ארכיון חודשי: מאי 2017

עמוד 1 מתוך 1012345678910

נוהג בחכמה- מנהגים-ר' יוסף בן נאיים

מנהגים….נוהג בחכמה

אבל

א.   מנהג בבית האבל, מי שיש בידו יכולת בבוא המנחמין לנחם נותנים להם כוס קאוו״י בסוכר לברך ולשתות. ור״ל הכוונה בזה לא לתענוג עושים זה, רק להרבות במצות הברכות למנוחת הנפטר, שתהיה מצות ברכה זו נמשכת על ידו ויגיע לו זכות מזה, כמו שלומדים בבית הנפטר למנוחתו. ועיין להרה״ג מבבל זצ״ל בספרו רב פעלים, ח״ג יו״ד סי׳ לב שכ' על מנהגם שנותנים מין ריח טוב לכל המנחמין לברך,. ונתן טעם לזה להרבות ברכות למנוחת הנפטר.

ב.  מנהג בשבעת ימי אבילות, הולך האבל לבית החיים אחר תפילת: שחרית על קבר המת. והולכין עמו כל קהל בהכנ״ס ששם מתפלל, ועושים שמה ניחום אבלים והשכבה למת. ומי שהשיגה ידו נותן צדקה למנוחת. המת, ועושין פדיון למת ע״י תלמידי חכמים, ומחלקים בכל יום צדקה; כפי יכולתם.

מנהג לעלות לבית החיים הוא מנהג קדום, הביאו הריב׳׳ש ז״ל, סי׳ קנח; עיי״ש. ואדרבא התרעם על מי שאמר שמנהג זה הוא מנהג הישמעאלים. ונתינת הצדקה עבור המת כ׳ בתשב״ץ למהר״ם מרוטנבורג זצ״ל, בדיני אבל סי׳ תפ, בספרי גרסינן כפר לעמר ישראל אלו החיים. אשר פדית אלו המתים. מכאן שהמתים צריכים כפרה. מכאן הביא ראיה; הרב שמריה זצ״ל, שמצוה להניח צדקה עבור המתים. ואפשר כי יסוד המנהג זה נתהווה, שמצאתי בהמאסף, שנה יט, ש׳ תרע״ד, כרר שני, סי׳ נט, אות ב, מהרב משה שמעון פסח, על מי שצוה שלא יקברוהו סמוך למיתתו רק ב׳ ימים אחר פטירתו. דשמא נתעלח וע״י הקבורה אפי׳ שלא: מת, ודאי ימות מכובד העפר, כפי הקבורה שלנו. ולא דמי למנהג קדמונים שהיו קוברים סמור למיתה, דשאני קדמונים שהיו קוברין בכוכין והית יכול לחיות אם לא מת. דמטעם זה היו פוקדים שלשה ימים, שמא עדיין חי הוא. כמו שאירע שהניחו בכיר אדם א׳ בחזקת מת ומצאוהו אח׳׳כ חי וקיים, וחיה עוד כ״ה שנים והוליד בנים אחרים. ודבר זה נכתב במס׳־ שמחות, פ׳ שמיני, שמבקרין על המתים ג׳ ימים משום מעשה הנז׳. והרב יעב״ץ כ׳ דבלי ספק היה נמסר לחז״ל שיעור מיתה, והאי עובדא דמס׳ שמחות היא מקרה בעלמא ממקרים הרחוקים אחד לאלף שנים, עיין בזה בס׳ אוצר דינים ומנהגים, ערר קבורה.

 

ג.  מנהג במחז״ק נתחדש שלא היה לעולמים, לשאת את המת בעגלה והמנהיגים אישי החברה, ובהגיעם לפתח בית הקברות בכתף ישאו. וזה דוקא באנשים שמתו במקומות רחוקים, אבל אנשים שמתו בשכונת היהודים נושאים אותם בכתף. עיין טור יוד״ ע סי׳ שנח, ומנהג ישן הוא לשאת את הארון בכתף, ע״ד שנשאו הכהנים את ארון השם. ולשון הש״ם ברכות יז: נושאי המטה וחילופיהן ות״ח פטורים מק״ש וכו'. וכלשון הזה כ׳ מרן או״ח סי׳ עב, נושאי המטה. ועיין בשו"ת מו״ה צבי חיות, סי׳ ו, שכ׳ שמצד הדין אין לאסור להרכיב את המת בעגלה. ועיין בםס׳ ארץ החיים, סי׳ שסב בשם השו״ג, שכ' דבא״י אין נושאין בארון כ״א במוטות. והביא בשם ספר ויקרא אברהם, דף קכו, דכן נוהגין בעיר צפת ת״ו עפ״י האר״י ז״ל. ויש סמך מפסחים דף נו, שחזקיה גירר עצמות אביו על מטה של חבלים משום כפרה והודו לו חכמים, עיי״ש. ועיין בס׳ מעבר יבק, מאמר שפת רננות, ועיין שו׳׳ת מהר״ם שיק ז״ל, חאו״ח, סי׳ צב, כמה טרח למצוא סעד למנהג זה, ולדעתו טוב לישא את המת בכתף והביא ראיות לזה, עיי״ש. עוד כ׳ הרב הנז׳, בח׳ יור״ד, סי׳ שכ״א, תשו׳ ע״ז, ולבסוף כתב דלכל הפחות יש ליזהר שלא יעשה העגלה המיוחדת לזה, דוגמת העגלה שעושין אוה״ע לענין זה. דבכל דברים שאנו עושים בדי לידמות להם הם אסורים לנו מכמה לאוין, כמ״ש הרמב״ם בהל׳ עכו״ם ובחוקותיהם, לזאת ישכילו לשנות העגלה ההיא מן דרכי העגלות שעושין אוה׳׳ע, עיי״ש.

ד.   מנהג אין אבילות פרהסיא נוהג בפורים, עיין ליקוטי ויאמר יצחק, ח״א, השייכי לאו׳׳ח, הל׳ פורים, אות ג, וציין לכמה פוסקים בזה. ועיין ברכ״י, סי׳ תרצו, הלכה למעשה.

:ה. מנהג במחז״ק פאס יע״א, נוהגים האבלים כפסק מרן ביו"ד, סי׳ שעח, סעי׳ ח—ט, שאוכלין בשר ושותין יין, ויש עיירות במערב שמחמירין על עצמן שאין אוכלים בשר כל ז׳ ימי אבילות, כגון קאזאבלאנקא, מוגאדור, אוזדא, ברכאן וכו'. ואינם אוכלים אפי׳ בשב״ק. .ובאוצר דינים ומנהגים, כתב כי מנהג סיביליא שלא לאכול בשר בימי אבילות. ועיין בשו״ת קרית חנה דוד, ח״א, תשו׳ השייכי ליו״ד, סי׳ לב, .מה שב׳ בזה ומה שציין לזה. ועיין לה׳ החבי״ף, בס׳ רוח חיים, ח׳ יוד״ע, סי׳ שעח, אות ב, כתב דמנהג איזה מקומות שאינם אוכלים דגים משום דהוא דאגה, עיי״ש.

האירוסין והשידוכין בתקנות ובפסיקות של חכמי מרוקו -משה עמאר

ממזרח וממערב כרך ח'משה עמאר 1111

תקנה בדבר החזר הוצאות וקנס

חכמי פאס הראשונים חשו בעוול הנגרם להורים שבתום לבבם לא קבעו קנס על הפרת השידוכין, ולכן הנהיגו לחייב את הצד המפר בקנס כספי בסך חמישים אוקיות, ובסכום זה הם כללו פיצוי גם בעבור הנזק הנפשי. סכום זה נקבע מתוך הערכה של ממוצע ההוצאות שנהגו להוציא בשידוכין, כפי שכתב היעב״ץ בשנת תפ׳׳ג(1723):

דע שהקנס אשר גבלו ראשונים דהיינו חמישים אוקיות ממטבע מלכות פאס הראשון הנקרא ליביינו ונקרא אלפאסי, כשנכנס החתן לבית הכלה או מחציתם כשעדין לא נכנס, זהו מספיק בין לבושת בין להוצאות. אכן כאשר מתנים קנס גדול יותר מהנהוג דודאי זה כולל הכל, זהו המנהג. וזה דוקא שההוצאות הן מועטות דהיינו כפי הדרך הנהוג בעיר. אמנם אם הפליא להוציא הוצאות יותר מהנהוג, יעשו מה שהדין נותן.

כלומר הקנס של חמישים אוקיות ישולם אם לא התחייבו הצדדים בקנס כלל או שהתחייבו בסכום נמוך מחמישים אוקיות. סכום זה כולל גם פיצוי על ההוצאות הרגילות. אבל אם הם התחייבו לקנס בסכום גבוה יותר, יש לחייב את הצד המפר בתשלום הקנס. וכן אם היו ההוצאות גבוהות מהרגיל, יתדיינו הצדדים לפי ההלכה.

כלומר, הצד המפר יישא בכל ההוצאות שהתובע יוכיח שהוציא, בניכוי שליש. ודומה שזה חידוש שחידשו, כי לפי ההלכה, אם הפריזו בהוצאות אינם זכאים להחזר העולה על הנהוג.

דומה שהקנס הונהג בראשית המאה הי״ז או סמוך לזה, כי ר׳ רפאל בירדוגו כותב שמצא בספר כתב־יד: ״שכתוב בו הסכימו כל חכמי הדור ובטלו ההוצאות לגמרי ולא יתן כי אם קנס, וחתום מהר׳׳י אב״ד [ר׳ יעקב אבן דנאן]״.

ר׳ יעקב אבן דנאן פעל בראשית המאה הי״ז כסופר בית־הדין בפאס, ואישר חתימות חכמים על תקנות מן הדורות הקודמים, ובמחצית המאה נמנה עם דייני העיר. מהלשון ״הסכימו כל חכמי הדור״ וכן מלשון היעב״ץ ״הקנס אשר גבלו ראשונים״, משמע שמדובר בתקנה שתיקנו, אלא שזו לא השתמרה בקובץ תקנות חכמי פאס הנדפס. אולם מאחר שהיא לא נהגה בכל המקומות שבהם פשטו תקנות פאס, סביר יותר להניח שזה מנהג שהנהיגו, והוא התפשט רק לערים הסמוכות, כמו מכנאס.

לכאורה, יש סתירה בין שני המקורות, כי לדברי ר״י אבן דנאן שאמר ״ובטלו ההוצאות לגמרי״, משמע כל סוגי ההוצאות, גם אם היו גבוהות ומופרזות. כדי ליישב סתירה זו: או נצטרך לומר, ש״הקנס אשר גבלו ראשונים״ שהזכיר היעב״ץ, היינו שאחר־כך הכניסו חכמי פאס שינויים במה ש״הסכימו כל חכמי הדור״ הקודם, וחייבו הוצאות כשאלה היו גבוהות מהרגיל; או נצטרך לומר, שמה שהזכיר היעב״ץ שהיו גובים הוצאות אם הן היו גבוהות — זה היה המנהג הקדום, ודברי ר״י אבן דנאן מאוחרים יותר, ומסיבות שונות הסכימו לשנות את המנהג הקדום ולא לגבות את ההוצאות בשום מקרה. אם נסבור כך, היעב״ץ לא ידע על השינוי, אבל קשה להעלות זאת על הדעת, כי הוא חי ופעל בפאס בשלהי המאה הי״ז ובמחצית הראשונה של המאה הי״ח; בצעירותו שימש את חכמי הדור והיה בקי במנהגים, בתקנות ובפסיקות של חכמי העיר הראשונים; והוא כותב מפורשות ״אם הפליא להוציא הוצאות יותר מהנהוג, יעשו מה שהדין נותן״, ולא הזכיר שום מנהג קדום. אילו היה מנהג כזה, מן הסתם היה מזכירו, כי דרכו שאינו מקמץ בפרטים. לכן מכל האמור נראה, שיש לפרש דברי ר״י אבן דנאן ״ובטלו ההוצאות לגמרי״, היינו בהוצאות רגילות.

[1]

 

המנהג במכנאס

עד למחצית השנייה של המאה הי״ח היתה מכנאס נוהגת על־פי מנהגי פאס. בשלהי המאה הי״ח או בראשית המאה הי״ט הופחת במכנאס הקנס הנהוג והועמד על כארבעים אוקיות, מאחר שעלה ערך המטבע לעומת המטבע הקדום של פאס. ר׳ רפאל בירדוגו, מחכמי מכנאס, פעל בסוף המאה הי״ח וברבע הראשון של המאה הי״ט. הוא לא נהג לגבות הוצאות לכלה כשהחתן חזר בו, גם אם הן היו גבוהות, כי לדעתו, ההלכה מכירה רק בהחזר הוצאות החתן משום שהוא מוכרח בהוצאות מכוח המנהג. לכן אם חזרה בה הכלה, ההלכה מחייבת אותה לפצות את החתן על ההוצאות שהוציא עליה לשווא:

אבל בחזר בו החתן אין מנהג פשוט שיוציא אבי הכלה, כי אם רצה יוכל להספיק במה ששלח לה החתן, שהרי מנהג פשוט שהחתן שולח לכלה פירות ומגדים עם מים שרופים [ = עראק] ואבי הכלה יוכל לספק בזה, אלא שרוצה להרבות סעודה ליודעיו כדרך שאכל אצלם ואין החתן חייב בזה.

כלומר הכלה והוריה לא היו צריכים להוציא הוצאות, לכן אם הוציאו, אינם זכאים להחזר. ונראה כי ר׳ רפאל הבין מדברי ר׳׳י אבן דנאן, שבכל מקרה של הפרת שידוכין משלמים רק את הקנס, ולא משלמים את ההוצאות, גם אם הן גבוהות מהרגיל. וכך הבין גם מדברי ר׳ אליהו הצרפתי שהוא מזכירם בתשובתו.

ויהי בעת המללאח – יוס,טולדנו- משפחת טולדנו

משפחת טולידאנוויהי בעת המללאח

גם בתולדות המשפחה המיוחסת השלישית, המפורסמת והענפה ביותר שהחזיקה את רסן הרבנות וההנהגה בקהילה עד ימינו, משרבבים בערבוביה עסקי המדינה והמסחר. עוד בהיותו מושל האזור למד להכיר מולאי אסמאעיל את כשרונותיו הפיננסיים והמסחריים של הנגיד, רבי דניאל טולידאנו, אותו רב שפגשנו בסאלי בפרק הקודם כלוחם נגד האמונה השבתאית. הוא היה נצר למשפחה שהיגיעה מטולדו לאחר שעברה דרך סלוניקי ופאס וכזכור בתו רחל נישאה לרבי יעקב ששפורטש. אולם יותר מדניאל הצטיינו שני בניו אחריו, יוסף וחיים שמילאו תפקידים חשובים ביחסים המדיניים והמסחריים עם הולנד ואנגליה.

זכורה לנו תרומתם של הסוחרים היהודיים בפיתוח היחסים עם ארצות השפלה ובמיוחד מפעלה האדיר של משפחת פליאג'י. יחסים הדוקים אלה הצטמקו בעקבות אותם ארבעים שנות בלבול שקדמו לעליית שושלת העלווים. עם עלייתו לשלטון של מולאי אסמאעיל והחזרת השקט והביטחון, נפתחה מחדש האפשרות להחזיר עטרה ליושנה.

היוזמה לפתיחת מו"מ באה מאסיפת המעמדות לפי עצתם של יהודים יוצאי מרוקו שישבו באמסטרדם. מקרוביהם במרוקו הם למדו על הלוך הרוח של השליט החדש ועל צרכיו בנשק ותחמושת לציוד הצבא. אולם עברו עשר שנים עד אשר הולנד שיגרה משלחת רשמית למרוקו בראשותו של הסוחר היהודי בואנו לה מיסקיטה. בואנו מגיע למכנאס בשנת 1682 עם מכתב הסמכה ומתנות לרוב כמנהג הימים.

אולם ידוע בשורה טובה לעולם לא מגיעה בגפה, ובאותו זמן הגיע שליח יהודי שני, פרננדו מנדיס עם אותו מכתב ואותן המתנות. מולאי אסמאעיל מטיל על יוסף מימראן המו"מ הכפול עד אשר ההולנדים מודיעים שרק זה לה מסקיטה מייצג אותם.

בשם החצא יוצא לארצות השפלה יוסף טולידאנו, בנו של דניאל, וקרוב משפחה של יוסף מימראן. הודות למאמציהם המשולבים של יוסף מימראן במכנאס ויוסף אולידאנו באמסטרדם ( שם הוא זוכה לסיועו של יצחק ששפורטס המקורב למשפחתו ), נחתם לבסוף החוזה במאי שנת 1683. לאחר חתימת החוזה הגיעה השעה לאשרור ההסכם על ידי מלך מרוקו. ההולנדים משגרים משלחת נכבדה אליה מתלווה גם חיים טולידאנו, אחיו של יוסף שנשלח גם הוא להולנד לסיים המשא ומתן. במכנאס מצפה להם אברהם מימראן שירש את כל תפקידי אביו שנרצח. אשרור החוזה פותח אפשרויות נרחבות למסחר בין שתי המדינות וטבעי שהנהנים העיקריים ממנו יהיו אלה שתרמו לחתימתו.

בשותפות עם הקונסול ההולנדי, מייבא יוסף טולידאנו את הנשק הקל והכבד הדרוש לצבא המתחדש, גאוותו ומקור כוחו של הסולטאן. הודות לנשק המתוחכם, במיוחד התותחים, מתחזק מאוד הצבא. יעודי העיקרי היה לא כל לנהל מלחמות חוץ אלא בעיקר לדכא ולהתריע השבטים המתמרדים ולמשימה זו היה בכוחו של הנשק המודרני שסיפקו ההולנדים להטיל אימה על כל מתמרד בכוח. אספקה לא סדירה של הנשק ותלונות על טיבו הפכו מסחר מכניס זה למסוכן ובני משפחת טולידאנו היו צריכים תמיד לעמוד על המשמר. האות להצלחתם הייתה המינוי הרשמי של יוסף טולידאנו כשגריר מרוקו בהולנד בשנת 1688.

בראשית שנות התשעים עולה המתח בין שתי המדינות בגלל הפסקת אספקת הנשק על ידי ההולנדים. המלך הזועם איים לבטל את חוזה השלום, אולם אברהם מימראן והקונסול ההולנדי משכנעים את מולאי אסמאעיל לשגר לאמסטרדם את חיים טולידאנו, האחראי לייבוא הנשק. המשבר חוסל בקלות לאחר שהתברר שההולנדים לא רק שלא רצו להפסיק המסחר אלא חפצו להרחיבו וחיים טולידאנו הצליח לחדש את תוקפו של חוזה השלום.

כדי למנוע פרוץ משברים דומים מנסה חיים להשיג מההולנדים ערבויות לטיב הנשק. הוא גם סיכם אתם לייבא ישירות מאנגליה את אותם סוגי הנשק שלא מיוצרים בהולנד, או לייצרם לפי דגמים שהוא סיפק להם. עכשיו הגיע הזמן לקבל את ברכתו של המלך לחידוש החוזה. לימודי ניסיון, מעמידים ההולנדים שני תנאים, המתנות לא ימסרו לסולטאן לפני אשרור החוזה ושחרור ללא תמורה של כל השבויים ההולנדים שנשבו הניגוד להסכם השלום השריר והקיים.  אולם מה שנשמע מתון והגיוני תחת שמי אירופה יכול היה להיחשב כעלבון צורב במכנאס. חיים טולידאנו והקונסול ההולנדי ידעו זאת היטב ועוד לפני צאתם לדרך הרהרו איך להעיז ולהופיע בפני המלך בידיים ריקות ועוד עם דרישה לשחרור ללא תמורה של השבויים ! על כן לא אצה להם הדרך ומיד עם הגיעו לתנז'ה, מיהר חיים לשגר שדר לאחיו במכנאס ולבקש שיסלול הדרך לפני המשלחת. ואם לא היה די בחששותיהם דרש מהם במפגיע מושל תנז'ה למסור לידו מיידית את המתנות המיועדות למלך.

נאמן להוראות אין הקונסול ההולנדי מסכים לכך, אבל חיים משכנעו שזה עדיף על מוות בטוח ונותן לו כערבות את המתנות שהוא עצמו הביא לכבוד המלך. סופו של דבר שהכישרונות המשותפים של משפחות טולידאנו ומימראן חוללו פלאים והמלך אשרר את חידוש חוזה השלום.

ארבע שנים מאוחר יותר מתגלה עוד סכסוך עם ההולנדים על טיב הנשק והמלך משגר בן נוסף של אותה משפחה, משה טולידאנו. למשה היו יחסי מסחר מסועפים עם ארצות השפלה, דבר הכרוך מטבע הדברים בסכסוכים עם ספקים. הוא מנצל את שהותו כדי להשיג מאסיפת המעמדות פיצוי בסך 6000 פלורינים בגין נזקים. הוא משכנע את ספקי הנשק ההולנדים לייצר עבורו רובים אנגלים על פי דוגמאות שמסר להם. בני משפחת טולידאנו היו גם פעילים המסחר עם אנגליה וחיים טולידאנו נשלח מספר פעמים ללונדון לנהל שיחות עם הממשל.

נוסף על בני דניאל טולידאנו הצטיינו אז במסחר בניו של ברוך טולידאנו, אחיו של דניאל. אולם גדולתם יש בה ללמדנו עד כמה עולמנו הבל הבלים. מה שהשלטון נותן הוא יכול, בשירותו ליטול והמעשה שהיה כך היה.

שני האחים חיים ואברהם היו למעשה לבנקאים של משפחת המלכות. אחד מבני המלך, מולאי עלי, היה חייב ארבעת אלפים אונקיות לחיים וכאשר הגיע זמן הפרעון הפנה אותו לאחיו אברהם אצלו הפקיד הנסיך פיקדון באותו סכום. חיים פונה על סמך זה לאחיו ומקבל את כספו. אולם לימים הנסיך בא לאברהם ותובע ממנו את הפיקדון בהכחשתו לדברתו לחיים. ויהי כאשר מאן אברהם להחזיר לו הפיקדון השליך אותו לבית הסוהר עד שזה אולץ לשלם. בספרו " נר המערב " מצטט הרב יעקב טולידאנו את מכתבו הנואש של אברהם לאחיו :

" ליד אחי הר' חיים טולידאנו, סיבת השורות האלה לבקשך בעד נפשי, פדני נא אחי, דע כי בן המלך נהפך עלי בראותו את היהודים כי אבדו ולא נשאר בידם מאומה אמר לי לא אבדו כי אם בידך, ועתה אחי, הוא תפס אותי בהאלף וארבע מאות שנתן לי ממכבר אשר מהם נתתי לך ארבע מאות מתקאל ( הם ארבעת אלפים אונקיות ). עתה בהגיע כתבי זה לידך תחזיר על ידי יהודה הלוי ואחיו לסאלי סך ת' מתקאל שנתתי לך, גם הנני צריך עוד לתשלום התביעה ר"ן מתקאל, לך נא לאשתי לתת לך משכון ותראה אצל מי ללות בעדי ברבית שתהיה, והושיעני בהסך ההוא, אני הנני יושב בסוהר והקולר בצוארי זה שני ימים, ואתה אחי הושיעני עם כנפי נשרים, כי אם ימשך הדבר עוד זמן לא תחשבו אותי בחיים כי אם סופי לידון בשרפה, ומשל ההמון אומר היד האחת רוחצת חבירתה, ולכן רק ממך תשועתי, ואם אספר לך צערי לא יספיק לי נייר ודיו, אם תראני בוודאי לא תכיר אותי מפני היגון והעינויים שאני סובל. באופן, תמשכן כל מה שיש לי ושלח אלי הסך המבוקש ההוא, הנני כלוא ונעונה ואינני אוכל ולא שותה ונחשבתי כמת, הושיעני מהר בשם ה', אחיך אברהם החותם היום עשרים לחודש תמוז תס"ר.

ואמנם ימי מאסרו לא ארכו כל כך כי אחיו חיים שלח לו את הסך הדרוש, ואף עסק האחים ירד אחר כך מטה מטה..

אברהם מויאל – האיש ופועלו – חנה רם

עבודת מ ויאל כנציג ״מזכרת משה״חלוצים בדמעה

משקיבל מויאל על עצמו עול ציבור, זנח את כל עיסוקיו הפרטיים והתמסר כולו לעבודה, אותה ביצע בנאמנות, דייקנות ויושר, כפי שעולה ממכתבו לוויסוצקי להלן:

״שמעוני אחי ולאומי הנה אנוכי הרהבתי בנפשי עוז לתת את משא העם הזה עלי אשר עיני יהיו פקוחות להשכיל להיטיב ויהיה נועם ה׳ אלד׳ינו [אלוהינו] ומעשה ידנו כוננה עלינו. וכל כסף הקדשים אשר הגיעני עד הלום תחת ידי מעיר הבירה פאריז יע״א [יעיד עלי אדוני] אשר מערי רוסיה אחלקם ביעקב את כסף התמיכה ולעזר ולהועיל כאשר ישר בעיני אלד׳ים, ואשלח להם החשבון מסודר הדק היטב בסדר הנכון בטח, וחוב קדוש עלי לסובב נתיבות הקולוניות לראות מעשיהם ופעולתם לפני תבוא, לבלתי יסורו מן המצוד, ימין ושמאל. אדלג כאיל בדברים הנדרשים לעמוד לפני השררה יר״ה [ירום הודו] למען יהיו יושביהם בטוחים מכל מצוקה וה׳ אלד׳ים יעזור לי. ואתנהלה לאיטי לרגל המלאכה לבלתי ידח ממנו נדח וכתבי ההודעות אכתוב לכל ההוד, ולכל הנדרש. וכאדם העושה בשלו כן אעשה זאת פעולת עבדי ה׳ וצדקתם ובסביבתם ומחמתם אש תיקד בקרבי אש אהבת ה׳ ותורת עמו, על כן יאמרו התלמודיים חכמינו ז״ל ׳מגלגלין זכות על ידי זכאי׳. חזיון בן אמוץ הנה באה ונהיתה בקרב ימים תודיע. שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא. ואתם עם קדוש המתנדבים בעם יערה ה׳ רוה ממרום עליכם ועל כל הפיקמ״ש [פרנסים, קצינים ומנהיגים שלמים] והמשתדלים לגדור פרצות, ועלי אני עבדכם עבד אברהם לאזור חיל בכל עוז ותעצומות לעם ברוך אלד׳ים. אז יבקע כשחר אור ישראל. אז יאמרו בגויים הגדיל ה׳ לעשות עם אלה. אז ינוח לנו מעצבינו ומרוגזינו ובא לציון גואל בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל״.

אף שבחירת מויאל אושרה על ־ידי ההנהלה המרכזית של ״מזכרת משה״, לא היה ויסוצקי שלם עמה. מלכתחילה ביקש לצרף אליו איש מטעמו-את י׳ סטארובולסקי, ״שיהיה הוא האחד, ומשנהו מויאל הגזבר״. על נסיון זה הגיב מויאל בתקיפות רבה. במכתב מיום י״ד מנ״א תרמ״ה, ששיגר אל פינסקר הוא מבקש ממנו:

 

״לבלי סבב אותי בכל עת בהמון עצות מרחוק או בהרכב אלופים לראשי מאלה אשר לא ידעו או לא ירצו לדעת את אשר לפניהם, כי בשום אופן לא אקבל עלי אחריות פעולזה אחרים אשר יפעלו נגד רצוני ופקודתי. אני הנני האחראי לפעלי אבל לא לפעלם של אחרים… זאת מצאתי לנכון להציע לפני אדוני במכתבי זה אשר הוא הראשון ממני בתור מורשה מאושר מאדוני ומחובבי ציון אשר אדוני עומד בראשם…״

במכתב מיום ב׳ מנחם אב (14.7.1885) מודיע ויסוצקי על מינויו הרשמי של מויאל ומגדיר תפקידו

״בתור ציר שלוח במלאכות… חובבי ציון ברוסיה: לבקר באה״ק את המושבות פתח־תקוה, גדרה ויסוד המעלה, להתחקות על מצב הקולוניסטים ולדעת אל נכון מה יחסר להם ובמה נוכל לעזרם… וגם להיטיב מצבם לימים יבואו, כן לשום לב ועין על ענין הישוב בכלל, לסקל המסילה מאבן נגף, ולהיות לעינים לאלה החפצים בישוב הארץ, לבחור פה בארץ הקדושה אנשים חכמים וידועים היודעים ובקיאים בטוב הארץ ובתכונות המושבות… ואחרי שחקרתי ודרשתי היטב בענין הזה בימי שבתי פה במשך שלושה ירחים, אחרי שהתייעצתי עם רבים מאחינו האוהבים את דבר הישוב בכל לבבם, נפשם ומאודם, הוסכם בדעתי בכוח המסור לידי מאת אחי ושולחי חובבי ציון אשר ברוסיה, לבחור את כבוד אדוני, אשר יהיה המוציא והמביא הראשי לכל דבר ודבר הנוגע הן לכלל הישוב, והן להמושבות הנזכרות בפרט. וגם להיות לסוכן כללי; בידו יהיה שמור הכסף אשר ישלח לו הועד המרכזי לתכלית זו, וכן הכסף שהיה בידי לתכלית זו מסרתיו ג״כ [גם כן] לידו, כפי החשבון הפרטי בענין זה, וכן למלאות הפקודות אשר יקבל בזה מאת הועד המרכזי…״

טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לפרשת "קדושים". מאת: הרב משה אסולין שמיר.

טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לפרשת "קדושים".Asilah

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

"דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת להם:

         קדושים תהיו – כי קדוש אני ה' אלוקיכם" (ויקרא יט, ב)

"קדושים תהיו – היא מצוה שישנה בכל אדם.

שכל איש ישראל בקיימו מצוה זו – קדוש יאמר לו,

ואין הדרגה בישראל שתהיה נמנעת מהשגה זו" (רבנו אוה"ח הק').

לדעת רבנו אוה"ח הק': אתה, את, אתם, אתן – כל אחד יכול להיות קדוש.

 

"דבר אל כל עדת בני ישראל" –

מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל, מפני שרוב גופי תורה תלויים בה" (רש"י, קדושים יט, ב).

 אמר רבי לוי: "פרשת קדושים נאמרה בהקהל, מפני שעשרת הדברות כלולות {רמוזות} בתוכה. את זה לומדים מהמילה "עדת" בפסוק "דבר אל כל עדת בני ישראל" (מדרש רבה). לדוגמא, בפרשתנו נאמר "אני ה' אלוקיכם", בעשרת הדברות נאמר "אנוכי ה' אלוקיך". אצלנו נאמר "איש אמו ואביו תיראו", ובעשרת הדברות נאמר "כבד את אביך ואת אמך". אצלנו נאמר: "ולא תשבעו בשמי לשקר", שם נאמר "לא תישא". אצלנו נאמר: "קדושים תהיו", שם נאמר "לא תנאף". אצלנו נאמר "לא תעמוד על דם רעך", שם נאמר "לא תרצח" וכו'.

בנוסף לפרשת "קדושים", נאמרו עוד שתי פרשיות בהקהל: פרשת בא שם נאמר "דברו אל כל עדת בני ישראל לאמר: בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות…" (שמות יב, ג). מדובר על מצוות קרבן פסח, וכן פרשת "ויקהל" שם נאמר "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" (שמות לה, א) בה הצטוו בני ישראל על התרומה למשכן.

 רבנו "אור החיים" הק' מסביר את הביטוי "בהקהל" = "בפני אנשים, נשים וטף כסדר שהיו מקובצים במתן תורה", וזאת בניגוד לדרך בה נהג משה ללמד את ישראל לאחר שהקב"ה לימד אותו. משה לימד את אהרון, אח"כ נכנסו בני אהרון אלעזר ואיתמר אותם לימד משה. אחריהם הגיע תורם של הזקנים ללמוד מפי משה. לבסוף הגיע העם ללמוד תורת משה. לאחר יציאת משה, אהרון לימד את העם. שוב בני אהרון העבירו את השיעור בפני העם, ולבסוף הזקנים לימדו את העם, כך שכל אחד מהם שמע את השיעור ארבע פעמים (עירובין נד ע"ב).

"אחרי מות – קדושים אמור",

 או, "אחרי מות קדושים – אמור בהר".

  • "אחרי מות, קדושים, אמור" רצף שלוש הפרשיות הנ"ל, יצר את הביטוי המפורסם שאחרי מות האדם, יש ללמד עליו זכות ולומר שהיה קדוש, בבחינת: "אחרי מות קדושים – אמור". אחת הסיבות לכך היא שאחרי שהאדם עולה לגנזי מרומים לתת דין וחשבון בפני בוראו, מן הראוי להבליט יותר את הדברים החיוביים שבו, והרי "כל ישראל מלאים מצוות כרימון" כדברי חכמים, וכן "הוי דן את כל האדם לכף זכות" כדברי רבי יהושע בן פרחיה בפרקי אבות. כלומר, לראות את המכלול השלם באדם.

ב. "אחרי מות קדושים – אמור בהר" ניתן גם להסביר את רצף ארבע הפרשיות כך: 'אחרי מות' אנשים 'קדושים', אמור בשבחם 'בהר סיני'. כלומר, ספר על אותן מצוות שניתנו בהר סיני, והנפטר זכה לקיימן, היות וכידוע, יש לספר  על הנפטר רק את הדברים הטובים שאכן הוא עשה, ולהימנע מאמירת שבחים שלא היו ולא נבראו.

 קדושים תהיו – כי קדוש אני".

מהי קדושה? איך מגיעים לקדושה?

 מיהו אדם קדוש?

פרשתנו מבורכת ב- 51 מצוות, מתוכן 13  מצוות עשה, ו- 38 מצוות לא תעשה.

מצוות עשה בפרשה: יראת כבוד מההורים, מתנות עניים – לקט שכחה ופאה, משפט צדק, כבוד חכמים, צדק במאזניים {במסחר}, "הוכח תוכיח את עמיתך", מצוות "ואהבת לרעך כמוך" עליה אמר רבי עקיבא: זה כלל גדול בתורה, ובן עזאי אמר: "זה ספר תולדות אדם", וכן מצות "קדושים תהיו" הפותחת את פרשתנו, שגם זו מצוות עשה לדעת רבנו "אור החיים" הק'.

 מצוות לא עשה בפרשה: הרשימה ארוכה, לכן נציג רק מדגם: לא לגזול, לא להישבע על שקר, לא לאחר תשלום שכיר – "ביומו תיתן שכרו", לא לקלל חרש וכל אדם מישראל, "לא תלך רכיל", "לא תעמוד על דם רעך אני ה'", לא תקום ולא תטור", לא לעסוק בכשפים, לא להשחית זקן {עם סכין גילוח, וגם בחלק ממכונות גילוח}, איסור כתובת קעקע, לא לקלל אב ואם וכו'.

 "אני ה'": הביטוי הנ"ל מופיע בתורה 80 פעם, ובעצם, הוא חותם את המצווה. בפרשתנו, הוא מופיע 19 פעם, ובפרשת "אמור" 15 פעם. כלומר, כחצי מכלל התורה.

 "אני ה' אלוקיכם":  מופיע 32 פעם, ובמיוחד בפרשיות הנ"ל. מטרת הדברים היא שיש להחיות בתוכנו את נוכחות ה' בבחינת "שיוויתי ה' לנגדי תמיד", כך שאנחנו ניזהר יותר בכל אשר נפנה, היות ודמותו של הקב"ה ניצבת מולנו בכל מקום בו אנו נמצאים, ואף… מצלמת את מעללינו. כל זה, יוביל אותנו לכך שנפנים שהשכינה מרחפת מעלינו כדי לכוון את צעדינו בבחינת "מצעדי גבר כוננו, ודרכו יחפץ" (תהלים לז כג).

 

אנו מרבים להשתמש במילה קדוש. לדוגמא, בברכות בהן אנו מציינים "אשר קידשנו במצוותיו". בברכת "אתה קדוש" שבתפילה. הקב"ה מכנה אותנו "ממלכת כהנים וגוי קדוש" במעמד הר סיני.

רבי פנחס בן יאיר אומר: "תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לתחיית המתים" (עבודה זרה כ ע"ב).

הרמח"ל ביסס את ספרו "מסילת ישרים" ע"פ  הברייתא הנ"ל. הוא כתב כ"ו פרקים כאשר הפרק הראשון דן בחובת האדם בעולמו, ובפרק האחרון דן בביאור מידת הקדושה. 

כלומר, חייבים להתעלות ב-כ"ה מידות, ורק לבסוף יהיה ניתן להגיע למידת הקדושה.

לאור כל זאת, מהי קדושה, ומה כוונת הכתוב הפותח את פרשתנו "קדושים תהיו כי קדוש אני?"

רש"י על פי (ספרא קדושים א, א) מבאר את הדרישה "קדושים תהיו" – הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה, אתה מוצא קדושה". כלומר, תמצית הקדושה יכולה לבוא לידי ביטוי בפרישה מן העריות עליהן קראנו בפרשה הקודמת "אחרי מות". וזה נלמד ע"פ סמיכות המקראות.

הרמב"ן טבע את הביטוי "נבל ברשות התורה". כלומר, התורה אסרה עריות בפרשה הקודמת, ויכול להיות יהיה שטוף זימה ביחסיו עם אשתו, או בשכרות ואכילה גסה, היות ולא נאסרו בתורה. בא הרמב"ן ומדגיש בפנינו שלא להיות "נבל ברשות התורה", וזה אסור על פי הציווי בפרשתנו "קדושים תהיו – כי קדוש אני ה' אלוקיכם".

 וכדברי קודשו: "התורה הזהירה בעריות ובמאכלים אסורים, והתירה הביאה איש באשתו, ואכילת הבשר והיין. אם כן, ימצא בעל התאווה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין, בזוללי בשר… והנה יהיה נבל ולשונו בריבוי האכילה גסה ומן הדיבור הנמאס….".ברשות התורה. לפיכך בא הכתוב… שנהיה פרושים מן המותרות, ימעט במשגל… ויקדש עצמו מן היין – במיעוטו… וגם ישמור פיו

המדרש אומר: הרואה דבר ערוה ולא זן ממנה, זוכה להקביל פני השכינה (ויק"ר כג).

רבנו "אור החיים" הק' אומר שאם אדם נשמר מלעשות עבירת עריות, הוא זוכה בנוסף למצוות לא תעשה, גם במצוות עשה, וכדברי קודשו: "והוא מאמר הכתוב "קדושים תהיו". במצוות עשה, בבא עבירה לידו שיתרחק מעשותה. ובזה קיים מצוות עשה שנצטווה במאמר "קדושים תהיו". והוציא זיכרון מצוה זו בלשון זה של קדושים, לומר שכל המקיים מצווה זו – נקרא קדוש". רבנו טוען שגם את מצווה זו יוכל לקיים כל אדם באשר הוא, ולכן נאמר בפסוק "אל כל עדת בני ישראל" – כל אחד יכול. שנזכה אמן סלה ועד.

"קדושים תהיו – כי קדוש אני". רבנו מסביר את טעם התורה "כי קדוש אני". היות ובטבע האנושי קיימת התאווה "והיא תאווה השולטת על הרצון" כדברי קודשו, ולכן איך יוכל להינצל ממנה בבואו לקיים מצוות "פרו ורבו"? תשובתו לכך היא "שיקדשו עצמם במעשים אשר באה עליהם המצווה לעשותם, פירוש שלא יעשו הדבר לתאווה… אלא בקדושה ובטהרה, כמו שמתעטף בציצית, ומכניס תפילין בזרועו… ולאיש כזה קדוש יאמר לו".

בהמשך הוא מסביר "כי כל העושה מצווה אחת, שמו יתברך הוי"ה שורה על האבר שבו עשה את המצווה".

 רבנו מסביר בהרחבה את המקור לכך מהזוהר (בהר קי ע"ב).

כמו כן, הוא מיישב את השאלה "מה לתבן = בני אדם, לבר = ה'? הקב"ה בכבודו ובעצמו אומר: "קדושים תהיו – כי קדוש אני". "כאן רמז השראת שכינתו בדביקות בה', כאמור בפסוק "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם".

בהמשך רבנו טוען שהאדם עלול לחשוב שהתורה אסרה עריות, אבל חלילה יהיה מותר לחשוב וכדברי קודשו: "עוד ירצה, שלא יאמר אדם שלא אסר הכתוב אלא מעשה העריות, אבל לא בחינת החושב והסתכלותוהוא מה שציווה במאמר "קדושים תהיו", לבל יבוא לידי החושב, ותהיה נשללת מהם בחינת הקדושה". בהמשך הוא טוען שהשואל עלול לשאול: איך אוכל להשתלט על המחשבות הרעות?

 רבנו אוה"ח הק' משיב: "לזה אמר כי קדוש אני ה' אלוקיכם". וכיוון שאני קדוש ואני עמכם, אני אמנע בחינת הטומאה מגשת לאיש הישראלי… אם האדם יחשוב בחינת הרע, אז שולל ממנו השראת השכינה".

לדברי רבנו "אור החיים" הק', כדי שיהיה לנו ביטוח מהקב"ה שנוכל לשלוט על מחשבותינו, עלינו לנהוג בשמירת העיניים וקדושת הברית, בכך שנתרחק מראיות אסורות, ובפרט בדורנו המופצץ בכלי משחית השטופים זימה ותועבה, "אין אפוטרופוס לעריות" קבעו חכמים, לכן שומר נפשו מראות רע – יזכה לראות את משיח צדקנו כדברי הזוהר הק': "בזמנא דאייתי משיחא – כל אינון דנטרו אות ברית, ישזיב יתהון ממותנא" = תרגום:  בזמן ביאת המשיח – כל אלו ששמרו אות ברית, ינצלו ממיתה ע"י המשיח. (תיקוני הזוהר נד, ב).

להלן עוד ביטויים מהזוהר הק'

בנושא שמירת העיניים וקדושת הברית.

א. כל מצוות התורה קשורות בשמירת ברית קודש.

ב. ברית קודש הוא סוד האמונה.

ג. מי שאינו ירא מבוראו בשמירת הברית קודש – לעולם אינו ירא מהקב"ה בשאר המצוות".

ד. בתחיית המתים – ישארו רק שומרי ברית קודש, ובהם עתיד הקב"ה לחדש את העולם.

ארבעת החכמים שזכו לתואר "קדוש" במסורת היהודית.

 לצערנו, חלוקת התארים "קדוש" ו"גאון" בימינו, ניתנת לכל דיכפין, ולכן מן הראוי שנקדיש מלים ספורות על אותם ארבעת החכמים שזכו לתואר קדוש:

  • רבי יהודה הנשיא – רבנו הקדוש:

 רבי יהודה ערך את ששה סדרי משנה שסימנם "זמ"ן נק"ט, והמהווים את התשתית לכל הדיונים בגמרא, ובסיס איתן להלכה עד ימינו. הוא זכה לכך שאליהו הנביא יתגלה אליו וילמד אתו תורה. היה ידוע ומפורסם בקדושתו היתירה.

ב. רבנו האר"י הקדוש:

רבנו האריז"ל סלל את הדרך להבנת סודות הזוהר בספריו הרבים, אותם כתב תלמידו רבנו חיים ויטל. כתבי האר"י ובראשם "עץ חיים" המפרש באופן כללי את היסודות התיאורטיים של הקבלה, וכן "פרי עץ חיים", "שער הכוונות", "שמונה שערים" וכו', וכל זאת במשך שנתיים וחצי בהן שהה בצפת. נפטר בגיל 38.

  • רבי ישעייה הורוויץ המכונה, "השל"ה הקדוש".

רבנו חיבר את "שני לוחות הברית" בעשרה מאמרות. וכדוגמא נציין את דבריו במאמר א' שם הוא קובע ע"פ הפסוק "אשגבהו כי ידע שמי" (תהלים צא, יד), שרק מי שטעם את סוד הקבלה, והבנת שמות ה', "יבין וישכיל סוד אחדותו ברוך הוא, וסוד השגחתו… אשרי עין ראתה כל אלה… וכל הפורש ממנה – פורש מהחיים הנצחיים". המשך הפסוק הנ"ל אומר: "יקראני ואענהו". כלומר, המבין בשמות ה', רבים הסיכויים שהקב"ה יענה למשאלותיו.

ד. רבנו חיים בן עטר המכונה "אור החיים" הקדוש, על שם פירושו המפורסם לתורה:

בנוסף לפירושו לתורה, הוא כתב "חפץ ה'" על מספר מסכתות מהתלמוד, "פרי תואר" על שולחן ערוך יורה דעה, "ראשון לציון" על נ"ך, "מאור החיים" שכתב תלמידו הרב משה פרנקו בשם רבו על התורה והמועדים.

רבנו זכה לפרסום עולמי בשנתו האחרונה עת עלה לירושלים בראש קבוצה של 30 תלמידים וב"ב, והקים את ישיבת "מדרש כנסת ישראל" בירושלים, ובכך פתח את שערי הגאולה והעליה לארץ ישראל. עד אז, הייתה בעיקר, עליית יחידים כדי שלא לעבור על "שלוש השבועות", כדברי רש"י: שהשבועה "שלא לעלות בחומה", פירושה – "יחד ביד חזקה". (כתובות קיא ע"א).

רבנו אוה"ח הק' עושה חשבון על תום ימי הגלות, והדרכים לזכות בגאולה. עיין (במאמרנו לפ' צו ו ב. ד"ה "ובדרך רמז").

בעקבות עליית רבנו לארץ, החלה עליית תלמידי הגר"א ותלמידי הבעש"ט, וכך החל הישוב היהודי בארץ להתבסס ולהתפתח. ספרו לתורה "אור החיים" התקבל בפולין ע"י הבעש"ט ותלמידיו, כספר יסוד לתורת החסידות. כנ"ל בא"י.

הפירוש "אור החיים" לתורה, הוא אחד הספרים הנלמדים ביותר בקרב לומדי התורה. רבנו 'באבא סאלי' ע"ה, למד את הפירוש בכל ערב שבת. בשנים האחרונות התפרסמו פירושים רבים לספר. כמו כן, רבנו חיים בן עטר זיע"א מפורסם כמלוב"ן, ורבים וטובים נושעו על ידו בחייו, ועוד יותר אחרי מותו.

"לא תקום ולא תיטור את בני עמך

ואהבת לרעך כמוך, אני ה'" (ויקרא יט חי).

       רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה" (ספרא, קדושים, פרשה ב).

                     אהבת ישראל – ללא תנאים מוקדמים.

בן עזאי אומר: "זה ספר תולדות אדם" –

 נשמות עמ"י, קשורות לאדם הראשון, כך שכולנו כאיש אחד,

לכן עלינו לאהוב איש רעהו.

רבנו אוה"ח הק' אומר: המצוות הרבות בפרשתנו, מתפרסות על תחומים רבים, ובעיקר בין אדם לחברו. וכדבריו:  "באמצעות יחוד הלבבות מתייחד שמו יתברך, היות שכל ישראל הם ענפי שם הוי-ה ברוך הוא. ונתחכם ה' לצוות בעניין הנהגת ישראל זה עם זה בהדרגות.

 מצווה א': "לא תשנא את אחיך בלבבך".

מצווה ב': "לא תיקום ולא תיטור".

מצווה ג': "ואהבת לרעך כמוך…". (קדושים יט, יז- יח). רבנו מסביר את תרשים הזרימה כך: אם לא תשנא בליבך שום יהודי, לא תבוא לידי נקמה ונטירה, ואז תזכה לאהוב את רעך שזה כלל גדול בתורה.

"לא תגנבו, ולא תכחשו –

ולא תשקרו איש בעמיתו ולא תשבעו בשמי לשקר" (ויקרא יט, יא-יב).

הקשר בין גניבה, הכחשה, שקר ושבועת שווא (רבנו "אור החיים" הק').

רבנו "אור החיים" הק' אומר: על האדם לא לגנוב גם דבר שנגנב ממנו, אלא יקח אותו באופן גלוי, כדברי בן בג בג האומר: לא תגנוב את שלך מהגנב, שלא תיראה כגונב. את זאת לומד רבנו אוה"ח הק' מהסמיכות למתנות עניים בפסוק הקודם "לא תכלה פאת שדך… לעני ולגר תעזוב אותם, אני ה' אלוקיכם". גם אם אתה עני, ומגיע לך פאה, תיקח רק ברשות, ולא תגנוב אותה.

הסבר הפסוק לדעת רבנו, כך: "לא תגנבו – זה הלוקח ממון חברו שלא מידיעתו. לא תכחשו – זה הבא לידו ממון חברו בהיתר ומכחיש כשתובעו ממנו. לא תשקרו – זה הבא לידו ממון חברו בעדים והוא מכחיש".

רבנו אוה"ח הק' מסביר את תרשים זרימה בפסוק, והקשר בין הלווין הנ"ל:

בשלב ראשון כאשר האדם גונב, הקב"ה כבר דואג לו שזה יתגלה כדברי רבי מאיר בגמרא: "תניא, היה רבי מאיר אומר: אדם עובר עבירה בסתר, והקב"ה מכריז עליו בגלוי" (סוטה ג ע"א).

בשלב השני, האדם מכחיש שהוא גנב, היות והוא טוען שהראיות קלושות, ואז הוא עובר על "ולא תכחשו".

בשלב שלישי, הקב"ה דואג להמציא הוכחות חותכות כמו עדים וכו' שאכן גנב. הגנב ימשיך לשקר בטענות שווא, ובכך יעבור גם על "ולא תשקרו", ויהיה מוכן אף להישבע על שקר, ובכך יעבור גם על "ולא תשבעו בשמי לשקר".

אנו עדים לתופעות הנ"ל כאשר המשטרה חוקרת גנבים. הם מפעילים סוללה של עו"ד כדי להוכיח שסתם מעלילים עליהם, ולכן המשפטים מתארכים שנים רבות. באחרית דבר, האמת יוצאת לאור.

רבנו אוה"ח הק' שואל מדוע במצוות הנ"ל הציווי הוא בלשון רבים: "לא תגנבו… ולא תשבעו וכו'".

התשובה לכך היא: זה שגנבו ממך, אל תשתמש בגניבה כדי להציל את ממונך. כמו כן, אם אתה יודע שהשני משקר ומוכן להישבע על שקר, אל תאפשר זאת. וכדברי קדשו: "עוד יכוון באומרו 'לא תשבעו', להזהיר גם למשביע, אם יודע שחברו נשבע לשקר שלא ישביעהו. ואינו בחילול אלא הנשבע, לזה אמר {בהמשך הפסוק} 'וחיללת את שם אלוקיך אני ה' –  בלשון יחיד".

בפסוק הבא נאמר "לא תעשוק רעך". על כך אומר רבנו אוה"ח הק': "נתכוון לשלול טענת היות רעו {חברו}, ובאמצעות זה יתן יד בממונו – ויאמר כרע אח לו, בינו לעצמו ימחל לו, ולא יחפוץ להענישו…".

מו"ר אבי ע"ה, היה רגיש מאוד לנושא שבועה, ואפילו על אמת. מעולם לא שמענו ממנו גם ביטויים כמו 'אני נשבע', וביטויים מקבילים אחרים.

בהיותו במרוקו, הוא תבע ערבי אחד בפני בית הדין השרעי, על כך שהיה חייב לו כסף, וטען שכבר שילם, למרות שלא פרע את חובו. השופט ביקש ממו"ר אבי ע"ה להישבע שהערבי לא החזיר את החוב. מו"ר אבי ע"ה טען שהוא לא נוהג להישבע, ואפילו על אמת. השופט העביר את הכדור לערבי ממנו ביקש להישבע במסגד בפני עדים, שאכן שילם את חובו. הלכו למסגד, והנה הערבי נכנס להיסטריה, וביקש ממו"ר אבי ע"ה שהוא מוכן לשלם מחצית מהחוב, ובלבד שלא ישבע. מו"ר אבי ע"ה ביקש מנציג בית המשפט לרשום פרוטוקול על כך, ולהחתים את הלווה.

מו"ר אבי ע"ה שהיה בטוח שהערבי לא שילם את חובו, לקח את הפרוטוקול לשופט, וטען שאם הלווה היה מוכן לשלם מחצית מהחוב, ולא להישבע, סימן שהוא חייב, בבחינת "מודה במקצת", ודרש לקבל את כל החוב. השופט אכן פסק לטובתו, וחייב את הערבי לשלם את כל החוב. בסופו של דבר, לאחר חקירה, הערבי הודה שאכן שיקר.

"מדבר שקר תרחק" (שמות כג, א).

 להתרחק גם משקר לבן ומתוחכם כביכול.

מידת האמת נחשבת לאחת המידות החשובות ביותר באישיות האדם, ולעומתה השקר מהווה מידה מגונה ביותר.

 בעל ספר החינוך מסביר עד כמה נתעב השקר: "כי השקר נתעב ונאלח בעיני הכל, אין דבר מאוס ממנו… ועל כן הזהירה אותנו התורה להתרחק מן השקר הרבה כמו שכתוב 'מדבר שקר תרחק' ".

 בהמשך הוא כותב שהתורה לא השתמשה בלשון "תרחק" באף מצות לא תעשה אחרת, רק לגבי השקר, עקב המיאוס הרב שטמון בו. מעבר לכך, לשון זו מלמדת אותנו שיש להתרחק מכל אבק קל של שקר.

 מתוך הבנת חומרתו הגדולה של השקר, מן הראוי להתבונן מה כולל בתוכו האיסור: "מדבר שקר תרחק".

המקרה דלהלן, ילמד אותנו עד כמה צריך להתרחק גם משקר לבן: ראובן חייב לשמעון כסף, ותאריך הפירעון חלף זה מכבר. שמעון מתקשר לראובן כדי לבקש ממנו את כספו. אשתו של ראובן עונה לטלפון, וראובן אינו מעוניין לדבר עם שמעון, אך גם אינו רוצה לגרום לאשתו לשקר ולומר שהוא אינו בבית כאשר הוא אכן שם.

הפתרון הוא לצאת מפתח הבית, ואז אשתו תאמר לשמעון בטלפון שראובן אינו בבית – כאשר לכאורה זוהי האמת: ברגע זה ראובן נמצא על סף ביתו, למרות שאם היה מאוד מעוניין, הוא יכול היה בקלות לדבר עם שמעון. על כזה מצב יכול אדם לחשוב שאין זה נקרא שקר, כיוון ששום מילת שקר לא יצאה מפי נוות ביתו. אך האם אכן זה כך?

הגמרא במסכת נדרים דנה במקרה בו הגיעו לבית דינו של האמורא רב, לווה ומלווה. המלווה תבע את הלווה שישיב לו את כספו, והלווה השיב – "כבר החזרתי לך את כספך". רב פסק שבמקרה כזה על הלווה להישבע על כך שהחזיר את הכסף. הלווה הלך לביתו, הסתיר בתוך חלל מקל ההליכה שלו את הכסף שהיה חייב, חזר לבית הדין כשהוא נשען על מקלו ואמר למלווה – "החזק בבקשה את מקלי". המלווה הבין שכוונת הלווה הייתה לשחרר את שתי ידיו כדי שיוכל להחזיק את ספר התורה בזמן שהוא נשבע, ולקח ממנו את מקלו. הלווה לקח את ספר התורה ונשבע שהוא כבר נתן למלווה את כל הכסף שהוא חייב לו. המלווה, מרוב כעס על חוצפת הלווה – זרק את המקל על הרצפה ושבר אותו. לפתע נשפך כל הכסף שהיה בפנים והתגלגל על הרצפה. התברר ששבועתו הייתה לכאורה שבועת אמת! אבל אוי לאמת שכזו.

ודאי שאותו לווה היה לקוי מאוד במידותיו, אולם האם מעשהו היה באמת מעשה אסור? מסקנת הגמרא היא ששבועתו נחשבת שבועת שקר כיוון שאדם שנשבע חייב לדייק לא רק במשמעות המילולית של דבריו, אלא גם בכוונתם האמתית, ובמסר אותו הם מעבירים. לכן במקרה הנ"ל, הלווה חטא בשבועת שקר, כיוון שמתוך דברי האמת של שבועתו, הסיקו השומעים מסקנות מוטעות.

מהסיפור הנ"ל אנו למדים שאסור להשתמש באמת כדי להונות או להטעות אנשים אחרים. ולכן יוצא שהתרגיל שעשה ראובן כשיצא מביתו, לא עזר לו להינצל מאיסור "מדבר שקר תרחק". המילים "הוא אינו בבית" שנאמרו, יכולות להיות מילות אמת, אולם המסר שהן משדרות לשמעון הוא מטעה לחלוטין. את שמעון לא מעניין כרגע מקום הימצאו של ראובן; הוא רוצה לדעת האם ראובן יכול לדבר איתו. כאשר האישה אמרה שהוא אינו בבית, היא העבירה לו מסר מוטעה, כאילו אין באפשרותו לענות לו כרגע, כאשר האמת היא, שהוא יכול היה לעשות זאת.

אדם יכול עדיין לטעון שבמעשה המובא במסכת נדרים היה מדובר על שבועה, אבל אולי בדיבור בעלמא מותר להשתמש בדברי אמת כדי להטעות. הגמרא בשבועות מפריכה טענה זו: הגמרא דנה שם במספר מקרים בהם נכשלו אנשים באיסור "מדבר שקר תרחק". הראשון הוא סיפור בו תלמיד חכם אחד תבע אדם אחר שחייב לו כסף, אולם לא היו לו עדים שיסייעו לו בתביעתו. לכן, הוא פנה לאחד מתלמידיו ואמר לו שהלווה ללא ספק משקר, ולכן התכנית שלו הייתה: לבקש מתלמידו להיכנס איתו לבית הדין, וכך יראה לכולם כאילו הוא היה עד להלוואה. הלווה, כשיראה את התלמיד/העד, יבין שאין לו דרך להתחמק מהאמת, ויודה שהוא אכן לווה את הכסף. הגמרא אומרת שאותו תלמיד בעת שנכנס עם רבו לבית הדין – נכשל באיסור "מדבר שקר תרחק". התלמיד לא אמר שום מילה – הוא רק הלך לצד רבו, אבל במעשהו, הוא העביר מסר ללווה כאילו הוא עומד להעיד על ההלוואה. באותו מקרה כלל לא הייתה שבועה, ועם זאת זוהי דוגמא שמביאה הגמרא לשקר. מכאן מוכח שגם אם אדם לא אמר אפילו מילת שקר אחת, אבל מעשהו הטעה אנשים אחרים – מעשה זה נחשב לשקר. וכך גם כאשר אדם אומר מילים אמתיות לכאורה, אבל למעשה מילים אלה מטעות את השומעים, הרי זה בגדר "מדבר שקר תרחק".

"איש אמו ואביו תיראו…" (ויקרא יט ג).

רבנו אוה"ח הק' שואל מדוע אין הקבלה תחבירית בפסוק "איש אמו ואביו תיראו", בין "איש" ביחיד, לבין ""תיראו" ברבים? תשובתו לכך היא: במידה והאיש יכבד את הוריו, גם בניו ילמדו לכבד אותו, לכן המילה "תיראו" בריבוי.

מסופר על איש אחד שלא נהג כבוד באביו ונתן לו לגור ברחובות. יום אחד בעיצומו של החורף, הסבא פגש את הנכד וביקש ממנו שיביא לו מעיל טוב. הנכד חזר לאביו וביקש מעיל לסבא. האיש ציווה את בנו שיקח מהמחסן מעיל בלוי לסבא. הנכד הביא את המעיל וגם מספריים בהם עמד לחתוך את המעיל לשניים. לתדהמת אביו הוא ענה לו: חצי מהמעיל לסבא, והחצי השני אשמור לך… עד שתהיה זקן.

. "אעשה נפלאות"

"ואהבת לרעך כמוך"- אהבת ישראל

 של ראש ישיבת "פורת יוסף" הרה"ג חכם בן ציון אבא שאול ע"ה.

"כשתהיה לך אהבת ישראל כמו שיש לי – אז כל ברכותיך יתקיימו" {מדברי חכם בן ציון ע"ה}.

חכם בן ציון אבא שאול ע"ה, למד משחר נעוריו בישיבת "פורת יוסף" בעיר העתיקה, כאשר מרן הראשל"צ הרב עובדיה יוסף ע"ה, שימש כחברותא שלו. כאשר הישיבה עברה לשכונת גאולה אחרי מלחמת העצמאות, הוא שימש בה כר"מ ואח"כ כראש הישיבה, אחרי פטירתו של הרה"ג חכם יהודה צדקה  ע"ה ששימש בקודש כראש הישיבה.

על אהבת התורה ושכרה, הוא נהג לומר בשיעור: "טעמו וראו – כי טוב ה', אשרי הגבר יחסה בו'" (תהלים לד, ט). כאשר טועמים תורת אלוקים חיים על כלל מקצועותיה, זוכים לגלות את טעמה הערב של התורה, ואף זוכים לראות בחוש את גדולתה בבחינת "טעמו וראו – כי טוב ה'". כלומר, גם  חוש הטעם וגם חוש הראיה משתתפים בחווית הלימוד. כאשר בהמשך האדם מתגדל בתורה, הוא זוכה לחסות בה' בבחינת המשך הפסוק: "אשרי הגבר יחסה בו", מתוך אושר רוחני כדברי המלבי"ם לפסוק.

לעת זקנותו, הוא חיבר שו"ת "אור לציון ד' חלקים", וכן "אור לציון – חכמה ומוסר".

בשבתות, נהג רבנו למסור שיעור קבוע בביהכנ"ס "אוהל רחל", אליו הגיע קהל רב שהאזין בקשב רב לשיעוריו המאלפים בהלכה, והמטובלים בדברי אגדה, והכל מתוך ענווה.

אחרי השיעור, עמדו כולם כאיש אחד ועברו דרך הרב, כדי להתברך מפי קדשו, וגם להתייעץ עמו בכל נושא. הרב בירך את כל אחד ואחד מתוך שמחה והארת פנים כאילו הוא הראשון המתברך אצלו. באחת השבתות, הרב לא חש בטוב, ובכל זאת הגיע לשיעור כדרכו. בסוף השיעור, ביקש רבנו מהקהל שהפעם יברך את הקהל בברכה כוללת בגלל שאינו חש בטוב, ולא יפריעו לו בדרכו הביתה. אחד מתלמידיו ניגש אליו ואמר לו: היות והרב גוזר וברכותיו מתקיימות, הרב יגזור שכל מה שאני אברך יתקיים, וכך אני אמלא את מקום הרב, ואברך את האנשים אחד אחד. חכם בן ציון ענה לו: "כשתהיה לך אהבת ישראל כמו שיש לי – אז כל ברכותיך יתקיימו"

חכם בן ציון ע"ה זכה שיקויימו בו דברי חכמים "צדיק גוזר והקב"ה מקיים", בגלל גדולתו בתורה וענוותנותו הרבה.

סיפר לי חבר שאשתו הפילה מספר פעמים, וניגש לרב בן ציון כדי להתברך. באותה עת, הרב בן ציון היה חולה וישב על כיסא גלגלים. החבר שטח את בקשתו, והרב רק הסתכל עליו, והנהן בראשו, ולא אמר מילה מרוב חולשה.

 האישה נפקדה במזל טוב, והוולד יצא לאוויר העולם בריא.    

אמר רבי יהושע בן לוי: "בזמן שבית המקדש קיים, אדם מקריב עולה, שכר עולה בידו. מנחה, שכר מנחה בידו. אבל מי שדעתו שפלה, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, שנאמר: "זבחי אלוקים – רוח נשברה" (תהלים נא, יט). ולא עוד, אלא שאין תפילתו נמאסת שנאמר "לב נשבר ונדכה – אלוקים לא תבזה" (סנהדרין מג ע"ב).

שבת שלום ומבורך – משה א. שמיר

לע"נ סבתי עליה בת מרים ע"ה – שעלתה לגנזי מרומים ביום חמישי ג' בניסן.

לע"נ הצדיקים: מו"ר אבי רבי יוסף בר עליה ע"ה. א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. חנה בת מרים ע"ה.

סבי הרב הכולל רבי אברהם בר אסתר ע"ה. זקני המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה.

שכננו – שמעון בן מסעודה ע"ה. רחל בת חסיבה ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. רבי יששכר בן נזי ע"ה.

תיאור השיטפון בצפרו על ידי אבי רפאל אהרן בן שמעון

אזי המים שטפונוחכמי המערב בירושלים

בכ״ז אייר של אותה שנה — תר׳׳ן־(1890) היה רבי רפאל אהרן שוב עד ראיה ונוכח באסון מזעזע שקרה בעיר צפרו הסמוכה לפאס. סופת גשם וברד גרמה לשטפון גדול, עקב כך נהר צפרו עלה על כל גדותיו והציף את כל העיר. יהודים רבים נספו ורבי רפאל אהרן ניצל אך בנס. את המאורע המחריד הזה תיאר רבי רפאל אהרן בפרוטרוט בהקדמתו לספר ״עת לכל חפץ״, וכך הם דבריו ותיאורו המלא:

ואולם אהה. קוינו מרפא והנה בעתה. כי איש חמודות הלזה אפפוהו צרות רבות ורעות. ומה שהודיע לו לבו מראש כן היה. כי הזרם בעוברו על פני חלק התחתון מהעיר מילא מים את הרחוב הזה אשר גם הוא בחלק התחתון, וחסם בפניו הדרך לבוא אל ביתו לראות בניו ומשפחתו מחמדי נפשו. למבוכתו ולבהלתו ומגינת רוחו לא היה קץ. ואחר טרחתו ויגיעתו העצומה ועיניו יורדות דמע ממגור ופחד ודאגה, הועלה מעלה על גג חצרות הנשענים לחצרו, ומהגג הלז הורד אל תוך חצירו כירידת הדלי לתוך בור מים, והורד עד היציע העליון. ומצא כי המים כסו את הבתים שביציע התחתון, ויגברו המים עד המעקה של היציע העליון, וירם קול תאניה ואניה. וכרגע נודע לו כי זוגתו הכבודה ס׳ פרחא ת׳׳מ עם בנה הבן יקיר מאיר שמעון יצ״ו, נמלטו, כי ברחו מעל הגג בראותם כי הגשם הולך וחזק, ונשארו בחצר רק אביו הזקן ס׳ משה יצ׳׳ו ואמו וחמותו. וניחר גרונו לקרוא אבי ואמי ואין עונה, כי המים כסה אותם בגובה כמה אמות. ואחרי שוב המים, השיבו בקול דממה דקה אביו הזקן כי עודנו חי. כי התפלל בביתו, כי נבהל מאד לראות גשם משונה כזאת. אך הוא קדש את השבת בנר דלוק ושלחן ערוך כמנהגו. ואתו היו אשתו וחמות בנו, ולבם חרד לרגעים מאימת המים.

 אכן שטף הרחוב עוד לא נגע בהם, כי המים עודם עוסקים במלאכתם לרדת אל החצר הסמוכה לה אשר היא בקצה האחרון של שיפוע הרחוב. והחצר ההיא עמוקה כשאול, והמים מלאו את כל גדותיה מהמסד עד הטפחות וישימו קץ לחיי כל הנפשות השוכנים בהם. אכן לחצרנו הנז' באתהו שואה פתאומית לא דמוה מראש, כי רצפת בית הזקן שביציע התחתון היא גשר על מי הנהר העוברים תחתיו להחצרות הסמוכים לה, הנהנים מן המים לשתיה ושאר תשמישי בית, וכאשר המים נלחצו תחת הגשר כרגע נבקע הגשר ונהרסה רצפת הבית, ונכנסו המים בכח נורא ואיום ויתערבו עם מי הרחוב ויגברו מאד ויכסו את היציע התחתון כולו. אמו וחמותו של בעל אכסניא שי׳, בחשבם לברוח מן החצר ולהמלט על נפשם, מצאו להותם כי דלת החצר נסגרה מתקופת המים, וחמותו נאחזה בשער ראשה למנעול הפתח ותחנק ותמת שם. וכן קרה גם לאמו. וימותו שניהם כרגע. הזקן ס׳ משה נטבע גם הוא, אכן נמלט באורח פלא, כי הבית אשר נהרסה רצפתה גם הדלת נהדפה ממקומה ובאה תחת רגליו ותגביהו למעלה, באופן כי המים לא הגיעו רק לזקנו ולא חדרו אל פיהו, וימלט. ברוך הפודה והמציל…

כל חכם לב על נקלה יוכל דעת המצוקה ודאבת נפש אשר הוסיפה לו התלאה אשר מצאה לבעל אכסנייתינו בלילה ההיא, אשר בו היו כל משושי לבנו— ועתה הנה הוא וזוגתו תמ״א עטופים בצרתם, אבלי אם קודרי שחוח. וישב שם כל הלילה לשמור את גויות הנטבעות כי אין זולתו בחצר רק אביו הנדכא אשר רק רוח חיים באפיו מפחד לבב אשר דכא לארץ חיתו. במצב רע ואיום כזה עברנו את חצי הלילה הראשונה בבית ידידנו כבוד הרב ר׳ רפאל משה יצ׳׳ו. ובשוב רוחינו קצת אז ידענו חסדי ה׳ ונפלאותיו אשר עשה עמנו להפליא טובה כפולה ומכופלת, כי לו התפללנו בבית אכסניא כי עתה אבדנו ח״ו. ובשגם נחליט שהמים לא יגיע עדינו וגם אנחנו לא נרד להיציע התחתון, אכן פחד ובהלה ומהומה כזאת באישון לילה ואפלה יש בכחם ח״ו להורידינו דומה, כי גרים אנחנו עלי ארץ ולא נדע אנה נלך ובאיזה אופן נמלט. והנס הב׳ היותר גדול, כי לוא יצאנו אחר ערבית ללכת לבית האכסניא כי עתה ח׳׳ו נאבדנו ולא ידע איש מקומינו ונשטפנו עם הזרם הגדול. כי זרם המים הכביר אחרי אשר בא ממורד ההרים עבר ושטף על פני הרחוב שלמטה מבית הכנסת ועשה שמות גדולות נוראות. את גשר האלמלאח שעל פני הנהר הרס ולא הניח בו אבן על אבן. כל החנויות הבנויות מאבן על יד שער האלמלאח עם כל מרכולתם וסחורתם והנמצא בהם נאבדו וחלפו למו כאלו נגוזו במספרים, ולא נודע מהם מאומה עד היום הזה. החצרות אשר פגע בהם בלכתו הלאה הפילם למשואות נצח. בתים שלימים אשר עקרם מיסוד בנינם הציפם על פני מימיו כקליפת אגוז, ויוליכם למקום ציה ואבדון. ודרך הרחוב הזה הוא מעבר דרכנו מבית הכנסת לביתינו, כי לא נדע זולתו, ובזה היתה הסכנה היותר נוראה. מה רבו מעשי חסדיך ה׳.

בעל הגמול והחסד ישלם שכר טוב לאנשי אמת זריזים לעשות חסד ואמת, היקרים המסולאים אנשי הח׳׳ק רק״ק צפרו יכוננה עליון אמן, אשר עטרוה בשם התנא הקדוש הרשב״י זיע״א, אשר לא חסו על גופם ועמלם ויגיעם בלילה ההיא, ואזרו חיל ויקחו בידם כשיל וכילפות ויעלו על גגות הבתים הנטבעים תכף בעת ההפכה ויהרסו את תקרות הבתים וירדו לתוכם להציל הנפשות בעוד רוח חיים בקרבם. וכעשרים נפש הצילו והשיבום לחיים. יגמלם צורם ויהיה מגנם וסתרם.

בחצי לילה האחרונה קמה הסערה לדממה קצת ומאשר חפצנו להתרחק הלאה ממקום ההפכה לבלי שמוע קול מספד נהי תמרורים אשר בכל החצרות אשר שם מת, כי קול הבכי פלח כליותינו ואפס כחנו לסבול עוד, יצאנו כחצות הלילה מבית הרב שי׳ ונצא יחפים ומשוקעי רגל בטיט עד הכרכים ונבוא לחצר רחוקה וגבוהה מאד ונלן שם.

המשך……..

DAR RABBI HAÏM PINTO A CASABLANCA

Publié le 02/05/2017 à 18:04 par rol-benzakenTags :

C'est l’une des rares synagogues à Casablanca.

Il y en a deux dans le centre historique, celle-ci est à Bab Marraksh et l’autre sur le boulevard de Bordeaux.

Je pense qu’il y en a une dans le centre plus moderne de la ville mais je ne suis pas sûr. C'est une porte discrète, donnant sur une maison traditionnelle de la médina, où la communauté juive se réunit pour célébrer sa foi.

Avant il y avait une importante communauté juive à Casablanca.

Au cours de la Seconde Guerre mondiale, les juifs du Maroc ont été protégés par le roi, qui a refusé d’obéir au gouvernement français et les a envoyés aux champs.

Mais après la guerre, la plupart sont partis vivre en Israël, en Europe ou aux États-Unis.

Ils sont bien acceptés dans le quartier de la médina et dans tout le pays en général et libres d’avoir des synagogues et des lieux saints.

 

Rabbi Haïm Pinto de Casablanca que l’on dénomme aussi Rabbi Haïm Pinto Hakatane (le petit) pour le distinguer de son Grand-Père, Rabbi Haïm Pinto Hagadol (le Grand), naquit à Essaouira en l’an 5625 (1855) et a quitté ce monde le 15 Hechvan 5698 (20.10.1937). Il est le fils de Rabbi Yéhouda Pinto et le petit-fils de Rabbi Haïm Pinto (Hagadol) qui est enterré à Mogador. La maison qu’il habitait à Casablanca, située au 36 de la rue du Commandant Provost, est devenue un lieu de pèlerinage pour les Juifs qui y viennent y allumer des cierges.

Les deux fils du saint, Rabbi Raphaël Pinto -intitulé Baba Raphaël- et Rabbi Meïr Pinto -intitulé Baba Meyer- jouissaient du prestige familial. Leur assassinat en 1980, frappa de stupeur la population et les fidèles de la famille.

Selon son habitude sacrée… il prélevait de l’argent aux gens pour le distribuer aux pauvres. Après avoir fini de répartir l’argent, il lavait le foulard qui servait à la collecte. Une fois, on lui demanda pourquoi il faisait cela et il répondit qu’il n’y avait rien de plus crasseux au monde que l’argent. – Je lave donc mon foulard pour le purifier de cette saleté ! Certes, il vivait de l’argent que nous donnions, mais il disait toujours : – l’argent c’est sale ! Il avait encore une autre habitude sacrée. Il rentrait chaque jour dans la demeure d’un pauvre et demandait : – Qu’avez vous préparé aujourd’hui à manger ? Je veux goûter à ce que vous avez cuisiné! On sait bien ce que mange un pauvre : des légumes, un bout de pain et c’est tout, ou bien du pain avec du thé et une salade de légumes. Le saint Pinto – qu’il repose en paix – s’asseyait avec eux, mangeait de leur pain, leur apportait de la joie et les quittait en les bénissant. Il n’aimait pas toujours manger à la table des riches. Il disait que la Chékhinah et la bénédiction règnent davantage sur la table des pauvres que sur celle des riches. Il disait que la crainte de D… s’acquiert justement dans l’indigence et la gêne et non dans la prospérité.

 

 

 

 

 

נוהג בחכמה-רבי יוסף בן נאיים – מנהגים

ו.        מנהג בענין סעודת הבראה בחוה״מ, עיין ישרי לב, חיו״ד, אות ה,נוהג בחכמה

סי׳ ט, שציין לעיין פרי האדמה, ח״ג דף כג, שכ׳ דפה עיה״ק ירושלם תוב״ב לא נהגו להבראת בחוה״מ, ועיי״ש לענין פורים. ועיין ברכ״י, סי׳ תקמז, ומחב״ר, סי׳ תקמז, דמי שבאה לו שמועה בחוה״מ מאב ואם, שהמנהג בירושלים ת״ו שלא לקרוע, עיי״ש. וראיתי בתשבי"ץ למהר״ם מרוטנבורג זצ״ל, הל׳ אבילות, סי׳ תלג, וז״ל: בירושלמי דסוף מועד קטן, ר׳ קרסטני דמר במועדא עבדו ליה הבראה וסברי דמדעת רבנן עבדי, ובדקו ואשבחו דשלא מדעת היה. ותו גרסינן ר׳ פלוני דמך בראש חדש וכו'. מכאן משמע שאין לעשות הבראה לא בחוה״מ ולא בר״ח, עכ״ל. פה מחז״ק פאס יע״א נוהגין להבראת. אני הכותב הייתי מצוי בבית האבילים בחוה״מ של פסח, והיה שם החכם הישיש כמה״ר מימון מאנסאנו זלה״ה, הוא ראש ונשיא ועד הרוחצים של חברת גמ״ח, וכל ימיו בילה לעבוד ולשרת בחברת גמ״ח שהנחילוהו אבותיו. ואמר שמה לאנשי החברה שיביאו סעודת הבראה, ובפני אמר בפה מלא שמנהג מחז״ק להבראת בחוה״מ. וחמותי וראיתי למוהר״י בן וואליד, בס׳ שמו יוסח, סי׳ קפב שעמד ע״ז, וז״ל: מי שמת לו מת ב״מ ביו״ט ונקבר בחוה׳׳מ, דעת מרן בשו״ע ודעימיה דמברין קרוביו של מת, דהיינו מי שחייב להתאבל. ויש פוסקין ס״ל דאין הבראה בחוה״מ, עיין מרן ב׳׳י או״ח סי׳ תקמז. וכן המנהג פה וויהראן דאין מברין בחוה״מ, ואם נקבר ביו״ט דאין בו הבראה, לכו״ע אין מברין בחוה״מ כיון דעבר זמנו. אף להסוברים דיש הבראה בחוה״מ, מ״מ זה שאינו זמנו היום אין מברין. אבל אחר המועד מברין יום א׳ דאבילות, והיינו דכי מרן סי׳ שעח סעי׳ יא, ולפי״ז אין סתירה ממה שכ׳ סי׳ סא וממש״ב באו״ח, סי׳ תקמז. ועיין זכול״א, הל׳ אבל, אות ס, ערר סעודת הבראה, עיי״ש. ופה וויהראן אין נוהגין להבראת אחר המועד כלל, וכס׳ מור״ם ז״ל, עב״ל. ואנו במחז״ק פאס כפי עדות החכם הנ״ל, מברין בחוה״מ.

ז.        מנהג שעושים סעודת הבראה בביצים, לפי שהם עגולים לרמוז שגלגל

הוא הסובב וחוזר חלילה, במ״ש בבל בו. ואני עני אומר טעם אחר לדבר, במה שמצאתי בס׳ אוצר מנהגי ישורון, סי׳ עג, אות יוד, דהטעם דלוקחין ביצה לטהר בו את המת, בידוע כי מחוקי הטבע שהתרנגולת וכן כמה עופות מולידין ביצה בלי זכר כשמתחממין את עצמן בחול חם בקיץ, עיין חולין נח. בדספנא מארעא, וברש״י שם. ויש כמה מיני עופות שמניחין את ביצתם בעפר, ומעצמם יוצאים אח״כ העופות על ידי חום השמש. וכבר מצאנו שהקדמונים דרשו מפסוקי התורה תחיית המתים מדאמר במדרש בראשית, כי עפר אתה ואל עפר תשוב, מכאן לתחה״מ מן התורה. ומפסוק הנך שוכב עם אבותיך וקם, מכאן לתה״מ. וחד דרש (סנהדרין צ) מחוקי הטבע, שהחטה שיוצאה בכמה לבושין מכ״ש האדם. וכ״ז דרשו כדי לחזק האמונה, והראו כי הביצה שאפשר שנולדה בלי זכר, או מהביצה נתהוה עוף! בלי אם, רק על ידי העפר והחול אשר בו טמון. ובכן איך יוכל לעלות על דעת האדם, שגבר ימות ויחלש ולא יעמוד לקץ הימים ח״ו. וכפי״ז נוכל לומר שמפני זה מברים בביצים, לרמוז לאבלים שהמת הזה עתיד לחיות. והח״ס, ח׳ יוד״ע, סי׳ שכז, נתן טעם למה נוהגין לזלף ביצים עם יין על ראש המת, עיי״ש.

משה עובדיה ר' מסעוד די אבילה ואיגרות שליחותו מטעם כוללות ק"ק המערביים בירושלים לפורטוגל ולאמריקה הלטינית( 1906 )

משה  עובדיהמשה עובדיה

ר' מסעוד די אבילה ואיגרות שליחותו

מטעם כוללות ק"ק המערביים בירושלים

לפורטוגל ולאמריקה הלטינית( 1906 )

פעמים 146-147

בשנות השישים של המאה התשע עשרה החל הרדב"ש לשלוח מטעם הכולל שד"רים לקהילות בתפוצות, ומספרם הלך וגדל. מהלך זה ביסס את היפרדות המערביים מהנהגת הספרדים והגביר את עצמאותם. ברנאי ציין שמונה שד"רים שיצאו לשליחות מטעם הכולל בתקופתו של הרדב"ש. הראשון, ר' אברהם חרוש, מדייני בית דין המערביים בראשותו של הרדב"ש, יצא בשנת תרכ"ב )1862 )לשליחות למרוקו. לא ידועים פרטים על השליחות הראשונה והשנייה של השד"ר השני, ר' משה מלכא, אולם ידועים פרטים על שליחותו בשנים תרכ"ה-תרל"ה (1865-1871 )לאירופה ובפרט לתורכיה; הוא היה השד"ר הראשון לארצות שלא בצפון אפריקה, ומטרת שליחותו הייתה איסוף כספים עבור בניית שכונה לבני המערביים; בשנת תרל"ג (1873 )יצא לשליחות למצרים, ובשנת תרל"ד (1874  )לאירופה. השד"ר השלישי, ר' יהודה זרחיה אזולאי, יצא בשנת תרכ"ט (1869 )לשליחות לאלג'יריה. השד"ר הרביעי, ר' שלמה עטיאש, יצא בשנת תר"ל (1870 )לשליחות לצפון אמריקה כדי לגייס כסף עבור בניית בתי מחסה לעניים. השד"ר החמישי, ר' מאיר עובדיה, ששימש דיין לצד הרדב"ש, יצא בשנת תרל"ב (1872 )לשליחות למערב החיצון (אלג'יריה, תוניסיה ולוב), לשם גיוס כספים לתמיכה בעדה. השד"ר השישי, ר' יוסף ארוואץ, יצא בשנת תרל"ג (1873 )לשליחות למערב החיצון ובשנת תרנ"ה (1894 )לגרמניה. השד"ר השביעי, ר' חיים בן ואליד, יצא בשנת תרל"ז (1877 )לשליחות לתוניס ובשנת תרנ"ג (1893 )לשליחות לפורטוגל, למרוקו ולברזיל, שהייתה בה קהילה יהודית מרוקאית (ראו להלן). השד"ר השמיני, ר' יהודה אלבו, יצא בשנת תרל"ז (1877 )לשליחות למרוקו, ומהאיגרת שניתנה לו למדים על גודלה של העדה, שמנתה אז כ–1.000  נפש. מלבד שד"רים אלה הזכיר ברנאי שד"רים שיצאו לשליחות מטעם כולל המערביים בשלהי המאה התשע עשרה. למשל ר' רפאל אהרן בן שמעון נשלח בשנים תרמ"ה (1885 )ותרנ"א (1890 )למרוקו, ובגמר שליחותו התמנה לרב הראשי של הקהילה היהודית בקהיר והיה לדמות מפתח בחיי הקהילות היהודיות במצרים. השד"ר ר' אברהם חלואה, שליח המערביים וקהל הספרדים המקובלים בית–אל, יצא בשנים 1888-1889 ,1896 ו–1900 למספר שליחויות לארצות ערב, פרס, צפון אפריקה, איטליה וארצות הבלקן, ובגמר שליחותו התיישב בליוורנו. והשד"ר ר' שמעון אשריקי יצא בשנים תרנ"ב (1892)תר"ס בנוסף על אלה הזכיר אברהם יערי )1900 )ותרס"ב (1902 )לשליחויות למרוקו. את שליחותו של ר' יעקב בן עטר מטעם ישיבת המקובלים 'בית אל' בירושלים; בשליחות זו פגש בליסבון יהודי מרוקאי שהתיישב בברזיל והתעשר, ובן עטר שכנע אותו לתרום כסף להקמת ישיבה לעדת המערביים, דבר המלמד על התבססות יהודים מרוקאים בברזיל ועל השתדלות מערביים מירושלים לפעול למען מוסדות העדה.  בן–יעקב הזכירה את השד"רים ר' אברהם אלראובני ור'. יהושע פרץ, שנשלחו לאסוף כספים למען עדת המערביים.

הערת המחבר : בן־יעקב, עמ' 205-206 .ייתכן שיהושע פרץ הוא השד"ר ישועה פרץ, ששמו מופיע באיגרת שליחות משנת תרע"ד )1914 .)ראו: עובדיה, היהודים, עמ' 90-91 ,244 ,ומן האיגרת למדים על מטרת שליחותו: איסוף כספים כדי לפדות קרקע בבית העלמין בהר הזיתים לקבורה של בני עדת המערביים.

בדו"ח על הכנסות השד"רים של כולל המערביים משנת תרס"ב-תרס"ג ( 1902-1903 )נזכרו אברהם פינטו )שהה בהודו ובמצרים(, אברהם בכר אפרים )בתורכיה), נסים דאנון (באלג'יר ותוניס ובסביבותיהן), משה בן סמחון, מכלוף חזוט ויעקב בן עטר (שלושתם במרוקו). בדו"ח על ההכנסות משנת תרס"ד 1904 ) )נזכרו שוב משה בן סמחון (במרוקו) ונסים דאנון, ונוסף עליהם השד"ר  חיים שׂמאנא, שהעביר את הכסף לכולל באמצעות יעקב בן עטר. שמואל זיו (אג'ייני) הזכיר במחקריו על השד"רים המערביים מארבע ארצות הקודש שד"ר נוסף מכולל המערביים, השד"ר שמעון חיים חרוש, שיצא לשליחות למרוקו, ככל הנראה בשנת תרמ"ז (1887 .)מטרת שליחותו הייתה לאסוף תרומות עבור שחרור נכבדי המערביים שנכלאו בבית הכלא העות'מאני בשל אי תשלום מס העַסְּכִַריַה (כופר הגיוס לצבא העות'מאני ששילמו הנתינים הלא–מוסלמים). ועד העדה הספרדית היה אמור לשלם את מס העסכריה של המערביים, אבל בשנת 1885 הפסיק לשלמו, ובעקבות זאת נאסרו נכבדי המערביים. הדבר העיד מחד גיסא על המשך תלות המערביים בספרדים ומאידך גיסא על היפרדותם ההדרגתית. משה בר–אשר הזכיר את השד"ר ר' שלום הלוי, שהיה אמור לצאת לשליחות למרוקו בשנת תרפ"ו (1926 ,) וכותב שורות אלה הזכיר במחקרו עשרים ושמונה שד"רים מערביים וספרדים שפעלו בשירות ועד העדה המערבית מערב מלחמת העולם הראשונה ובתקופת השלטון הבריטי. שד"רים ממוצא מערבי יצאו לשליחויות מטעם כוללים ומוסדות אחרים ובכלל זה עבור הכוללות הספרדית בירושלים.

חיי היהודים במרוקו – תערוכת מוזיאון ישראל

 התמונה הקטנה- יהודייה מטהלה – Tahla- מזרחית לפאס – תצלום משנת 1947
Tahla, Morocco is a town in Taza Province, Fès-Meknès, Morocco. According to the 2004 census it has a population of 25,655

עגילי צליונים – דוואה אל-מהדור- טהלה תחילת המאה העשרים.

צורה זו מיוחדת ליהודיות ; עגילים אלה שייכים לעיטור הראש " מהדור. 

חוד הטבעת העבה אמנם תקוע בנקב שבאוזן, אך משקלו של התכשיט נישא בשרשרות, הנאחזות בעיטור הראש ; הבליטה בחישוק הבודד הקרוייה " רגל היונה " אולי רמז לדגם היהודי של הציפור 
הועתק 227

יהודה גרינקר — שליח תנועת המושבים במרוקו-זעקת יהודי מרוקו

יהודה גרינקר — שליח תנועת המושבים במרוקוזעקת יהודי מרוקו 0-ה

מר יהודה גריגקר, שליח תנועת המושבים מנהלל, שסייר בהרי האטלס בשנת 1954, בעת שעשה בשליחות במרוקו מטעם הסוכנות היהודית ותנועת המושבים, גילה שבט שלם של יהודים עובדי אדמה, שאותם העלה למדינת־ישראל. כך מספר מר יהודה גרינקר:

״יצאתי את הארץ בדרכי למרוקו ביום 9.2.54. הגעתי לקזבלנקה — שם נמצא המשרד הראשי של מחלקת העליה במרוקו. ביום 9.2.54 נכנסתי לעבודה ותוך עשרת הימים הראשונים הצלחתי להניח יסוד 'לשלשה גרעינים מושביים בשלש ערים, האחד — בקזבלנקה גופה, השני — במזגן, והשלישי — בסלה — רבט.

 בין המשפחות, שרשמתי בסלה, היו עובדי אדמה מיד הודעתי על כך למשרד העליה בקזבלנקה ושם סוכם לערוד סיור מקיף באזורים הכפריים. לאחר שחזרתי מהסיור שנמשך 23 יום עשיתי בקור חטוף אצל הארגונים שלי. לאחר מכן גיליתי עובדי אדמה בסיור בכפרי היהודים בהרי האטלס והחילותי לרושמם לעליה לישראל. בסך הכל רשמתי לעליה במרוקו: 70 כפרים המונים 2152 משפחות, שהם 11932 נפש, ועוד חמשה אירגונים עירוניים המונים 400 משפחות. אלה האחרונים נמצאים כיום בארץ במושבים ״דבורה״, ״ברק״ (באזור תענך) ובלכיש. ויתרם — כמלואים לכפרים אחרים.

מן הכפרים העליתי 42 כפרים, שהם 800 משפחות: 200 משפחות התיישבו באזור תענך׳ 250 באזור לכיש, 350 בנתיבות (עזתה). יתרם — בהתיישבות חקלאית ומחוצה לה. שאר הכפרים עלו כולם ונמצאים ברובם בהתיישבות החקלאית״.

תושבי הכפרים היהודים הנדחים לא עלו בבת אחת אלא נמשך שלב אחר שלב, אזור אחר אזור ממחצית 1952. הנה שיטת העבודה של מחלקת העליה של הסוכנות היהודית. מאזור האטלס א׳.חוסלו הכפרים היהודים׳ כדלהלן: איט־אדבע (83 נפשות), איסורס (47), איפרע (5), ורקטרין(52), טגמוט (106), איט־רכלט (109), איט־ארבע דהטוגנה (117), טיזל (15), ולד־מנסור (132), חמדנה (114), — ס״ה מאזור האטלס א׳ — 144 משפחות, שהם 780 נפשות,

מאזור אטלס ב׳, אייט בולי כדלהלן: איט אברהים (149, נפשות), טיסינט (175), אסמיר (244), טירסל (117), ס״ה מאזור אטלס ב׳ — 133 משפחות עם 685 נפשות.

. מאזור. אטלס ג׳ תל־וד כדלהלן:. אימונין (49), אירילבין (118), אייטלל־אייטטלן (115), טבוגינט (62), אירריס (96), אנגל'ס (170), כירנידרע (71), טיסגי (58), ס״ה מאזור אטלס ג׳ — 120. משפחות עם 739 נפשות.

מאיט בוגמז, כדלהן : איגי נשניץ (120 נפשות), איטגלה (210), .אבוחרזן .(40), טמזרט (340), ס״ה מאזור איט בוגמז — 135 משפחות עם 71.0 נפשות.

כך טיפין טיפין עלו יהודי האטלס לישראל. עליה זו וזי שבאה לאחר מכן היו מלוות תופעות מאכזבות, ממשלת מרוקו לא נתנה ליהודים לצאת בקלות על אף הבטחותיה, אף באופן: אינדוידואלי. מאות יהודים מהכפרים עזבו את בתיהם ונהרו לערים ולגבולות המדינה ללא תעודות והשאירו את רכושם בידי שכניהם. הם חיו תחת שלטון שליטים מקומיים ופחד שכנים. היו מבקרים שממשלת מרוקו החזירה אותם בכוח על חשבונה אל מקומותיהם והתעלמה מזכותם החופשית של האזרחים להגר כלפי האמנה הבינלאומית.

ב־1956 ,יצאו שיירות תושבי כפרים שבאיזור מראקש בדרום, אנשי פורט ליאוטה וראבט שבצפון מערב, תושבי העיר מאקנאם, שבמרכז. המדינה, ובני אוג׳דה שבגבול מרוקו־אלג׳יר כשפניהם, לעליה לארץ. סבל העולים לא היה מעט. הנה מקרה אחד ששופך אור על יסורים, שפקדו את העולים. אוג׳דה עיר פרועה, שבה שלטו כנופיות מזוינות שלטון בלי.מצרים, שם שרר משטר טרור ואימה. יהודים נחטפו מבתיהם והוחזרו, רק אחרי ששלמו דמי כופר לחוטפיהם.

הקבלה בצפון אפריקה למן המאה הט"ז-סקירה היסטורית ותרבותית-משה חלמיש

הקבלה בצפון אפריקה

אברהם חליוואה. המאה ה־18. מחכמי מכנאס. נכדו מעיד שהיה חכם ״בנגלה ובנסתר״ (מ״ר, טז ע״ג: נה״מ, עמי 189).

אברהם טנזי. מאה י״ט. בספר בגדי שש, לר׳ יוסף בן שלום גבאי, דאר אלביצ׳א תרפ״ט (וד״צ ירושלים תשמ״ח), ג ע״א, נאמר: ״שמעתי מפי הרב המקובל כמוהר״ר אברהם טנזי זצוק״ל שפירש עפ״י מ״ש רבינו האר״י ז״ל״ וכו'. וכן נזכר עוד כמה פעמים, שם.

אברהם מאנסאנו בן יהונתן בן עמנואל. נפטר בשנת תקמ״א. מרבני פאס. תלמידו של ר׳ שמואל אלבאז. כתב חיבורים רבים, ובחלקם שזורים דברי קבלה. ״היה חכם מקובל ומליץ״. בקינת חתנו, ר׳ חיים דוד סירירו, הוא מכונה ״חכם הרזים״ וכדומה. ר׳ ישראל אבנר מעיד כי ״הניח קובצים גדולים דרושים מסודרים … ומתוך ספרו ניכר שהיה מקובל ומליץ גדול״.

אברהם בן מוחא. המאה ה־16. בקובץ ליקוטים קבליים (כ״י בית־המדרש לרבנים בניו־יורק 1805) שנכתב בצפון אפריקה במאה ה־18 כתוב: ״כתב בס׳ קדמון כ״י משם מקובלי דרעא ז״ל, וז״ל: שאל ר׳ יוסי הגלילי את ר׳ אברהם בן מוחא, מדוע אין אנו מניחין תפילין בט״ב כי אם התפלה של יד, ואין מניחין תפלה של ראש. והשיב לו, איכה ישבה בדד, איך ה״א ישבה בדד. והסימן כי אין האיש בביתו הלך בדרך מרחוק. עכ״ל״ (דף 46ב). יחם הפוך מתבטא בכ״י ששון 921, מו ע״ב: ״וכך שמעתי מה״ר אברהם אבן מוחא שכך קבל מה״ר יוסף בן שלמה ז״ל הגלילי״, לענין תפילת ליל שבת. ושמא היו חברים ובעלי מסורות שונות. מכל מקום, בכ״י ביה״ד בלונדון 121, עד ע״ב, נמצא: ״קבלת ר׳ אברהם בן מוחא שקבל מר׳ יצחק קצב ז״ל״. וכן נמצא במנחה חדשה, כ״י ליברפול M12044, דף 507א: ״עוד מצאתי כתוב משם המקובל הה״ר אברהם בר מוחא זלה״ה בסוד ענין השמטות״.

אברהם ן׳ מוסה בן שלמה. נולד סמוך לשנת ת״ב, כנראה בתטואן. נפטר בכ״א באדר תצ״ג בתוניס. החיד״א בשם הגדולים כותב עליו: ״רב מובהק, מקובל גדול א׳ מרבני מערב הפנימי״. תחילה חי במארוקו (סאלי, מראכש ופאס) ואחר־כך עבר לתוניסיה. לדעת בניהו, ״בשנת ת״פ בערך כבר נמצא בתוניס, שכן עיקר חיבוריו חיבר בעיר זו, ושם העמיד רובי תלמידיו״. ברם, לפי זה נצטרך להניח שלא כתב לפני היותו בן שישים אלא מעט. הדעות חלוקות אם אכן היה תלמידו של ר׳ מנחם עטיא. היה חברם של ר׳ אברהם אזולאי ור׳ יעקב בן מראג׳י. מפי האחרון זכה גם לשבחים. הגהותיו לספר אוצרות חיים נדפסו בליוורנו בשנת תר״ד יחד עם אלה של ר״א אזולאי. כתב גם פירוש קבלי להגדה של פסח. ן׳ מוסה התייחס בהערכה מופלגת לקבלת האר״י. כמה דברים בגמרא פורשו בחלום על דרך הקבלה. וראה לעיל: אברהם אזולאי בן ישראל. אברהם סבע בן יעקב. דרשן ופרשן, חוקר ומקובל. ממגורשי ספרד, בה חיבר חלק מחיבוריו. מזכיר בספרו צרור המור, פרשת ואתחנן, את דרשותיו ״בכל בתי כנסיות של קהל פאס״. בחיבורים שונים הוא מזכיר את ספרו צרור הכסף, הכולל דיון קבלי במצוות. כן חיבר פי׳ התפלות על דרך הסוד, שלא הגיע לידינו אלא דף אחד בלבד. חיבורו הקבלי האחרון שנזכיר הוא פירוש עשר ספירות, ״שכתב להר׳ עלאל בן אלחאיך ז״ל מארץ תלמסאן״. הרב י״מ טולידנו מצטט את הערתו של א׳ מארכס, כי ר״א סבע ״העתיק בז׳ כסליו רס״ח את הס׳ לבנת הספיר״. וראה ע׳ אברהם צבח.

אברהם בן עטר בן יעקב. בהקדמת שיר מכתם של ר׳ יהודה בן עטר, משרטט בנו, עובד, שושלת יוחסין, ובה מציין את סבו יעקב כ״בן לאותו צדיק החכם השלם בחכמת האלהות … ר׳ אברהם״.

אברהם עלון. בן־נאיים (מ״ר, ז ע״ב) מונה אותו כאחד ממקובלי דרעא, במאה השש־עשרה.

אברהם פינטו בן יעקב. מו״ץ במראכש. לפי בן־נאיים (מ״ר, ט ע״ג), נפטר אחרי תקצ״ג. אך נ׳ בן־מנחם הוכיח שנפטר בתקס״ג-ד. הוא כתב פירוש על הזוהר בשם הדרת קדש, וכתב־יד המחבר נמצא בגנזי מוסד הרב קוק מס׳ 1314 (בסופו שירים וקינות). בחיבורו זה נזכר ר׳ שלום בוזאגלו (שהיה תלמיד של אביו – ע״ע) לעתים קרובות. הגהותיו לספר אוצרות חיים נרשמו, למשל, בשולי כ״י ניו־יורק/להמן 162, וביתר הרחבה נדפסו בספר מקום בינה, שאלוניקי תקע׳׳ג, מד ע״ב-נב ע״ב. הגהות לכוונת המועדים נדפסו בספר שערי בינה, כנ״ל, לא ע״ב-לו ע״א.

אברהם צבח. ״סוד הקדושה של כתר לחכם ר׳ אברהם צבה ז״ל״, הועתק בכ״י הספרייה הבריטית 10521, דף 2א, והוא מן המאה הי״ז. השאלה, האם המחבר הוא אמנם ר׳׳א צבח, או שמא לפנינו קטע נוסף מפירוש התפילות של ר״א סבע?

אברהם רפאל קורייאט בן יהודה. יליד תטואן, נפטר ביא בחשון תקס״ו. בתקמ״ז עבר למוגאדור והיה שם מו״ץ, ואף משם המשיך בנדודיו(נה׳׳מ, עמי 201-200). בהקדמת ספר מעשה רק״ם (פיסא תקס״ו), מאת אחיו יצחק, הוא מכונה ״צדיק וחסיד איש אלקים קדוש הוא הרב הגדול מעוז ומגדול בנגלה ובנסתר כמהר״ר אברהם קורייאט זצ״ל״. בהקדמות לשו״ת זכות אבות (פיסא תקע״ב) שחיבר, הוא מכונה ״החכם השלם הרב הכולל בישראל להלל המקובל האלוהי״. בדרושים שבסוף הספר יש קצת דברי קבלה. ובהקדמת בנו, יהודה, מסופרים כל מיני אסונות ותלאות שעברו עליו. ר׳ יוסף כנאפו מביא מתוך ספר של אליהו בן אמוזג אשר סיפר על זקנו, ר׳ אברהם קורייאט, ״שבכל לילה היה מתוודה וודוי גדול בבכייה עצומה כמו וודוי של יום הכפורים שחרית״.

 אברהם קורייאט בן יהודה. נינו של ר׳ אברהם רפאל הנ״ל. בדרושיו על התורה ברית אבות (ליוורנו תרכ״ב) יש לא מעט דברי קבלה.

אברהם שלום. מגדולי המקובלים בדרעא, במאה ה־16. ראה עליו: נה״מ, עמי 109; מ״ר, יב ע״א! ספר החזיונות לרח״ו, ירושלים תשי״ד, עמ' ה.

אהרן אלחדאד הכהן. מחוז מראכש. רבני מוגאדור תיארוהו כ״הרב המובהק המקובל האלוהי חסידא קדישא ופרישא״(מ״ר, כ ע״ג).

בס"ד מוסר בלערבי פרשת אחרי מות קדושים

בס"ד  מוסר בלערבי פרשת אחרי מות קדושים

רבני תוניסיה

רבני תוניסיה

פלפרשה מתאע הזמעה האדי פרשת אחרי מות קדושים. פיהם 15 מצוות עשה ו63 מצוות לא תעשה. מצוות עשה המאן 1] באש לכהן גדול יעמל לעבודה מתאע כפור 2] באש וקתלי נדבחו חיה או עוף. נכטיו הדם מתאעהם. 3] באש ואחד יכאף מן בו ואמו 4] באש מול השאניה יכלי פאה. מענאהה בלאצה פשאניה מה יחצדאשי 5] באש יכלי הלקט. מענאהה ואחד וקתלי יחצד וטיחלי מן ידו שבולה או זוז. יכליהם ללעניים ומה יקימומשי 6] באש מול הזנאן יכללי אלעוללות. הומאן לענאקד הזגאר אלי מה ענדומשי עוד מלצקין פיה. ומוש לאצקין ואחדה פוק ואחדה 7] באש מול הזנאן יכללי אלפרט. והמאן אלכאעבאת לענב אלי יטיחו מן לענקוד 8] באש נחכמו בצדק 9] באש נרדו עלה בעצ'נה 10] באש נחבו בעצ'נה 11] באש השזרה הזדידה. אלעאם הראבע מתאעהה. אלגלה מתאעהה ירפע יאכלהה פי ירושלים כיף מעשר שני 12] באש נקצ'רו בית המקדש והר הבית מעאהו. ומעאהם הצלאואת אלי יסתמאו מקדש קטן 13] באש וקתלי נשופו ראזל כביר או תלמיד חכם. נוקפולו מלי ידכל לזוז מיתרו אלי אחנאן קאעדין. ודיין מלי נשופו 14] באש נצאוובו אלמיזאן ומאעון אלכיל מתאענה 15] באש אלבית דין יחכמו בלחריק לאלי ילזמו לחריק ומצוות לא תעשה המאן 1] באש לכהנים מה ידכלו לבית המקדש כאנשי לדמת עבודת המקדש 2] באש מה נדבחושי קדשים לברה מן לעזרה 3] באש מה נתפיסכושי ומה נתקרבושי לנסה ומן 4 חתה ל26 דינים מתאע לעריות 27] באש מה נתלפושי ורא לעבודה זרה 28] באש מה נכדמושי עבודה זרה 29] באש מה נאכלושי מלי פצ'ל מן לקרבן באעד לוקת מתאעהו 30] באש מול השאניה מה יחצדשי לפאה 31] באש מול השאניה מה ילקטשי הלקט 32] באש מול הזנאן מה יקצשי אלעוללות 33] באש מול הזנאן מה ילקטשי אלפרט 34] באש מה נסרקושי 35] באש מה ינכרשי ואחד צאחבו פי פלוסו אלי יחבהם עליה 36] באש מה נחלפושי בלכדב עלא נכראן אלפלוס 37] באש מה נחלפושי בלכדב פי כל שיי 38] באש מה נצ'למושי צחאבנה באש נעטלו 39] באש מה נחווצושי 40] באש מה נדעיוושי 41] באש מה נגלטושי צחאבנה 42] באש מה נעווזושי פלחכומה 43] באש מה נעאוונושי אלכביר עלה הזגיר פלחכומה 44] באש מה נקולושי לצאחבנה כלמאת אלי יתחשם מנהם. וחתה ואלו בלחק 45] באש מה נווכרושי באש נמנעו צחאבנה 46] באש מה נכרהו חד 47] באש מה נחשמושי צחאבנה 48] באש מה נסתנקמושי 49] באש מה נכביוושי לצחאבנה לחשיפה. מענאהה אידה כאן עמל מעאנה הדוני ננסאוהו 50] באש מה נעמלושי הרבעת בהמה כלאים 51] באש מה נזרעושי כלאים 52] באש מה נאכלושי מן השזרה הזדידה 3 שנין 53] באש מה נאכלושי אלמאכלה מתאע בן סורר ומורה. מאענאהה מה נכתרושי פי מאכלת אלחם ושראב 54] באש מה נעמלושי ניחוש. מתלן אתקלב הצבאט יקול אליום חנצ'ארב. או ידיה תחכני. כאן לימין חנקבץ'. וכאן ליצאר חנדפע. ואמתאלהום 55] לא לעונן. חאזתין הייא עונן. נקולו נהאר לפלאני מוש באהי באש נעמלו פיה איכה. או השהר לפלאני מוש באהי. כאן אלי קאלולנה עליהם לחז"ל. ולחאזה התאניה. הייא קליב אלעינין. אלי ואחד יכללי הנאס תשוף תקול עליה הווא

 קאעד יעמל פלעזאייב 56] באש מה נחזמושי אלפאות 57] באש מה נחזמושי הלאחיה בלמוס 58] באש מה נוושמושי 59] באש מה נעמלושי מעשה אוב. והווא תטליע הרואח 60] באש מה נעמלושי מעשה ידעוני. והווא תטליע הרואח עלא טריק עצ'מה מתאע טיר 61] באש מה נכלווצ'ושי פלמיזאן ואלכיל 62] באש מה נדעיוושי לבו ולאם 63] באש מה נעמלושי כיף אלגויים.

פי אוול לפרשה מתאע הזמעה האדי. לפסוק קאל. וידבר ד' וכו' אחרי מות שני בני אהרון וכו' בקרבתם לפני ד' וימותו. הוני תממה נשדה. עלאש כתב לפסוק שני בני אהרון. כאן ינזם מה יכתבשי שני. יכתב אחרי מות בני אהרן בקרבתם וכו'. ואחנאן נערפו אלי הומאן זוז. כיף מה מכתוב פי פרשת שמיני. הרש"י ז"ל פסר עלא לפסוק האדה. אלי מן באעד נלקאו קאל ויאמר ד' וכו' השנווה קאלו פי וידבר לאוולה. וזאווב. אלי רבי אלעזר בן עזריה עמל משל למריץ' דכל ענדו טביב קאלו מה תאכלשי לבארד ומה תנעששי פנדה. זא טביב אוכר קאלו מה תאכלשי לבארד ומה תנעששי פנדה כיף אלי מאת פלאן. לקינה הטביב התאני זרזו אכתר מן לאוול. האדה האש קאל לפסוק אחרי מות שני בני אהרון. הוני ואחד ינשד. עלאש למשל. כאן ינזם יכתב לזרז אותו יזי.

לאכן מערוף. אלי הצדיק ינפטר מוש פי וקתו בעוון הדור פי חאלתין. יהאמה באש ישופו אלי הצדיק נפטר וירזעו בתשובה והצדיק ינפטר כפרה עלא עם ישראל אלי צדיק ואחד מוזון קד יאסר עבאד. ומראת הצדיק ינפטר באש מה יחצ'רשי פלפורענות אלי חייזי עלא הזיל האדאך. ומנין נערפו עלאש נפטר הצדיק. לחז"ל קאלו. אידה כאן נפטר צדיק ואחד. באש יפייק לעבאד וירזעו בתשובה. ואידה כאן נפטרו זוז צדיקים. מאענאהה באש מה יחצ'רושי פלפורענות.

הוני אחנאן נשופו אלי נפטרו זוז צדיקים. מאענאהה באש מה יחצ'רושי פלפורענות. עליהה הרש"י נשד. מה תלמוד לומר. עלאש כתב שני. והאדה מה תמאשי פורענות זאיין. כתבלנה למשל אלי הוני באש יזרז אותו. מוש ללפורענות חתתה ואלו אלי לעאדה וקתלי ינפטרו זוז. כאנשי באש יזרז אותו. וכמל לכך נאמר אחרי מות שני בני אהרן. מאענאהה כתב שני וכמל כתב באש יקול לאהרן ולא יבא בכל עת אל הקדש. באש יקוללנה אלי חתתה ואלו שני. הוני יוצא מן הכלל. ולזרז מוש ללפורענות.

אכוואני לעזאז. רבבי ענדו טרק יאסר באש יפייקנה בגלאטנה. ואחנאן מאדאבינה מה נשופו חתתה שיי מן האדו. כאן לזרז האו ללפורענות. מאדאבינה נעישו מרתאחין ומתהניין. ובהאדה ילזמנה דימה נחאשבו רוואחנה עלא לגלאט מתאענה. צחיח אדם קרוב לעצמו. וקתלי יגלט ישוף מוברראת ללגלאט מתאעהו. ומוש איכה ברך. כאנשי יזי חדה לעבאד ויוורי לנאס לכל אלי עמלו האדאך צחיח. ויזיד יגלט לעבאד. ובהאדה התנא פי פרקי אבות קאל. עשה לך רב והסתלק מן הספק. הוני ואחד ינשד. באהי והרבי האש יעמל. חתתה הווא ישוף רבי אוכר יתשאוור מעאהו. באש מה יגלטשי. מאענאהה כל ואחד אלי יזי ספק לי הווא. מן גיר מה יחאוול יעטיה פיה ראיו. ימשי לרבי האו לצאחבו והווא יעטיה ראי באהי. עלא כאטר לעבד קרוב לעצמו ודימה חישוף כאנשי לחאזה אלי תסאעדו הווא. ולאכן אידה כאן לעבד גלט האש יעמל.

לחז"ל קאלולנה חאזה. אידה כאן לעבד יחס רוחו אלי קאעד יתעאקב מן השמים. יצללי. וחתתה ואלו אלי קאלו לחז"ל באעד מה תכלאת בית המקדש דלתי תפלה ננעלו. תפלה דמעה לא ננעלו. מאענאהה נבכיו חדה רבבי פי צלאתנה. ותווה רבבי יפרז עלינה. ונזיבו הוני מעשה עלא רבי ישעיה אלי וקתלי חיספר לישראל. וקתהה כאנו יספרו עלא לבאבור. כאן הווא וולדו ובנתו. פתנייה קאמת ריחייה קוייה וקד מה חאוולו לבאבור תכסר וטאחו לכל ללמה. הווא כאן יערף יעום. חט בנתו וולדו פוקו ובדה יעום ביהם נחוו למזהול ילקאשי שט קריב יכרזו. ולאכן התנייה טוואלת וזהד מתאעהו צ'עאף. לקא רוחו אידה כאן חייואצל איכה חייגרקו לכל. ובהאדה ילזמו יכייר ויצ'אחי בואחד מנהם. ולאכן לכתייאר כאן צעיב יאסר. בדה יכמם. קאל פלגמרה יקול אלי ילזמו יכייר לולד עלא לבנת אלי לולד יקרא התורה. כדה לקאראר מתאעהו וקאלו לבנתו אלי קבלת לחכם והבטהה מן כתאפו. ווקתלי לבנת בדאת תגרק עייטת עיטה כבירה יאסר. קאלתלו יא באבא מה תלווחנישי. רבי ישעיה לעיטה האדיך עטאתו זהד אכתר ועאווד טלעהה פוק כתאפו ועאם ביהם הזוז בהאך הזהד מתאע לעיטה חתתה אלי וצלו לשט ומנעו התלאתה. באעד מה רתאחו בנתו קאלתלו מוש קלת אלי מה עדשי ענדך זהד. מנין זאך הזהד מן באעד. קאללהה לעיטה מתאעך. ומן באעד בדה יכמם עלאש רבבי עמלו איכה. לאזם יחב יווצלו חאזה. כרז ודרש. אפילו דלתי תפלה תפלה ננעלו דלתי דמעה לא ננעלו. ולחאזה האדי חשיתהה עלייה האנה. לעיטה אלי תכרז מן לקלב והצלה אלי תכרז מן לקלב לרבבי תעטיה קווה למדת הרחמים באש תמנענה מן לפורענות. הרב יצחק יוסף יחכיה עלא בו הרב עובדיה זצוק"ל וזיע"א. אלי שרח 950 עגונות מתאע מלחמת יום הכפורים. ומנין זבד לקווה האדי לכל. בלבכה. אלי כאן יבכיה עלא כל עגונה. וכל דוסי מתאע עגונה אלי יוצלו רבבי יחללו עיניה באש ילקאלום לחל. יחכיה הרב יצחק. אלי וקת חתם סופר. תממה ואחד שאפו אלי דרבו דרבה מתאע מות וטח פלבחר. וזאו השהוד ושהדו עליה וחלו מרתו וערסת. באעד כמס שנין הראזל רזע. כבולה תוולי חראם עלא הזוז הרזאל ומושכלה כבירה. וקתהה הרב חתם סופר גזר לבלאד האדיך מה עדשי ענדהה חק יחכמו פלחכומאת מתאע לעגונות. תזי חאלה מתאע עגונה ימשיו לבלאד אוכרה יתבתו פיהה. והרב עובדיה 950 דוסי מתאע עגונות חלום ומה רזע חד. מוש נחבו מה ירזעושי. כאן מאדאבינה רזעו. ולאכן הרב עובדיה מה גלטשי. עלאש בלבכה מתאעהו אלי כאן יבכיה באש רבביה יוורילו הדין הצחיח. ווקתהה כאן רב ראשי אשכנזי אלי כדם פצבא. וסתכאד עלאש התיקים האדון לכל יעטיווהם כאן לרב עובדיה וליה הווא מה יזיבולושי. משה שכה למשה דיין אלי וקתהה כאן שר הבטחון. משה דיין חתתה ואלו אלי מה כאנשי דתי. כאן חכם. קאלו אסמע. האך השנין אלי כנת אנתין פצבא הרב עובדיה כאן פלישיבה. קרא אכתר מנך. ובהאדה וקתלי הווא יחלל עגונה הנאס לכל תבעו. האמה אנתין כאן תחלל ואחדה תלקא פיהה מחלוקת. זמאעה יקבלו וזמאעה מה יקבלושי. ובהאדה כליהמלו ענדו מאדאם כלהם ראצ'יין. ומה ינאקש חד. יהי רצון. אלי רבבי יעטינה לכיר ולהנה וצחחה. ויבעתלנה משיח צדקינו. במהרה בימינו. אמן סלה.  

עמוד 1 מתוך 1012345678910

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 85 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

מאי 2017
א ב ג ד ה ו ש
« אפר   יונ »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031