ארכיון יומי: 4 ביוני 2017


המאה העשירית מאלף החמישי-פאס וחכמיה-רבי דוד עובדיה זצ"ל

המאה תשיעית לאלף החמישי

פאס וחכמיה

פאס וחכמיה

הרי״ף זה לשון שלשלת הקבלה רבי יצחק בר יעקב אלפאסי קבל מהרבנים שהיו לפניו בשנת כמו ד׳ אלפים תת״ן (1090) לבריאה, והוא היה תלמיד של רבינו נסים ורבינו חננאל, ופריצי עמנו הלשינוהו בארצו היא פיס של הישמעאלים, וברח והלך לספרד במדינות אלוסאנא ע״ך.

ובספר סדר הדורות כתב וז״ל, מצאתי כתוב אלפאסי כמו מן פיס בלשון ערבי. וש׳יק כתב ארצו היא פיס ע״ך. וגם אנכי איש צעיר ראיתי בתחלת שערים המחוברים עם הרי״ף דפוס קדמון שכתב רב אלפס כלומר רב של פס. וכן חזיתי לרבי שמשון בלאך בספר שבילי עולם שמיחס הרי״ף לעיר פאם. והרב: רבנו ישעיה מטראני הראשון, בספר תשובותיו הנקרא ספר המכריע כשכותב בשם הרי״יף כותב בזה הלשון, כתב רבינו יצחק מפאס זצוק״ל ועל הרב רגעו ישעיה יש לישען מאחר שהיה סמוך ונראה לזמן הרי׳׳ף כי הוא בעל תוס׳ רי״ד כמ״ש בספר קורא הדורות ובשם הגדולים, ובספר הדורות כתב שהיה רבינו ישעיה באיטאליא בעיר טראני שנת ל״א לאלף השישי והרב הנ״ז כינה להרי״ף בשם רבינז יצחק מפאס ברוב תשובותיו, עיין תשובות א׳ ג׳ ד׳ ו׳ ז׳ טו׳ יז׳ יח׳ יט׳ ך׳ כא׳ כז׳ לא׳ לב׳ לד לח׳ לעומת זה התשב״ץ סי׳ עב׳ מחלק ראשון כתב וז״ל, רבינו יצחק בר יעקב אלפאסי ז״ל, מקלעה חמאד, ומפני מלשינות ברח ונכנס לספרד בשנת ד׳ אלפים תתמ״ח (1088), ועמד בקורטובא זמן מועט, ומשם הלך למדינת אליסאנא ועמד שם עד יום מותו ונפטר ביום ג׳ בשבת בעשרה ימים לירח סיון ש׳ ד׳ אלפים תתס״ג (1103) בן תשעים שנה ע״ך.

וכן בספר קורא הדורות כתב שהוא מקלעת חמאד. ובספר יוחסין כתב מן קלעא חמאן, וכן בספר הדורות ע״ש. קלעא חמאד או חמאן הנ״ז לא ידעתי מקום תחנותה. ובאגרות הרמב״ם ז״ל ד׳ לב׳ כתוב אנחנו קהל קלעא סתם. והוזכרה במקום אחר בספר יוחסין שכתב שאחר שנפטר רבינו נסים ורבינו חננאל פסק התלמוד מארץ אפריקא ונשאר מעט מזער במדינת אלמהדייא בידי בני זוגמאד, ובמדינת קלעא המאד בידי רבי שלמה הדיין בן פורמש וכן העתיק ספר הדורות קלעא המאך. ופשוט דהיא היא הנז״ל (הנזכרת לעיל) אלא שהמדפיס טעה באותיות הדומות.

הרב רבי יצחק אלברצלוני מחבר האזהרות שהיה בזמן הרי״ף מיחסו סדר הדורות גם לעיר פאס וז״ל ספר הדורות רבי יצחק בר ראובן אלברג׳לוני ובשי׳ אלברצלוני בא למדינת דאניא וכבדוהו שם ושפט אותם עד יום מותו, והיה פייטן והבר אזהרות, ופירוש על כתובות מעיד על חכמתו ונקרא ג״כ רבי יצחק מפיס ע״ך. בתשובת מהר״י בן מיגאש, שאלה פ״א, היא תשובה לפאס.

המאה העשירית מאלף החמישי

הרמב״ם ז״ל עלה אל האלקים ד׳ אלפים תתקס״ג (1203) כידוע. והוא למד תורה בפאס אצל רבינו יהודה הכהן. כן מצאתי בספר יוחסין למוהר״ר סעדיה אבן דנאן הנמצא אצלינו בכתב יד. אחר שדבר על הרי״ף ומהר״י בן מיגאש כתב וז״ל, וכשנפטר רבינו יוסף הלוי נשאר העולם שמם מן הישיבות וכוי. ובעת ההיא שם היה יד ושם לחכמי צרפת בתורה וכו׳ ובראשיהם בניו של רבינו מאיר צרפתי רבינו שמואל ורבינו יצחק ורבינו תם. והם בני בתו של רש״י ז״ל. ובעת ההיא שמע רבינו מימון הדיין על חכמת הרב הגאון רבי יהודה הכהן שהיה בפאס במערב ואבותיו באו לשם מבבל והוא היה חכם גדול וחסיד, ועד עתה זרעו בפאס קורין להם בני אבן סוסאן הדיין. ומבני בניו של מר יהודה הדיין הגאון הקדוש היה רבי יוסף הכהן הדיין שהיה רבו של רבי יהודה כרסיני האיצטגנין שחבר ספר ארון העדות וכששמע רבינו מימון הדיין על הכמת הגאון הקדוש הלך אליו ממדינת קורטובא לפאס ושני בניו עמו ובינו משה ז״ל ורבינו דוד ז״ל ולמד רבינו משה ז״ל לפני הגאון וקבל ממנו תורה . ולא האריכו ימים כי נהרג הרב הגאון על קדושת השם ויחודו, מפני שבקשר ממנו האכזרים לצאת מן הדת כי קנאו בו, וברח רבינו מימון ושני בניו עמו לאלכסנדריא של מצרים, ומשם עלה לירושלים, ונפטר רבינו מימון בירושלים. ואחר כך רבינו משה ירד למצרים ושם גדל מאוד בחכמה בתורה ובמעלה עם המלך צלאח א־דין וכו׳ ושם חיבר רוב חיבוריו. ומגדולי תלמידיו היה רבינו יוסף עקנין וכו' ע״ך. מן האמור יש להעיר בדברי הגאון חיד״א במערכת גדולים ערך הרמב״ם ז״ל ד״ה (דיבור המתחיל) שמעתי וכו' יעו״ש. על פי האמור יבא בדקדוק הלשון שכתב קורא הדורות וז״ל; והרמב״ם ז׳׳ל ברח מספרד ומארץ מערב מפני אימת המלשינים והישמעאלים, ע״ך. ושם מערב הוראתו הפשוטה היא אפריקא הצפונית, עיין הקדמת ר״ש ראפופורט הנ״ל. והקבלה תכריע שהיא פאס, גם לפי זה יצדק הלשון שכתב הרמב׳׳ם ז״ל על עצמו בתשובה הנקראת פאר הדור בסי׳ י״ט. וז״ל, ותפילין שהיו לי במערב כך היו וכר.

בשכונות הגוים בפאס אלבאלי יש עליה אחת על אם הדרך ובה י״ג חלונות וי״ג זיזים יוצאים תחת החלונות, ועל כל זיז קערה של נחושת, ואומרים שהוא כלי מורה השעות, ושגור בפי היהודים שהוא מקום דירת הרמב״ם ז״ל ועד היום הולכות הנשים בהחבה להשתטח שם, ואומרים כי אל מקום קדוש הולכות. באגרות הרמב״ם דף י׳ כתוב וז״ל, ואם שמעתם שהגיע כתבי לפאס וכו׳ ע״ש.

בשאלות ותשובות הרמב״ם ז״ל הנקרא פאר הדור בשאלה ר״י, הוזכרה פאס באגרת תימן להרמב׳׳ם, כתב וז״ל, עמד איש אחד במערב במדינת פאס היום מ״ה שנה ואמר שהוא מבשר ושלוחו של משיח וכו', וגרם בזה צרות לישראל, רח״ל (רחמנא ליצלן).

* המקור היחידי שיש לנו עד כה אודות רבי יהודה הכהן זה שיקרא גם רבי יהודה הכהן אבן סוסאן הדיין, הוא בסה״ד מר״ס בן דאנאן ורק ממנו ידענו ג״כ שהרמב״ם בא לפאס ללמוד אצלו ואמנם מפני בודדותו של המקור הזה נפל לנו צל של חשד בדברי ר״ס אלה, הנה כבר נודע כי הרמב״ם עוד בהיותו בספרד בעודנו כבן עשרים שנה חיבר פירושים על התלמוד ומאמר העיבור ובהגיעו לבן כ״ג התחיל בפירושו על המשניות, ושתי שנים אח״ך בע׳ תתק״ך נסע עם אביו לפאס.. ופה א״כ תולד לנו התימא כי איך אחרי כל הידיעה העמוקה שהננו רואים בהמיימוני בפירושו על המשנה, יצטרך אז לבוא ללמוד לפני ר״י הכהן- ולכן אם נרצה לקבל את דברי ר״ס בן דאנאן, נקבלה למחצה ונאמר כי המיימוני למד בפאס עם ר״י הכהן רק כתלמיד חבר, עפ״ז נבין מה שראינו להרמב״ם בפיה׳ימ פ״ד דמקואות מ״ד שכי ״וכבר חשב איש גדול מאד רב העיון בארץ המערב שהשאובה שהמשימה כשרה… ונהרג ע״ז באמה ובזרוע ודבריו בזה מפורסם בספרו בהיותו בלתי מבין זאת המשנה כלל״ וכן בחיבורו פ״ד דמקואות דין ט׳ זכר זאת ההוראה בשם קצת חכמי מערב והנה הפרסום ״איש גדול מאד רב העיון״ יתאים להפרסום ״חכם גדול וגאון״ שיתאר רבי סעדיה בן דאנאן את ר״י הכהן ושגם הוא נהרג על ק״ה (כמובן שמ״ש הרמב״ם ונהרג ע״ז קצת מוזר כי מה ענין ההוראה ההיא להריגתו) ולכן נקל לשער שכיון הרמב״ם אל ר״י הכהן, כן נזכיר מ״ש באיגרתו לתלמידו ר״י בן עקנין (ברכת אברהם, ליק תרכ״ה) ״וככה הייתי בשחרותי וביותר משחרותך ביותר חזק ממה שאתה בו והייתי כמו אשר שמעת אמלא רצוני בלשוני וקולמוסי מגדולים וחכמים כשמבקשים לחלוק עלי, וכבר שמעת בלי ספק מה שהיה ביני ובין רבי יהודה הכהן בן מר פרחון ז״ל בשתי שאלות מן הטרפיות, ובין ביני ובין דיין סגלמסהי ואבו יוסף בן מר יוסף נ״ע והרבה…״. ואחרי שידענו כי ימי שחרותו של המיימוני היו בפאס, הנה בלי ספק שהמחלוקות עם שלשת האנשים ההם היו אז בעת היותו בפאס, ובפרט לפי הנוסחא שבאגרות רמב״ם הוצאת ליפציג שכתוב בה ״ובין דיין מגלמסה בנו״ שמזה מובן יותר שגם ר׳יי הכהן האב חי במארוקו אחרי שבנו היה דיין בסגלמסה הקרובה, גם המלות ״בין מר־ יוסף״ יוכיחו שגם האיש השלישי היה בן מארוקו, כי שם בדרום מארוקו נמצאת משפחה כזו מר־יוסף (ראה בספרי נר המערב בזכרון שמות המשפחות צד 76), תוצאות חקירתנו בזה היא, שאבי ר״י הכהן היה שמו מר פרחון, וכי ר״י הכהן חיבר ספר בדינים כמו שיאמר רמב״ם ״ודבריו בזה מפורסם בספרו״ וגם ידענו שמעולם לא היה ר״י הכהן רבו של הרמב״ם שהרי התנגד אליו בהלכות שונות, ולכל היותר היה רק תלמיד חבר כמו שכתבנו וראה במלואים נר המערב עמי 225 (רי״מ טולידאנו),

לחיות עם האסלאם-יסודות הדת האסלאמית-רפאל ישראלי

לחיות עם האסלאם

מובן שהסיפורים על התאסלמותם של היהודים מרוב הערצה למוחמד מככבים במסורת האסלאמית, כדי להדגיש את כוח משיכתו הבלתי ניתנת לשליטה של נביאם. עבד אללה בן-סלאם, רב ומלומד יהודי, שגר במדינה, שמע ממרומי עץ התמר שבו היה עסוק במלאכת יומו, על הגעתו של מוחמד לעיר, והוא היה כה נרגש עד כי דודתו שישבה למרגלות העץ העירה לו כי התלהבותו מדמה כאילו משה רבנו בכבודו הגיע העירה. לאחר מכן ביקש המתאסלם היהודי ממוחמד שיסתיר אותו לבל יתפרצו נגדו בני שבטו. ואכן, לאחר שהודיע שהעביר את אמונתו לשליח אללה, וציווה על בני ביתו שינהגו כמותו, היסו אותו בני שבטו וטפלו עליו האשמות רבות. סיפור זה היה לאסמכתא על כי היהודים הם מטבעם ״הולכי רכיל, בוגדנים, שקרנים וחסרי מוסר". זו גם היתה העילה לא רק להצדיק מתאסלמים אחרים ולהרימם על נס, אלא גם להוקיע את העקשנים שבין היהודים, שלא אבו ללכת אחרי מוחמד ושילמו על כך ביוקר רב. האמת ניתנה להיאמר שיהודים ״טובים״, מן הסוג שנהה אחריו, הוגן בחוזה מדינה, על פיו הגיע מוחמד אל העיר. שם נאמר בפירוש כי ״כל יהודי שיילך אחרינו יזכה לסיוע וליחס טוב; יהודי כזה לא ידוכא ואויביו לא יזכו לעידוד נגדו״. שבטים יהודיים הוגדרו כבעלי ברית כל עוד הם תומכים בקהילה כולה בעת מלחמה וכל עוד הם נוהגים כ״ראוי״, דבר שהיה נתון לקביעתו של מוחמד בכל עת. אחד הראויים הללו היה הרב מוחאיריכ, שקרא ליהודים לצאת לקרב אוחוד (625) למרות השבת, כדי לעמוד בהתחייבותם למוחמד, והוא אף נהרג בקרב.

אבל מספר היהודים ה״סרבנים" עלה על בני דתם שקיבלו את נבואתו של מוחמד או לפחות היו נאמנים לבריתם אתו, על פי השקפת האסלאם. צריך להבין כי על פי כללי המדבר, מי שלא השתייך ליחידה שבטית כלשהי לא יכול לצפות לזכויות או להגנה. ומי שנשבע אמונים למוחמד היה חייב לוותר על נאמנויות אחרות, בין שבטיות ובין קהילתיות או דתיות. והואיל ומרבית היהודים, לבד מאלה שעברו לצידו של מוחמד, בכל המובנים, נותרו מחוץ למעגל הנאמנויות החדש במדינה, ברור היה כי שעת ההתנגשות בינם לבין משטרו החדש של מוחמד בוא תבוא. והיא באה בעיקר על רקע דברי הביזוי של מלומדי היהודים, שהיו בקיאים במקורות היהודיים ולא יכלו לשאת בשוויון נפש את העירוב שעשה מוחמד בין מקרא למדרש, בין טקסט קדוש לבין סיפורי אגדה. ולא זו בלבד שהם דחו את נבואתו של מוחמד, אלא גם לא התרשמו מוויתוריו הנדיבים כלפיהם. כל עוד מעמדו בעיר היה זקוק לשיפור, הוא גם לא העז לצאת נגדם, אלא בלע את עלבונו, אך היה משוכנע שהואיל והתגלויותיו הן אמת לאמיתה, כל טענות הנגד שלהם בשקר יסודן. כך התקבע הרעיון שהיהודים (והנוצרים) הם זייפני הטקסט האלוהי, כל אימת שהוא חורג (בעיני המוסלמים-סוטה) מן המסר הקוראני שהוא המעודכן ולכן האמיתי ביותר. בעימות בין מוחמד לבין היהודים, שהיו שכנים טובים לאנשי מדינה במשך מאות בשנים, מטבע הדברים שנטיית ליבם המוקדמת של השבטים הערביים לא נטתה מיד לטובת מוחמד, הזר שזה מקרוב בא. אולם משהעמיקה המחלוקת, לאחר שמוחמד חדל מפסוקיו בשבח היהודים ומחיזוריו אחריהם, והחל לתרגם את איבתו אליהם ואל סרבנותם בפסוקים חדשים בגנותם, נוצרה סנקציה אלוהית שדרשה לנהוג בהם ביד קשה, שאפילו שכניהם התומכים מאתמול לא יכלו עוד לחמוק ממנה. כי לדבוק ביהודים על-פי המנהג הקדום חייב היה לפנות מקום לתביעה אלוהית דרשנית שלא הותירה מקום לספקות, בהתגלויותיו חוצבות הלהבות של הנביא-המנהיג.

ניגוד זה בעיצוב המדיניות כלפי היהודים, כמו ניגודים רבים אחרים שהתגלו למוחמד תוך כדי עשייתו, הבליט לא רק את התהום הפעורה בין נביא-מטיף חסר אחריות שלטונית לבין מנהיג ומדינאי האנוס לעמוד בלחצים מעשיים ולעיתים סותרים, אלא גם את הצורך התיאולוגי ליישב בין סתירות בפסוקי הקוראן. כי פסוקי הקוראן הם דברי אלוהים חיים, ואי אפשר לבן-אנוש לטעון כי חלקם בתוקף וחלקם חסרי תוקף, כי כולם נמסרו, במועדים שונים, מפי שליחו של אללה. על כן, במקום להעמיס על הנביא את האחריות לסתירות הללו, דבר שהיה מעמידו באור לא נוח כלפי שליחותו, נטען בתיאולוגיה האסלאמית המאוחרת יותר כי הכל תלוי ברצונו של אללה, אפילו תופעות הנראות ״טבעיות״ וחוזרות על עצמן, כזריחת השמש ושקיעתה. וכפי שתופעות אלה אינן אלא ביטויים חוזרים של רצונו של אללה, שברצותו מוציאן לפועל וברצותו גורם לביטולן, כך גם מילותיו הנאמרות בקוראן יכולות להראות ניגודיות, אך הן תמיד מבטאות את רצונו בעת שאמרן. אלא שאללה יכול לשנות דעתו, ואין חקר לסיבותיו (בלא כיףאל תשאל איך), ולכן כל מה שחכם ההלכה יוכל לעשות זה למיין את דברי אללה לפי סדר אמירתם, ולהתייחס לאחרונים כמבטלים את הראשונים או לפחות מחליפים אותם. מכאן החידוש ההלכתי של אל-נאסח׳ ואל-מנסוח׳ (המבטל והמבוטל) לאמור הפסוק האלוהי שמבטל, ללא סיבה, צידוק או פשר, את מה שנאמר קודם לכן. חידוש הלכתי, אמרנו? זהו חטא שאין דומה לו, כי חידוש (בדעה} הוא התרסה נגד אללה, נביאו וחכמת הקדמונים, שהיו אמורים לדעת הכל, ולכן עצם החוצפה לטעון ל״חידוש״ לעומתם נחשבת לכפירה בעיקר. אלא שכאן זה איננו חידוש הלכתי שנטען על-ידי בן-אנוש, אלא יסוד הלכתי קבוע הנדחק הצידה מפני יסוד הלכתי אחר שבא מפי הגבורה. אללה יכול לסתור את עצמו, אדם לעולם לא יעז לסתור אותו.

Mariage juif a Mogador-fran-angl

mariage juif 

Then thev bring the Ketuba

And, in the space below,

The groom augments, in his own hand,

The down׳ value written there.

We hear the Zgharit of delight,

And the drinks flow

As it is right.

That same day, in the afternoon,

Something I have not yet said,

To the home of the newly-weds,

Gaily and happily

Come women of the family,

They sit upon the canape

As they eat the Palebe,

They talk and babble.

Praise or deride :

"This is ugly,

That is sublime!"

They point with their fingers

And chatter jokingly,

But, believe me,

Never spitefully.

And towards the eve,

At the time for tea,

We tell the men"

"Go up!

The newlyweds are there,

Awaiting your good wishes."

Then the men,

 Sbah in hand,

And also, a jasmine bouquet,

Smiling, all excited

Rejoin their wives.

And, until late in the night, celebrate

With music, food and drink.

The Hatan cannot leave his house

And this, my friends,

Is not without reason,

For with the Kallah he must stay,

To love her without measure.

And so, he receives his guests,

His sisters, his brothers, and his friends,

Who come by to visit him

In his new abode.

And now the Shabat Hatan

 Has come

It is the "Sabbath of the Groom.

" Dressed in a Zoha and Caftan

,His brothers go with him

To the synagogue, where await

His entire circle of friends,

Family, Rabbi and the Hazan

And more than one Paitan.

The bride, regal, in Kssoua Kbira

Takes her place in the Azara

As for the groom, he is led forward

And seated close to the Aron Ha'Torah

The singers raise their voice

 As if in competition,

We hear the first of them,

He sings a song of happiness

: Be-siman tov ve-hatslaha

Tehi-ay le-adataynou

Ve-kol sasson ve-kol simha

Yeshama be-artsenou

Ve-azai tehi-ay Harvaha

 Be-viat me-shihenou

(Good wishes and success

For our community,

And the voice of joy and happiness

Be heard throughout our land,

So that felicity ensues

And our Messiah soon appears.)

Then the second singer begins,

A song sung with all his soul :

Dar shamayim

Na'arats bekedusha

Asher bara sasson ve-simha

 Hatan ve-kallah ve-ditsa...

(The One who in heaven resides,

Worshipped in His sanctity,

Who has created joy and happiness

For Groom and Bride and lightheartedness…)

After this comes forward a third,

 To show in turn his worth.

Gazar El shohen sne

 Bat ploni leploni

Arbaim yom milifnay

Yom assot Hachem

 Reou kama gdola

 Mitsvat Hatan veKallah

(E-l, revealed in the burning bush,

For the union was decreed

For the daughter of them and the son of those

Forty days before the Creation.

Oh, see how great is the Mitzvah

Of Hatan and Kallah.)

And when the Torah leaves the Ark,

 All of us reach out our arms

 In fervent murmurs, we express

 Our wishes for much happiness.

Almost all the invited guests

Are called to the Torah and blessed,

Instead of seven, as before,

There are ten, fifteen, a score,

To such a point that, surfeited,

Someone calls out, "That's enough ־ Halas!"

And there is complete silence

Before the most important part.

The Rabbi makes some fine remarks,

He praises the couple, and glorifies them.

And the Hatan, without airs,

Intones the blessings of the prayer :

Barekhu et Adonai ha-mevorakh!

All the room is under the spell

 Moved, the bride dries a tear as well,

 She throws candies and sweets on her Hatan

, Caught by the children with greedy elan

The prayer ended,

All are conveyed

To the parents of the groom

Where an abundant feast

Awaits.

What a banquet it is, my friends!

Wait! Stay in your seat!

Here come pigeons, stuffed and sweet!

Eat on! Don't stop ־

This is only a prelude ־

Not even yet the meal itself.

Toward night,

Before the Sabbath has "departed,"

 The Hatan is at his door.

 He is handsome and finely dressed

 As he calls out to his friends,

 "Come on in! Let's celebrate!

 Let no one tire,

And let all do

As they desire."

And this is how, dear friends,

Together, like brothers,

We spend an unforgettable week

Seated around the table,

 Eating and drinking,

 Singing and dancing,

 Adding on ceremonies,

 And vet, it is not complete!

 

Come! Closer still!

I will now narrate

The event of the next Wednesday,

But you have surely guessed,

It is the Lilt tkssir Ihout.

Mabrouk, mabrouk!

In the morning, our valiant Hatan,

Goes to the Souk.

He is not alone, thanks be to God,

For his friends are with him too.

He passes by the potter

While one of his friends, the canniest,

Furtively buys

A Keskass a sieve –

Giving it to the flower seller.

"Look after it well," he says,

"It mustn't break!"

When the florist greets the Hatan,

He holds out a floral bouquet:

"Buy these flowers for your wife

Don't ever leave her in dismay!"

Our young husband takes

The flowers… and the sieve,

And no one sees him quietly leave.

Thus, armed with the stolen sieve

 He returns to his house

 To give the flowers to his spouse,

 And to cosset her.

On his route –

Hear how pleasant is this feat –

His friends approach him in the street

 And by force press

 Into his pockets many gifts of coins.

Then they go to his abode

 Where Mahia in glasses glows,

The young wife, her head covered

 In a blue or green Sbniah

Welcomes them with an Asslama.

 Several times this phrase is said,

The table is already set.

The cries of the Zgharit sound

And Ghrama is collected around.

And when night falls

We present the young couple

 With a large fish,

Placed in the sieve.

Their task

Is to scale it

And to clean it,

And, joyfully, they comply

Under the vigilant eye

Of the two mothers.

The fish symbolizes

Fertility.

If in Him

We are confident

God in his goodness

Will give children to them.

The theft of the sieve

 Lets it be understood

That our young groom

 Would go so far as to steal

To provide for his brood.

And so this is how, my friends,

Surrounded by good omens

Two families, happy and content,

In joy and love

A fortnight spent.

As it is said in the Scriptures :

In order that happiness endures,

Man leaves his mother and father

A wife to take.

Riches and strength

He will give to her,

And thus,

In his domain,

Joy will reign.

 

English translation by Janice Rosen

המקובלים במרוקו-ארזי הלבנון

רבי אברהם שלום. ארזי הלבנון 184ארזי הלבנון - אנציקלופדיה - כרך 4

מגדולי המקובלים בדרעא שבמרוקו במאה ה-16. היה יודע עתידות. ראה עליו

נר המערב

מלכי רבנו

ספר החזיונות

 

 אביו זכה לתורה מרוב עמלו בה. מתוך יסורים קשים ועניות, כמו שהעיד רבנו בספרו " בגדי ישע ", שגדל בתורה ולימד לאחרים.

והיה לו יראת שמים בתכלית, והיה שלם בכל. אולם הוא נפטר בשם טוב מן העולם במסחר ימיו בהיות רבנו המחבר בן ה' שנים, כמו שכתב בספר " בגדי קודש אשר לאהרן, ועיין שם שאמר רבנו המחבר שאביו ז"ל היה המוהל והסמדק בבריתו.

אמו הצדקת גידלה את ילדיה במסירות נפש, וכמו שכתב רבנו בספרו וזה לשונו " " ובפרט למרת אמי מב"ת שהמיתה עצמה ממש עלינו והייתה ענוגה כמו כ"א שנים מעלה ומטה לגדלנו בתורה ועבודה \יע"א וכו'….

וכן כתב בספרו " מעיל קודש " ובגדי ישע וזה לשונו : אף על פי שלא זכה הוא לגדל אותנו שלב"ע במבחר ימיו בעוונתינו הרבים, ומרת אמי גידלה אותנו לתורה ולמצוות כדת מה לעשות וכו'….., כאם רחמניה כל ימי חייה, והדריכה אותנו בעבודתו יתברך וכו'….

והייתה עושה בצמר ובפשתים לזון ולפרנס אותנו וכו'…, עיין שם עוד שסיפר אודות מעשיה הכבירים בחסד וצדקה שהייתה משפחת כלות, וגבאית צדקה לנצרכים כדי שלא יתביישו לבקש על עצמם, והייתה עושה ומעשה עם אחרים ומזכתם לעולם הבא, ןמחזקתל בידי השכנים הנצרכים בעת צורכם, והייתה הולכת לשמוע שיעורי תורה ומלמדת לאחרות.

 

 לא משולם בספק למצוא את המקורות מאין נלקחו הדברים המסומנים בקן ארוך תחתון

 

רבי אהרן אליהו רפאל חיים משה פירירה – ארזי הלבנון 194

רבנו המקובל תק"ל כבוד הרב אהרן אליהו רפאל חיים משה פיריה נולד בשאלוניקי לאביו הרב יצחק בן הרב משה פירירה ז"ל, ולאמו מרת ג'ודיטא נ"ע.

רבי אהרן משה פינטו – ארזי הלבנון 212

בנו הצעיר של רבי חיים פינטו זצוק"ל השני. היה מקובל גדול, שר בית הזוהר ארי במסתרים, מצדיקי מרוקו, ובסוף ימיו עלה לישראל.

הגאון רבי אהרן משה פינטו זצ"ל גזר על עצמו הסתגרות והתבודדות, סגר עצמו בחדרו ועסק בתורה יומם ולילה עשרות בשנים. מיום ליום התעלה והתקדש בתוך " ארבע אמות של הלכה ".

באותם ימים השתוללה במוגאדור מחלת השחפת והפילה חללים רבים. חששו בני העיר שהסתגרותו של הרב בחדר האפלולי והקר עלולה לגרום להידבקותו במחלה. ביקשו שמידי יום יצא מההסגר למספר שעות בלבד כדי לשאוף אוויר צח ובריא. אולם ידעו, כי דעת הרב נחושה שלא לצאת מחדרו, אלא כאשר יחליט לסיים את תקופת ההתבודדות.

החליטו לפעול בדרך אחרת. עלו לבית הדין של מוגואדור ושטחו בפני הדיינים את חששם. ביקשו שבית הדין יפסוק, שעל פי דין תורה חייב הרב לקיים את הציווי : " ונשמרתם מאוד לנפשותיכם ",  מדי יום ביומו עליו לצאת לאוויר הצח לשעה קלה. דן בית הדין שעתירה ונענה לה. הוציא את הצו המבוקש.

אמרו העותרים : " קרין האגרת יהיה גם מוציאה לפועל ! ". אב בית הדין, הגאון רבי אהרן חסין, הוא שיעלה לחדר התבודדותו של הרב ויודיעו על פסק הדין "

קיבל אב בית הדין את השליחות. קם ועלה אל בית הרב, וביקש להוועד עמו. מכנס לחדר התבודדותו ושוחח עמו שעה ארוכה. יצא, ופניו חתומות. כעבור מספר ימים עלה שוב לבית הרב, שוחח עמו ארוכות ויצא. כל ארע מספר פעמים – אב בית הדין עלה ושוחח, והר בלא יצא מחדרו אל הטיולים הנכספים.

באו בני העיר את בית  הדין לשמוע את תשובתו של הרב לפסק הדין. אמר להם : " עניין מוזר מתרחש כאן. בכל פעם שאני עולה אל הרב, מתפתחת בינינו שיחה בדברי תורה, והעניין שלשלמו באתי נשמט מזיכרוני כליל.

מחליט אני לעלות פעם שנייה, וכל הדרך אני משנן לעצמי שעלי לשוחח עמו בעניין פסק בית הדין, ובכל פעם הדבר פורח מזיכרוני. כיוון שחזר הדבר ונשנה פעמים רבות, הגעתי למסקנה, משהשמים מעכבים בעדי. כנראה, אין רוצים שנפריע את רבינו הקדוש מהתבודדותו ומהתעלותו. לפיכך החלטתי למשוך ידי מהנושא ".

נשאר ממנו חיבור על ספר היצירה בכתב יד. הדפיס את ספר " שבח חיים " ו " שנות חיים ". נפטר באשדוד ה' אלול תשמ"ה – 1985.

 

רבי אליהו די וידאש – ארזי הלבנון 240

" ספר קדוש ונורא " הגדיר מרן החיד"א זצ"ל את הספר " ראשית לכמה " שחיבר הגאון הקדוש רבי אליהו די וידאש, תלמידו המובהק של המקובל האלוקי רבי משה קורדובירו, על הספר, על מחברו ועל עיר העתיקה צפת וחכמיה באותו דור דעה במאמר שלפנינו.

" ספר ראשית חכמה אשר חיבר איש צדיק וקדוש, אשר כל רואה בו יראה שהקדוש ברוך הוא משתעשע עמו בגן עדן, בוודאי דבריו דברי רוח הקטדש, ושרתה עליו השכינה " – כל כתב הרב הקדוש רבי חיים חייקל מאמדור זצ"ל בספרו " חיים וחסד ", על ספר " ראשית חכמה " של הגאון הצדיק רבי אליהו די וידאש זצ"ל. – יש תמונה של הספר ראשית חכמה

שחלק מחכמתו ליראיו.

את הספר " ראשית חכמה ", סיים רבי אליהו די וידאש בעיר צפת ביום י"ח אדר שנת חמשת אלפים של"ה. ואין הדבר הזה מקרי. באותם ימים, הייתה צחפת מלאה חכמים וסופרים, מהם למד תורה, ואת מידותיהם הטובות סיגל הרב לעצמו.

בספרו " ראשית חכמה ", ביקש לכתוב את דרך ה' כיצד יעלה האדם במסילה העולה אל בית אל, לפי דברי חז"ל, בתורת הנגלה והנסתר כאחד.

רבי אליהו מני – ארזי הלבנון 270

ענק האוח היה הגאון רבי אליהו מני זצ"ל, מגאוני בבל, שהצטיין בתורת הנגלה ובתורת הנסתר. כיהן כרבה הראשי של חברון, ןהפיץ שם תורה ויראה. גמילות חסדים הייתה טבועה בדמו, בסייעו לצנועי וחכמי העיר. שימש ברבנות ללא תמורה, עד שבסוף חייו זכה לדעת מראש את החודש בו ייפטר מהעולם ! מאה שנה לפטירתו.

עוד בהיותו כבן חמש עשרה שנה, ואנוכי בבית מדרש מורי, ראיתי והנה איש, ובידו ספר נתנו למורי. אנוכי אשר לא ידעתי טיב האיש וטיב הספר, שאלתי עליו את מורי. ויענני : " האיש הזה חיבר ספר חדש, ויבקשני לתת את הסכמתי עליו, להדפיסו ולשלחו על פני חוץ.

אין די מלים בלשוני, לתאר את הרגש הכביר אשר עוררה בקרבה תשובת מורי, ואעמוד כמשתאה, כי עד היום ההוא, לא האמנתצי כי ישנם עוד אנשים בדורנו, אשר כוח בהם לחבר ספר בתורתנו הקדושה.

רבי אלעזר אלחדאד הכהן – ארזי הלבנון 317

מחכמי מרוקו. ממחוז מראקש. מקובל וחסיד וקדוש.

Une histoire de familles-Ohayon-Hayoun

une-histoire-fe-famillesOHAYON

Nom patronymique d'origine hébraïco-berbère, composé de l'indice de filiation berbère Ou (fils de) et de Hayoun, augmentatif de Hay, très vivant. C'est un de des très nombreux noms votifs liés à la vie, Hayim en hébreu. A rapprocher des patronymes arabes Ayache, Benwaïch, Ouaish qui ont le même sens. Toutefois ce patronyme pourrait aussi avoir une origine purement berbère, plusieurs tribus du Maroc et d'Algérie portant ce nom comme les Beni Hayoun de moyenne Moulouya, dans le cercle de Outat Oulad El-Haj, dans l'est marocain ou les Beni Haïoun du Dra, fondateurs du village forifié Ksar Beni Haïoun et les Aït Haioun à Dra El Mizan, en Algérie. Le nom est attesté en Espagne et au Portugal au XlVème siècle, sous la forme proche de Hayoun. Après l'expulsion ce nom s'est particulièrement illustré au Portugal porté par le dernier rabbin du pays et ensuite dans l'Empire ottoman. Le nom figure dans la liste Tolédano des patronymes usuels au Maroc au XVIème siècle sous son ancienne forme: Ben David Ouhayoun, conformément au célèbre passage: "David Melekk Israël hay vékayim", David le roi d'Israël et vivant ! La tradition du sud du Maroc, berceau de ce patronyme est en effet qu'ils descendent de la maison de David. Autres orthographes: Hayoun, David Ouhayoun, Ayoune, Benayoun que nous étudions à part. Au XXème siècle, nom particulièrement répandu, porté au Maroc (Safi, Marrakech, Mogador, Demnate, province d'Agadir, Meknès, Fès, Rabat, Mazagan, Tétouan, Casablanca) et également en Algérie (Alger, Oran, Nedroma, Tlemcen. Souk-Akhras) et en Tunisie (Tunis).

YOSSEF HAYOUN:

Dernier Grand Rabbin du Portugal. Célébré pour ses ouvrages et sa conduite courageuse au moment de l'expulsion du de 1497. Il fut parmi les rares rabbins autorisés à quitter le Portugal et il mourut l'année même de l'expulsion à Constantinople.

YAACOB BEN DAVID OUHAYOUN:

 Commerçant du Sahara qui s'installa à Meknès au début du XVème siècle. Il fonda une synagogue qui resta entre les mains de ses descendants jusqu'à ce qu'elle soit vendue en 1496 à des expulsés d'Espagne. Tombée en ruines au cours du tremblement de terre de 1630, elle ne fut plus reconstruite.

  1. AHARON:

 Rabbin célèbre à Fès au XVIIIème siècle, surnommé Ben dib (le fils du loup).

  1. SHALOM et MAKHLOUF:

 Figurent parmi les saints enterrés au cimetière d'Oufrane, au sud de Mogador, réputé le plus antique du Maroc.

  1. YAACOB:

Rabbin-kabbaliste de Mogador installé à Tanger à la fin du XIXème siècle, grand-père paternel d'Abraham Larédo, l'auteur du livre monumental sur les noms des Juifs au Maroc.

JACOB:

 Un des grands journalistes de la presse juive au Maroc entre les deux guerres. Né à Mogador, il s'installa à Casablanca et fut un des plus féconds collaborateurs de l'hebdomadaire sioniste fondé par un commerçant polonais, Jonathan Thurtz, "L'Avenir Ilustré". Spécialisé dans la couverture de la vie des communautés et leur folklore. Editorialiste de talent, il mena notamment la lutte contre les assimilationistes favorables à une naturalisation française des élites sans se soucier du sort des masses qui seraient ainsi laissées à elles-mêmes et au risque de se couper de leurs compatriotes musul­mans. "On connaît notre position: la question des naturalisations n'est pas une question juive, elle ne nous intéresse pas.

Loin de résoudre le problème, elle est susceptible de le compliquer dangereu­sement. La vérité est que les Marocains aspirent à plus de justice et plus de libéralisme. Seulement tandis que certains juifs, qui ne représentent nullement l'opinion, recherchemt cette émancipation dans une évasion de la nationalité marocaine, les musulmans y aspirent sans sortir du cadre national, et en cela ils donnent à ces juifs une belle leçon de fidélité au passé, de dignité et de mesure. " (Editorial du 11.3. 1927). Il fut un des rares intellectuels juifs arrêté par mesure de précaution par les autorités françaises sous le régime de Vichy.

  1. ITSHAK BEN DAVID:

Rabbin enseignant à Meknès au début du XXème quand il n'y avait pas encore de Talmud Torah communautaire. Les marchands forains qui passaient des mois à parcourir les villages des campagnes, lui confiaient leurs enfants qu'il récupéraient pour les fêtes de Pessah et de Soucot. Quand en 1918 la justice rabbinique fut ré-organisée par le Protectorat, il passa avec succès les premiers examens de notaire assermenté auprès du tribunal rabbinique.

NISSIM:

Riche commerçant du village d'Imintanout dans le Haut Atlas, né à Mogador en 1865. En 1918, il s'installa dans le village qu'il développa attirant une nouvelle population juive et y édifia une synagogue. En 1948, il contribua à l'ouverture d'une école de l'Alliance en faisant don du terrain pour la construction du bâtiment.

  1. MIMOUN:

 Rabbin-juge natif de Mogador. Après avoir siégé au tribunal rabbinique de sa ville, il fut appelé comme un des trois membres du tribunal de Rabat en 1946 dont il devenait quelques années plus tard le président.

MAURICE HAYOUN:

Un des membres de la Résistance à Alger. La veille du débarquement américain du 8 Novembre 1942, il fut chargé, avec ses hommes d'occuper le Palais d'Eté du Gouverneur Général pour neutraliser toute opposition au débarquement.

JOSEPH HAYOUN:

Président de la communauté d'Alger en 1947 quand la capitale algérienne devint le centre de la Alya clandestine de toute l'Afrique du Nord. Il apporta à cette action tout son soutien, créant avec quatre autres membres de la communauté l'Association "Repos et Santé" pour servir de couverture au camp de Tenès où les agents du Mossad regroupaient les candidats au départ avant l'arrivée du bâteau qui devait les mener en Palestine. Pendant la guerre, il fit partie des résistants qui aidèrent le débarquement américain du 8 Novembre 1942.

MEIR:

Président de la communauté de Safi dans les années trente et quarante.

NISSIM:

Commerçant, importateur de tissus à Meknès Vice-Président de la communauté de 1945 à 1975, date de sa alya en Israël où il mourut à un âge très avancé en 1990. Par sa courtoisie, son dévouement et sa modestie il s'acquit l'estime générale, phénomène assez rare dans la vie communautaire. Dès sa fondation en 1993, l'Association des originaires de Meknès lui rendit hommage.

ISAAC

(1890-1946): Notable et membre du Comité de la Communauté et de la Commission Municipale de Marrakech dans les années trente et quarante.

ELIE:

Administrateur et militant sioniste né à Casablanca dans une famille originaire de Safi. Il participa avec Sam Abitbol au premier cours organisé en 1947 par la Hagana en Afrique du Nord et à son retour au Maroc il s'occupa de l'aide aux émigrants clandestins quittant le Maroc par l'Algérie pour la Palestine. Secrétaire du Keren Kayémet au Maroc jusqu'à l'indépendance. Après sa alya dans les années soixante, il fut secrétaire de la Délégation de l'Alliance Israélite Universelle en Israël, à Jérusalem.

ACHER:

Fils de Salomon. Educateur et administrateur israélien, né à Casablanca en 1930 dans une famille originaire de Safï. Militant du mouvement de jeunesse sioniste Bilou, il fut parmi les premiers olim du Maroc en 1948. Après sa démobilisation de Tsahal, il se joignit au groupe d'anciens Eclaireurs de France qui fondèrent le kiboutz Sdé Eliahou, dans la vallée de Bet Shéan. A la veille de l'indépendance du Maroc, il fut envoyé comme chaliah auprès du mouvement des Eclaireurs Israélites du Maroc chargé notamment de la préparation de groupes de Alya. A son retour en Israël, il fut chargé de diriger l'équipe de création de la nouvelle ville de développement du Nord du Neguev, Nétivot, dont il fut le premier maire. Délégué du Département de la Alya de l'Agence Juive en France en 1965-66. Il fut parmi les fondateurs du mouvement de revendication sociale, le Tami, créé par Aharon Abehséra, et promu directeur général du Ministère des Affaires Sociales par le ministre Aharon Uzan. Parallèlement il représenta au titre du Tami la Fédération Sépharade Mondiale à l'Exécutif Sioniste. De 1986 jusqu'à sa retraite en 1995, il fut Chef du Département des communautés Sépharades de l'Organisation Sioniste Mondiale. membre très actif de la direction du Vaad Edat Hamarabim, le Comité de la Cmmunauté Maghrébine de Jérusalem et du Centre Mondial du Judaïsme Nord-Africain

ARIELA LIOR-OHAYON:

Femme d'affaires israélienne née à Rabat. Après sa alya elle s'installa d'abord à Achdod puis Tel-aviv. Elle prit une part très active dan les années soixante-dix à la création et a développement de l'Union Mondiale de Originaires d'Afrique du Nord.

SHIMON:

Educateur israelien ne au Maroc.Vice-president de la Brit l'Association des Originaires du Maroc en Israel

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 84 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

יוני 2017
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930