מורשת יהדות מרוקו

מימין הגאון רבי יוסף בן נאים בספרייתו, שני משמאל בפינה ר' מכלוף בנו של שלום

כבר עמדנו על כך, שביזת מצרים שימשה נושא לפולמוס נגד היהודים בימיו של ר׳ עקיבא, שראה צורך להסתייג ממנה, בהצביעו על כך, כי בסופו של דבר רכוש זה הפך למכשול חמור לבני ישראל. גם טרטוליאן, בוויכוח עם מארקיון הגנוסטי, מעלה את העניין של ביזת מצרים«. ׳(כת מארקיון) טוענים נגד בורא העולם בדבר המרמה והגזל של כלי הזהב והכסף, שציווה על העבריים, לנזקם של המצרים… המצרים תובעים מהעבריים החזרת כלי הזהב והכסף, מאידך תובעים העברים נגד זאת, בטענם גם מכוח אבותיהם ובהסתמכם על אותם מקו­מות במקרא, שמגיעה להם החזרת השכר עבור העבודה שעבדו בהם, בלובנם לבנים ובבנותם ערים וכפרים׳. כאן חזית אחת לטרטוליאן והיהודים נגד הת­קפת הגנוסטים על המוסר של התנ״ך, ותשובתו מתאימה בדיוק לדברי ספר היוב­לים ולהגנתו של גביהא בן פסיסא בתלמוד.

אין זה מקרה, כי שני הנושאים שעליהם התווכחו רבי ואנטונינוס, ושסודרו בתלמוד מיד לאחר הוויכוחים לפני אלכסנדרוס, נדונו גם על־ידי טרטוליאן. היו אלה דברים שעמדו לדיון בין הפילוסופים היווגיימ־רומיים ובין היהדות והנצרות. בוויכוח: נשמה מאימתי ניתנה באדם, משעת פקידה או משעת יצירה ? מודה רבי לאנטונינוס, כי היא ניתנה משעת פקידה, ומביא מקרא מסייע (איוב ד, יב). טרטוליאן בחיבורו יעל הנשמה, נגד הפילוסופים׳ עומד על השאלה, אם — כדעת אנשי הסטיאה והרופא היגיסיוס — מתחברת הנשמה עם הגוף דק משעת הלידה או משעת העיבור. המסקנה שמגיע אליה טרטוליאן היא זו של אנטונינוס ורבי. בנוגע לעונש ביום־הדין האחרון מסביר רבי לאנטונינוס, כי ׳הקב״ה מביא גשמה וזורקה בגוף ודן אותם כאחד׳, וזו גם דעתו של טרטוליאן במאמרו ׳על תחיית המתים׳ ^.

אין להניח שהמקורות היהודיים והנוצריים בנידון זה בלתי־תלויים אלו באלו. וכן לא יתקבל על הדעת כי חז״ל השתמשו בהוכחותיו של טרטוליאן. מסתבר כי ידועה היתה לו שורת הנושאים על ויכוחים דתיים, כפי שסודרה בתלמוד (׳שאלו מינין את רבן גמליאל׳ וכר, סנהדרין צ, ב — צא, ב), וגם התשובות עליהן. כתביו מלמדים אותנו, כי הוא סיגל לעצמו אגדות חז״ל ולפעמים יצא נגדן.

טרטוליאן מתווכח עם הטוענים, שהעולם נברא ממשהו קיים וכי המלאכים היו שותפים במעשה זה. לאמיתו של דבר נעלמו המלאכים לפני בריאת העולם. הוא מסביר בשיטות האגדה כיצד נבראו העולם ואדם הראשון. עניין לפולמוס הוא הריב בין קין להבל. קין האח הגדול, שלא שעה הקב״ה אל מנחתו, מסמל את היהדות, בעוד שהבל הצעיר, שנרצח על־ידי אחיו(רמז לצליבה), מסמל את הנצרות. קין נולד בטומאה! הוא היה מזרעו של השטן. לעומת זאת היה חנוך נביא. עניין בני האלים ובנות האדם. נחש־הנחושת וגם יהושע הכוהן הגדול (זכר׳ ג, ג) הם סמלים לישו. פולמוס עם האגדה, ששלמה מלך על העולם כולו, כי זה מגיע רק לישו

השפעת ההלכה מורגשת בחיבורו של טרטוליאן ׳על עבודה זרה׳. וכבר דנו בזה בהרחבה יהודה ברגמן ז״ל וייבדלו לחיים. בער וא. א. אורבך. טרטוליאן יוצא נגד השתתפות הנוצרים, בפרהסיה ובצנעה׳ בכל דבר שריח עבודה זרה נודף הימנו. אסור לקחת חלק בחגיהם ובחגיגותיהם המשפחתיות, אם כרוכה בהן מעין הודיה באליליהם. הוא גוזר על כל המלאכות הקשורות בעשיית צלמים בכל צורה ובכל חומר, על המסחר בהם ובכל אביזרי עבודה זרה, כגון מיני קטורת. אל לו לנוצרי להיות מלמד תינוקות ומורה, כי עיסוקו זה מחייבו להקדיש את משכורתו הראשונה לאלילת הדעת והחכמה, ולהשתמש בספרים שמרובים בהם הסיפורים על אלים ואלות.

קווינטוס ספטימיוס פלורנס טרטוליאנוס (בלטינית: Quintus Septimius Florens Tertullianus; בערך 230–150 לספירה) היה תאולוג נוצרי חשוב ואחד מאבות הכנסייה. הוא חי ופעל בקרתגו ומילא תפקיד מרכזי בגיבוש התאולוגיה הנוצרית במאות הראשונות לספירה.

טרטוליאנוס היה הראשון שהעמיד קורפוס שלם של כתבים נוצריים בשפה הלטינית, נוסף לכמה חיבורים שכתב בשפה היוונית. הוא היה הראשון שהשתמש במושג trinitas כדי לציין את השילוש הקדוש, וככל הנראה, הראשון שהשתמש בנוסחה "שלוש פרסונות, מהות אחת" (בלטינית: "tres Personae, una substantia"). כמו כן החל את השימוש במושגים "ברית חדשה" ו"ברית ישנה".

בניגוד לאבות כנסייה אחרים, טרטוליאנוס מעולם לא הוכר כקדוש בידי הכנסייה, כנראה מכיוון שבסוף ימיו הוא אימץ את המונטניזם שנחשב למינות.

שלא כנוצרים הראשונים במזרח, שבאו ממקור ישראל, התגייסו הנוצרים הרא­שונים באפריקה בעיקר מחוגים פאגאניים, שדשו בענייני עבודה זרה ואף לא הרגישו עד היכן השפעתה מגעת בחיי יום־יום. לפיכך היתה המלחמה נגדה צורך השעה. בפולמוסיו החריפים נגד עבודה זרה יכול היה טרטוליאן להצביע על מל­חמתם של הנביאים נגד האלילים, ועל חזונם שיום יבוא והפסילים ועבודתם יעב­רו מן העולם. בהקשר היסטורי אחר חוזר לעניין זה כעבור מאתיים שנה אבגוסטין, אחד מאבות־הכנסיה המכובדים ביותר: עתה, שהיהודים פזורים על פני כל האר­צות והאומות, הרי זו ׳צדקה׳(תרגום מילולי: השגחה) שעשה הקב״ה עם הנוצ­רים. עתה שהושמדו הפסלים, המזבחות, החורשות(הקדושות) והמקדשות של אלי־השקר ונאסרו קרבנותיהם, אפשר להראות מתוך כתביהם, שנביאיהם ניבאו זאת מקדם. אילו קראו על כך בכתבים שלנו, אומר אבגוסטין, ייתכן שהיו רואים אותן נבואות כהמצאה שלנו.

ייתכן, שגם חיבורו של טרטוליאן ׳על המחזות׳, המכוון נגד ביקורים בתי­אטראות, קרקסאות וכדומה, הושפע מדעות חז״ל. בדומה להם מפרש הוא את תהי­לים א, א על אלה שאינם יושבים בתיאטראות. ׳ובחוקותיהם לא תלכו (ויקרא יח, ב) — שלא תלכו בנימוסות שלהן, בדברים החקוקין להם, כגון תיטריות וקרקסאות והאסטדיות׳(ספרא אחרי מות פרק יג) — אזהרה זו היתה דבר בעיתו גם בשביל יהודים. ראינו כבר למעלה שאבגוסטין מוכיח אותם על שהם מבלים שבתם בישיבה בתיאטראות. אמנם, פעם אחת מעמיד הוא לדוגמה לפני קהל שומעיו את יהודי סימיטו  (עיירה קרובה להיפו, מקום כהונתו), הנמנעים מביקורים במקומות אלה. אגב נעיר, כי לפי עדות מלפני שבעים שגה היו מצביעים כאן על חורבות בניין מהתקופה הביזאנטית או הרומית(ליד מחצבי־השיש המפורסמים) כעל יצלא אל־יהוד׳ — בית־כנסת היהודים .

כאמור, טרטוליאן הוא ראשון בין סופרי הפנסיה, שהתחילו לפעול באיזור המע­רבי של חוף אפריקה. את השכלתו המשפטית רכש לו בקרתיגני. אמנם, הוא עצמו מספר שראה את רומי, אבל לא נודע לנו שהלך פעם למרכזי התורה במזרח. קשה להניח שידיעותיו באגדה ובהלכה הגיעו אליו מן הסופרים הנוצריים המעטים שקדמו לו במזרח, כגון אנשי הפולמוס המובהקים תיאופילוס מאנטיוכיה ויוסטוס איש שכם, בן דורו של ר׳ עקיבא. ידיעותיו באו לו מסתמא מאותם חוגים עצמם, אשר נגד השפעתם על הנוצרים והפאגאנים נלחם הוא בכל עוזו ומרצו. חוגים אלה עמדו בקשרים הדוקים עם התנאים בארץ־ישראל, הם שהפיצו את דעת ה׳ בקרתיגני בימיו של רב, ואת בניהם שלחו ללמוד תורה בארץ־ישראל. וכן רואים אנו באספקלריה שאייה מאירה של טרטוליאן את יהודי אפריקה ולמדים משהו על היקף ידיעותיהם בתורה.

מינוקיוס פליכס, בן תקופתו של טרטוליאן, שעבר לגור ברומי, נמנע מלהתקיף במישרים את היהודים, ועושה זאת רק דרך אגב. ניתוח חיבורו ׳אוקטאוויאנוס׳ מוכיח, כי מינוקיוס בסותרו את טענות מתנגדיה הפאגאניים של הנצרות השת­מש בנשק האפולוגיטי שהכינו היהודים עוד לפני שניים־שלושד, דורות (יוסי־ פוס פלאוויוס). הוא עצמו מציין, כי מכיר הוא את התרגום של המקרא וכן את כתבי יוסיפום ואנטונינוס יוליאנוס, סופר שאינו ידוע לנו ממקור אהר. ב׳אוק־ טאוויאנוס׳ ניכרת גם ההשפעה של כתבים חיצוניים, שמובלעות בהם דעות השאו­בות ממקור יהודי.

עולמם הכלכלי והרוחני של יהודי צפון אפריקה

פרק חמישי

 חיי הכלכלה

בימי שלטון הרומאים היתה אפריקה הצפונית אחד האזורים הפוריים והעשירים באגן הים התיכון.

בכל אותה תקופה צמחו באיזור זה ערים סוחרות חדשות ולאורך החוף נבנו או הורחבו נמלים רבים, קטנים וגדולים, מהם כאלה שהיו קיימים כבר בתקופה הפיניקית־פונית ועתה נתעוררו לחיים חדשים. בערים הוקמו אמפיתיאטראות, מקדשים, מרחצאות ושווקים, שאת שרידיהם חושפים זה מאות שנים. הארץ היתה מכוסה יערות ובוסתנים של עצי־פרי. לאורך החוף וברמה הפוריה נמשכה שרשרת רצופה של יישובים חקלאיים. במקומות רבים נתגלו שרידים של תעלות־מים מסועפות, שהעבירו מים מן ההרים לשתייה ולהשקאת ובעזרתן היו מתגב­רים על שנות־בצורת רצופות, הפוקדות את האיזור לעיתים תכופות. גם סימנים אחרים, כגון שרידי רבדים המעידים על עיבוד־אדמה אינטנסיבי, באים לחזק ולהוסיף תוקף לדברים שאנו קוראים בספרים. אמנם, לאחר כיבושו על־ידי הוואנדאלים ירדה על האיזור תקופת שפל, אבל הוא חזר ונתאושש משעברה הארץ לידי הביזאנטים, ושוב היתה אפריקה הצפונית לאסם־הבר לשבור את רעבונם של אוכלוסי רומי רבתי, המערבית והמזרחית, וממנה בא שמן הזית הטוב לדשן את פיתו של אזרח רומא וקונסטאנטינופול

מעמדו הגיאופוליטי של האיזור ההיסטוריונים הערביים, בתארם את מעשי הכיבוש הערבי־מוסלמי, מציינים, כי ה׳כאהנה׳ הברברית נקטה בשיטת־הגנה הידועה לנו כיום בשם ׳אדמה חרוכה׳, כדי להרתיע את הפולשים הערביים. לפי דבריהם גרמו פעולותיה המלחמתיות של המנהיגה הברברית, שבאו לאחר שישים שנות מאבק קשה על הארץ בין ביזאנטים, ויזיגותים, ברברים וערבים, לחורבנה של אפריקה מבחינה כלכלית.

אבל עדויותיהם של הגיאוגראפים הערביים מזימות תיאור זה. אמנם, השינויים הרבים בשלטון על ארצות אפריקה הצפונית, חילופי־השושלות הרבים׳ ההפיכות במשטרים שחוללון תנועות דתיות־חברתיות, לא היה בהם כדי לסייע לשיקומו של האיזור ולהחזירו לחיים תקינים. אולם לעומת גורמים שליליים אלה נתעוררו כוחות עצומים אחרים, שהיקף פעולתם היה נרחב יותר, והם כפו על עמי אפריקה הצפונית תהליד־התפתחות חיובי.

מאת השנים הראשונות של השלטון הערבי באפריקה הצפונית ובספרד הן תקופת מתיחות בלתי־פוסקת בין הכליפות הערבית־מוסלמית ובין האימפריה הביזאנטית־נוצרית. הצי הרומי — כלומר הביזאנטי — הטיל הסגר על תנועת הספינות המוסלמיות בים התיכון ובכלל על הקשרים הימיים של המדינה המוסלמית׳ שלא היו לה עוד אניות־מלחמה משלה. שני יובלות־השנים של המאה השמינית לסה״ג הם ימי עוצמתו של האיסלאם הכובש. למרותו הישירה כפופים היו אז שטחים ענקיים בשלוש יבשות: אסיה, אפריקה ואירופה, כשמאחוריהם משתרע מרחב כמעט אין־סופי — לפי מושגי הימים ההם. הערבים ידעו על עורף ענקי זה של ארצות ועממים רבים, של אוצרות טבע ותרבות. אמנם, עורף זה לא נכלל באיזור אשר הצליחו לכובשו בכוח הזרוע׳ אבל הם חלשו עליו מבחינה כלכלית. עדיין היו פניהם של הערבים־הבדווים מועדות לעבר ארצות אירופה שלא היו תחת שלטון ביזאנטיון, או שקשרן אתה התרופף. גם כאן קסמו להם אוצרות, שלא היו כמותם בארצותיהם, ועוררו את תאוותם. במסיבות אלה מן הנמנע היה, שהאמור הפורה והעשיר של אפריקה הצפונית, שממנו הביאו שלל רב ביותר במסעות הכיבוש, לא ישוב לשגשג, כשהוא תופס את מקומו הנכבד כחוליה מקשרת ומאגדת במערך המדינה האיסלאמית.

כל עוד שלט הצי הביזאנטי בים התיכון ונשקפה סכנה של נחיתות לערי החוף, היתה התחבורה בנתיבי יבשה. אי־לזאת דאגו השליטים — בין שהיו נציבי הכליף בדמשק ולאחר־מכן בבגדאד, ובין שהיו ואסאלים שהודו במרותם של הכליפים או התמרדו נגדה — לייסודם של מרכזים מינהליים־מסחריים בפנים הארץ, במרחק־מה מן החוף, וצומתי אורחות באיזור־הספר שבין הארץ הנושבת למדבר הצחרה. באותה תקופה הוקמו המרכזים החדשים! קירואן, תאהרת, תלמסאן, סג׳למאסה, פאס.

החל מן המאה התשיעית בא שינוי בתפקידם של הנמלים באיזור המוסלמי של הים התיכון, ובמיוחד בחלקו המערבי של האגן. צי־המלחמה של הערבים התחזק ואיפשר לנדודיהם להתקיף את עמדות הביזאנטים באיי הים — בקיפרוס, כרתים, סיקיליה ואיטליה הדרומית. בעיקר נבנתה משידוד־מערכות זה אפריקה הצפונית.

הים התיכון נעשה ים ערבי והצי הביזאנטי פסק מלמלא תפקד מעשי במסחר הים הזה. עתה עלתה חשיבותה של אפריקה הצפונית כחוליה במסחר הימי בין המזרח למערב, בין הדרום לצפון. אגיות־סוחר מוסלמיות התחילו מפליגות מטראבלס המערבית, במאה העשירית ממהדיה, ולאחר־מכן גם מבג׳איה (בוג'יה), מסבתה ומסלא. ולכל שלוש הרוחות היו פונות: מזרחה למצרים ולסוריה, צפונה לסיקיליה ואיטליה הדרומית, ומערבה לספרד, כדי לפרוק ולטעון סחורות שהובאו ממרחקים. הנתיב דרומה דרך ים־םוף אל עבר האוקיאנוס ההודי לא היה פתוח עדיין לתנועת אניות, והיה צורך להעביר את הסחורות מאלכסנדריה עד לנמלי הים האדום ולהיפך, על־ידי שילוב אמצעי־תחבורה שונים. ומכאן חשיבותה המכרעת של פוסטאט, בירת מצרים.

ספר החזיונות – יומנו של רבי חיים ויטאל

סוגת האוטוביוגרפיה הרוחנית מוּכרת ומקובלת זה זמן רב במסורת הנוצרית, עוד מימי ה " וידויים " של אוגוסטינוס הקדוש. במהלך כל ימי הביניים עד לראשיתה של העת החדשה כתיבת סיפור חיים בנוסח של התוודות הייתה סוגה חשובה של ספרות רוחנית ומיסטית בנצרות.

במרכזה של ספרות זו עמדה החוייה של הפיכת הלב של המחבר. הדוגמא המפורסמת ביותר לכך היא חווייתו של אוגוסטינוס עצמו. מאידך גיסא, ייעודם של חיבורים יהודיים עם יסוד ביוגרפי מימי הביניים, כגון כרוניקות וצוואות מוסריות, היה דידקטי, בלא כל כוונה אוטוביוגרפית של ממש.

המאפיין העיקרי של כתיבה אוטוביוגרפית היה חסר בהם " נקודת מבט רטרוספקטיבית ייחודית, המקום שבו עומד המחבר ביחס לחווייתו המצטברת כאשר הוא מחיל על עברו משמעות פרשנית.

ועוד : המסורת המיסטית היהודית בימי הביניים נבדלה מהמסורות המיסטיות של הנוצרים והמוסלמים. רק לעתים נדירות נידונו בה חוויות מסטיות וחזיונות אישיות .יוצאים מכלל זה כתביהם של רבי אברהם אבועלפיה 1240 – אחרי 1291 ושל כמה מתלמידיו, ובמיוחד של רבי יצחק דמן עכו ( אמצע המאה ה-13 – אמצע המאה ה-14, בהם היו דיונים של ממש בחוויות מיסטיות.

כמו כן במאה ה-16 פרחה ספרות מיסטית שעסקה בחוויות מיסטיות ובחזונות מיסטיים – על כך ראה להלן. ברם, אין לראות בחיבורים אלה, לא בַיצירות מבית מדרשו של אבולעפיה ולא במאוחרות יותר, כתבים אוטוביוגרפיים של ממש, שכן גם בהו נעדרת אותה " נקודת מבט רטרוספקטיבית " העומדת במרכזה של סוגה זו.

בני־חסות

בעוד בתיה של ספרו מנמנמים במעטה חושך מפיל אימה בסמטאות הצרות של המללאח, התעורר עמי(דודי) שמעון משנתו עם הקריאה הראשונה של השכוי שבקעה את הדממה. לא יצאה שעה קלה וכבר היה בחוץ. הרים ראשו לשמים ואמר: ״השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע״. מימי וואד־שוק, הוא נהר אגאי, השמיעו שקשוקם הנצחי, וניסור הצרצר נתלווה למנגינות הליל ההולך וגווע אט אט, עת הפציע האור הרפה המבשר יום עמל. בדומייה לילית זו של חילופי משמרות, שירכו הבהמות דרכן בעצלתיים ופרסותיהן, שהשמיעו נקישות חדות, התיזו ניצוצות אש מאבני המרצפות החלקות של הרחוב. עמי שמעון צעד בראש שלוש פרדותיו העמוסות מרכולת ובידו מושכות סוסתו האצילה. כך יצא בשער הראשי ברחבת־הפחה, המוליכה לכפרי הברברים ולשוקיהם.

כשנמצא עמי שמעון מחוץ לעיר, עלה השחר ועולם אחר התעורר מעט מעט לתחייה. ספרו הנאווה, התגברה על תרדמת החורף הממושך והתחילה להתנער ולהצטחצח. פה ושם, בשמיה העוטרים את ההרים, הם הרי האטלס הקרובים, עוד נתלו עננים והתעקשו לרוץ ביעף על גיאיות עמוקים. מדי פעם בפעם, הוסיפו העננים להרוות את השדות החרושים עד שהתמסמסו, התנדפו, דהרו הלאה על גבי רוח קלה והשאירו אחריהם ריחות אביב. אדים חמים, קלים ובהירים שעלו מן האדמה הפורייה, התמזגו עם העננים באופק באוקיינוס אין סופי. קסם אגדי נתוסף לנוף המקסים ביופיו שהלך והשתנה מרגע לרגע. צמרמורת עברה בגופו של עמי שמעון, צמרמורת חודרת של רטיבות האוויר הלח. הוא עלה על סוסתו, הצטנף בגלימתו העשויה צמר לבן וחמים, הניח לסוסה להובילו בדרך המוכרת לה היטב ומלמל: ״בדבר ה׳ שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם… כולם בחכמה עשית״. סקר בעיניו את סביבתו: פרדסי ספרו וגניה נתגלו לעיניו כשהם שרויים בערפלי בוקר חיוורים. בתוך גן רווה זה, היה עמי שמעון מוצא תענוג שאין למעלה הימנו. כך הלך מהורהר שעה קלה עד שהחליט לרדת מסוסתו כשהוא ממלמל: ״אברכה את ה׳ בכל עת תמיד תהילתו בפי… כל עצמותי תאמרנה ה׳ מי כמוך״. נטל את ידיו ובירך והתחיל בקול רם: ״פתח אליהו הנביא זכור לטוב ואמר, רבון עלמין דאנת הוא חד ולא בחושבן, אנת הוא עלאה על כל עלאין סתימא על כל סתימין… אנת הוא עלת העלות וסבת הסבות…״ נשמתו הזדככה לשמע המלים והתייחד עם בוראו ועולמו הגדול אשר ברא ברחמיו וברוב חסדיו. עטף עצמו בטליתו, היא הטלית של אביו, זכר צדיק לברכה, שאותה  הוקיר מאוד, ומלמל חרישית את הברכות וסיים: ״מה יקר חסדך אלוהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון, ירוויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם. כי עמך מקור חיים, באורך נראה אור, משוך חסדך ליודעיך וצדקתך לישרי לב.״ הניח תפילין בעומדו על אחת הגבעות במרחק מה מהמשעול הצר בו הלך. בהמותיו, שעכשיו התיר את רסנן והוציא את מתגיהן מפיהן, היו לוחכות בהכרת תודה ובהנאה רבה את העשב הרך מסביב. נפשו התעלתה למרום ברגע זה ושום דבר אחר לא חדר לתחומיה. הרגיש כמלאך אלוהים. נשמתו שֶׁיָקדה בתוכו, הזדככה ברשף ניצוצות הבריאה סביבו. חזהו צר מהכיל את התפעלותו מההוויה ואת אהבתו לבוראו. ״אשרי העם שה׳ אלוהיו.״ הסתכל סביבו, ״איזה עולם נאה ברא ה׳ יתברך!״ חזר ואמר. ובעוד פיו מלא תשבחות, היה נושם נשימות עמוקות וממושכות של אוויר צח וחריף, הספוג רטיבות ירק הפרדסים וריח הלילך המתלווה אליו ומבשם אותו. השדות החרושים לבשו מעטה ירק בהיר וממין לב. היה זה מישור אין סופי שבו מילא העשב את מקום הנרקיסים שקמלו עם גסיסת החורף. היו אלה שדות תלתן ירוק המשובץ בכלניות, פרגים אדומים וסביונים צהובים לרוב. גבעולי הירק הרוויים בטל הלילה, שומרים על לחותם עם עלות השחר וטיפה או שתיים הנתלות בראש העלה הדקיק, נוצצות וזוהרות ומשחקות בקרני השמש עד שדומות הן מרחוק לאבני חן ומרגליות. עמי שמעון סיים תפילת שחרית. אה! מלוא כל הארץ כבודו! אמר. הוציא מהאוכל שהביא עמו וישב לאכול פת שחרית בניחותא, כיאה לתלמיד חכם, תוך שהוא מזין את עיניו במראה השדות. כשגמר לאכול, שינן חרישית ככוונה רבה את ברכת המזון. אחרי זה, קם ממקומו, אסף את מטלטליו ואת בהמותיו, רכב על סוסתו והמשיך בדרכו. הוא הכיר כל שדה וכל בוסתן בסביבה. ידע את בעליהם ומי שמר עליהם ואף הם הכירו אותו ואת אבותיו מדורי דורות.

סבאח לכיר (בוקר טוב) יא סי לחסן! צעק לעבר השומר שעסק בעידור לצד השדה.

סבאח לכיר יא בן יהודה! ענה לו השומר. בזמנים רגילים היה עומד לשוחח שיחה קלה עם מכרים ותיקים מימי ילדות, אבל עכשיו ארוכה הדרך לפניו והם יודעים זאת. לכן לא יעכבו בעדו וגם הם

עבודה רבה לפניהם. הרגשתו הייתה טובה עליו והוא מלמל לעצמו ״ה׳ אורי וישעי ממי אירא… גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי…״. תפוס הרהורים נמנם עמי שמעון על סוסתו ודרכו נתמשכה עכשיו לקראת האופק הנעלם, המתרחק והולך בינות בקעות מכוסות ירק מזה ומדרוני הרים מזה, המעובדים היטב. ואי־פה אי־שם, מזדקרים עליהם אורן אחד או שניים, ניצבים ביתמותם ליד בקתת שומרים נמוכה החוסה בצלם ובלחש אמיריהם הקל והחרישי. נתן להרהורים לשאתו על כנפיהם ונמנם כשקרני השמש הראשונות שפילסו להן דרך בינות לעננים המתפזרים, שולחות חום נעים בגופו. חבלי שינה אחזוהו והוא נפל בחיקם כשהוא ממלמל ״בידך אפקיד רוחי פדית אותי ה׳ אל אמת…״.

אולם דווקא בתקופת ספרד נתחדשו פני שירתנו, ועל חידושים אלה יש מקום לשאול שאלות:(1) כיצד קרה הדבר שבספרד נתחברו בעברית שירים בעלי אופי חילוני מובהק על אהבה, יין, טבע וכו' ?(2) מדוע הסכימו נדיבי הארץ שהמשורר יגמור עליהם את ההלל דווקא בעברית, והרי אין ספק בכך שהערבית היתה מובנת להם לא פחות מן העברית. אשר לשאלה הראשונה יש לזכור שיהודי ספרד, שישבו בארץ זו כמה מאות שנים, לא נשאו כנראה בנטל של מסורת ספרותית יהודית עתיקת ימים כדוגמת אחיהם בארצות המזרח, ועל כן קיבלו ברובם ללא התנגדות את ההמצאות המהפכניות של המשוררים החדשים. כפי שכבר ציינו היו גם בין יהודי ספרד אנשים שפסלו כל מה שהוחדר אל ספרות ישראל בעקבות השפעתה של תרבות ערב; אולם מסתבר ששמרנים אלה היו מיעוט בעמם ולא יכלו למנוע את נצחון המתקדמים. אשר לשאלה השנייה ניתן לשער שהיו כמה וכמה סיבות שבגללן שירת החול העברית הגיעה לשגשוג כה גדול בין יהודי ספרד, אף על פי שלא נכתבה בלשון שהיתה מדוברת בפי העם והיה עליה להתחרות בלשון הערבית ולהתגבר עליה. ואלה הן הסיבות:

(א) בספרד ישבו באותה התקופה אומות שונות ולכל אחת מהן היתה שפה משלה. אלפי אנשים דיברו שם איש עם חברו ערבית, רומאנית, ברברית וכו'. מצב זה היה נוח לביצורה של העברית כלשונם הלאומית של התושבים היהודים, מה גם שהיו חלק ניכר באוכלוסייה הכללית!

(ב) בשתיים משפות המדינה, היינו הרומית והערבית הספרותית, לא השתמשו בדרך כלל בדיבור היום־יומי — בניגוד לניבים הרבים שנגזרו מהן וחיו בפי העם. אבל היצירה הספרותית של המוסלמים והנוצרים בספרד נכתבה עד למאה הי״ב דווקא בערבית ספרותית או ברומית,⁷⁰ ובהן נכתבו בין השאר גם שירי חול. מבחינת מעמדה — כלשון לא מדוברת — דמתה העברית ללשונות אלה, והמשוררים כתבו בה שירי חול כדי להבליט את ייחודה כלשון הלאומית של היהודים. אולם נראה שאת המניע העיקרי לשגשוגה של הלשון העברית יש לראות באהבה ללא גבול אליה ובהתמדה ובקנאות שבהן לחמה את מלחמתה קבוצת משכילים קטנה. המוני העם היו אולי בורים בכל מה שנוגע לעברית, כדברי אבן גבירול שהובאו לעיל, אך גם בעיני אלה הקיפה אותה ההילה של לשון הקודש, של השפה שבה דיבר אלוהים אל יצוריו הראשונים. נוסף לכל אלה ייתכן שלעלייתה של העברית סייע אף צירוף מסיבות מיוחד במינו.

כשהגיע דונש לקורדובה — היינו באמצע המאה העשירית — כבר טעמו משכילים יהודים או חלק מהם את טעמה הנפלא של תרבות סביבתם, אך עדיין לא נעשו בעצמם פעילים כמשוררים. פעילות זו הלכה וגדלה במהירות אחרי דונש, אך הוא עצמו לא נאלץ לדחוק את רגליהם של כותבי ערבית: תפקידו העיקרי היה לשכנע את בני זמנו כי אפשר לחבר שירי חול בעברית כפי שעושים זאת בערבית. יתר על כן, בזמנו של דונש היו בספרד גם נסיונות מועטים לפתח פרוזה מדעית בעברית, אלא שהללו לא האריכו ימים ואף לא מצאו להם המשך. כפי שעוד נראה להלן, נסיונות אלה נעשו בידי דונש, מנחם וקהל מעריציהם ותלמידיהם. אם נעיין היום בטקסטים הכבדים, הנוקשים וחסרי הדיוק ההם, נחוש את חבלי היצירה שחשו פעם מחבריהם ונבין מדוע נפסקה הפעילות היוצרת בעברית בתחומי המדע השונים. וכך הופיעה בספרד מראשית המאה הי״א ספרות רבת ערך בלשון הערבית במקצועות כגון פילוסופיה דתית, דקדוק עברי, פרשנות המקרא, הלכה וכו'. אחדים מן המחברים שפעלו בתחומים הללו נמנו עם קבוצת האנשים שקידמו וטיפחו את השירה העברית בארצם. הספרים שכתבו בערבית נועדו רובם ככולם לקהל קוראים יהודי ובעיקר לקוראים מביני עברית, כפי שמוכח מנושאיהם ומן המובאות מן המקרא או מספרות חז״ל הניתנות בטקסטים הללו בשפתן המקורית.

על דונש בן לברט ותפקידו בעיצוב פניה של השירה העברית בספרד ראה להלן, פרק ראשון, סעיפים י-יג. כעת ידועים לנו שירים עבריים חילוניים, חצרניים באופיים, שנכתבו בספרד על ידי מנחם בן סרוק (עיין עליו להלן, פרק ראשון, סעיפים ה-ט), כנראה קודם לבואו של דונש מן המזרח. לחשיבותם של טקסטים אלה ראה: פליישר, אסופות, ב (לעיל, הערה 69). אי אפשר אפוא שהנוהג לכתוב שירה חילונית עברית נשתרש בספרד מכוח פעילותו של דונש. אדרבה, ההרגל — ה׳מסורתי׳ כבר בבוא דונש לספרד — לכתוב שירי תהילה בעברית, אפשר שקבע את גורל מהלכו החדשני של

אין אפוא ספק בכך שהלשון הערבית השתלטה על הפרוזה לאו דווקא מטעמים אידיאולוגיים, אלא משום העדרו של סגנון מדעי מתאים בעברית. סגנון זה — ובכללו כמובן המונחים הדרושים לכל תחום מדע — הופיע רק באין ברירה, כאשר בתוקף הנסיבות גדלה הזיקה למדעים בין היהודים שלא שמעו ערבית(בראש ובראשונה בדרום צרפת ובאיטליה). אכן חבלי הלידה של הסגנון החדש היו קשים עד מאוד — וכדאי לעיין במבוא המעניין שלפני ׳חובות הלבבות׳ לבחיי אבן בקודה בתרגומו של יהודה אבן תיבון כדי להבין על אילו מכשולים צריך היה להתגבר דור המתרגמים החדש. התפתחות ארוכה ויחס חדש לספרות קדמונינו נדרשו כדי שסופרינו ומתרגמינו יכירו כי במשנה, בתלמוד ובמדרשים טמון חומר לשוני עשיר וכי אפשר לקחתו כמות שהוא או להשתמש בו כדוגמה ליצירת מלים וצירופי מלים חדשים שחסרו לעברית. בניגוד למחברים של ספרי מדע או למתרגמיהם, לרשותם של המשוררים העבריים עמדו אוצרות לשון גדולים ממקורות שונים — בראש ובראשונה כמובן אוצרות שירת המקרא, ומלבד זה גם חומר לשוני מאוחר יותר, ובכללו החידושים הרבים שחידשו הפייטנים הקדומים בארץ־ישראל ובארצות המזרח האחרות. מלים עבריות לא חסרו אפוא למשוררי ספרד, אולם הם היו צריכים להגדיר חפצים וכלים ולתאר תנאי חיים חדשים ודעות חדשות שלא היו ידועים לכותבי עברית שקדמו להם. גם כאן היה אפוא צורך באמונה עמוקה בכוח הלשון ובהתמדה בהתאמתה אל דרישות הזמן כדי להוציאה למרחב.

דונש עצמו, בתחום הצורות וסוגי השיר. לאחרונה התאמץ נ׳ אלוני לפרש את נאמנותם של משוררים וצרכני שירה יהודים לעברית כמחווה לאומית, במסגרת המאבק שהתנהל בעת ההיא(בעיקר במזרח) בין ה׳ערבייה׳, כלומר מעריצי השפה הערבית, ל׳שעבייה׳, כלומר המצדדים בתרבויות הלאומיות הלא ערביות. ראה לזה למשל: נ׳ אלוני, מחקרי לשון וספרות, ד, ירושלים תשנ״א, עמי 11 ואילך ועמי 55 ואילך: הנ״ל, ׳השתקפות המרד ב״ערבייה״ בספרותנו בימי הביניים׳, ספר מאיר ולנשטיין, ירושלים תשל״ט, עמי 80 ואילך, ובמאמרים נוספים. סברה זו, שנתקבלה כפשוטה על דעת כמה חוקרים, מופרכת: המחלוקת הנזכרת היתה פנים איסלאמית והיא לא נגעה בשום אופן בבעיית זיקתם של היהודים לתרבות הסובבת אותם.

רוב התרגומים מן הערבית לעברית מספרי גדולי היוצרים בספרד המוסלמית נעשו בספרד הנוצרית ובפרובנס, אחרי חורבן הקהילות היהודיות בספרד המוסלמית בשנת 1140. אבל התחלות בכיוון הזה היו עוד קודם לכן. ראשון המריקים מן הערבית לעברית היה כנראה המשורר והמדקדק ר׳ משה הכהן אבן ג׳יקטילה, בן דורו הקשיש של משה אבן עזרא; עיין עליו להלן, פרק חמישי, סעיף ג. הוא העתיק, על פי הזמנת יהודי פרובנס, שני חיבורי דקדוק חשובים של יהודה חיוג׳; ראה מהד׳ נוט (לעיל, הערה 65). ר׳ יהודה אבן תיבון מזכיר בתרגום העברי שלו ל׳ספר השורשים׳ של יונה אבן ג׳נאח את ר׳ יצחק בן יהודה ברצלוני שתרגם את מחצית הספר לעברית קודם לימיו. ראה: ספר השרשים לר׳ יונה אבן ג׳נאח, מהד׳ ב״ז באכר, ברלין 1896, עמי xxvi\ (שי).

• קופות צפת.
• צפת נתקנאה בטבריה ובהצלחת קופתה המיוחדת וקבעה בראשית המאה התשע־עשרה, בעיקר בארצות המזרח, קופות מיוחדות לטובתה הנקראות על שם התנא ר׳ שמעון בן יוחאי הקבור במירון הסמוכה לצפת. קופות אלה נתחבבו ביחוד בארצות צפון־אפריקה שבהן נערץ ביותר שמו של תנא זה.

מובן, שקביעת הקופות המיוחדות הללו לשם טבריה וצפת לא עברה בלי התנגדותה של ירושלים, שחששה להפסד שיבוא על ידן לקופת ארץ ישראל הכללית שבה נוטלת ירושלים חלק בראש. בשנת תקצי׳ג (1833) נקבעו במכנאסא אשר במרוקו קופות מיוחדות לטובת טבריה וצפת על שם ר׳ מאיר בעל הנם ור׳ שמעון בן יוחאי והוחלט לגבות לקופות אלה בשמחות ברית מילה, בר מצוה ונשואין וגם בימי חנוכה, פורים, חול־המועד פסח, ל״ג בעומר, ראש־חודש אלול והושענא־רבה. שלש שנים לאחר־כך הגיע לשם שליח־ירושלים ר׳ אליהו ישראל שיריזלי והתנגד לכך בתוקף, ומנהיגי קהילת מכנאסא נענו לו והחליטו לחלק גם את כספי הקופות המיוחדות הללו בין ארבע ערי הקודש, לפי המפתח המקובל ; הכל יתחלק ל־28 חלקים, שמהם תקבל ירושלים 11, חברון 6, צפת 7, וטבריה 4.״ נסיון דומה לזה נעשה בשנת תר״ם (1900) בכספי קופות ר׳ מאיר בעל הנם בבוכארה, אבל חכמי טבריה התנגדו לכך בכל תוקף, והכספים נשארו מיוחדים לטבריה.

 קופות ירושלים

לבסוף נאלצה ירושלים לילך בעקבות שאר ערי הקודש וקבעה אף היא בארצות המזרח קופות מיוחדות משלה שנקראו על שם שמעון הצדיק הקבור בנחל קדרון בירושלים, וקופה מיוחדת לנדבות נשים על שם רחל אמנו שקברה נמצא סמוך לירושלים. קופות אלו נזכרות באגרת־שליחותו של ר׳ משה ב״ר גבריאל שליח ירושלים לתורכיה בשנת תק״ץ (1830)״ ובאגרת־שליחותו של ר׳ חיים משה פיזאנטי שליח ירושלים למרוקו בשנת תקצ״ח (1838). ר׳ יוסף זמירו שליח ירושלים קבע קופות כאלו באיטליה ובצרפת בשנת תקצ״ה (1835), כמבואר בשטר כוח־הרשאה שניתן לו. ר׳ יונה משה טאג׳יר שליח ירו­שלים בצפון אפריקה בשנת תרל״ג(1873) רשם בפנקס טריפולי,  ״גם ידוע ליהוי שתקנתי פה העירה קופות ביד המיילדות לשם קופת רחל אמנו״.  לימים נוספה עוד קופה מיוחדת לטובת ירושלים, בשם ״קופת ויברך דוד״ על שם דוד המלך, ולקופה זו תרמו המתפללים בשעת אמירת ויברך דוד בפסוקי־דזמרה, כנהוג במזרח ליתן צדקה בשעה זו. בשנת תר״א (1841) יסדה ירושלים קופה מיוחדת לנשים בשם ״קופת קרית חנה״, ובכרוז מיוחד שנת­פרסם על כך הוטל על הנשים לנדב לקופה זו סכום מסוים בשעת קיום שלש המצוות המיוחדות לנשים.» אולם נראה שקופה זו לא נתפשטה ביותר.

• ר׳ חיים סתהון, מרבני טבריה, כותב בראשית המאה העשרים : ״וכל המתקבץ מקופות ר׳ מאיר בעל הנס שבמדינות אשכנז מתחלק לכל האשכנזים תושבי כל ערי הקודש ת״י ומחלקים ביניהם כללות המעות חלק לכל עיר לפי אנשיה. אבל במדינות הספרדים אין כן המנהג, אלא דקופת ר׳ מאיר בעל הנם היא מיוחדת דוקא לעירה״ק טבריא תוב״ב…. והספרדים בני מבריא לבדם הם זוכים בהמעות של קופות ר״מ״ (ארץ חיים, ירושלם תרס״ח, דף צ״ג ע״ב).
• אמנם עוד בשנת שס״ג (1603) הותקן בפאס שבמרוקו, עפ״י הצעת שלוחי ירושלים ר׳ שלמה ן׳ חגי ור׳ מאיר מאימראן, לגבות מגביות מיוחדות לטובת ירושלים בשמחת נשואין וברית מילה ובר״ח אדר ובפורים (כרם חמר לר׳ אברהם אנקאווא, ח״ב, ליוורנו תרל״א, סימן מ״ח) אולם זו היתה הוראת שעה ולא נקבעה קופה לדורות.

לבסוף נתפצלו הקופות עוד יותר, כשהתחילו גם מוסדות מיוחדים לקבוע קופות מיוחדות לעצמם, והראשון בזה היה בית־הכנסת של המקובלים ״בית אל״ בירושלים, קופה לטובת מוסד זה נקבעה ברודוס עוד לפני שנת ת״ר (1840), ובתשובה אחת מדובר ״על הגביות שגובין יום יום [ברודוס] לישיבת בית אל שבעה״ק ירושלם ת״ו…שזה יותר מעשרים שנה שהוקבעה קופה אחת לישיבת בית אל יב״ץ, שהגבאי שנתמנה על זה הוא מסבב בכל יום בבתי הכנסת ובידו קערה אחת, וכל אחד משליך פרוטה אחת בקערה״. לאחר כמה שנים, משהורע מצבם הכלכלי של יהודי רודוס, ניסו כמה מהם להשפיע על הקהילה שתשתמש במקצת מהכספים הללו להחזקת שלוחי א״י בשעה שהם נמצאים בעיר, אבל הרב ר׳ מיכאל־יעקב ישראל פסק נגדם. בעקבות ״בית אל״ הלכו אחר־כך מוסדות אחרים כגון בתי־מדרש, ישיבות, מוסדות תלמוד־תורה, בתי־חולים ובתי מושב־זקנים, וכל מוסד הרוצה לקבוע קופה לעצמו קובע — מה שגרם, כמובן, לירידת כבוד הקופות בכלל.

מסים למען ארץ ישראל

בשעת הדחק, כשהורע מצב הישוב בא״י והיה צורך בפעולת־עזרה רבה ודחופה, ואי־אפשר היה לסמוך על נדרים ונדבות שבמקרה ואף לא על הקופות הקבועות והמגביות בימים מסוימים התלויות אף הן בחסד הנותנים, ראו הקהילות צורך להטיל להטיל מס מיוחד לשם אטרץ ישראל. כך עשו בויניציאה בשנת שס״א (1601), כשנתקבלו שם הידיעות על מצבה הקשה של צפת, והותקן ״שיחריבו כל איש אשר בשם ישראל יכנה שהוא בן עשרים שנה ומעלה ושיהיה מפורעי מס מן שלשה דוקאטי ומעלה, לפרוע מחצית השקל שהוא רביע דוקאטו לכל שנה ושנה, והפרעון יעשה בשבוע שתחול בה פרשת שקלים… ויהיה כח ורשות ביד מעלתם [של הגבאים המיוחדים לכך] לכוף ולנגוש למסרב ח״ו לפרוע זה בכל מיני כפיות…״ קהילת ויניציאה לא הסתפקה בזה, והציעה גם לשאר קהילות איטליה, אשכנז ופולין לילך בעקבותיה, ובמכתב־חוזר לקהילות כתבו; ״העמדנו עלינו לתת מחצית השקל איש כופר נפשו לה׳ לסיוע להעניים האלה… כי היה תכלית רצוני ורצון קהלנו שיתן ויתנו אחרים, ממנו יראו ויעשו כל הק״ק… ויען ראינו כי יש ויש מן הק״ק אשר לא נתעוררו עדיין לזה, באנו כמזכירים… לעשות סדר ותיקון דיניכם על נתינת מחצית השקל…כי עניי עיר הקדושה קודמים לכל, ואעפ״י שחרבה בקדושתה עומדת… ״