ארכיון יומי: 13 ביוני 2017


היקפה ומימדיה של התנועה במרוקו- שנות תכ"ו-תכ"ט-1666-1669- אליהו מויאל

התנועה השבתאית במרוקו

הבה נבדוק אם כן, מה אומרים לנו המקורות. יש בידינו הרבה עדויות על המצב ששרר באותה תקופה בקהילה היהודית במרוקו, ונביא חלק מהן. המסמך של ר׳ יעקב בן־סעדון נכתב בשנת 1669. מבחינה מדינית ״ארבעים שנות המרד״ (1671-1631) עליהן דיברנו בפרק השני, טרם הסתיימו. שנה זו היא בין שנות שלטונו האחרונות של מולאי ראשיד, מיסד שושלת העלאווין. אי־הסדרים עדיין שולטים. מהומות ומרידות פוקדות את המדינה תכופות. השלטון אינו יציב. יחסו של המלך היה בדרך כלל עוין כלפי היהודים ולא במעט נבע מעצם קיומה של התנועה השבתאית שבה ראה תנועה הגורמת לתסיסה חברתית. ימי הדיכוי ממנו סבלו היהודים בסאלי עירו של ר׳ יעקב בן סעדון, בימי שלטונו של שודד־הים ג׳ילאן, עדיין זכורים להם. מלחמות וקרבות עזים עדיין נטושים בין המלך לבין ראשי השבטים המקומיים. מסים וארנונות כבדים מוטלים על היהודים כדי לממן את מלחמות המלך.

ואשר לבחינה הכלכלית, שנה זו היתה שיאן של שבע שנות רעב שפקדו את מרוקו, הרעב של שנות תכ׳׳ב-תכ״ט (1669-1662). הבצורת פקדה בדרך כלל את כל המדינה, והיתה קשה יותר בפנים הארץ ופחות קשה בערי החוף. אך הבצורת הזאת, שארכה שבע שנים, פגעה קשות גם בערי החוף, כולל עירו של ר׳ יעקב בן־סעדון – העיר סאלי, כפי שמעידה אגרת שנכתבה בשנת תכ״ט (1669) על־ידי רב מסאלי, ר׳ מסעוד אתאזי, אל עמיתו ממקנס ר׳ חסאן אדארוקי, הכותב בין השאר: ״אחרי שבע שני הרעב והיוקר אשר אמרנו בסאלי נחיה … אפילו כרים וכסתות נשמטו מבעליהן ומי בכל עמו ישראל נשאר שלם בגופו ובממונו? שניים שלושה גרגרים בראש אמיר הלא מצער הם.״ תאורים מזעזעים של אותן ״ארבעים שנות המרד״ (1671-1631), אנו מוצאים אצל כל כותבי דברי העתים של התקופה, ב״דברי הימים״ לר׳ שאול סירירו ור׳ שמואל אבן דנאן, ר׳ סעדיה אבן־דנאן, וכן ב״כסא מלכים״ לר׳ משה רפאל אלבז. התאורים המרגיזים לבבות ומרעישים נפשות אינם נוגעים רק למצוקות החמריות הערמות על־ידי עצירת גשמים, כפן ורעב ונגישות השלטונות, אלא גם להעברת אנשים על דת אבותיהם. ר׳ שמואל אבן־דנאן מספר לנו באחת העדויות על התלאות, העינוים והיסורים שהיו מנת חלקם של יהודים על־מנת לאלצם לשלם מם מעל ליכלתם. וכך הוא מספר על העינוים שעונה ״עשיר אחד ושמו סולמאן בוטבול ומרוב העינוי והמכות והחניקה שהיו חונקים אותו ולא היה יבול לסבול, המיר דתו.״

ר׳ משה רפאל אלבז מספר לנו ב״כסא מלכים״ על התלאות והעישות שעברו על יהודי טטואן ואלקצר באותה תקופה. בתי־כנסיות של טטואן נהרסו ביום־הכיפורים וגזרו על היהודים שלא יתפללו במנין ״ובטיטואן עברו שמדות על שלושה יהודים ותלו לאשה אחת היא ובנה על עץ.״

וכמה שנים לפני כן אומרת לנו עדותו של ר׳ שאול סירירו על הרעב של שנות שס״ד-שס״ו: ״מראש חודש תמוז עד ר״ח כסליו של שנת שס׳׳ו מתו ברעב קרוב לשמונה מאות בני פאס היקרים, נפוחים כנאד מזי רעב, איכה נחשבו לנבלי חרם, חבקו אשפתות, לנקר בהם כתרעולים ויותר משש מאות אנשים ונשים ובחורים ובתולות שהמירו דתם (ההדגשה שלי א.מ.) והיו הדרכים בסכנה גדולה אין יוצא ואין בא.״

אבן גזרות ושמדות היו, והעברת יהודים על דתם היתה תופעה שכיחה באותה תקופה. תמוהה לכן קביעתו של ר׳ יעקב בן־סעדון האומרת: ״ומזה יצא לנו טוב טעם ודעת לאנשי מערבנו… שאין בהם שמד שבח לאל והודאה לשמו כי הם יכולים אם ירצו רובם שלא להתענות.״

לפי כל מה שאמרנו לעיל, מסקנתו וקביעתו של ר׳ יעקב בן סעדון אין להן על מה לסמוך, ואינן תואמות את העובדות ההסטוריות. מסקנותיו, אשר לפיהן הוא מתיר את ביטול הצומות היות ואין גזרות ואין שמד – נטולות כל יסוד עובדתי.

במלאכת השכנוע שלו נזקק ר׳ יעקב בן־םעדון גם לדימוים ולמשלים. כך הוא מביא את המשל הבא: משל לעבד שליח של המלך שצוה לכל נתיני הממלכה בשם המלך שיעשו מצוה מסוימת והוסיף כי על כך החליטו המלך ומועצת יועציו ושריו והתרה בהם שאם ימצא איש שלא יקיים את מצות המלך ילקו אותו עשר מלקות. העבד השליח היה ידוע כנאמן המלך ועושה דברו ואיש לא פקפק באמיתות דבריו. אך לאחר שהתחילו בקיום המצוה בא אליהם שליח אחר שלא הכירוהו ובשם המלך צוה עליהם לא לקיים יותר אותה מצוה עליה נצטוו מפי השליח הקודם, והוסיף שמהיום והלאה כל מי שיוסיף לקיים אותה מצוה יחשב כעובר על גזרת המלך ואחת דתו להמית ויושלך אל הים.

מבוכה השתררה בין הנתינים ולא ידעו במה להאמין. חכמים נכבדים ויועצים נתאספו כדי לכלכל מעשיהם ולהחליט מה לעשות. ראשי העם נחלקו בדעותיהם. קבוצה אחת אמרה כי יש להשמע לפקודה שניתנה על־ידי השליח הראשון של המלך, כי הרי הוא מוכר וידוע כשליחו ועושה דברו של המלך ולכן אין להטיל ספק באמינות דבריו ובאמיתות שליחותו. ואשר לשליח השני, איש מאתנו אינו מכיר אותו, לא שמעו עליו שיש לו מהלכים בחצר המלכות, ואם כך הדבר לא הוא המתאים שסודות המלך וגזרותיו ישלחו על ידיו, ושנית ״שלא הביא בידו אות או מופת״, כי שליח המלך הוא ומה גם שאינו מוכר לנו. היה עליו להביא אות או מופת על־מנת שנכיר בשליחותו; ולכן המסקנה היא להמשיך ולקיים את המצוה שנמסרה להם על־ידי השליח הראשון עבד המלך הנאמן.

הקבוצה השניה טענה טענה יותר פשוטה ועשתה חשבון מעשי יותר ״ותשקול בפלס ומאזני משפט ומצאה כי גדול יהיה עונש האחרון מן הראשון״, כי הרי לפי העבד השליח הראשון, מי שלא יקיים את מצות המלך ייענש על־ידי ספיגת עשר מלקות, ואילו לפי העבד השני, העובר על דברי המלך ״יושלך אל תוך הים״ ומי הוא זה אשר לא יבחר במה מלקות שאין בהן סכנה, על פני השלכה לים הכרוכה במות?

מן המשל הזה עובר ר׳ יעקב בן סעדון אל הנמשל: מועצת השרים וסגניהם הם חכמי ישראל ונביאיו שהיו בימי החורבן וקיימו וקיבלו עליהם לעשות את ארבע תעניות וגם החכמים שבאו בדורות הבאים אחריהם היו עבדים נאמנים להם וקיימו כל המצוות שנצטוו, והעובר על דרכם חייב מכת מרדות, ״כי האוכל במזיד ביום הכיפורים חייב כרת ואילו האוכל בתשעה באב במזיד אינו חייב כי אם מכות מרדות שהוא פחות ממלקות.״ אשר לעבד השני, שאינו מוכר, הוא שבתי צבי אשר ציוה לבטל את התעניות וכל העובר על דברו חייב מיתת חנק על־ידי השלכתו לים. המסקנה של הנמשל היא כמו המשל. אכן טיעון משכנע!!

מולאי רשיד, מייסד השושלת העלאווית.

מולאי רשיד, מייסד השושלתיהודי מרוקו בתקופת מוחמד ה-5

מעולם לא היתה שושלת שהתגאתה כל־כך ביחסיה הטובים עם היהודים כשושלת העלאווים. ובכל־זאת! יש אגדה עקשנית, שאובה מסיפורי אלף לילה ולילה, הגורסת שהמעשה אשר בעקבותיו נוסדה השושלת היה רציחת ״המלך היהודי״ של טאזה, אהרן אבן משעל, ש״מלך״ כביכול על המבצר הזה החולש על הגישה לאלג׳יריה.

לפי האגדה היה אותו אבן משעל עריץ תאב־בצע שלא ידע שובעה, והיה מפיל אימתו על נתיניו המוסלמים, מנחילם השפלות ועלבונות בלתי־נסבלים, ופעם אחת בשנה, בחג־השבועות היהודי, חייב אותם לצרף בתולה מוסלמית צעירה להרמונו הגדוש.

הנצחון הנחשב ביותר המיוחס למולאי רשיד (1672-1664), מייסד השולשת העלאווית, היה כביכול דווקא מעשה־הרצח שפטר אותו מעונשו של ״השליט היהודי״ של טאזה. כדי להשיג את מטרתו חיבל הסולטן כביכול תחבולה לא־תיאמן: הוא התחפש לנערה עולת־ימים כדי לבוא על מקומה של הבתולה שהובטחה לאותו אהרן והסתיר ארבעים מחייליו בכדים ובארגזים שאמורים היו להכיל מתנות לרוב. משחדרה חבורת הלוחמים להרמון, שאנשיה טולבה (תלמידים) מן הזאויה של השריף לואטי, סמוך לטאזה, שחטו את העריץ ואת עושי־דברו, וכך זכה מולאי רשיד באוצרותיהם המופלגים – וכך גם מצאה ידו לגייס חיל־צבא ולכבוש את פאס. השושלת העלאווית יצאה לאוויר העולם.

הטולבה מן המכללה הקירוואנית שבפאס נהגו מאז לחוג את זכר המאורע מדי שנה בשם חג הטולבה, אבל שום היסטוריון רציני אינו נותן אמון כלשהו בבדיה הזאת. מובן שלא לחינם בדו אותה ומסרוה מדור לדור. את רציחתו של אהרן אבן משעל שלאמיתו של דבר לא ״שליט״ היה אלא רק סוחר עשיר  – יש  לתלות לאו דווקא באנטישמיות אלא בחמדת־הבצע.

בזיכרונם של היהודים לא נשאר כל זכר למאורע זה. אדרבה, ב״דברי הימים״ של קהילת פאס מוצג מולאי רשיד כמי ״שאוהב מאוד את בני ישראל״. דווקא במלאח, בביתו של ראש הקהילה, יהודה מאנסאנו, עתיד היה הסולטן החדש לבלות את לילו הראשון בפאס, בטרם ישלים למחרת היום את כיבוש העיר. יחסיו המצוינים של מולאי רשיד עם היהודים נעשו אגדיים עד כדי כך שזיכו אותו בכינוי ״מלך היהודים״! כאשר הדביר, ב־1668, את העיר דילה, אחוזת־שלטונם הדתית של אויביו המסורתיים, ראה חובת־כבוד לעצמו לשמור על חייהם ורכושם של היהודים, כמסופר בדברי הימים של קהילת פאס:

 

" אחר־כך הלך המלך מולא״ ארשיד לעיר אזאוו״א שהיה בה הפוקח מחמד אלחאג׳ ונלחם עמו ולכדו והכניעו עד העפר ולא הרגו, רק הביאו חי לפאס. ונשבע המלך מולאי ארשיד שלא ייצא מדלתי העיר אזאווייא עד שיחריבה וינתץ הבתים והחוצות ותישאר שממה מבלי יושב. וכן עשה: הגלה את הפלשתים (הברברים) שהיו מחזיקים בידי הפוקח הנז' והרג מהם. ועל היהודים ציווה ונתן להם זמן ג׳ ימים לצאת מן העיר הם ובניהם ונשיהם וגופם וכל אשר להם… והיו אנשים עשירים רובם ככולם ובתיהם מלאים כל טוב מכלי כסף וכלי זהב ורוב תבואות חטים ושעורים ופולים ועדשים אין מספר ויין ושמן ודבש וחמאה אין שיעור והניחו הכל כאשר לכל מלבד מה שיכלו שאת מכסף וזהב. ובאו כל הקהל של אזאוו״א לכאן לפאם.

בן שלושים־וארבע היה מולאי רשיד כאשר ירש את כיסאו של אחיו הבכור, מידי מוחמר, שממנו שאל את האסטרטגיה של כיבוש העיר פאם ממזרח, בדרך טאזה. לא די שהיה איש עשוי לבלי חת אלא גם ניחן בבינה מדינית עילאית. הוא השלים את כיבושה של מארוקו בהשתלטו על מראקש ב־1669. כעבור שלוש שנים מת מיתה טראגית בגיל 42 שנה, ב־9 באפריל 1672, תוך כדי ״פנטזיה״ במטעי התמרים.

היהודים ביכו מרה את הסתלקותו של מלך שהביא להם פריחה ובטחון. נסיבות מותו – ראשו התנפץ אל ענף של עץ כאשר יצא סוסו בדהרה – הזכירו לקהילה הלומת־הצער את אחריתו של אבשלום, בנו של דויד המלך. ולא היה דבר שממנו התייראה יותר מאשר מתקופות בין־המלכויות, על שלל צרותיהן הרגיל. אך הפעם לא התעכבה העברת השלטון ולא היתה כרוכה בזעזועים. קשריהם החברתיים של היהודים ועושרם היה להם חלק בהישג זה.

La dynastie alaouite — ou les Alaouites, Alawites (de l'arabe [‘alawī], « descendant d'Ali », gendre du prophète Mahomet.) — est une dynastie qui règne sur le Maroc depuis la seconde moitié du xviie siècle. Venus du Hejaz, ils s'installent au Tafilalet, les Alaouites deviennent sultans du Maroc à la suite d'une période d'instabilité ayant suivi le décès du dernier sultan de la dynastie des Saadiens en 1659 et durant laquelle le pays est morcelé en plusieurs États indépendants, l'autorité centrale échouant aux mains des Dilaïtes. Moulay Rachid, troisième prince alaouite du Tafilalet, réunifie le pays entre 1664 et 1669 et réinstaure un pouvoir central, marquant ainsi le début de la dynastie alaouite du Maroc, qui est toujours à la tête du royaume de nos jours.

Les veilleurs de l'aube-Victor .Malka-Des ornements à la prière

les-veilleurs-de-lDes ornements à la prière

Qu'ils soient signés par des poètes de l'espace andalou ou par des rabbins versificateurs marocains, ces poèmes ont une particularité : ils ont d'abord été écrits pour être chantés et pour accompagner les offices religieux. Ils ont en priorité une fonction liturgique. C'est une poésie sacrée. Une poésie de la méditation et de l'introspection, non de l'évasion ou du divertissement. Un poète a judi­cieusement qualifié ces pièces, ainsi qu'on l'a noté précé­demment, « d'ornements à la prière ». Il s'agit de la rendre plus belle, plus joyeuse et plus populaire. Ce qui ne veut pas dire que ces pièces poétiques ne soient pas également lues, ou bien qu'à la lecture elles perdent quoi que ce soit de leur pouvoir d'inspiration ou d'émotion. Mais souvent, l'auteur a pensé, en même temps qu'il cherchait une rime plus ou moins riche, à un air spécifique appartenant à tel ou tel mode de l'art musical andalou. Chaque langue a son rythme, ses exigences, son génie. Et sa musique intérieure. Cependant, les différents poètes dont les œuvres figurent dans l'anthologie Chir Yedidout ont souvent écrit en ayant sous les yeux (mais le plus souvent en mémoire) le texte classique arabe relatif à l'extrait musical. Ils veillaient également à imiter autant que possible le style et les tech­niques de composition utilisés par les poètes-musiciens arabes. Le chant, en l'occurrence, est une des expressions possibles de la poésie. Il est inséparable du texte. Et la poésie en est le fidèle auxiliaire. L'auteur du livre des Psaumes n'écrit-il pas : Tes préceptes sont devenus pour moi un sujet de chants dans ma demeure passagère ? (Ps 119, 54). Comme si c'était le texte qui donnait au chant sa véritable signification. Par ailleurs, voulant insister sur la force que représentent la poésie et le chant, une légende talmudique (Sanhédrin. 94 a) prétend que, dans un pre­mier temps, Dieu a voulu désigner le roi Ézéchias comme Messie d'Israël. Pourquoi y a-t-il finalement renoncé ? N'est-ce pas – ajoute la légende – parce que ce monarque n'a pas pris l'initiative de chanter lorsqu'il a été sauvé des griffes d'un de ses ennemis ?

Voici comment un homme de lettres comme Georges Pompidou, ancien président de la République, définit dans un de ses ouvrages1 la poésie :

Lorsqu'un poème ou simplement un vers provoque chez le lecteur une sorte de choc, le tire hors de lui-même, le jetant dans le rêve ou, au contraire, le contraint à des­cendre en lui plus profondément jusqu'à le confronter avec l'être et le destin, à ces signes se reconnaît la réussite poétique.

Si l'on juge les poèmes des hommes qui, durant des siècles, ont écrit pour la synagogue marocaine, à l'aune de la définition de cet ancien agrégé de lettres, alors il ne fait pas de doute qu'ils sont, pour la plupart d'entre eux, des poètes inspirés et accomplis. Ils ont d'ailleurs été per­çus et traités comme tels par leur communauté tout au long de leur vie. Pourquoi la poésie ne se trouverait-elle pas aussi dans les synagogues ainsi que dans les chants liturgiques qui leur sont consacrés ? Qui peut contester qu'il y a de la poésie – et au plus haut niveau – dans certains récits de la Bible et singulièrement dans certains textes de prophètes tels qu'Isaïe ou Jérémie ? Sans parler de Job et de l'Ecclésiaste…

De même, si l'on se réfère à la définition du poète pro­posée un jour par l'acteur Louis Jouvet (« Qu'est-ce qu'un poète ? C'est une cicatrice ! »), alors ces rabbins et ces lettrés ont plus d'un titre à faire valoir pour se prétendre poètes. Car des cicatrices, ils en ont plein l'âme. Ils n'ont même que cela…

La poésie peut assurément se trouver partout. On la ren­contre chaque fois qu'un texte provoque chez son lecteur joie ou mélancolie, rire ou larme, tristesse ou espérance, méditation ou compassion.

Un de ces poètes, David Elkaïm – linguiste et poly­glotte, habité par le génie, considéré, ainsi qu'on l'a vu, comme le plus grand poète de l'histoire des juifs du Maroc – s'est spécialisé dans un genre poétique spécifique aux pays d'islam : la ksida. Le terme veut dire « objectif ». Il s'agit d'une sorte de ballade arabe dans laquelle le poète raconte une histoire, développe longuement ses idées, défend ses objectifs et expose, in fine, sa morale. C'est une poésie populaire dans le meilleur sens du terme.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 84 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

יוני 2017
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930