מורשת יהדות מרוקו

חיים.

מגדולי המקובלים בדרעא, במאה ה-16. כתב ספרי חזיונות שהיה נגלה אליו אליהו זכור לטוב, והיה יודע עתידות והיה שולח שלומות לרב חיים ויטאל זצ"ל ומחזק לבו אכן ב " ספר החזיונות " מספר רבי חיים ויטאל על " חכם הרב חיים המגרבי " כמי שנגלה אליו בחלומו.

חיים בן עטר.

סאלי, תנ"ו – ירושלים, תק"ג. נמנה עם גדולי חכמי מרוקו, אותה יצא בשנת תצ"ט. הרבה נכתב עליו ואין טעם להאריך במגרת זו.

רבי חיים בן עטר הראשון – אנציקלופדיה ארזי הלבנון.

מחכמי סאלי שבמרוקו, מתואר רבי חיים בן עטר הזקן חי במאה החמישית כל ימיו של אותו צדיק הרביץ תורה בתלמידים ושימש כראש הישיבה בבית הכנסת הגדולה שבעירו סאלי שנודעה בשם " בית כנסת בני עטאר " על כי הייתה אחוזת רבי חיים ורבי שם טוב אחיו שהיה הנגיד בעיר סאלי.

רבי חיים הנ"ל הוא זקנו של בעל אור החיים הקדוש. ונודע בשערים המצוינים בחסידות ובקדושה, וכן העיד עליו בעל אור החיים הקדוש בהקדמת ספרו " חפץ ה' ", שמרוב חסידותו לא עבר עליו חצי לילה בשינה אפילו לילי תמוז מלקונן ולספוד כאישה אלמנה על חורבן בית אלוהינו בבכי גדול וכו…

הרב הנזכר למד לני שני גדולי הדור מו"ה רבי יחייא דיין ומו"ה אלישע אשכנזי ז"ל והוא האריך ימים והפליג בזקנה נתבש"מ בשנת תפ"א זיע"א.

רבי חיים הנזכר ואחיו הנגיד רבי שם טוב שעל פטירתו נשלח מכתב זה, ניהלו בשותפות מסחר גדול וביססו להם מעמד חשוב, בין הגולים שנמלטו למכנאס מפני הרעה, היה גם הנגיד רבי שם טוב וכנראה שלא היה יכול לסבול עול הנדודים והטלטולים ואחרי זמן קצר נפטר בחודש תשרי התס"א – 1701.

חיים מויאל.

 נזכר בספר " מאור ושמש "

חיים דוד סירירו בן מתתיה.

 תק"י – תקפ"ו. הספד עליו נמצא בספר " בת רבים "

חיים אברהם פינטו.

מורה צדק במוגאדור אצווירא. חיים זאב הירשברג כותב עליו " הילה של קדושה עוטפת את רבי חיים פינטו, שעל כוחו בנגלה ובנסתר מרובים הסיפורים, ואלה נמצאים גם בקובץ שבעריכת דב נוי " שבעים סיפורים וסיפור מיהודי מרוקו.

גם מוסלמים חולקים לו כבוד. פיוטיו נדפסו במקומות כגון " קול רנה ", קזבלנקה. לפי הירשברג הוא נפטר בשנת ת"ר אך לפי בן נאיים תר"ה. בכל אופן, יש הסכמה ממנו ל " מאור ושמש " והיא מחודש אדר תקצ"ו.

אנציקלופדיה ארזי הלבנון.

מדויות הפאר שעיטרו את יהדות מרוקו, היה הגאון הצדיק רבי חיים פינטו זכותו יגן עלינו אמן. רבי חיים נולד בעיר מוגאדור השוכנת על שפת האוקיאנוס בדרומה של מרוקו, לאביו אבי שלמה פינטו שהיה מפורסם בצדקתו ובגאונותו.

כשהיה רבי חיים בן עשר שנים עברה משפחתו לגור במוגאדור הסמוכה, שם חי ופעל עד הגיעו לשיבה. קדוש נערץ היה רבי חיים על כל יהודי מרוקו, ואגדות מופלאות על סיפורי מופתים נקשרו בדמותו. באחת מערי מרוקו התגורר יהודי עני שעסק לפרנסתו ברוכלות.

 הוא היה משוטט על עגלתו, קונה גרוטאות ברזל ונחושת ובקושי היה מתפרנס חמחייתו. באחד הימים פנה אליו שייך מוסלמי והציע לו לקנות פיסת נחושת במחיר זול. היהודי שמח על המציאה שנפלה לידו. אמר השייך ליהודי : " דע לך, כי פיסת הנחושת שמכרתי לך לא יכולה להביא ברכה אל ביתך. אפ תעמידנה על השולחן, ולידה תעמיד שני נרות דולקים תתעשר תוך זמן קצר ".

לקח היהודי את פיסת הנחושת ועשה כפי שאמר לו השייך. ואכן, מיום ליום הלך ושגשג מסחרו עד שתוך זמן קצר הפך לעשיר מופלג. באחד הימים הגיע רבי חיים פינטו לאותה עיר. פנה רבי חיים פינטו אל הידוי תושבי העיר ושאלם אם ידוע להם על יהודי העובד עבודה זרה בעירם. השתוממו האנשים על שאלת הצדיק, וענו בשלילה.

שאל שוב רבי חיים : " אולי יש בעיר יהודי שהתעשר בזמן האחרון ? "

סיפרו לו האנשים על מוכר גרוטאות העני שהתעשר. הלך רבי חיים אל ביתו של היהודי, וביקש ממנו לספר לו כיצד התעשר תוך זמן קצר. לא כיחש האיש דבר, וסיפר לצדיק את המעשה עם פיסת הנחושת שקנה משייך מוסלמי, ועלך נרות שהוא מדליק ליד הנחושת. נבעת רבי חיים, ושאל את איש שיחו :

אם יתן לך איש מלוא ביתו כסף וזהב, כשי שתעבוד לאל אחר, האם תסכים לכך ? " חלילה לי מלעבוד אלוהים אחרים ! ענה האיש.

דע לך – אמר רבי חיים – כי בלא ידיעתך עבדת עבודה זרה. השייך המוסלמי מכר לך נחושת שלקח מבית יראתם, וכל חפצו היה להכשילך בחטא גדול.

תכך ומיד לקח האיש את פיסת הנחושת, ניתץ אותה לרסיסים ונשליכה למקום שלא נשאר זכר ממנה. את כל הכסף שהרוויח על ידי החטא הנורא חילק לעניים. הוא המשיך לעסוק במסחר ותוך זמן קצר התעשר מחדש.

רבי חיים פינטו נפטר בשיבה טובה בכ"ז באלול שנת תר"ה – 1845, ונקבר בעיר מגוריו – מוגאדור. מקום מנוחתן הפך למוקד לעלייה לרגל לכל יהודי מרוקו, שהיו באים בהמוניהם לשפוך את צקון ( תפילה מתוך כוונה עמוקה ) לחשם אצל קברו של הקדוש שהיה נערץ עליהם.

סיפורי מופתים מסופרים על ידי יהודי מרוקו על נסים שהתרחשו לחולים ומוכי גורל שהשתטחו על קברו של הצדיק במוגאדור.

בנו של רבי חיים פינטו – רבי יהודה נודע אף הוא בקדושתו וחסידותו. רבי יהודה היה אביו של רבי חיים פינטו השני שהתגורר בקזבלנקה, ובכדי להבדילו מסבו, היה נקרא בפי כל רבי חיים פינטו הקטן. גם הוא רבי חיים פינטו מקזבלנקה היה מפורסם כצדיק וקדוש שבכוחו לפעול ישועות. רבי יהודה נפטר בט"ו באב תרמ"ט – 1881, ונקבר סמוך לקבר אביו.

אברהם אלקלי. בכ״י ירושלים, דף 238ב,

 נעתק סוד נפלא לקדושת הקולמוס, מסיים: ״קבלתי פא״פ נ= פה אל פה] בשם חכמי מערב בשם החכם השלם כמהר״ר אברהם אלקלי ז״ל״.

אברהם אנקאווא בן מרדכי. המאה ה־19. יליד סאלי.

רב ומקובל. נצר למשפחת מגורשים, שחלקם נתיישב במארוקו. חיבוריו עוסקים בענפים שונים. זמן מסוים היה בליוורנו לשם הוצאת ספריו. לפי בן־נאיים (מ״ר, יז ע״ג) עבר לאלג׳יר. חיבוריו הקבליים הם: חמר חדת ועתיק (ליוורנו תר״ט), והוא קיצור שפע טל, בהוספת הערות משלו (בדף יז ע״ב הוא מספר על מה שאירע לו ״בעיר גיבאלטאר אור כ״ב לאלול ש״ש [= של שנת] תג״ר לפ״ק״): בשנת תרכ״ב הוא נושא תפילה שיזכה להדפיס את ״ספר אוצר החכמה, והוא קיצור ספר אוצ״ח לרבינו מוהרח״ו זיע״א, כללים תתר״פ כנגד נשימות השעה״ (הקדמה לכרם חמר); תפילות וכוונות לתקיעת שופר, נדפסו בסוף ספרו זכור לאברהם (דיני טריפות וכוי), ליוורנו נתקצ״ט]; מהדורות שונות של סידורי תפילה עם דינים וכוונות, והם: א. חסד לאברהם (ובראשי הדפים נקרא: שער השמים), סידור לכל ימות השנה (ליוורנו תר״ה, תרל״ח); ב. למודי ה׳ – מתחלקים לשניים: חלק התפילות נקרא ׳תפלת כל פה׳ (ליוורנו תר״ח): וחלק הדינים נקרא ׳כלבו׳. והוא בעצם לקט של דינים הבנוי בעיקרו על החיד״א (ליוורנו חש״ד [תר״ח]): ג. ״ספר קול תחנה … כלול מחמש עינויים לסדר השנה, ראשון ראשון מעביר, גם לרבות כוונות בתוך התפלה … ואלה מוסיף דינים השייכי׳ לתענית דט״ב לקוחים מספרי הרב חיד״א וצ׳׳ל ומסודרי׳ מיד הדר הוא החכם השלם והכולל כמה״ר אברהם אנקאווא נר״ו״ (ליוורנו תר״ד [ובתרנ״ג נדפס בשם: ״קול ה׳ תחנה״]). חיבור זה נפוץ יותר בשם חמש תעניות (ליוורנו תר״ך, ועוד [בסופו באו קינות מפרי עטו, אך בלא משמעות קבלית]): ד. חקת הפסח (ליוורנו תקצ״ט, תר״ג ועוד) – תיקונים לחודש ניסן, ונוסף ״פירוש בלשון ערבי לכל סדרי החג שסידר החכם השלם והוותיק כהה״ר אברהם אנקאווא הי״ו״(אף פה יצוין כי הפיוטים שחיבר אינם קבליים, אך בהלכות שולבו דברי קבלה). תיקון זה כלל גם את סדר ההגדה של פסח, ה. בשנים תרי״ב ותרט״ו (ועוד) נדפס בליוורנו ספר שכיות החמדה, והוא פסח מעובין, אף הוא בעריכת אנקאווא, וכפי שמתאשר משער תפלת כל פה, ליוורנו תר״ח. עוד ייזכר ספר הדרושים מלל לאברהם (ליוורנו תרל״ה. ח״א – דרושים על התורה, ח״ב – דרושים בתחומים שונים, ח״ג – לא ראיתי), מכיל ציטוטים לא מעטים מן הזוהר, מכתבי האר״י ומחמדת ימים. כן ערך את אוצרות חיים מהד׳ ליוורנו תר״ד.

אברהם אסקירא בן מסעוד. המאה הט״ז. רי״מ טולידאנו מספר שראה כתב־יד של ספר המלכות עם פירוש גנזי המלך מאת ר׳ אברהם. גם ברשות הרב מ׳ עמאר נמצא כתב־יד.

אברהם אצבאן. מאה י״ח. מכנאס. בתוספת למכתב שכתב על ״הדיין כהה׳׳ר יהושע״, הוא מבקש לקבל בהשאלה את הספרים: עשרה מאמרות של הרמ״ע מפאנו, וספר רזיאל. הגהה משלו נכתבה בשולי העתקה של אוצרות חיים שעמודים מועטים ממנה שרדו בכ״י ק־צבי 804, רף 3א. אברהם בלולו. מחכמי דמנאת. בכתובה תואר כ״חסיד ועניו מקובל אלוהי״ (מ״ר, יז ע״ב).

ר״א הכהן. מוזכר כמה וכמה פעמים בסוף מאור ושמש. בדף קכא, שם, נזכרים ״ליקוטיו״.

אברהם ברוכים הלוי. בערך 1593-1515. עלה לארץ ישראל. ידוע ממקורות וממהקרים שונים, וברצוני לציין בקצרה רק שני מקורות בהם הוא נקרא על שום מוצאו. בספר חזיונות לרח״ו כתוב: ״זקן אחד בדמות הר׳ אברהם הלוי מוגרבי״ וכר. ובספר הגלגולים נאמר עליו: ״ר׳ אברהם הלוי המוגרבי הוא משרש יעקב אבינו״. רח״ו אף מצטט מפיו דברים בשם האר״י.

מעשה בקבורה לילית

לחכם אבא הכהן היה בית כנסת משלו, קטן מימדים, אינטימי, שבו התפללו כמניין וחצי משבת לשבת. התפללו בו בנו, נכדיו ועוד קרוב משפחה שהתגורר בקרבת מקום ולא היה מטריח עצמו עד לבית כנסת מרוחק, כי התפילה לא בערה בעצמותיו. בית כנסת זה היה מרוחק ועמד בקצה רחוב יהודים בקרבה מפוקפקת לרובע הערבי והיה עתיד להפגע מזרועם הקשה במאורעות תרפ״ט. הנער הגיע עם אביו מביתם המרוחק לאחר שנתגלעו חלוקי דיעות חריפים בין האב לבין יתר הגבאים בבית הכנסת הגדול והמפואר שבו המשפחה התפללה מזה דורות.

חכם אבא היה גדול מימדים בגיל מתקדם, בעל הדרת פנים בלבוש מסורתי של חכמים אך היו רינונים על טיב ידענותו בתורה. דבר אחד לא נעם לנער. החכם נהג להשתעל ולפלוט את רוקו לצנצנת שהוציא מתוך אבנטו, סגר אותה והחזירה למקומה. אבל סיפוריו הפנטו אותו. הנער עמד לפני התיבה וקרא את ראשית תפילת השחרית ונהנה שהרשו לו להיות ״המזמר״.

בבוקרה של אחת השבתות טופח החכם על גבו בחיבה ואמר: "משפחתכם עתיקת יומין היא בעיר. מפי זקנינו שקדמו לנו סופר לנו על מעשה שהיה. חכם אברהם שבבו היה אחראי על חברא קדישא. באחד הלילות העירוהו בחצות ואמרו לו, קום הכן קבר לרב גאון שנאסף אל אבותיו בעיר התורכית איזמיר. הן לא ייתכן לקבור בנכר את הבר אוריין שהיה ממש ״ספר תורה״. הלילה הוא השיב נשמתו לבוראו ואין להתמהמה בקבורתו. חכם אברהם הזדרז להעיר את קברני העיר שעבדו בקדחנות באדמה הקשה שבצלע ההר והספיקו לפני עלות השחר לסיים מלאכתם עת הגיעה מטתו של הבר מינן.

איש לא שאל כיצד הגיעה בן לילה ממרחק עצום כל כך. סוד כמוס היה וליושב במרומים הפתרון".

כהנה וכהנה ספר החכם הקשיש לאוזני הנער הכרויות. העלאת שמות קדמוני המשפחה הפיחה בו גאווה והכרת ערך עצמית. המסתורין סביב קפיצת הדרך של הגאון המת והקבורה הלילית המצמררת עוד תלווה איתו זמן רב.