מורשת יהדות מרוקו

 ההבדלים בין הז'אנרים בספרות המקורית

בתוך הספרות המקורית שבערבית היהודית, כמו בספרות המתורגמת לערבית יהודית, יש הבדלים ניכרים בתפוצת המרכיב העברי. לא דומה שכיחות המרכיב העברי במדרשים לשכיחותו בספרות פילוסופית או הלכתית; ובמיוחד בולטים ההבדלים בין הספרות העממית לספרות המוסר העממית. גם בעיתונות יש הבדלים. לא תמצא אחידות בכתבות: יש מהן ששכיח בהן המרכיב העברי, ויש מהן שהוא נדיר בהן.

כדי לבדוק את ההבדלים בטקסטים המתפרסמים בעיתונות שבערבית היהודית העיראקית בחרנו בשתי כתבות שנשלחו מבגדאד בשנת תרנ״ד (1894) לפרסום בעיתון מגיד מישרים של יוצאי עיראק בהודו. שתי הכתבות עניינן אחד — הקושי בנישואי בנות עניים בבגדאד. כתבה אחת היא מכתב של אחד החכמים בבגדאד שהוטל עליו להיות ״פקיד הנישואים״; במכתב זה מקווה הוא לעורר את רחמנותם של יוצאי בבל במזרח הרחוק. את הכתבה השנייה חיבר כתבו הקבוע של העיתון בבגדאד, ובה הוא מתאר אותן בעיות של בנות העניים שם. להלן מובאות שתי הכתבות בהבלטת המלים העבריות.

א

בג׳דאד היום 27 סלון סנת התרנ״ד

למו״ל מגיד מישרים הי״ו

אלרגא מן המתכום אן תטבעון כטנה האדא פי גאזיתכום אל מעתבר, ושכמ״ש אל אצילי בני ישראל / ראשי גולת אריאל / השרים והסגנים / הקצינים והרוזנים / רודפי צדק / מחזיקי בל בדק / נושאי דגל החסר והרחמים / נדיבי עמים / עם בני אברהם די בבל אתר ואתר יברך ה׳ חילם / וירצה פעולם / למקטנם ועד גדולם / יחד את כל קהלה חיים וקיימים לעד לעולם / בכוכבים בהילם / כיר״א אחרי עתרת החיים והשלום בשבטי ישראל אודיע נאמנה מן רצוץ מסאעדת זוויג בנאת אל פקרא ואל יתאמא פי בלדנא בגדאד יע״א ברוך ה׳ יום ען יום קאעד תסתעדל וקאעד יטלע מינא פרי ישוה לו, ובל סנה קריב אלמאתין בנת קאעד יסאעדון פי זוויגהום מן צנדוק לסאעת אלמדבורא ואשריכם ישראל אהל בלדנה המתנדבים בעם מא קאעד יקצרון עלא קדר אלחסין ומסאעדין פי הלמצוה הגדול לפי גודלו והקטון לפי קוטנו וכגון הגביר היקר מנשה אפנדי בן צאלח מנחם דניאל הי״ו זוכה ומזכה אחרים עמו טרף הל איעאנא. כדאלך הגביר היקר סי׳ עבדאללה אלייאו הי״ו מסאעדהום ורצוצה נאם אלי מא תבשף אחוואלהום עלא אל כולל יעטיהום בעין יפה יה״ר שיפרו וירבו בבנים ובני בנים בעושר וכבוד לעבודתו יתברך אבי״ר. ולאכת יא עזאזנה אין הבור מתמלא מחלייתו קאלו רז״ל וכצוץ מתל מא קאלו רז״ל ועניות לבבל נחית. ופי בלדנא אלדי אלפקר ולעאזא בנו ביות ביהא ואופים מאלהום מפתח פי מחלת אלטטראן ואבו טיפין אלד־י ביהא פוקרא ריבוי עצום ובנות יולדו להם ארבעה וחמישה ורבות בנות עד שעשו חייל ונתקיים בעירנו הכי והחזיקו ז׳ נשים באיש א׳ ותערפון יא עזאז הל שי ירידלו מצאריף בארה. ומא ינפע פי שי גזאי ואש ירידון יסירון אהל טרפנא ובצוץ בהל וקת אלדי אלשפע קליל והמשתכר משתכר אל צרור נקוב ומנין מא יתקלב אבו אלבית ירידלו דרג מן בל טרף ואחרון הכביד צרת הבת. הל מנהג אלצקט אלד־י סאייר פי בלדנא אלד־י יזווג בנתו ירון יעטיהא מאלו והאלו איש מא ימלך ומא יבפי ופוקא יסיר מדיון עלא גלדו ומנפש ועד בשר יכלה ב״מ.

איצה רג'אל מסתור מן מעלומין ומסתפק במועט שבידו קדם בנתו ואעתאקת סנתין ומא קדר עלא זוויגהא וגא ענדי אלפקיר אבו הבת ומעו רגאל ומרה וחבו מעי עלא מסאעדתהא יבון אלם להא בראני מן דון שי אלדי אעטיהום מן אלכולל. קלתו קדאמהום אנא מא אקדר עלה היך שי מא אקדר אסיר כולל ופקט אנא איש כללי אנפע אלא בל בנאת אלפוקרה מנין אקדר לאזם ואדי ואעייש אלגמיע. אבו אלבנת קלי אלזם אידי ושוף כיף קאעד ארעד מן סחוותי אלדי בשפתו אחוואלי ואעתאזיתו. קלתולו ליש תסתחי מני באנהו אנא אבוך בלאבת מא אקדר היך אסווי שי אלדי תטלבו אם בשרי נחוש ובו׳ גייר ב״ו. קאל אנא אטלב מן השי״ת מא ילזם. קאמו פאתו לימא וצל אלרגאל באב חושנא נתעלף ב״ש צחתו גיבו מאי נרמי עלא וגהו כיף אנדכר הלרגאל וטאש מן צערו. משוואר זמאן לימא צחת רוחו וקאם ראה. על מי יש לנו להשען על אבינו שבשמים. איצאחצלחצאל זקן קדם בנתווטלעשיגזאי ללכלה הבגדים והמעות ארבע תלאף קרש ראייג מנהא בגדים ללכלה ומנהא קצור המעות ללחתן ואלחתן יסיר באל אלכלה וקאעדין פי חוש ואחד ואעתאקו מקדסין ארבע סנין ואבו אלכלה מא סלם שי לא חוואס ללכלה ולא צלעה ללחתן אל1י יתזווג ביהא. ואלחתן מסתור ותם ונא כרניר מן בעד אלארבע סנין גא קדאם הדיינים וחכאהום. חאלן בעתו עלא אבו אלבלה קאלולו יא תשופלו פלוס אלדי יתזווג יא יגרש הבת קאל מא ענדי אפילו פרוטה רגעולו הדיינים הל יום ארבע סנין מא אסתחצלת בנתן מא הצלת שי. מן מחצול פלוס אלבנת באן תזיוצא. רצעלהום יומייא תחצל קרשין ראייג ואצרצהא ונעיש ביהא. אנכסר כאטרהום פצלונו ללחתן פי אלפין קרש ראייג ורצא אל מסכין. קאלו בלכת אחד יהצל ילם אלהום וייאצז־ולו בד־אלך מן אלבולל לאן קשה הגירושין של אשה ראשונה, שאפילו המזבח מוריד עליו דמעות. בעתו עלא מעלם בת״ת וטעונו ורקה באנהו יאצו־ אלזקן אבו אלבנת מעו ויילם צדקה פרוטה פרוטה מן בתי בנסיות ובז־אלך סווא היך. צאנו מאייה וסתין קרש ראיצ. ואלחתן רצע עלא הדיינים וקאל בעד איש אסווי מא חובתי ואעשנה קאלולו מא דאם מא קבצת שי הא1י הם סאמחהא וסווי מע השי״ת. ואכדולו מן ענדי מן אלכולל תלת מאיית קרש ראייג וסוו לחיף ודושך וייתזווג בל קצור. ורא אלמסכין אלחתן אללה יצעלהו בטוב. בעד סאר גייר משגילה אצעב ואחרון הכביד. רצאל כאן ירא שמים ובעל תורה וענדו בנאת ואין לאל ידו אלז־־י יזווגהום. בנת אלכבירי שאפת זוויג מא אכו תעאשרת מע גוי ואצד־הא לי גייר בלד. אבו אלבנת אלמסכין קם בלכת ילחקהא ויירצעהא לדין ישראל. אלצמאעה אלז־י פי הז־יך אלבלד תצאערו ובל דרוב תווצע ונפטר ב״מ חלה ויסכן כדי שלא יראה הצדיק ברעה מאל בנתו שהמירה דתה ב״מ ומא כאן רצעת. ובקו היתומות ואלמנתו לא אליכם ב״מ ומן בעד חין קדסת בנת אלתאנייה בעמר צמסה ועשרין סנה הל יום מנתין מא תזווצת. ואל אם שאפת מא תקדר עלה זוויצהא ואנהזמת ובקת אלבנת עלא יד הזקנה סתהא וצת קדאם הדיינים וחכת עלא צימהא וצאחולי הדיינים הי״ו וחכו מעי יבון אעטיהא אזווד מן אלג׳יר עטא מסאעדתהא מן אלכולל לימא יסהל זוויצהא לעב״ל בב״א. והזקנה אמתחת תחכי עלא בנת אלאוולאנייה ואלחכמים הי״ו יערפון ביהא וחבולייא. על זאת ידוו הדווים ירחם הי. פעאד אז־א מא יסיר מסאעדה להל מצוה מן אלצארצ מא תסתקים ואלקהר מן חית אנא פקיד עלא הל שי ודאיימן אשוף בצער אלפוקרא ועלא יקתהום וצעב אחוואלהום ויינכסר צאטרי עליהום ומא אקדר אצשי עין ואסכת להל סבב וכיפתי תצברני בל אעדארן אפתש אנבה קלוב אצוואנא בני ישראל אלאצצייא, וין אהל אלרחם ולחנייא, וין אהל אלשפאקא ואל רחמאנייא. מצות פריה ורביה מצוה ראשונה שבתורה וייצבר קלב אלמכסורין אלד־י דמעתהום תכסר אלצאטר. ואלאמל מן אצוואננא רחמנים מא יקצרון וכל ואחד יתצצא עלא מקדורו העשיר ירבה והדל לא ימעיט וכל אשר ידבנו לבו ירסלהא באסם הח׳ השלם ח״ר צאלח בן מו׳׳ר ועט״ר ה״ר עבדאללה אברהם סומך הי״ו ותנעטי לזוויג בנאת אלפוקרה. ואל אמל מה תקצרון פי הל מצוה וכל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים. ולאייק עלינא נחנא ולאד אברהם יצחק ויעקב נשפק עלא היך נאם מכסורין אלצאטר וכשבויין דמי. ובשכר זאת השי״ת ישלח לכם ברבה דוחה והצלחה בבל מעשה ידיכם. יקרב גאולתינו ויקבץ נפוצותינו וישלח לנו הגואל אכי׳׳ר.

גבאי הנישואין

יחזקאל עזרה

יהושע הלוי יצ״ו

הרפורמות במוסדות היהודיים במרוקו בראשית השלטון הקולוניאלי: השיקולים, הכיוונים והנימוקים (1919-1912)

מקדם ומים כרך ו

דניאל שרוטר ויוסף שיטרית

מבוא

בקהילות יהודי מרוקו, כמו בקהילות יהודיות רבות אחרות בצפון־אפריקה, הואצו בתקופה הקולוניאלית תהליכים, שינויים ותמורות, שניצניהם הופיעו עוד לפני שצרפת השתלטה רשמית על מרוקו והטילה עליה את הפרוטקטורט בשנת 1912. תהליכי שינוי אלה נווטו בידי כוחות חברתיים־פוליטיים חדשים, חיצוניים בעיקר, והקהילות היו צריבות להתחשב בהם בחייהן היומיומיים. התהליכים עוררו תקוות חדשות ושאיפות חדשות בקרב חלקים שונים בקהילה; הללו ביקשו ליטול חלק פעיל בתהליכי השינוי כדי לזרז אותם ולהפיק מהם את מרב התועלת עבורם ועבור קהילותיהם. בה בעת העצימו תהליכים אלה התלבטויות ויצרו דילמות חדשות בקבוצות אחרות בקהילה, עקב המפגש עם צורות חשיבה, צורות חיים וצורות שלטון חדשות, שהלכו והתפרצו לעולמן המסורתי של הקהילות.

עם התבססות הפרוטקטורט הצרפתי עיצבו את חיי הקהילות מערכים חברתיים־פוליטיים וחברתיים־ תרבותיים חדשים ורבי עצמה לצד המערכים החברתיים, הכלכליים והמקצועיים המסורתיים. בעקבות זאת סיגלו לעצמן הקהילות העירוניות והנהגותיהן — הן המסורתית והן החדשה — דרכי פעולה חדשות בקשריהן הפנימיים ובקשריהן עם הגורמים החיצוניים, כלומר עם האוכלוסייה המוסלמית ושליטיה, הכפופים מעתה לצרפת, מחד גיסא ועם השלטון הצרפתי וסוכניו המקומיים מאידך גיסא. אולם האופי הפטרנליסטי ואף הכוחני לעתים של סוכני השינויים החיצוניים, של פקידי הפרוטקטורט במיוחד — הגם שהפגינו לעתים רצון טוב ודאגו, בדרכם ועל פי הבנתם, לרווחתם של היהודים — לא אפשרו לרוב לקהילות לכוון בעצמן את מהלך ענייניהן על פי נקודות הראות והאינטרסים המיידיים שלהן. התמורות שחלו במוסדות ובצורות החיים של הקהילות ביטאו את האינטרסים והצרכים של השלטון הקולוניאלי, והוכתבו למעשה מגבוה בלא שניתנה לקהילות הזדמנות לקבוע את מהותן. אולם מציאות זו נבעה לא רק מן הדומיננטיות של השלטון הקולוניאלי, אלא גם מן הפסיביות — ואולי אף ההשלמה מראש — של הקהילות ודובריהן בבל אותה תקופה של עיבוד הרפורמות במשרדי הפרוטקטורט.

ברקע עבודה זו עומד מצב בלתי סימטרי זה שהתקיים בתקופה הקולוניאלית בין הקהילות היהודיות במרוקו עם מוסדותיהן המסורתיים, שהתחילו להשתנות עקב חדירת המודרניות למרוקו במאה ה־19, ובין שלטון הפרוטקטורט, שכיוון את התפתחותן והטיל עליהן את הרפורמות המוסדיות הראשונות במסגרת מדיניותו הכללית של ההשתלטות על מנגנוני העצמה הפוליטית והכלכלית וחלוקתה מחדש של העצמה בין הקבוצות החברתיות והאתניות השונות במרוקו. אנו מבקשים לבחון כאן את אופי הרפורמות המוסדיות שקבע השלטון הצרפתי עבור הקהילות היהודיות ואת דרכי גיבושן בתחילת הפרוטקטורט, וכן את מידת מימושן בקהילה מוגדרת אחת, מוגדור(או אסווירה בשמה המוסלמי והיהודי המסורתי), בשנים הראשונות שלאחר פרסומן. לשם הבנת התהליכים המעניינים אותנו כאן והשינויים שהתחוללו בעטָים אנו בוחנים גם את הגורמים שהשפיעו במחצית השנייה של המאה ה־19 על התחלת התמורות בקרב הקהילות היהודיות במרוקו, ובמיוחד את מפעלה החינוכי — והפוליטי — של חברת כל ישראל חברים(כי"ח) במרוקו ואת השלכותיו על המודעות הפוליטית של הקהילות ועל יחסיהן עם צרפת ערב הפרוטקטורט. מפעל חינוכי זה הלך והתפשט בתקופת הפרוטקטורט, אולם הוא שירת אז כמעט באופן רשמי את מדיניות השלטון הקולוניאלי כלפי הקהילות היהודיות.^,

לשם עיון נוסף בשיקולים ובנימוקים שהועלו אגב גיבושה של מדיניות הפרוטקטורט כלפי הקהילות היהודיות במרוקו אנו מביאים כאן לראשונה בדפוס ובתרגום עברי תזכירים ומסמכים שונים של ראשי הפרוטקטורט בעניין הרפורמות במוסדות היהודיים.

הערת המחבר : מחקר זה נתמך בידי הקרן הדו־לאומית למדע ארצות הברית-ישראל.

4 פיוט על פעמי הגאולה המתקרבים שכתב נסים אנקאב בפאס

השיר נכתב לאחר שהגיע לארץ הנציב העליון הראשון סר הרברט סמואל, שהיה יהודי. המשורר רואה בתפקיד זה ובמי שהתמנה למלא אותו סימן לחידוש השלטון היהודי על הארץ ואות המבשר את הגאולה השלמה (טורים 22-21). השיר מוקדש כולו להעלאה תמונת הגאולה עם הפרוגרמה המשיחית המקובלת בשירת יהודי מרוקו.^, מימושה הקרוב של הגאולה כולל החזרת הארץ לריבונות יהודית בהנהגתו של מלך(ט׳ 2), ביאת המשיח(ט׳ 3), קיבוץ גלויות(ט׳ 8-4), תפקידו המשיחי של הנציב(ט׳ 10-9), חידוש מלכות בית דוד (ט׳ 12-11), הכנעת אויבי ישראל (ט׳ 14-13), חידוש מלכות ה׳(ט׳ 16-15), בניין בית המקדש וחידוש עבודת המקדש(ט׳ 18-17), גאולת הארץ(ט׳ 20-19). המשורר מתפלל שיזכה לחוות את נם הגאולה ויראה במו עיניו את הארץ (ט׳ 1).

אשר למחבר, ה״שיך״ נסים אנקאב, הוא נולד בפאס בסוף המאה ה־19, עלה לארץ בשנות השישים של המאה העשרים ונפטר בירושלים בשנת 1972, בגיל 86. הוא המשורר העברי האחרון שצמח בקהילת פאם. חיבר פיוטים רבים, ובמיוחד פיוטים לכבוד רבנים וקדושים של פאס ושל קהילות אחרות. עיקר פרנסתו בא לו עם זאת מעיסוקיו הפייטניים והמוסיקליים. בפאס הוא היה הפייטן המובהק בדורו, הנהיג חבורה של שירת הבקשות והוזמן להנעים בקולו ובנגינתו חגיגות ברית מילה, בר מצוה וחתונה בטקסים שנערכו בבתים הפרטיים ובבית הכנסת. הוא היה כנר אמן, וניגן גם על עוד ועל מנדולינה. בפאס הייתה לו תזמורת שליוותה זמרים ידועים כמו זוהרה אלפאסייה (1903 ?-1995). באירועים המשפחתיים והקהילתיים הוא נהג לבצע גם משיריו הערביים-היהודיים העממיים וגם משירי זמרים אחרים. ללחנים של שיריו הוא התאים מנגינות קיימות של פיוטים ושל שירים מוסלמיים, ולעתים גם הלחין בעצמו מנגינות חדשות על יסוד מנגינות ערביות ואירופיות. במחצית השנייה של חייו הוא קיבל הסמכה מידי המוהל המפורסם בפאס ר׳ בנימין אלבאז לשמש מוהל, ועסק בכך הן בפאס והן בארץ.

בצעירותו הייתה תסיסה ציונית רבה בפאס. לאחר הטלת המנדט הבריטי על ארץ ישראל עלו עשרות צעירים, רווקים ומשפחות, מפאס ומצפרו לארץ וניסו להיקלט בה, אך מאמציהם היו לשווא. התנאים הכלכליים הקשים ששררו אז בארץ ובמיוחד בירושלים השאירו אותם בחוסר כול ואילצו אותם לחזור לקהילותיהם במפח נפש. השיר נכתב כנראה בתקופת האופוריה המשיחית שאחזה בקהילה לאחר בואו של הנציב העליון סר הרברט סמואל לירושלים, לבטח לפני ירידתם של העולים מהארץ וסיפורי הזוועה שסיפרו בפאס על כשלון קליטתם בירושלים.

הערת המחבר – פיוטים אחדים משל נסים נקאב הודפסו בפאס על גבי דפים נפרדים. ראה פרטים על דברי דפוס אלה ועל חיבורים אחרים שערך המשורר אצל תדגי, הדפוס. מר ראובן נקאב מירושלים, אחיינו של נסים, מסר לי שאשת המשורר מכרה את בתב־היד שבו רשם המחבר את שיריו לקונה מזדמן. לא נודע לי עד היום היכן מונח כתב יד זה. אני מודה כאן לפייטן ראובן נקאב על המידע הרב שמסר לי על דודו ועל השירים שלמד ממנו.

מפיה של גברת חנה לשקר בת פאס הקלטתי באחרונה בתי שיר בערבית־יהודית ששרו אלה שחזרו בחוסר בול לפאס בתחילת שנות העשרים, המובאים כאן בתרגומם העברי:

א. עולים לרגל היינו,                                  ב. שבים לפאס אנו,

ונעלינו בידינו.                                            בלא כסות ובלא מצע לגופנו.

מכרנו את רהיטינו וערומים נשארנו,              אחד ערום, השני חסר כול, השלישי יחף.

ואיש לא ריחם עלינו.                                   דמי הערבות היו בידי חיים לוי.

הפיוט שלפנינו הוא שיר מרובע בעל תבנית מעין־אזורית. הוא כולל כאן עשר סטרופות בנות שני טורים דו־צלעיים, וכן רפרן דו־טורי שהטור השני בו תלת־צלעי. הסטרופות והרפרן מסתיימים בתיבה ״מלך״, המשובצת בפסוקיות ובצירופים השאובים ברובם מן המקרא. החריזה בסטרופות אאאת בבבת גגגת וכר, וברפרן ררששת. חתימת המשורר בראשי הבתים: ״אני נסים הצעיר״.

המקור: תהלות ישראל, עמי 62.

1 אזכה לראות את ארץ, / עיר משושי כל הארץ,

 בתת לנו הארץ / ובתוכה ימלוך מלך.

אגיל אשמח / בבוא צמח,

יקבץ נפוצים, / אנשים ונשים, / כדבר המלך.

5 נלך מדבר אל ערי / יהודה עיר מבצרי,

שמה אפצח בשירי / בראות פני המלך.           אגיל אשמח / בבוא צמח

יחד עם כל ישראל / ייאספו בבוא גואל

תוך מקדש ואריאל / ביום שבת המלך.           אגיל אשמח / בבוא צמח

מקורות וביאורים

1 – עיר משוש כל הארץ: על פי איכה ב, טו ותהלים מח, ג.

2 – ימלוך מלך: ישעיה לב, א.

3 – אגיל אשמח: על פי תהלים לא, ח; צמח: המלך המשיח, על פי פרשנות מדרשית למקורות מקראיים.

4 – כדבר המלך: אסתר ה, ח.

5 – עיר מבצרי: על פי מקורות שונים במקרא.

6 – בראות פני המלך: על פי שמואל ב יד, לב.

8 אריאל: כינוי לירושלים, על פי ישעיה בט, א; ביום שבת המלך: ביום שבו ישב המלך המשיח על כיסאו.

נגילה נשמחה בו, / איש רוח אלהים בו,

10 כי אלהים חפץ בו; / גדלו להיות מלך.            אגילה אשמח/ בבוא צמח

סמוך סוכת עבדיך, / בן ישי משיחך,

כי לא מבלעדיך / אשימה עלי מלך.                       אגילה אשמח/ בבוא צמח

יכרית האל אויבינו / ויגרש מארצנו

כל חורשי רע עלינו, / יצאו בדבר המלך.                 אגילה אשמח/ בבוא צמח

15 מלך רם שוכן מעלה, / לך עוז וממשלה;

ולך נאוה תהלה / בציון קרית מלך.                        אגילה אשמח/ בבוא צמח

השיב בנך על כנו / ומקדש על מכונו

ולוי על דוכנו / ישיר בהיכל מלך.                            אגילה אשמח/ בבוא צמח

ציון עיר תפדה / ובבניה עוד תַּעְדֶּה;

 20 ובשיר חדש לך אודה / ברוב עם הדרת מלך.        אגילה אשמח/ בבוא צמח

יחי הרברט סמואל, / בימיו יבוא גואל

ויקבוץ נדחי ישראל / בחצרות בית המלך.               אגילה אשמח/ בבוא צמח

9 נגילה נשמחה בו: ראה טור 3 לעיל; איש רוח אלהיט בו: על פי בראשית מא, לח.

10 כי אלהים חפץ בו: על פי מקורות מקראיים שונים.

11 סמוך סוכת עבדיך: על פי עמום א, יא ולשון התפילה.

12 כי לא מבלעדיך: על פי מקורות מישעיה; אשימה עלי מלך: על פי דברים יז, טו.

13 יכרית האל אויבינו: על פי שמואל א ב, טו.

14 חורשי רע: על פי משלי יב, כ: יד, בב.

15 מלך רם שוכן מעלה: על פי מקורות מקראיים שונים; לך עוז וממשלה: על פי תהלים צו, ו ולשון התפילה.

16 ולך נאוה תהלה: על פי תהלים לג, א; בציון קרית מלך: על פי תהלים מח, ג.

17 השיב בנך על כנו״.: על פי לשון התפילה.

18 ולוי על דוכנו: על פי לשון התפילה.

19 ובבניה עוד תעדה: ארץ ישראל עוד תתפאר בבניה שישובו אליה בבוא הגאולה: על פי ישעיה סא, י.

20 ברוב עם הדרת מלך: משלי יד, בה.

21 יחי הרברט סמואל: הנציב העליון הראשון שמינתה ממשלת בריטניה לניהול עניני ארץ ישראל, שהיה יהודי.

22 ויקבוץ נדחי ישראל: על פי ישעיה נו, ח; בחצרות בית המלך: על פי מקורות שונים בתהלים.

פורים

א.   מנהג בפורים עושים תבשיל מפולים שבצאתם מתענית אסתר סועדים בו. זכר למ״ש מגילה יג, שאכלה אסתר זרעונים שלא רצתה לאכול דבר אסור להתענג בתענוגים. ובכל זאת היתה יפת תואר ויפת מראה ומצאה חן בעיני המלר.

ב.  מגהג בכל בתי כנסיות בזמן קריאת ש״ץ המגילה, שבעת שמזכיר שם המן מכים הילדים וגם איזה אנשים גדולים בעלי דעת הכאות בכח על הכסאות. מנהג זה הביאו מור״ם, סי׳ תרץ סעי׳ יז, שנהגו התינוקות לצור צורת המן על העצים ואבנים או לכתוב שם המן עליהם ולהכותם זה על זה, כדי שימחה שמו על הדרך מחה תמחה זכר עמלק, ושם רשעים ירקב. ומזה נשתרבב זה המנהג שמכין המן כשקורין המגילה בבהכנ״ס, ואין לבטל שום מנהג ולא ללעוג עליו כי לא לחנם הוקבעו (ב״י בשם א״ח). וכתב הלבוש דיש לכתוב להם שם המן על העצים שמנקש בו ועל ידי הניקוש ימחקהו, סמך לדבר והיה אם בין הכות הרשע, סופי תיבות המן. לפיכך אין לבטל להם מנהג הנקישה שנהגו התינוקות, כי לא לחנם נהגו כן, עכ״ל. ובעתון הבאר, קנו ע״ד, הביא משם פרי השדה, ח״ג סי׳ מב, שעורר על חכם אחד שרצה לבטל המנהג ומפיו לפידי אש יהלוכו שלא לבטל המנהג, ובסוף דבריו כתב שהכוונה בזה לבטל כח הקליפות והסט״א ר״ל, ואין לשום איש למחות מנהג זה. ובזכות זה יתבטלו כח הקליפות ויגבר כח הקדושה וקרן ישראל יתרומם למען כבוד שמו הגדול ית״ש ויתעלה אכי״ר, עכ״ל. ובס׳ נעלי דבש, דף יז סוף, ע״ד, וז״ל: המנהג שהתינוקות מכים המן כשקורין המגילה בבהכנ״ס הובא ברמ״א, הל׳ מגילה, סי׳ תרץ, ואמר אבי מו״ר הרה״ג שליט׳יא, טעם נכון מפני שכתב המחבר לעיל סי׳ תרפט, דמנהג טוב להביא קטנים וקטנות לשמוע מקרא מגילה, ועל כן חששו מאוד שהקטנים לא יבלבלו דעת השומעים כמו שהזהיר בזה הרמ׳׳א שם, לפיכך נשתרבב המנהג כשהקורא מוציא מפיו תיבת המן התינוקות מכים, א״כ הילדים מחכים היטב לשמוע המגילה ונותנים לב להקריאה, למען ישמעו תיבת המן מפי הקורא, וממילא אגב זה גם הגדולים שמחוייבים על פי הדין בקריאת המגילה, אפשר לשמוע בלתי מפריע, עכ״ל.

ג.  מנהג שביום פורים האבות נותנים לבנים קטנים מעות ומגדנות וממתקים. ומצאתי שמנהג זה יסודתו בהררי קודש בס׳ חמדת ימים, ח׳׳ב דף עד, בענין פורים, הביא שם מ״ש במדרש רבה, שבאותה הצרה היו עם מרדכי כ״ב אלף תינוקות כנגד כ״ב אותיות שבתורה לעסוק בתורה, מכוסים בשקים ובתענית, כי ידע מרדכי שאין עמלק נופל כ״א בהתחזקות ישראל בעסק התורה הפך רפיון שברפידים, וע״י התינוקות הכל שאין בו חטא שקיבץ, יגברו ישראל ויפול עמלק. יען כי אין בידם לא עון הנאה מסעודתו של אותו רשע, שהם קטנים. ועוד שאין דרך להוליכם למשתה ואין ספק שלא הוליכום שם שלא לערבב השמחה. וגם היו נקיים מהשתחוות לצלם, דלאו בני עונשים המה. והוא מאמר הכתוב אם לא יסחבום צעירי הצאן, שהם הקטנים ישראל שבהם הם היו המנצחים. ולזה השתדל מרדכי בקיבוץ הקטנים, וזאת היתה העצה הנכונה שעמדה לו ולכל ישראל, ותעל שועתם אל האלקים ונענו. ומנהגם של ישראל תורה היא שנהגו להלביש מחלצות ולתת להם מעות פורים ומיני מתיקה, כי עיקר השמחה תלויה בהם כי הם היו סיבת התשועה בתורתם ותעניתם ׳ונאקתם כאמור, עכ״ל. ומפני זה נמשך מנהג זה לתת לילדים ולנערים מעות ומיני מתיקה וכלים לשחק בהם.

ד.  מנהג נותנים מעות פורים למשרתות ישמעאליות. בתשב״ץ למהר״ם מרוטנבורג זצ״ל, בדיני חנוכה ופורים, אות קעט, כתב שרבינו אפרים היה קורא עליהם וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל. אבל במקום שבבר הרגילום אין לבטל הדבר מפני דרכי שלום. וכמ״ש בגיטין סא, דמפרנסין עניי גויים מפני דרכי שלום ומחזיקין ידיהם בשביעית וכר.

ה. מ נ ה ג בענין ברכת המגילה לנשים, יש מנהגים שונים. יש שנוהגים לומר לאשה שתברך לעצמה ויש שמברך הוא בשבילה. ויש שאינו מברר כלל אלא קורא להם המגילה בלא ברכה כלל תחילה וסרח וכמנהג זה נהגו כמה מהראשונים ז״ל. ועיין פקודת אלעזר, או״ח, סי׳ תרפט ם״ב, שנתן טעם לכל מנהג מן הפוסקים, וכל מנהג יש לו סמוכות. ועט״ר אבא מארי זצ״ל, היה נוהג מנהג אחר שהיה אומר למרת אמי להתחיל הברכה בשם ומלכות והוא היה מסיים הברכה. ובזה יצא ידי חובת כל הסברות. ובס׳ הנז׳ מצאתי שהביא זה בשם הרב אורחות יושר פי״ט, וז״ל: טוב הדבר שילכו הנשים לעזרת נשים או למקום שמתפללים ת״ע וישמעו שם הברכות והמגילה מאנשים. ואם אינם יכולות לילך לבהכנ״ס יוסיף שנית כל א׳ וא׳ לקרוא המגילה לאשתו, והן יברכו לשמוע מקרא מגילה, ואם אינם יודעין לברך יאמרו הנשים תחילת הברכה שהוא השם ומלכות, ושאר הברכה יאמר האיש עם אשתו מלה במלה, ולא יברכו ברכה שלאחר המגילה שאין היחיד מברך אחריה, יעו״ש. ועיין בס׳ פני יצחק, בדיני ברכות, סי׳ קץ, שעמד על זה עיי״ש. והביא דברי המחב״ר סי׳ תרפט והחולקים עליו, והביא דיאמר עמה הקורא הברכה מלה במלה חוץ מהשם. ובליקוטים שבסוף ויאמר יצחק, ח׳ או״ח, הלכות פורים, סי׳ ו, כתב כשקורין המגילה לנשים בבית ילמד להן הברכות מלה במלה ותברר לשמוע מגילה, עיקרי הד״ט בשם שלמי ציבור, סי׳ לו, אות ל.

ו.  מנהג אוכלים לביבות ממולאים בבשר או בשקדים בפורים. מצאתי בס׳ טעמי המנהגים, דף קד ע״א, בשם ס׳ גאולת ישראל, לפי שפורים הוא כמו יו״ט, אבל מותר במשא ומתן ומלאכה וא״כ היו״ט באתכסיא ולא באתגלייא. וכן הלביבות ממולאים בבשר וכו׳ לשמחת יו׳׳ט, אבל הן מכוסות בבצק. ואני הדל המאסף נ״ל לתת טעם לזה, ע״ פ מ״ש הגאון יערות דבש, בענין הנס של פורים, שהפליגו בגדולת הנס שלא היה כמוהו. והוא דכל הנסים השם בקרבנו יפוצו אויביו וינוסו משנאיו מפניו, אמנם אם אין ה׳ בקרבנו נשארים למקרה הזמן ומעותדים לפגעים וצרות רבות ורעות. ובצרת המן היה בזמן ואנכי הסתר אסתר, דלכך נקראת מגילת אסתר ולא הדסה דעיקר שמה הדסה, ונקראת מגילת אסתר להגדיל תוקף הנס, דעם היות דאין ה׳ בקרבנו והיה זמן הסתר פנים, עכ׳׳ז עשה לנו נם להצילנו, ואיו לך תוקף נס גדול כמוהו. ולכך דרשו והיה לכם לשם לאות עולם, זה הנס שלא נעשה בעולם כמותו. והכוונה דמהשם שלא נקראת מגילת הדסה אלא מגילת אסתר, אתה תשמע דאין נס פלא גדול מזה, זתדה״ק לפי״ז אפשר דלכן עושים הלביבות ובתוכם הבשר מכוסה בבצק, לרמוז לתוקף הנס שגם שהיינו בעת ההיא שהשם הסתיר פניו ממנו, ודאי ח״ו להיותינו נאבדים ויעשו שונאינו בנו כרצונם, אפ״ה עשה לנו נס גדול להצילנו מידי אויבינו ושונאינו.

אורחות חיים

בגיל רך ביותר הוא עבר על פני שני אנשים מבוגרים. הם ישבו ישיבת בטלה של יום חמים אחר הצהריים לבית הכנסת לתפילת מנחה. הוא שמע מאחורי גבו קול השואל:

"בן מי הילד הזה?״

וקול שני עונה לו: ״זהו בנו של הברון.״

מאליו מובן שהמילה ״ברון״ לא אמרה מאומה. אבל הוא תמה על שום מה נתנו באביו שם מוזר זה. יתכן מאד שזאת היא מילת גנאי, חשב. הוא התבייש להציג שאלות בבית, משל היה מדובר בענינים שלא יאה לגלגל בהם, אך הוא שמר את הדבר בלבו. לימים נודע לו כי הכינוי ״ברון״ הודבק בראשיתו לסבו, אבי אביו. וכל כך למה? על שום שהיה סוחר מצליח וחרוץ ששלח ידו במסחר הקמח. הוא קנה חטה מהכפריים ־ערבים, החיטה נטחנה והקמח נמכר לחנויות בסיטונאות. הרווחים הופנו לבניית בתים ולרכישת מבנים קיימים להשכרה.

בעזבונו של אביו הוא מצא פתקים רבים בהם נרשמו בכתב ״חצי קולמוס״ מסולסל קבלות על שכר דירה, לאמור: "קבלתי מחכם משה סך לירה אחת בעבור דירה לשנה״.

סבו גלגל בידיו כספים רבים, מטבע תורכי אך בעיקר לירות אנגליות בזהב. הימים היו ימי מחסור בכסף בכל העיר ומעטים אשר זכו לראות מטבעות זהב במו עינינהם. בודאי ישאל השואל בכמה נאמד הונו של אדם על מנת לזכותו בתואר ״ברון". ובכן את הדברים הללו הוא שמע ממש מפיו של סבו בערוב ימיו, והוא נער כבן שש. הסב ישב על המדרגות שבחצר בית המשפחה לעת ערב, מסתגף ושתקן, ממעיט בדיבור. באותו יום התרצה וספר על ימיו הטובים. ״זוכרני״, הוא אמר, ״מי שמצליח לצבור אלף מטבעות המקבילות היום לגרוש- יצא שמו בצבור כבעל האלף…״

אלה היו המושגים על עושר מופלג. לימים כאשר הבן הבכור, הוא אביו, נכנס לעסקי המסחר, והועתק השם ״ברון״ גם אליו אם כי היה רחוק מהעושר כדחוק הים מהעיר צפת… אגב, מי מהצפתים שזכה לראות ים בילדותו שיקום… את החיטה היו מביאים הכפריים על גבי פרדות. מחמוד הפועל הקבוע, היה עורם את הגרגירים בחצר המשפחה שהייתה בעיני הילד עצומת ממדים. אמנה וזליכה ״המבררות״ הערביות ישבו ליד הערמות, העבירום במצבורים קטנים לשולחן נמוך והוציאו מביניהן את האבנים הקטנטנות ושאר גופים זעירים שהתערבו בחיטה בשדות ההר. ישבו כל היום, בררו והרוויחו כמה גרושים במזומן.

מחמוד העביר את החיטה המבוררת לתוך חבית, דלה מים מהבור שבחצר, רחץ את הגרגרים הזהובים, מלא בהם שקים רחבים ״בעלי פס אדום״, העבירם על גבי הפרדות במורד הדרך הקשה והמסולעת לטחנות שבודי. טחנות הקמח עבדו נאמנה בכח המים הזורמים איתנות. אבני הרחיים סובבו, רכב על גבי שכב, והקמח הטוב נשפך לתוך השקים אשר הוחזרו על גבי אותן פרדות בשביל העולה העירה. לעיתים נותרו ערמות החיטה יום או יומיים בחצר ביתו של סבא ואז היו הילדים מתגנבים בלאט ורוכבים על המצבורים. לא היתה הנאה גדולה מזו. כל כלך טובע עד לצואר בתוך הגרגירים…

באחד הימים התעורר הסב משנתו, שנת צהרים שהיתה חביבה עליו, יצא אל החצר ונתן על הנכד השובב קולו: ״פרחח, הנח לחיטה״!

הוא נשא את רגליו וברח מפגיעתו של הזקן הרגוז, בהגיעו בביטחון ליד שער החצר, הוציא לשון לעבר סבו והסתלק. ההיתקלות בסבו לא הותירה עליו רושם מיוחד, פשוט שכח מכל הענין. הלך אל עבר החנות של אביו ומצאו ישוב על דרגש קטן מול החנות, משוחח עם מן דהו מן השכנים. היתה זו שעה שאין הקונים נוהגים להזדקק לחנות.. רכן על אביו והניח ראשו בחיקו דרך פינוק.

לפתע ניתכה על ראשו מכה. מסתבר שסבו לא ויתר בנקל על כבודו. הוא הלך בעקבותיו על מנת להענישו על חוצפתו. הוא בכה מרה, לא כל כך מפאת הכאב של המכה, כי אם בגלל האכזבה. הוא הרי בטח תמיד בהגנתו של אבא. והנה כל תגובתו הסתכמה במספר מילים רפות בצליל מתחנן: ״מדוע אתה מכה את הילד?״ הוא למד שעור בכבוד אב, גם אם הבן כבר בעל בעמיו.