עיתונות ודפוס במרוקו


על הדפוס העברי במגרב – אברהם הטל.

עיתונות ודפוס במרוקוהדפוס העברי 1

על הדפוס העברי במגרב – מתוך הספר " ממזרח וממערב " כרך שני – אברהם הטל.

חקר תולדותיהם וספרותם של קהילות ישראל בארצות המזרח אך נכנס לשלבו ההתחלתי, והפרסומים שהופיעו לאחרונה הן בארץ והן מחוצה לה, מותירים מקום למחקרים נוספים. למעשה, דברי ימי ישראל, כפי שמוצגים בפנינו בספרים הקלאסיים, לוקים בחסר, ולשווא נחפש תמונה סינתטית של המאורעות ההיסטוריים או של יחסי החברה של הקהילות היהודיות שחיו בארצות האסלאם.

תרומתנו הצנועה בשטח זה מתכוונת לעסוק כאן במקורות הדפוס העברי בצפון אפריקה ובהתפתחותו. עוד לפני שלבש את צורתו הסופית כפי שמוכרת היום, ידע הדפוס העברי בצפון אפריקה תקופות של נסיונות ספורים ולאחריהן תקופות ארוכות של הפסקה.

ניתן לחלק תקופות אלו לשלושה שלבים : השלב הראשון הוא שלב נסיוני ובודד : בשלב השני מסתמנים צעדיו הראשונים של הדפוס : ולבסוף, השלב השלישי, שהעניק תנופה להתפתחות הדפוס העברי בצפון אפריקה.

פאס ותוניס הן שתי הערים הראשונות במגרב בהן הודפסו לראשונה ספרים עבריים. שמואל ב"ר יצחק המכונה " נדיבות " ובנו יצחק, שניהם גולים מפורטוגל, ייסדו בפאס בשנת רע"ז – 1516 – את בית הדפוס הראשון בצפון אפריקה והדפיסו בו חמישה או שישה ספרים, הראשון מביניהם הוא ספר " ספר אבודרהם ".

מאתיים וחמישים שנה לאחר מכן, בשנת תקכ"ח – 1768 -, הדפיס ישועה כהן טנוג'י מתוניס בביתו את " זרע יצחק ", חידושים על התלמוד לרבי יצחק לומברוזו מתוניס, וזאת, כך נאמר, לאחר התנכלויות לכתב יד של המחבר.

כהן טנוג'י, שעמד בכל מחיר שהספר יצא לאור, הזמין מאיזמיר את כל ציוד הדפוס ואף שכר פועלים. אך אלה היו מחוסרי נסיון במידה כה רבה עד שהמגיה, דוד בן מנחם בלעייש, התלונן על קשיים בקריאת ההגהות והתנצל על טעויות הדפוס המרובות, הנובעות לדבריו מן העובדה שמלאכת הדפוס הייתה דבר חדש בתוניס.

דוגמאות אלה מפאס ומתוניס נותרו בגדר נסיונות בודדים ולא היה להם המשך. בזאת מסתכם השלב הראשון.

שמו של שד"ר מירושלים, חיים זאב אשכנזי, קשור בתחילתו של השלב השני של הדפוס העברי בצפון אפריקה. שליח זה מדפיס במקצועו, היה בשליחות במגרב בשנים תר"י – תרכ"ב, והא חידש באזור זה את מלאכת הדפוס העברי. באלג'יר הוא מסדר את הספר העברי הראשון שנדפס בעיר זו. " ידי דוד ", פירושים למסכת נזיר לרבי דוד ב"ר שמואל מועטי מאלג'יר, ומדפיס אותו בשנת תרי"ג בבית דפוסו של מדפיס יהודי מאלג'יר. 

שלוש שנים לאחר מכן סידר אשכנזי את ספר " שבחי אלוהים ", קובץ שירים, בקשות ופיוטים, שקיבץ נסים קרסינטי והדפסו אצל מדפיס לא יהודי בווהראן. זהו הספר העברי הראשון שנדפס בעיר זו. שני ספרים אחרים בשם " שובע שמחות " על המן ובניו, והשני בשם " לחם שיעורים ", על דינים ומצוות, נדפסו בווהראן אצל A.d Perrier על ידי המדפיס חיים זאב אשכנזי באותה שנה, ואין לדעת באמת איזה משלושתם קדם.

בשנת תרכ"א ניתן למצוא את אשכנזי עוסק בהדפסת תרגום ביהודית ערבית לחוקת היסוד של תוניס, הידועה בשם " עאהאד אלאמאן ", שנתפרסמה ב – 10 בספטמבר 1857 על ידי הבאי מחמד באשא, בתרגומו של משה בן יעקב שמאמא.

אשכנזי הדפיס את הספר אצל מסיונר אנגלי מתוניס. ספר זה נקרא " כתאב קאאנון אלדאולא אלתוניסיה " . מסתבר אם כן, שחיים זאב אשכנזי מירושלים, נדד מאלג'יר לווהראן, ולאחר מכן הגיע לתוניס עם אוסף אותיות דפוס עבריות וידיעות מושלמות במלאכה. אלא שלא היו בידו הכסף הדרוש והאישור החוקי כדי להקים בכוחות עצמו בית דפוס ראוי לשמו. המשיכו לעסוק בדפוס במשך שנים מספר באלג'יר חיים ויעקב הכהן שולאל, לאחר שנכנסו בסודות המלאכה בעזרתו של הרב השליח, ולאחר שרכשו מידיו מאותיות הדפוס.

במרוצת הזמן שיכללו האחים שולאל את בתי המלאכה שלהם וצירפו לעצמם שותפים.חיים ויעקב שולאל שקיבלו רשיון לפתוח ב – 20 ביולי 1853, הדפיסו  באלג'יר בשנת תרי"ד – 1854 – את הספר " ניסעת ישראל " על עשרת השבטים, והוא הספר הראשון שנדפס בבית דפוסם.

בשער הם מזכירים את חיים זאב אשכנזי כ " מחוקק אותיות ". באותה שנה הדפיסו חיים ויעקב הכהן שולאל שני ספרים נוספים, : יוסף חן ", סיפורים ומעשיות על יוסף הצדיק בערבית, וספר " שי למורא " חלק א, ביאורים על התורה בערבית לרבי שלום זרקא ורבי יהודה צ'רמון.

ציון שמו של חיים זאב אשכנזי מצוי בספרים אלה בסוף הספר או בסוף ההקדמה. לאחר מכן שוב אין שמו של זה מופיע, ככל הנראה מפני שהאחים למדו היטב את המקצוע ואף רכשו את אותיות הדפוס מאשכנזי.

במשך הזמן שיכללו האחים שולאל את בית המלאכה שלהם וצירפו לעצמם שותפים. עוד באלג'יר פותחים אברהם בוכ'בזא ושלום בכ'אש בשנת תרמ"ו בית דפוס עברי, שבו הודפסו ספרים מספר בערבית של יהודי אלג'יר, שהראשון מביניהם הוא " מעשה בוסתנאי ".

לאחר ארבע שנים, כלומר בשנת תר"ו, פותח יעקב גיג', בנו של הרב אליהו גיג', בית דפוס עברי צנוע באלג'יר. עם הפיכת תוניסיה לארץ חסות צרפתית פוקדת תנופה חזקה את המקצוע, ולמעלה משלושים בתי דפוס עבריים נוסדו כמעט בכל הערים הגדולות בצפון אפריקה. כך התחיל השלב השלישי והאחרון בהתפתחות הענף.

על הדפוס העברי במגרב– אברהם הטל.

ב – 4 במאי 1880, משיג ויטוריו פינסי,ספרייה כורך במקצועו, בנו של גולה פוליטי מליוורנו, אישור חוקי להקמת בית הדפוס היהודי הראשון בתוניס. בשנת תרמ"ב מפרסם צמח הלוי, סופר ופובליציסט רב השראה בערבית יהודית, חוברת שירים אצל פינסי בשם " ירון ושמח ".

צמח בן נתן לוי, סופר בערבית יהודית, נולד בתוניס בשנת תרכ"ח. בקיאותו בשפות עברית, ערבית, צרפתית ואיטלקית אפשרו לו ליצור יצירה עשירה ומכובדת בתחום הספרות העממית של יהודי תוניס, וכתביו היו מהמשובחים ביותר. הוא היה גם מדפיס ומוכר ספרים. נפטר בתוניס בשנת תרפ"ב.

בשנת תרנ"א פותח ציון וזאן בתוניס בית דפוס גדול, שהתפתח בצורה ניכרת לאחר שהצטרף לשותפות עם בעלי דפוס אחרים, והמשיך בפעילותו עם בניו עד תשי"ח, השנה שבה פסק בית דפוס זה מפעילותו. מבין כל בתי הדפוס העבריים בצפון אפריקה היה בית דפוס זה החשוב והמטופח ביותר, והמוניטין שלו עלו בהרבה על הדרישות המקומיות, מכיוון שעליו היה לספק הזמנות מרובות שבאו למן לוב ועד מרוקו.

בתחילת שנת תרנ"א מופיע בטנג'יר שבועון ביהודית ערבית בשם " קול ישראל " שמנהלו הוא שלמה בן צחיון. נראה שבן חיון זה הוא גם המדפיס, כי שמו המלא מופיע בחוברת בעברית ובלאדינו של משה טולידאנו. הנקראת " ירח למועדים " ושיצאה לאור בטנג'יר, בדפוס החדש של שלמה בן חיון בשנת תרנ"ג.

אותו בן חיון הדפיס בשנת תרס"ה את הספר " גבעת שאול ", פירוש על חמש המגילות, לרבי שאול בן דוד נחמיאש. ספר זה נחשב בטעות לספר העברי הראשון שיצא לאור בטנג'יר. בשנת תרס"ה פותח צמח הלוי בתוניס בית דפוס קטן. עשר שנים לאחר מכן העביר יעקב גיג' את בית דפוסו מאלג'יר לתוניס, והוא החזיק במקצוע עד שנות השלושים של המאה הנוכחית.

אולם התפתחותם של שני בתי הדפוס אלה הייתה מוגבלת למדי והם הסתפקו אך ורק בחיבורים בעלי היקף מצומצם. מאוחר יותר הוקמו בתוניס בתי דפוס נוספים – פרחי, ואריוס, בראמי, כאסטרו ועוד -, אולם גם פעילותם של אלה הייתה צנועה למדי.

הרב דוד עידאן, שעסק בג'רבה במסחר בבדים ובסחורות מן המושבות, החליט זמן קצר לפני מלחמת העולם הראשונה לייבא לאי מכבש דפוס ואותיות דפוס עבריות. מבתי דפוסו יצא בשנת תרע"ב הבספר העברי הראשון שנדפס בג'רבה, ושמו " מעיל יעקב ", פירושים לתלמוד, לרב יצחק הכהן מג'רבה.

לעידאן, שקרא לבית דפוסו " הדפוס הציוני ", לא היה כל נסיון במלאכת הדפוס. משום כך הוא הזמין פועל בשם יוסף בן נתנאל הלוי מדמשק, שעבר לתוניס, והיה למעשה למדפיס והמעמד היחידי בבית המלאכה של עידאן. אולם יהודי ג'רבה דבקו באמונה חזקה, שלפיה כל צאצא משבט לוי לא יימלט מן הקללה שקילל עזרא הנביא את יהודי ג'רבה, דהיינו שבן לוי לא יוותר בחיים לאחר שישב שנה שלמה באי.

עידאן חשב לעקוף גורל זה על ידי כך ששלח מדי שנה את הפועל הלוי לארץ מולדתו לחופשה בת חודש, שלאחריה היה שב ומעסיק אותו. ואמנם הוא נהג כל במשך שנים מספר, כפי הנראה. לאחר שלימד את עידאן ואת עוזריו את מלאכת הדפוס ולאחר שהכשיר פועלים המסוגלים להמשיך במלאכה, עזב יוסף בן נתנאל הלוי את ג'רבה לבלי שוב.

בשנת תרפ"ה ניתן למצוא את בן נתנאל כמדפיס ראשי בבתי דפוס רבים בירושלים. עידאן מצטרף לשותפות עם אחרים, ושלושה או ארבעה בתי דפוס מתחילים לפעול באי, כאשר הצעותיהם במחירים עומדת מעל לכל תחרות.

מבתי דפוס של ג'רבה יצאו כ – 700 ספרים בקירוב, שנתחברו לא רק בידי רבנים מקומיים אלא גם בידי רבנים מאלג'יריה וממרוקו. כיום, נותרה ג'רבה המעוז האחרון של הדפוס העברי בצפון אפריקה. כל בתי הדפוס האחרים פסקו מפעילותם, ואילו בג'רבה מוסיפים להדפיס מדי שנה חיבור אחד או שניים בתחום הספרות הרבנית, וכן ספרי קודש אחדים.

בתוניס העמיד צמח הלוי את בית דפוסו למכירה. מכ'לוף נג'אר מסוסה רכש אותו ובשנת תרע"ז הוציא לאור את ספרו האשון העברי הראשון. מכ'לוף נג'אר, סופר, מדפיס ומוכר ספרים נולד בעיר מוקנין אשר בצוניסיה בשנת תרמ"ח. בשנת תרע"ז הוא פותח בית דפוס גדול בעיר סוסה ומחזיקו עד שנת תשכ"ב בקירוב, נג'אר נפטר בסוסה בנשת תשכ"ב. הדפיס גם את הספר " טעם דעת ", על טעמי המקרא לרבי אליהו ג'אנם. ספר זה נשלם בשנת תרע"ח.

חוברת דקה בת שמונים עמודים שכללה שירים ציוניים מאת המשורר אליהו ג'נאם מסוסה. שם החוברת " שיר ציון " והיא כללה שלושה שירים מנוגנים, הראשון מביניהם על פי נעימת " התקוה ", והשני על פי נעימת " המרסלייז ". נג'אר הרחיב בכוחות עצמו את בית הדפוס שלו שגדל בצורה ניכרת. הוא יסד שבועון בשפה ערבית יהודית " אלנג'מה " – הכוכב , שהופיע במשך ארבעים שנה, והפיץ מספר גדול של חיבורים בערבית יהודית, שאותם ערך והדפיס בבית המלאכה שלו. בעקבות המאורעות בביזרתה בשנת תשכ"א, פסק בית הדפוס של נג'אר מפעילותו.

בתחילת המאה היה למכ'לוף עתאלי בית דפוס בעין אלביצ'א אשר באלג'יריה, וכנרה לא הודפס בו שום ספר עברי. בשנת תרע"ב העביר עתאלי את בית הדפוס לקונסטונטין. עתאלי נפטר בשנת תרצ"ח. ועד שנות החמישים לערך הוציא לאור דפוס מספר רב של ספרים וחוברות, וכן את עיקר יצירותיו של הרב יוסף ג'נאסייא מקונסטוטין, שנכתבו בערבית יהודית.

אולם מרבית הספרים הראשונים שיצאו מבית הדפוס של עתאלי לא נשאו תאריך. אחדים אף הודפסו בתוניס או בג'רבה, ורק עמוד השער והמבוא הודפו בקונסטוטין. לפיכך נבצר מאתנו לקבוע את תאריך הופעתו של הספר העברי הראשון בקונסטונטין.

על הדפוס העברי במגרב – מתוך הספר " ממזרח וממערב " כרך שני – אברהם הטל.

ספרייה 4

גם המידע שמספקים לנו ביבליוגרפים לא סייע בידינו, שהרי לקביעותיהם נתגלו לעתים קרובות כבלתי מדוייקות. במשך כשלושים שנה הוציא לאור צמח צרפתי, בבית דפוסו של מכ'לוף עתאלי לוח שנה בערבית יהודית ובצרפתית. שם הלוח : " שם יוסף " וההכנסות ממכירתו היו קודש לעניים. יש לראות בלוח זה את אחד הספרים העבריים הראשונים שנדפסו בקונסטונטין, אם לא הראשון ממש.

בקזבלנקה הצטרפו משה בן שמעון עמאר ואדם בשם אלבאז לשותפות, כדי להקים בעיר זו את בית הדפוס העברי הראשון במרוקו הקולוניאלית. ספרם הראשון הופיע בשנת תרע"ט. הייתה זו חוברת של האגודה הפילונטרופית " מגן דוד ", שנוסדה בקזבלנקה על ידי יעקב בן מכ'לוף לכ'רייף בשנת תרע"ז.

חוברת זו, אשר כללה את טעמי הדת בעברית וביהודית ערבית מרוקאית, נקראה בשם " חמד בחורים ". בשנת תרפ"ט פתח מסעוד בן מרדכי אדהאן בית דפוס נוסף בקזבלנקה והוציא לאור את " תועפות ראם ", שו"ת לרב לרפאל אלנקאווה.

באותה שנה פתחו האחים אלבאז בית דפוס משלהם בעיר זו וספרם הראשון שיצא לאור היה " ויאמר שמואל ", פירושים על התלמוד, לרב שמואל אלבאז.

בית דפוס רביעי נפתח בקזבלנקה על ידי יהודה רזון מאיזמיר, שהוציא לאור שנית בשנת תרצ"א את " תהילה לדוד " לרבי דוד בן אהרן חסין, פייטנה של מרוקו, קובץ שירים שהופיע באמסטרדם בשנת תקפ"ז.

בית דפוס חמישי נפתח בעיר זו בשנת תשי"א, על ידי שמעון אדהאן ומרדכי חיות. הספר הראשון שיצא לאור מבית דפוס זה היה " ויזרע יצחק ", פירושים לתורה, לרבי יצחק בן משה סויסה. הספרים שהודפסו בקזבלנקה היו, בדרך כלל, מטופחים יותר, והמדפיסים התרכזו אך ורק בהוצאתן לאור של יצירות רבנים מקומיים.

במראכש פותח אפרים אלכסלסי בשנת תרפ"א בית דפוס עברי, ולבקשת חיים עטר וידידיו הוא מוציא לאור מבית מלאכתו את " שיר ידידות " , קובץ שירים. ספר זה יצא בצורת חוברת בהמשכים.

ההדפסה בינונית ביותר והעימוד אף הוא איננו מקצועי. על כן נותר נסיון זה בבחינת נסיון בודד שהצטמצם בחיבור אחד. בשנת תרפ"ה פתח שלמה חדידא בית דפוס עברי במוגאדור, והוציא לאור ספר אחד בשם " ספר בן מאיר ", תרגום לערבית יהודית מרוקאית של ההגדה של פסח. נסיונו של חדידא לא נשנה.

הדפוס העברי במגרב " מאת אברהם הטל בספר " ממזרח וממערב " כרך ב'

עיתונים 4

בשנת תר"צ פתח חיים זריהן מטלמסאן בית דפוס עברי קטן בעירו. החיבור הראשון שפירסם היה חוברת דקה בת שמונה עמודים ושמה " בן אדמה ", בתרגום לערבית יהודית על ידי יהושע בן חמו, מורה בבית הספר של כי"ח בסידי בל עבס, זאת הוא טרח לציין בשער.

למרות העובדה, שחישוב התאריך העברי על גבי חוברת זו היא תרפ"ח נוטים אנו לחשוב על שנת 1930, תאריך שנרשם במפורט בשער הספר, זאת מתוך הנחה, שאם מצוינים שני התאריכים, העברי והלועזי, הטעויות בחישוב הזמן העברי תדירות יותר, והתאריך שנקבע בעמוד השער בידי המדפיס הוא התאריך הנכון.

בשנת תרצ"א, כלומר 400 שנה לאחר הנסיון של גולי ליסבון בפאס, התחדש הדפוס העברי בעיר זו ועמרם חזאן ומסעוד שרביט פותחים בית דפוס העתיד לפעול עד שנת תש"ך. הספר הראשון שיצא תחת ידם הוא " חוק ומשפט ", שאלות ותשובותעל חושן משפט, לרבי חיים טולידאנו.

בשנת תרצ"ט נפתח בית דפוס עברי נוסף במגרב. הוא הוקם במכנאס בידדי האחים פנחס ויצחק צאייג', שלמדו את מלאכת הדפוס אצל אדם בשם בואזיז, מדפיס ממוצא אלג'ירי.

החיבור העברי הראשון שהדפיסו הוא " תורת אמת ", פירושים לשולחן ערוך, מאת הרב רפאל בירדוגו ממכנאס. הן בפאס הן במכנאס מצטיינת ההוצאה לאור העברית בטיפוח רב, וניכר בה השכלול שהושג בענף הדפוס בכללותו.

ולבסוף משה חלואה פותח בעיר אוג'דה בשנת תשי"א בית דפוס עברי, האחרון כנראה בכל המגרב. מבית דפוס צנוע זה יצאה באותה שנה חוברת בעברית ובצרפתית בשם " נוסח פיוט מי כמוך ".

בשמך מאה שנה פעלו ב – 14 ערים בצפון אפריקה – שלוש בתוניסיה, ארבע באלג'יריה ושבע במרוקו, למעלה משלושים בתי דפוס עבריים, שהוציאו לאור כמות עצומה של ספרים, חוברות, עיתונים, קונטרסים, סיפורים ושירים בעברית ובערבית יהודית מתוניס, מאלג'יר וממרוקו.

בעלי מלאכה ופועלי דפוס זכו להציל מן השיכחה מאות כתבי יד, בזאת לא זו בלבד, שאיפשרו את הנחלתה של חכמת הרבנים המקומיים מדור לדור, אלא אף זו שפובליציסטים, מחרי שירים ומתרגמים ירחיבו אופקים של ההמונים הצמאים לדעת.

עם ההתפתחות המהירה שזוכה לה התרבות הצרפתית בקרב ההמונים, תופסת האות הלטינית את מקומה של האות העברית. במהרה הופכת העברית לנחלתו של קומץ משכילים, והשפה הערבית יהודית אינה עומדת בתחרות מול נחשולי השפה הצרפתית, ההופכת באופן בולט ללשון האינטלקטואלית בקרב יהודי המגרב.

אולם תמורה זו מתרחשת בכל מקום באותה העוצמה. למעש, בעוד המעבר לצרפתית מהיר בערי החוף מתוניס ועד לקזבלנקה, לרבות אלג'יר, ווהראן וטנג'יר, הרי שבערים הפנימיות ובדרום שומרות העברית והערבית יהודית על עליונותן.

הן בג'רבה, הן במראכש והן בגרדאיא, צעירים כזקנים היטיבו לקרוא עברית, והיו לקוחותיהם הנאמנים של בתי הדפוס העבריים ערב מלחמת העלם השנייה. אולם יש לציין, שהתחדשות העברית המודרנית החלה בתוניס ובעיקר במרוקו זמן קצר לאחר מלחמת העולם השנייה.

התעוררות זו עודדה פרסום סוג שחדש של ספרים ספרי העזר ללימוד העברית המודרנית. על מנת לסכם סקירה זו, הבא נזכור שבהתאם להערכות ראשוניות יצאו לאור קרוב ל – 3000 חיבורים באותיות עבריות במגרב, עריכת רשימה מדויקת של יצירה ספרותית ענפה זו היא משימה שמן הראוי שיוחל בה.

סוף הפרק " על הדפוס העברי במגרב " מאת אברהם הטל בספר " ממזרח וממערב " כרך ב'.

הגדרה קולעת…הצופה 03/06/1955

03-06-1955-הצופה-יהודי מרוקו

לפנינו מאמר שפורסם בעיתון הצופה בתאריך 03/06/1955. במסגרת ההשמצות שנוצרו בין המחנות השונים במסגרת השליטה על העולים ממרוקו, כהוכחה לכך, עיתון הצופנ אשר רוצה הוא לקבל את ההנהגה אודות העלייה ממרוקו, מביא מאמר שפורסם בעיתון הארץ, אשר משמיץ את מפא"י והפועל המזרחי…

תוכן המאמר נאמן לדרכו המתנשאת והגזענית של עיתון " הארץ " אשר לא פספס הזדמנות אחת לנגח את יהדות מרוקו ולהביע את סלידתו מעליית יהודי מרוקו…

נמאמר מובא כאן ככתבו וכלשונו

הגדרה קולעת…

(יוד־נון) ״הארץ״ נקט עמדה הוגנת בבעיית עולי מארוקו. בשני מאמרים חילק סטירות לחי ל״שני החוטאים׳! מפא״י והפועהמ״ז כאחד.

העולים החדשים ."באו מסביבה מפגרת  נידחת״ משוללי כח הבהנה ושיפוט  — הוא כותב. .ברור לו שהם ״פרימיטיביים ביותר-. סימן ההיכר הוא "שהם מגדלים זקנים ארוכים, כולם יראי־שמים המבלים שעות בבית  הכנסת״ מסתבר, שבכדי להכלל בסוג גזע היונקים הפרימיטיביים אין חובה לקפוץ על ענפי העצים ולפצח אגוזי קוקוס, אפשר להשיג את זה בגידול וקן ארור, להיות ירא שמים ולבלות שעות בבית הכנסת. הגדרה קולעת!.״

הצופה 03/06/1955

 

העיתונות היהודית – הגר הלל…ז"ל מרוקו : עורך חיים סעדון

העיתונות היהודיתהגר הלל-פרסומים

הגר הלל…ז"ל

 עורך חיים סעדון

ראשית העיתונות

עיתונות של יהודי מרוקו החלה מתפתחת בשלהי המאה התשע־עשרה והגיעה לבשלות במחצית הראשונה של המאה העשרים. היא נוסדה כתגובה לסכנות, להזדמנויות ולאתגרים שנוצרו עקב תהליכי המודרניזציה, החילון והעיור, ומציינת את ראשיתה של תרבות יהודית חילונית בחוגים מסוימים. המודרניזציה איימה על המסגרת המסורתית של החיים היהודיים, אך טמנה בחובה גם סיכויים לשיפורה. השיפורים באמצעי התקשורת, בתחבורה ובטכנולוגיה, והשינויים התרבותיים, הכלכליים והחברתיים שעברה הקהילה, יצרו כלים חדשים להתארגנות; אחד הכלים האלה הייתה העיתונות.

החדירה הכלכלית, הפוליטית והצבאית של המעצמות האירופיות לצפון אפריקה הוציאה את הקהילה היהודית מבידודה הכפוי, שנבע מריחוקה הגיאוגרפי של מרוקו ומסגירותה הפוליטית והכלכלית. הקשר עם אירופה ועם הפזורה היהודית חשף את יהודי מרוקו למציאות אחרת, והמחיש בפניהם את האפשרות לשפר את מעמדם הפוליטי, הכלכלי והתרבותי, ולחלץ אותם ממעמד הד׳מים. מודעותם החדשה הזו התחזקה עוד בעקבות המפגש עם הארגונים היהודיים הבין־לאומיים, כגון ״כל ישראל חברים״(כי״ח), ״אגודת אחים״ ועוד.

לעיתונות היהודית באירופה, שעמה נמנו עיתונים כגון הצפירה, הלבנון, המליץ, והגיואיש כרוניקל, היה תפקיד חשוב בטיפוח העניין ההדדי בין יהדות המצוקה במזרח אירופה, במזרח התיכון ובצפון אפריקה, לבין יהדות אירופה המערבית. יהודי מרוקו למדו ממנה על הרעיונות והתנועות החדשות בעולם היהודי, ובין השאר על הרעיון הציוני ועל התנועה שנוסדה להגשמתו. אגודת ״אהבת ציון״ בסאפי, שנוסדה בשנת 1903, נתנה לכך ביטוי באיגרת לבנימין זאב הרצל:

[…] אם כי העיר עודנה רחוקה מכל חפץ אדיר ורעיון נשגב ביחס החברה, וכל מוסד טוב ומועיל אשר בהתרוממות הנפש והרוח מקורו, עוד לא נודע בה, ומצב ישובה הרוחני ברע הוא מאד מאד. בכל זאת – הודות להעתונים היקרים ״המליץ״ ו״היהודי״ – הרעיון הציוני פעם בחזקה בלב אחדים מאתנו, ולא נתן דמי לנו עד כי יסדנו אגודה אשר בשם ״אהבת ציון״ קראנוה [דגש שלי, ה״ה],

אצ״מ, תיק 343/2652 11.

השפעתה של העיתונות הייתה דו־סטרית: מצד אחד, היא העבירה ליהדות צפון אפריקה חדשות מאירופה; מצד שני, היא סיפקה ליהדות אירופה מידע על מצבן של הקהילות היהודיות בצפון אפריקה. הפרסומים החוזרים ונשנים על מצוקותיהן יצרו דעת קהל אוהדת במערב, שהפעילה לחץ ציבורי על מנהיגים יהודים בעלי הון והשפעה בחוגים פוליטיים. דוגמאות לכך הן השתדלותו של משה מונטיפיורי במרוקו ב־1864, ומאוחר יותר מעורבותם של ארגונים יהודיים בין־לאומיים כגון כי״ח, התנועה הציונית, הג׳וינט וחב״ד. חלק מן המידע פורסם על ידי שד״רים, שליחים מארץ ישראל או סוחרים ומבקרים שהגיעו מאירופה ומארץ ישראל, חלק אחר הגיע מפי בני המקום, בזכות תושייתם של כמה משכילים יהודים, שהשתמשו בעיתונות היהודית כדי ליידע את הפזורה היהודית על מצב קהילתם ולהפעילה למען שיפורו.

בין השנים 1964-1891 יצאו לאור במרוקו 38 כתבי עת יהודיים בשפות שונות, מרביתם בצרפתית וחלקם בספרדית, בערבית־יהודית ובעברית. כמה מהם היו דו־לשוניים: צרפתית ועברית, ספרדית וצרפתית, ערבית־יהודית וצרפתית. מקצתם יצא מטעם ארגונים יהודיים בין-לאומיים (כגון כי״ח, ההסתדרות הציונית, אוז״ה וכדי); חלקם יצא מטעם אגודות נוער, חינוך וסעד מקומיות, עסק בנושאים מוגבלים והופיע בתדירות נמוכה או בלתי סדירה. עיתונים רבים פסקו לצאת לאור סמוך לאחר היווסדם. ברם היו גם סיפורי הצלחה: עיתונים שהוציאו לאור גורמים פרטיים הופיעו בתדירות קבועה (מדי חודש או שבוע) במשך כמה שנים רצופות(בין שמונה לשש־עשרה שנים), ועסקו בנושאים יהודיים כלליים.

הלבנון

העיתון העברי הראשון בירושלים. יצא לאור כירחון משנת 1863 בידי יחיאל ברי׳׳ל. למרות הקשיים הכלכליים הוא הצליח לגייס לכתיבה בעיתון את חשובי הרבנים בימיו. כעבור שנה נסגר הירחון ועורכו עבר לפריס, שם הוציאו לאור עד שנת 1871. העיתון, שהיה מקורב לחוגים דתיים אורתודוקסיים, ביקש להקפיד על דימוי ספרותי וארץ־ישראלי. בשנת 1871 עבר ברי׳׳ל למיינץ (מגנצא), ושם הוציא את העיתון כמוסף עברי של השבועון האורתודוקסי בשפה הגרמנית, Der Israelit. הלבנון חדל להופיע לאחר מותו של המו״ל בלונדון, בשנת 1886

המליץ

ביטאונה של תנועת ההשכלה. השבועון העברי הראשון שיצא לאור באודסה החל משנת 1860בידי אלכסנדר צדרבאום. העיתון הביא חדשות, הטיף להשכלה ונלחם בחסידות. כתבו בו הנודעים שבסופרי ההשכלה ברוסיה – ביאליק, אחד העם, לילינבלום ואחרים. בשנת 1871 העביר צדרבאום את העיתון לס״ט פטרבורג, אך בגלל בעיות כספיות נפסקה הופעתו בשנת 1873. ביולי 1878 חידש צדרבאום את הופעתו, ובשנת 1886 היה לעיתון יומי. בשנותיו האחרונות היה המליץ לביטאונה הרשמי של תנועת חובבי ציון; הוא נסגר ב־1903 עקב תחרות עם עיתונים בשפה היידית.

The Jewish Chronicle

שבועון יהודי אנגלי שנוסד בנובמבר 1841 ומופיע עד היום. העיתון מיסד עצמו במהירות כשבועון המוביל של יהדות אנגליה ובעיתון איכותי, שפרסם מאמרים בספרות ובהיסטוריה. העיתון פרסם חדשות יהודיות בין־לאומית וביטא את רצונם של יהודי אנגליה לשוויון פוליטי וחברתי בבריטניה. העיתון נמנה עם העיתונים הספורים שדיווחו על מעשי הזוועה של הנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה, ומאוחר יותר על התפרצות האנטישמיות במזרח אירופה

היהודי

כתב עת שיצא לאור בשנות השבעים והשמונים של המאה התשע־עשרה, תחילה בפרסבורג (ברטיסלבה, סלובקיה) ולאחר מכן בווינה, בעריכתו של יעקב פישר. כתב העת עסק בעיקר בענייני ״תורה וחוכמה״ ומיעט בידיעות אקטואליות! כתבו בו רבנים מקהילות שונות והוא נועד בעיקר לקוראים יהודים חרדים. מטרתו המוצהרת הייתה לחזק את השפה והתרבות העברית.

מקורות היניקה של העיתונאים היהודים – הגר הלל

מרבית העיתונים היהודיים נוסדו במוגאדור, בטנג׳יר ובקזבלנקה. ערי נמל אלה, שקישרו בין אירופה לאפריקה, נהנו ממאמצי הפיתוח של השלטונות והיו לתחנות מסחר בין־לאומיות ולמרכזים עירוניים מודרניים.הגר הלל-פרסומים

התהפוכות הפוליטיות והתרבותיות שהתרחשו במרוקו השתקפו בתמורות שחלו בשפת העיתונות היהודית ובמרכזיה הגיאוגרפיים. בראשית המאה העשרים החל תהליך ממושך של דחיקת השפה הערבית־היהודית והשתלטותן של שפות אירופיות. העיתונות של טנג׳יר הושפעה מן השפה והתרבות הספרדית. היהודים נהנו מאופיה הקוסמופוליטי של החברה המקומית וניצלו את החופש הפוליטי היחסי ששרר בה; אולם הם סבלו ממיעוט קוראים בגלל גודלה הקטן יחסית, ומספרם הקטן של יהודים דוברי ספרדית באזור כולו. לעומת זאת, העיתונות של קזבלנקה ניזונה מן התרבות הצרפתית ודבקו בה האפיונים של החברה הצרפתית הקולוניאלית. על עיתונות זו הוטלו מגבלות פוליטיות, אך היא זכתה לקהל קוראים רב יחסית, בגלל הקהילה היהודית הגדולה בעיר וריבוי היהודים דוברי הצרפתית באזור כולו.

התמורות שחלו במפה הגיאוגרפית של מקום הוצאתם לאור של עיתונים יהודיים משקפות את השינויים שחלו במרכזי הכובד של המסחר היהודי. כתוצאה מעליית מעמדה של קזבלנקה נדחקו מוגאדור וטנג׳יר ממעמד הבכורה שהיה להם בעיתונות היהודית במרוקו.

קזבלנקה, קהילה קטנה ושולית בהוויה היהודית במאה התשע־עשרה, הייתה למרכז היהודי של מרוקו באמצע המאה העשרים. היא נבנתה מגרעין קטן של סוחרים ותיקים ומקבוצה גדולה של מהגרים. מטבע עיסוקם היו סוחרים ומהגרים אלה ניידים יותר, כבולים פחות בעבותות המסורת, וחשופים ופתוחים יותר לחידושים. ברם, הניחוח המפתה של המודרניזציה לא הצליח לפצות על הכאב שגרמו חוחיה, והמהגרים נזקקו למורה דרך ומשען בדרך חייהם החדשה. אלא שבקזבלנקה לא הייתה הנהגה מסורתית בעלת שיעור קומה, שהעניקה מגננה הולמת מפני פיתויי המודרניזציה. אל תוך חלל זה פרצה עילית משכילית חדשה, בעלת תודעה ציבורית ואחריות חברתית, שביקשה להדריך את ציבור המהגרים בנבכי העיר המודרנית. אחד האמצעים לכך היה ייסודו של עיתון.

מקורות היניקה של העיתונאים היהודים

תולדות העיתונות קשורה לצמיחתו של מעמד הביניים העירוני המשכיל, שהיה ממוקם בין העילית הכלכלית והפוליטית בקהילות החוף היהודיות לבין שאר בני הקהילה שלא היו ברשותם כלים פוליטיים, כלכליים ותרבותיים, החיוניים ליציאה ממצוקתם. במעמד ביניים זה צמחו מתקנים, שביקשו להשפיע על אופן הקצאת המשאבים של קופת הקהילה לטובת רווחתו וקידומו של רוב הקהילה. ברם, את גישתם לעמדות המפתח חסמה העילית העשירה, שביקשה לשמור בידיה את הנהגת הקהילה. העיתונות הייתה אמצעי לעקוף את המהמורות ששמה בדרכם ההנהגה הרשמית; היא סיפקה להם במה להפיץ את תכניותיהם החדשניות, לגייס תומכים ולהפעיל לחץ חיצוני או ציבורי על ההנהגה.

קו חברתי־פוליטי זה אפיין את רוב העיתונאים היהודים במרוקו; ובכל זאת אפשר להצביע על שלושה דורות עיקריים של עיתונאים יהודים, המובחנים לפי חינוכם (רבני או חילוני), לפי תרבותם ולפי שפת כתיבתם(עברית, ערבית־יהודית, וצרפתית או ספרדית). הדור הראשון כלל קבוצה של משכילים יהודים מערי החוף במרוקו, שקיבלו חינוך רבני או מסורתי וכתבו בשפה העברית. בני הקבוצה קיבלו את ״הכשרתם״ הראשונה כעיתונאים כאשר שלחו את כתבותיהם לעיתונות ההשכלה היהודית באירופה. חשיבותם בתרומתם לחידוש הקשר בין יהדות מרוקו למרכזים התוססים בפזורה היהודית, ובהוצאתם אותה מבדידותה דוגמה מובהקת לסוג זה של עיתונאים היה יצחק בן יעיש הלוי ממוגאדור.

הדור השני כלל משכילים שכתבו בשפה הערבית־היהודית וייסדו בכוחות עצמם עיתונים יהודיים שנועדו לתושבי המלאח. הם הבינו כי כדי לקדם את בני קהילותיהם עליהם לתרגם את ערכי ההשכלה והמודרניזציה — שמקורם בשפה זרה ובסביבה תרבותית אירופית – ולהתאימם ללשון היהודית המקומית ולתרבותם. תופעה זו החלה בטנג׳יר והגיעה לבשלותה בקזבלנקה, עם הוצאתו לאור של אור המערב.

בני הדור השלישי היו משכילים שהתחנכו על ברכי התרבות האירופית במוסדות החינוך המודרניים, והחלו לייסד עיתונים יהודיים מקומיים בשפות אירופיות. הם ניסו לחזק את הזהות היהודית של בני קהילתם, למרות תהליכי המודרניזציה ובעזרתם. כך, למשל, הם נטלו אמונות ומנהגים מסורתיים, ניסחו אותם מחדש והעניקו להם משמעות מודרנית. קבוצות שאימצו את ערכי כי״ח והאמינו בתהליך האמנציפציה הדגישו ערכים כגון ״כל ישראל ערבים זה בזה״, ״ואהבת לרעך כמוך״, ״וגר זאב עם כבש״. דוגמה לעיתון של קבוצה כזו הוא L'Union Marocaine (להלן: ״האיחוד המרוקאי״). קבוצות לאומיות וציוניות טיפחו ערכים אחרים, כגון הזיקה לשפה העברית, לארץ האבות ולמצוות העלייה לרגל.,L'Avenir Illustré (להלן: ״העתיד המצויר״) היה עיתון של קבוצה כזו. ביטוי מובהק למאבק בין שתי קבוצות אלה הוא התחרות בין שני העיתונים הנ״ל, שיצאו לאור בקזבלנקה.

יצחק בן יעיש הלוי (נפטר ב־1895)

 משכיל יהודי שחי במוגאדור ועסק במכירת ספרים. דמותו נשמרה בזיכרון ההיסטורי של יהודי מרוקו בזכות מאמרים ששלח משנת 1891 ועד יום מותו להצפירה. מאמריו חשפו בפני קהל הקוראים את מאבקיה של קבוצתו לשיפור המצב הפוליטי, החברתי, הכלכלי והתרבותי של בני קהילתו.

הצפירה

שבועון עברי, מעיתוני תנועת ההשכלה, שייסד ברוסיה חיים זליג סלונימסקי בשנת 1862, ויצא לאור כמה חודשים. בשנת 1873 חידש העיתון את הופעתו, תחילה בברלין ואחר כך בוורשה, ובשנת 1886 היה ליומון, בעריכתו של נחום סוקולוב, שפעל להפצת המדע, חדשות ומאמרים בשאלות הזמן בעברית. בשנת 1903 נסגר העיתון. בשנת 1920 חודשה הופעתו כעיתון יומי, שמטרתו ״להקנות לקוראים את ידיעת שפת עבר וספרותה ולהרבות במאמרים ובדברי מדע״. בסוף שנת 1921 חדל לצאת לאור.

קשיי ההתקבלות של העיתונות היהודית-הגר הלל

קשיי ההתקבלות של העיתונות היהודיתהגר הלל-פרסומים

קבלת הפנים לחלוצי העיתונות היהודית במרוקו לא הייתה קלה, כפי שמעיד יצחק בן יעיש הלוי:

יש מן הבוערים והחכמים בעיניהם, אשר ראו מכתבי הקודמים ב׳׳הצפירה״, והיו מתאוננים לאמר: מי הרשה לזה שהפריז על המדה וכתב תועה על מנהיגי עירנו אשר גבלו ראשונים ויתנם ללעג ולשמצה, וכי הוא יליד פאריז או לונדון? הלא גם הוא יליד הארץ עיפתה [מרוקו] כמונו, וכמה חכמים וגבירים ובעלי דעה בעירנו, ובמה כחו גדול לכתוב כזה׳

״בין אחינו הרחוקים״, הצפירה, כ׳׳ב מנחם אב התרנ״א (1891),גיליון 182, עמי 137.

רתיעתם של נכבדי הקהילה ורבניה מפני העיתונות גברה כאשר נוסדו במרוקו עיתונים מקומיים. חשיפת דפוסי הנהגתם לביקורת ציבורית ושיתוף בני הקהילה בתפקוד מוסדותיה פגעו במעמדם כמנהיגי הקהילה, והתנגדותם באה לביטוי באמצעים ממשיים שנקטו נגד העיתונים ועורכיהם. לדוגמה, הס מנעו מסוחרים יהודים לפרסם את מוצריהם בעיתון, כדי לדחוק אותו למצב של פשיטת רגל. במקרים קיצוניים הם פנו לשלטונות, שהשעו את העיתון או שללו את רישיון עורכו.

על רקע זה יש להבין את צעדיו של יחיא זגורי, ראש קהילת קזבלנקה, נגד אור המערב. העימות החל כאשר עורך העיתון תקף אותו על שלא קיים בחירות דמוקרטיות לוועד הקהילה (כמתחייב מן הפקודה של שנת 1918). במקום להתמודד עם הביקורת באופן ענייני בחר זגורי להשתיקה. כיוון שהכיר את רגישות השלטונות כלפי פעילות ציונית, שנחשבה פעילות פוליטית לא־חוקית, העביר לשלטונות מידע על הפעילות הציונית של עורכי העיתון, דבר שהוביל להטרדות המשטרה ובסופו של דבר לסגירת העיתון.

עם התבססות השלטון הצרפתי לאחר מלחמת העולם הראשונה בשלו התנאים להתפתחות עיתונות כללית במרוקו. הטכנולוגיה והתקשורת סיפקו ערוצי מידע ואמצעים להדפסת עיתון ולהפצתו; צמחו מעמד עירוני בעל תרבות קריאה ויכולת כספית להיות מנוי על העיתון, ולשמש לקוח פוטנציאלי לפרסומות שהיוו מקור מימון חשוב לעיתונות, ומעמד משכיל ובעל תודעה ציבורית, שהיה בכוחו לשנות את גורלו ואת גורל קבוצת ההתייחסות שאליה השתייך. כך הפכה העיתונות למרכיב קבוע בנוף המשכילי של מרוקו. בשנות העשרים של המאה העשרים החלה לצאת לאור עיתונות כללית בשפה הצרפתית, שפנתה לשכבה של מקומיים ואירופים ששירתו את השלטון הקולוניאלי, כגון Le Petit 1920 ,Marocain (המרוקאי הקטן) 1922 ;La Vie Economique (חיי הכלכלה). עיתונות זו נהנתה מזכויות היתר של אנשי המגזר הקולוניאלי במרוקו, והצליחה לשרוד כל עוד לא מתחה ביקורת נוקבת מדי על השלטון. לקראת שנות השלושים התרבו העיתונים בשפה הערבית הספרותית (אלחיאת [החיים] 1933; אלמגרג [המערב] 1937, ועוד). הם נוסדו על רקע התגברות המודעות הפוליטית של האוכלוסייה המוסלמית המקומית, ובעידוד מפלגות פוליטיות שהחלו לקרום עור וגידים. בעבור חוקרים רבים מסמלים עיתונים אלה את ראשית ההתעוררות הלאומית במרוקו, שהחלה במחשבה על תיקונים חברתיים, ומאוחר יותר התפתחה למאבק נחוש ומתמשך בשלטון הקולוניאלי. מאחר שעיתונות זו הייתה בעלת אופי חברתי, פוליטי ומחאתי, היא סבלה מנחת זרועו של השלטון חדשות לבקרים, ובמקרים רבים שרדה זמן קצר בלבד.

התפתחותה של העיתונות הכללית במרוקו הקרינה על החברה היהודית, ושימשה דגם להשראה ולאתגר כאחד. מתמערבים יהודים ביקשו לייסד במה פומבית משלהם, אם כדי לחקות את העיתונים הכלליים ואם כדי להגיב על הנימות האנטי־יהודיות, האנטישמיות והאנטי־ציוניות, שהופיעו באחדים מהם. ואמנם, כתשעים אחוז מהעיתונים היהודיים יצאו לאור בתקופה הקולוניאלית.

מטרתם של העיתונים היהודיים הייתה להפיץ רעיונות חדשים ולטפח שיח ציבורי בין יהודי מרוקו לבין עצמם, בינם לבין הפזורה היהודית, ובינם לבין סביבתם הלא־יהודית (החברה והשלטון הצרפתי, מחד גיסא, והחברה המשכילית והשלטון המרוקאי המקומי, מאידך גיסא). ״העתיד המצויר״, אחד העיתונים היהודיים המרכזיים בקזבלנקה, הגדיר את תכניתו ברוח דומה במאמר מן ה־22 ביולי 1926:

כדי להצדיק את זכות הקיום של עיתוננו אין צורך בהסברים ארוכים. כאשר הקמנו את ״ל׳אווניר אילוסטרה״ הייתה שאיפתנו העיקרית למלא חסר, שהשלכותיו המצערות ידועות לנו זה זמן רב, בכך שנעניק ליהדות מרוקו וצפון אפריקה במה חופשית ובלתי תלויה: טורי העיתון שלנו יהיו פתוחים לכל הדעות ללא כל הגבלה. […] בבית זה, יהודי ביסודו, ננקוט עמדה בלתי משוחדת, ברוח של פיוס, וללא משוא־פנים. נהיה נושאי דברם של כל הרעיונות הנאורים. עיתוננו – בהיותו גוף על־מפלגתי – ידע להגן או להאשים, אם הנסיבות יצריכו זאת, וייאמץ שפה שקולה, אך תקיפה […] עידן חדש עומד בפתח, עידן של עבודה משותפת להגדלת תפארתה ושגשוגה של ארץ זו, במשימה הזאת תשתתף יהדות מרוקו. […] אנו נקדיש תשומת לב לכל מה שנוגע, במידה מרובה או מועטה לחיי עמנו ולאוכלוסייה שבקרבה הוא חי, הן בצפון אפריקה והן בעולם כולו.

תקופת השיא של העיתונות היהודית החלה לאחר מלחמת העולם הראשונה. למרות הדמיון במטרותיהם הכלליות נבדלו העיתונים מבחינה אידאולוגית וחברתית, בהשפעת המאבק האידאולוגי שהתרחש בעולם היהודי וחדר למרכזים העירוניים במרוקו. שתי אידאולוגיות עיקריות היכו שורשים: האחת ביקשה לפתור את בעיית היהודים במישור הפרטי, בדרך האמנציפציה, והשנייה ביקשה לפתור אותה במישור הקיבוצי, בדרך הלאומית. שתי האידאולוגיות האלה צמחו בנסיבות אירופיות, ולפיכך תפקיד העיתון היהודי המקומי היה לא רק לייבא אותן ולהפיצן בקרב הציבור המשכיל, אלא גם להתאים את תוכניהן לצרכיו של חוג המשכילים העירוניים במרוקו, ולתרגם את מושגיהן להקשר התרבותי הייחודי שבתוכו צמח ופעל. תהליך זה התרחש על רקע מאבקים בחברה המרוקאית, חריפים לא פחות, בין הכוחות המסורתיים לבין הכוחות הפרו־צרפתיים, ובין אלה לבין הכוחות הלאומיים החילוניים.

שלושה עיתונים בקזבלנקה

שלושה עיתונים בקזבלנקהl'avenir illustre

כדי להדגים את תפקיד העיתונות בחרתי להציג שלושה עיתונים שונים ולבחון את אופן התייחסותם לנושאים שהעסיקו את יהודי מרוקו. שלושת העיתונים, שיצאו לאור בקזבלנקה, הגדירו עצמם עיתונים יהודיים כלליים, והתחייבו לבטא את מגוון הדעות בעולם היהודי, ללא משוא פנים. למרות זאת, קשה היה שלא להבחין בפער האידאולוגי, החברתי והתרבותי ביניהם, ועל כך יעידו לא רק תכניו של העיתון, אלא גם שפתו, תפיסות העולם של העורכים, מעמדו החברתי־הכלכלי של צוות העיתונאים הקבוע וסגנון כתיבתו, מקורות המימון והמידע, קהל התומכים, המנויים והקוראים. ההבדלים המרכזיים

בין העיתונים מוצגים בטבלה שלהלן:

 

L'Union Marocaine L'Avenir Illustré אור המערב שם העיתון
אלי נטף יונתן תורש האחים הדידה עורך למייסד
אירופית אירופית מקומית(דימה> אזרחות העורך
צרפתית ספרותית צרפתית עיתונאית ערבית-יהודית שפה
אנשי בי״ה והממסד הקהילתי אנשי הון, פעילים באגודות ציוניות םוחרים מקומיים עיסוקם של חברי המערכת
היהודים ברבעים האירופיים ״המתמערבים״ – בקו התפר שבין המלאה לרבעים האירופיים היהודים במלאה קהל יעד
אנשי המנגנון הקהילתי בוגרי בי״ה ופעילי הארגון הציוני מקורות פרטיים תומכים ומממנים
אמנציפטורית(השתלבות במרוקו הקולוניאלית, על פ׳ האידאולוגיה של בי״ה> לאומית-מודרנית ופרו־ציונית לאומית־מסורתית עם רקה למפעל הציוני אידאולוגיה
1940-1932 1940-1926 1924-1922 זמן הופעתו
הוראות שלטון וישי בריחת העורך בתקופת שלטון וישי איסור מטעם השלטונות סיבת הסגירה

l'avenir illustre – L’Union Marocaine – הגר הלל

l avenir-המייסדים

אור המערב נוסד בידי שני סוחרים יהודים מסורתיים, אוהדי המפעל הציוני בארץ ישראל. בחנותם הם מכרו ספרי קודש לצד עיתונים יהודיים מאירופה ומארץ ישראל. דוכן העיתונים בחנותם נעשה במהרה למקום מפגש שכונתי של אנשי המלאח, אשר גילו עניין בחדשות מן העולם היהודי, ורצו להחליף דעות בענייני דיומא. על רקע זה נולד הרעיון לייסד עיתון מקומי, שיספק מקבץ של ידיעות ודעות בנושאים יהודיים. הם בחרו להוציאו לאור בשפתם של דיירי הרובע, קרי ערבית־יהודית. במהרה היה אור המערב לבמה פומבית שפרסמה ביקורת חברתית על הנהגת הקהילה. למרות הצלחתו היחסית הוא נסגר כעבור שנתיים. מעמדם המשפטי של עורכיו ושל קהל קוראיו (ד׳מים) תרם לחולשתם הפוליטית והכלכלית, ולא אפשר להם להתנגד לצו הסגירה.

את הלקח מניסיון זה למד העיתון ״העתיד המצויר״, שנוסד כעבור שנתיים, בשנת 1926. העיתון נוסד בידי יונתן תורש, שהחזיק באזרחות של מעצמה אירופית, והשכיל להקיף עצמו באישים בעלי מעמד כלכלי ופוליטי מבוסס יותר בקהילה. תורש היה פעיל ציוני שהגיע למרוקו ממזרח אירופה והקים בקזבלנקה תא ציוני קטן. קהל היעד שלו היה קבוצת מתמערבים ילידי המקום, ששפת הוריהם הייתה ערבית־יהודית, ואילו הם עצמם למדו צרפתית ורכשו השכלה מערבית. בני קבוצה זו התגוררו או התפרנסו באזור התפר שבין הרבעים האירופיים לבין המלאח. למרות התמערבותם הם המשיכו לקיים קשרים משפחתיים, חברתיים ודתיים עם בני המלאח, קיימו אורח חיים יהודי, ועשויים היו לשמש גשר בין תורש המהגר האשכנזי לבין המון העם. ואמנם, תורש לא הסתפק בקהל קוראיו המתמערב. הוא היה מעוניין להטות לצדו גם את אנשי המלאח, ופזל לעברם בכמה דרכים: באמצעות צילומים ותמונות שנועדו למי שהתקשו לקרוא צרפתית, ולא פעם שימשו תחליף למאמר שלם, ובאמצעות מדור מיוחד בשם ״כ׳באראת״(ידיעות), שכלל ידיעות ומאמרים על היהדות ועל ארץ ישראל בשפה הערבית־היהודית.

העיתון דגל באוטואמנציפציה, ואופיו היה רפורמי, לאומי ופרו־ציוני. הגוון הרפורמי הלאומי השתקף בניסיונו להתאים את החברה היהודית לזמנים המשתנים ולשלב אותה בסביבתה, מבלי לוותר על ייחודה היהודי ועל מוסדותיה האוטונומיים. הגוון הציוני בא

לביטוי בזיקתו לתהליך הקמת הבית הלאומי בארץ ישראל. תהליך זה נתפס כמוקד השראה למסע ההתעוררות הלאומית בעולם היהודי כולו וכהוכחה שאפשר לקיים ישות לאומית־יהודית בעידן המודרני.

״האיחוד המרוקאי״ נוסד בידי אלי נטף, מורה שנשלח לנהל בית ספר של כי״ח בקזבנלנקה, והתמנה לאחר זמן למזכיר הקהילה. סגנון כתיבתו הגבוה והמצועצע היה מתובל בניבים ובמשלים מן התרבות הצרפתית והאורינטליסטית. לפי עדותו יועד העיתון לחברה היהודית הגבוהה – עשירי המקום, פקידים ומנהלים בארגון כי״ח, שהתגוררו ברבעים האירופיים וביקשו להשתלב בחברה הקולוניאלית במרוקו. העיתון דגל באמנציפציה וחתר להשתלבות היהודים, כפרטים, בחברה הקולוניאלית במרוקו. שאיפתו הייתה לאפשר ליהודים בעלי השכלה לקבל אזרחות צרפתית, כפי שהיה בתוניסיה. כעיתון פרו־צרפתי הוא אימץ את הגישה השלילית של השלטון הצרפתי כלפי הציונות הפוליטית, ואת גישתם המסויגת של חוגי כי״ח כלפי הביטויים הלאומיים של היהדות. הוא תבע כי הדת היהודית תצטמצם לתחום נחלתו של הפרט, ושאף לטשטש את ביטוייה המוסדיים הייחודיים ואת הגילויים האוטונומיים של הארגון הקהילתי(בתי הדין, מערכת החינוך וכד׳). כעיתון שמרני, המקורב לממסד הקהילה, הוא חתר להשאיר את הכוח בידי העשירים ששלטו בקהילה, אך העדיף להעביר את האחריות למצוקות ההמון היהודי ליזמה הפרטית של ארגונים פילנתרופיים.

התחרות הקשה על קהל היעד של שני העיתונים, המשכילים היהודים דוברי צרפתית, סללה את הדרך למאבק כוחני ביניהם. התחרות לא הוגבלה למישור המקצועי והכלכלי בלבד אלא נגעה גם לסוגיות הקשורות למישור הפנים פוליטי, לאופן הטיפול בבעיות הקהילה. המאבק היה על ערכים וכוח, שכן המאבק האידאולוגי על דמותה של החברה היהודית היה כרוך במאבק פוליטי על כוח ועמדות השפעה בארגונה של החברה.

בתקופת מלחמת העולם השנייה נסגרו שני העיתונים בעקבות חוקי וישי. לאחר סיום מלחמת העולם השנייה נוסדו עיתונים יהודיים חדשים, ביניהם ׳Noar (להלן: נוער)(1945־ 1952), שהמשיך את דרכו של ״העתיד המצויר״, ומאוחר יותר La Voix des Communautés (להלן: ״קול הקהילות״)(1963-1950), שהמשיך את המדיניות שטבע ״האיחוד המרוקאי״ והפיץ את מדיניות ההנהגה הרשמית (מועצת הקהילות היהודיות של מרוקו).

יונתן תורש(1976-1895)

יונתן תורש נולד בפולין ונפטר בארצות הברית, גדל בבלגיה ובבגרותו בחר להתגורר באנגליה, שם היה פעיל בפדרציה הציונית. ב־1919 החל לבקר במרוקו במסגרת עסקיו: ב־1923 מונה למפקח על סוכנויות מסחר של חברה אנגלית במרוקו, והתיישב בקזבלנקה. ב־1936 הציג את מועמדותו לתפקידים מרכזיים בוועד הפועל של הארגון הציוני במרוקו, ואף נבחר לייצגו בקונגרס הציוני הכ״א, בשנת 1939. הוא היה הרוח החיה במדיניות הארגון עד להפסקת פעילותו, בראשית שנת 1940. בשנת 1941 עזב את מרוקו לארצות הברית.

אמנציפציה

מילולית: שחרור. תהליך שחרורם של בני קבוצה (או שכבה) חברתית מן המגבלות החוקיות והחברתיות שחלו עליהם, והשוואת זכויותיהם האזרחיות והפוליטיות לאלה של שאר האוכלוסייה האזרחית. תהליך האמנציפציה של היהודים, שהחל בהשראת רעיונות ההשכלה, יושם לראשונה בארצות הברית, ולאחר מכן בצרפת בסוף המאה השמונה־עשרה. תהליך החלתו באזורים אחרים בעולם היה הדרגתי וידע עליות ומורדות.

אוטואמנציפציה

מילולית: שחרור עצמי. רעיון האוטו­אמנציפציה של היהודים פותח בידי יהודה ליב פינסקר, שפרסם (בעילום שם, בגרמנית) חוברת בשם זה ב־1882. בחוברת זו, שהייתה לימים לאחד מכתבי היסוד של התנועה הציונית, טען פינסקר ששחרורם העצמי של היהודים וריכוזם בארץ נפרדת הוא תנאי מרכזי לפתרון ״בעיית היהודים״ ולצמצום תופעת האנטישמיות.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר