מורשת יהדות מרוקו

הקֻראן מכיר ביהדות, בנצרות ובדת הצאבאית, הבעייתית במקצת, כצורות לא שלמות ופגומות של האסלאם עצמו, שטמונה בהן התגלות אמיתית, גם אם מעוותת. הכללתם של הצאבאים, שאותם לא ניתן לזהות בדיוק, איפשרה את הרחבתה של הסובלנות, שהוענקה ליהודים ולנוצרים, באמצעות פרשנות משפטית, תחילה כך שתחול גם על הזורואסטרים בפרס ולאחר מכן על ההינדים בהודו ועל קבוצות אחרות במקומות שונים. לעדות, שאמונתן היתה אחת הדתות המוכרות, הוענקה סובלנותה של המדינה המוסלמית. הן הורשו לקיים את הדתות שלהן, בתנאים מסוימים, ואף נהנו ממידה של אוטונומיה קהילתית. הדתות שלא זכו להכרה כזאת, כלומר הדתות שסווגו כפוליתאיזם ועבודת אלילים, לא היו זכאיות לסובלנותה של המדינה המוסלמית; עבורן, על־פי החוק, הבחירה היתה בין הקֻראן, החרב או העבדות.

בעיה קשה עוררו הדתות המונותאיסטיות שקמו אחרי הופעת האסלאם, ובמיוחד אלה שצמחו מתוך העדה המוסלמית עצמה, כגון הבהאים באיראן והאחמדיה בהודו. את חסידיהן של הדתות הללו לא ניתן לפטור כעובדי אלילים נבערים, בדומה לפוליתאיסטים שבאסיה ולאנימיסטים שבאפריקה, ואף לא כמבשרים שאבד עליהם הכלח, בדומה לנוצרים וליהודים; עצם קיומם מהווה התרסה כנגד התורה המוסלמית על שלמותה וסופיותה של ההתגלות שניתנה למחמד. האדיקות המוסלמית והשלטון האסלאמי כאחד התקשו תמיד לעשות חסד עם דתות מונותאיסטיות בתר־אסלאמיות מסוג זה.

הסיווג המדיני היה בין אלה שנכבשו או שנכנעו מרצונם לעוצמת האסלאם לבין אלה שלא עשו כן. בחוק ובנוהג המוסלמי, היחסים בין המדינה המוסלמית לבין העדות הלא מוסלמיות שבשליטתה, ושלהן היא העניקה סובלנות וחסות, הוסדרו על־פי חוזה בשם ד'מה; הנהנים מן החוזה הזה נקראו אהל אל־ד׳מה או בקיצור ד׳מים. על־פי הד'מה נהנו הקהילות הללו ממעמד מסוים, בתנאי שיכירו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים בעליונות האסלאם ובבכורה של המוסלמים. הכרה זאת מצאה ביטוי בתשלום מם הגולגולת ובציות לשורה של הגבלות שהוגדרו בפירוט בהלכה המוסלמית.

הקטגוריה השנייה של כופרים לפי סיווג מדיני זה מורכבת מאלה שעדיין לא נכבשו ואינם כפופים לעוצמה המוסלמית. הארצות שמושלים בהן מוסלמים ובהן החוק המוסלמי הוא השליט נודעות בשם הכולל דאר אל־אסלאם, בית האסלאם; העולם החיצוני, שבו יושבים ומושלים כופרים, הוא דאר אל־חַרְבּ, בית המלחמה. הוא ידוע בשם זה, משום שבין ממלכת האסלאם וממלכות הכפירה שורר מצב של מלחמה מתמדת, שאותו מחייב החוק הדתי, ומלחמה זאת תימשך עד אשר העולם כולו יקבל את בשורת האסלאם או ייכנע לשלטונם של אלה המביאים אותה. שמה של המלחמה הזאת הוא ג׳האד, שתרגומו המקובל הוא ׳מלחמת קודשי, אף כי המובן הראשוני של המילה הוא ׳מאמץ׳ או ׳מאבק', ומכאן, מאבק למען אלוהים. יש הקבלות מסוימות בין התורה המוסלמית של ג׳האד לבין התורה היהודית של ׳מלחמת מצווה׳ או ׳מלחמת חובה, אולם בהבדל החשוב, שהמושג היהודי מוגבל לארץ אחת בעוד הג׳האד המוסלמי הוא עולמי.

לא־מוסלמי מארצות דאר אל־חרב יכול לקבל רשות לבקר בארצות האסלאם ואף להתיישב בהן לתקופת זמן מסוימת, ולשם כך הוא מקבל מה שידוע בחוק המוסלמי בשם אַמַאן, מעין רשיון מעבר. מי שבידיו אמאן נקרא מֻסְתַאְמִן. המונח מציין את מעמדו החוקי של לא־מוסלמי מבחוץ, שבא כסוחר או כשליח ושוהה למשך זמן מה בתחום השלטון המוסלמי: אין הוא דמי ומס־הגולגלות וכן מגבלות אחרות אינם חלים עליו.

ספרי החוק המוסלמיים דנים בפירוט מסוים באמאן – מתי, על־ידי מי, למי ובאילו תנאים אפשר להעניק אותו. האמאן ניתן בעיקרון לתקופת זמן מוגבלת, ומבקר מן החוץ שהיה לתושב קבע שינה את מעמדו ממסתאמן לדמי. אולם למעשה ניתן היה לחדש את האמאן על בסיס שנתי, ומושבות של סוחרים זרים הורשו להישאר במעמד הזה. אזרחי מדינה זרה יכלו ליהנות מאמאן קיבוצי שהוענק לממשלתם. מעניין לציין שמעמד המסתאמן היה, על־ פי פירושים מסוימים, מוגבל לאזרחים נוצרים של מדינות נוצריות. ביהודים אירופים, שהיו נוסעים באימפריה העות׳מאנית, נהגו לעתים, בעיקר בתקופה המאוחרת יותר, כבאזרחים או נתינים של מדינותיהם, הנהנים מן האמאן הקיבוצי שהוענק להם; פעמים אחדות נהגו בהם כמו ביהודים העות׳מאנים, על כל היתרונות והחסרונות של מעמד שונה זה. בתעודות עות׳מאניות אחדות משמש המונח כַּאפִר יַהוּדִיסִי (היהודי של הכופר) כדי לציין יהודים נתיני מדינות נוצריות. באופן דומה לא הורשו בפרס נתינים מוסלמיים סונים של הצארים הרוסים ליהנות מזכויות היתר האקסטרה טריטוריאליות, שהוענקו לנתינים רוסים, אלא נהגו בהם כבמוסלמים סונים – דבר שלא היה תמיד יתרון במדינה מוסלמית שיעית.

הדיונים על הד׳מה והאמאן מתייחסים למעמד התושב או המבקר הלא־מוסלמי בארצות מוסלמיות. מעמדו של המוסלמי, בין אם תושב או מבקר בארץ לא־מוסלמית, הוא עניין אחר לגמרי. הנושא נדון מעט מאוד במקורות המוסלמיים הקלסיים מן הסיבה הפשוטה, שהשאלה התעוררה רק לעתים רחוקות ביותר. במאות השנים הראשונות לאסלאם, כאשר נוסחו העקרונות הבסיסיים של החוק ושל התאולוגיה המוסלמיים, היה האסלאם בתהליך של התפשטות מתמדת. גם אם אבדו לו שטחים לזמן קצר במהלך המערכות הצבאיות, הם תמיד נכבשו בחזרה במהירות. לא היתה שום סיבה להטיל ספק בהמשך התקדמותו של האסלאם, עד אשר בעתיד הלא רחוק ביותר מלחמת הקודש תשיג את מטרתה הסופית, והעולם כולו ייכלל ב׳בית האסלאמי. האפשרות של נסיגה, של נפילת טריטוריה ואוכלוסיות בידי שלטון הכופרים, פשוט לא עלתה בדעתם של בני תקופת העוצמה המוסלמית.

עם אמצע המאה השמינית כבר החל להסתבר, שהתקדמות האסלאם נעצרה, והרעיון של גבול ושל משא־ומתן עם משטרים פחות או יותר קבועים בעברו השני של המתרס נתקבל בהדרגה. אף־על־פי שמעת לעת היתה תחייה של הג׳האד והיא התבטאה גם בגל חדש של כיבושים, נדחה הניצחון הסופי בדרך זו של ג׳האד מזמנים היסטוריים לאחרית הימים.

משה פליאג׳י

כאמור עבר משה בשנת 1619 למראכש וגעשה תורגמנם של שריפי מראכש, זיידאן ושלושת בניו, לספרדית, דאטש וצרפתית. בה בעת היה גם מזכירם בק­שריהם עם השגרירים של מדינות נוצריות, שהיו מבקרים בארץ. תפקיד זה לא היה קל כלל בשים לב לחובת נאמנותו כלפי אדוניו השריפים, ניגודי האינטרסים שבין מעצמות אירופה, הקטניות שנרקמו סביבם, ואחרון אחרון מכריע: מעמדו כידימי׳ וענייניה המיוחדים של משפחת פליאג׳י, שהקיפו גם את המסחר בין מארוקו לארצות־השפילה על כל הסכנות הכרוכות בו. במידת־מה ייצג משה גם את ענייניה של אסיפת־המעמדות הנידרלאנדית — כל עוד לא התנגשו אלה עם האינ­טרסים של השריף. לפיכך התרעומת של חייל על שהוא משה פליאגיי, אינו מגיש לו את העזרה המקווה, היא בעצם לשבחו של משה. הרי הוא היה אחד מיוזמי התוכ­נית של הקמת הנמל החדש באיזור דוכאלה, שלמען בדיקתה שלחה אסיפת  המעמדות את רויל למארוקו! אביו ואחיו וגם בני־משפחה אחרים נמצאו בארצות־השפילה ויכלו להיחשב כבני־ערובה, לפחות מבחינה מוסרית. והנה מעז הוא לבדוק ולבחון יפה את פעולותיו של רויל לאור התועלת בשביל מארוקו, ולא זו בלבד אלא שמנסה הוא להצדיק את רויל לפני שולחיו. דברים אלה מצ­טרפים לעדותו של השגריר המוסלמי בסכאינו, שבוודאי לא היה צד במחלוקת, על פגיעותיו של רויל במשפחת פליאגיי, וכן לעובדה שרויל, בשובו לארצו, קיבל נזיפה חמורה מאת אסיפת־המעמדות.

ואמנם, משה ואחיו הצעיר אברהם, שישב באספי, ממשיכים להגיש את עזרתם למשלחת הנידרלאנדית שבאה לאספי בשנת 1630, ואנטוניו קייזר, מזכירו של השגריר הנידרלאנדי המיוחד ואן וֶנדֶלסֶן, מציין לשבח את יהודי המקום, שלא נהגו ברמאות, כרגיל אצלם. ממקור אחר נודע לנו, כי אכן השתדל אברהם פליאג׳י לעזור לשגריר הנידרלאנדי, כדי שיוכל להגיש בהקדם לעבד אל־מלך את מתנות ממשלתו לרגל עלייתו לכיסא השריפים. אולם הוא לא הצליח בזאת, כי השפעתו לא היתה גדולה ״.

בראשית שנות השלושים, בבוא המשלחת הצרפתית לדון בפדיון שבויים וכרי­תת ברית־שלום עם שליט מראכש, היה משה פעיל ביותר בשיחות שהתנהלו אז ובהכנת תרגומי המסמכים. כבר תיארנו למעלה את הסכסוך שפרץ בין צרפת למראכש בשל הזנחתו של דוד את ההאשמות שהועלו נגד משה, בנוגע ל׳זיוף׳ מס­מכים וחוזה־השלום, טענה מאלה כשלעצמה, שגרמה למאסרו ושבגללה כמעט קי­פח את חייו. חלקם של הדיפלומאטים הצרפתיים וקנונייתם עם אויביו המוסלמים של משה היו גלויים. משחלפה הסערה חזר לתפקידו, וממקור צרפתי למדים אנו כי בשנת 1634 שוב נודעה לו השפעה רבה על אל־וליד, אף־על־פי שזה נטה איבה ליהודים.

החל משנת 1636 נזכר משה גם במקורות אנגליים. הוא חותם על התרגום הס­פרדי הרשמי של אישור החוזה בין מלך אנגליה לבין השריף מוחמד אל־שייך אל־צגיר משנת 1638, וכן מתרגם הוא לספרדית את המכתבים הערביים. בדו״ח מראשית אותה שנה נמצא קטע מעניין על משה פליאג׳י. לאחר שדובר על שניים־שלושה מוסלמים חשובים בהצר־המלכות, באה הפיסקה: עלי להוסיף על אלה את משה פליאג׳י, יהודי, שייך של אלה הגרים ברובע היהודי. הוא נולד באמשטרדם וראה את חצרותיהם של רוב הנסיכים הנוצריים. הוא בלשן טוב ונואם מצויץ, שמשתמש בו המלך כמיניסטר (מזכיר־המדינה או תורגמן) בזמן ראיונות השגרי­רים ובמשא־ומתן עם חוץ־לארץ. היה לו מזל — על אף השינויים האחרונים — לעמוד בשירותם של כל ארבעת המלכים שבאו זה אחר זה. עתה הוא ביחסים טו­בים עם מוחמד אל־שייך, והוא היה מועיל ביותר לבלייק במשלחתו לאל־קצבה.

ודאי, כי בשנת 1650 היה עדיין בחיים ; ומאחר שאנו עוקבים אחר פעילותו המדינית והדיפלומאטית החל משנת 1606, יש להניח שהיה ב־1650 כבן שבעים שנה. לאהר־מכן נפסקות הידיעות עלין.

• .השלמות למלכי רבנן

המחבר הכין חוברת השלמות לספר ״מלכי רבנן״.

רובה ערוכה לפי ערים: ״חכמי פאס״, ״חכמי מכנאס״ וכו'. חלק גדול מהערכים מדבר על חכמים שחיו בימיו ואחריו. כגון ר׳ שלום משאש, רבה של ירושלים; ר׳ ידידיה מונסונייגו, רבה של פאס_; ר׳ משה מרציאנו, חבר לשכת הרבנות בלוד וכו'. למעשה מרבית הערכים יש צורך לכותבם מחדש, מאחר שנתוספו ונשתנו דברים לגבי אותם אישים. החיבור כתוב על מחברת רגילה ובו 66 עמ' כתובים. ר׳ יוס; באחת מאגרותיו לרי״מ טולידאנו, הציע שישלח לו את ההשלמות ל״מלכי רבנן״ שיפרסם אותם בשמו, וכנראה הדבר לא יצא לפועל.

40. כבוד מלכים בו יצירותיהם של חכמי מארוקו, ערוכים לפי א״ב של שמות החיבורים, מעין ״שם הגדולים״ לרבינו החיד״א, ח״ב_; בספר כלל חיבורים בדפוס ובכתבי-יד שראה אותם או איזכורם בספרים. וכן חיבורים שנזכרו בקטלוגים השונים, ואשר מתוך שמות המחברים נראה לו שהיו מחכמי מארוקו. כנראה השתמש בעיקר באוצר הספרים של רי״א בן יעקב (וילנא תר״ם). אין כתב-יד מהספר אצל המשפחה.

החיבור נדפס בירושלים תרצ״א (1931), והוא נכרך יחד עם הספר ״מלכי רבנן״. בו כג דפים. מובאת הקדמה משל המחבר ואין שער.

1. נפלאותיך אשיחה בו שירים שחיבר ר׳ יוסף על מחזור השנה — לחגים; לכבוד חברות ואישים; על גלות וגאולה, וחיזוק האמונה והתקוה בתשועת ישראל; שירים חינוכיים, ובהם מוסר השכל לעורר את האדם לעבודת קונו, ולחזקו לעמוד איתן מול פיתויי יצרו. כל שיריו הם אקרוסטיכון של שמו. חלקם כתובים בערבית יהודית מארוקאית. חלק גדול משיריו מולחנים על פי שירים ערביים. את הסיבה לכך ציין בהקדמה: ולא מעצמי עשיתי זאת, פעמים בקשו ממני אחרים. ועוד שראיתי איזה ניגונים בלשון ערבי נעימים ומתוקים, ודבריהם דברי הבאי, הוללות וסכלות, ניבול פה לשון מדברת גדולות. ולעריבות הניגון חושקים אותו בני אדם ואינם נשמרים מלהוציא מפיהם דברי נבלה, מי אמרי״ם המאררים. חן חן ותשוקה רבה באותם הניגונים, עד שנושאים אותם על שפתם בשבתם יחד בסעודת שבת ויום טוב במקום רינה שם תהיה תפלה. במקום אשרי העם איכה יועם, רח״ל. ונפלו ברשת מ״ש חז״ל: כל המנבל פיו אפילו נחתם עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה נהפך^, עליו לרעה.. וזאת היתה נסיבה גדולה שעוררה בי רוח השיר …

להוציא מזולל יקר להסיר הבגדים הצואים להלביש מחלצות. כלומר משיכת ההמון אחר הלחנים והמנגינות הערביות היפות אשר מלותיהן מלוות נבול פה, הביאה את ר׳ יוסף לחבר למנגינות הללו מילים עבריות, שתוכנן מלא קדושה וטהרה, מוסר ודרך ארץ והדרכה בעבודת ה׳. באמצעות השירה היקנה לציבור ידיעות בהלכות שבת והליכות טובות וישרות, כגון השירים לשבת שתוכנם מלא מהלכותיה, כדברי פתיחתן: שירה אשר הכינותי … למנות ט״ל מלאכות, האסורים בשבת גברת ממלכות. אשר המה אבות ומהם מסתעפים תולדות כמה גופי הלכות … ונתעוררתי לזה כי כמה בני אדם אינם לומדים אפילו פרקי שבת, לידע ולשים בין עיניהם מה המה מלאכות האסורות … ורשמתי אותם בדרך שיר ונגינה, אולי ישוררו אותם על שולחנם בסעודת שבת… וכן השיר הכולל עשר זכירות, שמי שישיר אותו מקיים מצוות עשר זכירות. וכן שיר הכולל כל המצוות שיש בהן סגולה לאריכות ימים. כמו כן מתוך שירתו לכבוד אישים וחברות, אנו שומעים הרבה פרטים על הארגון הנפלא של הקהילה היהודית בפאס, המבוסס על אהבת התורה ולומדיה, כגון חברת ״אם הבנים״ שהוקמה על ידי נשים צדקניות, אשר לקחו על עצמן המשימה לדאוג לביסוס התלמוד תורה, הקמת מטבח לארוחת הצהרים לתלמידים ולרווחתם הכללית של התלמידים מעוטי היכולת ועשו והצליחו״. על קיומה של החברה על שם הרב רפאל אבן צור זצ״ל, שתפקידה קביעות עתים לתורה״; חברת ״האחדות״ שנועדה להרבות אהבה ואחוה שלום וריעות בין אדם לחבירו ובין איש ואשתו. חברת ״מאירת עינים״ שתפקידה להאיר הרחובות והחערות בלילות; חברת ״אליהו הנביא׳/ שתפקידה לעזור ולתמוך בכסף ביולדות מעוטות היכולת, וכן לספק להן כל ערכיהן ועורכי התינוק״. כמו כן ידוע לנו דבר קיומן של חברות נוספות שהיו פועלות בעיר פאט.

פי אפצח ברינה. לפני שוכן מעונה. אשר נתן לנו תורתו מקוטרת מר ולבונה המליאה רוה חכמה ובינה. והדת נתנה כמה מצות שיש סגולה בקיומם. לאורך ימים ושנים וכן נזכרו בש״ס כמה דברים שלמדו מדרשא. בכבוד אב ואם נאמר למען יאריכון ימיך [שמות ב, יא]; בשלוח הקן, למען ייטב לך והארכת ימים [דברים כב, ז]; אבן שלמה וצדק יהיה לך וגו׳ למען יאריכון ימיך [דברים כח, טז]. ובדברי קבלה נאמר שונא בצע יאריך ימים [משלי כח, טז]; קדימו וחשיכו לבי כניסתא כדי שתורכו חיי [ברכות חי]; המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו [שם:]; המאריך באחד מאריכין לו ימיו [שם יג:]; המאריך באמן מאריכין לו ימיו [שם מז]; כל החותם מקדש ישראל והמבדיל בין קודש לחול בהבדלה מאריכין לו ימיו [פסחים קד, א]; גדולה תשובה שמארכת שעותיו של אדם [יומא פז]; המניח תפילין מאריך ימיו [מנחות מד]; מרבה תורה מרבה חיים [אבות פ״ב]; העושה מצוד, אחת מאריכין לו ימיו ושנותיו [קדושין לט]; בעל קרי שמחמיר על עצמו לטבול מאריכין לו ימיו ושנותיו [ברכות כב]; המאריך על שולחנו, המאריך בבית הכסא מאריכין לו ימיו [שם, נד]. ועל אלו הדברים יסדתי השירה הזאת. לנועם אסדר תושבחתא. בא סימן אני יוסף בן נאיים חזק.

הספר נדפס בפאם בדפוס שרביט—חזה חסרה שנת הדפוס, בו 27 עמודים וכ"ו שירים.

כתב יד של החיבור נמצא בידי המשפחה. הוא זהה בתוכנו לנדפס, ושונה ממנו בסדר השירים. הוא כתוב על פנקס קטן בגודל 16.8×11. בו 25 דפים כתובים. השירים והדפים ממוספרים בכתב מאוחר בעפרון. השער מצוייר יפה בידי המחבר. בסופו קיצור תולדות ר׳ יוסף ״סקירה אחת מתולדותי״, בה תשעה עמודים. סקירה זו חזר עליה מספר פעמים בחיבוריו¹⁷. אחר כר חיבר עוד אחד עשר שירים וקינות אשר כלל אותם בחיבורו ״הגות לבי״ בקונטריס לשוני עט, עמי 159—184, כמתכונת שיריו שבדפוס.

מתוך מהספר " יהדות המגרב " רפאל בן שמחון

צ׳היר־דהיר

אוירה מיוחדת שררה תמיד בימי החג בבתי־הכנסת של יהודי צפון־אפריקה, אשר המו במתפללים מבוגרים וצעירים. ההתלהבות הגיעה לשיאה בעת קריאת ההלל במנגינה ובלחן המיוחד לחג הפסח. בזמנו נהגו לקרוא בעת הוצאת ספרי־התורה, שיר־שבח בארמית ומתרגמים אותו לערבית־יהודית עתיקה, בו מתואר הנס של קריעת ים-סוף וההעברה בתוכו.

אנו מביאים מספר בתים מהשיר בארמית עם התרגום לערבית־יהודית:

וקרא משה לכל סבי ישראל ואמר להון: אתנגידו וסבו לכון מן בני עמא לזרעייתכון וכוסו פסחא:

ת. וכודו קבדא דזעטאר, ותגמטו פדדם די פטטאס, ותדהנאוו פי אילא לעתבא, ואילא זוז דלכדוד מן א־דם די פטטאס, ונתום לא מן תכרזו ראגל מן באב מנזאלו אילא גדדא סבאח:

ויתגלי ה׳לממחי ית מצראי, ויחזי ית דסא על שקפא ועל תרין סיפייא ויחוס ה׳ על תרעא ולא ישבוק מחבלא למיעל בבתיכון לממח :

ת. ווידזללא אללאה ליהלק למצריון, ווירא א־דם עלא לעתבא ועל זוז דלכדוד ווירתי אללאה עלא לבאב למן יכללי לפסאד ידכל אילא מנאזלהום לייהלכהום.

 ויתרון ית פתגמא הדין לקיים לך ולברך עד עלמא:

ת. ותחפדו האד אל־אמר, רצימא אילך ולוול אדך אילא צאהר.

 ויהי ארי תעלון לארעא דיי יהב חליכון כמא דמליל ותיטרון ית פתגמא הדין: ת. וויכון אין תדכלו אל־לבלאד די יעטיכום אללאה, די כיף תכללם ותחפדו האד אל־אמר:

ויהי ארי ימרון בניכון, מא פולחנא הדין ליכון:

ת. וויכון אין יקולו אילכום אולאדכום, אס האד לכדמא האדי אילכום: ותימרון דבח חיים הוא קדם ה׳דיחס על בתי ישראל במצרים כד מחא ית מצראי וית ביתנא שזיב וכרע עמא וסגידו:

ת. ותקולו דביח ארתי הווא קדדאם, די חן עלא ביות ישראל פמאסר, חין הלאק למצריון וביותנא פיק ורכאע אל־קאוום ובאייעו.

ואזלו ועבבד בני ישראל כמה דפקיד ה׳ית משה וית אהרן כן עבדו: ת. ומסאוו וצנעו באנו ישראל באמר אללאה די אוטטא מוסא ואהרן כדאליק מנעו:

והוה בפלגות ליליא, וה׳ קטל כל בוכרא בארעא דמצרים, מבכורא דפרעה דעתיד למיהב על כורסי מלכותיה עד בוכרא דשביה די בבית אסירי, וכל בוכרא דבעירא:

ת. וכאן פנוס אלליל, וללאה קטל זמיע לבכר פי ארד מאסר מן בכר פרעה לגאלס עלא כרסי סלטנאתו, וחתא לבכר די פדאר אסג'ן וזמיע בכר לבהאיים^.

ההפטרה

ההפטרה של יום ראשון של פסח וכן של שביעי ושמיני של פסח נאמרו תמיד על־ידי שלושה מתפללים (ברוב המקרים בחורים). הראשון קרא את הנוסח העברי: ״בעת ההיא אמר ה׳ אל יהושע, עשה לך חרבות צורים ושוב מל את בני־ישראל שנית״.

השני קרא התרגום של יהונתן בן עוזיאל ובניגון מיוחד:

דאמיר על־ידי יהושע נביאה ופריש יהונתן בר־עוזיאל רב כל חכימיא מימר חגי זכריה ומלאכי נביאיא די בשעתא די־הוה לעי באורייתא כל ציפר גדפא די הוה פרח עילווהי באויר רקיע שמיא הוה מיתוקד בשלהובית יקרא דיי׳ די שרי עילווהי ופריש יאות והכי קאמר: ואח״כ, בלשון הארמית.

בעידנא ההיא אמר ה׳ ליהושע עיבד לך איזמלון חריפין ותוב גזר ית בני ישראל תניינות: השלישי קרא את התרגום בלשון הגר״י:

די תוקאל עלא ייד יהושע א־נבי ופסאר יהונתן בן עוזיאל כביר זמיע לכייסין קוואל חגי, זכריה, ומלאכי לאנבייא די פשעה די כאן יקרא פ־תורה ג׳מיע בראטל מול זאנאח די כאן יהווי עליה פי הווא ספיח סמא, כאן ינחראק פי להבת נאוור אללאה די אנזל עליה ופסאר מליח והאגדא קאל:

שני הפסוקים האחרונים היו נאמרים על־ידי כל המתפללים ביחד בעברית בארמית ובהגה הערבית המדוברת: (מוגרבית)

ויריחו סוגרת ומסוגרת, מפני בני ישראל, אין יוצא ואין בא: ויהי ה׳ את־יהושע, ויהי שומעו בכל־הארץ:

ויריחו אחידא בדשין דפרזלא ומתקפא בעברין דנחש מן קדם בני ישראל, לית דנפיק מינה לאגחא קרבה ולית דעליל בגוה למשאל בשלמה. והוה מימרא דיי׳ בסעדיה דיהושע והוה שמעיה סגי בכל ארעה:

התרגום: וויריחו כאנת מסדודא בי־ביבאן דלחדיד, ומעארדהא בסכאראן דלהנד, מן זאנב אולאד ישראל, לאמן יכ׳רז חדמנהא לטיראד וואלא מן ידכ׳ל באס ישאל בסלמהא:

וכאן אללאה מעא יהושע וכאן סמועו פזמיע אל־אראד.

במרוקו נוהגים, שכאשר מישהו עולה למפטיר, הן בשבתות והן בחגים, כל באי בית־הכנסת שרים לכבודו את הפיוט הבא ״קדושת שבת״.

ספירת העומר

בליל שני של פסח, מתחילה ספירת העומר ושמש בית־הכנסת נהג לחלק לכל באי בית־הכנסת, קורט מלח, לקיים מה שנאמר: על כל קרבנן תקריב מלח (ויקרא, ב, יג). עוד מערב החג, שמש בית־הכנסת הכין חבילות קטנות של מלח גבישי, ובליל הראשון של ספירת העומר, כל הנכנס להתפלל, השמש מסר לו ״סרירה״ (חבילה). מקבל חבילת המלח החזיק אותה כל הזמן בידו, ובהגיעו לביתו, לפני שעלה על יצועו, הכניס את ״המתנה היקרה״ הזו אל תוך ארנקו או אל אחד מכיסיו.

האיש שמר היטב את המלח הזה, כי ראה בו סוד גדול וסגולה נגד עין־הרע וגם סגולה בדוקה לפרנסה טובה.

שמואל רומאנלי ומלח העומר

הנוסע המפורסם שמואל רומאנלי מאיטליה, אשר שהה במרוקו במאה השמונה עשרה, תיאר ותיעד חיי יהודי ארץ זו בספרו ״משא בערב״ וכתב בין השאר גם על ליל ראשון של ספירת העומר:

לא אחריש מהגיד את אשר ראיתי בליל ראשון לספירת העומר. למה יביאו מלח בבית הכנסת ומניחים אותו על התיבה ובצאתם כל אחד לוקח ממנו מלא שתי אצבעותיו ויבאהו לביתו? אודה כי עמדתי משתאה והייתי כנציב מלח.

ילדים עם נרות

באותו ליל ספירת העומר, נהגו המתפללים להביא עימם, בפעם הראשונה לבית הכנסת, את התינוקות שלהם ובידיהם נרות דולקים. מנהג זה חוזר בפעם שנייה בליל שמחת־תורה בו שוב מביאים את התינוקות לבית הכנסת עם נרות דולקים.

משפחות שלא יוצאות בליל העומר

במכנאס היו משפחות אשר בליל הראשון של ספירת העומר, לא יצאו מפתח ביתן עד בוקר. הגברים הלכו לבית־הכנסת בחיפזון רב, אולם לפני תום תפילת ערבית, פשוט ברחו ולא נשארו עד הסוף, מבלי לברך את יקיריהם, בברכת חג שמח. הם הלכו ישר לבתיהם מבלי לדבר עם איש, או אף להסתכל על מי שנקרה בדרכם. מפתח ביתם לא יצאו עד למחרת בבוקר, כדי ללכת לבית־הכנסת, ואילו הנשים נמנעו מלצאת בערב זה מפתח הבית^.

אחת המשפחות שראיינתי והשייכות לקטגוריה זו אמרו שהן עדיין מחזיקים במנהגם זה וטוענים שפעם קרה להם ״אסוף׳ בלילה זה ומאז נזהרים הם מלצאת בליל ראשון של ספירת העומר.

חול המועד

בחול המועד, משפחות שלמות נהגו לצאת לטיולים בשדות ובכרמים, להנות מזיו האביב ולפוש בחיק הטבע. כל עיר הייתה לה פינת חמד משלה. במכנאס היו בעיקר שתי פינות חמד מיוחדות וידועות ביופיין ומיקומן. הראשונה: ״אוזה ערוס״, שטח חקלאי יהודי הנמצא ביציאה מה־מללאח. זהו שטח חקלאי רחב ידיים עשיר בנחלי מים, בבוסתנים ובפירות. המקום השני והיותר מבוקש, היה האגם הענק, הקרוי בפי היהודים סאריז סוואני, או ״Bassin de L'Aguedal״. אף כי מקום זה נמצא באזור מוסלמי עויין, תושביו לא הקפידו בימי החג ולא התנכלו ליהודים כאשר עברו במקום והניחו להם לערוך פיקניקים בחיק הטבע הנפלא ולטייל להנאתם. לילדים זו הייתה חוייה בלתי נשכחת.

זיכרון אחד מן הילדות הרחוקה, מזכיר לי פינת־חמד זו, כאשר היה עלינו לעבור ליד בור אחד עתיק הנקרא: הבור של ״עאיישא קנדיסא״ (שֶדָה ידועה). כדי לא להפריע את מנוחתה היינו חייבים לעבור בריצת אמוק ולא להסתכל על אף צד, שלא ניפול ח״ו ברשתה של ״מלכת השדים״, על־כן רצנו בצורה עיוורת שלא תחטוף אותנו.

לעומת הצעירים שנהגו להנות מעולם הטבע, הזקנים נהנו מעולם הרוח. בחול המועד נהרו היראים בהמוניהם לבתי־כנסת לשמוע דברי תורה ומוסר מפי הרבנים, דבר שהיה למנהג קבוע ונפוץ וגם מקובל בקרב חלק לא מבוטל של האוכלוסייה היהודית ברוב הערים.

נהגו בחול המועד לעלות לבית העלמין לפקוד את קברי יקיריהם כדי להשטתח ולהדליק נרות.

ביקור אצל המכרים הערבים

סוגים אחרים של יהודים שהיו להם קשרים יומיומיים עם שכניהם הערבים, נהגו לבקר אותם בחג המועד ולכבד אותם במצות, בפירות יבשים ובכל מיני מתיקה של החג. המכר הערבי החזיר גם הוא לשכנו היהודי ביקור והביא לו כמתנה: עופות וביצים. לנשים נהגו הערבים לכבד את רעיית השכן היהודי בכיסוי־ראש, צעיף ממשי או, סבהייה דרראס. הילדים הקטנים חיכו בקוצר רוח לביקור בבית החבר הערבי, משום שכל ילד או ילדה קיבל פרגייה כמתנה מידי השכן המוסלמי ועוד טייל בבוסתנו, כי לכולם היו בוסתנים.