ארכיון יומי: 5 ביוני 2017


" פלשתינה " תקדים של טרף

מאז ומקדם

בדורות שחלפו בין פירוקה של המדינה היהודית הריבונית בידי רומא לבין הפלישה הערבית עמד היישוב היהודי ״כשהיה… לפני אבדן העצמאות, ועיקרו חקלאים ובעלי־קרקעות״. היישוב היהודי – שלפי יוסיפום מנה בין שבעה לחמישה מיליונים ב־70 לספה״נ – עדיין היה מונה כשלושה מיליונים, אף שהמוני המונים של יהודים הוגלו או ברחו סמוך לפני מרד בר כוכבא ומפלתו. לפי מספרים רומיים נפלו קרוב לי600,000 מן היהודים בלבד בעת המרד ההוא, אך היהודים הצליחו להישאר בארץ ולעשות גדולות אחרי־כן.

לפרקים חל שינוי בדרגת חשיבותם של המרכזים השונים לחיים היהודיים – אחרי מרד בר־כוכבא נעתק גרעינו של היישוב היהודי למשך זמן־מה אל הגליל. אבל משהכירו הרומאים בכהונת הנשיא ליהודים, העוברת בירושה, כ״הסמכות… העליונה״ לכלל היהודים בקיסרות, המציאו ליהודים שלא במתכוון מרכז דתי מדיני שלמעשה שימש תחליף – אם גם מעולם לא נעשה בר־מֶצֶר – לבית־המקדש שחרב. התוצאה היתה שהזדהות היהודים עם ארץ־היהודים עמדה בתקפה.

כמו שהיתה הוועדה המלכותית הבריטית עתידה לסכם ב־1937, מקץ קרוב ל־2,000 שנה,

תמיד… מאז נפלה מדינת היהודים היו מספר יהודים יושבים בארץ־ישראל… עולים חדשים הגיעו מזמן לזמן… [ו] התיישבו בעיקר בגליל, בכפרים מרובים, ופשטו צפונה לעבר הלבנון, גם ישבו בערים צפת וטבריה.  לפי ידיעות מתקופות שונות בהיסטוריה הצליחו כמה מובלעות יהודיות להישאר על מקומן משך אלפי־שנים. במאות השלישית והרביעית היו היהודים רבים ביהודה־ היא־גם־פלשתינה והנוצרים מועטימיביחס. והיה גם רגע חטוף ונדיר של שלוה. ההיסטוריון דה־האס כתב כי

המזרח נשם לרווחה, וזכה אפילו לתקופה של שלום אמת בימי שלטונו של אלקסנדר סוורוס (222-235)… נטיות־לבו זיכו אותו בכינוי ארכיסינאגוגוס, כלומר רבי. הוא חיזר אחרי היהודים, ואמו, יוליה מאמה, הגנה על אב־הכנסיה הגדול אוריגנס. רוחב דעת זה נתגלה אפילו בארמון הקיסרי, שבו היו תמונות של אורפיאוס, ישוע ואברהם תלויות זו בצד זו. אך הפרופיסור לואיס מזכיר לנו כי

בארץ ישראל סבלו היהודים – שעדיין היו גורם חשוב, אם גם שוב לא שוב לא רוב האוכלוסיה, – עוד יותא מאנשי המינות חנוצר״ם מן הדיכוי הביזנטי, ולא הגו חיבה יתירה לאדוניהם'.

 ״האדיקות הקנטרנית״ של ביזנץ המתעצמת קיצצה בזכויותיהם המדיניות, האזרח­יות ואפילו הדתיות של היהודים במאה החמישית. הרוורנד פארקס מסכם שעד שפלשו הפרסים לארץ ב־611 לספה״נ כבר התנסו היהודים ברדיפות ממושכות עד כדי כך ש״יהודי הגליל נתנו עזרה ניכרת לפרסים״ – וזו התבטאה, לפי האומדן, ב־20,000 עד 26,000 חיילים יהודים. הכיבוש הפרסי הסתיים לאחר חמש־עשרה שנה.

ערב כניסתם של הערבים לארץ־ישראל חזרו הנוצרים וכבשו את הארץ למשך זמן קצר ב־629 לספה״נ. הואיל וקודם שיתפו היהודים פעולה עם הפרסים, ״לא ביקשו אנשי־הכהונה בירושלים אלא נקם״, ובהשפעתם נערך ״טבח־דמים… ביהודים״.

לא הנוצרים ולא היהודים לא תפסו שבעוד שנים ספורות תבוא הפלישה הערבית ותשים קץ לשלטון הביזנטי, ורבים מאותם תושבים שקיבלו עליהם פעם את עולה של ביזנץ סופם שיאמצו להם עכשיו את לשונם ואת דתם של הערבים, ולשעה קצרה אף את שלטונם.

כשאנו חוזרים וסוקרים את ההיסטוריה של הכליפויות הראשונות – וחובה עלינו לעשות זאת, שהרי תקוותיהם ויומרותיהם של הערבים היום, והאמונה המקובלת בתהייתם הקרובה לבוא, מסתמכות במידה שווה על ההיסטוריה העתיקה – מוצאים אנו כי תקופת הממלכה הערבית לאמיתה קצרה היתה להפליא. ערבים משלו בערבים ובאמצעות ערבים, באמת־מידה קיסרית, משך פחות ממאה שנה. המדובר הוא רק בכליפות של בית אומיה – תקופת דמשק ולא עוד. כך הזים ההיסטוריון דוד גיורג׳ הוגארת בי1877 את הטענה התעמולתית הערבית החדשה ביחס שארץ ישראל היא ארץ ״ערבית״ זה ״אלפים בשנים״. סופרים ערבים דגולים אמרו על הוֹגארת שהוא ״אחד מגדולי המומחים בדורו להיסטוריה ערבית״. הרוורנד ג׳יימס פארקס הסכים כי

התקופה שבה שלטו בקיסרות מדמשק ואפשר לקרוא לה קיסרות ״ערבית״ נמשכה פחות ממאה שנה, ועוד בתוך אותו פרק־זמן קצר החלה לשקוע.

 גם ההיסטוריון הערבי הדגול, פילים חִתי, הסביר, בעמדו על אותה שקיעה, איך ״נמהלו״ הפולשים ה״ערבים״ על־די גֵרֵי־האסלאם:

על־ידי נישואי התערובת שלהם עם גזע הכובשים סייעו למהול את הדם הערבי, ובסופו של דבר הבליעו את היסוד ההוא בתוך תערובת הגזעים השונים. …הפולשים מן המדבר לא הביאו עמהם שום מסורת של חכמה, שום מורשת של תרבות, לארצות שכבשו.

השלטון ה״ערבי״ באשר־הוא כרע תחתיו עוד לפני 750 לספה״נ. לדברי חתי, זמן קצר לפני אמצע המאה השמינית עלה לכס בית־אומיה כליף שנולד לאם שפחה.. שני הבאים אחריו, האחרונים לשושלת, גם הם היו בני שפחות… העובדה שמשפחת־המלוכה לא יכלה עוד להשתבח בדם ערבי טהור היתה סימן להתרופפות המוסר בכל החברה כולה. חתי הצביע על הגורם ההרסני של לוחמת השבטים, שתרם תרומה כבדה לדילדולה של ארץ־ישראל.

מעמדו של בית אומיה, שהתרופף מחמת ירידה זו, התערער עוד יותר בגלל הפילוג המחריף־והולך בין השבטים של צפון ערב לשבטי ערב הדרומית. נטייה, גזעית זו לבדלנות, שנתנה אותותיה עוד בימים  שקודם האסלאם, שָלמה עכשיו והיתה העילה למחלוקות אין קץ.

אפילו אותם ההיסטוריונים המהוללים ביותר בפי הערבים העלו מימצאים הסותרים במפורש את טענותיהם של הערבים לזכות היסטורית של ריבונות על אדמת ״פלשתינה״. הערבים מעולם לא נתנו שם משלהם לארץ שעכשיו הם טוענים לבעלות עליה. מעולם גם לא היתה פלשתינה מדינה עצמאית, כשם שלא היה שלטון ״פלשתינאי״. השם ״פלשתינה״ ניתן לארץ יהודה, כזכור, בידי הרומאים, כאשר ניסו הכובשים הרומאים לשווא לבער מן הארץ את היהודים ה״לאומנים״, קשי־ העורף.

כו. מנהג בעיר ארבאט וקאזא-בלאנקא וכו',-נוהג בחכמה-רבי יוסף בן נאיים

כו.  מנהג בעיר ארבאט וקאזא-בלאנקא וכו',נוהג בחכמה

ביום שב׳׳ק של שבעת ימי אבלות וכן בליל פקידת השבוע והחודש והשנה, קהל בית הכנסת וקרוביו ואיזה ת״ח ועניים מתקבצים ולומדים שם שני של פ׳ השבוע ואומרים קדיש. ולומדים הפטרת שובה ואומרים קדיש. ולומדים שעור מאדרא זוטא או איזה דפים מזוה׳׳ק ואומרים קדיש, ולומדים שם הנפטר באלפא ביתא וגם אומרים באלפא ביתא בר פלונית שמזכירים שם אמו, ועושים השכבה לנפטר. ויש עושים סעודה קטנה, פת כיסנין וביצה ודגים ושכר ויין, ובסוף הסעודה עושים השכבה לנפטר ולנפטרת ומחלקים צדקה לעניים ולת״ח. ובכל המערב עושים לומדי תורה בשלש פקידות וסעודת ביצים ודגים ופת כיסנין, ומזמינים לת״ח ולעניים ולכל קרוביהם ולבני אדם הרבה.

וטעם סעודה זאת מצאתי בעלה כ״י, וז״ל: הרה״ג מוהר״ר יעקב חיים ישראל אבולעפייא זלה״ה, אמר טעם פשוט להסעודות אשר עושים בפקידות השבוע והחודש והשנה. היות דידוע שהאדם מורכב בעוה״ז מרוחניות וגשמיות — מנשמה וגוף, לזה מזונותיו נתקן מדברים גשמיים הם יבולי הארץ מכל מיני מאכלים. ורוחניים הם ברכות ומצות ולימוד התוה״ק וכו׳. ביען שאדם לפעמים אינו נזהר בחייו ולפעמים נהנה מהעוה״ז בלא ברכה. או שנהנה מסעודת הרשות וכו׳ או מתבטל מד׳׳ת וכו׳, ואז נהיה פגם ח״ו ברוחניות וגשמיות האדם הזה. ומה גם אם ח״ו החטיא את הרבים, בשני פנים ופרטים אלו, לזה נהגו בכל תפוצות ישראל לתקן קרוביו של הנלב״ע הפגמים הללו באופן זה. שע״י קבוצת האנשים והתלמידי חכמים הלומדין לעילוי נשמת קרוביהם הנלב׳׳ע, נתקן פגם הרוחניות. וע״י הסעודות והאכילות שנותן להם לאכול ולברר, אז בזה נתקן לו בחינת הגשמיות שנפגמה. והואיל והאכילה הזאת באה בגמר הלימוד, לזה תקרא סעודת מצוה. ובפרט כשיש בה ת״ח, כדרשת חז״ל ע״פ לאכול לחם עם חותן משה לפני האלקים, שכל הנהנה מסעודה שיש בה ת״ח כאלו נהנה מזיו השכינה. א׳׳כ עי״ז נתקן מה שנהנה ואכל בסעודת הרשות.

 וע״י שרבים המשתתפים במצות אז נתקן לו גם מה שגרם להחטיא את הרבים ח״ו, הואיל ולסבתו היה קיום המצוות הללו ע״ י קרובים הלומדים ומקיימים מצות לימוד התורה ובמצות הנאתם מסעודה ומצוות הללו, ע״י נתקן מה שפגם ברוחניות ובגשמיות. ואך! אם תמצא לומר שלא פגם ברוחניות ובגשמיות, מ׳׳מ עי״ז מוסיף לו כח לעילוי נשמתו בעוה״ב בכל הפרטים הנז׳ שהיה כלול מהם בחיותו, ולזה מנהג קדוש הוא בישראל. ונהגו ג״כ לעשותו מדי שנה בשנה ביום פקידת האדם הנלב׳׳ע, להצילו מן הדין ולסייעו לעלות למדרגות הראויות לו. כידוע שבכל שנה ושנה ביום הפקידה, האדם נידון בב״ד של מעלה להעלותו למדרגה יותר עליונה, ונידון על דברים ועוונות יותר קלים ונענש עליהם, כנז׳ בשער הגלגולים, הקדמה כב דף כא ע״ב, וז״ל: כי כפי ערר המעלה שמעלים אותו צריך שיזדכך יותר אפי׳ בדקדוקי מצוה כחוט השערה, ע״כ. ולזה להצילו עושים כל זה ולסייעו ג״כ לזכות למחיצתו, ובפרט בנתינתם צדקות לעלוי נשמתו להלומדים ולתלמידי חכמים ולאביונים, ובפרט לעניי וחכמי ארץ ישראל הקדושה ע״כ. ושמעתי ממשכיל אחד ששמע משם הראשונים, דטעם סעודה זו כי הנפטר אפשר שבהיותו בחיים במשאו ומתנו עם בני אדם נשאר בידו משלהם והוי גזל בידו, ועכשיו כשאוכלים בסעודה זו ואומרים נפשו צרורה בצרור החיים עושים לו מחילה [וראה להלן ערר קבר, מ״א, מ״ע].

תולדות משפחת פדידה הי"ו-תולדות יעקב-רבי יעקב חזוט זצ"ל

לקראת תשעה באבתולדות יעקב

לקראת תשעה באב, אבי היה מתכונן בדקדקנות מכין את לבו לבכי ועצב. מתאריך י״ז בתמוז עד ט׳ באב, אין שחוק וקלות ראש, אלא חשבון נפש נוקב על חורבן בית מקדשנו, על גלותו ועל הרחקתו של עם ישראל ממקור החיים בשל מעשיו הרעים. הדבר מתחדד ביותר, כשנזכרים מה עשו האויבים הרשעים שהעלו באש את בית תפארתנו ועוזנו.

כמו כל יהודי, אבי ז״ל היה יושב על הקרקע בוכה וקורא קינות תשעה באב. כל אנשי השכונה היו באים לשמוע ולהשתתף לחברת המקוננים הלא מקצועיים. כל אחד בקולו הוא, משמיע את המנגינות כפי שנלמדו מדור לדור.

קיימנו את ההלכות הקשורות בתשעה באב. הלכנו עם נעלי גומי, לא התרחצנו ולא לבשנו בגדים חדשים. הסבא ז״ל ובני משפחתו היו גרים למטה, ואנחנו כילדים לא נשכח את התמונות המזעזעות של בכי ויללה, מצד האבא והסבא על חורבן בית מקדשנו, כאשר אנחנו לא מודעים לעומק ולמשמעות של תשעה באב. החוויה הייתה בעצם ראיית האנשים בוכים. החוויה והדמיון פועלים ועל כן אנחנו נעשים משתתפים פעילים עם הגדולים, ללא ידיעה ברורה לפועל ידנו ולהתנהגותנו.

היה אדם שמומחה לקינות, שהצליח לגרוף את כולנו למערבולת של בכי ואבל על חורבן, דבר שהוא מעומעם, רחוק, דמיוני אך ממשי בעינינו. קשה לתאר במילים מה היתה ההרגשה הנוראה והאיומה שאפפה את כולנו. כולנו היינו מכונסים בתוך עצמנו. אין רכילות ואין לשון הרע רק בכי ותחנונים, ומעבר מקינה לקינה על מנגינתה המיוחדת לה. גם עצם ההליכה לבית הכנסת של כל השכונה, כולם עם נעלי גומי, ספר אחד, ועצבות על הפנים של גדולים וקטנים, כל אלה הוסיפו נופך לעניין. כמובן מצטרף לעניין חורבן בית המקדש, מצוקות כלכליות מקומיות, וכל זה מצטרף לבקשת משיח צדקנו שיבוא ויגאלנו ויוציאנו מהגלות הזו, מאפילה לאורה. כמובן שבתוך בית הכנסת המלא עד אפס מקום, הורגש האבל באוויר, וכל אחד ואחד, בשקט מחכה להוראות הגבאים מתי להתחיל לומר הקינות.

הי נתן, ה׳ לקח. יהי שם ה׳ מגויד

אני לא אשכח חוויה מרתקת הקשורה בשכננו. לידנו היה תלמיד חכם מלמד בחדר ושמו היה ר׳ ניסים קדוש ז״ל. האיש הזה היה עניו וצדיק. הצדיק הזה חלה והרופאים לא ידעו מה מקור מחלתו, לא זיהו את טיב מחלתו. בזמנו במצבים כאלו של ערפול, הייתה החברה קדישא נכנסת לתמונה. במידה ואם הכן אדם מתקרב למותו, היו יושבים בתורנות ליד מיטתו כדי שחס ושלום, נשמתו לא תתנתק מהגוף ללא קריאת שמע ותיקון כפי שכתוב בספרים הקדושים.

בהיותי נוכח במקום באותו יום שבו עמד למות, ראיתי ושמעתי במו אוזני את פרטי האירוע, לקראת מסירת נשמתו לבורא עולם. החברה קדישא ישבה ובשעה 10:00 בבוקר הצדיק אמר להם, לכו ותחזרו בשעה 16:00 אחה״צ. הוא פקד עליהם מתי יבואו ולהיות נוכחים בעת יציאת נשמתו.

רצתי מהר מאוד לספר לאמי את הסיפור הניסי על הרב ניסים קדוש ז״ל. קבלתי ממנה אשור וחיזוק שאכן האיש היה צדיק יסוד עולם. מי שראה את חזות פניו בהיותו חי, לא הרגיש בקדושתו משום ענוותנותו, וכמוהו היו לרוב במרוקו. ואכן בשעה 16:00 בדיוק ר׳ ניסים פקד על החברה קדישא לומר קריאת שמע ועוד מזמורים ותיקונים שונים. הצדיק ישן שנת ישרים. ראיתי וחוויתי מה פירוש ״מיתת נשיקה״ ללא ייסורים, ללא סבל, והתקיים בו הפסוק ״ה׳ נתן, ה׳ לקח״ ללא שום צער. החברה קדישא שמו ידיהם על עיניו וסגרום.

סיפור זה, ואנשים צדיקים נסתרים כרבי ניסים היו לרוב ברחובותינו. הצדיקים הללו ידעו שהעולם הזה הוא בעצם פרוזדור לטרקלין, לעולם הבא, עולם שכולו טוב. בעת ההלוויה של צדיקים כאלה, האנשים הנשים והטף היו בוכים, בין שהבינו ובין שלא הבינו. נשים מקוננות הצטרפו למקהלת הבוכים.

אישה אחת, מקוננת מקצועית, הצליחה לסחוף אותנו להצטרף לבכי, עקב מילותיה המיוחדות ומנגינתה המרעידה, היוצאת מעמקי לבה.

זיכרון ימים נוראים – בין ראש השנה לשמחת תורה

כשהיו מתקרבים הימים הנוראים, חיל ורעדה אחזו את אבי ז״ל. הוא היה מפחד ונזכר תמיד בפסוק ״ובכן תן פחדך ה׳ אלוקינו על כל מעשיך׳. אני הייתי עדיין ילד קטן, ואני זוכר היטב, איך שכל בוקר נשמעים נקישות על הבתים באשמורת הבוקר, כדי להעיר את האנשים לאמירת סליחות בבתי הכנסת ובבתי המדרשות.

בתי הכנסת היו מלאי אדם. כשהשליח ציבור והקהל אמרו ״ויעבור ה׳ על פניו ויקרא״, אז הקולות הללו היו מרעידים ומזעזעים, הן מאימת הימים הנוראים המתקרבים, והן מעצמת האמירה שהיתה יוצאת מלוח ליבם התמים של המתפללים.

זוהי תמונה שקשה לשכוח. ואני חושב, שאין בפי לתאר, ״מה יכולה תמונה לעשות״, איזה רושם עמוק נשאר חרות בזיכרוני מאותם הימים היפים והצחים. עם ישראל עובר מחיל אל חיל. כאשר בפתח יש לנו את היום הגדול והנורא, יום הכיפורים, יום חרדה ותפילה עם דמעות. מיום כיפור יוצאים להכנת הסוכה, חג שיש בו מן השמחה, מן החינוך לילדים וגם מלא תורה ואורה.

נדחי ישראל – יצחק בן צבי

נדחי ישראל

במאה השתים־עשרה למנה״נ מגיעים אלינו, מתוך אגדת תימן של הרמב״ם, הדים על רדיפות וסבל רב של יהודי תימן. מתשובתו של הרמב״ם אנו למדים, שיהודי תימן עמדו אז בקשרים עם המרכז היהודי הגדול של מצדים, ובצרתם הרבה ביקשו עצה והוראה מאת המנהיג הרוחני המהולל, ששמעו הגיע אליהם והם העריצוהו מאד. הרמב״ם לא זו בלבד שניחם אותם ועודדם, אלא גם השתמש בהשפעתו הגדולה והשתדל להקל מעליהם עול הלחץ המדיני והכלכלי.

בספר המסעות של ר׳ בנימין מטודילא (המאה השתים־עשרה) קוראים אנו משהו על יהודי תימן ועדן. וכן מספר לגו ר׳ עובדיה מברטינורא (המאה החמש־עשרה) על מצב העדה הזאת, על פי ידיעות שקיבל בירושלים.

החל במאה השש־עשרה מוצאים אנו יותר פרטים על גורלם של יהודי תימן, בעיקר בחיבוריהם של חכמי תימן, בני אותם הדורות. מתוך כתביו של אחד מגדולי המשוררים היהודים בתימן, ר׳ שלום שבזי שומעים אנו על רדיפות בימי השלטון התורכי (תחילתו ב־1546 למנה״נ). המלחמה בין השליטים התורכיים ובין האימאמים הזיידיים — השליטים המקומיים — נתנה את אותותיה לרעה במצב היהודים! הם היו נתונים בין הפטיש והסדן. במחצית השניה של המאה השבע־עשרה הצליחו השליטים מבית זייד למגר את השלטון התורכי, וכדי להנציח מאורע זה החליטו לגרש את היהודים מצנעא הבירה. הם גורשו אל אזור החוף הנקרא ״תהאמה״, מקום שבגלל אקלימו הקשה מיושב רק על ידי כושים. בתי היהודים נשדדו ועברו לידי ערבים. כעבור זמן, כשהותרו לשוב לצנעא, לא הוחזרו להם בתיהם והם נאלצו להקים להם שכונה חדשה מחוץ לעיר. הקינות, שחיברו ר׳ שלום שבזי ומשוררים אחרים על מאורע זה, קיימות והן מושרות על־ידי יהודי תימן עד היום. סבלם של יהודי תימן נמשך עד ימינו. אומנם קרה לפעמים שמשפחה אחת או שתיים הצליחו למצוא חן בעיני השליטים וזכו ליחס מיוחד בגלל התועלת שמצא בהם האימאם המולך, כגון טביעת מטבעות, עסקי בנקאות ומסחר בינלאומי. בכוח השפעתם מנעו לפעמים את האימאמים מרדיפות על היהודים. אבל תקופות כאלו היו קצרות מאד והנגישות לא איחרו להתחדש. גדול היה הסבל גס ממכת הבצורת והרעב שהיה בא בעקבותיה, צרות השכיחות מאד בתימן. היהודים, שפרנסתם היתה על רוכלות ומלאכות, סבלו יותר מאשר הערבים, אף־על־פי שגם גודלם הם לא היה טוב בשנים כאלה.

אין פלא שבקרב יהודי תימן היתה חזקה ועמוקה האמונה בביאת המשיח, וכפעם בפעם לבשה צורה של תנועה משיחית עממית. הרמב״ם, באיגרת תימן, מזכיר הופעת משיח אחד בתימן, שרבים נמשכו אחריו ,וכשלונו גרם לאכזבה רבה. גם בסוף המאה השבע־עשרה נודע אחד שרבים האמינו כי הוא המשיח המקווה, או לפחות מבשר המשיח. במחצית המאה התשע־ עשרה נתפרסם כמשיח יהודה בר־שלום, המכונה שוכר כוחיל. על הזעזוע הקשה שפקד אז את העדה בתימן מספרים לנו נוסעים שביקרו בה בימים ההם, ביחוד ר׳ יעקב ספיר.

סקרנו בקצרה קורות יהודי תימן מראשיתם ועד זמננו. יש להניח שרבים מהחמירים שהתיהדו בשעתם לא יכלו לשאת את הרדיפות והגזירות והתאסלמו. כן עלה בשעתו גם לגרים הכוזרים: אחרי חורבן ממלכתם התבוללו רובם ונטמעו בעמים, כי היסוד היהודי היה מועט שם. אולם יהודי תימן נשארו שבט חי באומה היהודית, ענף אשר לא יבש ולא נידח במרוצת הדורות, מימי מוחמד עד דורנו זה.

מעולם לא וויתר שבט זה על עצמאותו ועל תקוות הגאולה, ועכשיו, בהגיע שעת כינוס נידחים, היה מהראשונים לנטוש את ארץ גלותו ולעלות עליה שלימה לארץ המולדת.

עד זמננו שמרו התימנים את אחידותם הלאומית והדתית והתקיימו כחטיבה שלימה. בזכות עמדתם ההיסטורית בתימן, מצד אחה ונחשלותם של שבטי ערב הדרומית, מצד שני, שמרו היהודים את האבטונומיה הפנימית שלהם. בתוך הגלות המרה של תימן קיימו — אם נהפוך את בטויו של אחד העם — מעין ״חירות בתוך עבדות.״

במיוחד הורגש הדבר בחינוך הילדים. רוב הילדים למדו תורה ותפילה וחונכו במצוות. מעולם לא ביקרו בבתי־ספר אחרים מלבד ה״חדרים״ המסורתיים. בחדר הם לומדים בראש וראשונה תפילות ותורה — הכל בעליפה. לשם קריאה משתמשים בספר אחד לכיתה כולה, ורגילים הם לקרוא בספר הפוך או מן הצד, בלי קושי. מלבד נוסח התנ״ך, שהם בקיאים בו מילדותם וקוראים במבטא תימני מיוחד וכך גם בשמירת הנגינות וטעמי הקריאה, משננים הם תרגום אונקלוס ותרגומו של רבנו סעדיה גאון בערבית, הכל בעל־פה.

כמו כן הם לומדים משנה והלכות על־פי משנה התורה לרמבי׳ם, וגם ״שולחן ערוך״. עם זה הם יודעים פרק בשירה. כתבי־יד תימנים מכילים שירי משוררי ספרד מימי הביניים (״דיוואנים״) ושירי משוררי תימן: ר׳ שלום שבזי, ר׳ אברהם חלפון ואחדים. יש להם גם רקודים מיוחדים: שניים או שלושה גברים נוהגים לרקוד באמצע — והציבור יושב במעגל סביב ועוזר למרקדים במחיאות־כף. הנשים יושבות לחוד.

אלה הם רק פרטים מעטים מהווי התימני, אבל הם מעידים על אחידותו של השבט הזה. זכות גדולה היא לו שזכה לגאולה שלימה מן הגלות.

ראשית עליתם לארץ היתה בתחילת שנות השמונים למאה שעברה, בדיוק בזמן ההתעוררות הראשונה של חובבי ציון ושל ביל״ו ברוסיה, למלא דברי הכתוב ״עורי צפון ובאי תימן. ראשוני העולים באו לירושלים, שלחו ידם בכל עבודה קשה וזכו להקים גם שכונה חדשה בירושלים — בכפר השילוח — בסיוע ״עזרת נידחים״ מיסודו של י. ד. פרומקין, ושם למדו גם מלאכות שונות. אחרי העולים הראשונים באו אחרים. העליה נמשכה לאטה עשרים וחמש שנים ״כמי השילוח ההולכים לאט״. היתה זו עליתם הראשונה. העליה השניה באה בגינו של שמואל יבנאלי, שבילה כשנתיים בתימן לפני מלחמת העולם הראשונה והביא אליהם את בשורת התחיה ועבודת האדמה. העליה השניה הביאה אלפים — הפעם ליפו, לתל־אביב ולמושבות, והניחה יסוד מוצק לישוב החקלאי. היא לא פסקה גם אחרי המלחמה, בימי המנדאט הבריטי וישוב התימנים גדל והיכה שרשים. מספרם בארץ הגיע עד ל־35000 נפש.

העליה האחרונה התחילה עם קום מדינת ישראל; וכאשר נתן ידו לדבר הוועד היהודי המאוחד מאמריקה (הג׳וינט) לבשה ממדים של יציאה המונית. מרבד הקסמים הביא על כנפי נשרים מאות עולים מדי שבוע בשבוע. הישוב התימני בארץ מונה כיום למעלה מ־100000 נפש, כלומר: הרבה יותר משמנה כל הישוב היהודי בגלות תימן לפני המלחמה העולמית. השבט התימני כבר הכה שרשים בארץ, ויחד עם שאר הגאולים ועם הישוב המקומי יבנה את החיים החדשים במדינת ישראל.

Rue centrale du Mellah de Safi en 1918

RUE CENTRALE DU MELLAH DE SAFI EN 1918.

Publié le 31/12/2015 à 11:53 par rol-benzaken

Safi 1918.

 

78571_10.jpg

 

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 72 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

יוני 2017
א ב ג ד ה ו ש
« מאי    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930