מורשת יהדות מרוקו

היהודים בתקופה הקדם קולוניאלית – אליעזר בשן

היהודים והשלטון

שליטי מרוקו הקפידו לקיים את תנאי עומר ואת מעמד הד׳מי של היהודים לאורך כל המאה התשע־עשרה, תוך מתן פרשנות מחמירה. ביטויים לכך אפשר למצוא בהוראותיהם ליהודים. כך, למשל, בשנים 1808-1807 חייב סלימאן השני את יהודי סאלה, רבאט, מוגאדור ותיטואן לגור במלאח, בדומה ליהודים ברוב הערים האחרות. בשנת 1836 פנו יהודי פאס אל עבד אלרחמאן השני בבקשה להתיר להם לבנות בית מרחץ לעצמם, מפני שלא הותר להם לרחוץ בזה של המוסלמים. לאחר התייעצות עם חכמי דת השיב הסולטאן בשלילה, ונימק את תשובתו בטענה כי בית מרחץ הוא מותרות שאין להעניקם ליהודים, מפני שאין הרחצה דרושה להם לפי דתם. בתקופת מחמד הרביעי נאלצו גברים ונשים לעבוד למען השליט גם בשבתות ובחגים. ב־1873 נכפה על היהודים, בין השאר, לעסוק במליחת ראשיהם של מי שהוצאו להורג כדי שאפשר יהיה לשמרם זמן רב ולהוקיעם בשערי העיר. באותה שנה העביר מושל העיר מזגאן את יום השוק משני לשבת, כדי למנוע מיהודים לסחור בו.

ידיעות על מצבם החמור של היהודים במרוקו הגיעו לאירופה במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה, בעקבות פעילות של אגודות אירופיות. למשל, בין השנים 1864- 1880 נרצחו ברחבי מרוקו 307 יהודים – לפי חלק מהמקורות 343 – והרוצחים לא הועמדו לדין. בתחילת 1880 פרץ סכסוך, שהידרדר עד חילופי מכות, בין יהודי שהחזיק בחסות צרפתית ובין מוסלמי. היהודי הצליח לברוח, אך אספסוף תקף עוברי אורח יהודים וביניהם זקן, רצח אותו ולאחר מכן שרף את גופתו. האירוע גרר התערבות דיפלומטית בריטית, ומשפחת הקרבן קיבלה פיצוי מהסולטאן. יהודי זקן ואמיד באנתיפה שבהרי האטלס, אשר דאג לפרנסתה של אישה מוסלמית בשנת בצורת, נפל קרבן לעלילה של המושל כי הרתה לו, והוצא להורג. בשנים 1883-1880 הולקו נשים יהודיות בטנג׳יר ובקזבלנקה עקב עלילות שונות. הסולטאן חסן הראשון הפקיע חלק מבית הקברות היהודי העתיק בפאס, הסמוך לארמון, בשני שלבים – בשנים 1877 ו־1884 – למרות הפצרות של גורמי חוץ, כשגריר בריטניה במרוקו, לא לעשות זאת.

ב־1886 הוטלו על היהודים הגבלות שונות: נאסר עליהם לעזוב את מרוקו ללא היתר של הסולטאן, להיכנס לבית קברות מוסלמי, להיראות בפומבי בחגים מוסלמיים, להרים קולם בתפילה ועוד. מדי פעם הוטלו איסורים נוספים, כגון איסור לתקוע בשופר בראש השנה ובהלוויות. בתביעה נגד מוסלמי עדותם נחשבה לא קבילה, וחתימתם על מסמך משפטי הייתה מבטלת אותו. בפברואר 1888 הגישו נשיא ועד שליחי הקהילות באנגליה וסגן נשיא ״אגודת אחים״ תזכיר לממשלת בריטניה, שבו גוללו בפירוט את ההשפלות שחווים יהודי מרוקו ואת ההגבלות בחייהם, ביניהן כאלה שאינן כלולות בתנאי עומר. בחורף 1891 גורשו בפקודת הסולטאן בין 600 ל־700 יהודים, ביניהם נשים וטף, משלושה כפרים באזור הסוס. בתיהם הועלו באש והם נותרו ללא קורת גג, בשדות ובקור. רק לאחר התערבות דיפלומטית בריטית התיר להם הסולטאן לחזור למקומם. בסוף שנות השמונים ובראשית התשעים הגיע מידע לאירופה על מצוקתם של יהודי דמנאת, אשר נפלו קרבן לפרעות בשנים 1891-1884. גם יהודי מראכש סבלו מידם הקשה של המושל והקאדי¡ יהודים הולקו באכזריות כה רבה עד שהיו בהם שהתאסלמו. בעקבות הידיעות הללו יצא בדצמבר 1893 מבריטניה לטנג׳יר שמואל מונטגיו(1911-1832), חבר פרלמנט ונדבן שפעל למען יהודים במצוקה. מטרת ביקורו הייתה לפנות לממשל במרוקו בבקשה לשמור על שלום היהודים, אולם פגישתו עם הווזיר לענייני חוץ לא נשאה פרי.

היו מקרים של התערבות שליטים כדי למנוע פגיעה ביהודים או להקל על מצבם. התערבות זו הייתה פרי הנסיבות המיוחדות של האירוע, של מערכת היחסים של היהודים עם המושלים או של לחץ מבחוץ. הסולטאן חסן הראשון ויתר בשנת 1887 על מסים שהיו חייבים לו יהודי מראכש עבור שמונה שנים, בגלל שנות הבצורת הקשות שהיו אז. כאות תודה מסרה לו משלחת של רבני העיר תפילה לשלומו שנכתבה בערבית. הסולטאן נשק את הנייר ואמר שלא ידע כי נאמנותם לו כה רבה עד שהם מתפללים לשלומו. ב־1889, בעת ביקורו בתיטואן, הורה להגן על יהודי העיר בעקבות פנייה של משלחת שמנתה את נכבדי הקהילה, וביניהם הרב הראשי. לפני צאתו את העיר פנו אליו גם יהודים מששואן והתלוננו על רדיפות¡ הסולטאן הורה למושל להגן עליהם. בהתערבות הקונסול הבריטי במרוקו חולק בשנת 1882 מזון ליהודי מוגאדור שנפגעו מבצורת. כעבור כמה שנים, ב־1904, שוב הייתה שנת בצורת והסולטאן עבד אלעזיז הורה לחלק מזון גם ליהודים, בעקבות פנייה של משלחת רבנים.

דמי

בן חסות – מעמדם המשפטי של היהודים ושל הנוצרים תחת שלטון האסלאם. מעמד זה, המעוגן בקוראן, הקנה ליהודים, כבני עם הספר, זכות לחיות על פי אמונתם, אך חייב את השליטים להשפילם ולגבות מהם את מס הג׳זיה.

תנאי עומר

מערכת של הגבלות וציוויים שהוטלו על היהודים והנוצרים בארצות האסלאם, המיוחסת לכיליף עומר אבן אלחטאב. מערכת הגבלות זו נועדה להבדיל פיזית בין המוסלמים והכופרים, לתת כבוד למוסלמים ולהשפיל את היהודים והנוצרים. אין גרסה רשמית ואחידה של ההגבלות, אך הן קבעו את כללי ההתנהגות של יהודים בחברה המוסלמית. כך, למשל, הם היו חייבים ללבוש לבוש מיוחד, נאסר עליהם להשתמש בנשק או לרכב על סוסים, ועוד. כל שליט נהג להוסיף הגבלות או לא לקיים הגבלות מסוימות.

פיוט לכבוד האדמו״ר עט״ר כקש״ת לבי דוד אביחצירא זצוק״ל זלה״ה זיע״א סימן אני יחייא אדהאן חזק אמיץ. נֹעַם אֱמֶת קְנֵה

אפתח בשיר ומזמור . לכבוד ארון התורה . הוא דודי צרור המֹר . שהוא מקל תפארה . אמ״ר גמ״ר שמ׳׳ר . את כל דברי התורה . אדוני מלך דוד חניכת אביחצירא:

נעלם נסתם ממני . פתאים עלה בסערה . עמו נשאר באניה . יהּ בתוך ים נשברה בר״ח אר״ח זר״ח . לעמת העשרה:

ישר תמים פעלו . בגלוי ובסתרה . בחר לו לגורלו . יבוא תמיד ההדרה . בד׳׳ד אלד׳׳ד מיד"ד . בענוה יתרה:

יום יום משכים ומעריב . לבית מדרש בזהירה . וגם היה מקרב . דל ואביון כשורה רחמ״ן הימ״ן אומ׳׳ן . בעיון ובסברה:

חשק תמיד ואִוָּה . ללכת לארצנו . בטל כל התאוה . הכיל לכבוד יוצרנו . אב״י רב״י לב״י . היא כתר ועטרה:

יראתו ענותו . ראיה תראה בספריו . קדשתו ברכתו . במתק טוב אמריו . צו״ה א ו״ ה קו״ה . להוביל שי למורא: יקר חבוריו המה . שכל טוב לעושיהם . פתח האהל שמה . דרושים לחפציהם. כּמ׳׳ה רמ״ה חכמ״ה . לזה מרבה המשרה:

אחר כל אלה חִבֵּר . ספר רישא וסיפא . עד הקלפות שִׁבֵּר . להרים כלה יפה. חרפה רפ״א צפ״ה . להשיב שה פזורה:

אין להרהר אחריו . בכל מדד ומדה . אמת צדקו דבריו . לתורה ולתעודה • דבר״י מור״י יור״ה . לכל דרך ישרה:

דודי הלך במישור . לפני אל שוכן רימה . באהבתו קשור . עד עלה שמימה למ׳׳ד חמ״ד עמ״ד . לפני אדיר ונורא:

היודע נסתרות . ברוך אומר ועושה . לקט נצוצי אורות . על יד צדיק מתנשא. מלכ״י נסכ״י ערכ״י . הוא ארי בחבורה:

אשרי חלקו וחבלו . בעליתו למעלה . לבקר בהיכלו . בזכות תורה ותפלה . פז״ר חז״ר אז״ר . את מתניו בחגורה:                                                                                                                                                                                                                                                                                                       

נתן צדקה הרבה . כמה וכמה טובה . חכם עדיף מנביא ביראה ואהבה . רב״ה חב״ה סב״ה . מפל מצוות נבחרה :

חנון רחום יְיָ . לא עזב את חסידיו: הקים לעם אמוני . אחימלך ידידיו . אנ״א א״ל חו״ס נ״א . תצילם מכל צרה

זרע קֹדש מצבתו . נטע נעמן נמצא . בזכות אבות וזכותו . בו בחר וגם רצה . ה״אל הו״אל גו״אל . ישראל אביחצירא:

קול דודי הנה זה בא . במהרה בימינו . שובה ישראל שובה . עד השם אלהינו. קשוב יקשוב ישו״ב . אל תוך בית

הבחירה:

אדוני האדונים . תקבל מנחת עני . ברחמים הגונים . מכל טוב חסר אני . לפנ״י קונ״י עינ״י . בתורתך האירה:

מלפני שוכן רומה . אני שואל כפרה . יודע תעלומה . כחשכה כאורה . צדי״ק בוד״ק חד״ק . מבין שושן הסירה:

ישראל עבדיך . בלב נשבר נדכאים . למען חסדיך . הראם נא קץ פלאים . גאי״ם הפאי״ם הא״ם . אל הבנים החזירה

צדיק אתה יְיָ . לך אנחנו מודים . השיבני יְיָ . למען הידידים . הורי״ם ברי״ם שרי״ם . קִיְּמו זאת ההורה

אגודות מיסיונריות

במאה ה־19 החלו אגודות מיסיונריות פרוטסטנטיות את פעילותן במרוקו, במטרה להכניס יהודים תחת כנפי הנצרות. עשר אגודות כאלה פעלו במרוקו, רובן מבריטניה. האגודה האנגליקנית הראשונה, The British Society for the Propagation of the Gospel among the Jews, נוסדה ב־1804. נציגה במרוקו היה ג׳ בורו (Borrow), שפעל שם החל בשנות ה־30 של המאה ה־19 ואילך בערים טנגייר, תיטואן ומוגדור, בעזרת מומר בשם חיים בן עטר, שהפיץ עותקים של הברית החדשה.

אברהם בן עוליל יליד טנגייר (1826), שהתנצר באנגליה בגיל 18, נשלח למרוקו ופעל שם בשנות ה־50 וה־60. ב־1868 ביקר בטנגייר, בתיטואן, ברבאט, בסלא ובקזבלנקה. בפעילותה של אגודה זו חלה הפסקה והיא חודשה במרוקו ב־1883.

האגודה הפעילה ביותר היתה London Society for Promoting Christianity amongst the Jews  , שנוסדה ב־1809 ופעלה במרוקו החל ב־1843 ואילך באמצעות שליחים מומרים. הראשון בהם היה אלכסנדר לוי, שהגיע למוגדור ב־1844 וניהל תעמולה נוצרית. הוא נפגש עם רבני העיר אברהם קוריאט ויוסף אלמאליח, אך לאחר מכן הטיל בית הדין חרם על כל מי שבא אתו במגע. בדורות הבאים הוטלו חרמות נוספים על ידי בתי הדין. בשנות ה־50 נשלח יהודי מומר מקרקוב, בשם ח״א מרקהיים, שלא הצליח לנצר אפילו יהודי אחד.

ג׳ימס ברנס גינצבורג היה יליד רוסיה שהוטבל לנצרות באנגליה ב־1847, הצטרף לאגודה הדל ונשלח בשליחותה לאלגייריה ב־1857. מכאן ביקר במרוקו בשנים 1864, 1870, 1873, וב־1875 יסד מרכז מיסיונרי קבוע במוגדור. הוא הקים בית ספר לנערים ונערות, וניצל את עניותם ובורותם כדי לפתותם ללמוד ולהטבילם לנצרות. יחד עם צוות שביקר בערים שונות במרוקו, ניהל גינצבורג תעמולה והפיץ את ספרי התנ״ך והברית החדשה. הוא היה אדם דומיננטי ובעל יוזמה, ועורר עליו את חמת הקהילה היהודית במוגדור, שנקטה אמצעים שונים כדי למנוע את פעילותו, כולל חרם, לחץ כלכלי, אלימות ופניות לממשל ולנציגי בריטניה. בראש המאבק עמד הרב יוסף אלמאליח, שנוסף למעמדו בתור חכם היה סוחר מצליח, כיהן בתור סוכן קונסולרי של אוסטריה במוגדור, והיו לו קשרים עם הדיפלומטים בעירו. במשך כשלוש שנים, עד סוף 1878, הצליח גינצבורג להטביל 23 יהודים. ב־1879 הוא נאלץ לעזוב את מרוקו, חזר אליה ב־1882, ולאחר ארבע שנים נשלח לאסטנבול שם נפטר ב־1898. את מקומו במרוקו מילא אלי זרביב, יהודי מומר יליד אלגייר, עד פטירתו בשנת 1919.

אגודות נוצריות אחרות פעלו על ידי הקמת מרפאות ושליחת רופאים, שאגב טיפולם בחולים יהודים ניסו להשפיע עליהם להתנצר. על רקע מחסור ברופאים מקומיים, ושכיחותן של מגפות ומחלות שונות, היה זה אמצעי יעיל. אחד הרופאים היה רוברט קר (Kerr), שליח אגודה בשם Presbyterian Church of England, שהחל ב־1886 פעל במשך שבע שנים מבסיס ברבאט. הוא ביקר בערים טנגייר, סלא, פאס, צפרו, מכנאס, והגיע עד תפילאלת. בין השליחים היו גם נשים.

מספר היהודים שהוטבלו היה זעום יחסית למאמצים הארגוניים ולפיתויים הכלכליים. אבל היתה זו סכנה לקיום היהודי, וננקטו צעדים למנוע אותה, בעיקר על ידי הקמת בתי ספר יהודיים לנערים ולנערות, ויותר מעורבות של העשירים במצוקת העניים. האנגליקנים מבריטניה הפיצו במרוקו ספרי תנ״ך מודפסים, ועוד ב-1960 שאל הרב א' חזן מקזבלנקה את הרב דוד עובדיה בצפרו האם מותר ללמוד מהם, והתשובה היתה שלילית (ד עובדיה, שדת ׳נתן דויד, סי׳ לג).

מיסיון פרנציסקני הוקם במרוקו מיד לאחר מלחמת ספרד־מרוקו: ב־1860 בתיטואן, ב־1868 בקזבלנקה ובמוגדור, ב־1869 במאזאגאן, ב־1870 בטנגייר (שם תוקם בית ספר שגם יהודים מקומיים היו שולחים את ילדיהם ללמוד בו), ב־1888 בלאראש ובסאפי, וב־1890 ברבאט.

לפי ידיעה מ־1887, ממשלת ספרד שהושפעה מתנועה פרו־יהודית בספרד, החליטה על הקמת בית חולים בטנגייר שהיה מיועד לקתולים, אבל גם חולים ־־ידים יכלו להתקבל בו. מאחר שטיפול רפואי היה אחד האמצעים להעברת •־ידים על דתם, כאמור לעיל, היה אולי שיקול מיסיונרי בהחלטה זו, נוסף לצד ההומאניטרי.

בכתב עת של מיסיונרים ב־1899 פורסם על יהודייה שהתנצרה בטנגייר. יהודים בודדים נוספים התנצרו, אבל מספרם היה זעום לעומת המאמצים הארגוניים והפיתויים החומריים.

ליהודי מרוקו היו מגעים חיוביים עם נוצרים אירופים על רקע קשרי מסחר. יהודים גם נהגו לארח סוחרים ותיירים נוצרים, ואלה שיבחו את הכנסת האורחים שלהם, למרות עניותם. לפי מקור מהמחצית הראשונה של המאה ה־18, נוצרים שלא היו להם בתים משלהם היו חייבים, לפי החוק, לגור אצל יהודים. הרופא המיסיונר רוברט קאר כתב, שכדי לגור ברובע היהודי על הנוצרי להצטייד במכתב מהווזיר לענייני חוץ. לפי מקור מהעשור השלישי של המאה ה־19, הוצאות האירוח חלו על הקהילה היהודית.

נישואין עם נשים נוצריות היו נדירים עד הזמן החדש. ר׳ יצחק אבן דנאן מפאס (1836־1900) דן בשנת תרץ (1890) על ׳ראובן שהיה נשוי לנוכרית מבני אדום וילדה לו בנים ובנות׳, היא מתה והוא נשא יהודייה (ליצחק ריחי, סי׳ ו). בספרות הרבנית של המאה ה־20 מצויים דיונים על יהודים שנשאו נוכריות או נוצריות, מהן שרצו להתגייר, ועל ילדיהם – מהם שנימולו(שלמה צבאן, ׳מעלות לשלמה׳, אהע״ז, סי׳ יג, יור״ד, סי׳ ז).

היו מבקרים נוצרים שכתבו ביומניהם פרטים שונים על חיי המשפחה, הכלכלה והקהילה של היהודים, מהם ברוח אוהדת ומהם בגישה ביקורתית.

תהלוכת ייהודה איש קריות׳: נוצרים בטנגייר ביטאו יחס של בוז ועוינות ליהודים בתהלוכת ייהודה איש קריות׳, מנהג זה היה נהוג בכל יום שישי לאחר הפסח, כאשר נערים נוצרים ומוסלמים היו רצים ברחובות כשהם נושאים בובות בוערות לבושות כיהודים, ויורים עליהן. בשנות ה־80 של המאה ה־19 הופסקה התהלוכה, לאחר פניית גורמים יהודיים ובהתערבות דיפלומטים אירופים, אבל היא חודשה שוב. לפי ידיעה מיום 3 במאי 1889, הורה קונסול ספרד בעיר, בלוויית אזהרה, להפסיק תהלוכה זו הפוגעת ביהודים. בעקבותיה אסרה המשטרה כמה עבריינים.