ארכיון יומי: 1 ביוני 2017


מקומו של אבן-חל׳דון בתולדות מדעי החברה

מקומו של אבן-חל׳דון בתולדות מדעי החברה אבן חלדון - פסל

אבךח׳לדון הוא דמות מבודדת בהתפתחות מדעי החברה, הן בעולם־התרבות שלו, התרבות הערבית־איסלאמית, והן בתרבות העמים. יסודי תורתו ועצם מגמתה היו מקוריים כל־כך, שהדין היה עמו כשבינה אותה בשם ׳המדע החדש׳. ואמנם מושג ׳התודעה הקיבוצית' העומד במרכז תורתו החברתית, אבךח׳לדון עצמו יצרו, אם כי הוא נסמך בכך על המסורת השבטית שהיתה שלטת בקרב הערכים לפני שהיו לעם תחת דגל האיסלאם. חדש ומקורי הוא גם הרעיון על המחזוריות בהיסטוריה, היא תורת ׳השלבים׳, שגם בשבילה נטל אבן־ח׳לדון מלה ערבית (אטוואר), ויצק בה משמעות חדשה.

חשוב לא פחות מחידושים אלה בגוף תורתו היה עצם הרצון והניסיון להבחין במהלך ההיסטורי חוקים בעלי תוקף כללי. ההיסטוריונים הערביים שקדמו לאבן־ח׳לדון נמנו כולם על שני סוגים: או רושמי דברי־הימים, בעלי־כרוניקות, שאספו בחריצות את כל הידיעות המתייחסות לשנה מסוימת והשחילו אותן כבחוט; או מספרים בעלי נטיות ספרותיות־תיאוריות, שאספו מסורות היסטוריות, אגדות, אנקדו­טות, שושלות־יוחסין וכיוצא בזה, והביאו אותן לפי סדר כלשהו. אבךח׳לדון היה הראשון שביקש להסתכל בקורות העמים והממלכות מנקודת־מצפה גבוהה יותר, כדי להבחין בכללים ובחוקים המשפיעים על הזרם האינסופי של המאורעות ההיסטוריים, ולחשוף את הגורמים הקובעים את מהלך ההיסטוריה. אמנם כבר לפניו הבחינו בהש­פעתו של האקלים על מבנה־גופם והלך־נפשם של בני־האדם, ואבן ח׳לדון חוזר על השקפות שהיו מקובלות בימיו בעניין זה. אך הוא הראשון שראה בתהליך ההיסטורי פונקציה של יחסים חברתיים, תוצאה של משחק כוחות סוציאליים ומשקיים.

׳בין החסרונות שמונה מוריץ ריטר בכתיבת ההיסטוריה של תוּקידידס, הוא מעלה גם את הטענה, שאפשר להבין את המבנה הפוליטי הבנה מעמיקה יותר מזו שבמושגי המפלגה והמדינה; שכן מעבר לאלה עומדת השפעת הגומלין בין העם והמדינה, בין החברה והמדינה – כלומר היסוד הסוציולוגי. אכן, אלה הן דרישות מודרניות ביותר, שגם תקופתנו החדשה מתקשה בהגשמתן׳. גדולתו של אבן-ח׳לדון מתגלה בכך, שהוא קיים דרישה זו, כ־500 שנים לפני שהובעה בדברים שהבאנו לעיל. הוא הראשון שניתח את השפעת־הגומלין בין העם והמדינה, בין החברה והמדינה, וביקש לחשוף את הגורמים הסוציולוגיים של גלגולי הממלכות בעולם.

תוקידידס (ביווניתΘουκυδίδης;‏ 460 בקירוב – 395 לפנה"ס) היה היסטוריון יווני איש אתונה, אשר ספרו "תולדות המלחמה הפלופונסית" מתאר את קורות המלחמה שניטשה בין אתונה לספרטה במחצית השנייה של המאה ה-55 לפנה"ס.

אבל ברור שגם תורתו של גאון וענק־הרוח אינה יכולה לצמוח יש מאין; גם שיטתו של אבן־ח׳לדון עומדת על מסד מסוים. אבן־ח׳לדון עצמו, שעה שהוא תוחם את ׳המדע החדש׳ שלו מענפי־מדע אחרים, מזכיר את מדע ׳מקורות־המשפט ואת תורת־המשפט עצמה, שכללו בתרבות האיסלאמית גם את מה שקרוי היום בפינו ׳משפט קונסטיטוציוני׳.

בעולם האיסלאם אף היתה ספרות עניפה מסוג ׳מראות המלכים׳; אבן־ח׳לדון מזכיר ב׳מוקדימה׳ פעמים אחדות את ספרו של אל־מאורדי ׳כללי השלטון׳, ואת ספרו של המלומד הערבי־הספרדי אל־טורטושי ׳סיראג׳ אל־מולוכ׳. יצירות מסוג זה דנות בעיקר בצד המעשי של אמנות השלטון: בדרך־כלל מובא בראש כל פרק איזה כלל או מכתם המודגם לאחר־מכן בסיפור־מעשה או במשל־שועלים. הדוגמה המפורסמת ביותר לסוג ספרותי זה היא הספר ׳כלילה ודימנה׳, שיצא גם בתרגום עברי; ספר פרסי מפורסם מסוג זה הוא ׳סיאסת־נאמה׳ של הווזיר הדגול ניזאם אל־מולכ. יצירות אלה נבדלות עקרונית מספרו של אבן־ח׳לדון, הן במטרתן והן בשיטתן: מטרתן היא ללמד ולהדריך את השליטים בעזרת הסיפורים שהן מביאות, בעוד אבן־ח׳לדון לא התכוון ללמד לקחים מעשיים; ולעומת שיטתן, שנרמזה לעיל, הולך אבן־ח׳לדון בדרך של הקשת חוקי ההיסטוריה וההנהגה המדינית מתוך הסתכ­לותו החודרת והתבוננותו העצמאית בתולדות עמי האיסלאם ומתוך נסיונו האישי העשיר במסכת המדינית של זמנו. העובדה שלמרות השוני הן במטרה והן בשיטה מגיע אבן־ח׳לדון למסקנותיהם של אחדים ממחברי היצירות הללו – לפעמים אפילו בניסוחים דומים מאוד – מתבארת בכך, שגם הוא וגם הם יוצאים מאותה נקודת־מוצא – החוק הדתי האיסלאמי ו׳מקורות המשפט׳ – ויונקים מאותה מסורת של תרבות ושלטון.

לפי זמנו עומד אבן־ח׳לדון בסוף התפתחותה של המחשבה האיסלאמית בימי־הביניים. המאבקים הגדולים בין התיאולוגיה הסכולאסטית האיסלאמית (׳כּלאם׳) ובין הפילוסופיה נסתיימו זה־כבר, כמאתיים שנה לפני ימיו, בהתגבשותן של שתי אסכולות העומדות זו כנגד זו ללא פשרות, שהגיעו לידי ביטוייהן המובהקים בדמויו­תיהם הגדולות של אל־גזאלי(מת בשנת 1111) מצד אחד ושל אבן־רושד (מת בשנת 1198) מצד אחר.

את ערכה של התיאולוגיה הסכולאסטית פוטר אבן־ח׳לדון — בסופו של פרק ארוך הנחשב לאחד הניתוחים הטובים ביותר שלה בספרות – בכמה מלים שבהן מתגלה שוב גישתו ההיסטורית: ׳יש לציין (אומר אבן־ח׳לדון) שמדע זה, הכּלאם, איננו נחוץ עוד בתקופתנו־אנו למבקשי־דעת, כי הכופרים והמחדשים כבר נכחדו׳». אף־על־פי־כן נאלץ אבן־ח׳לדון לנקוט עמדה לגבי שאלות רבות, שבהן לא יכלו שתי האסכולות הללו להגיע לידי השקפה אחת. על־פי התשובות שהוא נותן — לפרקים גם על־פי הדרך שבה הוא מתחמק מלתת תשובות בדורות – לא יכול להיות ספק באיזה צד הוא עומד: הוא היה מושרש עמוק במסורת של ה׳פלאסיפה׳, אותה אסכולה פילוסופית במחשבה האיסלאמית, שמצאה את ביטוייה המובהקים בכתביהם של אל־פאראבי, אבן־סינא, אבן־באג׳ה, אבן-טופייל ואבן־רושד, ואשר הלכה בדרך־כלל בעקבות אפלטון בפילוסופיה המדינית, ובעקבות אריסטו במיטאפיסיקה ובפיסיקה. רק הוגה־דעות שהיה אמון על מחשבתם של הפילוסופים והסכים עמהם הסכמה גמורה, יכול היה לתאר את הפילוסופיה ולצייר את דמותה של החברה האיסלאמית כמו שעשה אבן־ח׳לדון. זוהי, דרך־אגב, גם הסיבה לכך שאבן־ח׳לדון לא דן ב׳מוקדימה׳ ביסודותיה של הפילוסופיה ובעיקרי תורת־המדע שלה. הוא נקט בשיטתם של ה׳פלאסיפה׳ לגבי ענף־המדע החדש שהוא יצר, תורת החברה ותרבותה, אך הוא הניח כי השיטה עצמה ויסודותיה ידועים היטב לקוראיו, ועל כן לא ראה צורך להרחיב עליהם את הדיבור״.

המחשבה האירופית של ימי־הביניים אינה משתקפת בתורת אבן־ח׳לדון כלל. אמנם תוניס, עיר־מולדתו של אבן־ח׳לדון, סחרה הרבה עם פיזה, גנואה, ויניציה, מארסיי וערי ספרד הנוצרית: וכבר סופר לעיל שבשנת 1364 ביקר אבן-ח׳לדון בשליחות מלך גראנאדה בחצרו של פדרו מלך ליאון וקאסטיליה בסביליה. אך אבן ח'לדון לא ידע אלא מעט מאוד על עמי אירופה וכמעט שלא ידע כלום על תרבותם. בפרק על מדעי השכל הוא אומר: ׳כמו״כן נודע לי בעת האחרונה שמדעי־הפילוסופיה יש להם מהלכים בארצותיהם של הנוצרים האירופיים, בארץ איטליה ובשאר חבלי החוף הצפוני של הים התיכון. הלימוד בהם נתחדש שם, ורבים המקומות שבהם יושבים ומלמדים אותם. יש שם חיבורים וקבצים שיטתיים על מדעים אלו, המקיפים חומר רב. יש מלומדים רבים הבקיאים בהם, והתלמידים הלומדים ענפי־מדע אלה מתרבים והולכים. ואלוהים מיטיב לדעת מה מתרחש שם׳. אכן ידיעה דלה על תרבות תוססת ומתחדשת! קשרי־התרבות בין עולם האיסלאם ובין אירופה הנוצרית- כך מסביר סימון – היו בתקופה זו חד־צדדיים בהחלט; העולם המוסלמי לא נתן את דעתו על התרבות האירופית שבימיו – לא במעט מפני שהמדע הערבי עלה באמת על המדע האירופי בהרבה״.

פדיון פטר חמור.רפאל בן שמחון

פדיון פטר חמור.הווי ומסורת

וכל פטר חמור תפדה בשה ( שמות יג, יג )

רבים מיהודי מרוקו, גידלו והחזיקו עדרי צאן ובקר בשותפות עם הערבים. בעצם היהודי היה בעל העדר, והערבי טיפל בו, גידל, שמר ובתור שכרו הוא קיבל כמה אחוזים. היו גם יהודים בעלי אדמות חקלאיות – חוות . הערבי ניהל את החווה וקיבל רבע מהתוצרת החקלאית. האריס הערבי נקרא במקרה זה " ארבבאע ", היינו הנוטל רבע. במשקים משותפים אלה, היו כמובן בהמות בית והיהודי עקב והתעניין במיוחד בהתפתחות משק הבהמה ( החמור ), כדי לזכות במצוות פטר חמור.

זוכרני שאם אחת האתונות הייתה ממליטה, היו מביאים את העייר העירה, והיו מקיימים את מצוות פטר חמור. היו מקשטים את החמור בכל מיני קישוטים על הראש, שמים לו מסביב לצוואר צעיפים צבעוניים ממשי, זרי פרחים, עונדים לו גם שרשרת זהב ומוליכים אותו בתהלוכה חגיגית בשכונה היהודית, כשהנשים מלוות אותו בקריאות גיל – אזג'ארית. הגברים שרו כל הדרך. רוב הקהל, גדולים וקטנים, השתדלו להתשתתף במצווה זו. גם תלמידי חכמים ונכבדים, השתתפו בתהלוכה הססגונית הזו. החמור הובא לביתו של בעל הבית והועמד בחצר. הכהן חיכה שם לתהלוכה. כאשר הגיעה, הכהן שם את ידו על עורפו של העייר ואמר :

זה פטר חמור הוא, והקדוש ברוך הוא צווה לפדותו בשה, שנאמר : " ופטר חמור תפדה בשה, ואם לא תפדה וערפתו ".

אפדהו, היה עונה בעל החמור, ונתן שה קטן, מתנה לכהן. אחר כך בירך ברכת " על פדיון חמור " וגם " ברכת שהחיינו ".

הכהן היה פונה לבעל החמור ואומר : " קיבלתי ממך את השה ואני רואה את החמור כפדוי כדת משה וישראל ". מיד קידש על היין ובזה היה תם הטכס.

הנוכחים הוזמנו לשולחן וסעדו את לבם. הכהן התכבד במתנה כספית וגם העניים תלמידי חכמים לא קופחו.

8 – אהלל אל שומר את הבטחותיו

פיוט יסדתי לפדיון הבן נעם

 

אהלל אל שומר את הבטחותיו / אשר שם במצרים אותותיו

נתן לנו חמדה טובה וקדושה / תורה צוה לנו משה מורשה

 

ישראל אשר אהב, אשר רצה / בדביקה, בחשיקה בחפיצה

דרך קשתו יצא בעמק עכור / ויהרג ה' כל בכור

 

ולא נתן אלהינו מלכנו / את המשחית לבא אל בתינו

דבריו שים על לבך אל תשכחם / לקדש כל בכור פטר כל רחם

 

בן חדש יצר מכלל נפלים / פדה תפדה בחמשת שקלים

נתן תתן בשמחה את כספך / אל הכהן אשר יהיה לפניך

 

חיש לברך וקודם שתפדהו  אמור לשם יחוד קדש אבריך הוא

סעוד בן זה, אל חי יושב כרובים / זכהו לתורה ולמעשים טובים

 

יהי חכם בתורת יקותיאל / בחיי אביו וכל קהל ישראל

נברך צור שאכלנו משלו / אלהינו הזן את העולם כלו

מאכלי ליל שבת – אכילת דגים בשבת – יהדות המגרב-רפאל בן שמחון

מאכלי ליל שבתיהדות המגרב-רפאל בן שמחון

אכילת דגים בשבת

מנהג אכילת דגים בסעודת ליל שבת קיים אצל היהודים בעולם עוד מימי קדם. כל יהודי חייב לאכול דגים בסעודת שבת, דעל־פי הסוד, רוב הצדיקים נשמתם מגולגלת בדגים, כי במיתת הצדיקים נאמר ״אסיפה״ ובדגי הים נאמרה גס־כן ״אסיפה״ ועל־ידי אכילת דגים בשבת, יוכל לתקן נשמתם. ראה: בית מנוחה, עמי 128 ; נשמת חיים, עמי קנג; מיס חיים, סימן קי׳. ״תבשיל של תרדין ודגים גדולים וראשי שומין״ (שבת, קי״ח־ב) הם העונג הראשוני בשבת לפי התלמוד.

היהודי המרוקאי חיזר אף הוא אחרי דגים גדולים לשבת. דג מיוחד בשם אסאביל בערבית־יהודית ובצרפתית- L'alose, היה הדג המבוקש והטעים ביותר. הדג הזה מבכר בפורים, בתחילת חודש אדר ונשאר עד אחרי פסח. דג זה שמשקלו הגיע לפעמים עד חמישה ק״ג ויותר, עלה תמיד על שולחנם של העשירים ושל כל יהודי ״מוקיר שבת״. גם היה מנהג, שכל ארוס שלח לארוסתו בתוך ״משלוח מנות״ של פורים, גם דג ה־סאביל. אנשים מיעוטי יכולת שלא היה לאל־ידם לקנות דג שלם, קנוהו בשותפות עם אחרים וחילקוהו ביניהם, וכל זה היה לכבוד השבת.

בגמר עונת ה־סאביל הופיע סוג אחר של דג שהיה לא פחות טעים מקודמו, אך פחות גדול ממנו. דג זה נקרא לחות דע כ'ניפרא – הדג של כניפרא (Kenifra), שם של עיירה בתחילת האטלאס, משם היו צדים אותו מאחד הנהרות הגדולים ומביאים אותו העירה, אולם המשפחות העניות ביותר הסתפקו גם בדגים קטנים ולפעמים העדיפו אותם על־פני הדגים הגדולים, אולי משום שיכלו לתת לכל אחד מבני המשפחה, דג אחד קטן וגם שלם, או אולי משום ש״דגים קטנים מברין גופו של אדם״ (ברכות, מ, ע״א). את הדגים בישלו עם הרבה פילפלים אדומים ויבשים, חומוס, שומים ופפריקה אדומה, כך יצאו דגים חריפים ומאוד טעימים.

אצל יהודי תוניסיה, דווקא הדגים לא יעלו על שולחנם בסעודת ליל שבת ואפילו כמנה שנייה, במקומם יסעדו את ליבם במאכל ה״כוסכוס״ שהוא בשבילם המאכל העיקרי של ליל שבת, עם תוספת של מרק וקציצות, בשר וירקות מבושלים.

את הדגים יועידו לסעודה שלישית, כך מקיימים הם את מצוות אכילת ״בשר ודגים״ בשבת (ילקוט מנהגים 504).

יהודי לוב השכנה לתוניסיה לא יוותרו גם הם על ה״כוסכוס״ החביב עליהם, אבל הם יתחילו כמנה ראשונה בתבשיל של דגים עם בצל, פלפל, שום ורסק עגבניות, זהו מאכל חריף ונקרא ״חראימי״ (שם 374).

מרק השבת

אחרי אכילת הדגים בתיאבון ואמירת הזמירות, הגישה עקרת־הבית את מרק השבת כשהוא כמעט רותח מחום וזה בעונת החורף. למרק הזה היא הוסיפה כופתאות בשר או עוף, אולם על שולחנם של העשירים עלה מרק מסוג אחר, מרק מיוחד ומאוד טעים " מרק טפ'אייא " . זהו מרק עוף עם ביצים טרופות, שקדים ותבלינים ריחניים. אומרים שמרק זה מרחיק כל מיני מזיקין ומרעיף בישין וגם מעודד וממריץ .

אטריות

בימות הקיץ, לא הגישה עקרת־הבית את המרק כרגיל, אלא תבשיל קל ומאוד טעים ״אל־פדאווס״ – אטריות מבושלות במרק עוף והרבה תבלינים. גם פה בארץ, ממשיכים יהודי המגרב במנהג זה. יש משפחות שמשתמשות באטריות עבות, ויש המעדיפות דקות וגם מעדיפות להכין אותן בעצמם (עבודת־יד).

השתייה

סעודת שבת ללא שתייה, איננה סעודה שלמה כדת וכדין, לכן השתייה באמצע הסעודה וגם לאחריה, היא חלק מעונג שבת וגם משורר התקופה הדגיש זאת באחד משיריו שחיבר לכבוד השבת:

ונזמן לך שלוש סעודות/ מבשר דגים ובשר עגלות/ עם סוד היין כי טוב לתודות/וקנה לך פירות מכל מעדנים.

כל בעלת־בית טרחה לכבוד שבת, בישלה והגישה לבעלה שולחן שבת עם ״נשמה יתרה״ וכך התקיים בהם הכתוב: וקראת לשבת ענג״ (ישעיה נח, יג).

זמירות לליל שבת

הפיוטים של שבת מעבירים את היהודי המוגרבי לעולם נשגב ומרומם, כי בשבת הוא מרגיש שהנשמה היתרה מוסיפה לו כוח רב, והוא מגלה אז היופי שבפיוט והטעם של השבת הקדושה, ואשר בה הוא נח וחוגג את יום שבתו בהתרוממות רוח, אחרי שבוע של צער הפרנסה. גם זיו נרות השבת שניצנץ מכל חדרי השכנים שבבית, הוסיף הארה מיוחדת, זאת בנוסף לתבשילי השבת הטעימים והמגוונים, במיוחד דג ה־סאביל והמרק הטוב של ליל שבת. פייטני הדורות הטיבו לתאר את האטמוספירה הזו בשירים מיוחדים, בהם מנו והזכירו את סוגי מאכלי השבת, מספר הסעודות, הנשמה היתרה, ומבלי לשכוח גם את לימוד התורה. לפנינו כמה בתים מתוך אחד משיריו הרבים של ר' דוד בן חסין על השבת:

אכול סעודות שלושה, בחשיקה בחפיצה, כי כן ציוה רם ונישא

שוכן עד לכבד שבת:

התענג אכול ושבע, על שולחן רגליים ארבע, ותורתך עשה קבע,

מידי שבת בשבת: רב אוכל סלתות, יינות, בשר שמן ומגדנות, לך יהיו מזומנות,

מידי שבת בשבת:

ועל השולחן יערוך לחם משנה, לכבוד יוצרך, זכר למן על-כן

ברך ה׳ את יום השבת:

 נשמה זכה וברה טהורה, יום זה באדם מאירה, מתנה טובה יקרה,

כי קודש היא, ושמה שבת:

נאים יהיו מהוגנים, בגדיך יהיו מלובנים, לטובה יהיו משונים

מבגדי חול בגדי שבת:

חובה היא לקרות בתורה, שבעה אנשים של שורה ומפטיר יאמר את

ההפטרה, מעין פרשה של שבת:

(תהלה לדוד, דף עמי יד/ב)

אסיפת הרבנים פה מארוק, הנקובה בשם ״מועצת הרבנים״-משה עמאר

אסיפת הרבנים פה מארוק, הנקובה בשם ״מועצת הרבנים״משה עמאר 22222

המטרה

א) טהרת ההלכות בדינים ובמנהגים אשר אינם בשוה בערי מארוק.

ב) תקנות והנהגות לפי המצב. לטובת הדת והיהדות ולטובת החיים.

תקנות ל "מועצת הרבנים״

א)       זמן האסיפה. פעם אחת בשנה בחדש סיון המוב״ת. משך שני ימים.

ב)         מקום האסיפה. בעי״ת רבאט.

ג)        חברי האסיפה. המה רבני הב״ד הגבה ונשיאי הבתי דינים של ערי מארוק.

ד)       ב״ד הגבה בידם היכולת לספח לפעמים לאסיפה גם משאר רבני הבתי דינים. וגם מהרבנים הדיליגים. וכחם יהיה שוה לחברי האסיפה.

ה)       אם אי אפשר לנשיא לבוא. ישלח מ״מ אחד מרבני בית דינו.

ו)        כל רב מהחברים יש לו הכח להעמיד על הפרק. שאלה אחת.

ז)        השאלה תהי כעין פסק. בדרך קצרה, בשפה ברורה, בכתיבה ישרה, באין לערב פלפול של מו״מ אשר אינו מן הצורך לענין.

ח)       לפני ב״ח לזמן האסיפה ישלחו הרבנים העתקה מדברי שאלתם כנ״ז לרבני הב״ד הגבה. להסדרה בהערכה לפני ״מועצת הרבנים״ כפי הראוי לה. שהנחוץ נחוץ קודם.

ט)       גם יוכלו להעדר איזו שאלה אשר לא ישרה בעיניהם.

י) בעל השאלה לו הזכות לנאום באסיפה. ואם הם שנים או יותר. ינאמו ראשון ראשון.

יא) כל מו״מ של הלכה יהי בין הרבנים בדרך קצרה. שעה אחת לא יותר. לבד אם הסכימו הנאספים להמשך עוד זמן הויכוח. הרשות בידם.

יב) אחר הויכוח. כנ״ז. תהי החלטה לאותו ענין על פי רוב דעות בגלוי. וכן יקום בעתיד. בכל ערי מארוק.

יג) ההחלטות יכתבו בספר חקה המיוחד לכך. בבאור כל הדברים שנאמרו בענין ההוא הפסקי דינים שנכתבו מאת דורשיהם, וגם תמצית המו״מ של הלכה שבתוך האסיפה והחלטה אחרונה בענין הרוב.

יד) תוכן הנדונים שתדון עליהם ״מועצת הרבנים״ בשנה הזאת. התש״ז 1947. יוגש מאת ב״ד הגבה לאסיפה. ובשנות הבאות בעה״ו יהיה הדבר כסעיף ו׳ ח׳.

הבא נבחן את מטרות האספה הראשונה ומה על סדר יומה…

טהרת ההלכות בדינים ובמנהגים אשר אינם בשוה בערי מארוק.

כידוע מארוק היא ארץ רחבת ידיים…אין מנהגי או דיני הערים לאורכו של החוף האטלנטי לאלה הנמצאות בפנים הארץ וההיפך, כלל זו חל גם הערים בדרומה של מרוקו..כל עיר ורבניה וחכמיה. כל עיר ומנהגיה. אין ספק שהיה שוני והיו מחלוקות רבות בחיי הדת ברחבי מרוקו, די אם נזכיר את המאבק חסר הפשרות בין המגורשים בשנת 1492 ובין התצושבים בפאס בעניין הנפיחה, עד כדי החרמת של אטליזים שנהגו כך או כך. לשון ההודעה היא " טברת ההלכות " אך אין ספק שכוונתה של האסיפה הראשונה של מועצת הרבנים הייתה , " בירור ואיחוד ההבלכה ברחבי מרוק….

באשר לנושא השני " תקנות והנהגות לפי המצב. לטובת הדת והיהדות ולטובת החיים." תקנות והנהגות לפי המצב..היש דבר יפה יותר…אין כאן קשיחות , חומרה של הלכה, הכול לפי צורך השעה וגזרות השלטון המקומי…ספרות רבה יש בנדון…למי מיועדות תקנות אלה "  לטובת הדת והיהדות ולטובת החיים – הדת והיהדות חד הן, והועדו לטובת הקהל וטובת החיים…כי בלעדיהם אין הכלל יידע לנהוג..
שאר הסעיפים ברורים, מ קום, זמני האספה…צורת הגשות השאלות או ההלכות, זמן המוקצב לכל שואל או פוסק…ומה חסר כאן, לא תפקידים, לא משרות ולא שכר, הכול על טהרת טובת הציבור ולשירותו….

ספר במדבר – פרשת "נשא".מאת הרב משה אסולין שמיר.מעלותיה של ברכת הכהנים ואמירת שלום איש לרעהו

ספר במדבר – פרשת "נשא".Asilah

מאת הרב משה אסולין שמיר.

.                 "נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבתם" (במדבר ד, כב).

"לצד שבא לומר ענין אחר לבד מהמספר –

והוא שינשא וירומם בני גרשון לערך בני מררי" (רבנו אוה"ח הק').

לשאת את ניצוץ הקדושה שבתוכנו לראש – ולקדש את גופנו (בן איש חי ב"אדרת אליהו").

פרשת "נשא" הכוללת 176 פסוקים, היא הפרשה הארוכה בתורה.  כנ"ל פרק קי"ט בספר תהילים מתוך הכתובים, יש בו 176 פס'. גם הגמרא "בבא בתרא" היא הארוכה בש"ס, וכוללת 176 דפים.

 הקשר הרעיוני בין שלושתם, רמוז בראש כל אחד מהפרקים הנ"ל.

"נשא את ראש", של מי? של "אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'" (תהילים, קיט, א), הנוהגים ביושר ב- דיני ממונות, כמובא במשנה הראשונה של מסכת בבא בתרא: שני שותפים בחצר העושים מחיצה בניהם, מחויב כל אחד לתת מחצרו מחצית מרוחב הגדר, וגם לשלם מחצית מהעלות.

מוסר השכל: אתה רוצה שהקב"ה "ישא" וירומם את ראשך כפירוש רבנו אוה"ח הק' הנ"ל, תנהג ביושר בהליכותיך.

בבניין בו גרנו בעבר, היה מקרה דומה להפליא עם שכן שביקש להקים גדר הפרדה במרפסת משותפת עם שכנו.

 מדהים עד כמה חכמינו הקדושים יכלו לכוון ברוח קודשם למקרה המסופר במשנה: שכן אחד נתן את מלוא חלקו כדברי המשנה, ואילו שכנו פלוני אלמוני, בחר ללכת בדרך של "איש הישר בעיניו יעשה".

רבנו "אור החיים" הק' אומר על בני קהת: "נשא את ראש בני קהת" – לשון נשיאות ראש בערך גרשון ומררי… לצד שנתן ה' להם עבודה פנימית לשאת ארון…", עליו נאמר שהוא נושא את נושאיו (במדבר ד, ב).

על גרשון אומר רבנו בפרשתנו: "נשא את ראש בני גרשון… תפקוד אותם" – לצד שבא לומר ענין אחר לבד המספר, והוא שינשא וירומם בני גרשון לערך בני מררי " (במדבר ד, כב). יוצא שאצל גרשון נאמרו שני ביטויים: נשא וגם תפקוד, בניגוד לקהת עליו נאמר רק הביטוי נשא.

אצל מררי נאמר: "בני מררי… תפקוד אותם" (במדבר ד, כט).

כלומר, השימוש בביטוי "נשא" שמשמעותו "לשון נשיאות ראש" בא לבטא את חשיבות ההדרגתיות בתפקידים. אצל קהת נאמר "נשא". אצל גרשון נאמר "נשא ותפקוד". אצל מררי נאמר רק "תפקוד".

פועל יוצא מהשימוש בביטוי "נשא" לגבי תפקידם של "בני קהת" ו"בני גרשון", משקף את חשיבות מעמדם בנושא משא כלי המשכן, כל אחד לפי מעלתו הרוחנית. בני קהת נשאו את הכלים הכי מקודשים כמו ארון העדות, המנורה ושלחן הפנים. בני גרשון נשאו את יריעות המשכן ואת קלעי החצר וכו'. לכן נאמר לפני כל אחד מהם דיבור בפני עצמו: "וידבר ה' אל משה". וכדי להבדיל במעמדם, אצל קהת נאמר הביטוי "נשא", ואילו אצל גרשון נאמר "נשא" וגם "תפקוד". לגבי בני מררי לעומת זאת, נאמר הביטוי "תפקוד" בלבד. כל זאת, כדי להדגיש את תרשים הזרימה בקדושתם, כאשר קהת בראש, אח"כ גרשון, ולבסוף מררי.

בני קהת זכו להיות המובחרים במשא הכלים הכי מקודשים במשכן למרות שגרשון היה הבכור, בגלל שיצאו מהם שני תלמידי חכמים גדולים בדמותם של משה רבנו ואהרן הכהן.

"לצבא צבא" (במדבר ד, כג). רבנו אוה"ח הק' מסביר מדוע אצל קהת נאמר "לצבא" לבד (ד, ג), ואילו אצל גרשון נאמר "לצבא צבא". להלן דברי קדשו: "ובבני קהת אמר לצבא לבד, כי הם נושאים כלי הקודש הפנימיים… משא"כ מה שלפנינו {בני גרשון}, הם צובאים צבא הצובא קודש וכו'". כלומר, בני קהת משרתים בקודש ממש, ואילו בני גרשון הם תנא דמסייע לקהת, כמו יחידות עורפיות העוזרות למערך הלוחם

רבנו "בן איש חי" כותב בספרו "אדרת אליהו": לכל אחד יש ניצוץ אור קדוש עליון הנתון בתוככי גופו, ולאדם יש תפקיד גדול בחייו, להעלות את הניצוץ האלוקי הק' שבתוכו, ולקדש את גופו. שנזכה אמן סלה ועד.

בדבריו הקדושים טמון רעיון עמוק אותו משדר לנו הקב"ה, השכם והערב: יהודי יקר, יש בך נשמה קדושה, "נשא" את הניצוץ האלוקי שבתוכך, תעלה אותו לראשך, ותן לו לנווט את דרכיך במעלות הקדושה.

קיימות שלש דרגות בעבודת ה':

ראשנו מאיר עדיין מהבזקי אורות קבלת מתן התורה, ואל לנו לעמעם את האורות בירידה לעולם העשייה ללא הפעלת מנגנוני הגנה ושליטה ביצר. להלן ג' הדרגות בעבודת ה'.

קהת – מלשון "הקהה את שיניו", בבחינת חסיד השולט ביצרו.

גרשון – מלשון לגרש. דוגמת יוסף הצדיק שנלחם ביצרו והצליח לגרשו.

מררי  – מלשון מר, בבחינת בינוני הנלחם מרה ביצרו, אבל מתקשה לגרשו, ונשאר במרירותו.

על כל יהודי לפעול בדרכו של קהת השולט ביצרו, בבחינת מלך.

מ – ל – ך:  מ = מוח. ל = לב. ך = כבד. עלינו לתקן ג' דברים: מוח המסמל את המחשבה. לב – דיבור. כבד – עשייה.

על המוח לשלוט על הרגשות אותן מסמל הלב, ועל התאוות אותן מסמל הכבד. אחרת, יהיה בבחינת:

 ל – מ – ך = לב, מוח, כבד, המפעיל ראשונה את הלב המסמל את הרגשות, ורק אח"כ את המוח, בדומה לבהמה שכאשר היא רוצה לאכול, היא מורידה את ראשה = המוח למטה, כאשר לבה = רגשות, וכבדה = תאוות, למעלה.

הביטוי "לכם" המופיע במצוות רבות כמו "וספרתם לכם" וכו' רומז לנאמר לעיל: ל – כ – ם = לב – כבד – מוח.

בקיום מצוות, חייבים להקדים את הלב, המבטא אהבת ה' ואת ההתקשרות אליו לפני קיום המצוות הלכה למעשה.

"יברכך ה' וישמרך. יאר ה' פניו אליך ויחנך.

      ישא ה' פניו אליך, וישם לך שלום" (במדבר ו כב- כז).

ברכת כהנים לאור ההלכה והקבלה.

"אמר להם הקב"ה לישראל, אף על פי שאמרתי לכהנים שיהיו מברכים אתכם,

אני עומד ומברך אתכם, שנאמר "ואני אברכם" "תנחומא נשא ח').

    שרש המילה ברכה – ב,ר,ך = 222, מבטא את מספרי הריבוי באחדות, בעשרות ובמאות. כלומר, השפע הטמון בברכה, חולך ומתרבה. מקור הברכה הוא הקב"ה לבדו ואין ביתו.

הקב"ה מעביר לנו את הברכה דרך צינורות שונים, וביניהם הכהנים. ברכת כהנים היא ברכה עצומה שאין לה שיעור,  המקיפה את עולם החומר ועולם הרוח, ולכן אומר רבנו אוה"ח הק' על כך: "יש בה דבר מלך לקיים הדבר". כלומר, דרכה נמשך השפע לעליונים והתחתונים, דבר הנותן קיום לכל העולמות.

רבים וטובים מחכים שעות ע"ג שעות כדי להתברך ע"י צדיק. אחרים אף נוסעים אל מעבר לים כדי להשתטח על קברי צדיקים. והנה הקב"ה יתעלה שמו, שולח לנו מידי יום ביומו דרישת שלום חמה ולבבית בתוך "ברכת כהנים" סדורה מילה במילה ע"י שליחיו הכהנים, ועלינו רק לעמוד בדחילו ורחימו ולכוון לברכה.

מעשה שהיה: לקראת תפילת הנעילה בביכנ"ס ע"ש רבנו "אור החיים" הק' שם שימשתי כרב הקהילה, אומר לי אחד הגבאים שהכהנים שהיו אתנו בשאר התפילות, בוששו לבוא. מה יהיה עם ברכת כהנים בנעילה לה מצפה כלל הציבור? האיש יצא את ביהכנ"ס, ותוך דקות, הביא אתו מספר לא מבוטל של כהנים שברכו את העם באהבה.

  1. רבנו הרמב"ם כותב: "כה תברכו" – בעמידה. "כה תברכו" – בנשיאת כפיים. "כה תברכו" – בלשון הקדוש. "כה תברכו" – פנים כנגד פנים". (תפילה וברכת כהנים י"ד הלכה י"א). כאן המקום להדגיש שעל הציבור לפנות לכיוון הכהנים בשעת הברכה – "פנים כנגד פנים", ולא לפנות לכיוונים אחרים.
  2. מרן השולחן ערוך (סימן קכ"ח סעיף כ"ג) פוסק כרמב"ם: "בשעה שהכוהנים מברכים העם, לא יביטו ולא יסיחו דעתם, אלא יהיו עיניהם כלפי מטה כמו עומד בתפילה, והעם יכוונו לברכה, ויהיו פניהם כנגד פני הכוהנים ולא יסתכלו בהם"

     במקדש, הכוהנים בירכו את העם בשם המפורש. (חגיגה טז, ע"א), ולכן אסרו להסתכל.

  1. ספר הבהיר (סימן קלה): בזכות נשיאת כפיים מתקיים העולם, היות ובזמן המקדש הברכה נעשתה תיכף לאחר שהוקרב קרבן התמיד בבוקר כשהעולמות מאוחדים, היות וכופרו עוונותיהם של ישראל בעקבות קרבן התמיד. כמו כן, היא נעשית בעשר אצבעות כלפי מעלה דבר הרומז לעשר הספירות בהן תלויה הברכה, וכן לעשרה מאמרות בהם נברא העולם, ועשרת הדברות המעמידות את העולם.
  2. רבנו האברבנאל: "יברכך" – לעובדים. "יאר" – ללומדי התורה. "ישא" – לחיילים, שיהיה שלום ולא ילחמו.
  3. רבנו הרמח"ל: הברכה האמצעית "יאר" היא החשובה ביותר, היות והארת פנים חשובה מאוד, ובפרט המאור שבתורה. כדברי הרמח"ל. "יאר… ויחונך" –בעקבות האארה, זוכים שהכל מתקבל מתוך חן. אצל רות המואביה נאמר: "ותאמר רות: ואלקטה בשיבולים אחר אשר אמצא חן בעיניו" = אחפש בעל שדה אשר בעיניו אמצא חן =  "ויחונך" = בבחינת מתנת חינם. {חכמת החן}.
  4. החיד"א: "כל הברכות שבתורה על תנאי הם, אם נשמור תורה ומצוות.

ברכת כהנים אינה על תנאי, ומתקבלת בכל אופן" (החיד"א "דבש לפי" ערך לוויה).

  1. "ששים אותיות אלו נקראות "גיבורים" לפי שיש בכוחם להילחם עם השטן ועם המקטרגים, ולהציל מפחד בלילות" (ספר הפרדס המיוחס לרש"י, הל' ר"ה).

"ברכת כהנים"

בתורת רבנו "אור החיים" הק'.

"יברכך ה' וישמרך" = הברכה תהיה  כל כך גדולה "עד שיצטרך ה' לשומרך".

"יאר ה' פניו אליך ויחנך" = "יאיר אור שכינתו על ישראל, ויתן לך חן וחנינה". חן –  כלפי שמיא ואדם.

ישא ה' פניו אליך, וישם לך שלום" = גם אם חטאתם {אבל שבתם בתשובה}, "ישא ה' המבדיל, וישם לך שלום, היפך הפירוד. והמשכיל בתיבת "שלום", ידע כי זה יסוד עולם המחזיק בעליונים ובתחתונים".

רבנו "אור החיים" הק' אומר שברכת כהנים היא מצוות עשה שנצטוו הכהנים לברך את ישראל בכל יום, דבר שנפסק להלכה (שו"ע, קכח). והוא מדגיש: "ויש בה דבר מלך לקיים הדבר", כלומר, על ידי ברכת כוהנים – השפע נמשך לעליונים ולתחתונים, דבר המעמיד ומקיים את כל העולמות. הוא מסתמך על דברי הזוהר הק' (נשא, קמו ע"ב)  האומר שהטעם  שהכוהנים מפרידים את אצבעותיהם בשעת הברכה, כדי שיתברכו עשר הספירות הרמוזות בעשר האצבעות "בגין דיתברכון כתרין קדישין כל חד וחד בלחודוי וכו'".

מרן רבנו יוסף קארו מחבר השולחן ערוך פסק שהכהנים פושטים ידיהם, וחולקים אצבעותיהם ומכוונים לעשות חמשה אווירים: בין ב' אצבעות לב' אצבעות אויר אחד, ובין אצבע לאגודל, ובין אגודל לאגודל.

דעה שניה אומרת שצריך 10 אווירים.  ונהרא נהרא ופשטיה, שאין חלוקת האצבעות מעכבת.

מרן השו"ע גם פוסק שכאשר יש כהן אחד – מקריא הש"ץ מתיבת "יברכך", וכאשר ישנם שני כהנים או יותר, מתחילים הכהנים לומר "יברכך". הג"ה אומר: "וי"א שגם מילת יברכך, יקרא אותה ש"ץ תחילה". (סימן קכ"ח, יג).

יהודי מרוקו נוהגים כשו"ע, כפי שהביא מרן רבנו שלום משאש זצ"ל (שמ"ש ומגן ח"ד או"ח סימן י"ח אות ג).

  • מנהג כיסוי ידי הכהנים וראשם –

מתי זה החל?

בימינו, הכהנים מכסים את ראשיהם ואת ידיהם בשעת ברכת כהנים.  לאור דברי הגמרא הבאים (מגילה כד ע"ב), עולה שלא כך נהגו בעבר, וכך דברי הגמרא: כהן שיש בידו מום, לא ישא את כפיו, כדי שהמתפללים לא יסתכלו בידיו. רש"י מבאר ע"פ הגמרא (חגיגה טז ע"א), כי עיניו של המסתכל כהות, מחמת השכינה השורה עליהן.

 רבנו הרשב"א והתוספות במקור הנ"ל מסבירים: ע"י ההסתכלות, המתברכים מסיחים את דעתם מן הברכה.

מהדברים הנ"ל עולה כי בעבר, הכהנים לא כיסו את ידיהם.

 מנהג כיסוי הידיים והראש ע"י הכהנים, החל רק לפני כמה מאות שנים.

ההלכה הבסיסית בנידון , היא כדברי הרמב"ם הפוסק: "בשעה שהכהנים מברכים את העם, לא יביטו ולא יסיחו דעתם, אלא יהיו עיניהם כלפי מטה כמו שעומד בתפילה, והעם יכוונו לברכה ויהיו פניהם כנגד פני הכהנים – ולא יסתכלו בהם".  (רמב"ם הלכות תפילה יד. וגם הובאה בשו"ע או"ח סימן קכ"ח סעיף ג).

הרמ"א מוסיף: "גם הכהנים לא יסתכלו בידיהם, על כן נהגו לשלשל הטלית על פניהם וידיהם חוץ לטלית". הרמ"א מוסיף, כי היו מקומות בהם נהגו הכהנים לכסות את ידיהם.

בעל מור וקציעה (במקור הנ"ל): היות והמקור לא נזכר בגמרא, אין זה  מדרך כבוד שהכהן המברך יליט את פניו בטלית. בעל שו"ע הרב (שם סעיף לו): נכון יותר שהכהנים יברכו את העם כשידיהם מגולות, ולא יהיה דבר חוצץ בינם לבין העם.

רבי יחיא צאלח – המהרי"ץ מגדולי פוסקי תימן כותב בהערתו לדברי השו"ע סימן קכ"ח: "שמעתי שהקדמונים לא נהגו כן, ובספר "עמודי שמים" כתב שאין מנהג זה נכון, אלא צריך דווקא "פנים כנגד פנים", שניהם מגולים". מנהג תימן כפשט הרמב"ם, ואילו בתקופת המקדש, אכן כיסו פניהם. הוא לומד זאת מייתור המלים: "אמור להם". בימינו, רוב יהודי תימן נוהגים כמו השולחן ערוך והכוהנים מכסים את פניהם.

ברכת כוהנים זכתה לפרשנות רחבה, מקיפה ומעמיקה מכל הברכות. הסיבה לכך, בגלל שבנוסף להיותה מצווה מהתורה, היא גם מופיעה בניסוחה המלא, וכל אדם באשר הוא, רוצה להתברך ובפרט בדורנו, דור בו התברכנו במברכים צדיקים, אבל לצערנו, גם במתחזים רבים המנצלים לרעה אנשים במצוקה.

  • ברכת כהנים בקריאת שמע שעל המיטה:

"ששים גיבורים סביב לה מגיבורי ישראל: כולם אחוזי חרב…" (שיר השירים ג, ז). הפס' הנ"ל אותם אנו קוראים בק"ש על המיטה כסגולה לשמירה, מהווים בעצם 60 אותיות של ברכת כהנים אותן חרט והציב שלמה המלך כסגולה לשמירה. בפסוק א': – י"ה אותיות, בפס' ב': – הי"ה אותיות, פס' ג: – יה"י אותיות = 60, דבר הרומז לדעת הפרשן המקובל רבנו בחיי שהשם הגדול הוי-ה הנזכר ג' פעמים בברכת כוהנים, שליט בג' זמנים: היה, הווה, יהיה. ג' יודין הפותחות את הברכות: יברכך, יאר, ישא, רומזות ל-60. יוד (במילוי) = 20. 20*3 =60. בברכת כוהנים, הכהן מברך בשתי ידיו.

 בכל יד יש יד=14 פרקים * 2 ידיים = 28 = כח = חכ = כח.

כח הפה = ספירת מלכות הפה, רומזת לדוד המלך שזכה לחבר את שירי ומזמורי התהלים, מכוח שמירת הלשון.

המקפיד לדבר בלשון נקיה זוכה לקבל את השפע האלוקי העובר דרך מערכת הספירות, למלכות = הפה.

בעידן "חבילות הכול כלול בטלפונים" – כדאי להיזהר בשמירת הלשון.

ברכת צדיק –

"טוב עין – הוא יבורך"/יברך (משלי כב, ט).

 רבנו "אור החיים" הק' אומר: ברגע שהאב רוצה לברך את בנו, עליו "לעורר אהבת האב… כדי שתהיה הברכה בתגבורת האהבה והחיבה" כדברי קודשו לגבי יעקב אבינו ששאל את בנו יוסף "מי אלה", במטרה שיספר לאביו איך בניו מנשה ואפרים נולדו בקדושה בטרם יברך אותם לפני מותו (בראשית מח, ח), דבר שעורר רצון עז אצל אביו לברכם.

רבנו רפאל בירדוגו – ראב"ד מכנס שבמרוקו: על המתברך להכין עצמו מבחינה רוחנית לפני הברכה כך שיהיה כלי מחזיק ברכה. כאן המקום להזכיר כדוגמא ל"טוב עין הוא יבורך" (משלי כב, ט) את מו"ר אבי הצדיק הרה"ח רבי יוסף ע"ה, אותו זיכו משמיא לברך יהודים נצרכים שנושעו מברכותיו ללא תמורה, ירושה רוחנית אותה קיבל ממו"ר אביו הסבא קדישא הרב אברהם הי"ד ששימש בקודש כמו"ץ באזור בני מלל שבמרוקו, וממו"ר זקני המלוב"ן רבי מסעוד אסולין שזכה לגילוי אליהו הנביא בחול המועד פסח, ואף זכה לקבל ממנו מטבע של ברכה, כך שביתם היה תמיד מבורך. הם זכו ל"טוב עין יבורך", בגלל שהייתה בהם מידת "עין טובה" של "טוב עין יבורך/יברך" כלפי כל אדם.

"אראנו נפלאות" –

לרב משה ברנשטיין שליט"א.

 "וישם לך שלום" – נסים ונפלאות בזכות ברכת "שלום".

ברכת השלום "וישם לך שלום", חותמת את ברכת כוהנים אותה קראנו בפרשת "נשא", ובה אנו זוכים להתברך מידי יום ביומו בחזרת הש"צ של תפילת שחרית ע"י הכהנים.

הגמרא מספרת על  רבן יוחנן בן זכאי שמעולם לא הקדימו אדם באמירת שלום, ואפילו גוי.

הרב משה ברנשטיין מספר שבהיותו נער בר מצווה, ביקש ברכה מרב חשוב בשם הרב שלום. לאחר שהרב בירך אותו שיתעלה בתורה מתוך בריאות איתנה וכו', יעץ לו לקבל עליו מידה טובה בה ינהג במסירות כל ימי חייו, היות וזו שעת עת רצון. גל מידות טובות עלו במוחו. לבסוף, הבזיקה במוחו מידת "הקדמת שלום לכל אדם", בה בחר.

כבר למחרת, התחיל במשימת חייו, לברך כל הנקרא בדרכו באמירת שלום. בהתחלה לא היה קל, אבל לאט לאט התרגל, וחבריו אף כינוהו בתואר "השלום לך".

לאחר שגדל ופרח בישיבה ובכולל, החליט ללמוד דיני שחיטה, וכך הפך במשך השנים למשגיח אחראי על השוחטים בחו"ל, לשם היה יוצא מהארץ למספר חודשים בשנה.

באחת השליחויות בחו"ל, הוא עבד במפעל בשר בנורבגיה. במפעל הועסקו 10,000 פועלים, והיה בו קו יצור לבשר כשר. גם פה במפעל, בהמשך לעבודתו כממונה על השוחטים, המשיך כדרכו בקודש להקדים שלום לכל אדם, ואפילו לשומר המפעל שניצב על משמרתו בשער, אותו ראה בוקר וערב, בכניסתו וביציאתו, חמשה ימים בשבוע.

באחד הערבים לפני סגירת המפעל, השוחט נזכר שצריך לבדוק בהמה אחת שהשוחט הסתפק לגביה. הוא לקח אתו את אחד השוחטים ואחד הפועלים, ונכנסו למנהרת הקירור כדי להזמין את אותה בהמה דרך המחשב. כאשר גלגלי השיניים החלו לנוע, והבהמה החלה להתקרב אליהם, קרה הלא יאומן: חושך מצרים נחת עליהם ודלת חדר הקירור ננעלה עליהם כאשר הקור העז מכה בהם. צעקותיהם לעזרה עלו בתוהו, ואיש לא שמע אותם, בגלל אטימות חדר הקירור. הסיכוי שלהם להינצל היה, דרך מציאת מתג האזעקה, אבל ניסיונותיהם לאתרו בחושך, עלו בתוהו.

להלן דבריו של הרב משה: "גיששנו באפלה לאורך הקירות כשהקור מכה בנו, ואנו חשים איך גופנו הולך וקופא. חשתי שאני קרוב לעלפון כל אותה העת, כאשר בנוסף, הסתובבו אנקולי הבשר כשהם חובטים בנו. פרצתי בבכי עז כשאני שולח קריאה ממעמקי הלב לריבונו של עולם שיצילנו ממוות אכזרי שכזה. כשהצצתי על חברי, הבנתי שעלי לומר וידוי ולהיפרד מהעולם כיהודי.

התחלתי לומר את הווידוי ו"שמע ישראל" כשאני חש שגופי הולך ומתקשה, ונכנס למצב קיפאון מוחלט. בשעוני הבחנתי כי 4 שעות חלפו להן, ואנו במקפיא. חלפה לה עוד שעה וכבר אני מרגיש את רגעי האחרונים. פתאום, "ויהי אור" המלווה בצעדים של איש הבא לקראתנו. חברי השוחט, הפועל ואני, איבדנו את ההכרה והתעוררנו רק בבי"ח. בדיעבד התברר שהמציל היה לא אחר מאשר שומר המפעל שגם הזעיק את כוחות ההצלה, וגם דאג מיד להפעיל תנור חימום כדי לנסות לייצב את חום גופנו מכוויות קור איומות, ובעיות רפואיות אחרות.

לאחר שהתאוששנו מעט, מיד הודינו לקב"ה על הנס הגדול שעשה לנו. דבר שני, שאלת המיליון – מי הציל אותנו? התברר שזה היה שומר המפעל. כאשר הוא נשאל מדוע בסוף היום הגיע לחדר הקירור במקום ללכת לביתו, הוא ענה: במפעל אני עובד כשומר במשך שנים רבות. רבים מהפועלים חולפים על פני ומתייחסים אלי כאילו אני צל, ורק הרב היהודי מקפיד לברך אותי לשלום המלווה בחיוך מידי יום ביומו, פעמיים ביום – בוקר וערב.

באותו יום לאחר שכל הפועלים עזבו את המפעל, הרגשתי שחסרים לי החיוך וברכת השלום מהרב היהודי. חשבתי לסגור את שער המפעל וללכת הביתה, אבל דמותו של הרב עם החיוך וברכת "הלו", המשיכו להטריד אותי. החלטתי לעשות סיור במפעל, ובפרט ליד חדר הקירור. כאשר התקרבתי, שמעתי לחישות מוזרות, מיד הדלקתי את האור, ופתחתי את הדלת. לעיני נגלו שלושה אנשים שכובים קפואים ללא תנועה ונשימה. מיד הזעקתי את כוחות ההצלה והפעלתי תנור חימום כדי לנסות לייצב את חום גופם, וכך יכולתי להציל אותם.

סיפור ההצלה מזכיר את סיפורו של הלל שלא היה לו כסף כדי לשלם שכר כניסה לבית המדרש. כחלופה, הוא עלה על הגג ונשכב על חלון שהשקיף על בית המדרש כדי שיוכל לשמוע דברי תורה משמעיה ואבטליון עד שקפא. כאשר גילו אותו, מיד הורידו אותו והדליקו תנור בשבת כדי להצילו ממוות.

מסר חשוב: אמירת שלום לכל אדם,

לא עולה כסף, אבל מצילה חיים.

{המקור לסיפור: בעל המעשה}

שבת שלום ומבורך – משה א. שמיר

לע"נ סבתי עליה בת מרים ע"ה – שעלתה לגנזי מרומים ביום חמישי ג' בניסן.

לע"נ הצדיקים: מו"ר אבי רבי יוסף בר עליה ע"ה. א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. חנה בת מרים ע"ה.

סבי הרב הכולל רבי אברהם בר אסתר ע"ה. זקני המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה.

שכננו – שמעון בן מסעודה ע"ה. רחל בת חסיבה ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. רבי יששכר בן נזי ע"ה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 84 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

יוני 2017
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930