוקר, תעשן אף ה', ואש מפיו תאכל – על אשר עינונו בני עוולה, ויסרונו בייסורי נקמה,

ובפרט בני המערב הפנימי {מרוקו}. אין לך כוס שלא הטעימו תמיד" (ויקרא ו, ב).

ג.  "הגם שעדיין לא שלמו ימי הגלות, יביא ה' למניין הנותר מהצער הקצוב אשר הוסיפו בני עוולה לענות, ושמו אצל המזבח להשלים בו כפרה הצריכה, אשר קצב ה' בגזירת הגלות" (ויקרא ו, ב).

 

"זאת תורת זבח שלמים – אשר יקריב ליהוה" (ויקרא ז, יא).

קרבן שלמים חביב מכל הקרבנות – בגלל שאוכלים אותו לשם שמים (מ. רבה) 

 

           "זה השלחן – אשר לפני יהוה" (יחזקאל מא, כב)

 קידוש עולם החומר.

 

פרשת "צו" חוזרת על דיני הקרבנות שנאמרו בפרשת "ויקרא": קרבנות נדבה הכוללים עולה, מנחה ושלמים, וקרבנות חובה הכוללים חטאת, אשם וכו'.

 

הרמב"ן אומר שבפרשת ויקרא הדינים מופנים לישראל ככתוב: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, אדם כי יקריב מכם קרבן לה'", (ויקרא א, ב), ואילו בפרשת צו, הפניה היא לכהנים: "צו את אהרן ואת בניו" (ויקרא ו, ב).

הרשב"ם אומר: בפרשתנו, "חוזר וגומר כאן כל דיניהם".

 

בקרבן עולה נאמר: "זאת תורת העולה", ואילו בקרבן שלמים נאמר: "זאת תורת זבח שלמים – אשר יקריב לה'". גם בהמשך נאמר: "המקריב את זבח שלמיו לה'". נשאלת השאלה מדוע את קרבן תודה לא מייחסים לה', ואילו את השלמים כן מייחסים לה'? קרבן עולה כל כולו לה', לכן לא צריך לציין שזה לה', לא כן קרבן שלמים בו מתחלקים הקב"ה, הכהנים והבעלים. ועל כך נאמר במדרש רבה: "קרבנות שלמים עושים שלום בין ה', הכוהנים והבעלים – והוא החביב מכל הקרבנות". החביבות נובעת מכך שכאשר אוכלים מן הקרבן לשם שמים, זה סימן שבכל עיסוקינו החומריים, כאשר מכוונים לשם שמים – הדבר חביב בפני הקב"ה.

 

הנביא יחזקאל לימד אותנו שהשולחן דומה למזבח, בבחינת הכתוב: "זה השולחן אשר לפני יהוה" (יחזקאל מא, כב). לכן נאמר: "שלושה שאכלו משולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה, כאילו שאכלו משולחנו של מקום ברוך הוא" (אבות ג, ג). לאור זאת, ניתן להבין את דברי רבי ברכיה שאמר בגמרא (יומא עא, ע"א): "הרוצה לנסך יין על גבי המזבח – ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין, שנאמר: "אליכם אישים אקרא" (משלי ח, ד). רש"י מסביר שהביטוי "אישים" במובן אש, "אשה {קורבן} לה'". וכן נאמר: "כל המביא דורון לתלמיד חכם, כאילו הקריב ביכורים" (כתובות קה, ע"ב).

יוצא מפה שתלמידי חכמים בזכות תורתם וקדושתם כי רבה, הם מהווים כמזבח היודעים לקדש את החומר,

 כמו הקרבת שלמים בבית המקדש, אותם גם הבעלים יכולים לאכול לשם שמים.

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

"אור זרוע לצדיק"

לרה"ג חכם יהודה צדקה – ראש ישיבת "פורת יוסף",

 והגה"צ חכם ששון מזרחי ע"ה – החברותא של הרב צדקה ע"ה.

יסורי הגלות – והציפייה לגאולה.

 

הציפיה לגאולה – והציפיה לאוטובוס.

 

הראשל"צ הרה"ג חכם מרדכי אליהו זצ"ל, ציטט את דודו ר"י "פורת יוסף" {בה זכיתי ללמוד}

הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל מחבר הספר "קול יהודה", 

שדימה את ייסורי הגלות לנסיעה באוטובוס צפוף ולא נעים.

הנוסע יודע שלאחר מספר תחנות הוא ירד, לכן הוא לא כל כך מודאג.

כך גאולתנו – לא נעים, אבל בא תבוא.

הרב גם דימה את הגאולה לאדם היושב ומצפה בתחנה לאוטובוס.

כל אוטובוס שנראה מרחוק, מקפיץ את המצפה החושב שזהו האוטובוס שייקח אותו למחוז חפצו.

 

כך אצל עם ישראל: לאורך ההיסטוריה, מצפים אנו לבואו של המשיח, וכל אירוע חריג, מתורגם ע"י מחשבי הקיצין כסימן לביאת המשיח, כמו גזירות ת"ח ות"ט בהן נעשו פוגרומים ביהודי אוקראינה שהובילו לתנועה המשיחית של שבתאי צבי, השואה והקמת המדינה, מלחמת ששת הימים בה שוחררה ירושלים שחוברה לה יחדיו, כאשר הר הבית בכתרה. כמו כן, גאולת ערי אלוקינו ביהודה ושומרון מידי זרים, וכו'.

 

בספר "הארי במסתרים" על המקובל האלוקי חכם ששון מזרחי ע"ה מסופר, שרה"י הרב יהודה צדקה נתקף באחד הלילות במחלה קשה שהרעילה את דמו, וגרמה לכאבים עזים. הרב אושפז בבית חולים, אולם לרופאים לא היה מרפא. בלילה הראשון בו פרצה מחלת הרב, נגלה ה"בן איש חי" לתלמידו החכם המקובל הרב יהושע שראבני זצ"ל ואמר לו: "קום וחוש מהר אל בית האלוקים, פתח את ההיכל ושא תפילה ותחינה בעד הצורב יהודה צדקה שירפאהו הקב"ה, כי חולה הוא". הרב התעורר מיד, ועשה את דרכו בחשכת הליל לעבר ביכנ"ס "שושנים לדוד". הוא פתח את ההיכל ונשא תחינה ותפילה לרפואתו של הרב צדקה.

בבוקר, לאחר התפילה, חכם יהושע סר לעבר ביתה של אמו של הרב צדקה הרבנית שמחה, שהייתה בת אחותו של ה"בן איש חי". הרב שאל אותה לשלום בנה הרב יהודה, והיא סיפרה שאכן לפנות בוקר חלה הטבה משמעותית במצבו {בזמן שהרב שראבני התפלל עליו}.

 

הרבנית שמחה שאלה את הרב יהושע, איך הוא ידע על מחלת בנה, הלא רק באמצע הלילה הרב נתקף בכאבים. חכם שראבני, בענוותנותו כי רבה, לא רצה לספר לה אודות ההתגלות של ה"בן איש חי".

 

חכם ששון מזרחי זצ"ל שהיה בקי בנגלה ובנסתר וחיבר את הספר "באתי לגני" חמישה חלקים בקבלה, שימש במשך שנים רבות כחברותא של הרב צדקה, ויחדיו אף זכו לסיים את הש"ס. הם גם למדו קבלה בערבים לאחר שתלמידי הישיבה הלכו לביתם. לפניהם תמיד היו מונחות גמרות, כך שכאשר הגיע מאן דהו לשאול בלימוד, היו מכסים את ספר הקבלה עם הגמרא, וכל זאת מתוך "כבוד ה' – הסתר דבר".

הראשל"צ הרה"ג מרדכי אליהו זצ"ל כתב עליו: "הרה"ג המקובל האלקי חסידא קדישא ופרישא זצוק"ל, היה מעיין ומדקדק בלימוד הפשט, ולא לחינם היה מו"ר ועט"ר הרה"ג יהודה צדקה זצוק"ל לומד אתו "חברותא" כל ערב.

ראינו איך חכמי ישיבת "פורת יוסף" המעטירה, עמלו בלימוד תורת הנגלה ותורת הנסתר מתוך יגיעה,

 ועוד יותר מתוך ענווה, דבר שזיכה אותם להיות בקדמת במת גדולי תורת אלוקים חיים.

 

שבת שלום ומבורך  – משה שמיר

וגאולה קרובה מתוך נ' פלאות ע"פ הפסוק במיכה: "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נ-פלאות".

שחרור השבויים בשלום, והשמדת העמלקים האיסלמיסטים החמסניקים והחיזבלניקים

 

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. סבי רבי משה בלישע בר רחל ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. עזיזה בת חניני ע"ה. ישראל ואברהם בני חניני ע"ה.

 הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה, ועליה אסולין בת חנה ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה. רבי יגאל בן מיכל לבית בן חיים ע"ה. יגאל חיון ע"ה. אלתר חצק בן שרה ע"ה. שלום בן עישה ע"ה.  

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. אוריה בת קרן וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. מרדכי מוטי הכהן בן אסתר

לברכה והצלחה בעזהי"ת לספרי החדש ההולך ומתהווה "להתהלך באור הגאולה", כהמשך לספרי הקודם "להתהלך באור הגאולה" שזכה להצלחה רבה, ורבים וטובים הוגים בו, ומתחברים דרכו לתורת רבנו אור החיים הקדוש.

 

רבנו-אור-החיים-הק':

הגאולה בניסן  הבעל"ט– תלויה אך ורק בנו!!!!!

 

פרשת פרשת 'תזריע' –  רומזת לתהליך גאולתנו,ע"פ שתי אפשרויות:

א. 'אישה כי תזריע': אישה'  – רומזת ל'כנסת ישראל'

הזורעת מצוות ומעשים טובים: בבחינת: "זרעו לכם לצדקה".

 

ולכן הגאולה תהיה בצורה פלאית ונסית.

וילדה זכר – גאולתנו תהיה בבחינת זכר,

שתעמוד לנצח, בניגוד לגאולת מצרים.

 

ב.  "וטמאה שבעת ימים" –  אם לא נהיה ראויים חלילה,

ונמשיך חלילה בפילוגים חסרי תקוה – ומחלוקות חסרות תוחלת,

כוח הטומאה שנוצר ע"י חטאינו,

 

יגרום חלילה לעוד 7 שנות חבלי משיח כדברי הגמרא (סנהדרין צז):

'שבוע שבן דוד בא… בשישית קולות,

בשביעית מלחמות, במוצאי שביעית בן דוד בא'

 

ג.  וביום השמיני ימול בשר עורלתו  – רמז לגאולה בשנה השמינית,

בה יסיר הקב"ה מאתנו את עורלת הלב,

ע"י אותן שבע שנות יסורין ואורך הגלות.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

לגאולת עם ישראל וחייליו גיבורי החיל בכלל, והשבויים בעזה בפרט.

לע"נ סבתי הצדיקה ללה עליה בת מרים ע"ה – ג' ניסן.

 

"אישה כי תזריע וילדה זכר…

וביום השמיני ימול בשר עורלתו" (ויקרא יב א-ג).

אמר רבי יוסי:  "הקב"ה מבחין בין טיפה של זכר לטיפה של נקבה,

והוא גוזר עליה אם תהיה זכר או נקבה".

 יוצא שההחלטה על בן או בת – היא בידי הקב"ה.

כל זה, לא מונע מהאדם להתפלל לקב"ה לפני ההריון.

 

מדוע הלידה גורמת לטומאה

לבן – 7 ימים. לבת – 14 ימים.

 ימי טהרה: לבן – 33 ימים. לבת 66 ימים?

תשובה: אישה הרה, נושאת בתוכה שתי נשמות.

 לאחר לידת התינוק, נוצר וואקום אלוקי

 המסמל את הטומאה, לכן צריכים להיטהר.

 

בלידת הבת – הטומאה והטהרה כפולים משתי סיבות:

א. בבריאה נוצרה פעמים. ב. התינוקת אמורה ללדת בבגרותה.

רבנו-אור-החיים-הק' שלא נפקד בבנים אומר:

"והבנים בני – אלה תלמידי,

לומדים ב"מדרש כנסת ישראל… שותי מימי" (הקדמה ל"פרי תואר").

 

כאשר האישה יולדת בן זכר, התורה אומרת: "וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא: וביום השמיני ימול בשר עורלתו, ושלושים יום ושלושת ימים תשב בדמי טהרה", ואילו כאשר יולדת בת, התורה מכפילה את ימי טומאתה וטהרתה: "וטמאה שבועיים כנדתה, וששים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה" (ויקרא יב ב-ג).

 

השאלה המתבקשת היא: מדוע בלידת בת, יש צורך בארבעה עשר ימי טומאה ליולדת, וששים ושישה ימי טהרה, בניגוד ללידת בן בו מסתפקת התורה בשבעת ימי טומאה, ושלושים ושלושה ימי טהרה?

 

שתי תשובות בנידון:

א. זה קשור בתהליך בריאת האישה ע"י הקב"ה. בהתחלה, נבראו זכר ונקבה מחוברים גב אל גב. אח"כ הקב"ה הפרידם מגבם, ובנה {"ויבן את הצלע"} את האישה מחדש מהצלע אותו לקח מהאדם, כך שהאישה נבראה פעמיים. דרך היצירה הנ"ל גב אל גב ע"י ה', נועדה לכך שהאדם יחזר אחרי אבדתו כדי להינשא.

ב.  התינוקת נושאת ברחמה את האפשרות ללדת בעתיד, כך ששיש לה מעין שתי נשמות. לכן, בלידת בת, הכל כפול.

 

בני הזוג מהווים נשמה אחת לפני לידתם, וכשנולדים הם נפרדים עד לתהליך התחברותם מחדש עם נישואיהם. כאשר הם עומדים שמחים ומחייכים תחת החופה, הם שוב מתאחדים כפי שהיו טרם יציאתם לאוויר העולם.

כל זה מסביר, מדוע בשבע ברכות אנחנו מברכים שתי ברכות הקשורות ביצירה. – "יוצר האדם".

בברכה השלישית מברכים "יוצר האדם", ובברכה החמישית "אשר יצר את האדם בצלמו, בצלם דמות תבניתו, והתקין לו ממנו בנין עדי עד, ברוך אתה ה' יוצר האדם".

הברכה הראשונה, רומזת ליצירה החדשה מבחינה גופנית, ואילו הברכה השנייה מתייחסת לחיבור הרוחני דוגמת התבנית שלהם בגן עדן, ע"י מתן הנשמה. לכן, השימוש בזמן הווה – "ברוך אתה… יוצר האדם".

 

פועל יוצא מכך:

עם הנישואין, הזוג מתחיל את דרכו בחיים, עם נשמה מאוחדת אחת כפי שהוא היה תחת כיסא הכבוד. הזוג יכול לחיות את חייו על מי מנוחות כשהכול "נופת צופים", והכל בבחינת 'אעשה לו עזר' ולא 'כנגדו'. זוגות מבני עליה, יחיו את חייהם בבחינת: 'אעשה לו' =  ל"ו צדיקים (ברית הנישואין. הרב יצחק גינזבורג).

 

במשך ימי "שבע ברכות", האורחים משמחים את הזוג, ומשדרים לו שע"י שמחה, חייו ישגשגו על זרי דפנה המסמלים ניצחון, כך שהתנהלות חיי הנישואין של בני הזוג כ"עזר", או "כנגדו", תלויה אך ורק בהם.

 

הרמב"ם מונה 37 מצוות הקשורות בהקמת משפחה יהודית, כאשר רובן מופיעות בספר ויקרא, והראשונה שבהן היא "תורת היולדת" הפותחת את פרשת השבוע "תזריע" (רמב"ם, הלכות "איסורי ביאה").  לכאורה, התורה הייתה אמורה להתחיל במצוות איסורי חיתון  בין קרובי משפחה, או איסורי "אלמנה וגרושה וחללה לכהן הגדול", ורק אחר כך לעסוק  ב"תורת היולדת".

 

התשובה לכך היא, שתורתנו הקדושה רוצה להעביר לנו מסר חשוב על קדושת המשפחה, ולכן היא פותחת בפסגת חיי הנישואין כאשר במרכזם, הבאת ילדים מתוך טהרה, דבר שמצריך את היולדת להתייצב בפני בוראה בבית המקדש ב"מלאת ימי טהרה".

 

מבחינה קבלית, הרעיון המרכזי בקיום מצות פריה ורביה, קשור "לחיקוי האדם העליון" העשוי בדמות זכר ונקבה = אב ואם, בן ובת. לכן, כדי  ש"זוג היונים" יגיע לשלמות רוחנית בעולם הזה, עליו  לזכות בבן + בת המסומלים באותיות ו"ה, וכן לאב ואם המסומלים באותיות י"ה, ובכך נשלם שם הוי"ה על בני הבית. (רעיא מהימנא ח"ג לד/א).

 

 להלכה נפסק: בהולדת בן ובת, מקיימים מצות "פרו ורבו" (אבן העזר, א). מדברי חכמים, מצוה להמשיך בפריה ורביה.

 

 

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

"וטמאה שבעת ימים, כימי נידת דותה תטמא –

וביום השמיני ימול בשר עורלתו" (ויקרא יב, ב-ג).

טהרת האישה – סגולה לברית מילה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' לומד מסמיכות הכתובים "נידת דותה תטמא" למצות ברית מילה –  "ימול בשר עורלתו",  "שאים ישמור מצות נידה, יוסיף לזכות עשות מצות מילה… עוד ירמוז הכתוב, לצד שעיקר הבנים היא האישה".

כלומר, עיקר סגולת הולדת בנים, תלויה בעיקר בהתקדשותה של האישה בזמן הזיווג. הרקע לכך הוא: היות והאישה לא חייבת במצות "פרו ורבו", אלא רק הבעל, ועלולה לומר לעצמה מה אני צריכה את כל הצער הזה הכרוך בהריון, בלידה, ובגידול ילדים, אם אני לא זוכה במצוה כמו הבעל.  בכל זאת הרי היא נישאת, ואז עלולה לחשוב בעיקר על מילוי תשוקותיה. לכן הקב"ה מבטיח לאישה: "אם תעשה כסדר האמור, יהיה לה יתרון ומעלה כזכר… פירוש, תהיה כוונתה בהזרעתה לתכלית הלידה, ולא לתאווה בהמית" כדברי קדשו.

 

 הרמב"ן: "ההרהור והמחשבה גורמים לוולד להיות צדיק או רשע… כי אותן המחשבות יחולו על הזרע ויציירוהו כצורתם בזיווג". ידוע ומפורסם סיפור בניו הרשעים של חזקיהו, בגלל שאשתו הגתה באיש אחר בזמן הזיווג. 

 

הרה"ג יצחק גינזבורג שליט"א כותב בספרו "מעין גנים" לפרשה ע"פ הרבי מליובאוויטש: תורת היולדת ותורת הצרעת קשורות זו בזו, בכך "שבכוח שמירת הברית – לבטל ולהעביר צרעת מהאדם… כאשר אור המילה דוחה את חושך הצרעת, ופועל בה רפואה. אותיות רפואה = אור פה".

הפה הוא הספירה האחרונה – ספירת המלכות אליה זורם השפע דרך הספירות הקודמות, ולכן רק כאשר נזהרים שלא ל-הוציא-רע = "מצו-רע" מהפה – זוכים לשפע אור אלוקי דרך הפה. אחרת, צנרת הספירות נסתמת.

 

הגמרא (מגילה יז, ע"ב) שואלת: מדוע ברכת 'רפאנו' היא הברכה השמינית בתפילת 'שמונה עשרה'? היא משיבה: משום שברית המילה המסמלת טוהר, נעשית ביום השמיני ללידה. כלומר, טהרה מובילה לרפואה.

טהרת הפה מתקשרת עם טהרת הברית כאשר הרמז לכך: פה = 85. מילה = 85.

 שורש המילה "תזריע" = זרע. שורש המילה "צרעת" = צרע. אותיות ז+צ מתחלפות.

 

רבנו-אור-החיים-הק': כאשר הזיווג נעשה בטהרה גם ללא אפשרות הולדה כמו אצל אברהם ושרה שהייתה עקרה, מושפעות ממנו נשמות גבוהות המתגיירות של זכרים מצד אברהם, ונשמות גבוהות של נקבות מצד שרה.

גדולי חכמים בעמ"י היו גרים, או מזרע גרים כמו אונקלוס שתירגם את התורה לארמית, ואת פירושו אנו קוראים במסגרת "שניים מקרא ואחד תרגום".

 

רבי עקיבא בן יוסף עליו נאמר ע"י משה רבנו לקב"ה, שהוא ראוי שהתורה תינתן על ידו, היה מזרע גרים.

 

רבי מאיר בעל הנס שהאיר עיני חכמים בהלכה, היה גם כן מזרע גרים.

 

טהרת המחשבה,

סגולה לילדים הגונים.

 

רבנו-אור-החיים-הק': "כפי הכוונה אשר יכוון המזריע, ימשיך לזרע הנפש. אם יחשוב מחשבות רעות ימשיך לטיפה נפש טמאה. ואם יחשוב בטהרה, ימשיך נפש קדושה. צא ולמד מבניו של הצדיק המופלא חזקיה המלך ע"ה אשר נשא את בת הנביא ישעיה חפצי בה, ולצד שחשבה האישה בעבדי מרודך בלאדן, המשיכה נפש רעה לשני בניה – מנשה ורבשקה".  זהו סיפור טראגי של שני גדולי הדור:

 

החתן: חזקיהו המלך שזכה שמן השמים נלחמו עבורו כאשר המלאך גבריאל הרג 185,000 חיילים ממחנה סנחריב (מ"ב יט, לה). ובימיו, אפילו תינוקות של בית רבן שלטו בדיני טומאה וטהרה.

 

אבי הכלה:  ישעיהו הנביא גדול הנביאים אחרי משה. והנה בגלל מחשבות זרות של האישה בשעת הזיווג, הועברו תכונותיהם לילדיה שעבדו עבודה זרה. מנשה בנה, אף הרג את סבו – הנביא ישעיה. וכך נאמר בגמרא: "לסוף יהב ליה {ישעיהו למלך חזקיהו} ברתיה – (ביתו), נפק מיניה (יצאו מהם), מנשה ורבשקה." (ברכות י ע"ב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' כותב בפרשת קדושים (ויקרא יט, ל) שעל האב להיזהר במספר דברים, כך שביתו לא תצא לזנות כפי שנאמר בפסוק הקודם (יט כט): "אל תחלל את בתך להזנתה". והכוונה לדעת רבנו-אוה"ח-הק': "שלא ינהג בה מנהג חולין להראות לפני כל, ולהתנאות לפניהם. אלא כבודה בת מלך פנימה,  והגם שיתכוון בה להנאת זיווגה… עם כל זה, יצוו הא-ל כי חילול הוא לה, והיוצא מזה הוא להזנתה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מונה שלוש סיבות הגורמות להולדת יצירה לא הגונה:

האחד: אם בזיווג יכוון להנאת המשגל ולא לסיבת מצות הבורא, זה יוליד בנולד תגבורת המין".

השני: פירוש, מצד האישה – שמעשיה לא טובים, "רחלא בתר רחלא אזלא" (כתובות סג ע"א). 

השלישי: המולידים אב או אם שחשבו בבחינת הרע בהיסח הדעת, וכמעשה חזקיה המלך עליו השלום  אשר מחשבתם סבבה הולדת בלתי הגון, הגם היותם יסודי עולם".

 

 

פועל יוצא מדברי קדשו:

התורה פתחה בלידת ילדים ככתוב: "אישה כי תזריע וילדה זכר" שזה דבר משמח,

ואילו בהמשך, היא עוסקת בנגעי צרעת. חכמים אומרים שהסיבה לכך היא:

אתם רוצים ילדים בריאים בנפשם ובגופם ללא נגעים, תשמרו על קדושת חיי המשפחה.

הזהר אומר שאין טומאה יותר גדולה מטומאת הנידה. לכן, יש לשמור את גדרי הטהרה.

 

 

כח השפעת המחשבה הטובה.

 

הבעל שם טוב: "במקום מחשבתו של האדם – שם הוא נמצא".

 

האדמו"ר ה"צמח צדק": "חשוב טוב – יהיה טוב".

 

האדמו"ר האחרון הרב מנחם שניאורסון, הדגיש את חשיבות המחשבה הטובה, היכולה לשנות את המציאות.

"הרהורי עבירה – קשים מעבירה", כך קבעו רבותינו בגמרא (יומא כט ע"א). נכון שמעשה העבירה חמור יותר מהמחשבה לחטוא. אלא, חכמים דייקו בדבריהם באומרם "קשים מעבירה". כלומר, הרהורי עבירה יכולים להזיק לנפש האדם, ויובילו אותו בסופו של דבר לבצע את העבירה.   

התלמוד הירושלמי (יומא פרק ח, הלכה ז) אומר שקרבן עולה מכפר על הרהורי עבירה העולים בלב האדם. מצאנו גם שאיוב, העלה עולות לה', היות ובניו השתתפו במשתה, ופחד שמא חטאו בהרהורי עבירה. וכך נאמר באיוב: "ויהי כי הקיפו ימי המשתה, וישלח איוב ויקדשם, והשכים בבוקר והעלה עולות מספר כולם – כי אמר איוב: אולי חטאו בני וברכו אלוקים – בלבבם" (איוב א, ה).

 

כמו שקרבן עולה, עולה כל כולו על המזבח, כך המחשבות הטורדניות עולות ומציפות את מח האדם.

סגולה לביטול הרהורי עבירה: א. לעסוק בתורה. ב. לומר: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ויקרא ו, ו).

 

מילתא דבדיחותא:

 

האישה בחדר לידה, והבעל הולך אנה ואנה כשכל כולו דרוך כקפיץ,

ומצפה להתבשר ע"י האחות בברכת מזל טוב להולדת בן זכר.

האחות יוצאת ומבשרת לו: אשתך ילדה הרגע, בת במזל טוב.

האיש שלנו צועק: בת, לי בת, לא יתכן? תבררי עוד פעם.

האחות השניה יוצאת: למה אתה צועק? אשתך ילדה בן.

ידעתי גם ידעתי אחותי, בלי צעקות – לא ניתן להביא בנים לעולםםםםםם……

 

אור זרוע בעולם האמת,

לרבנית והצדיקה – עליה בת מרים אסולין ע"ה,

 שעלתה לגנזי מרומים בשבת לסדר פרשת ויקרא – ג' בניסן תשכ"ח,

אשת הרב הכולל חכם השלם הרב אברהם אסולין ע"ה – רב במחוז "בני מלל" במרוקו.

"בזכות נשים צדקניות – נגאלו אבותינו ממצרים".

 

ביום ג' בניסן, יחול יום האזכרה של סבתי עליה בת מרים זצ"ל שכונתה בפי כל: "לאלא עליה" בגלל צדקותה ואצילותה כי רבה. היא הייתה אשת חבר –  של סבא קדישא הרה"צ רבי אברהם אסולין הי"ד ששימש בקודש כמו"צ במחוז "בני מלל" שבמרוקו, ונהרג בדמי ימיו ע"י פורעים ערבים על קידוש ה'.

 

בהיותי תלמיד במרוקו, קיבלנו כריך עם גבינה בסיום הלימודים בשעה 5:00. סבתי ע"ה, התייצבה מידי יום עם קומקום מים ליד ביה"ס, כדי לשטוף לנו את הידיים שחלילא לא נגיע הביתה עם פירור גבינה. בביתנו שבמרוקו, לא אכלו מוצרי גבינה. אם אחד הילדים נגע לה בבגדים עם הגבינה, הייתה מחליפה אותם, ומכבסת אותם.

 בארץ ישראל, היא אכלה רק עוף שנשחט ע"י השוחט רבי יחיא פרץ ע"ה אותו הכירה ממרוקו, ולא סמכה על שום שוחט אחר. היא גרה אתנו, אבל היא הקפידה לבשל לעצמה בסירים שלה.

 

 כאשר מו"ר אבי התחתן וההיריון התעכב במקצת, אמרה לו: בני, אל תדאג, יהיו לך שנים עשר ילדים בבחינת שבטי י"ה, כמו יעקב אבינו, ואכן, כך היה ב"ה.

עד לפטירתה, היו להורי עשרה ילדים. היא קראה למו"ר אבי ע"ה ואמרה לו כהאי לישנא: אתה זוכר שהבטחתי לך כשנישאת, שהקב"ה ב-י"ב שבטי יה. כעת כלתי בהריון, היא תלד בקרוב תאומים, ובכך יסגר המעגל. היא נפטרה בג' בניסן, ואמי ילדה תאומים בחול המועד פסח. זה היה בן ובת שנקראה על שמה יעל.

 

היא נהגה להתלבש בעיקר בבגדים לבנים, כאשר מעליהם שמה "ליזר" לבן.

פעמים רבות הייתה מספרת לנו: "נפתחו השמים ואראה מראות אלוקים". אז, בהיותי נער, לא הבנתי.

 

 בפיה היו תמיד מעשי נסים, ולהלן דוגמית. היא סיפרה לנו על הסבא קדישא כמוה"ר רבי מסעוד אסולין זצ"ל שיצא בחול המועד פסח לכיוון השוק הערבי כדי למכור כמה רצועות עור לערבים. מפאת כבוד חול המועד, הסתיר את הרצועות בשיפולי גלימתו. בדרכו הוא פגש אורח הדור פנים ששאל אותו לאן פניו מועדות. רבי מסעוד ניסה להתעלם, אבל איש המעלות לא הרפה. לבסוף הסביר לו שמפאת דוחק השעה והפרנסה, הוא נאלץ למכור כמה רצועות עור לערבים כשהכול נעשה בצנעה, כדי שיוכל להמשיך ולכבד את החג.

האיש רב המידות והמעלות ענה לו, שמפאת כבוד תורתו ומעמדו, אין לנהוג כך. איש המחלצות נתן לו מטבע בה יוכל לקנות את כל צורכי החג. לאחר קבלת המטבע, האיש נעלם כלא היה. רבי מסעוד הבין שאכן זה היה אליהו הנביא שנגלה אליו היות ומאז, הברכה שרתה במשפחה, וקוים במשפחתנו "ברכת יהוה – היא תעשיר".

 

סבתא גם סיפרה לנו על נסיבות פטירתו הנסית של מו"ר זקני. ביום שני בשבוע, הוא חש לא בטוב, ונציג המשפחה הזמין את אנשי חברא קדישא. כאשר הוא ראה אותם, מיד הרגיע את כולם ואמר להם: זו לא העת, תבואו ביום רביעי אחה"צ, כאשר יחלו לטפטף גשמי ברכה. אכן, ביום רביעי אחה"צ השמים התקדרו, וענני נוצה החלו לטפטף כדברי מו"ר זקני ע"ה.

 חברי החברה קדישא הגיעו לשער החצר כמתוכנן, אבל הם חששו להתקרב לרב, היות וראו אותו יושב בכניסה לבית כשהוא יושב ועוסק בתורה, ולכן הם נעמדו על מקומם בשער החצר. הוא הרגיש בבואם, ומיד קרא להם ואמר להם: בואו אנשי המעלה העוסקים בחסד של אמת, הגיע הזמן להחזיר את הפיקדון. הוא קרא איתם קריאת שמע ראשונה, ואחר כך החזיר את נשמתו הטהורה לבוראה.

 

סבתי אימא עליה ע"ה, עלתה לגנזי מרומים מתוך מיתת נשיקה בבית, ללא מחלות.

קוים בה הכתוב: "ועבדתם את יהוה אלוהיכם –

וברך את לחמך ואת מימך – והסירותי מחלה מקרבך" (שמ' כג, כה). 

 רבנו בעל הטורים כתב "ועבדתם", הוא לשון רבים, שזו תפילת רבים שאינה נמאסת (ברכות ח, א).

"וברך את לחמך", לשון יחיד, דלכל אחד ואחד, מברך לפי ענינו (כתובות ס"ז ע"ב(.

אכן, סבתי ע"ה, התברכה לפי ענינה – שעבדה את ה' מתוך אהבה,

ולכן זכתה לאריכות ימים בטוב ובנעימים, וזכתה לראות דור ישרים מבורך.

 

 

"אור זרוע לצדיק"

למקובל האלוקי רבי חיים ויטאל,

תלמידו המובהק ומעביר תורתו של רבנו האריז"ל.

יום ההילולא שלו – ל' ניסן – ר"ח אייר ה'ש"ף (1620).

 

רבנו חיים ויטאל כותב בנושא הסיבות המביאות את הגוי להתגייר:

"כמתגייר, נכנס בתוכו נפש הגר, הנוצרת מקליפת נוגה הכלולה מטוב ורע,

ונעשים מזיווגן של צדיקים בגן עדן בארץ" (שער הגלגולים פ"ט עמ' יט).

כפי שהוסבר במאמר, כמו מביאת אברהם ושרה שהייתה עקרה..

 

רבי חיים ויטאל החל ללמוד את תורת הנגלה בבית מדרשו של המקובל הרב משה אלשיך בגיל 14, שגם הסמיך אותו לרב. בהמשך, הוא למד בבית מדרשו של המקובל הרב משה קורדברו שם רכש את תורת הקבלה. כאשר מרן רבי יוסף קארו פגש לראשונה את רבי חיים ויטאל בהיותו בגיל 14, הכיר ביכולותיו הרוחניות, וביקש מהרב אלשיך לשים עליו את עינו, היות ונועד לגדולות.

 המפנה בחייו, חל עם עלייתו של האר"י הק' ממצרים לצפת בשנת 1570, כאשר הרב ויטאל היה בן 27.

בתחילת דרכו בצפת, האר"י הצטרף לבית מדרשו של הרמ"ק, אבל תוך מספר חודשים הרמ"ק נפטר, ושישה חודשים אח"כ, הרב ויטאל הפך להיות תלמידו המובהק של האר"י הק', אבל רק לתקופה קצרה, היות והאריז"ל נפטר בגיל צעיר מאוד, בהיותו בן 38 בלבד, ביום ה' אב של"ב (1572).

 

רבנו האריז"ל ציוה שרק תלמידו המובהק רבנו חיים ויטאל, יעסוק ויערוך את תורתו. הוא גם טען שכל מטרת בואו לצפת הייתה – להעביר את תורתו לתלמידו רבי חים ויטאל.  במשך 28 שנים, עמל הרב ויטאל על ספר "עץ חיים" הכולל שמונה שערים מתורת רבו: הקדמות, שער הכוונות, שער המצוות, שער הייחודים, שער הגלגולים, שער רוח הקודש, שער מאמרי רשב"י וכו'.

 הוא פרסם עוד ספרים כמו "שערי קדושה", "ספר החזיונות" המשמש ספר אוטוביוגרפי בו הוא כותב על התגלויותיו, כח נשמתו, חזיונות להם זכה בחלום וכו'. ספריו האחרים: ספר התכונה, דרך חיים, ספר הגורלות, עץ הדעת טוב.

 

הרב חיים ויטאל גנז את כתביו, היות וחשש שמא לא הבין נכון את תורת רבו.

אחרי מותו, תלמידיו: בנו רבי שמואל ויטאל, הרב חיים הכהן מארם צובא מחבר "מקור חיים" על שו"ע אורח חיים" בדרך הפרד"ס, רבי ישראל סרוק, הרב יוסף צמח, והרב אברהם אזולאי בעל ה"חסד לאברהם" וכו' שעלה מפס שבמרוקו, עשו שאלת חלום, האם יכולים לפרסם את כתביו. לאחר שנענו בחיוב, הרב אברהם אזולאי אסף את כתביו מהגניזה, והוחל בעריכתם. הרב שמואל ויטאל, בנו של רבי חיים ויטאל היה מגדולי תלמידי אביו, ושימש כמעתיק ומסדר את כתביו וכתבי האר"י, כפי שמעיד החיד"א בספרו "שם הגדולים".

 

בשער הגלגולים הוא מספר שרבו האריז"ל ביקש ממנו לעבור לגור בירושלים, שם תיקונו. וכך הוא כותב: "אמר לי מורי ז"ל שאלך לדור בעיר הקודש  תובב"א ירושלים – כי שם מקום דירתי האמתית, ושם עיקר השגתי וטובתי". אכן, הוא התקבל יפה בירושלים, ויש האומרים שאף הוכתר כרב המקום.

לאחר מס' שנים בירושלים, הוא נאלץ לברוח לדמשק, היות והמושל הטורקי עבר יום אחד מעל נקבת השילוח ושמע פכפוכי מים. כאשר שאל את עוזריו לפשר הדבר, הם סיפרו לו שהמקום חתום וסתום עוד מימי חזקיהו מלך יהודה שחסם את המקום, כאשר הגיע סנחריב מלך אשור כדי לכבוש את ירושלים.

 

השליט ששמע על גדולת רבי חיים ויטאל, דרש ממנו לפתוח את המקום ע"פ שמות הקודש. הרב ויטאל חשב שבמקרה דנן, אין להשתמש בנסים, וברח לדמשק שם שימש כרבם של היהודים האיטלקים, היות ואביו הרב יוסף ע"ה שהיה מקובל עצום, עלה לצפת מאיטליה.

האריז"ל נגלה אליו בחלום ואמר לו, שהוא גלגולו של חזקיה, והשליט הטורקי של סנחריב, ואם היה פותח את נקבת השילוח, היה מביא את הגאולה.

 חז"ל אומרים שחזקיה היה בבחינת משיח, וסנחריב היה בבחינת גוג, ואם חזקיה היה אומר שירה על מפלת סנחריב מתוך נסים ונפלאות, היינו נגאלים.

 

הרב שמואל בנו של רבי חיים ויטאל, שימש כרב ודיין בדמשק, ופרסם ספרים רבים.

 הוא היה נשוי לג'מילה בתו של רבי יאשיה פינטו.

הקשר למשפחת פינטו, מסביר את פעילותו של הרב חיים פינטו – רבה הראשי של קרית מלאכי.

 

 בביקורי בבית העלמין בקרית מלאכי, נאמר לנו שהרב פינטו שליט"א,

 העלה במבצע חשאי את עצמותיו של הרב חיים ויטאל ע"ה מדמשק,

 אותם הוא קבר במתחם מיוחד בבית העלמין בקרית מלאכי!!!!

 

"אור זרוע לצדיק"

למידת הענווה של המוהל הרה"צ רבי צדקה חוציין ע"ה,

ורוח הקודש של מרן הראשל"צ הרב מרדכי אליהו ע"ה.

 

המוהל הצדיק הרה"ג רבי צדקה חוציין ע"ה, התעטר באמנות המילה, וזכה למול אלפי תינוקות בעם ישראל, בנוסף להיותו גדול בתורה, ובעל מידות טובות, כאשר בכתרן – מידת הענווה.

יום אחד, הרב הוזמן לעשות ברית מילה בשבת בשכונת "ימין משה". בגלל המרחק הרב ממקום הברית וקדושת השבת, הרב נאלץ ללכת דרך ארוכה עד למקום הברית, למרות גילו המתקדם. בהגיעו לבית הכנסת בו היתה אמורה להתקיים הברית, התברר לו שאבי הבן הביא מוהל אחר לעריכת הברית. האב שחשש תחילה לספר לרב, הופתע לגלות שהרב חוציין מחל על כבודו, ונענה לבקשת האב שמוהל אחר יעשה את הברית במקומו.

להפתעת האורחים, התברר שהמוהל החדש לא הביא אתו את כלי המילה, וכנראה הסתמך על הכלים של הרב חוציין. האב חסר הבושה, ביקש מהרב חוציין שישאיל למוהל החדש את הכלים. גם לכך הרב נענה בשמחה.

 

בדרכו חזרה, העוזר שלו כעס על הפגיעה בכבוד הרב. הרב חוציין הסביר לו:

 אדם שחשב לעשות מצוה ונאנס, כאילו עשאה. זו מצוה נטו, היות ורק הקב"ה יודע על כך.

מוסר השכל: "לעולם יתפוס אדם ענווה – ואחר כך ישאל בינה מהקב"ה'" (תנא דבי אליהו רבה ה').

 

 

מספרים על הראשל"צ מרן הרב מרדכי אליהו ע"ה, שיום אחד, באו אליו מרחוק, בחור ובחורה כדי להתברך לקראת נישואיהם.  ע"פ לבושם, הם נראו כחרדים לכל דבר ועניין. הם סיפרו לרב שהם עומדים להינשא, ומבקשים ברכה מהרב להקים בניין עדי עד על אדני התורה.

 

הרב ביקש מהם ללכת להירשם ברבנות, ואחר כך לבוא להתברך. הם יצאו מאוכזבים מדברי הרב, וביקשו מהשמש שישתדל אצל הרב שבכל זאת יברך אותם, היות והם הגיעו מרחוק.

השמש פנה לרב, היות והיה קשה לו עם זה שכביכול הזוג יצטרך לשוב לירושלים מרחוק, וכל זאת, בגלל ענין טכני של רישום ברבנות. הרב הסביר לשמש שהבחור בכלל לא מהול ואינו יהודי, דבר שהבחורה לא יודעת.

 

בברכת תורת אלוקים חיים,

משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. סבא רבי משה בר רחל לבית בלישע ע"ה, יששכר בן נזי ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. הרב דוד חיים שלוש בן הרב יוסף ודינה שלוש ע"ה, רבי ישראל אביחצירא ע"ה המכונה בבא סאלי ע"ה בן רבי מסעוד ע"ה. רבי יחיא דהן ע"ה נכד האביר יעקב ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה. רבי יגאל בן מיכל לבית בן חיים ע"ה. יגאל חיון ע"ה. אלתר בן שרה ע"ה

 

לברכה והצלחה, בריאות איתנה ונהורא מעליא למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. ליונתן בן קרן ואורי בן ענבל – נכדי היקרים – שירות משמעותי ואמוני למען תורת ישראל ועם ישראל בארץ ישראל.

אורה שהיא תורה ושמחה בעזהי"ת, להמשך כתיבת הספר החדש "להתהלך באור הגאולה", כהמשך לספר הקודם "להתהלך באור החיים" שזכה לפרסום רב, והמהדורה הראשונה אזלה, ובעזהי"ת נוציא מהדורה נוספת.

שהקב"ה יזכה אותנו שגם הספר החדש "להתהלך באור הגאולה", יכתב כל כולו ליחוד שמו יתברך, ויזכה להתפרסם כקודמו מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות, ויתקבל בחן, אהבה ושמחה ע"י הציבור וחכמיו.