ארכיון יומי: 3 במרץ 2017


תולדות היהודים באפריקה הצפונית-הירשברג

תולדות. הירשברג - כרך 2

בחיבורו של מינוקיוס, שהוא מאוחר ל׳אפולוגיטיקוס׳ של טרטוליאן, משמיע האפריקאני־הפאגאני בזמן הוויכוח שורה של האשמות כבדות ביותר נגד הנצרות. הנוצרים שטופים בזימה, שוכבים עם אחיותיהם ואימותיהם, וסוגדים לצלוב. ׳שומע אני שעל סמך איזו אמונה טיפשית עובדים הם את ראש החמור, הקדוש להם, בהמה מתועבת׳. אכן: ׳דת מכובדת ומתאימה למנהגים כאלה!׳ מסיים הוא בלעג עוקצני. עוד הוא מביא את הסיפור שנפוץ על אופן הכנסתם את המאמינים החדשים בסוד הדת הנוצרית: המאמין ממית בשוגג בדקירות תינוק המכוסה בקמח, מבלי לדעת מה נמצא בתוך הקמח. לאחר־מכן לוקקים כל המשתתפים את הדם ואוכלים את האברים. על־ידי זה מובטח קיום הברית ומובטחת השתיקה המונעת בגידה. האשמות דומות מזכיר גם טרטויליאן .

ידוע, כי אפיון, שהיה ממוצא לובי, תלה את שתי ההאשמות האלה ביהודים וסיפר את הבדותה על ראש החמור העשוי זהב, ועל היווני שמפטמים היהודים מדי שנה כדי להקריבו קרבן, לטעום מקרביו ולהישבע שבועת שנאה לכל היוונים! גם את זה וגם את זה מצא כביכול אנטיוכוס אפיפאנס בבית־המקדש בירושלים. כיצד קרה ששתי המעשיות הועתקו והופנו נגד הנוצרים באפריקה, ומי גרם לכך ? בנוגע לעבודת החמור אומר טרטוליאן בפירוש, כי ׳חידוש׳  זה היה המצאתו של יהודי מומר, וההמון הפשוט האמין לו. העדר העוקץ האנטי־יהודי בניסוח השני של הסיפור מוכיח, כי לא תמיד ראה טרטוליאן צורך להצביע על מקור ההשמצה׳ ובוודאי התכוון להסתה ולתעמולה, ולא לרדיפות ממש . התאריך שבו נזכרת לראשונה ׳עלילת הדם׳, מחצית המאה השנייה לסה״נ, עלול לסייענו בהב­הרת מצב ההאשמה וההשטנה ההדדית שהיה קיים אז באפריקה. היה זה לאחר שתי המרידות הגדולות, כאשר התעמולה ההליניסטית הגדילה לעשות בהפצת עלילות־ זוועה על היהודים, כפי שמוצאים אנו אותן אצל דיו קאסיוס ובמכתבה התמים של אותה זקנה המתפללת לאלים, שהיהודים לא יצלו את בנה. כפי שראינו הופצו עוד סיפורי־תעמולה אחרים, פחות מסוכנים, אבל לא פחות ארסיים. ואז ניגשו היהודים לתעמולה נגדית! חכמי ארץ־ישראל על־פי דרכם, במדרשים ובאגדות, וחכמי אלכסנדריה וראשי העדות בקירינאיקה, שנטשו את מקומות יישוביהם ועב­רו לאפריקה הפורחת, על־פי דרכם. גלי המהגרים היהודים־ההליניסטיים גברו במחצית השנייה של המאה, ומשנאחזו בארץ התחילו לפעול כנגד משטיניהם, וכשם שהתעמולה האנטי־יהודית נעשתה לפעמים באמצעות אנשים שלא ידעו את מקורה האלכּסנדרוגי, כן לא תמיד ידעו אלה, שהעלו טענות נגד הנוצרים, את מוצאן האנטי־יהודי הראשון של טענות אלה.

קווינטוס ספטימיוס פלורנס טרטוליאנוס (בלטינית: Quintus Septimius Florens Tertullianus; בערך 230-150 לספירה) היה תאולוג נוצרי חשוב ואחד מאבות הכנסייה. הוא חי ופעל בקרתגו ומילא תפקיד מרכזי בגיבוש התאולוגיה הנוצרית במאות הראשונות לספירה.

טרטוליאנוס היה הראשון שהעמיד קורפוס שלם של כתבים נוצריים בשפה הלטינית, נוסף לכמה חיבורים שכתב בשפה היוונית. הוא היה הראשון שהשתמש במושג trinitas כדי לציין את השילוש הקדוש, וככל הנראה, הראשון שהשתמש בנוסחה "שלוש פרסונות, מהות אחת" (בלטינית: "tres Personae, una substantia"). כמו כן החל את השימוש במושגים "ברית חדשה" ו"ברית ישנה".

בניגוד לאבות כנסייה אחרים, טרטוליאנוס מעולם לא הוכר כקדוש בידי הכנסייה, כנראה מכיוון שבסוף ימיו הוא אימץ את המונטניזם שנחשב למינות.

ההאשמה בעשיית נפשות בין הגויים

טרטוליאן טוען נגד היהודים, שעושים תעמולה לקיום מצוות תורתם, לשמירת חגיהם ושבתותיהם, להדלקת נרות בשבת, לאכילת מאכלות טהורים, ולשמירת תעניות ועריכת תפילות ליד החוף ״. את חמתו מעוררים בייחוד בני אומות העו­לם, המקבלים על עצמם את מנהגי היהודים: חוגגים את השבת כדרך היהודים ונמנעים בה ממלאכות שונות. במקום אחר מסביר הוא את טיבה של התענית היהודית הנהוגה בכל מושבותיהם, ומספר שלאחר חורבן בית־המקדש שולחים הם את תפילותיהם לשמים בכל חוף ובכל מקום פתוח. הכוונה לתפילה בתענית ציבור, שהייתה נערכת ברחובה של עיר (משנה תענית ב, א). בכלל, מספר הוא, מתפללים היהודים בפרהסיה ובקול רם, ודבריו על רחשי לב הנוצרים בתפילתם חלים ללא ספק גם על היהודים. את שמירת השבת והמילה רואה הוא כמצוות האופייניות ביותר ליהודים. טרטוליאן חוזר פעמים רבות לנושא זה, וגם אבגוסטין וסיניסיוס רואים את השבת היהודית כמחיצה העיקרית המפרידה בינם ובין האו­מות. פעם מוצא טרטוליאן הזדמנות לשבח את צניעותן של הנשים היהודיות, הניכרות בכך שהן מכסות את ראשן בצעיף.

לדעתו של טרטוליאן נוהים רבים אחר היהדות, מכיוון שהנצרות אסורה לפי החוק, ועליה להסתתר ב׳צל הדת הניכרת ביותר והמותרת׳. דבר זה אינו רצוי לו, והוא רואה צורך לצאת נגד היהדות ולהראות את שפלותה בכתב־פולמוס Adversus judaecos שבו הוא מונה את הפורענויות שירדו על ישראל: חורבן הבית והארץ; פיזור העם בין הגויים! האיסור שחל על בניו לבקר בארצם, אפילו בתור אורחים ברור, שטרטוליאן לא היה נלחם בצורה כה חריפה נגד היהודים ולא היה מתווכח עמהם בספרים אחדים, אילולא היו אויב מסוכן, שבראשו עומדים חכמים מיטיבי טעם, היודעים לעשות נפשות לאמונתם. אפילו הגרים שבתוכם למדו מלאכה זו של ׳ודע מה שתשיב׳, וטרטוליאן מוסר לנו פרטים — ללא ספק היסטוריים — על ויכוח שהתנהל בין אחד הגרים ובין הנוצרים אם יהיה לאומות העולם חלק בחסדי ה׳, שהבטיח הקב״ה לזרעו של אברהם אבינו (בראשית כב, יח). והוויכוח נמשך עד עת ערב ללא כל תוצאה.

טרטוליאן התווכח עם היהודים ונלחם בהשפעתם על הסביבה. אבל הוא כיבד והחשיב את כתבי־הקודש היהודיים, שקדמה חכמתם לחכמת היוונים. הוא גם הושפע ממדרשי אגדה והלכה, ויש בכתביו הרבה פירושים על המקרא ודרושים המושאלים מחז"ל, או שמכוונים כנגדם. לדעתו, אותה מצווה ראשונה שלא לאכול מעץ הדעת, שנצטווה אדם הראשון, מכילה את כל המצוות שניתנו אחר כך למשה.

שיטת הלימוד והעיון עפ״י תורת אוהחה״ק

שיטת הלימוד והעיון עפ״י תורת אוהחה״קסאלי וחכמיה

מתוך דברים הכתובים בספריו העמוקים, ניתץ לענ״ד, ללמוד כללי לימוד עצומים שיכולים לסייע לנו בלימוד התורה הקדושה.

בהסכמת רבני סאלי לספר כתבו: ״והוא גם הופיע והשפיע מחכמתו לתלמידיו ובני ישיבתו ללמוד וללמד״.

מטרה חשובה היתה ההוראה וזוהי אחת ממטרות הלימוד ״הלומד על מנת ללמד״ אך גם קיים את ההמשך ״על מנת לשמור ולעשות״. נמצאה איגרת (א) מהיעב״ץ שנשלחה לרבי משה בן עטר אביו של אוהחה״ק אודותיו כתלמיד: ״נדף שמו הטוב כמו מור למרחוק … בטוב מידות מדובר בו נכבדות״

אוהחה״ק מלמדנו כיצד לומדים. ב״חפץ ה׳״(על שבת פ״ח), ״״ הוא כותב על החובה ללמוד בעמקות ולא רק בתענוג, בלי לוותר על הבנה של דברים קשים וסבוכים. כאשר נתקלים בקושיה, לא דוחים אותה בדחיה קלה מבלי לטרוח ולהתאמץ ליישר ההדורים.

וצריך המעיין לבדוק עד מקום שידו מגעת ואם ידע דאיכא (שיש) ת״ח מעיין יותר ממנו בפלפול ובסברא, בו יבוא אצלו לידע עומק הש״ס ומוצאיו ותבוא עליו ברכה ופשוט״.

בהקדמתו לספר ״פרי תואר״ כתב ״הנה בשמים עדי, שכל כוונתי בחיבור זה, אינה אלא לקשט השכינה ודרך הלכתי בו בכל מה שכתבתי הוא, שהייתי מקדים לשתות מים חיים, הם דברי הש״ס בבלי וירושלמי וללמוד על עמקן של דברים בכל אשר הש״ס יכול לסבול בשבילי העיון ולהכריח דרך המתחייב באמיתות דבריו ואח״כ הייתי פונה לראות דברי רש״י והתוספות והרא״ש, אשר שמו איש כסאו סביב ים התלמוד ומשם עולה אל ה׳ להביט לדברי הגאונים והרי״ף והרמב״ם והרמב״ן והרשב״א והר״ן והבאים אחריהם, הללו בעלי לוגין ומחבק את אשר יתדותיו בארשות החיים ולהקשות להמנגדו בהכרחות עצמן שבהם הכרחתי אורחותי״.

דברים מדהימים המלמדים רבות על שיטת הלימוד הרצויה, לכל המבקש להעמיק בים הגמרא וההלכה, עפ״י כלל הלימוד הספרדי הידוע ־ ״ראשי קודם לרש״י״, ועפ״י הקדמת אוהחה״ק, אציע ניסוח מחודש לכלל הלימוד ״ראשי קודם לרש״י ולראש״י ולעטרת ראשי״

כלומר ראשי – הבנתי ועיוני, קודמים לפירושי רש״י ולשלושת עמודי ההוראה – הרא״ש, הרי״ף, והרמב״ם שהם עטרה לראשי.

תנועת חתשובה  ״אור החיים״

שורשיה השתולים בתורת רבינו

בפרק זה ננסה להבין, מדוע נקראת תנועת התשובה הגדולה, המהפכנית בשם ״אור החיים״, מה הקשר בין התשובה והחזרה לקוב״ה לבין אור החיים הקדוש. נראה, ללא כל ספק, שאוהחה״ק יצק את היסודות האיתנים לתשובת עם ישראל, לשיבתו לשם יתברך.

באחד ממסעות נדודיו, הפליג באניה רבינו. האניה לא הגיעה ליעדה. הים הסוער וגליו שיברו את האניה ורבינו, בשארית כוחותיו, נשען על אחת הקורות שצפו על פני המים והגיע לחוף יבשה, באפיסת כוחות כיתת רגליו עד שמצא צריף בודד. רבינו נכנם ומצא מיטות מוצעות ושולחן גדוש בפירות ובשתיה צוננת.

התיישב רבינו ושבר צמאונו ואכל מן הפירות. זמן קצר לאחר מכן נשכב על אחת המיטות ונרדם. כעבור שעה קלה, העירו אותו שודדים וצעקו עליו על שהעז להיכנס לביתם. הוא סיפר להם שהוא יהודי שניצל בלב ים וברוב עייפותו חיפש מקום מקלט ומחסה והוא הצטער על שנכנס ללא רשות. הם החליטו להורגו. ראש השודדים קרא לו לפינה ושאלו – האם אתה מכיר אותי? רבעו ענה לו – אינני מכיר אותך. אמר לו ראש השודדים, אני תלמידך פלוני בן פלוני. נזדעזע הרב ושאל אותו – אם היית תלמידי, כיצד התדרדרת למדרגה כזו נוראית? להיות שודד ורוצח? השפיל ראש השודדים עיניו וסיפר לו שפעם אחת כעס על הוריו וברוב טפשותו הרג אותם ומאז היה קל בעיניו להרוג ולשדוד. עתה, שואל אני אותך הרב, האם אוכל לעשות משהו, על מנת לתקן את הדבר הזה שעשיתי?

ענה רבינו, יש תיקון, אך הוא יהיה קשה. אם תעמוד בו, אני אערוב לך בעוה״ב. התיקון הוא לקחת כלי חרס קטן ולהכניס לתוכו נחש צעיר, לסגור את הכלי ולתלות אותו על הצוואר במשך שבע שנים. בתום התקופה הזו, יצא לשדה, יתוודה על עבירותיו ויתנה בבכי על מעשיו, יפתח את הכלי, יאמר שמע ישראל ויקבל על עצמו מיתה ע״י הנחש. הסכים ראש השודדים לתיקון הקשה. היה זה אחד מבעלי התשובה הראשונים שעברו תחת ידו של רבינו.

ידוע שבמרוקו בעיר מראכש, היתה, לפני כ-60 שנה ישיבת ״אור החיים״ לבעלי תשובה ותחת ידה עברו מאות צעירים.

רמז לכוחו העצום כצדיק בבחינת ״ורבים השיב מעוון״ ניתן למצוא בדברי רבינו: בהקדמתו לפירושו לתורה כתב: ״…דלקתי בתפיסה, במסירה ועלילה … ואני בתוך עמקי ים הצרות, תפיסות על עסקי ממון ועל עסקי נפשות, את נפשי הצלתי וכיושב בעולם חדש ישבתי ולמות מתוך תורה חשבתי, ואל אור החיים נתתי ליבי ועיני שכלי… מלאכת שמים על שכמי שמתי ללמד תורה לחפץ ללמוד, גם לחזר אחרי היכול להבין״.

יוצא מכאן שאוהחה״ק לא רק ישב ולימד את אלו שרצו ללמוד, אלא גם חיזר וחיפש את אלו היכולים ללמוד ובוודאי השפיע עליהם לרצות בכך. יש כאץ לימוד שיטה בכללי התשובה, הרי כל יהודי הינו בעל נשמה – חלק אלוה ממעל, דבר שיאפשר לו להבין. אם כן, צריך לחזר אחר יכולתו של היהודי להבין וללמוד, לאתר את יכולתו, לזהות את המנגד לה, להתיש כח המנגד ולעוררו לתשובה.

בחיבורו ״ראשון לציון״ מבאר הוא פסוק במשלי ״בְּנִי אִם תִּקַּח אֲמַרַי וּמִצְוֹתַי תִּצְפוֹן אִתַּךְ״,

ישנן שלוש כתות השומעות את דברי החכם:

האחת – אלו המבינים את שטחיות הדברים.

השניה – המדקדקים לדעת היוצא מהנאמר ואומרים, אלה הם מעשי תבונה.

השלישית – חכם המחכים בעוד עניינים, שומע מוסר ואומר: קדרה בלועה מאיסורא, משערין בכולה לאסור, ואז מתבייש בחרפתו. כך יש ג׳ עבירות באדם. יש עבירות שמספיק להן טבילה במים בארבעים סאין. עבירות אלו הן מחשבות רעות של האדם ללא מעשה. יש עבירות המצריכות הגעלה, כגון שאכל אדם דבר איסור וגופו, איסורא בלע וע״י התענית יפלוט האיסור. יש עבירות המצריכות תיקון קשה יותר ־ ליבון – כגון הכועס, הכופר בדברי חז״ל והמוציא שז״ל.

  • קדרה שנבלע בה איסור, בוודאי יש באיסור הבלוע יותר מאחד בשישים כנגד דפנותיה ולכן אין האיסור בטל בשישים והקדרה כולה אסורה.

הלבון הוא ע״י עסק התורה בתמידות וביגיעה, אש התורה תוציא את האיסור הבלוע ומאחר וידוע לנו ״שכבולעו כך פולטו״, הרי בעבירות אלו הוא בלע האיסור באש רותחת – ריתחא דכעס, ריתחא דמחלוקת וכפירה בדברי חז״ל, לכן תשובתו היא בריתחא דאורייתא. העבירה המשולה לאיסור שנבלע בקדירה, ניתן לבטלה ע״י הגעלת הכלי שבלע את האיסור – הגוף. ביטול האיסור נעשה עפ״י כללי הכשרת הכלים.

בפירושו לתורה, מנתח אוהחה״ק, ניתוח בתורת הנפש, את עניין העבירה והחוטא. כאן מלמד אותנו רבינו איך לנהוג בחוטא (יהא זה בן, חבר, שכן, קרוב משפחה או כל איש ישראל אחר רח״ל). כך כתב: ״עוד אשכילך כי כל עושה רשע, יפעיל פגם במדה עליונה… בשורש נשמתו והפגם הוא שתהיה אחיזה לחלק המרוחק לעמוד שם ולהינות ממקור החיים וחלק זה המרוחק, נעוץ סופו בתוך החוטא וראשו יונק ממקום שורש הנפש החוטאת וזה יהיה כל עוד שלא שב האדם בתשובה״. דברים מאלפים אלו מלמדים אותנו מדוע החוטא, לא שב בתשובה, מה מעכב אותו. ראש החלק הזה המרוחק בנשמתו, יונק ממקום שורש הנפש החוטאת, כלומר בראשו של החוטא, במחשבותיו, בנטיותיו, בכשרונותיו. החטא נעוץ בהשכלתו, במעמדו וביכולתו. אם נשכיל לגעת בראשו, לאמץ את חכמתו וכשרונותיו, לא לבטלם, אלא אדרבא להחמיא להם, נוכל לרכוש את אימונו ולקרב אותו לקב״ה. גם כשיחזור בתשובה, נשתמש בחלק הטוב שבו – דוגמאות לכך נמצא לרוב בבית מדרשו של הרב ראובן אלבז שליט״א.

ידוע שהזוה״ק בפרשת תרומה משבח את האדם המקרב יהודים לקב״ה ומחזירם בתשובה ומביא את הפסוק ״זרח בחושך אור לישרים״ וכבר דרשו הדרשנים את ראשי התיבות המפליאות – אלבז ואני הדל מצאתי בפסוק זה עוד שני רמזים. זרח בחושך אור לישרים – מודגשת המילה אור ושאר המילים – זרח בחושך לישרים סופי התיבות – גימטריה חיים, הרי לנו בפסוק זה רמזים לענין התשובה, אור החיים ואלבז. אור – אותיות ראו הנאמר בראובן, שפתח בתשובה! דבר זה כשלעצמו, יש בכוחו להחזיר יהודים נבונים בתשובה.

בריאת העולם־אחת מדעותיו של הרי״א בקשר לתכלית הבריאה.דן מנור

בריאת העולם־אחת מדעותיו של הרי״א בקשר לתכלית הבריאה.ברית 31 - תאפילאלת 001

לפי האמונה האורתודוקסית האל ברא את העולם על מנת שהברואים יכירו בגדולתו. אהד מביטויי אמונה זו היא דברי התנא: "כל מה שברא הקב״ה לא בראו אלא לכבודו". משמע, שהבריאה היא צורך אלוהי. אולם המחבר טוען שהמונח 'כבוד' זהה לעולם האצילות. לכן משמעות דברי התנא תהיה, שהמאציל העליון(אין סוף) ברא את העולם למען עולם האצילות. הוי אומר, שהבריאה אינה צורך אלוהי. כאן המחבר דוחה את האמונה האורתודוקסית מפני החשיבה הפילוסופית בדבר האל המושלם, שאין לייחס לו העדר. והמונח צורך הוא סימן להעדר.

האדם

הרי״א נוקט אותה מגמה אנתרופוצנטרית הרווחת במחשבה היהודית החל מהמקרא. ספרות חז״ל ועד ימינו. האדם הוא צורך אלוהי, הוא נזר הבריאה, וכאמור לעיל, תיקון האלוהות תלוי בו: "מפני מה ברא ה' אדם על הארץ אלא ודאי כדי לעשות רצון קונו. וצריך לדעת שהשמים והארץ בשביל האדם נבראו… עיקר בריאת האדם שהוא עיקר שלמות עולמות העליונים, דבלא (שבלי) אדם לא שייך שיהיו שלמים".

ודאי, הפן הרוחני המעניק לאדם עליונות על כל נברא הוא הנפש, שבה דן המחבר בהרחבה ובעומק, אולם כדרכנו במסגרת זו, נתייחס רק לכמה היגדים שנראים כפרי הגות מקורית של המחבר, תוך הבחנה בין הרובד של הפשט והדרש, לבין הרובד של פרשנות קבלית.

ברובד של הפשט והדרש הוא מגדיר את הנפש כעצם רוחני מופשט, שקיומו האונטולוגי מוחלט, וכמוהו גם הדיבור: "וכמו שהנפשות דבר שאינו נתפס ורוחני וממש גדול בהם כן הדיבור". לכאורה מדובר כאן בהיקש משובש, שהרי לפי כללי ההיגיון, ההיקש צריך להיות מן הידוע לנעלם, ואילו כאן ההיקש הוא מן הנעלם (נפש) לידוע (דיבור). אלא, שלדידו של המחבר, קיומה של הנשמה כעצם רוחני, הוא מושכל ידוע באין עליו עוררין, בעוד שרוחניותו של הדיבור אינה ידועה, אלא הוא מוחזק בעיני רבים כפעולה פיזית גרידא, ועל כן נוהגים בו קלות ראש. לדבריו של המחבר כאן יש קשר למה שהוא כותב במקום אחר על פרישות הדיבור כעל ערך מוסרי חשוב. אם כי סביר להניח, שיש כאן זיקה לתפיסה הפילוסופית בדבר המונח – "הנפש הדברית" כמונח נרדף לשכל.

גוף ונשמה

מכמה מאמרים מבצבצת מגמה דואליסטית המציגה את הגוף והנשמה כשני יסודות המשקפים את הניגוד שבין חומר לרוח. מעמדה של הנשמה בתוך הגוף דומה למעמד של גולה בארץ נכר, ותחת עולו של הגוף מתעמעם אורה. על מצבה רומזת נבואת הנחמה שבכתוב: "ואשבור מוטות עולכם" (ויקרא כו יג).

לעומת זאת בדבריו במקום אחר הוא מתייחס בחיוב לגוף. לנוכח הדעה הקובעת, שהרוחני אינו חובר לחומרי, הרי התחברות הנשמה לגוף מעוררת בעייה תיאולוגית. על כך משיב המחבר, כי גם הגוף נברא בצלם אלוהים, זוהי, לדעתו, כוונת התנא המדבר על שני צלמים, הנשמה והגוף: "ולפיכך אמר התנא: 'חביב אדם שנברא בצלם', הוא הצלם הרוחני, אבל :׳חבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם' (אבות פ״ג, יח), הוא הגוף".

מאחר שרוב המצוות מוטלות על הגוף, הרי הוא חיוני לשלמות הנשמה, במיוחד כשהוא מציית לתביעותיה ומשתעבד לתכליתה, אך אין כוונת המחבר לדיכוי הגוף על ידי סגפנות, אלא לקירובו לנשמה, כפי שמסתבר מן הדברים הבאים:

בפירושו לפיוט 'חד גדיא' הוא פותח בדעה הרווחת על מהות האדם כאורגניזם של ארמ״ע (אש. רוח, מים, עפר). לפי דעתו, בכל יסוד טמונים שני רכיבים – חיובי ושלילי. במאבק הנטוש ביניהם אפשר להכניע את השלילי על ידי החיובי. למשל, חימום יצרים כגורם שלילי שבאש ניתן לשיכוך על ידי צינון המזג כגורם חיובי שבמים. אפשר גם להפעיל גורם חיובי נגד שלילי שבאותו יסוד עצמו, לדוגמה: לימוד תורה בהתלהבות (חום חיובי) מצנן את חימום היצר(חום שלילי). אלה שני גורמים שביסוד האש.

אפשרות אחרת היא הפניית הגורם השלילי לאפיק של קדושה כגון, הפניית הפזיזות כגורם שלילי שבמים לפזיזות של עשיית מצווה. עיקרו של דבר, מדובר כאן בתהליך סובלימטי, שאינו מחייב דיכוי נטיות טבעיות, אלא הרמוניזציה של כל הגורמים: "וכמו שהקב״ה השווה אותם (את היסודות) וחיברם בגוף אחד כן צריך האדם להניחם בהרכבתם… ולא להגביר אחד על חבירו… ואם היה מגביר יסוד על השאר הרי הוא מעוות המשפט".

Les veilleurs de l'aube-Victor Malka

C'est – on l'a dit – par centaines qu'on compte des pièces poétiques consacrées à l'attente du Libérateur. Ce thème les-veilleurs-de-ltraverse tel un fil rouge l'ensemble de cette production poétique. Pourquoi ? Il ne faut sans doute pas oublier que les mouvements messianiques ont joué un rôle considé­rable au Maroc. On dit, par exemple, que des figures mes­sianiques comme David Haroubéni ou Salomon Molko ont entretenu de nombreux contacts avec les populations juives locales.

Cette espérance messianique – note Yossef Chétrit – ne s'est pas nourrie uniquement de la croyance juive tradi­tionnelle. Il ne s'agit pas d'une foi qui se contente de proclamer, d'une déclaration de principe. Elle a été irri­guée par les mouvements messianiques qui ont secoué de grands secteurs du monde juif, au cours du xvie et du xviie siècle.

Ces mouvements ont, à l'évidence, laissé des traces dans la poésie des juifs du Maroc. On découvre de nom­breux poèmes influencés par des idées sabbatéennes. C'est notamment le cas dans la ville de Meknès qui a été, un temps, un centre important favorable à Sabbtaï Tsvi. On y a même retrouvé des poèmes à la gloire du « pro­phète de Smyrne ».

L'expulsion des juifs d'Espagne va contribuer à l'éclosion au Maroc d'une nouvelle génération de poètes. La Kabbale devient l'affaire de tous parce qu'elle évoque en permanence le thème de la libération. On y met également l'accent sur l'importance du chant et de la prière. Les  poètes du Maroc – parmi lesquels il y a de nombreux kabbalistes – considèrent – comme on le fait à Safed que les portes du ciel s'ouvrent devant tous ceux qui chan­tent les psaumes du roi David, le Zohar et les piyoutim (les poèmes religieux). Mais les chants doivent se faire à l'aurore. Pourquoi l'aurore ? Parce que, selon les maîtres du Talmud de Jérusalem (Brakhot 4.b), l'aurore symbolise la disparition de l'obscurité. Un poète kabbaliste écrit : « Je rends grâce à Dieu qui sonde les cœurs, en chantant en compagnie des étoiles du matin. »

Le Messie est censé sonner la fin de l'exil et de la dis­persion du peuple d'Israël, apporter la joie et la concorde. Ce sera alors l'heure de la paix, du rassemblement des exilés. Les juifs recouvreront alors leur honneur national. Un poète – un seul, David Elkaïm – interprétera l'espérance messianique comme la libération de tous les hommes et comme un salut universel. Dans son poème, il fera réfé­rence à l'indication du prophète biblique selon laquelle, à cette époque, l'agneau cohabitera avec le loup (Is 11, 6).

Et il arrive que des poètes prennent la parole au nom de Dieu pour annoncer solennellement au peuple : L'heure de la liberté approche. Fille de Sion, tu peux commencer à chanter.

Il faudra attendre les années 1970 pour qu'un rabbin, Haïm Soussana, entreprenne sur le texte de l'anthologie – amenée en Israël dans leurs valises par de nombreux immigrants – un travail de révision radicale et systéma­tique. Le rabbin – lui-même un poète sensible et délicat, expert dans tous les aspects de la tradition juive – corrige toutes les erreurs de style et de grammaire ; il fournit en bas de page chaque fois qu'il est nécessaire des notes explicatives de tel poème, de telle légende ou de telle réfé­rence kabbalistique. Il commente les 550 poèmes retenus dans l'anthologie et fournit au lecteur un appareil substan­tiel d'indications bibliographiques. Et il prend la décision de donner à cette nouvelle édition, plus moderne et plus en rapport avec la société israélienne et les fidèles dont la langue maternelle est l'hébreu, un titre nouveau : Ahira Chahar (Je réveillerai l'aube).

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר