ארכיון יומי: 6 בספטמבר 2016


אמנון אלקבץ – המקור הקדום לראשית התיישבות היהודים במרוקו

ברית 34

המקרא מספר לנו שאחר דיכוי המרד, סנחריב מנצח בקרב גם את חיל המשלוח המצרי, ומתפנה להכות בערי הפלשת ובממלכת יהודה. בדרכו לירושלים מתפרץ להרי יהודה, בוזז את כל הכפרים ולוכד 46 ערי-מבצר החשובות, ביניהן את לכיש החזקה שתחילה הייתה אחת מערי השלטון המצרי בכנען, ולאחר התפלגות הממלכה, הייתה לעיר מרכזית והשניה בחשיבותה בממלכת יהודה, אחר ירושלים. לביסוס שלטונו, הוא מגלה את תושבי הערים הכבושות מחוץ לארץ-ישראל. המקרא אינו מציין לאן כפי שצוין מאוחר יותר בהגליה של נְבוּזַרְאֲדָן אחר החורבן הראשון, שאז צוין שגולי יהודה הובאו לעירו(ניפור) שבבבל.

 אחר כיבוש הערים הבצורות, פונה סנחריב לצור על ירושלים אליה שולח צבא, בראש כמה משריו, בדרישה לכניעתו של חזקיהו. חזקיהו נכנע, לא לפני ששילם כופר רב. ירושלים נותרה על תילה ובתוכה חזקיהו כמלך וסאל לאשור. הנתון עולה יפה עם הכתוב: ״ויהי בארבע עשרה שנה למלך חזקיהו, עלה סנחריב מלך אשור על כל ערי יהודה הבצרות, ויתפשם" – ישעיהו לו -. עדויות למה שהתרחש אנו שואבים לא רק מהמקרא, אלא, ובעיקר, מ״תבליטי- לכיש" שנמצאו בנינווה, בירת אשור. התבליטים מוצגים במוזיאון הבריטי בלונדון, והעתקיהם נמצאים במוזיאון ישראל בירושלים. מקור אחר הוא "מנסרת-סנחריב" בה מתוארות האבדות ליהודה כתוצאה מדיכוי המרד, לא רק באוכלוסיה, אלא גם ברכוש-רב כמו סוסים, פרדים, חמורים, גמלים, בקר וכבשים לרוב.

חזקיהו שעלה לשלטון בשנת 715 (727?) לפנה״ס, היה אז בן 25, ושלט ביהודה 29 שנה, עד שנת 686 (698?) לפנה״ס. בהתבססו על הממלכה החזקה שהותיר לו אביו, אחז, לקח הימור מסוכן במלחמתו באימפריה האשורית, ככתוב: "…והיה ה' עמו, בכל אשר יצא, ישכיל. וימרוד ?מלך אשור, ולא עבדו " – מלכים ב' –. יש לזכור שבעת הזאת, האימפריה האשורית שלטה בכל המזרח הקדום, והתנהלותה כלפי העמים הכבושים, הייתה ברוטאלית. זאת ראינו בהתנהגותה כלפי ממלכת ישראל, עשרים שנה קודם לכן, שאז החריבה אותה באלימות רבה. האשורים היו אמונים על שיטת הטרנספר של עמים שלמים, שהעמים השונים חששו ממנה מכל.

בתום כיבוש עיר, נהגו האשורים להוציא את המנהיגים להורג, ויתר התושבים היו מוגלים מארצם. במקום הגולים, היו מיישבים שבויים ממדינות כנועות אחרות. זו הייתה מדיניותם, להעביר אומות כבושות ממדינה למדינה, כך נהג גם שלמנאסר החמישי(727-722 לפנה״ס), בנו ויורשו של תגלת פלאסר השלישי. עוד ביימי אביו, בטרם עלייתו לכס המלוכה, שימש כמושל פיניקיה. עם עלייתו לשלטון, מרדו מספר ערים במחוז ממלכתו. הראשונה הייתה צור שהייתה משועבדת לאשור, ששבה ומרדה מספר פעמים, יחד עם קפריסין. בשנת 725 לפנה״ס, יצא להלחם בהם בצי אוניות גדול. בקרב זה נחל מפלה. נצחון הצורים על אשור, היה כנראה הסיבה למרידתו של הושע בן-אלה, מלך ישראל. הנקמה לא איחרה לבוא, ובשנת 722 לפנה״ס, עלו שלמנאסר החמישי ואחריו סרגון השני, על הבירה שומרון, החריבוה, והגלו לרחבי האימפריה האשורית כ-30000 איש, שהיוו את אליטת התושבים מעשרת השבטים שישבו בממלכת שומרון. יש לזכור שאת רוב תושבי ממלכת ישראל כבר הגלה אביו של שלמנאסר החמישי, הוא תגלת פלאסר השלישי, כמסופר:

"בימי פקח (בן־רמליהו) מלך ישראל, בא תגלת פלאסר מלך אשור ויקח את עיון, ואת אבל בית-מעכה, ואת ינוח, ואת קדש, ואת חצור, ואת הגלעד, ואת הגלילה, כל ארץ נפתלי, ויגלם אשורה". המקרא מציין במפורש שזאת הייתה הגליה לאשור. יתרה מכך, בהמשך, מציין המקרא את שמות הערים והאזורים אליהם הוגלו תושבי ממלכת ישראל, ובמקומם הובאו לארץ תושבים אחרים. "ויבא מלך אשור מבבל וּמֵכּוּתָה ומעוא ומחמת ומספרוים, ויישב בערי שֹמרון, תחת בני ישראל, וירשו את שֹמרון, וישבו בעריה:" – מלכים ב – . גם סנחריב נהג באותה מדיניות של חילופי אוכלוסין, כנאמר: "ושאר אמיא די הגלי אסנפר רבא ויקירא, והֹותב המֹו בקריה די שמרין ושאר עבר־נהרה…" (ושאר האומות אשר הגלה אסנפר [סנחריב] הגדול והנכבד, ויושב אותם בקריה של שומרון ושאר עבר הנהר.״), כלומר, הביא אוכלוסיה אחרת והושיב אותה בשומרון, תחת האוכלוסיה שהוגלתה.

 כאמור, הממלכה האשורית הנהיגה מדיניות אימפריאליסטית, ושקדה על ביטול הדרגתי של ממלכות, שלאחר הכרעתן בקרב והניצחון, הייתה מגלה את אוכלוסיות עריהן, ופיזורם בארצות הממלכה המרוחקות. תחתם, הייתה מיישבת גולים שהובאו ממדינות אחרות אל הערים שתושביהן הוגלו. חילופי האוכלוסין נועדו בעיקר למנוע התארגנויות למרידות בשלטון, אך גם לצורך תחזוק העבודות החקלאיות ושימור הקרקעות, כך היה ניתן להמשיך ולהפעיל את הכלכלה המקומית, בעיקר לתועלת הצבא הכובש, וכלכלתו.

יהודי מרוקו במאה התשע־עשרה-מיכאל אביטבול -עורך חיים סעדון

יהודי מרוקו במאה התשע־עשרה%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%a7%d7%95-222

בתחילת המאה התשע־עשרה נפתחה מרוקו להשפעה אירופית. אזור החוף החל להתפתח; נמלים עתיקים, כגון אלעראיש(לראש, לראצ׳ה), טנג׳יר, אנפה־קזבלנקה וסאפי, שהושבתו למן סוף המאה השש־עשרה, קמו לתחייה, ונבנו נמלים חדשים, כגון מוגאדור ואגאדיר. האפשרויות המסחריות החדשות משכו אליהן יהודים. הם עקרו אל אזורי החוף, וחלק מקהילות פנים הארץ התרוקן. זריזים במיוחד היו היהודים תושבי נאות המדבר הדרומיות ומרכזי המסחר הקטנים, אשר היו פרוסים לאורך נתיבי השיירות הישנים באזור האטלס ובגבול הסהרה. הם הגיעו תחילה לקהילות העירוניות בפנים הארץ – מראכש, פאס, מכנאס, צפרו – ולמדו להסתגל לחיי העיר; מאוחר יותר הם פנו אל הנמלים החדשים באוקיינוס האטלנטי. וכך, למרות ששיעורם באוכלוסייה הכללית לא עלה על שלושה אחוזים (פחות מ־100,000 איש), מנו היהודים, החל מאמצע המאה התשע־עשרה, למעלה מ־25 עד 40 אחוז מהאוכלוסייה בערים מרכזיות, כגון טנג׳יר, תיטואן, מוגאדור וקזבלנקה. בסוף המאה התגוררו למעלה משישים אחוז מיהודי מרוקו בערים שנזכרו לעיל, ולהן יש להוסיף גם את רבאט, סאלה, מזגאן, סאפי ואגאדיר. אם נוסיף לערים אלה את הערים הוותיקות פאס, מכנאס, אלעראיש וצפרו, נגיע למסקנה כי בניגוד לדעה הרווחת, הייתה האוכלוסייה היהודית במרוקו עירונית ברובה הרבה לפני כינון משטר החסות הצרפתי. בכך נבדלו היהודים מהאוכלוסייה הכללית, ששמונים אחוז ממנה הייתה כפרית.

החיים במרכזים החדשים לאורך החוף היו קשים מאוד. הרבעים היהודיים, המלאחים, היו מאוכלסים בצפיפות רבה ותנאי התברואה בהם היו ירודים; אולם ההגירה לא נפסקה, ואף הלכה וגברה. עבור הכפריים, שרובם היה עני מרוד בכפר, זהר החוף באורות העולם החדש. אולם רק מעטים הצליחו לשפר את מצבם הכלכלי. הנועזים מביניהם נחשפו לתרבות החילונית במוסדות החינוך של ״כל ישראל חברים״(כי״ח), ובעלי יזמה אחרים נהנו מחסות קונסולרית אירופית, אשר ביטלה את כל סממני הנחיתות שאפיינו את היהודים בעלי המעמד הד׳מי בעבר.

שאיפתם של יהודי מרוקו להצלחה כלכלית לא נעצרה בחופים. רבים מהם עזבו את מרוקו במהלך המחצית השנייה של המאה התשע־עשרה ונדדו אל יעדים מסורתיים, כגון ירושלים, צפת, חברון וטבריה, ואף אל יעדים רחוקים, כגון ארצות הברית, ונצואלה, ברזיל ופרו. היו אף שהרחיקו עד טימבוקטו שבעמקי בקעת הניג׳ר, שם התיישב הרב מרדכי אביקירור עם עשרות מבני משפחתו בתחילת שנות השישים של אותה מאה. אולם מרבית המהגרים לא הרחיקו לכת עד כדי כך, שכן גיברלטר, צומת המסחר של בריטניה ומרוקו, וכן אוראן ואלג׳יר, שוכנות במרחק לא רב מחופי מרוקו.

בתפקידיהם כסוכנים, כשותפים, כמתרגמים וכפקידים פשוטים, גישרו היהודים בין הקונסוליות והחברות המסחריות האירופיות מכאן, ובין השלטון השריפי והיצרנים במרוקו מכאן. בהקשר זה נשמר מקום מיוחד ל׳׳סוחרי המלך״(תג׳אר אלסולטאן). סוחרים אלה התבלטו בעיני הכ<כ׳זן(הממשל) במיומנויותיהם יותר מאשר בזכות עושרם. הסולטאן פנה אליהם במטרה כפולה: להגדיל את ממונו ואת ממון מקורביו באמצעות הסחר עם הזרים, ולבלום את השתלטות הסחר האירופי על כלכלת מרוקו.

סוחרי המלך אשר פעלו במוגאדור, שהחשובים ביניהם היו בני משפחות קורקוס, אלמליח ואפריאט, היו פטורים מתשלום מס הגולגולת אשר חל על היהודים. הם לא חיו במלאח כשאר האוכלוסייה היהודית, אלא בקסבה, אזור המינהל. הודות ליכולתם המקצועית המרשימה נהנו סוחרי המלך מתמיכה נרחבת של השלטון המרכזי, מאהדתם של אנשי מפתח ומסיוען של הרשויות המקומיות בגביית חובות או בקבלת מידע חיוני על מצב צירי התנועה, תנודות בשערי המטבעות וכיוצא באלה. על רקע זה נרקמו קשרי ידידות איתנים בין בני הבורגנות המוסלמית לבין הסוחרים היהודים. ידידות זו, בעלת האופי האישי מאוד, הקרינה לא רק על השותפים הישירים אלא גם על משפחותיהם.

המעצמות האירופיות, שרצו להגביר את השפעתן המדינית והמסחרית במרוקו, העניקו חסות ליסודות נבחרים באוכלוסייה המקומית. החסות הייתה כתב הגנה שניתן מטעם נציגים דיפלומטיים או מושלים זרים שפעלו במרוקו ליהודים או לתושבים אחרים. מתן החסות פטר מאות מתושבי מרוקו מכפיפות לחוקי מדינתם, שכן הם עמדו, למן קבלת החסות, באותה שורה עם בעלי האזרחות הזרה. בין מקבלי החסות היו יהודים רבים, שהחסות שחררה אותם ממעמד הד׳מי. כתב החסות שחרר את מקבלו מהגבלות של הממשל, כגון בתנועה, במגורים וכוי, פטר אותו ממס הגולגולת ומקיום תנאי עמר. אולם רק מיעוט אמיד בקרב היהודים נהנה ממנו. מקבלי החסות החלו ללבוש בגדים מערביים ופנו להתערבותם של הרשויות ושל הקונסולים בכל עניין פעוט על מנת להעניש בעלי חוב שלא הזדרזו לשלם את חובם או לקבל הטבה זו או אחרת. החסות יצרה עוינות כלפי היהודים בגלל התחושה כי אינם נותנים אמון בממשל המוסלמי. הרשויות במרוקו התקשו להשלים עם ה״חוצפה״ והתעוזה של אותם יהודים והתייחסו אל החסות כשערורייתית.

חובות הבעל כלפי אשתו- האישב בספרות העיון של חכמי מרוקו-דן מנור

חובות הבעל כלפי אשתו.ברית מספר 25

האהבה לאישה היא תופעה רצויה וחיובית, לדעת סרירו. הביטוי לכך הוא פינוקה על ידי לבוש ותכשיטים המשווים לה נוי ויופי, אף אם זה על חשבון הידור חיצוניותו של הבעל.

כי רישול בהופעתה החיצונית של האישה מסמן זלזול חמור יותר מרישול בהופעתו החיצונית של הגבר :"דזילותא דאתתא קשיא מדגברא.

בדיונו של ר' שמואל בן זקן בן המאה השמונה עשרה על ערכה של השבת כמתנה יקרה, וכאות ברית בין האל לישראל, הוא מוצא בכתוב (שמות לא 12) רמז לאהבת האישה. כך עולה מנוטריקון של מילות הפסוק :"את שבתותי תשמרו כי אות היא ביני", ראשי תיבות: "אשתך אהב".

בירדוגו מייחס לאהבת האישה משמעות פילוסופית. נביא את לשונו: "כי שורש הכל הוא כבודו יתברך, וכבודו מחייב יצירת האדם, ויצירת האדם חייבה אהבת האיש לאישה". האל, לפי החשיבה הפילוסופית הוא סיבת ההוויה כולה, כי ממנו היא נבעה על פי החוקיות הטבעית של השתלשלות מסובב מסיבה. משמע, שגם האהבה לאישה הכלולה בהוויה נובעת מן החוקיות הטבעית, לפיכך היא חיובית מנקודת ראות תיאולוגית.

האהבה לאישה מאשרת, כי בחירת הבחור בבת זוגו הייתה בחירה נכונה :"כי סימן לאדם שהאישה בת זוגו, כשהיא מוצאת חן בעיניו תדיר". היא גם סימן ליראת שמים, שמשמעותה היא התנהגות מוסרית בחיי הנישואין :"משום שהכסיל הפורק עול מזין עיניו מנשים אחרות".

התשוקה בין בני הזוג, לדעתו, היא גזרה מן השמים לשם קיום המין האנושי: "והיתה מחוכמתו יתברך לשמירת המין וקיומו והתמדתו… בהיות האדם נרדף מגודל התאווה (של) האיש לאישה שבאמצעות זה יתקיים העולם". כאן הוא מודה שהתשוקה המינית היא תופעה טבעית שאין לדכא אותה, אלא שהוא משתמש במונח דתי ומגדיר אותה כגזירת האל (לפי החשיבה הפילוסופית כל מה שמוגדר כגזירת האל הוא תופעה טבעית), כדי למצוא הכשר לארוטיקה בשעת הזיווג, כפי שמציין בהמשך דבריו: "קודם ביאה הזכר חפץ והומה… אך בשעת ביאה האישה מתעורר טבעה לגמר ביאה יותר מן האיש".

אחד ממניעי האהבה לאישה הוא, כמובן, היופי. לפי התפיסה הדתית, מעמדה של האישה נבחן על פי אמת מידה מוסרית, ולא על פי יופייה, בהתאם לכתוב:"שקר החן והבל היופי אישה יראת ה' היא תתהלל" (משלי לא 30). אולם בירדוגו סבור, שהכתוב הזה מתכוון לציין את המיוחד לאשת חיל בלבד. דהיינו, רק לגבי אשת חיל אין משמעות ליופי, ואילו לגבי כל אישה שתי המידות חשובות, גם המוסר וגם היופי: "כי גם אישה יפה יש בה תועלת ליראת ה' 

ובמקום אחר הוא מוסיף, כי אם הכתוב אינו משבח את היופי, זה רק משום שהיופי הוא תופעה טבעית באישה, ואין נוהגים לשבח את מה שמובן כטבע, כיון שאינו כרוך בשום מאמץ כמו יראת ה' :"כי היופי הוא מוכרח, והמוכרח לא ישובח, מה שאין כן יראת ה'.

סרירו מסתמך על הכתוב המציין את יופייה של רחל (בראשית כט 17) ומסיק מכך, שהיופי הוא סימן לאופי טוב. הוא מביא ראייה גם מתפיסת חכמי הטבע: "והיופי הוא הוראה (ראייה) על המזג הטוב כמו שאמרו הטבעיים".

אף שמחברים אלה מדגישים בכמה מקומות את מצוות פריה ורביה כתכלית עליונה, הרי בדבריהם כאן הם מתייחסים לאהבת האישה וליופייה כאל ערכים חשובים בחיי אישות. שלא כתפיסת היהדות האורתודוכסית המתייחסת בביטול לאהבה וליופי, ומציבה את הצניעות, הצייתנות, הזריזות והפוריות כערכים עליונים לגבי האישה, הרי מחברינו כאן הרואים ביופייה של האישה ערך חשוב, מודים במעמדה הבלתי תלוי-מעמד המין היפה. משמע, שהאישה היא אישיות בזכות עצמה, ולא בזכות תכונות נרכשות שאינן קשורות לנשיות, כגון :צניעות, צייתנות וכד', תכונות חשובות גם לגבי הגברים, ולא רק לנשים.

קורא הדורות ממראכש- יוסף אביב"י

העתקת " קורא הדורות "מראכש 000000

היום יום ה' בשבת סדר עקב שנת תקע"ח – 1818 לפרט קטן פגעתי בס"ה –  בסובר הרזים – והותיק זקן ונשוא פנים רבי יששכר אוזינקוט נטריה רחמנא ופרקיה, מתושבי מוגאדור יכוננה עד עולם, וסִפר לי כשהיה בעיר מרוואיקוס בשנת תקל"ה – 1775, שתלמיד חכם אחד משם הראה לנו ספר קדמון כתיבת יד אשר שמו קורא הדורות, והוא ספר מספר עניינים נפלאים שארעו לחכמי קאשטילייא זכרונם יגן עלינו ובתוך הספר מצא שמות הרבנים העתיקים.

וההעתקה הביאה אתו עמו לכאן ונתנה בידי, וחלה את פני שאעתיקנו כדי שיהא גלוי ומפורסם בישראל, החכמים הגדולים אשר היו בעיר מרוואיקוס, וזה החלי לעשות. וזה לשון ההעתקה בסייעתא דשמיא.

אלו הם בית דין הצדק הקדושים במאווריקוס יע"א בעצו"ץ ( מלה שגם כותב המאמר לא ידע את פירושה, ולכן הוא מביא ככתבה וכלשונה מתוך כתב היד אשר ברשותו ) ראשונים ואחרונים זלה"ה ( זכרונם לברכה לחיי העולם הבא ).

ראשונה יסעו הרב הגדול איש האלהים מרנא ורבנא כמוהר"ר יוסף בן שושן זלה"ה נגלה אליו אליהו הנביא ז"ל, והרב הגדול איש אלדים מורינו ורבינו כמוהר"ר סלימאן בן למעלוף זלה"ה נגלה אליו אליהו ז"ל. והרב הגדול במעלת קדושים קדוש יאמר לו כמוהר"ר יצחק קורייאט זלה"ה הראשון והאמצע והאחרון נגלה אליהם אליהו ז"ל. והרב הגדול מלאך אלדים מרנא ורבנא כמוהר"ר שלמה טאמצות זלה"ה, והרב הגדול מרנא ורבנא כמוהר"ר יוסך ליברישא ראוי שתשרה עליו שכינה נגלה אליו אליהו ז"ל.

 והרב הגדול מורינו ורבינו הנשר הגדול כמהר"ר מרדכי בן עטר זלה"ה, והרב הגדול מרנא ורבנא איש קדוש כמוהר"ר צמח בנבנישתי הקדמון זלה"ה.

כל אלה הרבנים, רובם באו מקשטילייא מגורשים הם ונשיהם ובניהם במלבוש האלפלאמינגו"ס, אמרו עליהם כשבאו לעיר מאררוויקוס לא היו הרבנים הנזכרים אוכלים משחיטת חכמי מארויקוס יכמה דינים שהיו חולקים עמהם, וכשנתקנאו בהם שהיו עשירים גדולים שהביאו עמהם ממון רב, הלכו קהל מארויקוס אצל המלך שהיה באותה העת ואמרו לו עליהם לשון רב.{צ"ל רע }

באותה הלילה אמר רב אחד מהרבנים הנזכרים לחבריו, תדע לך אחי שלמחר יקרא לנו המלך מי ישלח ומי ילך לנו, והזמינו ג' מהם, ולמחרת שלח עליהם המלך, והלכו מהם ג' המוזמנים. וכשראה אותם המלך תמה על קומתם והִדורם והשכינה שהייתה על פניהם, אמר להם אתם שבאתם לכאן לשבת בכאן, אמרו לו אנו הם, ידענו שהיהודים דברו עלינו {לשוה"ר } לשון הרע ואמרו לך יש לנו ממון רב.

ואמת היא שיש לנו ממון הרבה, ועכשיו אם אתה רוצה ממון אנו נותנים לך יותר ממה שאמרו לך, ואם לאו אנו נותנים לך דבר אחד שאין שום נברא בעולם יכול ליתן לך. ויתמה המלך עליהם ויאמר להם, מה הדבר שאתם רוצים ליתן לי שאין שום נברא יכול לו. אמרו לו, אדונינו המלך כל זמן שאתה רוצה גשמים אנו נותנים לך גשם. אמ"ל -אמר להם – המלך, ואתם יכולים לזה הדבר, אמרו לו, אמת אנו יכולים. אמר להם תנו כתב ידכם כל זמן שאני רוצה גשם תתנו לי. נתנו לו כתיבת ידם, ושלח אותם בשלום.

הניח אותם עד תקופת תמוז ואמר להם, תנו לי גשם, אמרו לו, טוב הדבר. נתעטפו בטליטות ובקשו רחמים ונענו מן השמים וירדו גשמים. שלח להם המלך שיבואו אצלו ולא רצו לילך. אמרו להם, אנו מניחים הגשמים לירד עד שתטבע העולם במבול, ואם ירצה המלך לעשות מה שאנו אומרים לו יכלא הגשם, ואנו הולכים אצלו.

הלכו השלוחים ואמרו אלו הדברים למלך. השיב המלך, אני אעשה כל מה שלבם חפץ. הלכו אחר כך אצל המלך ירום הודו ועשה להם כבוד גדול וקבלם בשמחה גדולה ובכבוד גדול. אמר להם, מה אתם רוצים, אמרו לו, אדונינו המלך תחזיר לנו כתב ידינו שאנו יודעים שבימינו אנו יכולים לעשות כל מה שאנו רוצים מהשם יתברך, אבל בנינו אין אנו יודעים אם יהיו טובים עם השם יתברך כמונו או לא, ולכן תחזיר לנו כתיבת ידינו.

אמר להם, טוב הדבר,. עוד שאלו מהמלך שלא יעשה שום היזק לאותם היהודים שהלשינו עליהם. אמר להם המלך, טוב. עוד שאלו מהמלך שיתן להם רשות ומקום לבנות בית כנסת להם ולבניהם לבדם ונתן להם, והיא עד היום שהיו קורים צלאת אלעזאמה.  ובאותה שעה שהיו לפני המלך עדיין היו הגשמים יורדים, צעק אחד מהרבנים ז"ל צעקה גדולה לפני המלך ונשא עיניו לשמים ואמר, רבונו של עולם די לך מהגשם כבר נתקדש שמך, ואדונינו המלך כבר קבל עליו כמה ששאלנו לנו.

ומאותו יום והלאה היה המלך עושה לרבנים הנזכרים ז"ל כבוד עצום, והיה קורא להם בל' – בלשון – ערבי חבאב אללאה ( חביבי האל ). ועוד כמה נסים נעשו בימיהם שאין הפה יכול לספר והם קבורים במארויקוס זי"ע אמן כן יהי רצון.

מבצע יכין – שמואל שגב-מרוקו בדרך לעצמאות

מבצע יכין

מלחמת העולם השנייה, הביאה להפסקה זמנית במאבק לעצמאות. אך בעת כינוסה של " ועידת קזבלנקה ", בשנת 1943, הזמין הנשיא רוזבלט את הסולטאן סידי מוחמד בן יוסף לארוחת ערב פרטית. בין אם הדברים נאמרו או נדמה היה שנאמרו, השמועה פשטה חיש מהר בכל ערי מרוקו : נישא ארצות הברית צוטט כמי שאמר לסולטאן – " הצרפתים אבודים, אנו נעזור לכם במאבקכם לעצמאות….". זמן מועט לאחר מכן, העלה הסולטאן בפומבי את תביעת ארצו לעצמאות לאומית. הייתה זו הפתעה רבתי לצרפת. מאז נתמנה לתפקידו זה בשנת 1927, היו כל מעייניו של סידי מוחמד נתונים לנשותיו ולפילגשיו, ל – 60 מכוניותיו ולמשחק הטניס היומי שלו.  כחניך התרבות הצרפתית, הצטיין הסולטאן בנועם הליכותיו ובתרבותו המערבית הנרחבת. בעיצומה של מלחמת העולם, הוא עורר כלפיו אהדה במערב, כאשר דחה את תביעתו של המושל הצרפתי, הגנרל נוגס, וסירב לחתום על חוקי נירנברג. הוא הצהיר כי " בניו " היהודים הם ככל נתיניו והעובדה שדווקא במדינה בעלת מסורת של רדיפות אנטי יהודיות ננקטה עמדה אמיצה כזו, הגבירה את יוקרתו של הסולטאן ויהדות העולם זכרה לו חסד זה…

המכשיר שבאמצעותו התנהל המאבק לעצמאות, הייתה מפלגת ה " איסתיקלאל ", בראשותו של עלאל אל-פאסי. באפריל 1947, קיבל המאבק לעצמאות מפנה דרמטי. לקראת נאום שעמד הסולטאן לשאת בטנג'יר, הוסיף מזכירו הצרפתי בכתב יד משפט אחד : אתם שוחרי החופש, בצאתכם להיאבק על חירותכם, הפנו מבטיכם לעבר צרפת ".הסולטאן השמיט משפט זה, ובמקום זאת קרא למרי אזרחי ולסולידריות מוסלמית. צרפת זעמה. משום שהעריכה נכונה את משמעות ההתפתחויות הבאות, מינתה ממשלת פאריס את מרשל אלפונסו ז'ואן, לוחם נועז וקשוח, שהצטיין מאוד בקרבות בצפון אפריקה, כנציב עליון חדש במרוקו. ז'ואן טיפח את הפחה של מראקש, חאג' ת'אמי אל-גלאווי, כמשקל נגד לסולטאן. אל גלאווי, קשיש בן 80, שעמד בראש כנופיות ליסטים, נחשב באותם הימים לאחד מעשירי מרוקו. אריסים עיבדו את אחוזותיו הנרחבות והפרישו לו את החלק הארי מיבולי השקדים והזיתים. נוסף על כך, היו בבעלותו מניות רבות בחברות הצרפתיות שניצלו את מכרות הפוספטים והמנגן. הוא קיבל עמלה על כל מכונית שנמכרה במחוזו, כשם שנהג לקבל גם " מעשר " מהאתנן שקיבלו כ – 6.000 פרוצות שפעלו במחוז מראקש. הונו של גלאווי הוערך באותם הימים ב – 50 מיליון דולר.

מובן שהצלחתו של אל גלאווי הייתה מותנית במידת יכולתו לשרת את הצרפתים ביעילות. על כן, כל אימת שערביי מרוקו התמרדו, פנתה צרפת לעזרתו של אל גלאווי והוא גייס את שבטי הברברים, כדי לסייע בדיכוי המרידה. עתה לנוכח קשיות עורפו של הסולטאן ותביעתו הנמרצת לעצמאות, עודדה צרפת את גלאווי להחתים את נאמניו על עצומה שקראה להדחתו של סידי מוחמד בן יוסף. במאי 1953, ירדו פרשיו של אל גלאווי מהגבעות המקיפות את רבאט וצרו על עיר הבירה במשך מספר שבועות. לבסוף, " מתוך היענות לצורכי העם ", נקרא סידי מוחמד, ב -20 באוגוסט 1953, לנציב העליון הצרפתי ונתבקש לוותר על כסאו. כשסירב – הדיחה אותו צרפת מתפקידו והיגלתה אותו, תחילה לקורסיקה ואחר כך למדאגסקאר – יחד עם שתי נשותיו, פילגשו האהוב ושני בניו. תוך זמן קצר, הפך סידי מוחמד לאגדה. רבים מזקני מרוקו החלו טוענים כי דמותו של " הגיבור הלאומי " ניבטה אליהם מהירח והיו מוכנים למלא בשמו כל שליחות שתוטל עליהם.

במקומו של הסולטאן המודח, מינו הצרפתים את סידי מוחמד בן מאולאי ערפה. זה הוקע מיד כ " בוגד " וכ " בובה " ופעמיים הוא ניצל מהתנקשות בחייו. במסגד הגדול של פאס, הוציאו כוהני הדת " פתווה " – הלכה מוסלמית – שבה קראו להחזרת הסולטאן מגלותו. מנהיגים מתונים של מפלגת " האיסתיקלאל ", מנעו אומנם שפיכות דמים, אך גם הם הצטרפו לקריאה להחזרת סידי מוחמד על כנו. אך צרפת אטמה אוזניה משמוע והתעלמה מהקריאות. חיש מהר, פרצה מרידה בקזבלנקה והתפשטה בכל רחבי המדינה.

ארגוני מחתרת כמו " הסהר השחור " או , היד השחורה " – צצו בכל עיר וכפר. קנאים מוסלמים, שהוסתו על ידי שידורי " קול הערבים " מקהיר, הטילו פצצות על מפעלים ובתי מסחר צרפתיים, חיבלו ברבות ודקרו למוות פקידי ממשלה וקציני צבא צרפתיים ב – 1954 בלבד, נהרגו במרוקו כ – 200 צרפתים ו – 500 אחרים נפצעו.

מעודד מהתבוסה הצרפתית בהודו סין, הגביר גמאל עבד אל נאצר את מאבקו שמרוקו ובדומה לסיוע שהושיט למורדים האלג'ירים, הוא נרתם עתה גם לעזרתם של המורדים המרוקנים. קהילה קטנה של מורדים בראשותו של עלאל אל פאסי, גלתה לקהיר ומעל גלי האתר של " קול הערבים ", היא ניהלה הסתה פרועה נגד צרפת. הקנאים המוסלמים, חזרו על דברי הסתה אלה במסגדים : " הוי הצרפתים, לאחר דיין-ביין-פו, הגיע תורה של קזבלנקה.

צרפת נקטה בצעדי דיכוי חריפים. כמו המתיישבים הבריטים בקניה, שהתארגנו למלחמה בארגון המאו-מאו, כך גם המתיישבים הצרפתים הקימו קבוצות של טרור נגדי, שאליהן גויסו גם ספרדים וקורסיקנים רבים. בראש אחת מיחידות " הטרור הלבן ", כפי שכינו את הקבוצות הצרפתיות הללו, עמד לא אחר אלא מפקד משטרת קזבלנקה…..

באווירה של טרור וטרור נגדי, שיגר יעקב צור, שגריר ישראל בפאריס, את יועצו המדיני, שמואל – זיאמה – דיבון, למרוקו. ב – 22 בדצמבר 1953, חזר דיבון לפאריס ובפיו דברי ארגעה : הדחת הסולטאן, הגבירה את תחושת הביטחון בקרב המשכילים היהודים והם משוכנעים עתה כי צרפת איתנה בדעתה להישאר במרוקו.

צור לא היה שותף להרגעה זו והיה משוכנע כי הגליית הסולטאן הייתה בבחינת משגה חמור. אך במה שנוגע לעלייה לישראל, נוצר עתה מצב משונה : לא זו בלבד שבישראל הונהגה סלקציה ונתגלו קשיי קליטה מרובים, שהגבירו את הירידה מהארץ – אלא שגם הצרפתים ערמו מכשולים על דרך יציאתם של יהודי מרוקו. הצרפתים טענו כי דין היהודים הוא כדין האירופאים ויציאתם עלולה, על כן, להחליש את כושר העמידה של צרפת במרוקו.

ואומנם שנת 1953 הייתה שנת שפל חסר תקדים בעלייה ממרוקו. בכל השנה עלו מצפון אפריקה 3887 יהודים, שמהם 2996 ממרוקו יהודים בלבד. מה שסיבך את המצב, היו גם הסכסוכים התמידיים בין השליחים הישראליים במרוקו והתחרות הפרועה בין זרמי ההתיישבות השונים על נפשם של העולים. כדי לאתר את המחלוקת, הציע השגריר צור לראש הממשלה, משה שרת, להקים " רשות עליונה לענייני יהדות צפון אפריקה " והמליץ, כי הסוכנות היהודית תמנה בפאריס נציג בעל רמה, שיוכל להבטיח שיתוף פעולה עם ה " ג'וינט " ו " אליאנס " וירכז בידיו את הטיפול בעלייה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
ספטמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר