מורשת יהדות מרוקו

ואמנם במקום אחר הוא קובע בפירוש, כי על מאורעות תק״ן – 1790 – נאמר בתורה: ״וקם העם הזה וזנה ומצאוהו צרות רבות ורעות <דב ל״א; ט״ז>. ומיד הוא עובר לתאר בנוסח כותבי רשומות את המצב ששרר לאחר הפרעות. ״במקום לבושים ומצעות הוכרחנו לישב על מחצלת בלוייה […] והגם שדחקנו עצמנו ורוצים לקנות לכסות מערומינו היינו מתייראים שמא ישלולו פעם אחרת״. בשני המקומות מתפרשים אצלו כתובים מן התורה על רקע המציאות של זמנו. יתרה מזו, בפירושו למגילת איכה הוא מעיר, כי פסוקים אחדים במגילה יכולים להתפרש רק על רקע מאורעות תק"ן. ואלה דבריו במלואם על הכתוב ״בכה תבכה (איכה א׳ ב׳>: ״בכה תבכה בלילה כאשר היינו בחצרות הגויים השוללים אותנו וברחנו מהם אליהם כאשר היו שומעים שום אחד בוכה על ממונו ועירום בניו היו דוחים אותו לאמר כי הוא בוכה ומתחנן לאל לנקום נקמתם״. מן הדברים האלה ניתן להבין, כי הקושי שבו מתלבט המחבר בפסוק זה כפרשן, מתייחס למועד הבכי. היינו, מדוע נאלצה כנסת־ישראל לבכות דווקא בלילה לפי המקונן המקראי? הקושי הזה מתיישב על רקע אווירת האימים, שעה שקרבנות הזוועה פחדו אפילו לבכות בגלוי על גורלם שמא יבולע להם על־ידי צורריהם, אשר ראו בבכיים זה מעין זעקת־שבר ותביעת הצדק. יוצא אפוא כי הנאמר כאן בקינה המקראית, לדידו של המחבר, אינו מתייחס לאסון הלאומי שפקד את האומה בזמן החורבן, אלא לאסון שפקד את הקהילה היהודית במרוקו בזמנו של המחבר.

בפירושו לכתוב אחר(איכה א׳), שגם הוא בעל אופי אנכרוניסטי, הוא מתאר תופעה מעניינת מאותה אוירת פרעות של שנת תק״ן. היהודים הניחו את כל תכשיטיהם במקומות גלויים על מנת למשוך אליהם את עיני הפורעים, ולמנוע על־ידי כך חילול בתי־הכנסת וביזת כלי־הקודש: ״ידו פרש צר על כל מחמדיה <שם> ולמה כי ראתה גויים באו מקדשה. בז בעיניה כל יקר תבל ולא חששה להסתיר כלי חמדה״. אמנם הדברים נאמרו על בני ירושלים בדור החורבן, אך זהו, כאמור, יסוד אנכרוניסטי, ואין ספק שמתוארת כאן תופעה מחיי בני דורו של המחבר בזמן הפרעות, אשר הפקירו את תכשיטיהם לשם הצלת כלי־קודש שהיו בעיניהם יקרים יותר. הם פעלו, כנראה, בהתאם לצו התלמודי: ״כל כתבי הקודש מצילין אותם מפני הדליקה״, ומאורעות תק״ן הם אכן ״דלקה״ גדולה. כאן ראוי להעיר, שמאורע טרגי זה הותיר את רישומו בקרב בני הדור במידה כזו, שאפילו ספרי עיון, שכתיבת כרוניקות אינה מעניינם, הם נוטים להעלות זיכורונת מן המאורע – כל איש מנקודת ראותו. אלא שהדברים רשומים על־פי־רוב בהקדמות או בפתיחות ולא בגוף החיבור. בהקדמה לחיבור יד משה – רשימה אוטוביוגרפית לכל דבר – מסופר, בין היתר, על החורבן הנורא שהותירו הפורעים אחריהם בעיר אצוירא (מוגדור, עירו של המחבר. וכה הוא מספר: ״ובהגיעי לשם ערבה כל שמחה ותושייה נדחה ממני. לא יסופר מרוב כל התלאה על הגזרה הבאה על כל היהודים שם בקום עליהם חיל גויים מלך רע מר וקשה אשר הרג ושרף כמה וטפם וחילם היה לבז […] יום הזה תאמרנה חשכין אנחנא [אנו חשוכים] לב רגז נגוע ומוכה אין שריד ופליט מהצר הצורר. ותבוא בלאט כתותי מכתת שיעוריה [הכוונה היא שהקהילה כתושה כליל] על כל דבר פצע כי כל הא [אולי צריך לגרום: כי על הא] ודאי החדלתי את דשנילא אכלתי באוני. גם תפוח ותמר מוצא אני מר בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בוקר״ <דב׳ כ״ח ס״ז>. הדברים הובאו לא על מנת להכריז על חידוש כלשהוא מבחינה היסטורית, אלא בשל לשונם המליצית המתארת את המיית הנפש, יותר משהיא מתארת את פרטי המאורע, וכל תיאור מליצי כולל, מניה וביה, עמדה פרשנית של המחבר. זאת ניתן לראות מכמה זכרי־לשון מקראיים המעוררים אסוציאציה של עתות משבר אחרים מן העבר.

חיבור אחר שבו רשומה כרוניקה על המאורעות האלה, מזווית־ראיה אחרת, הוא מנחת העומר לר׳ עמור אבוטבול. בהקדמה שחיבר ר׳ שלמה אבוטבול לחיבור זה, הוא מביא את עדותו של ר׳ יעקב עטייה על עלילות הגבורה של יהודי דאדס, אשר עמדו בפרץ נגד הפורעים. על עדות זו מגיב בעל ההקדמה בדברי שבח על עמידתם האיתנה של יהודי דאדס, אשר הגנו בחירוף־נפש על חייהם ורכושם, בניגוד למורך־לבן של הקהילות העירוניות. בשורה זו על יהודים המשיבים מלחמה שערה הסבה קורת־רוח למחבר. כפי שהוא כותב: ״וששתי כעל כל הון על הבשורה הטובה שעדיין יש בזמננו גואל ומושיע בישראל לעמוד נגד אויבינו בלי יראה ופחד כאבותינו הקדושים. ותמהתי מאין זכותם לכל הכבוד הזה לעמוד בזמן הזה נגד אויבינו להלחם בהם בחרב ובחנית.

כאן יש להעיר על נקודה אחת שאינה קשורה ישירות לנושא של פרק זה, אך היא תעסיק אותנו בדיון על הגאולה. השוואת גבורת המגינים כאן בדורו של המחבר לגבורת אבותינו הקדומים שידעו להלחם בחרב ובחנית, והכתרת עמידתם  נגד הפורעים כתופעה הראוייה לכבוד, הן ביטוי להתרסקותו של המחבר על העבר המדיני המפואר של האומה. הבעת הערצה לגבורה פיזית, מפיו של איש הרוח כמו המחבר, מזכירה במדת מה את הערצתו של ר׳ עקיבא לבר כוכבא. ויש בכן סימן ברור לחיוניות טבעית. על בסיס רגש חיוני זה, שקינן, כנראה, גם בלבותיהם של אחרים מסוגו של המחבר, אפשר להבין את הכמיהה לשאיפות המדיניות, ואת השאיפה לנקם בגויים העוברות כחוט השני בדיוניהם של כמה מחברים על הגאולה, עניין שעליו עוד נרחיב את הדיבור בהמשך.

ר' יעקב בן שבת ממוגדור [צווירא] נפטר בשנת 1858 בליסבון, בעת ששהה שם כדי לגייס כספים עבור הדפסת שני חיבוריו ׳רוח אמיר/ ׳ראש מאיר/ קובץ דרשות ואת פירושו על מסכת חגיגה הידוע בשם ׳המון חוגג׳. שני הספרים הראשונים נכרכו יחד ויצאו לאור בליוורנו על־ידי בניו בשנת 1891. מצוות העלייה לארץ־ישראל הביאה אף היא להדפסת ספרים. חכמי מרוקו התיישבו בארץ בכל הדורות, גם כשהעלייה לא היתה קלה. לעתים הדפיסו החכמים את חיבוריהם או את חיבורי עמיתיהם במדינות שבהן עברו בדרכם לארץ. כך, למשל, בשנת 1793 יצא ר׳ חיים בן עטר עם קבוצה מתלמידיו מסאלי שבמרוקו על־מנת להתיישב בארץ־ישראל. בדרכו לארץ נתעכב זמן­-מה בליוורנו, הוא יסד שם בית־מדרש גדול והוציא לאור, בעזרתם האדיבה של אנשי הקהילה, את פירושו לתורה המפורסם, 'אור החיים׳. וזו לשונו בהקדמה לחיבור הזה:

והאיר ה׳ עיני שכלי אין זה אלא לקום ולעלות אל מקום חשבתי בו הוא מקום השכינה, עיר הרמה, עיר החביבה על אלקי עולם וממשלות עולם עליון ותחתון ואזרתי כגבר חלצי סיכנתי עצמי סכנות גדולות, דרך מדבר באתי בו עד כי הביאני ה׳ פה עיר ליוארני יע״א לעלות דרך כאן לארץ חפצתי והצצתי ביושבי ארץ… ומצאתי אנשים בה יחידי סגולה… אשר מנפשם חמדו להטיב ברוח נדיבה… יאמרו עלינו לעשות להוציא הוצאות להעלות על מזבח הדפוס כל הכתוב לחיים ונשא לבם אותם לשות הדבר בזהירות וזריזות… והראתי שם חיבורי אור החיים….בן עטר , או החיים, הקדמה

הערות המחבר : ר' משה בן ר׳ יעקב חאגיז נולד בירושלים בשנת 1672 ונפטר בביירות בשנת 1751. הוא היה תלמיד־חכם, מקובל וסופר פורה, ידע שפות אחדות ורכש גם השכלה חילונית. בדומה לאביו, הוא יצא במאבק נמרץ נגד השבתאות. ר׳ משה ביקר במצרים ובמדינות אירופה והדפיס שם את ספריו ואת ספרי אביו. על יצירתו הפורייה והספרים שהדפיס ראה בניהו, ספרי משה חאגיז.

ספרי ר' יעקב חאגיז שנשארו בכתב־יד הם: 'קדש ישראל', 'מות ישרים', ׳חיי עולם', 'זבח תודה', 'לחם הפנים', 'פרי חדשי.

בשנת 1741 עזב ר׳ חיים את איטליה והפליג עם תלמידיו לארץ־ישראל. הוא הקים את ישיבת ׳כנסת ישראל׳ בירושלים ונפטר שם בשנת 1743.

במסלול הזה הלך גם ר׳ זרחיה אזולאי, שיצא מפאס לירושלים בשנת 1820 ובדרכו לארץ התיישב בליוורנו, ושם הדפיס את החלק החמישי של שאלות ותשובות׳ לרדב׳׳ז ואת ספר ׳שאלות ותשובות מן השמים׳ לר׳ יעקב ה ממרויש(צרפת.)

גורלם של חיבורי ר׳ וידאל הצרפתי היה דומה. לפי קולופון הספר ׳) דבש׳, אנו למדים שר׳ יצחק בואינו די מישקיטא הוא שהביא את ספרי וידאל והדפיס אותם באמסטרדם: ׳אשר יצא לשוח בימים ובשדה ח תפוחים להוציא התורה לאורה והביא באמתחתו את חיבורי דודאים חיבורי ר׳ וידאל שנדפסו באמסטרדם הם: ׳צוף דבש׳ – פירוש לתו (אמסטרדם תע׳׳ח/1718); ׳אוצר נחמד׳ – פירוש לספר תהילים; פירוש למגי אסתר; ספר ׳הצעת רות׳ – פירוש למגילת רות. שלושת הספרים האחרת נכרכו יחד עם ׳צוף דבש׳.

החיבורים האחרים של ר׳ וידאל הצרפתי יצאו לאור בערים אחרות של אירופה: ׳אמרי יושר׳ – פירוש למדרש רבה [מבחר ממנו נדפס במדרש רבה, דפוס וארשה 1874], ו׳דרך הקדש׳ – פירוש לספרא, יצאו לאור בהוסיאיטין בשנת תרס׳׳ח (1908). בחיבוריו הוא מזכיר שני ספרים נוספים שלו, פירוש למגילת איכה ופירוש למשלי, אך אלה לא זכו לצאת לאור.

הוסיאטין (באוקראינית: Гусятин), הנקראת גם גוסיאטין, היא עיר במחוז טרנופול, אשר בדרום-מערב אוקראינה. הוסיאטין היא הבירה האדמיניסטרטיבית של מחוז המשנה הוסיאטינסקי. העיר שוכנת בעיקר על הגדה המערבית של נהר הזברוץ' אשר שימש כגבול בין האימפריה האוסטרו-הונגרית לאימפריה הרוסית במאה ה-19. היא משתייכת לאזור ההיסטורי גליציה המזרחית.

ספריו של ר׳ שמואל הצרפתי יצאו לאור על־ידי בניו, ר׳ אברהם ור׳ וידאל, באמסטרדם: ׳דברי שמואל׳ – חידושים על הש׳׳ס (תנ׳׳ט, 1699); ׳נימוקי שמואל׳ – פירוש לרש׳׳י ולרמב׳׳ן על התורה (תע״ח, 1718); ׳מעולפת ספירים׳ – חידושים על מסכת עבודה זרה(נכרך עם ׳נימוקי שמואל׳). החיבורים האחרים של ר׳ שמואל נשארו בכתב־יד.

פרשה לעצמה היא סיפור הוצאתו לאור של הספר ׳שיר מכתם׳ לר׳ יהודה אבן עטר, כפי שעולה מההקדמה לספר שכתב ר׳ עובד בן עטר, בנו של ר׳ ׳תודה:

…לכו חזו מפעלות ה׳ אלקים שוכן גבוהים אשר חלק מחכמתו ליריאיו והשפיע מאורו לנביאיו. הדור אתם באו וראו זו דרך ישרה אשר בירר לעצמו האדם בגדול ויאחז צדיק דרכו דרך ישרה ונכונה… בית משכנו ומפרשו בית ועד לחכמים ונבונים, וידיו רב לו בדקדוק חברים ובפלפול התלמידים… ויגע ומצא בעשר אצבעותיו בעיונו הזך והטהור עד שבנה דרושים על חמשה חומשים… נשארו דבריו ספונים וטמונים נתונים בבית גנזיו ימים ושנים. מימי חרפי עד היום הזה אשר עבר עלינו זה האיש ירא אלקים… כהה׳׳ר יעקב מאיר חי מאניס נר׳׳ו מארץ פולניא והעיר ה׳ את רוחו… ונדבה רוחו… להזיל זהב מכיסו לכל המצטרך לדפוס להוציא לאור תעלומות חכמיה… ובקש ממני ליטול רשות מאדוני אבי להניחו להעתיקו כדי להדפיסו. ואבא ואדבר לפני אבי בדברים האלה יום יום ולא שמע אלי כי מרוב ענותנותו לא רצה לפרסם את עצמו ולהראות את חיבוריו ומה גם להדפיסו… ואני בעניי עד מאוד השתדלתי ופניו פעם אחר פעם חליתי עד אשר השלים רצוני ותאותי. בתתו לי רשות על החיבור הלזה דוקא… עם היות ת״ל (תהילה לאל) כי בים החכמה שט. וידו בכל שלט. ויש לו כמה מילי מעליותיו וחידושים וקונטריסין ושיטות על סוגיות הגמרא וחבילות חבילות מכמה פסקי דיניו מאשר שאלוהו והיה משיב אלה דבר דבור על אופניו כפעם בפעם, עם כל זה לא רצה לגלות מהם דבר מרוב ענוה יתירה דאית ביה ובקושי גדול התיר לנו מאסר הספר הלזה לגלותו ולהעתיקו כדי להדפיסו…

מסאפי לצפת – ברוך מאירי

זהו סיפור אהבה על נער, בן 17, אשר החליט ללכד סבים כששים נערות ונערים, בעיר סאפי במרוקו, להכשירם במסגרת מיוחדת בצרפת ולעלות איתם להתיישבות בנגב.

הנער ממרוקו, אהרון(רפאל) נחמיאם, גדל וצמח על אדמת המולדת, אשר אותה כה אהב. כושר המנהיגות, שניכר בכל אשר פנה, בא לביסוי בשורה ארוכה של תפקידים שמילא: מזכיר מושב רמות נפתלי, מזכיר מועצת פועלי צפת, ראש עיריית צפת, ח״כ וסגן יו״ר הכנסת, חבר הנהלת הפדרציה הספרדית הישראלית והעולמית, יו״ר מועצת המנהלים של משען ההסתדרותית, יו״ר בית נבחרי ההסתדרות ויו״ר ברית יוצא׳ מרוקו בישראל.

זהו גם סיפור אהבה גדול של הנער מסאפי לנערה ניצולת שואה מבודפסט, הונגריה. לנערה, אשר הוברחה ארצה בתום מלחמת עולם השנייה, העניקו המדריכים מארץ ישראל תעודה מזוייפת. ״שמך מעתה הוא… חנה נחמיאס״. אמרו המדריכים לנערה ולא ידעו את אשר ניבא לבם.