ארכיון יומי: 6 ביוני 2017


Il etait une fois le Maroc : Les Berberes, par David Bensoussan

Qu'en était-il des allégeances tribales au sein du Maroc ?berbere

Plusieurs autres classifications peuvent être faites : il y a des nomades et des sédentaires, des Berbères et des Arabes, des Musulmans et des Juifs. Par ailleurs, il existe des divisions administratives du Makhzen qui s'appuient sur des provinces historiques: le Rif, le Gharb, le Sous, le Tafilalet, le Draa. Abordons la dimension berbère:

Il est remarquable de noter que, tout comme d'autres minorités ont su préserver leur identité suite à la conquête arabe en se repliant sur les hauteurs, l'Aurès, la Kabylie, le Rif et l'Atlas marocain ont conservé leur langue et leurs coutumes berbères. De la même façon, les Maronites au Liban, les Druzes du Moyen-Orient et les Zaydites du Yémen ont préféré installer leurs villages sur des hauteurs en en faisant des montagnes-refuges. Pour revenir à la spécificité berbère, mentionnons la Jahiliya qui est l'ancien code juridique qui existait avant la pénétration de l'islam et qui a continué de prévaloir. Cette coutume avait parfois force de loi, ce qui horripilait les tenants de l'orthodoxie islamique.

Trouver une description de la société berbère qui soit uniforme constituerait une tâche fort ardue car les groupements et regroupements des clans se sont faits selon une dynamique qui a varié selon les circonstances. Les chercheurs ne sont pas arrivés à s'entendre sur une codification uniforme. À la base de la société berbère, il y avait la famille ou Ikh. Venaient ensuite le clan (Farqa, Jama'a ou Douar), la faction puis la tribu. Le canton ou Toqbilt était un regroupement avec une vie communautaire, une mosquée et un magasin-grenier. Une tribu était formée par un regroupement de 3 à 12 Toqbilt. Les factions et les tribus pouvaient être ralliées dans un Leff. La chefferie était morcelée : le Muqaddam était bien présent dans la vie communautaire, l'Amghar était une autorité locale impliquée dans les alliances intertribales du Leff, mais le caïd représentait le Makhzen. Il arriva que l'Amghar et le caïd prirent tous deux des cadis qui furent leurs adjoints, ce qui sous-tend selon toute probabilité une tension latente entre ces autorités.

On a souvent mis en opposition Bled El-Makhzen et Bled El-Siba

L'autonomie relative des tribus berbères fit que le Makhzen dût composer constamment avec les forces locales. Lorsque le peuple souffrait de sa condition difficile, l'autorité locale de la Siba permettait de manifester sa frustration, souvent sous forme de révoltes contre le pouvoir central et échapper ainsi à la lourde pression fiscale. Du point de vue du Makhzen, les contrées berbères de l'intérieur vivaient dans un état semi-anarchique. Le Makhzen pouvait avoir recours à la force, chercher un compromis avec les leaders locaux ou encore ignorer les régions insoumises. Des Moqadem pouvaient demander à être reconnus par le Makhzen et se voir confier des tâches d'administration de fondations religieuses, tels les Habous et les Foutouhat. Ces dahirs chérifiens étaient renouvelés lors de l'avènement d'un nouveau sultan.

Plusieurs historiens ont établi la distinction entre Bled Al-Siba qui est une région intérieure généralement non soumise, voire même rebelle, et Bled Al-Makhzen qui est la région solidement contrôlée par l'autorité royale. Certains rattachent la Siba au statut de sa'iba, qui est celui d'un esclave affranchi et livré à lui-même. Elle représenterait donc la cassure du lien qui rattache au sultan et la dissidence. Dans de telles contrées non assujetties aveuglément au sultan ni même à la religion, il n'était pas garanti que la loi coutumière berbère ou 'urf ne remplaçât la loi islamique ou shari'a, ce qui ne signifiait pas que cette dernière était abolie. Il n'en demeure pas moins que les dynasties, citadines pour la plupart, s'appuyèrent aussi sur des populations montagnardes ou
nomades.

Au début du XXe siècle, le chercheur Michaux-Bellaire considérait que seulement un cinquième du territoire marocain faisait partie de Bled Al-Makhzen. Le reste du territoire aurait fait partie de Bled Al-Siba.Berber jews of Southern Morocco 9
Ajoutons que certains territoires étaient considérés comme des territoires conquis ou territoires de capitulations Blad Al-Anoua tandis que d'autres du nom de Blad Aç Çolha étaient restés propriété des anciens maîtres du sol qui s'étaient converti à l'islam pour conserver leurs biens fonciers.

החתירה להשתחררות האשה היהודייה במראכש-תמורות בין השנים 1939-1901 אלישבע שטרית

החתירה להשתחררות האשה היהודייה במראכשאלישבע שטרית תמונה

תמורות בין השנים 1939-1901

אלישבע שטרית

ב. חינוך פורמלי לבנות — נדבך ראשון בחתירה להשתחררות

. הקמת בית ספר לבנות

בשנת 1901 הקימה כי׳׳ח את בית הספר לבנות במראכש. עם פתיחתו למדו בו 61 תלמידות ועד לכינון הפרוטקטורט הצרפתי ב־1912 הוא מנה 108 בנות. המספר הזה נמוך מאוד ביחס לקהילה גדולה שמנתה באותה העת למעלה מ־15,000 נפש, והוא ממחיש את הקשיים שבפניהם ניצבה כי״ח במשימתה להחדיר חינוך מודרני לבנות הקהילה.

הקושי העיקרי שבפניו ניצבו מורות כי״ח בעשור הראשון לקיום בית הספר היה הנשירה הגדולה של הבנות מבית הספר. הנשירה הייתה תוצאה של שני גורמים: נישואי בוסר ושיקולים כלכליים.

כל הבנות שהתארסו במהלך שנת הלימודים עזבו מיד את בית הספר. גם בנות שלא התארסו, אבל כשהגיעו לפרקן (בגיל שתים-עשרה) נאלצו לעזוב את ספסל הלימודים, כי הן הגיעו לגיל שבו מבקשים את ידן ואם ״הבת תיראה ברחוב ייחשב הדבר למביש מאוד״. היו הורים אשר שלחו את בנותיהם לבית הספר בגיל שבע או שמונה ומיהרו להוציא אותן ממנו לאחר שמלאו להן עשר או אחת־עשרה שנים, כי הם חששו שהיציאה מהבית ״תגרום להן לחופשיות יתרה, במיוחד אם הן צריכות לחצות את רחובות המלאח ארבע פעמים ביום״. הנשירה בגלל נישואי הבוסר הקיפה את כל בנות הקהילה.

הגורם הכלכלי היה, כאמור, הגורם השני לנשירת הבנות מבית הספר. הורים מהשכבה הכלכלית הנמוכה והבינונית שלחו את בנותיהם לבית הספר בגיל צעיר (שש או שבע שנים). אבל משמלאו להן שמונה או תשע שנים הם הוציאו אותן כדי לעבוד או כדי ללמוד את מקצוע התפירה.

קושי אחר שבפניו ניצבו אנשי כי״ח בשנים 1912-1901 היה אדישותה של הנהגת הקהילה. מנהיגי הקהילה ייחסו חשיבות פחותה לחינוך המודרני בכלל ולחינוך הבנות בפרט, והם סירבו להגדיל את סכום התמיכה לאחזקת בית הספר בטענה:

לא ביקשנו מכי״ח בית ספר לבנות אלא רק לבנים… אין אנו זקוקים לחינוך הבנות, אם כבר נגזר עלינו ויש לנו בת, משימתנו החשובה ביותר היא לחפש לה בעל ולהשיאה כשהיא בת עשר ואין אנו רוצים להתעסק בה עוד.

מספר התלמידות של בית הספר לא עלה לפני הפרוטקטורט הצרפתי גם בגלל גורם חברתי. הבנות שלמדו בשנים הראשונות לייסוד בית הספר נמנו ברובן עם העילית החברתית, הכלכלית והרוחנית של הקהילה. הבנות העשירות העלו את קרנו של בית הספר בעיני בנות המעמד הבינוני, וגם הן באו ללמוד בבית הספר. בה בעת הרתיעו הבנות העשירות את בנות המעמד הנמוך והעני של הקהילה. למרות שהבנות העניות היו פטורות מתשלום שכר לימוד הן לא באו לבית הספר, משום שלא היה להן ביגוד מתאים ללבוש (שמלות אירופיות, נעליים, גרביים וכיו״ב).

למרות הקשיים שבפניהם ניצבו אנשי כי״ח בבואם להחדיר את החינוך המודרני לבנות הקהילה, הייתה לבית הספר חשיבות גדולה כבר בשנים הראשונות לייסודו, ולא עמדה ביחס ישיר עם המספר המועט של התלמידות שלמדו בו או לתקופת הלימוד שעשו בו. בית הספר פתח בפני הנערה היהודייה — לראשונה בחייה — אפשרות ללמוד ולרכוש השכלה. הלימוד בבית הספר חייב שבירת מוסכמות חברתיות שהיו אבני יסוד בחברה המסורתית: יציאתה של הבת מהבית, ועלייה בגיל הנישואין, שכן לא ניתן לקיים חינוך במוסד פורמלי בחברה שקידשה את סגירתה של הבת בתוך הבית ומיהרה להשיא אותה בגיל צעיר. שבירת המוסכמות החברתיות הללו לא הייתה פשוטה או קלה בחברה הסגורה והשמרנית של מראכש ועל כן הגידול במספר התלמידות של בית הספר היה איטי ונמשך על פני שנים ארוכות.

ב. השושלת העלווית – ה״שורפא״ הפלאלים

ב. השושלת העלווית

ה״שורפא״ הפלאליםהיהודים במרוקו השריפית

השורפא העלווים; צאצאי אל-חסן, בני עלי ופטימה, וילידי העיר הערבית הקטנה ינבוע על חוף הים האדום, הגיעו לתאפילאלת שנים אחדות אחרי הסעדים והתיישבו בדרעה. נסיבות בואם לוטות באגדה, ויש רגלים לסברתו של ה. טיראס, כי באו בעקבות איזו קבוצה של ערבים מעקלים. מכל מקום, הם קבעו מושבם בנווה המדבר תאפילאלת לקראת ראשית המאה הי״ג והתקיימו שם כמה מאות שנים קיום עלום-שם של אנשים מכובדים אך נטולי כל חשיבות פוליטית.

בתקופת האנרכיה הסעדית וזמן קצר אחרי מותו של מולאי זידאן חמדו את תאפילאלת שני מרבוטים שנתעצמו, א-סמלאלי ומוחמד אל-חאג', מנהיג הזאויה של דילא.

בנסיון להציל את עצמאותם העמידו אז הפילאלים בראשם את מנהיג השורפא העלווי, מוחמר אל-שריף (1631). הוא הצליח פחות או יותר להסיר את סכנת שני היריבים החזקים, אך לא עלה בידו למנוע ממוחמד אל-חאג' להתיישב בשערי הר-גולמימה על ואדי גֶריס ובקצר-א-סוק על ואדי זיז ולהעמיד חיל מצב בלב תאפילאלת גופה. מתוך יאוש, אולי, ויתר על השלטון שהעניקו לו יושבי נווה המדבר לטובת אחד מבניו, מולאי מוחמד (1636).

הלה היה איש מעשה. הוא החל בגירוש חיל ומצב הדילאי מתאפילאלת (1638), ואחר ניסה להרחיב את גבולו. כיון שהיה תחום על-ידי בני דילא מצפון, א-סמלאלי ממערב והמדבר מדרום, ניסה את מזלו לעבר צפון-מזרח, גייס לעניינו את השבטים שוחרי הקרבות של גואיר-עלית, כבש את וג'דה, פשט על אזור תלמסאן והגיע אפילו עד לאגואת. התורכים פתחו אז במשא ומתן וגמרו, כי מולאי מוחמד ייעצר בשערי תאפנה. מעתה היו לו אזור השפעה רחב-ידים והוא נעשה אישיות רבת עצמה. ב-1649 הזעיקוהו יושבי פאס נגד בני דילא, ששלטונם נעשה בלתי נסבל. הוא חש לעזרתם, אבל לא יכול להחזיק מעמד בעיר מול מתקפת-נגד של המרבוטים של דילא וחזר לתאפילאלת חפוי- ראש.

 

מולאי אל-רשיד

משנסתלק אחרון הסעדים נשארה ממלכת מראכש, בידי הקאיד של שבנאת, תחומה בין האטלס העליון ואום א-רביע. באטלס התחתון ובמול-האטלס שלט בו-חסון א-סמלאלי שלטון בלי מצרים, והמרבוטים של דילא נשארו אדוני ממלכת פאס, אף כי אזור טנג׳ר, גארב, הריף ואפילו פאס ג'דיד נטו להתחמק ממרותם. מה גם שמלך תאפילאלת, לא זו בלבד שלא היה יכול לסמוך על אחיו מולאי אל-רשיד, אלא היה לו מקום לחשוד בו כיריב.

מולאי אל-רשיד מיהר לעזוב את תאפילאלת ב-1659 וביקש מקלט אצל יריביהם המסורתיים של הפילאלים, אבל לא יושבי דילא ולא הקונדוטייר ששלט בפאס רצו לשמור בין חומותיהם אורח כה מסוכן. הוא נאלץ לחפש את מזלו באזור המסוכסך של מרוקו המזרחית, תחילה בארץ הקבדאנה (בין מלילה ושפך המולויה), אחר-כך אצל בני סנאסן, שם זכה לתמיכת השייח' אל-לוואתי והמסדר שהוא היה בו, בלי ספק, אישיות נכבדה. בעת ההיא, בפעולה נמרצת, שהיתה לאגדה וזיכרה המשובש נקבע בחג שנתי של סולטן הטולבה, הוא רצח בפאס יהודי עשיר מן הכפר דאר אבן משעל (בהר בני סנאסן), שאולי הצליח למלא תפקיד חשוב בארץ. ביזת עושרו של היהודי איפשרה לו להתארגן ולאיים על שכניו. האגדה מייחסת לו רציחות נוספות והחרמות רכוש, שלא היו מן הסתם אלא העתקי ההרפתקה הראשונה. עובדה בדוקה היא, כי מולאי א-רשיד ניצח במישור אנגאד, שיושביו תמכו בו, את אחיו, שנפל בקרב (1664). מכאן ואילך לובש ההרפתקן תלות של טוען לכס השלטון. פאס הרגישה בסכנה, אבל מולאי א-רשיד העדיף להבטיח לעצמו תחילה בסיס בטוח ומקום מקלט בתאפילאלת.

משם ניהל את מערכתו הראשונה נגד שליט הריף, השייח׳ אעראס, שסירב להכיר בו ואשר עוינותו העמידה בסכנה את תכניות מתקפתו נגד פאס. השייח' הזה, משהפסיד במערכה נגד שבטים יריבים, פנה למסחר ונתן דריסת רגל לסוחרים אנגלים במפרץ אלבוזם (אל-מזמה= אלהוסמאס). מיד התארגנו הצרפתים לקחת חלק בסחר עם הריף. הם ראו, לא בלי אהדה, את נישואיו של צ' רלס השני עם קתרינה מפורטוגל, שהביאה לאנגליה את נמל טנג׳ר, שהספרדים רצו בו(1661) ואילו מאזארן זלזל בו שמונה-עשרה שנה קודם לכן, אבל נבהלו עד מהרה מפני התצפיות האנגליות על הנקודות האסטרטגיות בחוף הריף. שיוטיהם של בופור ונושז לשם סיורים באיי אלבוזם, זאפארין ושפך המולויה אולי בישרו, ברוחו של קולבר, הקבלת מערך קבוע בחוף מרוקו, כזה שהקימו לימים בחוף אלגייריה, בדג'ידג׳לי.

הסוחרים הם שהחלו מחדש בביצוע תוכניות הנפל של השר. אנשי כספים הקימו את חברת אלבוזם, ביזמת שני אנשי עסקים ממרסיי, מישל ורולאן פ'רזי י, והשיגו מן המלך את הזכות לסחור ואת הרשות לשאת ולתת עם הרשויות המקומיות (1665). אבל בשעה שנחת רולאן פי רזי באלבוזם נשבר כוחו של השייח׳ אעראס בהתקפה מכרעת מצד מולאי א-ראשיד (מארס 1666). השריף, שלא יכול להצטייד בנשק ובסחורות דרך הנכללים המערביים, קידם באהדה, בתאזה, את רולאן פי רזי י. התוצאה העיקרית של סיפורו הנלהב של בן מרסיי הגוזמאי על שליחותו היתה גילוי כוחו של א-רשיד, שהדיפלומטיה הצרפתית ניסתה מיד לתמרנו נגד האנגלים בטנג׳ר. לעומת זאת הכזיבו התקוות המסחריות, שכן שלומיאליותו של רולן פ׳ רזי י, שפעל בשם ״החברה המזרחית״, שהוקנלה ב-1670 והיתה חשודה מאד במעשי ריגול, הכעיסה את השריף, והוא הקים לו מבצר באלבוזם. זמן קצר לאחר מכן כבשוהו הספרדים ועשאוהו לתחנת משמר מבוצרת בשם אלהוסכלאס (1673).

מולאי א-רשיד דחה את גישושי הצרפתים משום שהשתלט בעתים על נמלי מרוקו המערבית וביקש לצאת למאבק נגד הכיבוש הזר. זמן קצר לאחר תבוסתו של השייח׳ עראס נכנם לפאס, ושם הוכרז לסולטן(6 ביוני 1666). מיסד השושלת הפילאלית חגג את נצחונו, לא בזכות תמיכת מסדריו אלא בשל עליונות צבאו. בהשפעת המרבוטים גם עלה בידו לעמוד בפני השפעת השריפים האדריסים, שתמכו בו וסיפקו לו את סגל המח'זן שלו.

עד כה לא היו בידי הסולטן אלא ארץ אנגאד, אזור תאזה, תאפילאלת, הריף ופאס. לאחר קרבות קשים גירש מגארב ומאזור טנג׳ ר, שם תמכו בו התורכים ולעתים גם האנגלים, שודד-ים נועז, גילאן, שנסוג לאלגייריה (1669), הביס את צבא המרבוטים של דילא והרס את הזאויה שלהם (1668), כבש את מראכש, שם עשה טבח גדול בשבאנאת (1669), כבש לבסוף את מצודת אילג(1670) ושבר, למשן־למעלה ממאה שנה, את כוח המרבוטים של האטלס התחתון.

בסלא מצא הסולטן ארגון משוכלל של שוד הים, והוא החליט שלא לדכאו אלא לנצלו לטובתו. סיוריהם הימיים של ז׳ אן דיאסטרה ושטו-רנו, המצור הימי והפגזת סלא ולכידת כמה אניות פיראטים לא הסיטוהו מתכניותיו, ממש כשם שהמשא והמתן לא הניעהו לשחרר את השבויים הנוצרים. על אף תקופת שלטונו הקצרה ורבת המלחמות הצליח להקים כמה מבנים מפוארים. בין השאר בנה, מטעמים אסטרטגיים, גשר על הסבו, מהלך 4 ק״מ מפאס, עשוי שמונה קשתות חומר לא-שוות ואורכו 150 מטרים, חיזק את חומות פאס אל-באלי ובנה את הקצבה של חמיס (היום שרארדה), שנועדה למגורי השראגה של מרוקו מיזרחית, שעשאם לשבטים גישיים. ועוד בנה בפאס, שהעדיפה כנראה על פני שאר מקומות, ׳במקום מדרסה קודם, שטומא כביכול במעשי הוללות של התלמידים, את מדרסת א-שראטין, שמבנהו הארכיטקטוני ועיטוריו, על אף קסמם, כבר התרחקו מן הטוהר המריני.

במראכש לא הירבה לשבת. הוא בא לשם כדי לדכא מרד של אחד מאחייניו, וסוסו, שהשתולל בגני אגדאל, השליכו על ענף עץ תפוז שפצפץ את ראשו. הוא היה רק בן 42 שנים (1672).

מעיין השדים-עין אלג'ין-עימנואל שבבו ז"ל

בסיור בצפת בשנת 2004 קיבלתי את הספר ממר עימנואל שבבו ז"ל..יהי זכרו ברוךמעיין השדים

הבאת הסיפורים מתוך ספרו הם לעילוי נשמתו

עובדיה

עובדיה היה צעיר נאה, בעל גוף מוצק, מהיר חימה ורודף הרפתקאות אמו האלמנה השתדלה בפני אחיה, מרפא השניים והלה לקח את הבחור למרפאתו כשוליה ומתלמד. הצעיר בעל התפיסה המהירה רכש לעצמו במהרה ידע אלמנטרי בעקירת שיניים ובריפוין בתרופות מרגיעות של אותם הימים. אך לא ארכו הימים וקירותיה של מרפאת הדוד סגרו עליו כחומה ונפשו הרי כלתה תמיד למרחקים ולפעילות. הוא פנה לחבריו ושארי בשרו: רפאל, ז׳ק ויעקב, בהצעה מפתה, ״כיודע לכם״, הוא הצהיר בפניהם, ״הריני עובד כרופא שניים מזה מספר חודשים וכל מסתורי המקצוע נהירים לי כאצבעות ידי הזריזות. ומה לדעתכם שכרי עבור עמלי? פרוטות עלובות שאין בהן כדי להשביע רצון בעל מקצוע בדרגתי. מדוע לא נצא לכפרים ונעסוק ברפוי שניים כעצמאיים? אתם תסיעו בידי ונתחלק ברווחים".

הדברים נראו בהחלט בעיני אנשי החבורה שהסתובבו באפס מעשה ולא ראו אגורה שחוקה בעיניים. הם שכרו חמור והעמיסו עליו את הציוד לרפוי שניים ומעט צידה שנטלו עמם ויצאו לדרך.

במרוצת נדודיהם הגיעו לכפר תרשיחא, כפר גדול ומאוכלס בעיקר בנוצרים, הכפר ישב על אם דרכי הגליל של אותם הימים והם החליטו להטיל בו עוגן בתקווה שהפרנסה תהיה שם בשפע. בהתקרבם לכפר הרכיבו את עובדיה על החמור ושלושת העוזרים פנו את זאטוטי הכפר הסקרניים מדרכו של הדוקטור המכובד. החבורה נתקבלה במאור פנים ובציפיות לא מעטות. הם שוכנו כמצופה בביתו של המוכתאר. הדוקטור עקר שיניים ותחב תרופות לתוך הפיות והחבורה עלץ לבם למראה הגרושים הזורמים לקופתם.

והנה באחד הימים הגיעה ידיעה מרעישה אשר הוציאה את הכפריים משלוותם ומשגרת יומם. הנציב העליון הראשון, הרברט סמואל בכבודו ובעצמו יכבד את הכפר בביקורו, בדרך מסעותיו להיכרות אזורי הארץ השונים. כבוד גדול נפל בחלקו של המוכתאר באשר ביתו נועד לקבל את פני השליט. אך בצד הכבוד באו גם הדאגה והחשש שמא לא יעמוד המארח במשימה. איכר פשוט אשר אורחיו המכובדים ביותר זכו עד כה למגש אורז ונתחי כבש בביתו.

אבל נציב עליון בריטי, מה הוא אוכל? על כך איש מהכפר לא ידע להשיב. ישבו זקני הכפר מהורהרים ומודאגים כאשר לפתע קפץ צעיר בקריאת צהלה: ״הרי יש לנו בבית דוקטור יהודי! הוא בודאי ידע להנחות אותנו בעצותיו״! ההצעה נתקבלה על דעת הזקנים והם פנו אל הדוקטור וחבורתו. תחילה פקפקו המלווים של הדוקטור ביכולתם להכין את הכבוד. אך הדוקטור קפץ על המציאה כמוצא שלל רב. ואומנם עשו הבחורים את מלאכתם באמונה. הם ערכו רשימות מדוקדקות של מיני מזון ומשקאות והורו למוכתאר להביאם מהעיר.

הרברט סמואל הגיע ונחת מסוסו לתוך האוהל הענק שהוקם לכבודו ליד בית המוכתאר. הדוקטור וחבר מרעיו טרחו מאחורי יריעות האוהל וספקו את התקרובת שהוגשה לנציב. לפתע נצנץ רעיון במוחו של דוקטורנו.

״בחורים, ביכולתנו להשקות את האורח רם המעלה במי רגלים ואיש לא יגלה דבר" :אמר ועשה. ולהרברט סמואל הוגשה כוס גדולה מלאה בירה שנמהלו בה ״מים אחרונים״. הספור נפוץ בעיר והפך ללהיט של בני הנעורים.

הימים נקפו והפרנסה נתמעטה. עובדיה הגר לאי קורסיקה שהצטייר בדימיון הצפתים כאי נידח על פני הירח. הבחור תקע שרשיו באי, נשא אשה מבנות המקום והוליד צאצאים. לאחר שנים רבות של העדרות בא לבקר בארץ. הספור לא נשכח בעיר והוא נשאל: ״האומנם השקית את הרבט סמואל במי רגליים?״ הוא ניסה להתחמק מתשובה וכאשר דחקו בו הפטיר: ״אולי נתזו כמה טיפות לכוס, אינני זוכר במדוייק״.

הספרות הרבנית בצפון אפריקה 1700-1948-שלום בר-אשר

אלמאליח ר׳ יוסף ב״ר עיוש,הספרות הרבנית

תקפו של יוסף, חלק ראשון

ליוורנו, שלט״י הגבורי״ם [תרט״ו – 1855], בדפוס ר׳ אליהו בן אמוזג וחבריו.

נ״ט שו״ת ופס״ד, רובם בדיני עגונות ומיעוטם בדיני אישות.

דף השער + 1 דף הקדמות רבני טיטוואן ור׳ אברהם אלמאליח (המגיה) + נ״ו דפים 2°. (כולל 2 דפים מפתחות).

מצורף אליו ספר עוז והדר חלק ראשון, חידושים על שבועות, עבודה זרה והוריות מר׳ שמואל די אבילה. ו דף הקדמת ר׳ אברהם אלמאליח (״המשתדל והמגיה״) + מ׳ דפים.

אלמאליח ר׳ יוסף ב״ר עיוש,

תקפו של יוסף, חלק שני

ליוורנו, שנת ה׳ א״ת יוס״ף [862 ו],* בדפוס ר׳ יעקב טובייאנא.

קל״ח שו״ת ופס״ד, כנ״ל בחלק א׳.

ו דף הסכמת רבני ליוורנו והקדמת ר׳ יעקב טובייאנא + צ״ב דפים, מהם 4 דפים מפתחות. 2°.

אלמושנינו ר׳ חסדאי,

חסד אל

ליוורנו [תקפ״ו – 826 ו], דפוס יעקב טובייאנא.

דרושים על כמה מפרשיות השבוע, על מאמרי חז״ל, דרושים להספדים ועוד כיו״ב. 6°.

אלמושנינו ר׳ חסדאי,

משמרת הקודש

ליוורנו [תקפ״ה – 1825], דפוס יעקב טובייאנא.

פירוש על פרשיות התורה, הכולל עיונים וחידושים בפירושו של רש״י לתורה. 6°.

אלמושנינו ר׳ יוסף,

שרשי המצוות

ירושלים [תרס״ט – 1909], דפוס הר״ר אברהם משה לונץ.

ספר העוסק, בעקבות הרמב״ם ואחרים, בחלוקת המצוות לי״ג שרשים, עקרונות שעל פיהם יש למיין את המצוות. הספר מבוסס על החלוקה של הרמב״ם, השגותיו של הרמב״ן, תוך שינוי ושימת דגש על דברים נוספים, שלדעת המחבר, לא הפנו הראשונים תשומת לב מספקת להם. 8°.

אנקאווה ר׳ אברהם,

זכור לאברהם

[תר״ב – 1842].

השער המקורי חסר ובמקומו ״שער״ בכ״י שכתב בעל הספר מאיר יפרח, איש פאס.

הספר מכיל הלכות שחיטה, בשיטה ספרותית מסויימת; חידושי דיני שחיטות: פזמונים הנוהגים לומר בכל ערי המערב ביום ראש השנה. 16°.

אנקאח־ה ר׳ אברהם,

מלל לאברהם

ליוורנו [תרל״ה – 1875], דפוס שלמה בילפורטי וחברו.

חלק א׳ – דרושים על התורה ע״פ סדר פרשיות התורה.

חלק ב׳ – דרושים לחגים ולאירועים שונים. חלק ניכר בספר תופסים דרשות ההספד "יקרא דשכבי״. 12°.

אנקאוואה ר׳ אברהם ב״ר מרדכי,

 זבחים שלמים

ליוורנו [תרי״ח – 1958], בדפוס ר׳ אליהו בן אמוזג וחבריו.

הלכות שחיטה להרמב״ם ומסביב להן שלשה פירושים:

 

  1. כסף אחר – ביאורים ושקלא וטריא בדברי הרמב״ם.
  • -זבחים שלמים – מנהגים ודינים מרבני פאס ומקנאס, מהמגורשים יעוד, נלקטו רובם מספר זבחי רצון כת״י של ר׳ שלמה אבן צור.
  • -מגיד משנה – נימוקים וביאורים מר׳ יהודה אלכלאץ.

בסופו, ספר גט מקושר, דיני הגט לפי סדר א״ב, כולל שמות האנשים והנשים מכת״י יעקב אבן צור; וסדר חליצה לר׳ יהודה בן עטר (דפים פ״ב-פ״ד. דפים פ׳ ע״ב – פ״ד, טעות בסימוני הדפים מ׳ במקום פ׳).

4 דפים הקדמת רבני ליוורנו, הקדמת ר״א בן אמוזג (בין היתר, מתנצל למה הדפיס הביאור ״מגיד משנה״ למטה), הקדמת המחבר + פ״ה דפים. 2°.

מודבק אליו ספר טהרח הכסף מהדורא בתר״א י״ט דפים.

אנקוואה ר׳ אברהם ב״ר מרדכי,

טהרח הכסף

ליוורנו [תר״ך – 1860], בדפוס ר׳ אליהו בן אמוזג וחבריו.

ו. פס״ד ר׳ משה צבעון מווהראן, שיצא בחמת זעם נגד הספר זבחים שלמים ואסר את קיומו בכלל.

  1. קונטרס יצע לרבים ובו איגרת רבני ירושלים, ארג׳יל, תונס, והראן, תיטוואן, פאריז, בזכות הספר זבחים שלמים ומחברו. ״חרפו וגדפו את הספר… וקרעו את הספר לי״ב קרעים ועשו בו כרצונם. מהם הניחו בו בשר ובני מעיים, מהם עשו ממנו סיגאריס, והיה למאכולת אש, מהם הניפו אותו תנופה ועשו ממנו מראוואח להניף בו״ (מתוך דברי רבני ארג׳יל).

3-תשובות ר׳ אברהם אנקאווא על כל ההשגות וההתקפות.

  • -ארבע שו״ת מספר כרם חמר של המחבר (ראה להלן).
  • – לוח טעויות והשמטות לספר זבחים שלמים.
  • -סדר החליצה. י״ט דפים. 2°.

בדף השער דברי ר׳ אברהם ברוך פיפרנו ור׳ אליהו בן אמוזג, שלא נתנו להדפיס את כל המכתבים וההסכמות שהכילו נידויים וחרמות נגד משיגי הספר.

אנקאווה ר׳ אברהם ב״ר מרדכי,

כרם חמר חלק א׳

ליוורנו, שנת אברכ״ה א״ת [הי] [תרכ״ט ־ 1869], בדפוס ר׳ אליהו בן אמוזג וחברו.

קצ״ו שו״ת ופס״ד על ד׳ חלקי השו״ע, בתוכם פסקים רבים מרבני מרוקו הקדמונים ריב״ע, יעב׳׳ץ, משבי״ר ועוד, מועתקים מכת״י ר׳ שלמה אבן צור, וכן פסקים מרבני זמנו של המחבר, ר׳ יצחק בן וואליד, ר׳ יהודה בן יצ׳ו (=יג׳ו), ר׳ אברהם כלפון ועוד.

קי״א דפים, כולל 2 דפים הקדמה והסכמות, ושלושה דפים מפתחות בשם ״פתחי הכרם״. 2°.

אנקאווה ר׳ אברהם ב״ר מרדכי,

כרם חמר חלק ב׳.

ליוורנו, שנת שלו״ם טוב״ה וברכ״ה [תרל״א- – 1871], בדפוס ר׳ אליהו בן אמוזג וחברו.

  • ספר התקנות ממגורשי קאסטיליא ומרבני מרוקו אחרים.
  • קיצור התקנות ומקורן מר׳ רפאל ברדוגו. קיצור התקנות של מגורשי קאסטיליא ורבני מרוקו, מקורן ונימוקיהן.
  • עט סופר דיני השטרות ונוסחאותיהם [מהר׳ יעב׳׳ץ] בתוכם דינים ונוסחאות מרבני איזמיר ר׳ חיים מודעי ור׳ יצחק הכהן.
  • נ״ו שו״ת ופס״ד מר׳ אברהם אנקאווא, בתוכם פס״ד של רבנים אחרים שקדמו למחבר ושבזמנו, וכן כמה תשובות מס׳ כף ונקי לר׳ כליפא מלכא בענין ניקוד י׳ הדברות וקריאת שם הוי׳׳ה ועוד.

השמטות מכרם חמר, חלק ראשון.

ק״ח דפים, כולל שלוש דפים מפתחות בשם ״פתחי הכרם״ + שער ותודות. 2°.

אנקאווה אברהם (אב״א בן כמוהר׳׳ר מרדכי),

למודי ה׳ חלק ב׳.

ליוורנו [חסרה שנת דפוס], דפוס האחים הנכבדים משה וישראל פאלאג׳י ושלמה בילפורטי.

הספר כולל כמה וכמה קונטרסים בענייני הלכה ועבודת הקודש:

דיני שבתות ומועדים ודינים מסדר התפילות¡ ״לדוד אמת״ – קונטרס הכולל הלכות ס״ת (כתיבת ס״ת וקריאה בו); ״ס׳ תורת השלמים״ – השלמות לקונטרס ״לדוד אמת״; ״ס׳ מורה באצבע״ – ״הנהגות הפרטיות״ ושלמות המידות ביחסים שבין האדם לחברו ובין האדם לבוראו; ״צפורן שמיר״ – הלכה, מוסר וסגולות שונות; ״תיקון סופרים״ ־ ״אזהרות וסודות לסופר כותב ספרים״; מעמדות – קריאות יומיות בתורה, בנ״ך ובספרות חז״ל מחולקים לימי השבוע, בצורה דומה לחלוקה המצוייה ב״חק לישראל״ (ספר זה נועד לדעת מחברו, כממלא מקום ל״חק לישראל״); תהלים – ס׳ תהלים מחולק לספרים; פתרון חלומות – קונטרס פתרון חלומות מבוסס על ספרים דומים קדומים; ס׳ פועל צדק – מנין תרי״ג מצוות. בסוף הספר מפתחות. 12°.

La voix des communautes en arabe-1961-صوت الجماعات

 

صوت الجماعات

la voix des communautes en arabe

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 95 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

יוני 2017
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930