היסודות העבריים והארמיים בערבית יהודית החדשה – יצחק אבישור
בג׳דאד היום עש״ק 4 אדר א׳ התרנ״ד
יא מואלף אפתכר ואתעגב עלא הל פלוס אלדי קאעד תרוח ללאבוד בהיך שקל אשכאל אשכאל קאעד תתכלף פי לירא 1 ופי לירא תנין. וקאעד תתעלק פוק ראס אלבלה עלא אלגרפאייא מלצומא בל צנארא מן אלראם לי אלראס איש דעווא האוי ״נשרא״ תנפע לל חרז לעין הרע. מי שמע כזאת מי ראה כאלה. עליש האת קמיע מבטל לעין הרע, ואדא כאן סווהא בל כורד אל פראים ונסמעהא איש כתר כאן ■¿:חכנה עלא עקלהום אל נאקץ. וא1א מא יבעתון יתקתלון בית אלחתן וירדון ״נשרא״ ויא חיף עלא הל פלוס אלד־י תרוח לבהלה. וכם מרא נבהו מע׳ לחכמים הי״ו עלה אלנשרא ומע כל האיי לם קאעדין יגוזון. תומא נחצעיעלא הל חוואם אלז־י יום ען יום קאעד תזדאד פלוס אל איבוד ויטלעון בדע אשכל אלוואן. מן תאריך כמם סת סנין קאמו יסוון ללכלה דאריי תיל וכלהא מנקושא תיל מצבובא. פרד צבא מן אלראם לי אלראס אל ארצייא מאל הל דראיי בריסם וקאעדין ישתרון תיל מתקאל תמאנין. אכו מתקאל מאייא ועשרין וזוד. ואל נקאשא אלדי קאעד תנקשהא תטלע אגרת אלנקאש קריב אלארבעין רופייא ללנקאשא. והל דאריי קאעד תתכלף פי רומי עשר תלאף וזוד תסור מ״מ תלת מאייא וכמסין רופייא וקאעד תלבסהא אלכלה פי אלערץ ופי אלעיד ומן אנקצת סנא עליהא קאעד גמיע אלתיל אלד־י כאן קאעד ילמע יסווד ומא בקא תנלבס. וכיף מא גאלהא יתקצקץ אל תיל וינפץ וירוה ללאיבוד. בל אוול באנו יטלעון פרד דאריי אם אלתיל, ופי הל סנה סארת דאריי תנין וקאמו ישרטון מע בית אלכלה באנהו ירדון דאריי אם אל תיל תנין תקילי וכפיפי. וסכת אל סיבי לי חית סבוע אלמצא ואחד יהודי כבאז קדסהא אלבנתו וטלע להא מבלג׳ מית לירא ואלחתן אסתקלא לימא אתראצא בשרט דאריי תיל. האז־א צבאז היך טלע איש עתב עלא אלתגאר. ואלחתן בארו יביע גיג ותחאריג. ליש היך קאעדין יתלפון מאלהום באידהום והאדי סארת מליחה ללנצארה חית פקט נסוואן אלנצארא יערפון ינקבון דאריית אלתיל והאד־י קאעד תסאנד מן גווא ראסו ללדלאל אלז־י קאעד יסווי אלבזאר מאל אלבנת ירוח ענד בית אלחתן ויקול להום אנתום אסבתו, ואנה אערף אשלון אחכי מע בית אלכלה, למן ירוח ענד אבו אלכלה יקלו לאזם ינראד מנך הל בתר תכשיטין ובגדים ודארייאת תיל תנין. אבו אלכלה יקלו מא אקדר. יקום יצרסו בלסאנו ויקלו אנתה מצבור איש תסווי קום ביע רוחך וסווי גארה ארהן ביתך תרא בית אלחתן עגבו אזייד ואנא דאיים אראציהום ואדוס עליהום חירנ פלאן ואחד ענדו בניתי אחסן מן בנתך ודפע ללחתן אזייד מנך מית לירא זאייד. ואיצא בנתך כברת ובנת פלאן ואחדי זג׳ירי ואדא תעווקהא אלבנתך סת אשהר לאך בעד מא תנרג׳ב בעד. אבו אלכלה למן יסמע היך יחסב כלאם אלדלאל צדק ויאמן בינו ויקום יתראילא. ואז־א ענד וקאל מא מתמכן אלדלאל מא יקטע אלאייאס מן אבו אלכלה יקום ירוח וירגע בל נהאר עקב מן יטלע לל פוק יקום יחבי מע אם אלכלה אנתי סמעתי איש קאעד יקול זוגך מא מתמכן ובו׳ או־א בנתך כברת ובו׳ ירד יקול להא אנתי תערפין איש תחכין מעהו אלזוגך צלי יביע רוחו. אם אלכלה אוול מא יגי זוגהא תנקר בינו מעלומכום מא אכו צער פי אלעולם מתל תנקר אלמרא ושור שור אלנסא. מסכין אל אב ינגבר אדא יערף יביע חושו. מן בעדה יציחולו ללדלאל באנהו ירוח יעטיהום כבר אלדיי תראצינא. אלדלאל יחמל מניי פוקהא באנהו בית אלחתן ראדו יקדסוהא אלבנת פלאן ואחד ואנא עווקתוהום מן טרפכום. ראח לי בית אלחתן בשרהום וקאל להום סוויתו עלא כיפכום. קבל אל קדוס אנבעתית ציניית אלנבאת לי בית אלכלה ובעדה קדסו. אבו אלבלה יעטינו ללדלאל פקט מאל אלקדוס דוראת לירא ויזעל עליהא ויקול אשכון האדי יפרהא ויפות. יקומון יכמלוהא ויתמסלון בינו לימא יאצד־הא ויתראצא. ומן בעדא ירוח לי בית אלחתן ויאצד פרד לירא יסמוהא מאל ציניית אלנבאת. חית וקת אלדי תנבעת אלצינייא אלדלאל ימשי צלפהא. בית אלכלה מן גאהום ציניית אלנבאת יקומון יצלוהא פי אלקבא ומן אלצבאח יקסמון אלא גמיע קראייבהום וצדקאנהום ולמן ישופון מא קאעד תווגד יקומון ישתרון נבאת תנין דוראת וזנא מן ענדהום ויבעתונו אלא גמיע אלצדקאן וגייר. נריד נשוף אבו אלכלה איש צאבו פי הל ציניית אלנבאת חצל יא כצר. אלמסכין כצר לולא מא יבעתולו אחסן. נרגע עלא אחוואל אלדלאל לילת אלשבת אלקדוס אלד־י יבעתלא אלחתן ללבלה ציניי לוזינא ומעהא חאגא יוקף אלדלאל ויקול האז־י אלציניי קלילי מנין לוזינא קלילי וזנא לאזם מנתין אנתום מא תרדון קדרכום ? יקומון יסודן מתל מא יאמר וישילא אלצינייא עלא אלחמאל ומעהא אלדלאל יוודיהא לי בית אלכלה ולאזם יאצד־ פרד גארך לוזינא ויעטונו לירא וחדי זוד נקץ ודוראת יזעל עליהא וישופה קלילי ובז־אלך יכמלוהא. יא קאריין אלעזאז אבו אלכלה איש צאבהו מן הל ציניי מא צאבו אלמסבין גייר אלצצארא יסלם לירא ללדלאל בכשיש מאל אלציניי. וכדאלך כל וקת אלד־י יבערנון ציניי אן פי אלחנוכה וט״ו בשבט ופורים וגייר. ואדא בעדהא פי בית אבוהא מקדסא ויבעת אלחתן טול אלסנא וקת פי וקתו ואד־א תזווגת וראחת ענד זוגהא ויבערנ אבו אלבלה טול אלמנה כל וקת פי וקתהו. יגי יוקף אלדלאל עלא ראסהום ויאצד אל ציניי וימשי צלפא ויקבץ בצשישו. אלמקתצר הל שי אלדי קאעד ירוח לל אבוד מא דאם יתקסם ללאהל ואלצדקאן ואלגיראנאת ופוקא קאעדין צצרון פלוס. ואי^ה מן עדא הא1י אלז־י ז־כרנאהא שי אלד־י קאעד יחצלהו אלדלאל יום אלכתובה עקב מא יגון בית אלחתן לי בית אלכלה פלוס מאל אלדומאם חאל חאל אלמתמבן. אל פקיר אלדי קאעד יגדי יבעת מגידי ואחד הוד. ואל וצטאני קאעד יבעת מגידי במסי יא סתת לירא וזוד. ואלזנגין קאעד יבעת לירא וזוד. דוראת לירא תנין. ועאדתהום אל הל פלוס יעטוהא לל דלאל. הל אן אתעלם אלדלאל למן קאעדין יבעתון פלוס אלתמאם ביד אלדלאל קאעד יגיבהא לבית אלכלה ויעטיהא ביד אם אלכלה יריד יבמלוהא ויקומון יכמלון פוקא לימא יתראיצוא. יא קאריין אלעזאז אפתברו ושופו איש בתר קאעד יוצלהו ללדלאל פלוס מתל אל מטר ויום עלא יום קאעד תזיד. הל מבלג׳ אלדי קאעד נעטי וקת פי וקתו לל דלאל האז־י זאדאת על אבו אלכלה האת מא כאן גפעתהו אלאבו אלבלה? ליש היך פלוס קאעד תרוח לגהנם ואלמבלוק קאעדין יפרג׳ון שווייא שווייא, ואי^א קאעד יטלע נאגי פי נפסו מליח לאכת קאעד יטלע מדיון עלא עדד שער אלו־י פי ראסהו ואלדי ענדו בנאת תלאתי ארבעא ומא ענדו אשלון?
השוואת שני הטקסטים מראה, שהטקסט שכתב חכם בקהילה במבתב הראשון מלא מלים, צירופים, פתגמים ופסוקים מן המקורות היהודיים. לעומת זאת בטקסט השני השימוש במרכיב העברי נדיר. שליש מן הטקסט הראשון הוא עברי; לעומת זאת בטקסט השני יש בסך הכל, אם נתעלם ממלים החוזרות ונשנות, כעשרים מלים, והללו בכל היקרויותיהן החוזרות ונשנות מקיפות כארבעה אחוזים מכלל הטקסט.
במכתב הראשון ישנה פתיחה וחתימה בעברית, כמנהגם של תלמידי חכמים באיגרותיהם, הפותחים וחותמים במליצות ובחרוזים בעברית. לעומת זאת במכתב השני אין שימוש בזה.
מסימטאות המללאח יעקב אלפסי-עיירת הולדתי – אזימור- פרופ' דב נוי
בין תלמידי בקיבוץ זה נמצאת גם תלמידה ותיקה מלפני קום המדינה, המשמשת עתה כמתנדבת ב״מרכז לחקר הפולקלור״ של האוניברסיטה העברית בירושלים, שבהנהלתי. הקיבוץ אינו רחוק מירושלים ולא פעם הרציתי בו והשתתפתי באירועים ״אתניים״ הכרוכים ביישובי סביבתו ובמורשת תרבותם. אירועים מסוג זה, בקיבוץ ומחוצה לו, היו פרי יוזמתו וארגונו של אבויה, והייתה לי ההזדמנות במשך השנים שחלפו לעקוב מקרוב אחרי דרך התפתחותו ואחרי תהליך התהוותה של אסופת הסיפורים שלו. ראשית צמיחתה של האסופה בזכרונות מן הבית וב״נוף״ שנשתל בלבו, המשכה – בסקרנותו האינטלקטואלית ובמלאכת האיסוף והרישום מפי מספרים ומסרנים יוצאי מרוקו בכלל ואזימור בפרט, ופירותיה – הספר המונח לפנינו.
אין לי ספק שמעשהו המיוחד של אבויה באיסוף החומר, בארגונו ובפרסומו, דרכו המיוחדת בכל הכרוך בזכירת ״נוף מולדתו״ ובהנצחתו וכן ניסיונותיו להבליט גם את השולי שהוא חשוב ומהותי לא פחות מן המוקד המרכזי, כל אלה משתלבים בחיי המעשה שלו בקיבוצו. המכנה המשותף לכך היא: החלוציות.
מהו המיוחד בדרך ההנצחה של קהילת אזימור באסופת הסיפורים שלפנינו, שהם העיקר בספר, בהשוואה עם ספרי הנצחה אחרים המוקדשים לקהילות ישראל במרוקו? כדוגמה לספרים האחרים עשוי לשמש הספר המקיף קהלת צפרו (ד׳ כרכים אשר האחרון בהם יצא לאור בירושלים, תשמ״ה) מאת הרב דויד עובדיה.
ננסה למספר את האספקטים המייחדים את ספרו של יעקב אלפסי ולדון בכל אחד בפני עצמו, כחלק מן המודל המומלץ לגבי ספרים מסוג זה בעתיד. כי כל אספקט יש בו גם ניסיון לפתור בעיה. זאת גם אם מחברנו אינו מודע תמיד לכך.
העם והעלית, המוקד והשוליים. ב״ספרות היזכור״ מובלטת בעיקר העילית, המנהיגות המקומית או המנהיגות הנורמטיבית, המקובלת על אנשי המקום: תלמידי חכמים, גדולי התורה, בעלי מופת וכיו״ב. השער של קהילת צפרו (מחברו היה האחרון בשושלת הרבנים בק״ק צפרו ושימש כרב וכדיין גם בקהילות פאס ומראכש) מעוטר תמונות של י״ג (כמספר ״אחד״ או כמספר ״אהבה״…) ״מרבני ומחכמי העיר צפרו(מרוקו) האחרונים״. שמותיהם מפורסמים וידועים גם מחוץ לגבולות צפרו ומרוקו. לארבעה מהם השם אלבאז, לשלושה מאמאן וכיו״ב – שמות בעלי יוקרה וחשיבות עד עצם היום הזה. שער זה מעיד על אופי הספר המייצג את המוקד, העילית, המנהיגות הסמכותית (הדתית ההלכתית בחברה התיאוקרטית של מרוקו היהודית).
היצירה הבאה לביטוי בספר על קהילת צפרו כרוכה בעיקר בספרות שבכתב, לרוב בספרות ההלכה, יראת השמים ושמירת המצוות.
לעומת זאת מבליט המבוא של אבויה בספרנו, המשלב את שני החלקים הראשונים דלעיל בספרות ה״יזכור״ המזרח אירופית, את פשוטי העם, את יהודי ה״יום יום״. גם היצירה המייצגת את אזימור
היא יצירה שבעל־פה – מעשיות ואגדות הרווחות בכל שכבות הציבור. אמנם, מחברנו מבליט במבוא, ובצדק, את ההבדל בין ספרות הנשים (סוג המעשייה) לבין ספרות הגברים (סוג האגדה), אך גם האגדות היהודיות של הגברים, שגיבוריה הם חכמים ורבנים, נמסרות בעל־פה, מסירה הנחשבת נחותת דרגה לעומת ספרות ההלכה, הפרשנות והדרוש שבדפוס. וזאת לזכור, שאין אזימור בגדר עיירה קטנה. יישובה היהודי רשם דפים חשובים ומפוארים בספר התולדות של יהודי מרוקו, הן מבחינת רבניה, חכמיה ועסקניה (ראה מאמרו של דויד קורקוס בכרך י׳ של ספונות 1966), והן מבחינת השתתפותה בעלילות יהודיות כלל עולמיות, המהוות חלק מן ה״מוקדים״ בתולדות ישראל: קליטת האנוסים במאה ה־16 אגב החזרתם לחיק היהדות, תמיכה בדויד הראובני והזדהות עם חלומותיו הלאומיים המדיניים ועוד. אך לא מעשי העילית הם העיקר באסופה.
ב. מעשיות לעומת אגדות. רוב הספרים והמאמרים, שבהם נכללו סיפורים של יהודי מרוקו ועליהם, נשאו בעבר אופי היסטורי וכללו בעיקר אגדות – שבחי צדיקים. הדברים אמורים הן לגבי המאמרים הרבים הרשומים בביבליוגרפיה שלי על סיפורי עם מפי יהודי מרוקו ועל גיבוריהם באסופתי שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו (ירושלים 1964, מהדורה ב׳ מורחבת – 1967), עמי 173־175, והן לגבי אסופות הטקסטים, כגון שבח חיים (״מעשיות בלערבייא״ על ר׳ חיים פינטו), קאסאבלאנקא 1944 (הדפסה חוזרת: ירושלים 1960 ועוד), או הטקסטים יהודיים־ערביים של פאס (בצרפתית, אסופה חשובה ומוערת של לואי ברינו ואלי מלכא), ראבט 1939, ועוד. בכל החומר הזה עולה מספר האגדות (סיפורי עם המתרחשים בזמן היסטורי מוגדר ובמרחב גיאוגרפי מוגדר כאשר הדמויות הפועלות בהם ידועות ומפורסמות בחברה המספרת והמאזינה כדמויות היסטוריות ממשיות ו״חיות״) על מספר המעשיות (סיפורי עם שעלילתם מתרחשת באלזמן ובאלמקום). כמפנה בתחום זה יש לציין את אסופתי הנ״ל הכוללת יותר מעשיות מאשר אגדות. הפרופורציה הזאת, המשקפת בוודאי את המציאות בחברה, נשמרת באסופה שלפנינו (השווה גם את אסופת תמר אלכסנדר ודב נוי, אוצרו של אבא, ירושלים 1989, שבין 101 סיפורי עם שלה, יש 15 מטאנג׳יר במרוקו הספרדית וכולן, בלי יוצא מן הכלל – מעשיות): בין למעלה מ־140 סיפורי האסופה שלפנינו מגיע מספר האגדות (במדור ״שבחי צדיקים״ המתרכז מסביב לשמונה בעלי־נסים) 22 בלבד. המעשיות המאגיות כלולות במדור ״פלאי פלאים״ (15 סיפורים), הדתיות והנובליסטיות במדורים ״משפט וצדק״ (13), ״שכנים״ (12) ו״מצוות וערכים״ (28), הריאלסטיות – במדור ״הומור״ (51). ״הדמות הפועלת״ העיקרית בין ״שבחי הצדיקים״ הוא ר׳ אברהם בעל הנם הקבור באזימור, ומחברנו מתאר בהרחבה את פולחן הקדושים היהודי בכלל – ואת הילולת ר׳ אברהם בעל הנס וחכמי אזימור האחרים, כגון ר׳ שמעון אלקיים (הוא ״החזאן שמעון״ ששימש כרבה של אזימור בשנים 1930 ־1949) בפרט.