ארכיון יומי: 7 ביוני 2017


Rabbi Amram Ben Diwan – Une Hiloula à Ouazzane

Rabbi Amram Ben Diwan – Une Hiloula à Ouazzane

Publié par Georges SEBAT sur 6 Juin 2017, 16:08pm

Chaque année, à l'occasion de l'anniversaire de sa mort, plus d'un millier de pèlerins se rendent sur la tombe de Rabbi Amram ben Diwan dans les environs de Ouazzane. L'histoire de ce saint juif décédé il y a 235 ans et de son culte est singulière. Immersion au cœur d'un moussem juif séculaire.

Article de Mouna IZDDINE
Paru en Juin 2017 -Dans "Din Wa Dunia N°19"

Samedi 13 mai 2017. Il est un peu plus de 15 heures à Asjen, commune rurale de quelques 15 000 habitants, à 9 kilomètres au nord de Ouazzane. Un soleil éclatant brille sur le petit village niché aux pieds des montagnes du Rif occidental, inondant de lumière le vaste sanctuaire de Rabbi Amram Ben Diwan, ses sépultures blanches et son oliveraie centenaire. C'est shabbat, jour de repos et de recueillement. Les échos des conversations parviennent jusqu'à l'imposant portail de fer donnant sur la route goudronnée. Un homme en pantalon de costume noir et chemise blanche, barbe soigneusement taillée et kippa sur la tête, amène un plat de skhina(2) aux agents de l'ordre rassemblés dans une pièce mitoyenne pour le déjeuner. Ils débarrassent leur tagine de poulet à peine entamé, picorent dans la skhina en essayant d'en deviner les ingrédients, la satiété prompte et le regard scrutant attentivement les allées et venues. Grésillements de talkies walkies et aboiements de chiens policiers. Gendarmes, agents de sécurité et sentinelles montent la garde devant le portail surmonté de drapeaux marocains. Les entrées se font au compte-gouttes, les véhicules sont passés au peigne fin. Si par le passé, l'accès aux sanctuaires juifs était chose aisée pour tous les visiteurs, depuis les attentats du 11 mai 2003(3), les lieux de culte et de rassemblement de la communauté juive font l'objet d'une vigilance sécuritaire étroite : « La bienveillance des autorités nous touche. Le personnel affecté aux cuisines et à l'entretien est aussi très aimable et respectueux de nos traditions », confie une mère de famille toulousaine.

Rabbi Amram fait partie des quelques 90 saints juifs marocains vénérés à la fois par les juifs et les musulmans.

Rabbi Amram fait partie des quelques 90 saints juifs marocains vénérés à la fois par les juifs et les musulmans.

D'HÉBRON LA SAINTE À OUEZZANE LA CHRIFA

Mais qui est donc ce saint vénéré depuis plus de deux siècles ? Né à Jérusalem, Amram ben Diwan s'installe à Hébron en 1743. C'est de cette ville pieuse(4) qu'il est envoyé comme chalia'h (émissaire) au Maroc pour collecter des dons en faveur des yéshivot(5) de Terre sainte. Rabbi Amram élit résidence à Ouazzane, où il fonde un talmud-torah et une yéshiva pour les élèves nécessiteux. Grâce à son érudition, sa générosité et sa bienveillance, le maître acquiert le respect de ses disciples et de l'ensemble de ses coreligionnaires. Mais, après 10 ans d'exil, le mal du pays le pousse à rentrer à Hébron, où il approfondit son étude de la Torah auprès des illustres Rabbi Haïm Bagoyo et Rabbi Avraham Guidélia. Son retour au bercail sera néanmoins de courte durée. Un jour, désirant ardemment se recueillir au Caveau des Patriarches, interdit aux juifs à l'époque, Rabbi Amram y pénètre en se déguisant en musulman. Repéré par un homme qui le dénonce au Pacha et craignant de se faire arrêter, il quitte Hébron au milieu de la nuit avec son jeune fils, Rabbi Haïm. L’empire ottoman (1299-1923) s'étendant sur plusieurs pays alentour, Rabbi Amram retourne au Maroc, où il est reçu avec les honneurs à Fès chez Rabbi Ménaché ibn Denan, un des caciques de la communauté fassie. Alors que celui-ci espère enfin un garçon, sa femme donne de nouveau naissance à une fille. Son hôte lui recommande de l'appeler « Fedina » (dans le sens « nous avons fini » d'engendrer des filles). Depuis, Rabbi Ménaché n'eut plus que des garçons.

RABBI AMRAM BEN DIWAN, FAISEUR DE MIRACLES

Ce fut l'un des premiers miracles attribués à Rabbi Amram ben Diwan. Accompagné de son fils, il poursuivit sa tournée des cités de l’empire chérifien(7), propageant avec dévouement l'enseignement de la Torah. Lorsque les Ben Diwan arrivèrent à Sefrou, ils furent hébergés par la famille Elbaz, qui put enfin avoir une descendance grâce à la bénédiction du sage hébronite. C'est dans la même petite ville du Moyen-Atlas que le jeune Haïm tomba gravement malade. Rabbi Amram supplia alors le Créateur de prendre son âme et d'épargner celle de son fils. Celui-ci se rétablit miraculeusement, reprenant aussitôt avec son père leurs bâtons de missionnaires au service du divin. Lorsqu'ils parvinrent à Ouazzane en 1782, Rabbi Amram tomba malade et rendit l'âme peu de temps après. Par la suite, sa tombe à Asjen devint un haut lieu de pèlerinage, où chaque fidèle venait demander au tsadik d'intercéder en sa faveur auprès du Tout-puissant. La légende populaire raconte que moult miracles s'y produisirent : des aveugles recouvrèrent la vue, des gens possédés furent exorcisés, des filles d'âge avancé se marièrent et des femmes stériles enfantèrent après avoir prié sur le tombeau du tsadik. Sa renommée de guérisseur était telle que même les musulmans venaient se recueillir sur sa sépulture. « Pendant le protectorat, sur l'insistance d'un ami juif, un haut-gradé français avait ramené à Rabbi Amram sa fille, paralysée après une grave maladie. L'officier, qui ne percevait là que des superstitions indigènes, fut estomaqué de voir son enfant marcher de nouveau après sa visite au sanctuaire. Il construisit alors de son propre argent, comme il avait promis, une route pour faciliter l'accès à Asjen », raconte, des étoiles dans les yeux, Salomon, Marrakchi venu spécialement de Jérusalem pour Lag Ba'omer. Rabbi Amram fait partie des quelques 90 saints juifs marocains vénérés à la fois par les juifs et les musulmans.

Ba Lahcen (à gauche) gardien du sanctuaire de Rabbi Amram ben Diwan depuis 64 ans.

Ba Lahcen (à gauche) gardien du sanctuaire de Rabbi Amram ben Diwan depuis 64 ans.

L'après-midi se déroule paisiblement. Une grand-mère parle hébreu, ses petits-enfants lui répondent en français, un jeune couple bavarde en darija, des amis de longue date s'apostrophent en espagnol. Barbes fournies ou visages rasés de près, robes longues et perruques ou tailleurs chics et cheveux au vent… Les hiloulot sont un lieu privilégié de retrouvailles et de rencontres communautaires.

L'inhumation à Ouazzane, ville sainte pour les musulmans (blad echorfa), était strictement interdite aux juifs et autres dhimmis. C'est la raison pour laquelle le cimetière israélite, dans lequel se trouve le tombeau de Rabbi Amram, se situe à Asjen. Même après la levée de cette interdiction à la fin du 19eme siècle, les juifs continuèrent à enterrer leurs morts dans cette localité, de nombreux gouvernants de la ville ayant rejeté leur demande d'un carré juif dans l’enceinte de Ouazzane. Si aujourd'hui Ouazzane ne compte plus aucun habitant de confession juive, au début du siècle dernier, cette bourgade du pré-Rif abritait quelques 150 familles juives (soit entre 1000 et 1200 âmes), originaires pour la plupart d'une ancienne ville sur Djebel Asjen, de Tétouan, de Larache, de Ksar-Lekbir et de Meknès. Appelés par le chérif Moulay Ali pour animer l’artisanat et le commerce de Dar Dmana, parlant pour beaucoup couramment carabe et l’espagnol de par leur ascendance andalouse, ils développeront l’exportation des peaux, des laines, des fèves et d'autres produits du terroir jebli. Comme les musulmans, les administrés juifs ont leurs notables qui intercèdent auprès de la Zaouïa de Moulay Abdallah Chrif pour défendre leurs intérêts. La ville compte par ailleurs à cette époque un mellah, quatre écoles talmudiques et les litiges qui ne peuvent être réglés par les rabbins-juges de Ouazzane sont portés devant les tribunaux rabbiniques de Fès ou de Meknès. (Source : «La Voix des communautés» du 1er mars 1950). La création de l’Etat hébreu et les guerres israélo-arabes, durant les années 1950-1960, auront raison des derniers juifs de Ouazzane.

Ici tout se mêle, les langues, les niveaux de pratique religieuse, les physionomies, les âges, les classes sociales comme les passeports, mais l'attachement à la terre marocaine et la force de la foi restent les mêmes : «J'ai quitté le Maroc pour la France en 1993, mais j'y reviens très souvent avec mes sœurs qui vivent chacune dans des pays différents. Rabbi Amram nous réunit, on perpétue la tradition telle que nos parents nous l'ont transmise. Le Maroc est dans notre sang, on le transporte partout avec nous », soutient Fanny « la meknassie », assise avec sa fratrie à l'ombre de l'olivier centenaire protégeant la tombe du saint homme. Plus de 1500 pèlerins ont afflué cette année à Asjen, en provenance des grandes villes du Maroc mais également de France, d'Israël et dans une moindre mesure du Canada et des Etats-Unis. Le sanctuaire d'Asjen a fait l'objet d'aménagements sensibles cette dernière décennie, parmi lesquels la rénovation de la synagogue et l'adjonction d'une grande salle de fête. Des pavillons, petites villas, maisonnettes ou simples chambres, sont mis à disposition des pèlerins, en fonction des moyens de chacun. Certaines familles possèdent leur pavillon depuis des générations, d'aucuns en ont acquis récemment tandis que d'autres en louent pour les trois jours que dure la hiloula. Certains visiteurs viennent pour quelques heures seulement avant de reprendre leur périple vers d'autres sanctuaires(8). La tournée des saints dure généralement 7 à 15 jours à partir de Lag Ba'omer. Une formule que choisissent beaucoup d'Israéliens d'origine marocaine et qui leur permet de combiner tourisme religieux et mémoriel, sacré et profane.

Arrivée du gouverneur et des notables de Ouazzane à la hiloula.

Arrivée du gouverneur et des notables de Ouazzane à la hiloula.

NOCES CÉLESTES, TSEDAKA ET FEUX DE JOIE

Après l'arvith (la prière de la tombée de la nuit clôturant shabbat) et un copieux diner collectif, les fidèles se préparent fébrilement pour le grand soir de Lag Ba'omer. Celui-ci correspond au 18e jour du mois de Iyar, date anniversaire du décès de Rabbi Shimon bar Yohaï, grand mystique juif du 2e siècle de l'ère commune, auquel la tradition attribue la rédaction du Zohar(9). C'est en son hommage qu'ont été instituées les hiloulot (noces célestes), les pèlerinages sur les tombeaux des tsadikim. A l'approche de sa mort, Rabbi Shimon bar Yohaï révéla enfin à ses disciples les secrets mystiques découverts lors de son séjour dans la grotte de Peki'in. L'allumage de feux de joie, rappelant la lumière qui descendit sur le monde ce jour-là, fait ainsi partie des traditions les plus suivies lors de Lag Ba'omer.
Deux vieilles dames vendent des bougies et des cierges décoratifs, un étal de tenues marocaines traditionnelles et de shofars attire les pèlerins étrangers, des pièces d'argent sont déposées dans une caisse dédiée à l'entrée de la synagogue. La hiloula est propice à la tsedaka, l'aumône. L'argent récolté, notamment lors de la vente aux enchères d'objets reliés au culte du saint, sera utilisé pour l'entretien des lieux. Un rabbin entame la récitation de psaumes. Un bienheureux acquiert aux enchères la première bougie qui sera jetée sur le tombeau, recouvert d'un monticule de pierres. Applaudissements de l'assemblée. Santé, prospérité ! Certains font leurs vœux à voix haute en jetant un paquet entier de bougies incandescentes au milieu des pierres, d'autres prient discrètement devant le tombeau, un livre de psaumes entre les mains. « Ha houwa ja Rabbi Amram, ha houwa ja idawina ! ». Un groupe d'adolescents munis de derboukas se lance dans une joyeuse improvisation, les pèlerins reprennent en chœur leurs hymnes et louanges en judéo-marocain à la gloire des grands saints du royaume. Petit à petit, se forme un impressionnant brasier de cire, élevant ses flammes rougeâtres vers le ciel étoilé et le feuillage du mythique olivier : « Vous voyez, malgré tout ce feu allumé en-dessous, ni le tronc ni les feuilles ne brûlent », nous rappelle Meyer, 5o ans, un père de famille casablancais habitué des hiloulot depuis sa tendre enfance. La baraka de Rabbi Amram veille sur le vieil olivier, nous dit-on. Un arbre humble et puissant à fois, immortel à l'image de la vitalité de l'âme et de l'oeuvre du tsadik. Incarnation du triomphe de la vie sur la mort, de la mémoire sur l'oubli…

La synagogue du sanctuaire accueille les fidèles tout au long de la hiloula.

La synagogue du sanctuaire accueille les fidèles tout au long de la hiloula.

RABBI AMRAM MOUL CHEJRA, IDAWI RAJEL OUL MRA

Il fait froid ce soir à Asjen, de ces froids secs et pénétrants caractéristiques du printemps jebli. On se rassemble autour du feu. Des jeunes filles distribuent des gâteaux et des fruits secs aux visiteurs ou en déposent au pied de la sépulture du saint. Certains y laissent pour quelques instants des bouteilles d'eau, des roses séchées ou du henné, comme autant d'offrandes, de talismans ou de porte-bonheur que l'on récupérera pour soi ou pour ses proches absents à la fête. Au fur et à mesure que la nuit avance, des groupes se forment ici et là, sous des tentes et sur les pelouses devant les bungalows. Le parfum de la viande grillée embaume l'atmosphère. Les tablées sont garnies de whisky et de mahia(6). L'ambiance se réchauffe, les humeurs se détendent. On raconte des blagues et des anecdotes. On présente les célibataires et les divorcés. C'est qu'ils sont nombreux les cœurs esseulés à avoir trouvé leur âme sœur dans ce lieu de rassemblement intemporel de la diaspora juive marocaine. Des hommes se lèvent pour accompagner les chanteurs et musiciens, trois jeunes femmes esquissent de timides déhanchés sur Lhajja Lhamdaouia. On fredonne Samy El Maghribi, Eyal Golan, Naïma Samih ou Oum Kaltoum. La soirée dure jusqu'à l'aube. Il est temps d'aller se coucher, dans quelques heures il faudra être prêt pour la cha'harith, la prière du matin.

Ici tout se mêle, les langues, les niveaux de pratique religieuse, les âges, les classes sociales comme les passeports, mais l'attachement à la terre marocaine et la force de la foi restent les mêmes.

Ici tout se mêle, les langues, les niveaux de pratique religieuse, les âges, les classes sociales comme les passeports, mais l'attachement à la terre marocaine et la force de la foi restent les mêmes.

ITSHAK ET ISMAEL, AU NOM DU PÈRE

Dimanche 14 mai. Des youyous et des louanges au souverain accueillent le gouverneur de la province de Ouazzane, accompagné de représentants des autorités locales et de notables de la région. Tous sont conviés à déjeuner aux côtés de Serge Berdugo, secrétaire général du Conseil des communautés israélites du Maroc, d'André Azoulay, conseiller du roi, et d'autres personnalités de la communauté juive, rabbins et mécènes. Visite du sanctuaire, photographies et discours officiels, repas avec animation musicale. L'après-midi touche à sa fin. A l'intérieur de la synagogue, Solange, 67 ans, native d'Erfoud, un lourd appareil photo autour du cou, prie en solitaire, la tête posée contre le tissu de velours recouvrant le Sefer Torah. Solange a quitté le Maroc en 1963, alors qu'elle était âgée de 13 ans à peine. C'est son premier retour après 54 ans d'absence. Qu'a-t-elle donc demandé au tsadik? Les yeux noyés de larmes, elle sert dans sa main droite un petit drapeau marocain ramené de son séjour dans sa ville natale, puis répond dans un français teinté d'un fort accent israélien : « J'ai demandé à Rabbi Amran de ramener la paix entre juifs et arabes au Proche-Orient. On veut vivre fel hna' comme vous ici… ». Son mari s'impatiente, le car les attend, ils doivent être à Fès avant la tombée de la nuit. Assis sous l'olivier séculaire, Ba Lahcen, 85 ans, gardien des lieux depuis le décès de son père en 1953, regarde d'un sourire serein les premiers pèlerins s'en aller. Né dans le sanctuaire, il a vu passer des générations de juifs mais aussi de musulmans à Rabbi Amram et connaît par cœur les prières et les bénédictions en hébreu qu'il récite pour les visiteurs en dehors de la hiloula. Alors que le soleil se couche sur l'oliveraie millénaire, Ba Lahcen laisse monter sa voix dans le silence poudré de l'heure bleue : « Ô gens, écoutez : Isaac et Ismaël ont été créés par le Seigneur des mondes. Votre père Abraham est notre père aussi. Pourquoi vous nous détesteriez pourquoi nous vous détesterions ? Allons faire la paix, pour vivre dans la tranquillité. Sadate et Begin sont partis avec les Américains, disons-nous shalom et enlaçons-nous ! ». Un jeune filme sa prestation en souriant. Ses copains lui suggèrent de la poster sur facebook. Au revoir Ba Lahcen, l'année prochaine à Asjen si Dieu veut…

(1) Hiloula : littéralement «crier avec joie et crainte ».
(2) Skhirra (ou dafina) : plat traditionnel de la cuisine judéo-marocaine, à base notamment de viande de bœuf, de pommes de terre, d'œufs, de pois chiche et de blé. Il est consommé lors du deuxième repas de shabbat.
(3) Attentats du vendredi ri mai 2003 : attaques terroristes ayant visé simultanément cinq sites à Casablanca : un cimetière juif, le cercle de l'Alliance israélite, le restaurant Positano, l'hôtel Farah et Casa de España, un restaurant espagnol. Ces attaques attribuées à la Salafiya Jihadiya avaient fait 45 morts, dont 22 à Casa de España et des 12 des 14 kamikazes auteurs des attentats.
(4) Hébron est considérée comme l'une des quatre villes saintes du judaïsme, avec Jérusalem, Safed et Tibériade.
(5) Yéshivot : centres d'étude du talmud, habituellement en internats, destinés aux garçons à partir de l'âge de 13 ans et jusqu'à leur mariage. La yéshiva est précédée du talmud-torah, école primaire d'instruction religieuse prodiguant des rudiments d'hébreu, de Torah (bible hébraïque), de Talmud (Torah orale) et de Halakha (loi juive).
(6) Hébron était sous domination ottomane de 1517 à 1917.
(7) Le Maroc était sous le règne des sultans alaouites Moulay Abdallah (1748-1757) puis Sidi Mohamed ben Abdallah (1757-1790).
(8) Parmi les sanctuaires les plus visités : Rabbi Isaac Benoualid à Tétouan, Rabbi Shmuel Abehassera à Erfoud, Rabbi David Ben Baroukh à Taroudant, Lalla Solika à Fès, Rabbi Yahya Lakhdar à Bni Hmed et Rabbi Abraham Moul Niss à Azemmour.
(9) Zohar (livre de la brillance) : ouvrage fondamental de la Kabbale (dimension mystique de la Torah) que le rabbin galiléen aurait rédigé dans la grotte au sein de laquelle il s'était réfugié pendant 12 ans avec son fils Rabbi Eléazar à Peki'in, fuyant sa condamnation à mort par le pouvoir romain. Leurs tombeaux, situés à Meron, au nord d'Israël, font l'objet d'un pèlerinage annuel à Lag Ba'omer.
(10) Mahia : eau-de-vie locale à base de dattes, de figues séchées ou d'autres fruits. Cette boisson anisée était autrefois une spécialité juive marocaine.

דוד בנבנשתי וחיים מזרחי רבי יהודה ביבאס ממבשרי הציונות וקהילת קורפו בזמנו

רבי יהודה אלקלעי

רבי יהודה אלקלעי

במסעו זה נפגש עמו הרב יהודה אלקלעי שהושפע ממנו מאוד ומעיד על עצמו שדבריו של " איש אלוהים קדוש הרב המופלא וכבוד ה' מלא, המקובל האלהי כבוד הרב יהודה ביבאס " על גאולת ישראל, " הרעידו את לבי וברכי כשלו ". יש לשער ששני הרבנים דיברו על העניינים החשובים שהתרחשו אז בקהילות המזרח, כגון שלטונו של מוחמד עלי בארץ ישראל – 1831, שנת הת"ר כשנת בואו של המשיח ועוד. המיסיונר אנדרי בונר מספר על פגישותיו עם הרב ועם אלה שבאו במשא ומתן אתו, ודבריו שימשו מקור חשוב וכמעט יחידי לכל כותבי תולדות הרב בעניין דעותיו המקוריות של הרב על שיבת ציון ועל הטפתו להשכלה חילונית. אך עדיין הדבר טעון הוכחה אם מטרת נסיעתו של הרב ביבאס היתה כדי לעמוד על טיבה של התנועה הגדולה שהתעוררה בזמן ההוא לשיבת ציון וציפייה להתגלות משיחית, אם לא קשורה היתה בענין פולמוס האתרוגים.

אחרי שהחליט הרב שלא לשוב לקורפו הזמינה הקהילה – כד מנחם ת"ר – את הרב שם טוב אמארילייו, רבה של לאריסה לשוב לכהן בקורפו, אולם הוא סירב. כעבור עשרה חודשים – 16 במאי 1841 – פנו יחידי הקהילה למנהגים להושיב שוב את הרב ביבאס על כסא הרבנות. על התזכיר חתמן 198 אשי. המנשא ומתן עם הרב ביבאס נמשך כשלושה חודשים. עסקן הקהילה מנחם רומאנו, שיצא לצורך עסקיו לטריאסטי, נתבקש על ידי הפרנסים להשפיע על הרב ביבאס שישב בליוורנו לשוב לקורפו. הרב הסכים, וביום 21 ספטמבר 1841 נכתב הסכם חדש.

בעשר שנות כהונתו של הרב עד עלותו לארץ ישראל, קרו בקהילת קורפו מקרים חשובים שמהם אפשר ללמוד על פעילותו הארגונית של הרב, תקיפותו ודעותיו. בשנה הראשונה ניגש הרב יחד עם ראשי הקהילה לארגן את מוסדות הקהילה (תעודה ה). בשבעה־עשר באדר תר״ב (1842) נבחרה ועדת־חינוך בראשותו. תפקידה היה לטפל בענייני תלמוד״תורה המשותף של הקהילה בקורפו. חבריה נמנו על שתי הקהילות האפוליאית ו״גריקה״, אישים חשובים וצאצאי משפחות מיוחסות בקהילת קורפו. ביניהם יש לציץ בייחוד שניים׳ את ד״ר חזקיה (סיזרי) אוזילייו רופא ומשכיל, וד״ר יוסף די שימו׳ קרובו של הרב ביבאס.

בישיבת ועדת החינוך שהתקיימה ביום כח בשבט תר״ג (תעודה ב 3) הציע ד״ר אוזילייו הצעות אחדות כדי לשפר את מצב החינוך בבית־הספר של הקהילה ולהנהיג שיטת לימוד מתקדמת יותר, לימוד העברית כשפה חיה, לימוד הלשון האיטלקית׳ חשבון וכתיבה תמה, ובגיל גבוה גם אומגות ומלאכה. באותו מעמד הוסכם על שיטה מעורבת כדי שיהיה הלימוד מושלם יותר. הרב ביבאס הביע את דעתו כי התיקונים המוצעים אינם נוגדים את רוח היהדות ויש צורך להפיץ את אור החינוך ולחזקו בקרב הנוער. על הרב ביבאם הוטל, כראש ועדת החינוך׳ להשגיח על מינוי המורים ועל בחירת ספרי־הלימוד.

משלא בוצעו ההחלטות לפי רצונם של חברי הוועדה, הגישו ד״׳ר אוזילייו וד״ר יוסף די־שימו את התפטרותם (14 במרס 1843׳ תעודות ב 5, 6) בעזרת תרומות ידידים הקימו מוסד חינוכי חדש בלא פיקוח הרב, והנהיגו בו שיטת לימוד אחרת שלא כפי שהיה נהוג בתלמוד תורה. מוסד זה גרם לקרע בקהילת קורפו והיחידים נתחלקו לשני מחנות! ד״ר אוזילייו בראש המחנה האחד שנקרא בשם ״שבתינים״ והרב ביבאס בראש מחנה שני שנקרא " מרוקאנים ". ד"ר אוזילייו ניסה לאחות את הקרעים מבלי להסכים למיזוגם של שני מוסדות החינוך. הוא ביקש לפייס את הרב ולעניינו במוסד החדש. הזמינו לבקר במוסד, לפקח על התקדמותו ולהיות נשיאו. במכתבו ניסה ד"ר אוזילייו לשכנע את הרב שמטרתו " היחידה והטהורה ביותר לפעול למען שלימות האמונה ולפריחת האומה " עשרה ימים לאחר כתיבת המכתב, בעשרים ושניים ביונואר 1844, נפטר ד"ר אוזילייו. בן שלושים וארבע שנים היה במותו וכל הקהילה התאבלה עליו.

הרב יהודה אריה ליאון ביבאס (בסביבות תקמ"ט 1789 – י"ז בניסן תרי"ב 1852), היה רב ספרדי, רבה של קהילת קורפו, ממבשרי הציונות, פוסק ומקובל, בעל תואר אקדמי והשכלה כללית רחבה, נוסע ומעורה בהוויות העולם.

ככל הידוע הקדים את הציונות המדינית בתפיסת עולמו והצעותיו. הוא יצא בקריאה לעם ישראל להפסיק את הציפייה הסבילה לגאולה ולעשות מעשה כדי לקרבה. לשיטתו, כפי שהובאה על ידי תלמידו הרב יהודה אלקלעי, התשובה הכללית הנדרשת קודם לגאולה היא דווקא העלייה לארץ ישראל וההתיישבות בה. בהשראת מלחמת העצמאות היוונית כתב ביבאס כי על היהודים להתאמן בנשק כדוגמת היווניםולכבוש את ארץ ישראל מידי האימפריה העות'מאנית כדי להקים בה את מדינתם.[3] קריאתו הנועזת לאחיזה בנשק הייתה חדשנית לתקופתה וקדמה למשנתם של שאר מבשרי הציונות. בערוב ימיו עלה הרב ביבאס לארץ ישראל והתגורר בחברון.

רבני הדור הראשון אחרי בוא המגורשים

הרב יעקב משה טולידאנו

הרב יעקב משה טולידאנו

גם חיבר ביאור מלות זרות שבספר הזהר, שמהם נראה כי היה רבי שמעון בקי בשתי הלשונות ערבית וספרדית. בספרו " כתם פז " נמצאהו כבר פלוגתא של בן דורו רבי יוסף חייט ומדבר אתו קשות.

רבי אברהם בן זמרא, מגולי ספרד, הוא הלך ראשונה לאלג'יריין ויתמהמה שם זמן מה, ואחרי כן נתיישב בעיר אספי במרוקו. עוד בהיותו בספרד התרועע עם אנשי שם ויהי לו יד ושם בין שרי המדינה, וכן גם אחר כך בעיר אספי ששם נמנה לרב העדה, התודע אל נכבדי העיר בכלל ויהי לו השפעה ויכות פעולה.

כי היה חכם גדול ומשורר ומליץ נפלא נוסף על יחוסו ומשפחתו הנכבדה.

במעט השירים שנדפסו ממנו על ידי רבי אברהם גאבישון בן דורו אפשר להכיר מיד כי הגדיל רבי אברהם בן זמרא לעשות בידיעות השיר,  על שיריו שפוך חן ויופי מיוחד, אף מובעים הם בניבים ובמלים מצלצלים עם רעיונות נעלים. הוא ידע את שתי השפות העברית והערבית על בורין וישר בהם, גם התאונן על בני דורו הערירים מן החכמה הזאת ואינם שמים לב לה, רבי אברהם גאבישון יספר עוד אודותיו ויאמר.

" כי חכמי דורו היו קוראים לו לרבע אברהם בן זמרא  " גורן נכון " ….שהיה " מורה נבוכים " שגור על פיו ובמפרשיו, וכל ארבעה ועשרים ופירושי רוב הפוסקים ובשתופי כל מלה שאפשר שתתשתתף בהם אותה מלה, ויעשה בשיתופי אותה המלה בתים מחולפים כאלו הוא…."

וכן.

היה לו לשון לימודים צח ומצוחצח עד שהעידו עליו שיום אחר בא מוכר חצר וקונה לפני הסופר והשופט לכתוב להם שטר המכר, והיה שם עומד לשורר להם בעוד הם עומדים השטר קול בשיר הערבי ונושא בו כל מיני חזוקים…

בשיר וביתד ובתנועה בסימניו ומיצריו וגם שמות העדים שיעידו בוש קולים שמותם וכו….גם העידו עליו שמלך עירו השיא את בתו ואחרי שכתבו הכתובה במעמד כל גדולי העיר בכל יופו והדר על פי הסופרים..לא מצאו בה מום רק בזה שמבין השורות היה ריוח גדול, אל לא יכלו לקרועה כי אינו סמן טוב להם לחתן ולכלה.

ויקראו להרב ז"ל לדעת מה לעשות ובהביטו בה קרא לסופר שכתב ויחדש אז שורות חדשות אשר יכונו להיות מבין להשורות הכתובות מכבר מבלי שהורגש איזה שינוי לא לבלשון ולא בכתב וכאשר התפלאו מאד כל העומדים שם אז אמר להם המלך, מה תתפלאו כבר העיד יוצרם עליהם עם חכם ונבון…

העובדות הללו יראו לנו כמה היה רבי אברהם בן זמרא כחו גדול בידיעת השלשון וההשמשות בו לכל נטיותיו בערבית ובעברית, וגם נוכחנו לדעת כי ידיעתו זו עזרה לו הרבה להתהדר בעיני המלך ושרים ולהמצא בחברתם. ניכר הדבר שחיבר רבי אברהם בן זמרא זולת שירים גם באורים במקרא שבלי ספק היה להם ערך חשוב.

רבי חיים ביבאס בהיותו נער בא עם מגורשי ספרד לפאס  ( אולי בנו של רבי אברהם ביבאס. המלמד שנזכר בעץ החיים לרבי חיים גאגין ) ובשנת ר"ץ נקרא מאת קהלת ישראל בעיר תיטואן, ויהי שם לרב ולמרביץ תורה, גם נתנה לו בעיר ההיא חזקת " השחיטה " לו ולזרעו אחריו.

שם בתיטואן נשאר הרב הזה מכהן פאר ויעזור הרבה הוא וצאצאיו אחריו כמה דורות להתפתחות התורה בקרב יהודי העיר ההיא, עד כי בזמן מה אחרי כן נעשתה קן לרבנים גדולים ובעלי תורה.

רבי יוסף בן רבי אברהם גיקטילא, הרב הזה ששמו נודע כבר בספרות ישראל עח ידי ספריו, " שערי אורה ", " גנת אגוז ", ועוד…היה לדעת אחדים, ממגורשי ספרד ועל פי דעה זו הצגנוהו בדור הזה לאחד מרבני המערב.

הוא חי בעיר סאלי ושם חיבר את ספרו " גנת אגוז " בהיותו בן כ"ו שנים, אמנם דעה אחרת יש כי רבי יוסף גיקטילא זה חי מכבר עוד בהמאה השנית וגם היה תלמידו של רבי אברהם אבולעפיה בספרד ובכל אופן אם חי במאה השנית או בהשלישית יחשב כמובן לבן המערב, בן העיר סאלי.

אשרי האיש -תולדות הרבנים ואישים לשושלת מויאל והעיר בזו-ר' יוסף מויאל – סוחר מצליח מבוני הארץ

ר' יוסף מויאל – סוחר פצליח מבוני הארץאשרי האיש 1

ר' יוסף בן ר' אהרן מויאל ז"ל, נולד בשנת תר״ג (1843) בעיר רבאט שבמרוקו, לאביו שהיה סוחר עשיר ומוצלח (ראה אודותיו לעיל), ולאמו מרת סעדה לבית עמיאל.

הוריו של יוסף העניקו לו חינוך יהודי מסורתי טהור, והוא למד והתחנך בתלמוד התורה ובישיבה המקומיים, כשבד בבד ללימודיו התורניים השתלם גם ברכישת ידע בשפות זרות ועוד.

בשנת 1860 מכר אבי המשפחה את כל רכושו הרב, ועלה יחד עם משפחתו לארץ הקודש, שם התיישבו תחילה שלוש שנים בחיפה, ולאחר מכן קבעו את משכנם בעיר יפו, כמסופר לעיל בארוכה. כאשר הגיע יוסף לפרקו, נשא לאישה את שמחה, בתו של הרה״ג רבי משה פרדו זצ״ל – רבה הראשי של אלכסנדריה שבמצרים.

לאחר פטירת אביו ירש יוסף את נכסי אביו, וניהל אותם בתבונה יתירה, כשבמקביל לעסקיו השתלב בראש מנהיגי עדת המערביים (-כינוי ליהודים יוצאי המגרב), והיה לאחד מהבולטים מהם. במסגרת פעליו הרבים הוא גאל אדמות רבות בסביבת תל-אביב של ימינו, בהם אזור שכונת מחנה יוסף – שמכונה כך על שמו, וכן שכונות נוה צדק, נווה שלום, מחנה ישראל וחלק משכונת כרם התימנים.

במהלך פעילותו הבלתי נלאית לטובת יהודי העיר טווה יוסף קשרים אדוקים עם השלטונות העות'מאניים ועם נציגי המעצמות הזרות כאן בארץ. בשנת תרל׳׳ד – 1874 – הוא מונה לסגן קונסול ספרד ביפו, ובכך הפך לאחד מהיהודים הראשונים ששימשו במשרה נכבדה כזו מטעם ממשלת ספרד – מאז שנות גירוש ספרד. בממשלת ספרד העריכו מאוד את עבודתו ואת צורת תפקודו במשרה שהוטלה על שכמו, אותה מילא בנאמנות ובמסירות, ואף העניקו לו אותות של כבוד על כך (אות ״קארלוס השלישי״, ואות ״איזבלה קתוליקה״).

לאחר שסיים את משרתו עבור ממשלת ספרד שימש נתמנה כקונסול פרס ביפו, והממשל העות׳מאני נתן לו את התואר ״ביי״, ואת ״אות הכבוד׳ מסדר המג׳ידיה דרגה ג׳.

את קשריו הרבים וכישוריו הטובים ניצל יוסף כדי לעזור ולסייע למען העלייה היהודית לארץ ישראל, שהתחזקה בתקופה ההיא. כמו כן הקים בית כנסת ויזם הקמת מבנים שונים ביפו, שהבולטים בהם העם מגדל השעון וכיכר השעון שבתל־אביב, שהוקמו ביזמתו.השעון ביפו

ר יוסף נפטר ביום ט״ו אב תרע״ד (7 באוגוסט 1914), כשהוא מותיר אחריו את תשעת ילדיו שנולדו לו משתי נשותיו, ואת פעליו הרבים שפעל במשך ימות חייו ללא ליאות, לטובת אחיו היהודים. יהי זכרו ברוך.

מתוך ויקיפדיה

יוסף ביי מויאל

יוסף "ביי" מויאל (1843תר"ג – 7 באוגוסט 1914ט"ו באב תרע"ד) היה סוחר מצליח וממנהיגי עדת המערביים ביישוב היהודי ביפו, האחראי לגאולת אדמות רבות באזור תל אביב של ימינו, בהם באזור שכונת מחנה יוסף הקרויה על שמו. היה היזם העיקרי של מגדל השעון וכיכר השעון ביפו.

יוסף מויאל נולד ברבאט שבמרוקו בשנת 1843. אביו היה אהרן מויאל, סוחר עשיר ממנהיגי קהילת יהודי רבאט, ואמו הייתה סעדה לבית עמיאל. יוסף קיבל חינוך מסורתי בתלמוד תורה ובישיבהברבאט, וכמו כן השתלם בשפות זרות. בשנת 1860 מכרה המשפחה את רכושה במרוקו ועלתה לארץ ישראל. לאחר שלוש שנות מגורים בחיפה, המשפחה התיישבה סופית ביפו ורכשה בה מספר  חנויות ובתי מגורים.

יוסף נשא לאישה את שמחה, בתו של הרב משה פרדוהרב הראשי של יהודי אלכסנדריה.

לאחר פטירתו של אביו ירש וניהל בהצלחה את הון המשפחה, ועסק במסחר בשמן ותבואות. הוא היה הבולט שבמנהיגי עדת המערביים (כינוי ליהודים יוצאי המגרב) ביפו, שבתקופה זאת נמנו עמה רוב יהודי העיר, וכן היה בין האישים הבולטים ביפו בקרב יהודים ולא-יהודים כאחד. הוא ניהל קשרים טובים עם השלטונות העות'מאניים ועם נציגי המעצמות הזרות. בשנת תרל"ד הוא מונה לסגן קונסול ספרד ביפו, והיה כנראה בין היהודים הראשונים במשרה מסוג זה עבור ממשלת ספרד מאז גירוש ספרד. הוא קיבל מממשלת ספרד את אותות הכבוד "קארלוס השלישי" ו"איזבלה קתוליקה", וכנראה היה גם ראשון היהודים בקבלת אותות אלה.

לאחר שהתפטר משירות ספרד נתמנה לקונסול פרס ביפו, והממשל העות'מאני נתן לו את התואר "ביי" ואת אות הכבוד "מסדר המג'ידיה" דרגה ג'.

הוא ניצל את קשריו הטובים עם השלטון כדי להתערב לטובת עלייה יהודית לארץ ישראל. הוא הקים בית כנסת ויזם הקמת מבנים ומוסדות שונים ביפו, כולל כיכר השעון ומגדל השעון המפורסמים של יפו. ביחד עם אהרון שלוש וחיים אמזלג, הוא היה אחראי לגאולת אדמות רבות באזור תל אביב של ימינו, כולל השכונות נווה צדקנווה שלום, חלק ממחנה יהודה ושכונת אהרן. הוא לבדו היה אחראי לרכישת האדמות של שכונות מחנה ישראל ומחנה יוסף (הקרויה על שמו) וכן חלק משכונת כרם התימנים.

הוא נפטר ביפו ב-7 באוגוסט 1914.

היו לו ארבעה ילדים מאשתו הראשונה, בהם ד"ר שמעון מויאל ועו"ד דוד מויאל, מסעודה וסולטנה. לאחר פטירתה הוא נשא לאישה את רחל לבית רג ונס, ולהם חמישה ילדים נוספים: נסים, אברהם, אהרן, משה ואסתר. היו לו שלושה אחים, בהם אברהם מויאל, נציג תנועת "חובבי ציון" בארץ ישראל

טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לספר במדבר – פרשת "בהעלותך". מאת: הרב משה אסולין שמיר.

טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לספר במדבר – פרשת "בהעלותך".Asilah

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

"בהעלותך את הנרות אל פני המנורה –

יאירו שבעת הנרות" (במדבר ח, ב).

"שלך – גדולה משלהם" (רש"י).

"הרי כל יום כעושה מחדש – שמחנך הוא המנורה בכל הדלקה… ואני אומר, אילו הייתי שם – הייתי מוכיח ודן לפניהם מהכתובים דלא קביעי נרות" (רבנו "אור החיים" הק').

החונכות היומית המתחדשת בהדלקת הנרות,

               סמל לקיום מצוות מתוך התחדשות והתלהבות (זוהר הק' ורבנו אוה"ח הק')

פרשת המנורה נסמכה לפרשת הנשיאים שנאמרה בסוף הפרשה הקודמת. על כך אומר רש"י ע"פ המדרש: "חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה… אמר לו ה': חייך, שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות".

רבנו "אור החיים" הק' שואל, מדוע במצוות המנורה יש חונכות יום יומית, דבר שאכן פייס את אהרון, ובלשון קדשו: "מה נחמה זו עושה לחלישות דעתו של אהרון על חנוכת הנשיאים שלא היה בה בכלל, הלא אין מעשה המנורה מקביל לחנוכה {חונכות}. ולמה לא הניח דעתו בכל הקורבנות שהוא מקריב כמו תמידין ומוספין, קטורת וכו'? על כך עונה רבנו: יש מחלוקת בגמרא (מנחות פח' ע"ב) בין רב הונא בריה דרב יהודה בשם רב ששת, לבין חכמים: האם בתי הנרות בקני המנורה ניתנים לפירוק מהמנורה, או לא ניתנים לפירוק, ורק ניתנים להטיה כך שיוכל להטיבם ולנקותם לפני ההדלקה.

רבנו אוה"ח הק' מוכיח ע"פ הכתובים כדעה הראשונה, שאכן הנרות ניתנים לפירוק ולהלן נימוקיו:

א. נאמר: "ולקחו בגד תכלת וכיסו את מנורת המאור ואת נרותיה וכו' (במדבר ד, ט). כלומר, התורה בעצמה מחלקת ומפרידה בין המנורה לנרותיה ובלשון קודשו "הרי זה מראה באצבע שאין הנרות קבועים".

ב. "ואת המנורות ונרותיהם וגו"- (דברי הימים ב ד' כ'). שוב הפרדה בין המנורות לנרות. עיין ברש"י שם.

ג. השימוש בתחילת הפרשה בשני ביטויים מקבילים:  "דבר" וכן "ואמרת". לצורך מצוות המנורה לאהרן, נאמר הביטוי "דבר". ואילו הביטוי "ואמרת", בא לרמוז למענה רך המיישב את דעת אהרון הכהן שחלשה…

רבנו אוה"ח הק' מסביר בהרחבה את חשיבות מצוות המנורה בעיני אהרון, דבר שאכן פייס אותו, ולא פייס אותו במצוות אחרות כמו הקטרת קטורת, וכן קרבנות תמידין ומוספין המותרים רק ע"י כוהנים.

 רבנו אוה"ח הק' אומר שבהדלקה היום יומית של המנורה, יש את החונכות והראשוניות, כלומר את החונכות המתחדשת בכל יום, בניגוד לחנוכת הנשיאים שהייתה חד פעמית, לכן אמר לו: "שלך גדולה משלהם".  

מידי יום במהלך הטבת הנרות לפני ההדלקה, אהרון היה מפרק את בתי הנרות מקני המנורה, ובכך למעשה ביטל את המנורה, ואילו כאשר החזיר את בתי הנרות למנורה, הוא חנך אותה מחדש לשמש כמנורה הראויה להדלקה, כאילו זו לו הפעם הראשונה. לכן, סביר להניח שמצוות ההדלקה היומית של המנורה, היית מתוך חונכות, התלהבות והתעלות בבחינת "בהעלותך את הנרות" – "בהעל – ותך" = המנורה מעלה אותך ברוחניות.   

 כל זאת, בניגוד לנשיאים שחנכו את המשכן באופן חד פעמי. וכדברי קודשו: "ויתיישב העניין בתת לב למה שאמרו במנחות (פח ע"ב) "אמר רב הונא בריה דרב יהודה אמר רב ששת: נר שבמקדש של פרקים היה… כיצד עושה? מסלקן ומניחן באוהל, ומקנחן בספוג, ונותן בם שמן ומדליקן… חכמים אומרים: לא היו מזיזין אותה ממקומה".

רבנו מוסיף: "ואני אומר, אילו הייתי שם – הייתי מוכיח ודן לפניהם {לפני חכמי הגמרא החולקים בסוגיה} מהכתובים דלא קביעי נרות… הרי כל יום כעושה מחדש, שמחנך הוא המנורה בכל הדלקה והדלקה… כי אומרו בהעלותך, לצד שהנרות לא היו קבועים, יצו ה' שבכל עת אשר יורידם לקנחם, ויעלה אותם לסדרם במקומם – יסדרם כדרך שיאירו אל מול פני המנורה… המצווה היא, על סדר הנחתם שיניחם בסדר שיאירו אל מול פני המנורה – והבן". (רבנו אוה"ח הק' במדבר ח א-ב).

רבנו מוסיף: "כי אומרו בהעלותך, לצד שהנרות לא היו קבועים – יצו ה' שבכל עת אשר יורידם לקנחם, ויעלה אותם לסדרם במקומם, יסדרם כדרך שיאירו אל מול פני המנורה וגומר, ולזה לא אמר גם כן תאיר, כי אין המצוה בשעת ההדלקה שיוצדק לומר תאיר, אלא המצוה היא על סדר הנחתם, שיניחם בסדר שיאירו אל מול… והבן".

הזוהר הק' מסביר את חשיבות הראשוניות והחונכות בכל מצווה: "זה היה תיקון גדול", והראיה לכך מנחשון בן עמינדב שזכה להיות המקריב הראשון בפרשת הנשיאים, היות והיה הראשון שפרץ לים לפני קריעת ים סוף, דבר שהקנה לו ולזרעו את מלכות בית דוד ומלך המשיח שיבוא בקרוב. אהרון זכה לכך במנורה מידי יום.

"ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה" רש"י אומר: "מלמד שבחו של אהרן שלא שינה" (במדבר ח, ג).

.רבנו אוה"ח הק' שואל: "למה הוצרך לומר 'אל מול פני המנורה', ולא הספיק במאמר 'ויעש כן אהרן?"

רבנו מסביר שהביטוי 'ויעש כן' – כנגד פירוק הנרות וקינוחם, כדי שתהיה כחדשה. שבזה יוצדק החינוך, כמו שאמרנו. ואומרו 'אל מול פני המנורה' – כנגד סדר הנחתן שיהיו פיפיותיהם אל מול פני המנורה". רבנו מחזק בכך את פירושו לעיל, שהיה ניתן לפרק את בתי המנורה כדעה הראשונה בגמרא.

רבנו אומר בהמשך:  "ויעש כן – להודיע שבחו של אהרן כי מה שעשה אהרן לא עשאו לצד המעלה והכבוד אשר האמיר אותו ה', אלא לצד עשות מצות ה'. על דרך אומרו בתהלים (מ, ט): "לעשות רצונך אלוקי – חפצתי".  את הפס' הזה מסביר רבנו (ויקרא יח ב): "מה שנתכוון לומר דוד המלך ע"ה במה שאמר 'לעשות רצונך אלוקי חפצתי, ותורתך בתוך מעי…', שמרוב דבקותו באדון האדונים יתברך שמו לעדי עד – שגם הלב נתהפך לעשות כמעשה הנשמה, שבא החפץ בו, והתאוה לעשות רצונו יתברך… והוא אומרו 'לעשות רצונך אלוקי חפצתי' – וזה היה לי להיות 'תורתך בתוך מעי". כלומר, מרוב דבקות בעבודת ה', גם האיברים הופכים להיות שותפים בעבודת ה', בבחינת הכתוב:  "… מבשרי אחזה אלוקה" (איוב יט, כו). ע"פ הקבלה, שמו של האדם משקף זאת. אדם – מלשון הפס' "אדמה לעליון" – דומה לעולמות עליונים, כאשר כל איבריו נמשלו לעניינים רוחניים כדברי רבנו האר"י הק'.

המילה אדם – א' = אלופו של עולם. דם' = החלק הגשמי באדם.

.לאור דברי רבנו "אור החיים" הק', ניתן להבין את עומק דברי רש"י: 'מלמד שלא שינה'.

הרי לא יעלה על הדעת שאהרן ישנה מדבר ה'. אלא, החידוש כאן: אהרן קיים את מצות הדלקת המנורה מידי יום,

מתוך הקפדה על פרטיה ודקדוקיה, שמחה והתלהבות, כאילו הייתה בשבילו, הפעם הראשונה שהוא חונך את המנורה.

מוסר השכל: לאור דבריהם הק' של הזוהר הק' ורבנו "אור החיים" הק', ניתן לומר:

כהכנה לקראת כל מצווה אותה עומדים אנו לקיים,

עלינו להתכונן בבחינת "תיכון תפילתי – קטורת לפניך משאת כפי" (תהלים קמא, ב),

 כאילו זו הפעם הראשונה שאנו מקיימים אותה,

 ואז נזכה לקיימה כהלכתה מתוך קדושה וטהרה, וכן מתוך שמחה ואהבה, כאילו אנו חונכים אותה לראשנה.

התוצאה: הקב"ה יקבל את תפילתנו ברחמים וברצון {מתוך תפילת שמונה עשרה).

המנורה וסמליה המטפוריים:

 חשיבות לימוד התורה מתוך התלהבות.

בתנ"ך זכתה המנורה לציורי לשון מטאפוריים רבים, כגון: "ואת המנורה הטהורה" (שמות לא' ח'), וכן כדימוי מטאפורי לנשמה הטהורה בבחינת: "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ, כז). התורה גם נמשלה לאור, בבחינת הכתוב: "כי נר מצווה – ותורה אור – ודרך חיים תוכחות מוסר" (משלי ו, כג).

כלומר, קיום מצווה דומה לנר, ואילו לימוד התורה דומה לאור, שזו דרגה יותר גבוהה. כידוע, אדם העושה עבירה, מקזזים לו במצווה שעשה, כדי שלא יצטרך לקבל עונש. לעומת זאת בקיום מצוות לימוד תורה, אין קיזוזים, היות ומצות לימוד תורה, תלווה את הלומד לתמיד, ולנצח נצחים.

גדול הפרשנים רש"י, כונה בפי הרמב"ן: "מאור פני נרות המנורה הטהורה, פירושי רבנו שלמה".

מהדימויים המטאפוריים הנ"ל, ניתן ללמוד על הצורך לעורר את הניצוץ האלוקי שבתוכנו, ולעסוק בלימוד תורתנו – תורת אלוקים חיים, בבחינת הכתוב "כי נר מצווה ותורה אור".

את הרמז לכך אנו מוצאים בביטוי הראשון בפרשה "בהעלותך". במקום להשתמש בביטוי המתאים יותר – בהדלקתך. הביטוי "בהעלותך" – רומז לעליה והתעלות באור התורה כדברי הגמרא "עד שתהא שלהבת עולה מעליה" (שבת כא'). כלומר, יש ללמוד את התורה בלהט עד שנתעלה כשלהבת.

רבנו "אור החיים" הק' זכה להתעלות במדרגות הנ"ל, בגלל אהבתו לתורה. וכדברי קודשו:

"שיהיה עסק התורה בחשק גדול הגם שעודנו לומד עוד, וזה יגיד שאינו שבע וקץ בלימודו" (רבנו אוה"ח שמ' טו' כו').

מוסר השכל: את התורה שהיא אורה, יש ללמוד מתוך אהבה והתלהבות רבה, לשם שמיא, ותוך בירור מוסר ההלכה.

 בחלק מהשיעורים בבתי כנסת, ישנם בודדים המחכים  עם סטופר ביד לדברי רבי חנניא בן עקשיא …

המסמל את סיום השיעור.  זו לא הדרך – היות וכל תוספת תהיה ברוכה, כמנורה הטהורה.

"וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים,

        וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם (במדבר י לג).

"ויסעו מהר ה'

          סרו מאחורי ה' – כתינוק {ילד} הבורח מבית הספר" (שבת קטז ע"ב).

אחרי מעמד קבלת התורה, נשארו בני ישראל בהר סיני שנה פחות עשרה ימים, ובכ' באייר החלו את המסע הראשון מבין מ"ב המסעות כדברי רש"י (י, יא), במשך התקופה הזו, הם קיבלו מידי יום מצוות חדשות, כך שהם עסקו בלימוד תורה ודרך קיום מצוותיה, כאשר המראות של מעמד קבלת התורה בהר סיני, המשיכו ללוות את העם.

'ויסעו מהר ה'…":  מהביטוי הנ"ל,  בו נאמר "מהר ה'", ולא נאמר "הר סיני", "הר חורב" או "הר האלוקים" כמו בפעמים הקודמות, הבינו חז"ל, שהם סרו מדרך ה', וכך לשון הגמרא (שבת קטז ע"ב): 'ויסעו מהר ה'; ואמר רבי חייא בר חנינא: שסרו מאחרי ה' – כתינוק היוצא מבית הספר שבורח לו והולך לו.  וזו בעצם תחילת התלונות כנגד ה' ומשה משיחו: תבערה, קברות התאווה, המרגלים, קרח ועדתו, מי מריבה וכו', עליהן נלמד בהמשך בספר במדבר.

במדרש ילמדנו לפרשת בהעלותך נאמר: "ויסעו מהר ה' דרך שלושת ימים – לא אמר להם לישראל אלא מהלך יום אחד, ונסעו ע"פ עצמם מהלך שלושה ימים – בורחים מהר סיני, מפני שעשו שם שנה פחות אחד עשר יום, והיה נותן להם מצוות בכל יום. כשאמר משה לנסוע משם מסע יום אחד – הלכו להם שלושת ימים – כתינוק שיוצא מבית הספר ורץ. כך היו בורחים מהר סיני דרך שלושת ימים, לפי שלימדו אותם הרבה תורה בסיני".

  הרמב"ן מסביר את המדרש:  "אבל ענין המדרש הזה מצאו אותו באגדה, שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר, אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצות, וזהו 'ויסעו מהר ה', שהיתה מחשבתם להסיע עצמן משם, מפני שהוא הר ה', וזהו פורענות ראשונה". כלומר, לא היה זה סתם מסע, אלא בריחה מהר ה', וממה שהוא מסמל, 'כתינוק הבורח מבית הספר'.

 הרמב"ן מסיים את פירושו לפס' כך: "ושמא אלמלא חטאם זה – היה מכניסם לארץ מיד".

הקב"ה הרי הודיע להם, שהמסע יהיה ישירות לארץ ישראל: "ה' אלוקינו דּיִבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹורֵב לֵאמֹר: רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה. פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹואוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו, בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם, אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת" (דברים א, ו). כלומר, הקב"ה ביקש מהם לעלות לארץ ישראל.

ה"כלי יקר" אומר על הכתוב הנ"ל: "זו תוכחה ראשונה על שהאנשים שנאו את הארץ – ונתישבו בהר זה ישיבה של קבע, ולא פנו פניהם אל הארץ – מקום מיוחד לקיום המצוות".

"ויהי בנסוע הארון, ויאמר משה, קומה ה' ויפוצו אויבך, וינוסו משנאיך. ובנחה יאמר, שובה ה' רבבות אלפי ישראל" (י, לה – לו).

"הליכת ישראל במדבר –  לברר ניצוצי הקדושה

                    השבויות ברשות שוכן מדבר ציה" (רבנו אוה"ח הק'. י, לה).

רש"י ורמב"ן אומרים: לשני הפס' הנ"ל, עשו סימניות בדמותן של אות נ' הפוכה בהתחלה ובסוף, כדי "להפסיק בין פורענות לפורענות". הפורענות הראשונה הייתה שסרו מאחורי ה' כתינוק הבורח מביה"ס, כפי שהוסבר לעיל ע"י המדרש והרמב"ן. הפורענות השניה היא: "ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה'" (במדבר יא, א).

רבנו ה"כלי יקר" מסביר מדוע נבחרה האות נ', וכך דברי קדשו: "ובזמן שישראל בורחים מהר ה' כתינוק הבורח מביה"ס – הרי הם כנו"ן = דג הפוך הפורש ממקום חיותו, ומפנה פניו אל השפה ולחוץ {ליבשה}. כך ישראל: הפנו פניהם מארון ברית ה' שהוא מקום חיותם, ועל כן הנו"ן הפוכה…".

"ויאמר משה: קומה ה' ויפוצו אויבך, וינוסו משנאיך": משה מתפלל שבזכות הארון שהיה מקדים את ישראל בג' ימים, האויבים המכונסים – שיפוצו לכל עבר, ושונאי ישראל – ינוסו. כל השונא ישראל – שונא את ה' {רש"י}.

רבנו "אור החיים" הק' מסביר ע"פ הקבלה, את הרקע לישיבת עמ"י במדבר סיני במשך ארבעים שנה:

"טעם הליכת ישראל במדבר היתה, לברר ניצוצי הקדושה השבויות ברשות שוכן מדבר ציה.

וצריך אתה לדעת, כי החיצונים ישנם בב' הדרגות:

א. בחינת המסית והמפתה לנדבק בו, להרע ולהשחית {שהוא היצר הרע הגורם רע לאדם).

ב. בחינת המזיק והמחבל, ואין בטבעו לפתות {המזיק הנוצר מהעבירה שאדם עושה, ותפקידו להזיק לחוטא}.

לאור זאת יוסברו שני חלקי הפס':

"קומה ה' ויפוצו אויבך – הן הקליפות הנאחזות בניצוצי הקדושה – יתפוצצו". כלומר, כשארון הברית נוסע במדבר עם בנ"י,  מתבררים ניצוצי הקדושה, ומתפוצצים ומשתברים הקליפות.

"וכנגד בחינת הרע  – המפתה את האדם, אמר 'וינוסו משנאיך מפניך'. פירוש, אותן בחינות המשנאים דרך ה' בליבות בני אדם – ינוסו…".

וכשהיה ארון הברית חונה – סימן שישנם שם ניצוצי קדושה אותם צריך לאסוף. לכן נארר: "ובנחה יאמר – שובה ה', רבבות אלפי ישראל – להשיב את ניצוצות הקדושה הנמצאים שם, והנקראים ישראל.

מוסר השכל:

את התורה יש לאהוב, ולא להתנהג כ'תינוק שבורח מבית הספר' המשליך את ילקוטו, ואת הערכים שבתוכו. כמו כן, לחבר את התורה לתורת ארץ ישראל שם ניתן לקיים מצוות, כדברי ה"כלי יקר".

יוצא שהרקע לפורעניות ולישיבה במדבר במשך 40 שנה, וכנראה גם לגלותנו,

נובע משתי מצוות מרכזיות:

אי אהבת התורה {רמב"ן}. ב.  "מאסו בארך חמדה – ארץ ישראל" {כלי יקר}.

מנורת הנביא זכריה – וסמליה גם לדורנו (זכריה. ב, יד – ד, ז מתוך ההפטרה).

המחזה: "ראיתי והנה מנורת זהב … ושבעה נרותיה עליה".

המסר: "לא בחיל ולא בכוח – כי אם ברוחי אמר ה'".

הנביא זכריה היה מאחרוני הנביאים בתחילת בית שני שעודד את עם ישראל לבנות את בית המקדש השני, למרות ההתנגדות מצד ראשי הגויים בארץ כמו סנבלט, טוביה וכו' שקשרו קשר נגד עזרא ונחמיה. (נחמיה ד, א – ב).

הנביא זכריה מתאר דו שיח בינו למלאך. לשאלת המלאך: "מה אתה רואה?" עונה הנביא:

"ראיתי והנה מנורת זהב כולה וגולה על ראשה, ושבעה נרותיה עליה, שבעה ושבעה מוצקות לנרות אשר על ראשה". וגו'" לאחר התיאור המדויק של המנורה ע"י הנביא, הוא שואל את המלאך שאלה מפתיעה "מה אלה אדוני? המלאך עונה לנביא בשאלה: "הלא ידעת מה המה?" לאחר שאינו מקבל תשובה מהנביא, המלאך מחליט לענות תשובה מפתיעה עם מסר חינוכי להם… ולנו. וכדברי הנביא זכריה: "זה דבר ה' אל זרובבל לאמור:

"לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות".  המלאך מלמד את הנביא ואותנו שעם כל הרצון להקים את בית המקדש השני ע"י עזרא, נחמיה, זרובבל והעולים, ההצלחה תלויה ברצון הקב"ה בלבד.

המלאך אומר לנביא : "מי אתה ההר הגדול לפני זרובבל למישור,  והוציא את האבן הראשה תשואות חן חן לה".

כלומר, גם מכשול הנראה כמו "ההר הגדול". יהפוך "למישור" ולא יוכל לעמוד בפני זרובבל – המנהיג המדיני. כל זאת בתנאי שהולכים בדרך ה'.

 גם לשאלות הנביא "מה שני הזיתים…" וכן "מה שתי שיבולי הזיתים אשר ביד שני צנתרות הזהב המריקים מעליהם הזהב" עונה המלאך: "אלה שני בני היצהרהעומדים על אדון כל הארץ".

עד לביאת משיח צדקנו שישמש בשני התפקידים, מן הראוי שהמנהיגות הרבנית בארץ כמו הרבנים הראשיים לישראל, דיינים ורבני הערים, הכפרים, והמושבים תעשה את המיטב על פי אדני התורה, למצוא נתיבים לליבם של מנהיגי הציבור למיניהם – החל מראש הממשלה ושריו, וכלה בראשי רשויות ומשרתי הציבור למיניהם כדי להוביל לאחדות המחנה בכיוון "עלה נעלה לבית אלוקינו".

"אלה שני בני היצהר העומדים על אדון הארץ".

שיתוף פעולה בין המנהיגות הרוחנית למדינית  (מתוך ההפטרה).

שני הפסוקים הנ"ל מהווים את פשר המחזה. אין בכוחם של בני האדם לפעול ולהצליח ללא רצון ה' יתברך, כמו שהשמן מגיע לנרות ללא טורח כפירושו מצודת דוד: "מבלי טורח… הכול נעשה מעצמו", לכן הנביא פונה לשני המנהיגים: המנהיג המדיני שמונה ע"י הפרסים – זרובבל בן שאלתיאל שהיה נצר מבית דוד המלך שהקב"ה מבטיחו שאין לו מה לחשוש ממלכי הגויים סביב כדברי הנביא: "כי אתן בלב העכו"ם להיות נכנעים לו וסרים למשמעותו, ויהי דומה לערכת נרות המנורה שהיו ללא טורח" (מצודת דוד לזכריה ד' ו') כמו כן, הוא פונה למנהיג הרוחני – הכהן הגדול לשתף פעולה עם המנהיג המדיני. הם מכונים:  "שני בני יצהר" – "קרן כהונה ומלכות כדברי דש"י.

המלבי"ם כותב: "המלך יחזיק במעוז המצוות שבין אדם לחברו , והכהן הגדול יחזיק במעוז  התורה.

גם בימינו, חובה לשתף פעולה בין המנהיגות הרוחנית והמדינית ע"פ התורה, למרות הקשיים, ובכך ניוושע.

אחד הפ' המרכזיים בהפטרה אומר: "מי אתה הר הגדול…". לדעת "מצודת דוד", מדובר "על מלך גוג… לא יהיה בך כוח לעכבו… מלך המשיח יוציא האבן הטובה והחשובה להניחה ביסוד בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן סלה ועד.

           "ותדבר מרים ואהרן במשה…" (בהעלותך יב, א-) 

גדולת משה רבנו בנבואה –

בהשוואה לנביאים אחרים במשנת רבנו "אוה"ח הק'.

בזכות מרים הנביאה, נולד וניצל משה רבנו, ועוד יותר, בזכותה זכה עם ישראל ל"באר מרים" במשך 40 שנה. רואים שאין לאיש ביטוח על לשון הרע. על כך אומר רבי שמעון במדרש (ספרי זוטא יב, א) לאחר שהתמנו 70 הזקנים לנביאים, בני ישראל עשו שמחה. מרים אמרה: "אשרי אלו {הזקנים} ואשרי נשותיהן. אמרה ציפורה: אל תאמרי כך, אלא אוי לנשותיהן, שמיום שדיבר ה' עם משה אחיך – לא נזקק לי. מיד הלכה מרים אצל אהרון אחיה והיו נושאים ונותנים". מרים  לא יזמה את השיחה, וגם דיברה דברי אמת. בכל זאת זה לשון הרע, דבר שאותו מחויבים לזכור בכל יום, במסגרת עשר הזכירות אחרי תפילת שחרית.

רבנו "אור החיים" הק' אומר שמרים ואהרון דיברו בפני משה. את זאת הוא לומד מהכתוב "וישמע ה' והאיש משה וגומר. פירוש, גם הוא שמע" כדברי קודשו. הם טענו שבמעשהו, הוא מוציא לעז עליהם ועל אבות העולם איתם דיבר ה', ולא פרשו מחיי אישות. הם גם טענו שמשה נתנבא רק בגיל 80, ואילו הם התנבאו בגיל מ' ונ' בטרם נולד משה. כמו כן, כשמשה התנבא, נצטרע – "והנה ידו מצורעת, לא כן אהרון ומרים.

הקב"ה מעיד על משה רבנו שהוא עניו מאוד, ולכן לא השיב להם למה פרש מאשתו. הקב"ה עשה זאת במקומו, והבהיר להם את כוחו הרב של משה בנבואה, בהשוואה לשאר הנביאים כדברי הכתוב: "אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע, בחלום אדבר בו. לא כן עבדי משה – בכל ביתי נאמן הוא…" (במדבר יב, ו – ח).

 רבנו אוה"ח הק' מסביר בהרחבה "ג' דברים בעניין הנבואה.

 א. השגת המראה. ב. זמן השגתה. פירוש, אם יתנבא בכל עת שירצה… ג. השגת בחינת הדיבור…" כדברי קודשו.

בהמשך מרחיב רבנו על השוני בין משה רבנו לשאר הנביאים.

את "השגת המראה" הוא מחלק לג' דרגות:

הדרגה הראשונה, תושג ע"י משה רק אחרי המוות, ולכן כאשר ביקש משה מה' "הראני נא את כבודך", השיבו ה' "לא תוכל לראות… כי לא יראני אדם וחי".

הדרגה השניה, "אור ממנו יתברך, שיתיחס אליו תמונה, ואין תמונה זו דומה לשום תמונה בנמצא" כדברי קודשו. את המראה הזה, זכה משה לראות: "ותמונת ה' יביט".

הדרגה השלישית – "הבהקת אורו יתברך ברחוק… הדומה לנר דולק אשר ילך אורו למרחוק, ויראה אדם האור ההוא, וזה יקרא מראה – וזה השגת הנביאים", כדברי קודשו.

לגבי הדרגה השניה: "זמן השגת הנבואה", משה יכול להתנבא בכל עת ככתוב "בכל ביתי נאמן הוא", לא כן אצל שאר הנביאים. וכדברי קודשו: "כל הנביאים אין נבואה בטוחה אצלם, הגם שהיא מדרגה קטנה ממדרגת משה. ומשה נבואתו, הגם שהיא גדולה מהם, בטוחה אצלו בכל עת שירצה".

וכנגד הדרגה השלישית: "השגת בחינת הדיבור", משה זכה שה' ידבר אתו בבינת הכתוב: "פה אל פה אדבר בו, ומראה ולא בחידות", לא כן שאר הנביאים איתם דיבר ה' רק בחלום, בבחינת הכתוב: "בחלום אדבר בו", ודרך חידות כמו חלומות יוסף, וכן מראות הנביאים שנזקקו לפירוש.

"… ומדוע לא יראתם לדבר במשה עבדי" (במדבר יב, ח). רבנו "אוה"ח הק' מסביר מדוע ה' כעס עליהם: "חוזר ה' וטוען, שהיה להם לשער בדעתם, כי הוא {משה} עומד ומשמש לפני ה'. ואם היה עושה עוול – לא היה ה' מסכים על ידו. אמור מעתה, בה' דברתם שהסכים על ידו…" כדברי קודשו. כמו כן, למרות שלדעת רבנו, משה לא הקפיד עליהם, בכל זאת, הקב"ה דן במשה דין של "מלך שמחל על כבודו – אין כבודו מחול".

"ויצעק משה אל ה' לאמר – אל נא רפא נא לה" (יב, יג). רבנו מסביר שמשה צעק אל ה' שלא יחשדוהו שהוא נוטר איבה כפי שנאמר ע"י אהרון "אל נא תשת עלינו חטאת וכו'".

פירוש אחר: לפני תפילתו, הוא הודיע לה' שהוא מוחל על כבודו. בתפילתו הקצרה בת חמש מלים הוא ביקש: "אל נא" – שאל ממידת החסד ככתוב (תהלים נב, ג): "מה תתהלל ברעה הגיבור, חסד אל – כל היום"

"נא" – רומז ללשון בקשה ופיוס כדי לעורר רחמים. "רפא נא" – פירוש עתה, ולא יתעכב", כדברי קדשו.

"אראנו נפלאות"

לרבנו "אור החיים" הק' – וחכם יצחק יאיר אלעסרי שליט"א.

"לסרי" או "אלעסרי". הבעיה נפתרה, בזכות רבנו "אור החיים" הק'.

על כך נאמר:"אין שמחה כהתרת הספיקות".

הרב יצחק יאיר אלעסרי שליט"א, משמש כראש כולל רמח"ל בכותל המערבי שריד בית קודשנו.

 הרב ביקש לדעת מהו הכיתוב הנכון של שם משפחתו, האם זה "אלעסרי" כפי שהוא חושב שכך צריך להיות, או "לסרי" שזה כנראה קיצור השם כתוצאה מהשפעת התרבות הצרפתית ששלטה אז במרוקו.

הרב ידע שאחד מאבות אבותיו בשם הרב משה אלעסרי זצ"ל, קבור בהר הזיתים במתחם "אור החיים" הקדוש. הרב חשב שכדאי למצוא את הציון, ואז לראות את הכיתוב של שם המשפחה על המצבה, ובכך תבוא פרשת שם המשפחה על מקומה בשלום, "לסרי" או "אלעסרי". לאחר חיפוש בין הקברים שלא נשא פרי, הוא חשב שפלאי הטבע עשו את שלהם, והכיתוב מעל המצבה נמחק.

במחשבה שניה, הוא החליט לפנות לרבנו "אור החיים" הק' הקבור בסמוך, שישא תפילה למלכו של עולם שיאיר את עיניו וימצא את הציון של שאר בשרו.

בתום התפילה בציונו הק' של רבנו אוה"ח הק', הרב לסרי לקח מגרדת והחל לגרד את המצבה הראשונה שנקראה בדרכו אחרי התפילה, כשבראשו ממשיכה להתנגן התפילה בציון הקדוש של רבנו חיים בן עטר זיע"א.

"מה רבו מעשיך ה'" – ומה רבו חסדיך ה' על העוצמה הרוחנית שהאצלת על צדיק אמת כמו בעל ה"אור החיים" הק' שגם אחרי מותו – תפילתו מתקבלת לפניך ברצון" – פרצו מגרונו של הרב יצחק יאיר כשראה את שם הרב משה אלעסרי ניצב במלוא הדרו על הציון.

הכיתוב על הציון כלל גם מכתם מחורז בזו הלשון: "נשא פנים – מלא מכאובים – ללא בנים". ה' תמוז תרס"ו. {עשרה ימים לפני יום ההילולה של רבנו אוה"ח הק' ב-טו בתמוז}.

הרב הודה לקב"ה ולעבד ה' רבנו "אור החיים" הק' על "המציאה", היות וכך יוכל לומר עליו קדיש ביום האזכרה. כאמור, ובפרט שהאיש נפטר ניפטר ללא בנים. הרב גם דאג להציב עליו מצבה חדשה, וכן זימן את שבט אלעסרי שיראו במו עיניהם את שם משפחתם האמתי "אל-עסרי", וסיפר להם איך הדברים התגלגלו בזכות רבנו אוה"ח הק'. אכן, "גדולים צדיקים במיתתם יותר מאשר בחייהם". וכן, הותרו הספיקות בבחינת "אין שמחה כהתרת הספיקות".

משפחת אלעסרי ידועה ומפורסמת בזכות הצדיק האלוקי רבי מכלוף אלעסרי זצ"ל מבית שאן, אליו נהרו רבים להתברך. לפני עשרות שנים, זכיתי לקחת את א"מ ע"ה ביחד עם אמו"ר ע"ה לרב אל-עסרי זצ"ל שבירך אותה.

 בנו של הרב וממשיך דרכו רבי יוסף אלעסרי שליט"א, שימש כרב ראשי של בית שאן, וגם הוא היה מלומד בנסים אליו פנו רבים למזור. שם אחר מאותה משפחה, הוא המרצה המפורסם מטעם ארגון "ערכים", הלא הוא הרב מיכאל אלעסרי שליט"א המופיע בכנסים בכל רחבי הארץ ובעולם, בנושאי חינוך וזוגיות וכו'.

לפרסומו הרב הוא זכה, בזכות הרצאותיו התורניות המושכות קהל, היות והן מתובלות בהומור מחיי המשפחה.

שבת שלום ומבורך – משה א. שמיר

"וברך ה' לחמך ואת מימך – והסירותי מחלה מקרבך". וכן "כל המחלה אשר שמתי במצרים – לא אשים עליך – כי אני ה' רופאך" לכל חולי עמו ישראל, ובכללם אילנה בת בתיה. יונתן בן קרן. משה בן זוהרה.

 ברשותך, ויכלול בברכות האלה את אשתי היקרה שולמית בת עיישה בן נאיים .שעברה ניתוח קשה מאוד…א.פ

לע"נ סבתי עליה בת מרים ע"ה – שעלתה לגנזי מרומים ביום חמישי ג' בניסן.

לע"נ הצדיקים: מו"ר אבי רבי יוסף בר עליה ע"ה. א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. חנה בת מרים ע"ה.

סבי הרב הכולל רבי אברהם בר אסתר ע"ה. זקני המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה.

שכננו – שמעון בן מסעודה ע"ה. רחל בת חסיבה ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. רבי יששכר בן נזי ע"ה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 77 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

יוני 2017
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930