ארכיון יומי: 17 בספטמבר 2016


כבשים, זיתים וכל השאר. פנטזיה מרוקאי-גבריאל בן שמחון

האלוף הפלאיפנטזיה מרוקאית

איך זכינו לביקור של האלוף הפלאי? אני עצמי הייתי אלוף, והייתי מגמא מרחקים עצומים, הרים ובקעות, וחוצה ימים ונהרות בעזרת גופי ואיברי, ולפעמים בעזרת מיני גלשנים וכנפיים. באחד הימים ראיתי אותו חולף במקביל לי באחד השבילים, משאיר אותי מאחור, והוא רץ בכוח אין שני לו, והיא לידי מצביעה עליו ואומרת:      |

זה הוא! זה האלוף! בוא נתקרב אליו! היה לגמרי ברור, שאני לא בן תחרות לו, והוא ממשיך ודואה במורדות השביל המתפתל. עוד אנחנו קרבים אליו, והוא הולך ומאט, וכשהגענו אליו, ועמדנו סמוך לו, על השביל, והוא כבר נעצר. ראינו שבגדיו קרועים ומטולאים, וגלגלי הרכב שלו – קורקונט או גלשן מורכב – משופשפים לגמרי. הגומי התאכל, החוטים נשחקו, והוא למעשה נעצר לא ביוזמתו, אלא מפני שהרכב לא יכל יותר לנוע, ואני והיא, שותפתי, אחותי, הזמנו אותו אלינו הביתה, כדי שנוכל לעזור לו לתקן את הקלקולים, את כלי הרכב שלו, כדי שיוכל להמשיך במבצע החשוב, שאי אפשר להפסיקו. הרגשנו כבוד גדול שהסכים להתארח בבית שלנו, ומיד כשהגיע נתנו מקום כבוד לרכבו, וכל בני הבית התחילו למשש ולבדוק, וכולם ראו שגם הגלגלים הגדולים וגם הקטנים היו שחוקים עד היסוד. הגומי התאכל לגמרי, וחוטי הברזל נקרעו ונסתבכו, והיה צריך מומחה, שידע לתקן ולהחזיר כל דבר למקומו.

 גם היה ברור, שצריך חלקי חילוף להחליף כמה חלקים וגלגלים, ומפני שהאלוף היה חייב להמשיך מיד במסעו, הצענו לו להחליף כוח בלילה, ובעוד הוא נח, אני ואחותי נצא עם הגלגלים לשכננו, שהוא סוחר חלקי חילוף, והוא ודאי יספק לנו את הדרוש. לקחנו את הגלגלים הקטנים, ויצאנו מאל מורינה 2 לבית של מזוז ליד המאפייה. החנות לחלקי חילוף היתה כבר סגורה, והיה מאוחר בלילה, אבל אנחנו קראנו להם מהרחוב, ואז החלון נפתח למעלה, והבחורה המוכרת, בעלת המקום, השקיפה ואמרה שזהו, כבר סגור. ואנחנו הסברנו שזה האלוף, ומוכרחים לעזור לו, שתרד ותפתח לנו, והיא ובעלה הסכימו וירדו ופתחו, ואנחנו נכנסנו למחסן לחלקי חילוף ומסרנו את הגלגלים, והיא לקחה ומדדה ובדקה ואמרה זה מספר 23, פתחה מגירות ומצאה שיש לה 22, אך אין לה 23.

אין מה לעשות. הוא יצטרך לחכות למחר. היא תזמין את מספר 23. לא היתה ברירה. אמרנו תודה, חששנו להשאיר לה את הגלגלים השחוקים, אבל מוכרחים, הרי היא צריכה בכדי להחליף. אז חזרנו הביתה בהרגשה מעורבת. איך נעמוד לפני האלוף בלי החדשים וגם בלי הישנים? מצד שני מחר יהיו לו גלגלים חדשים. אז לא נורא. הפסיד לילה.

כבשים, זיתים וכל השאר.

כבשים, עצי זית ודקלים הם הגיאוגרפיה והטופוגרפיה והפילוסופיה של מרוקו. הם מכסים את ההרים, העמקים ומלווים אותך לאורך הנחלים והמעיינות והים ועד למבואות הסהרה. הכבש המרוקאי גדל כמעט לבד, על המרעה החופשי, ללא השקעה, כמעט ללא הוצאה. מי שיש לו כמה עצי זית וכמה כבשים הוא מסודר בחיים. יש לך מה לאכול ולא צריך יותר. אם יש לך גם כמה          

תרנגולות, אז אתה יותר ממסודר, כי יש לך גם ביצים לארוחת בוקר ובלי לטרוח. הן מסתובבות לבד סביב הבית, מנקרות לבד ושותות לבד, ושום דבר לא מפריע לחיים. אף אחד לא שואל לשם מה באנו? למה עלינו למות? האם אנחנו עושים מה שנכון עם החיים שקיבלנו,או מחמיצים אותם? כי אתה חלק מהחיים, לא מחוצה להם. החיים הם יפים גם לאנשים, גם לכבשים, גם לתרנגולות, אין שאלות קיומיות כמו מי קדם למי? הביצה או התרנגולת? כולם יודעים שזה התרנגול. והם מסתובבים בחצר שלך כמו בני משפחה, ונהנים מהחיים, עד שאתה מכין מהם את התבשילים האהובים עליך.

לכבש הניוזילנדי או האוסטרלי, למשל, אין משפחה ואין בית. הוא גדל בחוות ענק, בכמויות של אלפים ועשרות אלפים, חסרי שם, שכל חייהם רכונים לאדמה, יונקים מעטיניה, עד שנפרדים ממנה לעד, בלי שהספיקו לעשות כלום. הכבש הישראלי לעומת זאת זכה להיות גיבור לאומי. בעקבות האידיאל הציוני להחזיר את הקשר של היהודי לאדמה, קשרו לו הילה מיתולוגית, ושרו לו שירים: ״צלצלו צלצלו/ פעמוני העדר/ לרגלי ההר,/ הר הכרמל…/ שמש פז שוקעת,/ ים מזהיב מלמטה,/ לרגלי ההר,/ הר הכרמל./ אוצו רוצו,/ כבשי לובן/ אל מרחב הדיר,/ עת לנוח,/ בא הליל,/ הלבנה תזהיר…/ ממש אפותיאוזה – פתגם, משל –  של הכבש הציוני החדש, שהכרמל, זירת הפעולה של הנביא אליהו, הופך לבימת הפעולה שלו.

הכבש המרוקאי הופך לשיר בתוך הקיבה שלך. הוא טעים בלי להוסיף לו תבלינים, כי הוא אוכל מהטבע וחי על עשבי תיבול: כבש עם זיתים, כבש עם תמרים, כבש עם אפונים וכך הלאה. אתה אוכל את האדמה שלך, את ההרים, את הנהר ואת הים שלך.

באחד מביקורי במרוקו נסעתי מפאס לספרו במונית שירות. במונית היו כמה גברים קשישים ונער בגיל העשרה שחזרו מהשוק. ביני לבין הקשישים התפתחה שיחה חביבה, שהתבססה על פתגמים מקומיים. על כל פתגם שהם הוציאו מהפה החזרתי להם פתגם. הנער צפה בנו נלהב ומרוצה, לא מאמין כיצד ״אירופאי״ כמוני, שנולד אמנם בספרו, מתנצח בשפה אוטנטית עם המקומיים. כשעמדתי לרדת מהמונית הוא הזמין אותי לארוחה בבית הוריו בכפר דוואר בופול, לא רחוק מספרו. באחד הימים לקחתי אתי את לחסן, אחד מעובדי המלון ועלינו על מונית לדוואר בופול. אחרי כשעה הגענו לסוף הדרך. הכביש נגמר וירדנו מהמונית, שהסתובבה והתרחקה, ואנחנו נשארנו מול שרשרת הרים ללא סימן של יישוב. במקרה עבר זקן על חמור ושאלתי איך מגיעים לדוואר בופול. קח את השביל ההוא, הוא אמר, תיכנס ליער, תמשיך ישר, כשתפגוש למטה שני שבילים, אל תיקח את השמאלי, קח את הימני. אתה ממשיך ישר, עד שתפגוש שני שבילים הולכים ככה (מסמן מזלג), אל תיקח את השמאלי, קח את הימני. בעץ הזית הראשון קח שמאלה ככה, ובתאנה השלישית ככה (מסמן ימינה)…

על סמך התיאור הזה התחלנו ללכת, נכנסנו בין עצי הזית, מחפשים את השבילים, מוצאים ומאבדים, יורדים הר ועולים גבעה, ושוב עולים הר ויורדים גבעה וכבר עוברות שעתיים והשמש קופחת, ואני חושב, שאיבדנו את הדרך ונצטרך לחזור, אבל למרבית המזל מבצבצים מול העיניים כמה מבני חימר למטה, וגם עדר כבשים ורועה. אנחנו רצים וצועקים, אם זה דוואר בופול, ומישהו עונה כן. אתה במקרה מכיר את מוסטפה דוגמי? אני שואל. הוא פה, עונה מישהו. ילדים מתקבצים מסביב. אחד מהם מראה לנו איפה לעבור את הנהר, מוסטפה מופיע מיד עם אביו, מתחבקים, מתנשקים. האב מזמין הביתה, אנחנו מצטלמים בכניסה. בתוך הבית הוא מציג לנו את אשת בנו השני, שרק אתמול ילדה תינוק, וכל היום חגגו עם אורחים את הולדתו. הוא מכניס אותנו לחדר האורחים, ומגיש לנו תה עם נענע, הבית בנוי מחימר ואדמה, חצר גדולה וחדרים מסביב וגם דיר ואורווה. אחר כך יוצאים לסייר במטע הזיתים, הסבתא – דהיה –

זקנה מופלגת יושבת תחת עץ זית ליד המעיין ומשחקת עם תרנגול הודו ואפרוחיו, סמוך לה הפרראן – תנור לאפיית לחם ובישול וכן בית בד לשמן, שאינו פועל יותר, כי עכשיו לוקחים את הזיתים לבית חרושת בספרו. כשחזרנו לחדר האורחים, השולחן כבר היה ערוך. קערת כוסכוס ענקית עם בשר כבש וירקות ולמעלה גרגרי חומוס עם צימוקים, סוכר וקינמון, ואנחנו הגברים מסביב אוכלים יחד מאותה קערה, כל אחד לוקח קצת חומוסים וצימוקים ומוסיף בכף קצת כוסכוס. כשהאבא חדל לאכול ומשאיר את הכף בקערה, כולנו מפסיקים ומעבירים את הקערה לחדר הנשים. חשבתי שגמרנו, אבל אז הגיע הטאג׳ין עם ראש כבש עם שמן זית וזיתים מסביב. בשר הראש טעים במיוחד. ראש כבש על כל חלקיו, סוגים שונים של בשרים בטעמים לא ידועים לנו, מבושלים בשמן הזית מהעצים שלהם, ועם הזיתים שלהם. התבשיל מלווה צלוחיות עם סלטים מבושלים וסלט חי עם בצל קצוץ. השיחה קולחת, אין טלוויזיה, אין חשמל, אין טלפון, רק אוויר הרים, שמים, עצי זית, עזים וכבשים. הקירות חשופים מכל קישוט פרט לתמונות שני הבנים שבצבא, אחד מהם הוא בעלה של היולדת שמשרת בסחרה. משכורתו 1500 דרהם לחודש (כ־$150) וחופשה אחת לארבעה חודשים. הוא לא בא להולדת הבן, כי זו הוצאה גדולה להגיע משם, והרי הוא שם כדי לחסוך. גם האבא היה חייל כעשר שנים בשירות הצרפתים ולחם בהודו, סין ואלג׳יריה. חסרו לו עוד חמש שנים לפנסיה מלאה, לכן הוא מקבל רק תשלום סמלי כל חודש. מוסטפה למד בבית ספר תיכון בספרו, אבל הנסיעות והדיור היו יקרים, ונאלץ להפסיק שנה לפני הבגרות. מרים בת הזקונים הולכת לבית ספר עממי שנמצא במרחק 3 ק״מ ומגיעה לשם כל יום על חמור. אוויר נקי, טהור, אנשים טהורים, תמימים, פשוטים, כמו בימי אברהם אבינו. מסביב הרים, שמש, שקט גדול, והמון כבשים ועצי זית..

דר' דן מנור- האישה בספרות העיון של חכמי מרוקו

עד כה נסב הדיון על חוות דעתם של מחברים אלה על מקומה ומעמדה של האישה, כפי שמשתקפת בקטעי פרשנות שונים שבכתביהם. נבהיר עתה עוד הערות אחדות בכתבים אלה שנראות כמתייחסות להתנהגותה ולמעמדה של האישה במציאות של זמנם.

בפירושו של בן זקן על חשקו של שכם בדינה(בראשית, לד 4-2), הוא מעיר: "כאשר ידוע במשל הדיוט שהמזדווג מצד החשק לסוף יתנחם". מדברי המחבר מסתבר, שמשל עממי זה מזהיר מפני נישואין מתוך התאהבות בלבד, והמשל כידוע, הוא תולדה של ניסיון חיים. מכאן, שבמציאות ההיא היו זוגות שנישאו מתוך אהבה, ולא מתוך שיקולים תועלתיים, או דתיים (לשם ייחוד קב״ה), כמקובל בקהילה דתית. מובן מאליו שנישואין מתוך אהבה, זכות הבחירה הייתה, לא רק של הבחורים , אלא גם של הבנות, בניגוד למקומות אחרים שבהם נהגו ההורים להשיא את בני הזוג בלי לשאול את פיהם, כפי שצוין במחקרו של שטאל.

אישור לכך שהנערה הייתה בת חורין להיענות, או לסרב לחיזוריו של האוהב, גלום בהערה הבאה על כשפים וקמעות שבהם השתמשו כדי לזכות באהבה: "לפי שהתקלה באה על ידי כשפים וקמעות של אהבות כמנהג השוטים". לו הגורם המכריע היה רצון ההורים, כי אז לא היה צורך במעשה כשפים. מכאן שמדובר בדחיית חיזוריו של החושק ללא התערבות ההורים.

"בקרב בני עדות המזרח, החמות רודה בכלה באישורו של הבעל". את המשפט הזה שמעתי לא אחת מפי אלה המתיימרים לדעת הכול על "המזרחיים", כשעל עצמם אינם יודעים דבר. אף על פי כן בדבריהם יש קורטוב של אמת, לפחות לגבי מקרה אחד שראיתי במו עיני.

בן זקן מתייחס לתופעה זו באחד מפירושיו. וכך הוא כותב :"שלא יהא אדם נושא אישה ובועט באביו ובאימו כדרך הכסילים אשר זה דרכם כסל למו לנטות אחר עצת נשותיהם המבקשים תמיד למעט כבוד חמותן" . דברי הגינוי של המחבר, שיש לראות בהם עדות מהימנה, הם הוכחה לקיומה של התופעה. מדובר כאן בנשים העומדות על זכותן לנשל את החמות ממעמדה כאם טורדנית, ובמאבקן זה הן זוכות לגיבוי של הבעלים. אין כאן, אפוא, שלטון החמות ובנה על הכלה הכנועה, כפי ששמעתי, וגם קראתי במחקרו של שטאל.

בירדוגו מתאר את האישה האידיאלית בהתאם ל״אשת חיל" שבספר משלי תוך השוואה לשאר הנשים שבזמנו. למשל, אשת חיל גם כשהיא מתקשטת בלבושה ותכשיטיה אינה יוצאת החוצה לבל תעורר קנאה אצל אחרות, בניגוד לשאר הנשים המשוטטות ברחובות בכל הדרן כדי להתפאר בלבושן ובתכשיטיהן.

נביא בקיצור תיאור של אחת מן הנשים "המבישות" כלשונו. היא מרבה לשוטט בחוץ, "בביתה לא ישכנו רגליה" וכשנדמה לה שחברותיה מהודרות יותר ממנה היא באה בטרוניה כלפי בעלה ומשדרת בפניו פרק בהלכות חיי מותרות על מנת: "למלאות רצונה בצבע רקמתיים ועדי זהב". הבעל נכנע מחוסר אונים לגחמותיה, מה שמאלץ אותו"לעתים לשלוח יד במעשים מפוקפקים".

בהמשך הוא מתאר נשים ענוגות המבלות את זמנן בפרכוסים ותמרוקים כדי לטפח את יופיין, בניגוד לאשת חיל הטרודה במלאכת הבית, ולא בטיפוח היופי, משום שיופייה אינו מועם לעולם. לאחר שסיים את דבריו בשבח אשת חיל, הוא חותם במשפט הבא: "ונראה שבזמננו זה לא תמצא אשת חיל כי אם בכפרים ויושבי אוהלים, אך בכרכים לא תמצא כידוע״

שוב יש לנו כאן עדות ברורה, שהאישה הכנועה והצייתנית, שאין לה בעולמה דבר פרט למשק הבית וגידול ילדים, אותה אישה המוגדרת בדעת הציבור כבעלת מעמד נחות, קיימת, אכן, במציאות, אך רק בקרב הקהילה הכפרית הנושאת עדיין את חותם דיוקנה של היהדות הקדומה מימי בית שני. לעומת זאת הנשים העירוניות הן מסוג אותה אישה המתוארת כאישה מבישה, שעל כל ריב עם הבעל היא מגיבה בהסתלקות לבית אביה מתוך התנשאות, וכאמצעי ענישה לבעל.

אם כן, כל התופעות המעוררות כאן בקורת מפי המחברים כגון, מעשה כשפים לשם אהבה, הכלה המתקוממת נגד חמותה, נשים תובעניות המתהדרות ביופיין, בלבושן ובתכשיטיהן, כשהן משליטות את רצונן על הבעל – התופעות הללו משקפות את המציאות שבה היו, כנראה, גילויים של מתירנות בקרב חוגים מסוימים.

אף על פי כן, כשמחברים אלה מכתירים את האישה בכל מיני דימויים של שבח, ומייחסים חשיבות לאהבתה וליופייה, כפי שראינו לעיל, אין הם מבחינים בין אשת חיל לאישה "מבישה", אלא מתכוונים לכל אישה באשר היא. כנראה, הם משתדלים להעריך את המצוי, אף אם אינו רצוי, לפי השקפת עולמם.

סיכומו של דבר, מעמד האישה בקרב הקהילה היהודית במרוקו, כפי שמשתקף בכתבים אלה, אינו נחות כל עיקר. אישה כנועה וצייתנית בעלת דימוי עצמי נמוך, המתייחסת לעצמה כשפחתו של הבעל, או כדמות שאינה ראויה, אלא למלאכת הבית וגידול ילדים, מצויה, כאמור, רק בכפר, ואילו האישה העירונית המתוארת בכתבים אלה היא חדורת תודעה של חשיבות עצמית, בין אם מדובר על טיפוח תדמיתה הנשית בכל המובנים, ובין אם מדובר על זכותה להגמוניה כרעיה.

אף על פי כן, עלינו להודות שאין כאן שום יומרה להפריך כליל את הדעה בדבר נחיתות האישה ביהדות המזרח, אלא הכוונה כאן היא, בעיקר, להפריך את ההכללה המאפיינת את הדעה הזאת. כי אם אמנם יש משפחות, או עדות המקפדות את זכויותיה של האישה לכדי מעמד נחות, הרי לעומתם יש גם משפחות, ועדות אחרות, המכירות בזכות האישה כרעיה וכגבירה על כל המשתמע ממונחים אלה.

סוף המאמר

שערי ספרו סיפורים- ש.פוני כלפון

שערי ספרו

ברחו הברברים מוכי התדהמה וחזרו למחניהם מחוץ לחומה כדי לטכס עצה. כמה מהיהודים, הגיבורים, התנדבו להתגנב דרך לבוויתאת כדי להגיע לעיר פאס הקרובה ולהזעיק עזרה. לבוויתאת, היו תאים קטנים משני צדי מסדרון ארוך לצורך שימושם של הגברים במללאח: מים זורמים עברו בתוכם מהנהר אגאי שלאורכו נבנו. הגיבורים שלשלו את עצמם משם לנהר בחשכת הלילה. צלחו את הנהר ועברו לצדו השני. רובם נתפסו על ידי הערבים, שכניהם, שגרו מצדו השני של הנהר ומסרו אותם לברברים. אלה קיבלו אותם בתרועות גיל, נקמה ושמחה לאיד. המסכנים עונו בעינויים נוראיים. הברברים, חתכו את בשרם בסכינים ומילאו את פצעיהם במלח כדי להוסיף לכאבם. אחרי זה, סקלו אותם באבנים והתעללו בהם. ולבסוף, שרפו אותם בעודם חיים. ה׳ ינקום את דם עבדיו השפוך, אמן כן יהי רצון. בעוד הקהל מתאבל על מותם בוכה על גורלם המר, ישבו הברברים בבאב אלמקאם. רקדו בעיגולים גדולים, ירו באוויר ברוביהם והתכוננו לטבח הגדול. הפעם עזבו את השערים ועברו את הנהר כדי להתקיף דרך לבוויתאת. הראשונים שנכנסו, נורו ונהרגו על ידי אותם יהודים שהיו להם רובים עד שאזל אבק השרפה שלהם. אחרי זה נסוגו לבתיהם כדי להגן על משפחותיהם. משפחות רבות, הסתגרו בקומות העליונות של בתיהז, חיזקו את שערי הבניין והכינו שמן ומים רותחים, כדי לשפוך על אויביהם מהחלונות של הקומות העליונות. אבל שום דבר לא עזר. כשאחד מהברברים מת, באו עשרה במקומו, כתולעים, בזה אחר זה. חמתם בערה בם על שהיהודים מעיזים להגן על נפשם. הם פרצו עכשיו לכל רחוב ומילאו את המללאח בלוויית ערביי העיר, שכני היהודים, שהכירו את המללאח ואת יושביו. הללו רצו את חלקם בשלל ובהרג. ביחד עשו ביהודים הרג רב וטבחו בהם ללא רחם. זקנים וטף, נשים הרות שכרסיהן בותרו, נשארו למות בייסורים נוראים. התעללו בעלמות וחטפו ילדים וילדות כדי לדרוש תמורתם כופר נפש מקהילות אחרות לאחר שוך הסערה. אוי לנו מצוותינו!…

אמא התחילה לבכות ואיתה בכינו גם אנו, הקטנים שלבנו הזדעזע בקרבנו, על סבל בני עמנו. אחרי כמה רגעים של שתיקה מלווה באנחות, אמא המשיכה:

  • היהודים שהסתגרו בבית הכנסת עלו בלהבות יחד עם ספרי התורה הקדושה וכולם מתו על קידוש השם. כך נמשך ההרג והשוד שלושה ימים ושלושה לילות. לא נשאר יותר במה לכלות חרון אפם. אספו כל מה שיכלו ועזבו את המללאח כעיי חורבות ותמרות עשן ודם השחוטים מילא את הרחובות. אלה שנשארו בחיים ושהצליחו להציל את נפשם, יצאו ממקום מחבואם והתחילו לאסוף את המתים כדי להביאם לקבר ישראל. יהודי פאס באו לעזור לקומם ההריסות, לקבור המתים והביאו איתם מזון להחיות נפשות אלו שנשארו בחיים ובקושי עמדו על רגליהם מפחד ומצום של שלושה ימים. אלה, בני, הם חיינו, בעוונותינו הרבים.
  • מה עם השערים אמא? מה קרה להם? האם אלה אותם השערים?
  • כן בני. מאז לא העז איש לשלוח בהם יד. אפילו שהריקבון והחלודה נתנו בהם את אותותיהם. פעם סיפרה לנו סבתא מרים, זכרונה לברכה, ששמעה במו אוזניה מפי הסבתא שלה שזה קרה בימי חייה. ארבעה אנשים שניסו לעקור את השערים כדי להחליפם בחדשים, נפלו חלל בו במקום. כל העיר הייתה כמרקחה. מאז לא עלה על דעת איש להעז ולעוקרם ממקומם והם עומדים במקומם עד היום הזה וסודם טמון בקרבם.

להבת המנורה דעכה וכבתה ואנחנו, הקטנים, התכרבלנו מתחת לשמיכה בלב כבד ובנפש הומה.

Une vie bien remplie – Léon Benzaquen

Samuel David LevyUne vie bien remplie

Léon Benzaquen

A l'homme qui, parallèlement à son activité professionnelle, à sa mission initiale d'éducateur de l'enfance et de l'adolescence, consacra le reste de son temps et déploya toute son énergie à inculquer à ses concitoyens le sentiment de la solidarité humaine, à celui qui fut le créateur, le fondateur et l'animateur pendant de longues années de la presque totalité de nos œuvres d'entraide, au grand philanthrope Samuel Lévy, le Président de la Communauté Israélite de Casablanca, en son nom personnel, au nom de tout le Comité, a le douloureux devoir aujourd'hui de rendre un dernier hommage : hommage de respect, hommage de gratitude et hommage de filiale affection.

Face à l'œuvre immense accomplie pendant une existence que la Providence a voulue exceptionnellement longue, le profond chagrin où nous plonge sa mort doit trouver sa consolation dans l'évocation de ses vertus, de ses mérites et de l'enseignement qu'il nous lègue.

Tel Moïse qui, animé par l'inspiration divine, ouvrit aux hommes le chemin qui devait leur donner le vrai sens de la vie, il fut pour nous, Juifs habitant encore en ce pays ou dispersés aux quatre coins du monde, le guide, l'inspirateur, l'animateur et le réalisateur.

Nous harcelant sans cesse par son désir de nous voir tous unis dans un sentiment d'entraide et de solidarité à l'égard de nos frères nécessiteux, toute sa pensée fut occupée à nous inculquer ce principe et toute son énergie tendue à concrétiser ces nobles aspirations.

Parmi les grands hommes dont le nom mérite d'être inscrit en caractères lumineux dans l'histoire du judaïsme marocain, Samuel Lévy qui naquit à Tétouan le 4 décembre 1874, doit figurer parmi les premiers et les plus dignes. D'abord, par sa personnalité propre, ses vertus et ses qualités l'ayant placé très tôt au rang des dirigeants et des conseillers des Communautés juives réparties dans le Royaume, ensuite par les circonstances qui l'amenèrent à remplir sa tâche comme un missionnaire imbu de sa mission et parmi ces circonstances une des plus importantes et qui détermina de façon irréversible le sort de nos coreligionnaires fut la diffusion au Maroc des écoles de l'Alliance Israélite.

En effet, à partir de ce moment, et pendant une longue période, le nom de S. D. Lévy resta intimement associé à celui de l'Alliance Israélite. Cet homme et cette institution, association providentielle et rapprochement certainement désiré par D.ieu, marchèrent côte à côte se complétant et servant le même idéal.

Cette symbiose du cœur et de l'esprit, entrevue aujourd'hui après tant d'années de recul, dont les conséquences pour l'avenir des Communautés juives marocaines furent considérables, bouleversant complètement les perspectives d'avenir d'une collectivité condamnée sans cela au piétinement culturel avec ferveur et gratitude et remercier D.ieu d'avoir désigné des hommes comme S. D. Lévy pour en être un des facteurs et un des artisans.

Cependant, cette collaboration de S. D. Lévy avec l'Alliance devait cesser précocement sur le plan éducatif. Mais la mission dont il semblait que D.ieu l'avait chargé et qui n'était pas de solution de continuité et nécessitait un travail immense.

Au fur et à mesure que les écoles de l'Alliance se multipliaient dans ce pays, une carence sociale complète se faisait jour et la nécessité d'organiser des œuvres d'entraide scolaires, parascolaires et postscolaires, ne pouvait pas ne pas naître chez cet apôtre nullement rebuté par l'ampleur de la tâche, mais au contraire déterminé à la poursuivre jusqu'au bout du chemin. Or, le chemin de la charité et de l'entraide, s'il a un commencement, n'a pas de fin. " Rien n'est fait tant qu'il reste quelque chose à faire " se plaisait-il à dire à ses collaborateurs. Ce chemin est parfois jalonné d'étapes par la réalisation complète d'une action, d'une œuvre nouvelle.

Cette étape à peine est-elle franchie qu'elle fait déjà partie du passé, et, pour des hommes comme S. D. Lévy, seul l'avenir présente de l'intérêt et déclenche de vigoureux ressorts durant toute son existence, à l'aube de sa carrière comme au crépuscule de sa vie.

Car cet homme dont nous espérions pouvoir célébrer en vie le centenaire (ne vécut-il pas plus de 95 ans ?) eut, à l'instar du grand Moïse, ce privilège que la Providence n'accorde qu'aux âmes d'élite choisies par elle, il ne cessa pratiquement son action bienfaisante qu'avec son dernier souffle. Il sut, et il put, en dépit de son âge avancé rester toujours l'animateur, le réalisateur, insufflant son enthousiasme à ses proches, ne parlant pas de l'œuvre accomplie, mais de l'œuvre à accomplir, retenant une jeunesse d'esprit que bien des jeunes lui enviaient. Car comme l'a dit le sage " On ne devient pas vieux pour avoir vécu un grand nombre d'années, mais parce qu'on déserte son idéal ".

Chez Samuel Lévy, cet idéal était servi par des qualités immenses qui firent que pendant plusieurs décennies et jusqu'à ses derniers jours, nos œuvres philanthropiques ont vécu sur cette impulsion. Œuvres privées, Œuvres Communautaires, elles furent toutes marquées par cette empreinte dont elles subissent encore fort heureusement la bienfaisante influence.

Aujourd'hui, ce n'est pas sans une inquiétude rétrospective qu'on se demande ce qu'il serait advenu des collectivités israélites réparties dans le Royaume, fortes à cette époque de plus de 300,000 âmes, s'il avait renoncé, dès les premières difficultés, à poursuivre son œuvre, s'il n'avait pas fait taire ses doutes, ses craintes, ses désespoirs, au bénéfice de son idéal et de sa foi, s'il n'avait appliqué avec tant de conviction et d'efficacité ce qui fut le grand principe de sa vie : " Il n'est pas nécessaire d'espérer pour entreprendre, ni de réussir pour persévérer ".

La carrière philanthropique de Samuel Lévy au Maroc, commence, on peut dire, au lendemain de la première Guerre Mondiale et se poursuivit toujours plus active, et sans solution de continuité jusqu'à ces derniers temps.

La population juive marocaine croissait d'année en année. A l'exception de quelques privilégiés dans certaines villes, le gros de la collectivité juive vivait parquée dans ce qu'il était convenu d'appeler le Mellah où la misère accompagnait la promiscuité.

Si l'instruction primaire était de plus en plus répandue grâce aux efforts incessants de l'Alliance, ces mêmes enfants qui bénéficiaient de cet enseignement devaient rejoindre à la sortie des cours leur taudis où la menace de plusieurs maladies pesait lourdement sur eux. Le paradoxe ne pouvait pas laisser insensible l'homme délicat et plein de cœur qui venait à peine d'abandonner l'enseignement pour se consacrer à ses propres affaires, mais qui, absorbé par sa tâche philanthropique, délaissait la plupart du temps ses propres affaires pour organiser des réunions, stimuler l'enthousiasme, faire des collectes et se déplaçer de ville en ville pour alerter ses coreligionnaires plus fortunés et les inciter à la création d'œuvres sociales susceptibles d'atténuer les plaies de la misère, de l'ignorance et de la promiscuité.

Dans le même dessein, il se déplaça à l'étranger en France et particulièrement aux Etats-Unis. Il fit entendre sa voix et ses appels aux organisations juives d'outre-mer et l'on peut dire que c'est en grande partie grâce aux harcèlements incessants, à l'envoi de nombreux rapports à ces mêmes organisations, pour les intéresser sur le sort déplorable de certains de nos coreligionnaires que l'American J.O.I.N.T. auquel nous devons tant, se fixa dans ce pays. Qu'il me soit permis en cette pénible circonstance de remercier cette organisation au nom du |udaïsme marocain tout entier, pour avoir toujours répondu favorablement à nos exigences financières.

( )n ne peut, à l'heure où notre pensée doit être entièrement consacrée à la prière et au recueillement, vous faire une lecture complète de la liste des œuvres que notre cher disparu inspira, anima ou élabora entièrement.

Il en est cependant qui doivent être mentionnées, non pas dans l'ordre chronologique de leur création mais pour en montrer leur diversité et pour prouver combien l'esprit de Samuel Lévy était ouvert à toutes les exigences sociales.

La Maternelle, l'Aide Scolaire, le Centre antituberculeux Israélite, Maghen David, l'École normale hébraïque, l'œuvre des Bourses Abraham Ribbi, la Fédération des Associations des anciens élèves de l'Alliance Israélite, L'O.R.T. et L'O.S.E. Que l'on me pardonne d'en avoir omis quelques-unes, la liste aurait été fastidieuse par sa longueur.

À travers ces œuvres, se dévoile l'homme qui ne fut pas seulement un philanthrope mais aussi un philosophe convaincu qui nous enseigna que pour vivre dignement il fallait vivre pour répandre le bien et soulager quand on le peut, ceux qui souffrent.

Son sillon fut surtout marqué par le désir de sauver l'enfance, la doter de moyens propres à s'intégrer dans la vie moderne, lui permettre de s'émanciper sans qu'elle perde pour autant l'amour des traditions et de la foi juive,

Que ceux qui ont pris aujourd'hui la relève et assurent la continuité de ses œuvres d'entraide en soient remerciés. Ils prouvent qu'ils ont compris l'enseignement du maître et qu'ils en sont les dignes successeurs.

Lui disparu, son œuvre persiste et son nom est prononcé par toutes les bouches avec ferveur et reconnaissance.

Dans tout le Maroc et par-delà les mers et les continents, partout où les Juifs marocains ont élu résidence, le souvenir de cet homme ne s'effacera jamais et resteni gravé dans toutes les mémoires.

Le capital moral qu'il a représenté et qui a enrichi notre patrimoine nous donne légitimement le droit d'être fiers d'avoir servi sous son emblème.

Une longue vie remplie de bien, interrompue par la mon mais se perpétuant dans la mémoire de ceux qui l'ont approché ce sont les seules paroles de consolation que j'adresse à sa famille et à ses proches.

Que soit béni l'homme qui honora l'Humanité et que son âme repose en paix dans l'Éternité, Amen.

Allocution prononcée par le Docteur Le'on Benzaquen Président de la Communauté Israélite de Casablanca à l'occasion des obsèques de Monsieur Samuel D. Levy

יהודי מרוקו במאה התשע־עשרה – מיכאל אביטבול

%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%a7%d7%95-222

ניסיונם של היהודים לזכות בחסות זרה התקבל בעין לא יפה גם באוכלוסייה המוסלמית. זה היה הרקע לתקריות קשות, אשר הטביעו את חותמן על יחסי היהודים והמוסלמים בשני העשורים האחרונים של התקופה הקדם־קולוניאלית – בדמנאת ב־1884, בקזבלנקה ובאוג'דה ב־1907 ובפאס ב־1912׳ השנה שבה השתלטה צרפת על מרוקו.

לאחר עלילת הדם בדמשק בשנת 1840 גברה התעניינותם של יהודי אירופה בגורלן של הקהילות היהודיות בארצות האסלאם. מאוחר יותר, בעת המלחמה בין ספרד למרוקו (1860-1859), משכה הקהילה במרוקו את תשומת לבם של יהודי בריטניה, כנראה בגלל שהייתם של יהודים רבים יוצאי מרוקו בבריטניה. בתוך כך אירעה בעיר סאפי, בשנת 1863, פרשה שהזכירה מבחינות רבות את עלילת הדם בדמשק. ארבעה יהודים נעצרו באשמת רצח גזבר הקונסוליה הספרדית; ביניהם היו משרתו האישי של הנרצח ושלושה ״סייענים״. שניים מהם הוצאו להורג בסאפי ובטנג׳יר, לתדהמתם של יהודי אירופה ואמריקה.

לבקשת הארגונים היהודיים באנגליה החליט משה מונטיפיורי, למרות גילו המופלג, להפליג למרוקו ולבקש מהסולטאן מחמד הרביעי להקל על נתיניו היהודים. הוא הגיע לטנג׳יר ב־11 בדצמבר 1863, מטנג׳יר יצא למוגאדור ומשם למראכש, והתקבל פעמיים בחצר הסולטאן. ב־5 בפברואר 1864 התפרסם דהיר (צו מלכותי) לטובת היהודים, אך הוא נשכח במהרה ולא שינה את היחס ליהודים במרוקו. אדרבה, בשל המשבר הכלכלי המחמיר והעוינות הגוברת של האוכלוסייה המקומית לאחר ביקורו של מונטיפיורי, נרשם שיא במספר הבקשות של יהודים לקבלת חסות קונסולרית.

על רקע אירועים אלה התכנסה ועידת מדריד ב־1880. אחת ממטרות הוועידה הייתה הסדרת שאלת החסות, שהיקפה העלה את חמתם של שלטונות מרוקו. הוועידה לא הביאה לסיום התופעה, אך בסעיף 15 של האמנה שנחתמה בסיום הוועידה, נקבע שכל נתין של מרוקו אשר התאזרח במדינה זרה ויחזור למרוקו, ייאלץ לבחור בין כפיפות מוחלטת לחוקי מרוקו לבין עזיבת המדינה. עיקרון זה, אשר קבע לראשונה את רעיון האזרחות המרוקאית, קשר את היהודים לצמיתות למדינה שבה נולדו.

ב־1912, כשכונן משטר החסות הצרפתי, היו רשומים יותר מ־5,000 תלמידים יהודים בבתי ספר של כי״ח. ליתר דיוק, 3,214 בנים ו־2,023 בנות פקדו כשלושים בתי ספר בכחמש־עשרה ערים, ובהן שלוש ערים מהאזור הספרדי – תיטואן, אלעראיש ואלקסר – וכן טנג׳יר, העיר שזכתה למעמד בין־לאומי.

נוסף על ההשפעה התרבותית הצרפתית ניכרה גם השפעה אנגלית – בית הספר האנגלי במוגאדור היה ממוסדות החינוך הנודעים – והשפעות שמקורן במרכז אירופה ובמזרחה. השפעות אלה הביאו לצמיחת תנועת השכלה צנועה, שהתמקדה בחידוש הספרות העברית. נושאה היה חוג מצומצם של משכילים, אשר עקב אחר ההתפתחות התרבותית והמדינית של יהודי אירופה ואמריקה. לגורמים אלה יש להוסיף את הופעתן של האגודות הציוניות הראשונות, תחילה בקהילות החוף, אשר כבר נחשפו לתמורות רבות, ולאחר מכן בערים בפנים הארץ: מוגאדור ותיטואן ב־1900, סאפי ב־1903, פאס ב־1908, מכנאס ומראכש ערב מלחמת העולם הראשונה.

משפחת קורקוס

מוצאה של המשפחה מהעיר קורקוס שבמחוז קסטיליה שבספרד, שראשוני אבותיה הידועים לנו הם מן המאה השלוש־עשרה. לאחר גירוש ספרד נפוצו בני המשפחה באיטליה, בבריטניה, בצרפת, בתוניסיה, במרוקו ואף בארץ ישראל. הראשונים מבני המשפחה שהגיעו למרוקו התיישבו בפאס. פרסומה של המשפחה בא בזכות מעמדם של בניה כ״סוחרי המלך״ בעיר מוגאדור, והשפעתה על הכלכלה המרוקאית ועל חיי היהודים בה הייתה ניכרת. דוד קורקוס(1975-1917)

נולד במוגאדור למשפחה שנמנתה עם ״סוחרי המלך״. הוא רכש חינוך מערבי בנוסף ללימודי היהדות, ומאוחר יותר גם השכלה כלכלית במכון לכלכלה בקזבלנקה. דוד קורקוס התיישב באגאדיר והקים חברה ליצוא חרובים, שקדים וצמר, וליבוא סוכר, תה ודגנים. מכירותיו הסיטונאיות סיפקו את צרכיו של כל אזור דרום מרוקו. קורקוס היה פעיל באיגודי מסחר ותיירות של אגאדיר, ויועץ כלכלי של המחוז. התעניינותו ביהדות מרוקו השתלבה במסעותיו העסקיים שאותם ניצל לביקור בקהילות יהודיות נידחות. בשנת 1959 עלה עם משפחתו לישראל והביא עמו כ־1,500 ספרים, כתבי יד עתיקים ונדירים וחליפת מכתבים בין סולטאני מרוקו ומשפחת קורקוס. דוד קורקוס, מחלוצי החוקרים של יהדות מרוקו שעלו ממנה, פרסם מאמרים ומונוגרפיות בנושאי יהדות ויהודי מרוקו.

 מלאח

כינויה של השכונה היהודית שהייתה בחלק מערי מרוקו. המלאח הראשון הוקם בפאס בשנת 1438, בפקודת הסולטאן אבו יוסף עבד אלחק, במטרה כפולה: לבודד את היהודים ולהשפילם, וגם לשמור על ביטחונם. הוא נבנה בסמוך לארמון, הוקף חומה ועל שעריו הוצבו שומרים. על מקור השם יש פרשנויות שונות, כגון שהוא נגזר משם האזור שבו יושבו היהודים, ״אלמלאח״ (המעיין המלוח): מן המונופול היהודי על המסחר במלח! או מתפקידם של היהודים כממליחי הראשים הערופים של הנידונים למוות. באזורי הברברים לא ידוע על קיום מלאח ליהודים, אם כי הם התגוררו לרוב בנפרד משכניהם. בתקופה הקולוניאלית החלו יהודים לעזוב את המלאח ולהתיישב ברבעים אחרים.

מרדכי אביסרור(1886-1834)

מלומד והרפתקן; נולד ביישוב אקה שבפאתי הסהרה. בילדותו יצא לבדו לארץ ישראל ושהה בירושלים כארבע שנים. בשנת 1857 שב לעיר הולדתו לאחר ששהה בדרכו בתוניסיה ובאלגייריה, ואף קיבל אזרחות צרפתית. באותה שנה יצא למסע לטימבוקטו, וכתב תיאור מפורט של מסעו. בטימבוקטו עסק במסחר עם מרוקו ואירופה. ב־1874 הגיע לפריס ביוזמת החברה הגיאוגרפית של צרפת, לאחר שקיבל מלגה מכי״ח והוכשר לסייע במחקרים גיאוגרפיים בסהרה. לאחר שחזר למרוקו כתב כמה מחקרים חשובים על החיים בסהרה. אביסרור התלווה אל שארל דה פוקו בשנת 1883, בסיור שערך בדרום מרוקו.

ועידת מדריד

במאי 1880 נתכנסה במדריד ועידה בהשתתפות מדינות אירופה וארצות הברית לדון בהיבטים השונים של הענקת החסות. הכינוס היה תוצאה של תביעת הסולטאן חסן הראשון(שלט בשנים 1894-1873) לצמצם את היקפה של החסות, על רקע העמקת חדירתן של המעצמות האירופיות לארצו והשימוש הנרחב שעשו בהענקתה. הוועידה החליטה להחמיר את תנאי קבלת החסות, אך קראה למלך מרוקו להקל על מצב היהודים.

פרוטקטורט

משטר שבו נטלה מעצמה אירופית תחת חסותה (protection) מדינה מסוימת, מבלי לבטל רשמית את ריבונותם של שליטיה הקודמים. לרוב הפכו השליטים המקומיים לעושי דברם של נציגי השלטון האירופי. הצרפתים הנהיגו משטר חסות גם בתוניסיה¡ נותנת החסות התחייבה לקדם את המדינה מבחינה חומרית, חברתית ותרבותית. לאחר מלחמת העולם הראשונה החליפה שיטת המנדט את משטר החסות.

הובר ליוטה (1934-1854)

הנציב העליון הראשון של צרפת במרוקו (1925-1912), ממעצביה של מרוקו המודרנית. בשנת 1873 החל ללמוד במכללה הצבאית היוקרתית סן סיר; שירת בהודו־סין (1894- 1897), במדגסקר (1902-1897) ובאלג׳יריה (1910-1906). במלחמת העולם הראשונה כיהן כמה חודשים(דצמבר 1916- מאי 1917) כשר המלחמה. חבר האקדמיה הצרפתית משנת 1912. הועלה לדרגת מרשל בשנת 1921. בשירותו בצבא ובארצות השונות צבר ניסיון צבאי ומינהלי רב. המרשל ליוטה עיצב את דרכה של צרפת במרוקו ואת יחסה אל יהודי מרוקו.

סיפור תרבות-יהודי תוניסיה-ירון צור

סיפור תרבות-ירון צור

הפליטים המוסלמים שגורשו מספרד הנוצרית נבדלו מן היהודים בפן אחד: רבים מקרב האנוסים היהודים בפורטוגל התיישבו במערב אירופה ובדרומה, שלא כמו המוסלמים. כתוצאה מכך התפתח אצל יהודי צפון אפריקה רובד נוסף של הגירה ושל תרבות שלא הייתה לו מקבילה אצל המוסלמים: הרובד האיטלקי. כזכור, פגשנו אצל ניסים סרוסי בהשפעה איטלקית בולטת. מקורה של ההשפעה האיטלקית על יהודי תוניסיה בהגירת האנוסים לעיר הנמל ליוורנו, מרכזם המסחרי של הדוכסים לבית מדיצ׳י, אדוני אזור טוסקנה שבאיטליה. מעיר זו, ששמה בערבית הוא אלגורן, יצאו ברבות הימים בני משפחות יהודיות פורטוגזיות למצוא את מזלם בערי נמל אחרות לאורך חופי הים התיכון, ובין היתר הגיעו לתוניס. הם הביאו עמם מיסודות התרבות של דרום אירופה, כלומר שפות שלא מן המשפחה השמית אלא הלטינית (פורטוגזית, איטלקית ואחר כך גם צרפתית), ידע שונה בהליכות המסחר והכלכלה, דפוסים אחרים של בנייה, ריהוט וביגוד, וכיוצא באלה. ברבות הימים הקימו לעצמם המהגרים היהודים מאיטליה קהילה נפרדת, שנקראה על שם עיר מוצאם הטוסקנית גראנה (אנשי ליוורנו). ואילו קהילת הרוב של התושבים היהודים הוותיקים נקראה תוואנסה (אנשי תוניס).

באחד משלבי התלבטותו של אלכסנדר מרדכי בנילוש, גיבורו של אלבר ממי, בשאלת זהותו, הוא מעלה גם את האפשרות שאין הוא אלא מצאצאי האנוסים הללו, שהגיעו לאיטליה והתיישבו אחר כך בתוניס. ממי בחר לגיבורו אב קדמון מפואר במיוחד ממוצא זה: "פעם… מצאתי את עצמי צאצא לצייר איטלקי מתקופת הרנסאנס. גזרתי את הערך [על שמו] מתוך ׳לארוס׳ [אנציקלופדיה צרפתית ידועה] והראיתי לידידי את ציוריו של אחד מאבות אבותי״. אלא שממי הסופר לא יכול היה להשתבח באמת במוצא איטלקי. אביו של ממי, למיטב ידיעתנו, נמנה עם התוואנסה ולא עם הגראנה.

אם אצל היהודים הופיעו מהגרים מאיטליה, שלא היו כמותם אצל המוסלמים, כך הופיעה אצל המוסלמים קבוצה חדשה שלא הייתה לה מקבילה אצל היהודים: התורכים. אלה היו אנשי צבא ומנהל של אימפריה מוסלמית חדשה, האימפריה העות׳מאנית, שצברה כוח ועצמה החל במאה ה־15 והשתלטה במהלך המאה ה־16 על רובה של צפון אפריקה. התורכים העות׳מאנים נלחמו בנוצרים, בעיקר בים, באמצעות שודדי הים הקורסארים שפעלו בשירות המדינה, וכוננו בלוב, בתוניסיה ובאלג׳יריה ממשלים הכפופים ל״שער העליון" באסתנבול. התורכים נבדלו מתושבי צפון אפריקה הן במוצאם – הם לא היו ברברים ואף לא ערבים – הן בלשונם, שלא הייתה שמית. בתוניסיה הצליחה השושלת התורכית להיפרד משלטונו הישיר של הסולטאן התורכי ולכונן בה מעין ממלכה עצמאית. ואולם השליט, הביי של תוניס, המשיך לגייס חיילים ואנשי ממשל במרכז האימפריה העות׳מאנית. רבים משועי הארץ היו אפוא תורכים. שכבה תורכית לא הייתה בקרב היהודים, אך ראשי הקהילות היהודיות, ובמיוחד אלה של התוואנסה, היו משולבים עמוקות בממשל המקומי וספגו גם הם ממורשת הרובד החדש הזה, שהטביע את חותמו על הארץ במשך קרוב לארבע מאות שנה.

הרובד התרבותי האחרון שהטביע חותם עמוק על תוניסיה הוא נוצרי־ אירופי מודרני. אחרי למעלה מאלף שנים שבהן הייתה יד האסלאם על העליונה, נטתה הכף במאות ה־19 וה־20 לטובת המעצמות האירופיות, והן השתלטו בהדרגה על צפון אפריקה. זה היה חלק מתהליך כלל־עולמי המכונה קולוניאליזם, שמשמעותו הייתה השתלטות של מעצמות מערביות

על שטחים ואוכלוסיות באסיה ובאפריקה. למעשה נאבקו על השלטון בתוניסיה שתי מעצמות, איטליה וצרפת. איטליה הייתה קרובה יותר, וממנה יצאו מהגרים רבים שהתיישבו בתוניסיה במאה ה־19. הם קדמו לצרפתים בהכנסת סממנים של תרבות אירופית לארץ מוסלמית זו. באותה תקופה הפכו עשירי הגראנה למעין עילית של המושבה האיטלקית שהלכה והתפתחה בתוניסיה. ואולם, בהשוואה למעצמות הקולוניאליות הראשיות, בריטניה וצרפת, הייתה איטליה חלשה, ותוניסיה נפלה בסופו של דבר לידיה של צרפת. היא כבשה את תוניסיה בשנת 1881 ושלטה בה עד לשנת 1956. דרך אגב, משנת 1830 שלטה צרפת באלגייריה הסמוכה, והיא קיבלה לידיה גם את מרוקו בשנת 1912. איטליה, לעומת זאת, זכתה בלוב הסמוכה בשנת 1911.

התקופה הקולוניאלית וההשפעות התרבותיות שהביאה עמה עומדות ברקעו של שתי הדמויות שבהן פתחנו ספר זה: הזמר ניסים סרוסי והסופר אלבר ממי.

התקופה הקולוניאלית הייתה תקופה של משבר עמוק בהיסטוריה של תוניסיה בכלל ושל יהודי הארץ בפרט. ההוכחה לעומקו המיוחד של המשבר אצל היהודים היא שעם סיומה של תקופת השלטון הצרפתי בארץ, בעוד תוניסיה זוכה בעצמאותה, נטשו אותה היהודים ולא נשארו בה אלא מתי מעט. רבים היגרו למדינת ישראל, אחרים לצרפת, ומעטים יותר היגרו לאיטליה.

ארצות היעד להגירת היהודים מלמדות, שהיה קשר בין הרבדים התרבותיים של הארץ ויהודיה ובין כיווני ההגירה. מדוע יצאו יהודים רבים לצרפת ולא לארץ אחרת? מן הסתם נבע הדבר מהשפעתו התרבותית העמוקה של השלטון הקולוניאלי הצרפתי. מטבע הדברים שההיכרות עם הלשון הצרפתית ועם התרבות הצרפתית הקלה על ההגירה לארץ זו. אשר לאיטליה, גם פה סייעו מן הסתם הקשרים ההיסטוריים עם ארץ זו.

שתי שאלות, מכל מקום, אינן מוצאות הסבר בתמונת הרבדים התרבותיים שציירנו למעלה. השאלה האחת היא: מדוע לא נשארו יהודים רבים בארץ ולא נטלו חלק בהתפתחותה בתקופת העצמאות, למרות הרובד התרבותי הערבי העמוק כל כך של תוניסיה ושל יהודיה? ושאלה שנייה: מדוע יצאו יהודים רבים מתוניסיה לישראל, הרי בסקירתנו למעלה לא נזכר כלל רובד תרבותי יהודי מיוחד?

לא עסקנו עד כה ברובד התרבותי היהודי המיוחד, משום שדנו ברובדי התרבות הכלליים של תוניסיה. הרובד הערבי היה משותף לכל תושבי הארץ, הרובד הצרפתי לחלק ניכר מן התושבים, מוסלמים כיהודים, וכן למתיישבים האירופים. הרובד היהודי היה מיוחד ליהודים בלבד. ואולם ברור שלא נוכל להביו את מהות המפגש התרבותי בין היהודים לסביבתם בלי להתייחס אליו ולמקומו בסביבה התוניסאית.

Le château de Cambous et l’aliyah des jeunes Par Christian Pioch

Le Chateau de Cambous

Le tout, château et domaine attenant de 302 à 328 hectares, était ainsi cédé en cette année 1959, avec ses installations, selon le descriptif que nous avons évoqué plus haut, moyennant la somme de 79 000 000 de francs, laquelle fut payée comptant à la société vendeuse par ledit Delort, par utilisation des deniers du comité acquéreur (soit 790 000 nouveaux francs de 1960). Mais, à la rubrique origine de propriété, Mme Klotz, assistée de son époux, précisait néanmoins que le prix d’acquisition de 1950, soit 10 000 000 de francs de l’époque, n’était toujours pas payé aux époux Nembriny-Aligro, indiquant page 10 de l’acte «

que ce prix est toujours dû, mais qu’il sera payé au moyen des fonds provenant des présentes et que l’inscription d’office sera [de ce fait] entièrement etdéfinitivement radiée ».

Le but de l’opération est alors d’accueillir en France des colonies de vacances pour enfants de salariés travaillant en Algérie, ce que l’indépendance algérienne viendra bouleverser en 1962. Ainsi, à l’occasion des accords d’Evian, la propriété de plusieurs dizaines d’installations acquises en France par les caisses d’allocations familiales ou desécurité sociale de l’Algérie française fut transférée à la jeune république algérienne.Mais l’Etat algérien se désintéressa de ces propriétés, ne sachant trop quoi en faire, se contentant bien souvent de les faire gardienner, et des associations de rapatriés tenteront par la suite de s’approprier les lieux, quasiment laissés à l’abandon pendant plus de deux decennies

C’est ainsi qu’en 1988, bien après les événements de 1962, l’on verra les militants de l’U.S.D.I.F.R.A. (Union syndicale de défense des intérêts des Français repliés d’Algérie), alors menés par Eugène Ibañez, un pied-noir domicilié à Tourves (Var), s’emparer par laforce du château et de ses dépendances, et ester en justice afin que l’Algérie soit officiellement dépossédée du château au profit des seules organisations representatives des Français d’Algérie. En 1998-1999, un premier jugement donnait néanmoins raison àl’Etat algérien, y compris en appel, sans pour autant que les squatters déguerpissent…Ceux-ci, encore présents sur le site à la fin 2009, envisageaient en 2008 de réaliser sur les lieux un musée de l’histoire et de la culture pied-noir , y organisant de temps à autre diverses festivités ou manifestations, louant même en liquide les bâtiments du domaine à divers particuliers, jusqu’à une trentaine de personnes .

Le site, tel que nous l’avons visité rapidement en septembre 2009, est cependant extrêmement dégradé et sans véritable entretien, faute de véritable solution aux  problèmes juridiques et financiers rencontrés. Le château est toujours occupé par les  pieds-noirs, les vitres parfois brisées, et son statut alimente toujours les polémiques, avec tout autour des terrains désormais en friche. Ainsi verra-t-on apposé sur la façade de l’ancienne chapelle de Julhans une inscription, en lettres de fer forgé : – Notre-Dame des  Pieds-Noir

Mais c’est néanmoins vers le seul consulat d’Algérie de Marseille, qui payait jusque-là les taxes foncières, que les autorités se retournaient en décembre 2008, quand un effondrement de la toiture de la chapelle amena la municipalité à prendre un arrêté de  péril imminent, puisque le site restait officiellement la propriété de la C..N.A.S.A.T. algérienne

( Caisse Nationale des Assurances Sociales des Accidents du Travail et des  Maladies professionnelles)  non de la C.T.P.N. Collectivité territoriale pieds-noirs qui occupait illégalement les lieux…

L’imbroglio juridique était donc total à la fin 2009, plus de dix ans après le jugement de1'ère instance maintenant l’Etat algérien comme seul propriétaire du château de Julhans…A la même époque (1959), les structures sionistes se défont également du château desRhuets, à Vouzon (Loir-et-Cher), un domaine de Sologne, à une trentaine de kilomètresau sud d’Orléans, qui avait été acquis dès le 17 juillet 1944 et qui avait perdu dès1950-1952 sa vocation de Maisons d’enfants en partance pour Israël, devenant en 1952un centre de post-cure sanatoriale puis, en 1954, un centre de reclassement professionnel.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
ספטמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר