ארכיון יומי: 2 ביוני 2017


דון יצחק אברבנאל-בנציון נתניהו

דון-יצחק-אברבנאל.

אולם לעומת חוסר סובלנות זה כלפי הפילוסופים היהודיים הרציונליסטיים, מוצאים אנו גילוי של סובלנות בכיוון אחר. בבואו לבסס את השקפותיו, בצירופן ומלוא רוחבן, על נושאי דת, היסטוריה ופוליטיקה, לא הסתפק אברבנאל בשום פנים במקורות יהודיים מוסמכים מן האסכולה האנטי־רציונליסטית. לאמיתו של דבר, לא הסתפק אפילו במקורות יהודיים בלבד. סנקה וקיקרו ותומס מאקווינו, אוגוסטינוס והיארונימוס וניקולאס דה לירה, ואפילו המומר פאולוס מבורגוס, כמו גם הרבה מלומדים אחרים, נוצרים ופגאנים כאחד, צוטטו או שימשו אותו בדרכים אחרות כתורמים להבנת התנ״ך. ברוחב דעת ובסובלנות שאין להם תקדים בתולדות הפרשנות המקראית שלף את האמת – או את האמת כפי שנראתה לו – מכל מקום שבו מצא אותה. מכאן כוח המשיכה שנודע לפירושיו – למרות האחידות והתוקף של תפיסתם המרכזית – מצד נוצרים ויהודים כאחד.

כתיבת פירושים אלה בפרק זמן קצר כל כך ודאי חייבה את אברבנאל להתרכזות גמורה, וסֶגוּרָה, עיירת־הספָר הקטנה, היתה מקום מתאים לעבודה מעין זו. אולם השניות שבטבעו באה לידי גילוי אפילו בשיא המאמץ הרוחני שלו. הדחף המדיני שבנשמתו לא גווע לא באותו זמן ולא בשום זמן אחר. הוא שיווע לפורקן. וכך, בעוד ימינו של אברבנאל עוסקת בחריצות ב״עבודת אלוהים״, היתה שמאלו אורגת רשת חדשה להסתבכות מדינית נוספת: במרץ, אך בהדרגה ובדרך שיטתית, הכשיר אברבנאל את כניסתו לכהונה בחצר המלוכה הספרדית.

  1. ״המלכים הקתוליים״

באמצע מרס 1484 לערך הגיע לסֶגוּרָה דה לה אורדֶן שליח, שהביא לאברבנאל את הבשורה הטובה: הוענק לו ריאיון עם המלך והמלכה של ספרד. ב־1484 כבר היו פרדיננד ואיזבלה מבוססים היטב בממלכתם המאוחדת. שלטונם היה כמעט לגמרי אוטוקרטי, ומאחר שהיו מן המלכים הטרודים ביותר של זמנם, קשה היה להגיע אליהם. ריאיון עמם, וביחוד לפליט שלא נתמך על־ידי שום כוח מדיני, אפשר היה לסדר רק אם מישהו עורר אותם לחשוב, שיוכלו להפיק ממנו תועלת לכתר. אין בידנו לקבוע בוודאות מי היה האיש שהניעם למחשבה זו: אבל ברור שאדם רב השפעה, מישהו שאדוני הארץ נתנו בו אמון, פעל בחצר למען אברבנאל.

בנקל אפשר לשער מה היו השיקולים העיקריים שהמריצו את פרדיננד ואיזבלה לשוחח עם אברבנאל. ספרד כבר נמצאה בשנה הרביעית למלחמתה עם מלכות גרנדה המאורית השכנה, ושליטי ספרד התקשו להשיג את הכספים שהיו דרושים לניהולה. הבעיה הכספית החריפה במיוחד לאחר שהגיע אברבנאל לספרד, שכן בספטמבר 1483 הופר חוזה השלום עם גרנדה, שנחתם רק חודש קודם לכן, על־ידי פשיטה מאורית לקסטיליה, ומאותה שעה ואילך היה ברור שהמלחמה עם המאורים תחודש במלוא תוקפה ותימשך עד חורבנה הגמור של גרנדה. אבל כיבושה של ממלכה וו לא היה מלאכה קלה. את הקושי הכרוך בכך המחישו האבידות הכבדות של צבאות הנוצרים והתבוסה שנחלו רק חודשים אחדים לפני כן באַקְסַארקְוִיס (באפריל 1483). תבוסה זו ניפצה את התקוות לניצחון מהיר. עכשיו כבר ברור היה, שצפויה לספרדים מלחמה ממושכת וקשה ושעליהם להיערך להשקעה גדולה בדם ובממון. משני המיצרכים היה הממון היקר יותר והקשה יותר להשגה. כשעלו פרדיננד ואיזבלה לשלטון, עדיין נמצאה אראגון בתחילת התאוששותה מתקופה ארוכה של מרד ותהפוכות, וקסטיליה, לאחר עשרות שנים של מהומות וניהול כושל, היתה מן הארצות העניות ביותר באירופה. למרות הצעדים הנמרצים שנקטו השליטים החדשים להגדלת משאביה הכספיים של ממלכתם, לא יכולה היתה ההבראה לבוא בן־לילה: כל שכן בשעה שהנטל של לחימה כמעט בלתי פוסקת – תחילה עם פורטוגל ואחר־כך עם גרנדה – היה למעמסה כבדה על הארצות שהתרוששו. כתוצאה מכך נמצאו פרדיננד ואיזבלה שקועים לעיתים קרובות בביקוש נואש של כסף, ותמיד העסיקה אותם שאלת האפשרות של גילוי מקורות הכנסה חדשים ופיתוח המקורות המצויים בעין.

בבעיה זו קשורה היתה, מן הסתם, הופעתו של אברבנאל בחצר המלוכה. בפורטוגל היה היועץ הכספי הראשי, אם לא שר האוצר של הממלכה. יתר על כן: בתפקיד זה שימש תחת מלך שלעיתים קרובות הסתבך בהרפתקה צבאית. מבחינתם של פרדיננד ואיזבלה היה נסיונו בהשגת כספים למלחמה, ואולי גם בציודם של חילות פלישה, יתרון חשוב ומצודד לב. מסתבר שגם מנסיכי בראגאנצה שמעו מלכי ספרד דברי שבח מופלגים על כשרונותיו של אברבנאל, וביחוד על יכולתו ליצור מקורות כסף. נוסף על כך מחייבת שורת ההיגיון, שמלכי ספרד שיערו כי משעה שיגייסו את אברבנאל לשירותם, יפעל למענם בכל כוחו ומאודו. היהודים היו ידועים במסירותם לכתר, ונוסף על כך היה אברבנאל פליט מדיני, אסיר־תודה על המקלט שניתן לו.

אין כמעט מקום לספק שאברבנאל – שוודאי יזם, כפי שכבר נרמז למעלה, את המשא ומתן להשגת הריאיון – נתכוון להציג לפני שליטי ספרד תוכנית להקלת הקשיים הכספיים, שהעיקו עליהם ביותר באותה שעה. אין אנו יודעים מה היתה התוכנית, אך ידוע לנו שהרצאת הדברים של אברבנאל עשתה עליהם רושם חיובי חזק. מכל מקום, כתוצאה מאותה פגישה ראשונה בין אברבנאל והשליטים הספרדיים פעל בשמונה השנים שלאחר מכן בשירותה של מלכות ספרד.

הריאיון של אברבנאל עם אדוני ספרד התקיים בטַרַזוֹנָה שבאראגון, בשעה שפרדיננד ואיזבלה השתדלו להשיג את הסכמת הקוֹרטֶס האראגוני להכללת ארצם בתחום שיפוטה של האינקוויזיציה. הקורטס, שהיסס לוותר על חירויותיו, שהיו תמיד יקרות בעיניו, התנגד לתוכניתו של פרדיננד: ואין ספק שהמאבק בין המלך והקורטס היה ידוע לציבור. העובדה שמנהיג יהודי הציע את שירותו, בזמן כזה ובמקום כזה, לשליטים שהשתדלו לחשל בגלוי נשק מסוכן ביותר נגד אחיו – אחים למוצא, אף אם לא עוד לדת – ודאי תיראה מוזרה בעינינו, אלא אם כן נביא בחשבון את הניתוק הגמור שכבר היה קיים באותו זמן בין יהודי ספרד בכללם ובין צאצאיהם של האנוסים, שהפכו בינתיים ברובם לנוצרים גמורים. ואולם השנה היתה שנת 1484. מקץ שמונה שנים בלבד עתיד היה להתרחש גירושם של היהודים מספרד. בשנה שקדמה כבר גורשו היהודים מסביליה, ומאז ריחף עליהם איום של גירוש מאנדלוסיה כולה. דומה שכבר אפשר היה לעמוד על מדיניותו של הכתר לגבי השאלה היהודית – מדיניות, שנועדה להחריב את יהדות ספרד.

לאור הנסיבות הללו מתעוררת השאלה: מה משך את אברבנאל לחצר המלוכה של פרדיננד ואיזבלה ? מה היתה דעתו על השליטים הספרדיים ועל מדיניותם כלפי היהודים? ומה שחשוב ביותר: כלום חש בפורענות המתרגשת לבוא? לפני שננסה להשיב על שאלות אלו, מן הראוי שנעמוד על מעמדו של אברבנאל בחצר המלוכה הספרדית ועל השקפתו הכללית על מצבם של יהודי ספרד באותה תקופה הרת גורל.

כתבים נבחרים – שמואל רומאנילי

שער שמינימשא בערב 0002

כל ימי האמנתי כי רק הפילוסוף או הבהמה יתעלם מדעת החדשות, יען התשוקה הזאת הָטבעה בלב אדם מעת גיחו מרחם; כל חכמתנו היא להנחותה במישור. כי יעז אנוש להתפאר, כי נתקה מנפשו כי נדעכה בלבו, לא תאמן! בו  תבער בעת התעלמו. חבור מאויינו הוא לבנו. יתנכרו, יחלשו, אך לא ימותו רק בגוע איש. אם היטבתי לראות, כן לבות כל בני אדם: ואם לא, הנך את לבבי.

מצאתי ריני״גאדו אחד בשוק ויוציאני חוצה לעיר לרוח היום. אצל פתח העיר ראיתי המון שחורים ערומים שכובסים  שמלותם אל העין ודורכים אותם ברגליהם. אמרתי: הכי קרא שם הכובס רוגל. שאלתי לו אם מול בערלה הוא, ואיך מלו אותו? ויאמר כי מול הוא, ובמלקחים, כחותך פתיל הנר. ויספר לי כי עודנו אוכל חזיר ושותה יין ולא צם בחדש רמ״דאן, דברים אשר הם חטאות גדולות לערביאים. היה עמו שחור אחד, שאלתיו על כפות ידיו ורגליו לבנות. ויגד לי כי הם מבני חם וכשקללהו נח אביו נהפך עורו לכושי, ויבך ויתחנן לו, ומחמלת אביו עליו חננו שישובו כפות ידיו ורגליו לבנות, וכי על כן יכנעו להתמכר ממכרת עבד לקיים בהם קללת אביהם: ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו. כאשר שמעתי כן ראיתי. פעמים בשבוע הוא יום הדיל״אל (כמו צלל בלשון הקדש, כי יש להם צד״י תסוב למבטא דל״ת, מלשון יצללו שפתי׳; הוא הכרוזא הנאמר בדניאל ר״ל קול קריאה, ופה הוא קול האיש עתי השוטט למכור כדרך האוק״־סיון). בדיל״אל הזה נמכרים אף השחורים והשחורות. העבד  או השפחה ילכו אחרי השוטט, והקונה יבקר אותה כבקרת צאנו ותהי לו לעולם או יתעמר בה וימכרנה לאחר. בשנים קדמוניות נמכרו אף הלבנים וגם היהודים, כנראה מיוסף וממשפטי משה. אם העבדים מזרע חם נחשבו, בני הכפרים הנקראים אי״ל גא״רב (ר״ל אנשי מערב) יוצאים מפלשתים. כן קוראים להם היהודים. הם בני קדר הנזכרים בישעיהו ׳כל צאן קדר׳ שתרגם יונתן ערבאי, בעבור כי פניהם כפני קדרה. השרי״פים יסתוללו להיות מזרע אהרן (שר״יף ר״ל כהן, כמו ׳אחד מן השרפים ובידו רצפה׳ וכו׳ שהוא כדמות קטרת. חז״ל אמרו  כי מיכאל מקריב נשמות, על כן ׳ואשי ישראל׳ וכוי). גם אלה קדושים הם. בהיותי בישיבה בא אחד מהם, ויקומו כל העם לנשק על כתפיו. שאלתי: ׳למה ?׳ ויאמר כי שר״יף הוא כאהרן (ידע כי אהרן היה כהן). ׳מי היה השר״יף הרא­שון?׳ ׳סי״די(ר״ל אדני) פלוני׳. יומי הקדישו להיות לכהן? כי אהרן נקדש מפי עליון׳. ולא יכול לענות אותי, כי נבהל מן הבשת והסכלות. היהודים אשר היו שם מי קרץ בעיניו, מי מלל ברגליו, מי הורה לי באצבעותיו לשתוק. וישחקו על תומתי, לאמר כי אורח אנכי ולא ידעתי משפטי הארץ, ויתנו לו איש כמתנת ידו לכפר פניו. ויצא מעם פנינו ברוח נכאה  בלבו והכסף באמתחתו. רשעת הגוים וכלי הגולה כפל רסן היו לתשוקתי. חסדי אל סבבוני, כי לא סקלוני או לא התעללו בי עלילות ברשע על שאלותי ועל דברי.

אף גם זאת ראיתי בטיתו״אן: אחד מתלמידי הביאני לראות בית מלאכת המטבע. יש לכסף ולזהב מוצא בערי גיני״אה הסמוכות למערב, וסוחרים בעפרות זהב. אבל כאשר לא יכילו לצרוף את הכסף ולבחון את הזהב מזוקק, מתיכים ככרי ספרד וימירום לתכונת מטבעם. מערך וצורת המטבע תכיר דלותם. ככר מערבי הנקרא מאתק״אל (ר״ל משקל) כסף או זהב שוה כטא״ליר וחצי בקרוב, ומתחלק לעשרה אונ״קיות  או דר״אהם כסף גרוע, וכל אונ״קיא לארבע מוזונ״אות (לשון מאזנים כענין משקל) או או״גו או בלאנ׳יקיליוס בלשון ספרדית, וכל מוזו״נא לכ״ה פלו״ס (לשון פלס. ויבחנו כן בין שקל, אזן ופלס – זה קטן מזה. ואתבונן כי לא נאמר בפסוק ישקול מעגל רגלך אך ׳פלס' ולפ״ז ר״ל: נחה מעגליך בצדק אף בדבר קטן), וכל פלו״ס שלשה זאל״יח, באופן כי שני אלפים זאל״יח הם כמו טא״ליר. ומריבים ומכים זה את זה על זאל״יח אחד. הפרוטה שם מדומה לרזום מטבע קל או מעט. וכן אומרים ׳מ״א עא״נדי הא״טא פרו״ט׳, ר״ל: אין אצלי, או אין לי, אף פרוטה אחת.

 בימים אשר הייתי בישיבה מצאתי בהם יום אחד תמונות חדשות. האחד נודע כי גדול היה בשבתו עם הזקנים ואצל הרב, ושמו ר׳ שלמה דאוי״לה, אזרח טיטו״אן ותושב ברב״אד ויצוהו הרב עלי אם אלך לעירו להיטיבני, ויענה: מי יתן ויבא! האחרים היו מזכירי בית מס עזבון המלך. ואתפלא  בראותי, כי ימצאו כל חשבון הקשה בעל פה, באמונה, וכמו הגה. על שני דברים אנוסים הם להתלמד כן: חסרון הספרים ופחזות המצוים לא יניחום לחשוב רגע.

הערות המחבר : מטבעם — משנים אותם למטבעות המקובלות אצלם. 53. מאתקאל – היא דוקאט של זהב, שערכו היה אז בקירוב עשרה דולארים. 54. אונקיות — לפי שמו של מטבע־כסף קדומה (ברומית 55 .(Uncia. דרהאם — לפי שם יווני (דראהמה); הכיל 4 מוזונאת. 55. מהונאת – שקולות (בערבית), מטבעות כסף קטנות. מוזובה אחת הכילה 24 פלוס. אוגר — קרי: אוג׳ה. 56. בלאנקיליו — מטבע בסף ספרדית. 57. פלוס — מטבעות נחושת, רבים של פלס. 59. פלם משלי ד, כו. 60. זאליח — מקור העם אינו ידוע לי. 61. ומריבים

  • בני הארץ מתקוטטים. 62. לרזום – לרמוז בו. 63. מא עאנדי – מא ענדי חתי פרוט (התרגום נכון). 65. תמונות – פנים, דמויות. 67. רבאד-רבאט, עיין לעיל א 42. 67. דאוילה — השם נגזר משט העיר Avila בספרד. 69. מס עזבון – הכוונה כנראה לגביית מסים מן הירושות של נפטרים. 70. ימצאו – יערכו. 71. וכמו הגה (תהי צ, ט) – במהירות מפליאה. 72. המצוים — הפוקדים עליהם.

יהודים בבית המשפט המוסלמי בירושלים העות'מאנית במאה ה-16 אמנון כהן – אלישבע סימון-פיקאלי

פרעון חוב נכבד על־ידי נכבדי הקהילה

יהודים בבית המשפט המוסלמי

יהודים בבית המשפט המוסלמי

השבח לאל. בפני כותבו [של מסמך זה], מחמוד הקאדי ממלא המקום בירושלים הנאצלה [קרו הדברים הבאים]: עבד אל־קאדר אבן בדר, עבדו המשוחרר של יוסף אל־מקטש, [בבחינת] צד אחד; אסחק בן אבראהים ויוסף הדיין,

במקור: ״אל־דיאן, שהוא תעתיק ערבי מדויק של המונח העברי בהטעמה הנכונה ובמשמעות העברית המקורית. כאן ייתכן גם לקרוא: ״אל־רבאן, כלומר ״הרבני״, בניגוד לקראי.

  • שני היהודים בירושלים הנאצלה ועדת היהודים כולם, [בבחינת] צד שני העידו על עצמם באורח חוקי, מנוסח, רשום ובר־ציות כשכל אחד מהם בריא ושלם, מתוך רצון ובחירה, ללא כפייה וללא אילוץ, כשכל אחד מהם יודע את משמעות העדות ואת אשר מוטל עליו כחוק, כי כל צד מהם לא נותר כלל זכאי בפני האחר, לא אצלו, לא בחובתו, לא באחריותו, לא כפקדון אצלו, לא כערבון אצלו, ולא תחת ידו לזכות חוקית כלשהי, טענה לזכות, תביעה, או בקשה כלשהי בשל סיבה כלשהי, לא כסף ולא זהב, לא חוב ולא חפץ, לא אריג ולא רהיט, לא נחושת ולא עופרת, לא נשגב ולא עלוב, לא מעט ולא הרבה, לא חבוי ולא שמור, לא רכוש, לא יקר, לא שמור ולא חשוף, לא פקדון ולא שבועה באללה אם יהיה צורך בכך, לא דבר פעוט־ערך ולא יקר־ערך מאז ועד תאריכו [של מסמך זה], כל אחד מהם פטר את חבותו, חזקתו ונאמנותו של משנהו משאר הזכויות, התוצאות, התביעות, הדרישות והשבועות הדרושים לשם זיכוי מכריע, מונע, משמיט ומבטל כל תביעה, תלונה וקובלנה וכל אשר קדם לתאריכו [של מסמך זה] ועד תאריכו. הם אישרו זה לזה את העניין כפי שהוא, ועבד אל־קאדר, ששמו מצוין לעיל, הוסיף בעדותו, כי אינו זכאי מהיהודים ששמם נזכר לעיל ל־25 [מטבעות] זהב סולטאני, –  מטבע־זהב שהיה בשימוש ברחבי האימפריה וערכו היה כ־40 פארה.

כי [הדבר] היה כתוב לחובת היהודים הנ״ל בכתב היהודים וכי הוא קיבל מהם באורח חוקי ובדרך חוקית את הסכום הנזכר עד תומו ובשלמותו. הם אישרו זה לזה את העניין כפי שהוא. הדבר התאמת באורח חוקי ובדרך חוקית בפני סיידנא השופט הנ״ל על־פי עדות עדיו ועל־פי הודאה מפורשת [שניתנה לכך] בפניו ו[הקאדי], יתמוך אללה יתעלה בפסקיו, פסק בהתאם למה שהתאמת אצלו. הפסק [הוא] בר־תוקף, חוקי, מחייב ומתקיימים בו תנאיו החוקיים וחיוביו אשר יש להתחשב בהם כחוק. הדבר נרשם בתאריך 10 בחודש רמדאן מחודשי שנת 962. 29 ביולי 1555

פסק דין שמאשר החזרת חובם של שני יהודים יוסף אל מקטש ו אסחאק בן איברהים…ואין לעבד אל קאדר שום סיבה או תביעה נגד שני היהודים הנ"ל…המסמך שלפנינו מביא רשימה ארוכה ככל שעולה על הדעת ושאינה משאירה צל של ספק באשר לחוב כלשהו של שני היהודים הנ"ל כלפי המוסלמי עבד אל קאדר ס"ט

לבלר יהודי מורשה לעריכת נישואין

מולאנא  השופט החנפי [הלא הוא] מולאנא הקאדי החנפי חסאן אל־דין, לנצח יהיו מעלתו ורוממותו, נתן לעאנו בן עאזר היהודי מבני החסות של העיר ירושלים הנאצלה היתר [בזו הלשון:] מהיום והלאה באשר ירצה איש מעדתו להתחתן, יערוך הוא את קשר [הנישואין] ביניהם על־פי עקרונ[ות] דתו, וזאת לאחר שיטול רשות [מבית הדין של] השריעה הנאצלה, יעסוק בלבלרות בקרב [בני] עדתו על־פי מנהגו מימים ימימה, לא יעלים את מם הנישואין, לא חלק ממנו ולא את מם כתבי בית הדין ומהיום והלאה לא יחרוג מכך. [הדבר] נרשם ב־7 בחודש רמדאן שנת 964 – 4 ביולי 1557.

מולאנא – מילולית: ״אדוננו״. באימפריה העות׳מאנית שימש תואר זה לציון השופטים בעלי הדרגה הבכירה ביותר. אף־על־פי שירושלים היתה נמוכה בחשיבותה מן הערים הראשיות מבחינה פוליטית ואף דתית(איטתנבול הבירה, מכה ומרינה, דמשק וקהיר, אדירנה ובורסה), הרי הקאדי שבראשה נמנה עם בעלי דרגה זו, כמוהו כאלה של חלב ופרבריה העיקריים של הבירה איסתנבול.

השריעה השריעה היא ההלכה המוסלמית. על־פי המסורת, נתקדשה השריעה במאות הראשונות לאסלאם, ומאז ״נסגרו השערים״, כלומר: לא ניתן עוד לחכמי הדת לחדש הלכה, אלא רק לפסוק על־פי הראשונים. וראה Shari'a", El

מם הנישואין :   במקור: ״רסם אל־נכאח״. זהו, ככל הנראה, כינוי נוסף למס שנקרא: Resm-i arus

כתבי בית הדין – במקור: ״חגיה״. פירושו המקורי של המושג: ״הוכחה״, ״ראיה״, ומכאן גם מסמן רשמי, שהוציא בית־הדין המוסלמי ואשר ישמש ראיה בשעת הצורך.

לפנינו כאן כתב הרשאה לעריכת נישואין, בשים לב לתנאים המחמירים שאינם משאירים כל ספק בדבר עיסוקו של הזוכה מאת השופט ובאישורו כמובן.

ההרשאה היא לירושלים בלבד, בכפוף כמובן לדיני המחותנים, קרי היהודים, גם אז חייב הוא חקבל אישור מבית הדין של השריעה, שהיינו בית הדין של המוסלמים וחייב העוסק להצמד למנהגי עדתו ( דתו ) מימים ימימה…אין כאן מקום לחידושים או סטייה מהמנהג המקובל אצל היהודים

6 דיווח  " זקן היהודים "  על כל הסכם נישואין

בפני מולאנא השופט הנזכר' [קרו הדברים הבאים:] נסים היהודי, זקן היהודים, העיד על עצמו באורח חוקי, כי מהיום והלאה לא יעלים משופט [בית־הדין] של השריעה הנאצלה [דבר עריכת] נישואין ולא יערוך הסכם [נישואין], אלא בהיתר חוקי. והיה אם יתברר כי עשה דבר מהאמור לעיל, יהא ראוי לעונש. [הדבר] נרשם ב־22 בחודש רגיב שנת 965 . 10 במאי 1558

לפנינו כאן, חיזוק על דבר השליטה המלאה של השליטים המוסלמים בירושלים, גם בענייני דת והלכה אצל היהודים בני חסותם…

Histoire de l'ex-hopital militaire Marie Feuillet de Rabat

HISTOIRE DE L'EX-HÔPITAL MILITAIRE MARIE FEUILLET DE RABAT

Publié le 01/06/2017 à 15:45 par rol-benzaken

Appelé communément par les marocains MARIFIYI, l’ex-hôpital militaire MARIE FEUILLET DE RABAT, abrite non seulement une part importante de l’histoire de la médecine au Maroc, mais aussi de l’Histoire (avec un grand H) tout court.

Situé au quartier populaire l’Océan, l’hôpital militaire MARIE FEUILLET a été fermé en 1999 remplacé depuis par un établissement flambant-neuf situé au quartier huppé de Hay Riad :

l’Hôpital Militaire d’Instruction Mohammed V(HMIMV).   

        « Récemment, un chauffeur de taxi à qui on a demandé de le conduire à l'hôpital Marifiyi m'a rétorqué :

« Lequel ?

L'ancien ou le nouveau ?»

La confusion devrait pourtant être levée pour lui entre l'ancien hôpital militaire et le nouveau. Alors on a compris qu'il y avait plusieurs confusions à lever sur le nom, devenu pour ce chauffeur de taxi une fonction, tout comme sur le lieu, qui abrite non seulement une part importante de l'histoire de la médecine au Maroc, mais aussi de l'histoire tout court, et qui est peu connue.

N'était-il pas question de le raser?

On se plaignait de sa vétusté et de la dégradation de ses bâtisses.

Une retraite du sultan Moulay Sliman & un palais d'été du sultan Moulay Abdelaziz.

         Ce même lieu était initialement une retraite du sultan Moulay Sliman, connue sous le nom de Dar al-Bahr, avec des constructions au style mauresque sobre, des jardins et un promontoire qui donne sur la mer.

Il ne reste de ce promontoire que deux petites tourelles séparées de la bâtisse parla route côtière.

Ce même lieu a été également le palais d'été du sultan Moulay Abdelaziz.

C'est d'ailleurs là qu'il avait reçu en octobre 1907 la délégation présidée par l’ambassadeur Regnault, accompagné du commandant de la région d'Oran : Lyautey. C'est donc un lieu qui atteste des prémices de normalisation avec la France et le prélude au Protectorat. C'est dire combien son histoire est chargée.

Dans ce qui était un centre de santé à Sidi Fath, au coeur de la médina de Rabat, on a pensé, depuis la conclusion du traité du Protectorat et l'établissement de la ville de Rabat, en juillet 1912, comme capitale, opérer une extension pour répondre aux besoins et à la demande croissante. Un hôpital de campagne étant érigé initialement autour du lieu historique qu'était Dar al-Bahr, il sera choisi pour devenir l'hôpital militaire Mohammed V, ou Marie Feuillet, ou selon l'usage local « Marifiyi» . Qui était donc cette dame Marie Feuillet, immortalisée dans l'imaginaire collectif marocain par « Marifiyi » ?

Marie Feuillet, l’infirmière engagée.

    Nous savons, grâce au travail de M. Ali Akhaddar, qui a réservé une recherche à l'histoire de cet hôpital, que Marie Feuillet était une infirmière major qui a servi au Maroc dans la foulée des pionniers. Elle a fait de sa charge un sacerdoce, sans être pour autant une religieuse:

     –  Née le 30 mai 1864, Marie Huot, mariée à Jaques Feuillet, eut le malheur de perdre son époux en 1887. Elle se trouva donc veuve à l'âge de 23 ans, puis perdit ses fillettes neuf mois plus tard emportées par la rougeole.

    – Elle décida alors de faire de son épreuve une raison pour soulager la souffrance humaine. La jeune femme se consacra à l'activité infirmière à partir de 1890.

    – En 1907, elle servit en Oranais, sous le regard bienveillant mais scrutateur de Lyautey, commandant de la région.

     – En 1911 déjà elle est au Maroc. En février 1912, avant la conclusion du traité du Protectorat, elle fut décorée par la croix de chevalier de la légion d'honneur. Elle devait accompagner l'été de la même année une caravane médicale à l'intérieur du Maroc, et c'est là que sa vie s'achève à Meknès le 24 août 1912.

Voici une description des derniers jours de Mme Marie Feuillet :

«Partie de Rabat le jeudi 15 août, avec le convoi, elle s'est sentie souffrante à la première étape à camp Monod. Elle voulut néanmoins poursuivre sa route, attribuant son indisposition à une migraine (…) Les cahots des voitures d'ambulance sur les pistes mal tracées, la poussière, la chaleur étouffante des tentes en plein soleil ont fait du voyage un véritable martyre pour notre malade. A notre arrivée à Meknès, elle continua à beaucoup souffrir pendant trois jours, avant de s'éteindre paisiblement le samedi 24 août 1912 ».

Lyautey, qui l'a connu en Oranais, lui rend un hommage émouvant : «Je l'ai trouvée à Rabat, disait-il, aux chevet de nos camarades qu'elle disputait à la mort sans que nous puissions nous douter que c'était eux, que nous croyions perdus, qui lui survivraient. A leur rendre la vie, elle a épuisé ses dernières forces ».

     – En octobre 1912, Lyautey prend la décision de baptiser l'hôpital militaire de Rabat en son nom et de faire de ce lieu, le fleuron de l'équipement hospitalier militaire en Afrique du Nord.

     – Les travaux d'aménagement continuèrent. L'hôpital connut en 1914 une expansion pour pouvoir répondre au voeu du premier Résident général, Lyautey. Le projet fut confié à un architecte monégasque, Léon Fombertaux, imprégné du génie architectural hispano-mauresque, que la direction des Beaux-Arts, sous Prost, proche de Lyautey, tâchait d'imprimer au Maroc. Il fut doté d'un bloc opératoire en 1937, le plus moderne du pays.

  – Puis, le 15 mai 1963, il change de nom pour devenir « l'hôpital militaire d'instruction Mohammed V ».

Il demeure, avec l'hôpital Louis de Meknès (plus connu sous le nom de « Lgbibat »), l'un des fleurons de la médecine au Maroc, avec une très belle architecture, unique en son genre, tout comme le sanatorium de Ben Smim, qui tombe en ruine. »

דו"ח על הילדים שהוחזרו למרוקו

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

א .נ.הסלקציה

הננו מתכבדים בזה להביא לכב' אח הגלוי דעת הבא:

פרשה עגומה ומזעזעת שלא היה לה תקדים התחוללה לפני שלושה שבועות במדינת ישראל. ששה נערים יוצאי מרוקו שהועלו לארץ ע"י הסוכנות היהודית במסגרת עלית הנוער הוחזרו למרוקו, דבר החזרתם פורסם בעתונות והידיעה הדהימה רבים מבין יוצאי מרוקו ובודאי גם יהודים אחרים.

אין אנו מגיבים על המקרה דנא בתור מרוקנים אשר הפטריאוטיזם  לעדה פועם בקרבם אלא בראש ובראשונה כיהודים, כציונים, אשר ראו תמיד במדינת ישראל את תכלית חייהם ושנעשו לאזרחים מושרשים ומשולבים בחיי המדינה.

אנו רואים בהחזרתם השרירותית של הנערים כהפרת אחד היסודות של מגילת העצמאות האומר: "מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה ולקבוץ גלויות," ללא הדגשה מה צריך להיות טיבו ואפיו של העולה החוזר לציון.

נשארנו מוכי תמהון והשתוממות. ״ששה נערים נצחו מדינה שלמה ומוסדותיה. /ששה מרוקנים בני 12 ו-13 נצחו מדינת ישראל אשר לא הוכנעה בפני שבע מדינות ערב, זוהי עובדה התובעת חשבון נפש ומתן תשובה מידית.

נשאלת השאלה: מאין נטלו לעצמם אלה שהחזירו את הסמכות להחזירם לחיי גלות , כלומר לטמיון ולאבדון.

האם זה לא אכזרי כלפיהם וכלפי הוריהם, אשר ללא ספק תלו תקוות מרובות באפשרויותיה של המדינה – להציל את ילדיהם מצפרני הגולה, לחנכם, לחדש את נעוריהם ולטעת בלבם אהבה לאדם, לעבודה ולמולדת.

אולם האכזבה המרה שבטח ינחלו הוריהם ולא רק הוריהם תוריד פלאים ערכה של המדינה בעיני יהודים וגויים. מתברר שאין ביכלתה של המדינה לחנן ילדים מסוג זה.

לשם מה הועלו, איפוא, ״הנערים״?

לשאלה זו אנו דורשים מהגורמים החנוכיים בארץ לתת את דעתם.

ענין החזרת ״הנערים', יצר תקדים מסוכן מאד אשר תוצאותיו מי ישורן.

האם הוחזרו כל אותם העולים החולניים ופסיכופאטים שעלו מארצות שטונות מאז קום המדינה?

לשם מה כל הקרבנות הנדרשים מאזרחי מדינת ישראל ומיהודי התפוצות, הלא לשם ממון מפעל קבוץ גלויות ולא לשם החזרת עולים.

אנו תובעים ממוסדות המדינה שנוי רדיקלי בגישה לבעיות כאלה.

לכל בעיה חנוכית יש לחפש פתרונות ע״י גיוס עזרתם ונסיונם של מחנכים פסיכולוגים ופסיכיאטרים, אשר אינם חסרים כלל וכלל במדינת ישראל.

לא תתכן בשום אופן ובשום פנים החזרת יהודי באשר הוא יהודי לחיי גולה ולא חשוב מה ארץ מוצאו. שום נמוק אינו יכול להצדיק החזרת "הנערים" לגולה.

האם שר החנון והתרבות ידע מהחלטת הגזרה ונתן לה הסכמתו?

אנו תובעים שתוקם מיד ועדת חקירה צבורית שצחקור בענין החזרת הנערים״ ותוציא מסקנותיה לאור.

מדינת ישראל הוקמה כדי לגאול אח העם היהודי והאדם היהודי, והלא דבריו של עמוס הנביא: ״ונטעתם על אדמתם ולא ינטעו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם אמר ה׳ אלוקיך״.

בשם ועדה יוזמת של עולי מרוקך בירושלים

גד כהן – 19.3.53

לכל המעוניין לפנות לכתובת : גד כהן בית מזמיל 175/2 ירושלים

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 84 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

יוני 2017
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930