יהודי מרוקו -תקופת מוחמד ה-5
לאחר אי־אלו תהפוכות חזר הווטאסי מוחמד אל־שייך (1472- 1505) ונטל את רסן השלטון לידו, וזאת הפעם הקים שושלת של ממש, 
ולאורך־ימים־ושנים, הגם שלא כל הארץ כולה קיבלה עליה את עולה. בימי מלכותו נפל דבר בעל משמעות כבירה בתולדות היהודים: גירושם מספרד ב־1492. מוחמד אל־שייך פתח את דלתות ממלכתו לרווחה למגורשים, אלה הגולים החדשים. הללו התרכזו תחילה בפאס אך עד־מהרה התפשטו בכל הערים הגדולות, ובכל מקום נטלו לידיהם את הנהגתן הרוחנית והגשמית של קהילות היהודים, שאכן זכו אז לתחייה של ממש. עם זאת, מוגבלת היתה משמעותו של חידוש־עלומים זה שהרי התרחש בכלי סגור. הפורענות של 1492 בודדה לאורך־ימים את מארוקו, כמו גם את יהודיה. או־אז נפתחה תקופה ארוכה של שקיעה, שהרחיקה את יהודי מארוקו מזרמי המחשבה הכלליים שהפרו את אירופה, ובתוך כך נעתק מרכז־הכובד של הסחר הבינלאומי סופית מחופי הים התיכון אל חופי האוקיינוס האטלנטי.
החדשים שמקרוב באו העמידו את כשרונותיהם הכלכליים והדיפלומטיים לשירותם של מלכי השושלת החדשה של הסעדיים. אותם סעדיים, שעלו לשלטון כדי לנהל את מלחמת־הקודש נגד הספרדים והפורטוגזים שקנו להם אחיזה בתחנות־הסחר על חופי מארוקו, שאפו עם זאת לפתח את יחסיה המסחריים של מארוקו עם אירופה, ובפרט עם הולנד דווקא. בכך היו המתווכים העיקריים סוחרים יהודים. שהמפורסמים שבהם השתייכו למשפחת פלאץ מראקש, שב־1557 היתה לבירת הממלכה תחת שלטון הסעדיים, היתה העיר המארוקאית השנייה, אחרי פאס, שקם בה מלאח.
ב־1578 התחולל עוד מאורע בעל חשיבות מכרעת בתולדות מארוקו ויהודיה, קרוב למאה שנה אחרי גירוש ספרד משנת 1492 : הקרב המכונה ״קרב שלושת המלכים״. נצחונו של הסולטן מאולאי עבד אל־מאלך על דון סבסטיאן, מלך פורטוגל, הקיץ את הקץ על משאת־נפשו המופרכת של מלך פורטוגל, שחלם לכבוש את מארוקו ולכוף עליה את הנצרות כמו גם להגיר לפי חרב כל אותם יהודים שיסרבו להיטבל לנצרות. מתוך הכרת־טובה קבעו היהודים יום אחד של הודיה בשנה, הוא ״פורים של הנוצרים״, כדי לציין את נצחונו זה של האיסלאם על הנצרות. המוסלמים דווקא המתינו חמש־מאות שנה, עד לבואו של המנהיג הלאומני עלאל אל־פסי, כדי לציין אותו חגיגית בשם ״קרב אואד אל־מח׳אזין״.
אולם לא ארכו הימים ואחרי הנצחון המזהיר הזה התהפכה הקערה על פיה. הפורטוגלים והספרדים אמנם הובסו, ובתוך כך נבלמה גם התפשטותם של העותומנים – ודבר זה תרם להגברת בידודם של מארוקו ויהודיה – זאת הפעם, מן המזרח התורכי־הערבי. או־אז באה על הארץ תקופה של התנוונות שעתידה היתה להימשך עד לעליית השושלת העלאווית. עם זאת לא פסקו השליטים הסעדיים האחרונים מלהזדקק לשירותם של דיפלומטים וסוחרים יהודים.
מן המרניים עד הסעדיים, לרבות בני־וטאס, מסתמן והולך בהדרגה קלסתר־פניהן של הקהילות היהודיות: היהודים מעורים היטב בסביבתם, וחייהם טובים לא יותר ולא פחות מחיי שאר המארוקאים. מיעוט מתוכם, הדיפלומטימ־הסוחרים, המציאו את התפקיד הכלכלי שאותו הוסיפו למלא בימי שושלת העלאווים תפקידם של מתווכים שאי־אפשר בלעדיהם וגורמים הכרחיים במחזור הנכסים והכסף בחברה מפוררת המנותקת מן העולם החיצון. ניטל אפוא על היהודים להבטיח אותו מזער של חילופי־סחורות שהוא הכרח שאי־אפשר בלעדיו בחברות מן הטיפוס הפיאודלי.
במאות הט״ו והט״ז, בין מבצרי הפוטוגלים והספרדים מכאן ובין המח׳זן מכאן, תפסו הסוחרים־הדיפלומטים היהודים את מקומם כאנשי־ביניים. המפורסם שבהם, שמואל פלאץ׳, הוא שנשא־ונתן ב־1610 על חוזה ראשון של שלום וסחר בין מארוקו לבין ארץ נוצרית כלשהי(היתה זו הולנד דווקא), ולמעשה שימש כמעט שר־החוץ. יהודים אחרים תפסו להם מונופול על סחר־החוץ עם צרפת, אנגליה והולנד בימי מאולאי אסמאעיל, בךזמנו של לואי הי״ד, אנשים ממשפחות מימרן, בךעטר וטולידאנו, ואגב כך מילאו מאחורי הקלעים תפקיד של יועצים במדיניות־החוץ.
יהודי מרוקו בישראל ובעולם-רוברט אסרף
את מיעוט הצלחתו של הלפרן בשליחותו ניתן להעריך באמצעות העובדה, שימים אחדים בלבד אחרי עזיבתו את קזבלאנקה, הנציגות אסרה על הכנסה למרוקו ועל הפצה של העיתון העברי של הארגון הציוני העולמי, ״העולם״, עקב אופיו הפוליטי, העלול לגרום לבעיות. הלפרן הגיב בחריפות, בכך שהעביר לקה ד׳אורסיי את ה״דוח על השאלה הציונית במרוקו״, שבו הכחיש, נקודה אחר נקודה, את כל ההאשמות-לכאורה מצד הנציגות הכללית. ליוטיי, שמשרד החוץ פנה אליו לקבלת תגובה, אישר במכתב מ-19 באוגוסט 1924 את התנגדותו החריפה למתן מעמד חוקי לפעילות הציונית:
"האינטרס של צרפת הוא, להפחית ככל האפשר את ההשפעות החיצוניות של הקהילות היהודיות בתחום הפרוטקטוראט, אשר כיוונן נסתר מפני הציונים הצרפתים, שאינם מסוגלים לפעול ביעילות כדי לנטרל את פעילותם של הציונים האנגלו-סכסים, הגרמנים והרוסים. קבוצות אלו, המקבלות הנחיות מבחוץ, עלולות לעורר בקרב החוגים המוסלמים תנועות-נגד, אשר הקהילות היהודיות עלולות להיות הראשונות להינזק בגללן. יש לציין שהסולטן, המאחזן וכל המעמד העליון של האוכלוסייה המוסלמית, אשר על דבקותם בנו נשענת המדיניות שלנו בכללה, רואים בעין עוינת למדי את הפעילות הציונית.
מצוי כאן מרכיב פוליטי וממשלתי ייחודי, שיש להתחשב בו מאוד. אני נמצא בעמדה טובה יותר מכל אחד אחר, כדי לשפוט את המצב הפוליטי המיוחד של מרוקו, והשיקולים הפוליטיים מנוגדים להקמה של קבוצות ציוניות. מ׳ הלפרן יואיל אולי להכיר בכך, שהרזידאנס ניחנה ביכולת טובה יותר ממנו, כדי לשפוט את המצב, וכדאי שיחסוך מאיתנו את ההאשמות בעוינות שיטתית כלפי הציונות, שהוא כנראה רוצה להטיח בנו. הפרוטקטוראט מחזיק בעיקרון לסרב לכל התאגדות בעלת אופי פוליטי, ולא מצא לנכון לסטות מן הכלל הזה לטובת הארגונים הציוניים. מניעת ההרשאה אינה תלויה במהות הציונית של האגודות הללו, ואני שב ומדגיש זאת, אבל אינני יכול שלא להביא בחשבון את ההשלכות הצפויות ולהתעלם מן הצרות המאיימות לעוט על הפרוטקטוראט.״
האחראי החדש של האגף המרוקני בבפדרציה הציונית הצרפתית, יונתן תורץ, יהודי פולני שהתיישב בקזבלאנקה כנציג של חברה בריטית, המתין עד חלוף הסערה וכתב ללונדון:
"במצב שבו נמצא הארגון הציוני במרוקו כיום, הוועד הזמני של פצ"צ, האגף המרוקני, סבור שדווקא בגלל האינטרס של התנועה, וכדי להקל על ההשתדלות לקראת הכרה רשמית בה, יש לדחות למועד מאוחר יותר כל פעילות ציונית.״
המצב השתנה מכל-וכל עם עזיבתו של ליוטיי את מרוקו בסתיו 1925, והחלפתו בתיאודור סטיג, בעל תואר בפילוסופיה, ומקורב למפלגה הרדיקלית שאהדה מאוד את הציונות. – 1950 – 1868 Theodore Steeg נציג בבית הנבחרים הצרפתי, סנאטור של צרפת, חבר בממשלות אחדות בתפקידים שונים, ובין היתר גם מושל אלג׳יריה 1921 עד 1925, שאז החליף את ליוטיי במרוקו.- למן מינויו של תיאודור סטיג, המושל הכללי-לשעבר באלג׳יריה, קיבל הלה פניות מן החוגים הציוניים, והגיב במידה של אהדה. הוא השיב על מברק הברכה שקיבל מיונתן תורץ במסר חם למדי:
"אתה יכול להיות סמוך ובטוח שבמרוקו, כפי שהיה קודם לכן באלג׳יריה, אקפיד מאוד להביא לכך שכל האמונות תכובדנה ללא-עוררין, וכי ביחס לציונים, אמשיך לתמוך באורח איתן בעקרונות המנחים של המדיניות שצרפת נוהגת על פיהם, כחברה בחבר הלאומים.״
אולם תיאודור סטיג בכל זאת הפגין זהירות רבה ביותר. ב-7 ביוני 1926, יעץ לנחום סוקולוב לנהוג בזהירות ובסבלנות, וציין את העובדה שהסולטן עוין את הציונות:
"הסולטן מסרב לכל תעמולה שעלולה להביא, בסופו של דבר, להפחתת מספר נתיני היהודים. כדאי להניח לקהילות היהודיות במרוקו, לפעול בשלווה, להתקדם ללא מניעים נסתרים, וזאת כדי שלא לחשוף את כלל העם המרוקני לתעמולה, אשר אף כי היא מצוינת בעיקרון, עלולה להתקבל בחוסר-הבנה על ידי אחדים ולגרום שוב להתעוררות של קנאות, שהיהודים סבלו בגינה זמן רב. שיבת הקנאות לא תוכל שלא להזיק לאינטרסים של אלו שעליהם אתה מגן. אני סמוך ובטוח שהציונים במרוקו יידעו, תוך כדי כך שיפעלו למען הגשמת חלומם היקר ביותר, לשתף פעולה למען השגשוג והגדולה של ארץ• זו."
בפועל, תיאודור סטיג, על אף שלא הפך את התנועה הציונית לחוקית באופן רשמי, גילה סובלנות כלפיה, ונקט גישה של פשרה, שנחום סוקולוב, בתשובתו לסטיג, שמח בה:
"הוד מעלתו הואיל בטובו להביע את הדעה, שהיהודים המתגוררים בתחומי הפרוטקטוראט חופשיים להיות, באופן פרטני, חברים בפדרציה הציונית הצרפתית, ובתור שכאלה, הרזידאנס אינה רואה כל מניעה לכך שיאספו את ״השקל", וכן, שהיהודים שרוצים לעזוב את מרוקו, כדי להשתתף באופן אישי בהקמת בית לאומי יהודי בפלסטינה, לא ייתקלו במכשולים בדרכם.״
הפשרה הזאת הכריחה את התנועה הציונית המרוקנית לשמור על פרופיל נמוך. היות שהתחייבה ״שלא להפחית את מספר נתיניו של הוד מלכותו״, לא יכלה לפעול למען העלייה לארץ, המחויבות הציונית הראשונה במעלה.
החתירה להשתחררות האשה היהודייה במראכש תמורות בין השנים 1939-1901 – אלישבע שטרית
א. מאפייני הקיום של האשה בחברה המסורתית
אשה לובשת את השמלה הגדולה
עד לראשית המאה העשרים שמרה הקהילה היהודית של מראכש על צביון מסורתי ושמרני בכל תחומי החיים, ובכלל זה באורח חייה של האשה. בהשפעת החברה המוסלמית, שבקרבה חיו היהודים במשך מאות שנים, נקבע מקומה של האשה בשכבה הנמוכה של החברה ביחד עם הילדים והמשרתים.
- 1. היחס אל הילדה גמשפהה
מיום הלידה ניכר היחס המפלה של המשפחה ושל החברה כלפי הבת. לידת בן התקבלה תמיד בשמחה ואילו לידת בת נתפסה כמעמסה ואפילו כאסון, במיוחד אם המשפחה הייתה מרובת בנות. הדאגה העיקרית של ההורים ביחס לבת הייתה למצוא לה חתן ולהשיאה מוקדם ככל האפשר. אכן, נישואי הבוסר אפיינו את כל בנות הקהילה ללא הבדל של מעמד כלכלי או חברתי.
התופעה של נישואי בוסר הייתה נפוצה ומושרשת במסורת המקומית עד כדי כך, שאם ההורים לא הצליחו להשיא את בתם כשהגיעה לפרקה, בגיל שתים־עשרה או שלוש־עשרה שנים, היא עלולה הייתה להישאר ברווקותה או להינשא לאדם זקן. מצבן של הילדות היתומות היה חמור אף יותר, כי אותן נהגו לקדש בהיותן בנות שבע או שמונה לגברים מבוגרים מאוד או לבעלי מום. הסיבה לכך הייתה שבמקרה כזה משפחת הכלה פטורה מההוצאות הכספיות הנדרשות לחתונה ולנדוניה.6
הערת המחברת : היו אבות אשר נהגו לרשום את תאריכי הלידה של ילדיהם בפנקס משפחתי או בתוך סידור התפילה. ליד שם הבן הם הוסיפו ברכה מיוחדת לאריכות ימים, לבריאות טובה וו' ואילו ליד שם הבת הם ציינו את תאריך הלידה ותו לא. על פי פנקס משפחתי של יעקב דהן מסוף המאה התשע־עשרה. כמו כן, את ילדותו של הבן ליוו טקסים חגיגיים (בנוסף לברית המילה ולבר המצווה) שנועדו לשמור עליו מפני מזיקים. הטקסים השונים הבליטו את מרכזיותו של הבן במשפחה ובה בעת את חשיבותה המשנית של הבת. על טקסים אלה ראה, רפאל בן שמחון,יהדות מרוקו, הווי ומסורת, אורות המגרב תשנ״ד, עמי 79-55,53-31, 128-119, 151-149.
במשפחות עניות נהגו להוציא את הילדה כבר בגיל שבע או שמונה מן הבית כדי לעזור בפרנסת המשפחה. על פי רוב עבדה הילדה כמשרתת בבתי עשירים או כשוליה אצל ״המעלמה״.- ה״מעלמה״ ( = המומחית) הייתה תופרת מבנות המעמד הבינוני של הקהילה, שריכזה בביתה קבוצת בנות ולימדה אותן את מקצועות התפירה.
- הבן, לעומת זאת, הוצא לעבוד רק לאחר שמלאו לו שתים־עשרה או שלוש־ עשרה שנים, לאחר שלמד מספר שנים בצלא [ = חדר] – פירוש המילה ״צלא״ בערבית יהודית הוא תפילה. גם בית כנסת נקרא בערבית יהודית ״צלא״. על פי רוב התקיים לימוד הבנים בבית הכנסת, לכן החדר במרוקו כונה גם הוא ״צלא״.
ככלל נועד הלימוד אך ורק לבנים. במראכש התקיימו עשרות ״צלאואת״ [ = חדרים] פרטיים, תלמודי תורה ציבוריים וישיבות לרוב. מספר לא מבוטל ממוסדות חינוך אלו מומנו בידי הקופה הציבורית של הקהילה. למען הבנות לא היה קיים שום מוסד ללימוד לא פרטי ולא ציבורי. כאן נהגו כמו במקומות אחרים, על פי ההלכה של רבי אליעזר שפסק ״כל המלמד את בתו תורה — כאילו מלמדה תפלות״(משנה סוטה ג,ד). בכך נחסמה בפני הנערה האפשרות ללמוד ולגלות את יכולותיה האינטלקטואליות.
התפיסה של ״כל כבודה בת מלך פנימה״ נשמרה בקפידה בחברה השמרנית של מראכש. מהיום שהגיעה הנערה לפרקה נאסר עליה לצאת מהבית וכל חריגה מנורמה זו נחשבה לפריצות העלולה לחבל בשידוך. יתר על כן, לנוכח תופעת נישואי הבוסר, מיום שהתארסה אפילו אם בת שבע או עשר שנים, כבר לא נחשבה ילדה ועל אף גילה הצעיר נאסר עליה לצאת מפתח הבית. גם נשים נשואות לא נהגו לצאת מביתן ואם נאלצו לצאת (לטבילה במקווה או לביקור אצל קרובי משפחה) מעולם לא עשו זאת בגפן.
ארכיון כל ישראל חברים (להלן: ארכי״ח) תיק: France xiv F 25 Maroc, קוריאט לנשיא כי״ח (להלן לנשיא) 13 באוגוסט 1902. בכל המסמכים לא מצוין שמה הפרטי של הכותבת, אלא רק שם משפחתה.
Brit-La vie Juive a Mogador
Artisanat
Quant à la petite industrie, on y trouvait des fabricants de plateaux en cuivre bien ciselés au poinçon, de lanternes appelées magiques, même si celles-là ne l'étaient pas. Depuis les lanternes simples constituées par quatre vitres formant un cube abritant une bougie contre le vent, jusqu'à la grande lanterne aux vitres multicolores en forme de château fort, qui embellissaient les fêtes nocturnes. Les ferblantiers étaient à la fois vitriers et fabricants d'ustensiles ménagers, comme les cafetières, les théières, les bougeoirs, les boîtes bien décorées pour le sucre et le thé pour les réceptions. Ils fabriquaient aussi différents objets décoratifs à la mode du temps.
Il y avait aussi des petites menuiseries ainsi que des petits ateliers où l'on fabriquait des babouches pour femmes juives et arabes, dont le dessus était brodé de fil d'or, d'argent ou de soie. Les brodeurs (ou brodeuses) faisaient egalement de la broderie sur velours ou sur soie pour parer les costumes, les rideaux les panneaux commémoratifs des synagogues
La rue latérale, qui allait de la Médina à la Hdada, continuait vers les quartiers parallèles à la Hdada.
Il y avait dans le premier tronçon les artisans travaillant la marqueterie, principalement des tables basses, rondes ou octogonales, incrustées de bois rares, de nacre, d'ivoire, de métal. Il y avait là aussi d'autres tables sur pieds qui imitaient la forme de l'arcade de la "Chaouia" dont nous avons parlé plus haut.
Des tourneurs façonnaient sur leur tour, différentes pièces nécessaires dans la menuiserie pour la fabrication de boîtes de toutes formes et de toutes grandeurs, de coffrets à fonds secrets pour les bijoux, d'écrins et de tabatières et de petits bureaux fantaisie pour les salons arabes. Dans le deuxième tronçon de la rue et dans les deux rues latérales s'étendait la bijouterie. Il faut comprendre par bijouterie plusieurs catégories : il y avait les bijoutiers artistes qui travaillaient l'or et l'argent et les ciselaient très finement, parmi eux figuraient en bonne place les bijoutiers juifs. Il y avait aussi des indigènes qui fondaient de grosses pièces, bracelets anneaux et boucles d'oreilles grossièrement fabriquées. Ils façonnaient aussi des boucles de ceintures, des poignards recourbés ou Kmaia avec leurs étuis ciselés. Ce poignard porté en ville comme ornement plutôt que comme arme, était plus ou moins artistique selon la richesse de celui qui l'avait commandé.
הספריה הפרטית של אלי פילו – מבחן החלב – עוזיאל חזן
מבחן החלב – עוזיאל חזן 
ספרית פועלים- הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר
תל אביב – תשנ"ז – 1996
עוזיאל חזן (נולד בשנת 1945) הוא סופר ישראלי.
חזן נולד בשנת במרוקו בשם "עזיז חזן". הוא עלה לישראל עם משפחתו בשנת 1955. חזן הוא בוגר האוניברסיטה העברית, זוכה פרס ספרותי לשנת היובל לעליית הנוער וחתן פרס היצירה על-שם ראש הממשלה לוי אשכול לשנת תשנ"ח.
חזן הוא עורך דין במקצועו.
- נביחות אל ירח כבוי (לדורי, תשל"ו)
- ארמנד : נובילה מרוקאית (ספרית פועלים, תשמ"א 1981)
- אל שלגי האטלס (ספרית פועלים, תשמ"ז 1987)
- חותם ברבריה (הוצאת ביתן, תשנ"ב 1991)
- מבחן החלב (ספרית פועלים, תשנ"ז 1996)
- כקליפת אגוז : מחזה בשלוש מערכות (מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, תשנ"ח)
- זה לא אותו הבית (ביתן, תשס"ג 2003)
- בוא אלי לאימילשיל (ספרית פועלים, תשס"ו 2006)
- ילדי הנמל – (הוצאת הקיבוץ המאוחד- 2012)
- סיפר וקמע – (הוצאת קורן-מגיד- 2014)
מבחן החלב הוא מבחנה המצמרר של נערה שיופיה משתק ומראיה מטיל פחד, רגליה מרחפות, שדיה שופעים ודמיונה תועה, הנקרעת בין כבלי משפחה, מסורות עתיקות, ומוסרות מוסר, לבין גירויים משכרים ופולחנים מיניים. זהו מבחנו של שבט הררי שאורחותיו נוקשות, לבו פתוח ואמונתו מושרשת בחוקי טבע אליליים. זהו מבחנה של וילה מסתורית לחוף הים, בית פגישות שאליו נתקבצו קציני צבא, נערות תועות, אנשים תמהוניים, פליטים הנסים על נפשם, ואיש מסתורין קדוש.
מבחנה של קהילה שלמה בעיר הלבנה ־ קזבלנקה, הכורעת תחת נטל משטר נוגש של שלטון ״וישי״ לעיניהם הפקוחות של סוכני גרמניה הנאצית. מבחנה של עיר החובקת בליל של גזעים הנתונים בעוני מרוד נוכח נשפי־פאר והילולות בארמונות קולוניאליים.
זהו מבחנה של תרבות מסורתית שבחומותיה מתגלעים בקיעים, שבעדם חודרים משב רוחה של פריז, ומקסמיה של אמריקה.
הספריה הפרטית של אלי פילו-חותם ברבריה -עוזיאל חזן
חותם ברבריה – עוזיאל חזן
ביתן- הוצאה לאור
תל אביב -תשנ"ב -1991
חותם בדבריה הן העקבות, המוליכות לזהויות שבורות בתחומי הגבולות שקבע האדם בשרירות לבו, ובהם טבע את חותם יצרו, תרבותו ודתו -בפריז, ניריורק, מקסיקרסיטי, הוואי וקזבלנקה.
גם לארץ ברבריה נשלחה ידו: למנזרים הצופיים, לפולחני הדת המיניים – או ״הזנות הקדושה״ -למסתורין שמאחורי הרעלה, לגךהעדן המפלי: …הכמיהה הזו לגן־עדן פרטי משלך, הנוצרת עם בריאתך, כמין כתם־לידה אשר שורשיו שלוחים לימי בראשית – מלווה אותך תמיד בחרדה מפני הגירוש ממנו.
שם גם התקיים מפגש שלשת הדתות, אלה אשר דורות רבים לפני כן, בימי תור־הזהב האיברי, חבקו בשלשה סמלים זה לזה: חצי־הסהר, הצלב ומגךדוד. שם בממלכת המורים־הברברים, בגן העדן של חצרות הח׳ליפים, התמזגו ריח היסמין וטעם הענבר בניחוח ניצני התפוז: שבת־אחים, כבני אדם, מסביב למגשי הכסף ולכוסות התה המעוטרים זהב, כשבאויר הדהדה שירת־החשק שרוממה את החיים וקידשה אותם.
חותם ברבריה כתוב כחויה אישית – המחבר היה שם.
עוזיאל חזן, עורךדין ירושלמי, יליד מרוקו, 1945, עלה ארצה ב־1955
מספריו הקודמים: "נביחות אל ירח כבוי״; ״אומנד־נובלה מרוקאית״(זכה בפרס הספרותי לרגל שנת היובל לעליית הנוער); ״אל שלגי האטלס״ – ספר ילדים ביוזמת משרד החינוך והתרבות.
עוזיאל חזן (נולד בשנת 1945) הוא סופר ישראלי.
חזן נולד בשנת במרוקו בשם "עזיז חזן". הוא עלה לישראל עם משפחתו בשנת 1955. חזן הוא בוגר האוניברסיטה העברית, זוכה פרס ספרותילשנת היובל לעליית הנוער וחתן פרס היצירה על-שם ראש הממשלה לוי אשכול לשנת תשנ"ח.
חזן הוא עורך דין במקצועו.
ספריו בעברית
- נביחות אל ירח כבוי (לדורי, תשל"ו)
- ארמנד : נובילה מרוקאית (ספרית פועלים, תשמ"א 1981)
- אל שלגי האטלס (ספרית פועלים, תשמ"ז 1987)
- חותם ברבריה (הוצאת ביתן, תשנ"ב 1991)
- מבחן החלב (ספרית פועלים, תשנ"ז 1996)
- כקליפת אגוז : מחזה בשלוש מערכות (מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, תשנ"ח)
- זה לא אותו הבית (ביתן, תשס"ג 2003)
- בוא אלי לאימילשיל (ספרית פועלים, תשס"ו 2006)
- ילדי הנמל – (הוצאת הקיבוץ המאוחד- 2012)
- סיפר וקמע – (הוצאת קורן-מגיד- 2014)