ארכיון יומי: 16 ביוני 2017


פטירת יולדות בעת הלידה או אחריה-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה-אליעזר בשן

פטירת יולדות בעת הלידה או אחריההורים וילדים-אליעזר בשן

התנאים הסניטריים בעת הלידה בבתים שלא תמיד הצטיינו בניקיון, וכן חולשתן של הנשים שילדו ילדים לעתים במרווחי זמן קצרים, גרמו לפטירות של היולדות בעת הלידה או זמן מה אחריה, ולעתים גם התינוק נפטר.

ר׳ שלמה בן שמעון דוראן שחי באלג׳יר במאה ה־15 נשאל על ראובן שנשא אשה ״וילדה לו בן ונפטרה לבית עולמה״(שו״ת רשב״ש, סי׳ רף). חכם מאלג׳יר בשם ר׳ דוד בן שמואל מועטי כתב: ״בענין א׳ שמתה אשתו בליל ח׳ ללידתה בן זכר, שיקברו המת ויקבל עליו אבלות ויאכל ההבראה ואחר כך יעשו המילה״ (׳אשר לדוד׳, יור״ד, דף כז ע״א).

בספרותם של חכמי מרוקו מצויות עדויות על נושא זה מן המאות ה־18 וה־19: אשה בשם ג׳אמילא, אשת ר׳ מרדכי בן עובדיה, שהתקשתה בלידתה הראשונה וחשה שהיא הולכת למות, השאירה צוואה אצל שני החכמים אפרים מונסונייגו ועמנואל מנסאנו ביום יח לחודש אלול תק״ז (1747). חילקה את רכושה בין קרוביה היורשים ובין סכום ממנו יקנו החכמים ספר תורה עם תכשיטיו ״למנוחת נפשה״. אישרו את הצוואה החכמים יעקב אבן צור ושמואל אלבאז(יעב״ץ, ׳מוצב״י/ ח״ב, סי׳ נב). המשורר ר׳ דוד בן חסין בן המאה ה־18 חיבר קינה על אשתו של שאר בשרו ר׳ יקותיאל בירדוגו שנפטרה מחמת הלידה והניחה בן זכר:

הפיוט המלא מתוך הספא " תהלה לדוד " אפרים חזן ודוד אליהו –אנדרה – אלבאז

131 – הה לאשה – קינה קוננתיה על אישה יראת ד' של שאר בשרי החכם השלם הדיין המצויין כבוד הרב הגדול רבי יקותיאל סירדוגו נר"ו שמתה מחמת לידה והניחה בן זכר. סימן אני דוד בן חסין חזק

 

הה לאשה פתאום בא עתה / ויהי בהקשותה בלדתה

 

אֵבֶל זה מאד קשה / כל ימותַי לא אֶנְשֶׁה

אַסְחֶה בדמעתי ערשי אמסה / לספד לצרה ולבכּותה

 

נשמע במרה קול מר וקול נהי / צעקה גדולה ותהי

אל נדוד יונה תמה אחת היא / לאמה ברא ליולדתה

 

יחרד לבבי חֲרָדָה / אל אשה נאוה וחסודה

מאיש נעוריה נפרדה / ולא יסף עוד לדעתה

 

דִּמוּ לִרְפּאֹתָהּ ולא נרפאתה / ויהי בצאת נפשה כי מתה

לשחת קראה אבי אתה / לָרִמָּה אִמָּהּ וְאֲחוֹתָהּ

 

יקוד אש בלבבי יוקד יבער / בשמעי קול בִּכְיַת הַנַּעַר

אל שדי אמו פיהו יפער / לשכב אצלה להיות אתה

 

דודים נוּדּו וספדו עליה / וזכרו כשרון מעשיה

בְּאַקְרוֵּיי אַתְנוּיֵּי בְּנָהָא / זרע קדש מצבתה

 

במקום גילה ששון זו מילה / קול נהי קולן קינה ויללה

צלמות חשך ואפלה / נהפכה לאבל שמחתה

 

נאספו בה כל מדות טובות / מאליפות מרבבות

נרות מצוה מביתה לא כבות / וברכה מצויה בעסתה

 

חסין קדוש ישלם פעלה / ויפיל בנעימים חֶבְלָהּ

וגם רב שלום ילוה לה / וישים כבוד מנוחתה

 

חזק צור אל גדול ונורא / קבל אותהּ מזבח כפרה

ובצרור החיים צרורה / תהיה נפשה רוָּחּה ונשמתה

 

ביאורים לשיר

על הפסוק ביש׳ כח, ו. 19. חסין קדוש: כינויים לקב״ה. חבלה… וגורלה: ישים חלקה בנעימים בגן עדן, על-פי תה׳ טז, ו. 20. ישלם… שלמה: יתן לה שכר מושלם על מעשיה הטובים, על-פי רות ב, יב.

  1. בא עתה: הגיע זמן פטירתה. ויהיה בהקשותה בלדתה: על־פי בר׳ לה, יז, בתיאור מות רחל כשילדה את בנימין. 2. לא אנשה: לא אשכח את המקרה המצער הזה. 3. אסחה… אמסה: ארטיב ואמלא בדמעותי, על-פי תה׳ ו, ז. ולבכותה: חידוד לשוני, על-פי בר׳ כג, ב ׳לספד לשרה ולבכותה׳. 4. נשמע קול במרה: על פי יר׳ לא, יד ׳קול ברמה נשמע׳. צעקה גדולה ותהי: שיעורו ׳ותהי צעקה גדולה׳ על-פי שמי יב, ל. 5. אל נדוד: על התרחקותה והסתלקותה. יונה… ליולדתה: על-פי שה״ש י, ט. 6. יחרד… חרדה: על-פי בר׳ כז, לג. נאה וחסודה: על-פי כתובות יז ע״א, ושם בשבח הכלה. 7. ולא… לדעתה: על-פי בר׳ לח, כו. 8. לרפאתה ולא נרפאתה: על-פי יר׳ נא, ט. ויהי… מתה: מחמת לידתה, על-פי בר׳ לח, יח והשווה שורה 2. לשחת… ואחותה: על-פי איוב יז, יד. כשרון מעשיה: על-פי קה׳ ד, ד. 13. באקרויי אתנוייבנהא: בלימוד ובשינון לבניה, בדאגתה לכך שילמדו תורה, על פי ברכות יז ע״א. זרע קדש מצבתה: על-פי יש׳ ו, יג. וכאן עניינו שבניה משמשים לה כמצבת קודש. 14. במקום… ויללה: במקום השמחה וברית המילה לרך הנולד נשמעים קולות האבל על מות אמו. 15. נהפכה לאבל שמחתה: על דרך ׳שמחה לתוגה נהפכה׳ (מו״ק כה ע״ב). 16. מאליפות מרבבות: על-פי תה׳ קמד, יג, וכאן ביטוי לריבוי מדות טובות של הנפטרת. נרות… בעיסתה: כדרך שמתאר המדרש (בר״ר, ס, טז) את אוהל שרה ורבקה וציין בכך, כי הקפידה הנפטרת בשלוש המצוות שבגללן נשים מתות בשעת לידתן (שבת לא ע״ב). 18. חסין: כינוי לקב״ה, על־פי תה׳ פט, ט. ישלם פעלה: על-פי רות ב, יב ותזכה לחלקה בגן עדן. ויפל בנעימים חבלה: יהיה לה חלק טוב ונעים בגן עדן, על-פי תה׳ טז, ו. 19. רב… מנוחתה: על-פי תפילת האשכבה בנוסח הספרדים. 20. מזבח כפרה: קבל מותה כקרבן המכפר על כלל ישראל כמות הצדיקים, על-פי מ״ק כח ע״א; זהר אחרי מות דף נו, ע״ב. 21. ובצרור… נפשה: על-פי שמ״א, כה, כט. נפשה רוחה ונשמתה: על־פי החלוקה המשולשת של הנפש בספר הזוהר ח״א רה ע״ב.

אירוע ברבע הראשון של המאה ה־19: אשתו של יחייא לכרייף מתה סמוך ללידתה לאחר שילדה בת, והיה ספק אם תחיה הבת אחר אמה שלושים יום. בנושא זה דן ר׳ יעקב בירדוגו ממכנאס, בהקשר לחלוקת הרכוש עם יורשיה (׳משפטים ישרים׳, ח״א, סי׳ כו).

בטקסט ללא תאריך, בכתב ידו של הרב עמור אביטבול מצפרו נכתבו הדברים הבאים, ויש להניח כי הוא מבכה את אשתו:

בהלקח ממני עיני אשה יראת ה׳ נאה וחסודה… כי נהפכו עליה ציריה חבלי יולדה ויהי אך יצא יצא ולדה ממעיה באו ימי פקודתה עקב לשלייתה. יאבד יום ילדה בו והלילה אמר הורה ועזבה ביתה ומכון שבתה לזאת יחרד לבי… (דוד עובדיה, ׳קהלת צפרו׳, מס׳ 255).

במקור משנת תקצ״א (1831) מדובר על ״בתו של ראובן נשואה לשמעון ותקש בלדתה ואחר ילדה בת ומתה מחמת לידה״ (שלמה אביטבול, מנחת העומר׳, אהע״ז, סי׳ כא; באותו ספר: ״ר׳ מכלוף אסולין כשנולד לו בן תכף מתה אשתו מסעודה״ (שם, אהע״ז, סי׳ יו״ד).

ר׳ ידידיה מונסונייגו כתב על ״תינוק אחד שמתה אמו בתוך עשרה ימים ללידתו והניקתו אחותה״ (׳דבר אמת׳, אהע״ז, סי׳ קלד).

אשתו של ר׳ רפאל חיים משה בן נאיים נפטרה בשבט תרמ״ג(1883), שלושה ימים לאחר שילדה זכר (בהקדמה לספרו ׳פטר רחם׳). החכם דרש בפקידת השלושים לאשה שנפטרה שלושה ימים לאחר שילדה בן ביום טו כשבט תרמ״ג (׳פטר רחם׳, דף צב ע״א).

אשתו של ר׳ מרדכי עמאר בן שלום, יליד תרמ״ח (1888) ממכנאס, ילדה בן ונפטרה מיד אחרי לידתה (בהקדמתו של ר׳ אברהם עמאר לספר ׳דברי שלום ואמת׳, עמי 52).

בג׳רבה נפטרה יולדת בהיות תינוקה בן חודש (כלפון משה הכהן, ׳שואל ונשאל׳, ח״ב, אהע״ז, סי׳ לו).

אירופה ממרוקו: הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה) 1864-1860 אביעד מורנו

 

מוסף פעמים 1גם ביקורת מסוג אחר הושמעה. למשל לדידם של דניאל שרוטר ויוסף שיטרית הניסיון השגוי להציב דיכוטומיה בין מסורתי למודרני וההנחה כי תהליך המודרניזציה פירושו מעבר הכרחי אל חברה חילונית, משכילה ומשוחררת  (emancipated) הובילו לניסוח שאלות מחקר לא רלוונטיות ולהסקת מסקנות בעייתיות. שרוטר ושיטרית הציגו במחקרם מספר עבודות חשובות אשר התבססו על קו המחשבתי המודרניסטי המוצג כאן, ובהן מחקרים של נתן א' שוראקי, דוריס בנסימון–דונאת ומיכאל לסקר ופרקי ספרו של ברנרד לואיס 'יהודי האסלאם' ( Jews of Islam), אשר הציגו את חברות המזרח כמעין 'אובייקט היסטורי שקפא על שמרי המסורת והחל מתפתח עם 'תום המסורת' ) The End of Tradition ככותרת הפרק האחרון בספרו של לואיס(. הביקורת המרכזית של שרוטר ושיטרית ואחרים הייתה כי בגלל הניסיונות השגויים להחיל על חברות לאאירופיות דגמים תאורטיים הרלוונטיים לאירופה לא זכו מאפיינים מקומיים לחשיבות הראויה להם. המחקרים שביקרו התמקדו לחלופין בדפוסי מודרניזציה שהתבססו על שימור ערכים בעלי מאפיינים מסורתיים ו'מזרחיים', ושהקנו לרעיונות הזרים משמעות חדשה ופרשנות מקומית מתמדת.

מאמרו של דרור זאבי 'חזרה לנפולאון? ( Back to Napoleon ? ) עשוי לתרום להעמקת ההבנה של הסוגיה הנדונה. זאבי ביקש לראות בעידן המודרני תוצר של תהליכי שינוי אפיסטמולוגיים ואונטולוגיים שהחלו מתהווים עם המפגש הקולוניאלי, שהיה תהליך היסטורי בפני עצמו. במסגרת מאמציו להניח תשתית תאורטית חדשה להבנת השינוי לא המעיט זאבי מחשיבותו של המפעל הקולוניאלי להבנת תהליכי המודרניזציה באזור, כפי שעשו חוקרים רוויזיוניסטים מסוימים, אולם הוא ביקש לצאת כנגד הדיכוטומיה הרווחת שלפיה תהליכי המודרניזציה היו במהותם מפגש בין מערב מייצר ומשפיע למזרח מקבל ומושפע. זאבי הציע להתמקד בתהליכים עצמם ולראות בהם ביטויים לשינוי כלל–עולמי אשר נחווה באופנים שונים בחלקים שונים בעולם והשפיע בדרכים שונות על ייצוג המציאות ועל מערכת היחסים בין חברות העולם..

דומה כי הצלבת הדברים הללו עם רעיונותיו של מישל פוקו בדבר הקשר שבין ידע לכוח עשויה לסייע לרדת לסוף דעתו של זאבי, או לחלופין להוסיף עליה ולהרחיב את המשמעות הפוליטית והחברתית של טענותיו. לפי פוקו המציאות, שאנו תופסים אותה כמובנת מאליה, מוגבלת, מעוצבת ומוזנת באמצעות שיח שמקורו בדינמיקת יחסי הכוחות הפוליטיים בחברה. לפיכך הידע שנוצר בחברה הוא חלק בלתי נפרד ממאבקי כוח, ובתהליך ייצורו יש תביעה להשגת עמדת כוח. בהשראת תובנה זו אני מניח כי השיח שמפתחות קבוצות כוח המבקשות לבסס את מעמדן בחברה הוא במהותו שיח המבנה מציאויות חדשות בחברה ואף מזין בתורו תהליכים היסטוריים, כגון תהליכי מודרניזציה.

בצד הנחת יסוד זו מחקרי מבוסס על ההנחה כי למקורות היסטוריים תכונות סובייקטיוויות, וכי הם יכולים ללמד בצורתם הלשונית והגרפית וכן בנסיבות כתיבתם על החוויה של כותביהם. מחקר אשר משמש לי השראה בהקשר זה הוא ספרה של איריס אגמון 'משפחה ובית המשפט' ( Family and Court ) על תרבות המשפט והמודרניות בארץ–ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית. המתודולוגיה המוצעת בספרה, מתודולוגיה השואבת מתוך תפיסת ההרמנויטיקה של הנס ג' גדאמר, נשענת על ההנחה כי לטקסט יש משמעות שבאמצעותה הקורא מסוגל לפרש את תפיסת המציאות של כותביו. לטענתה של אגמון ההיסטוריון יוכל להגיע לתובנות בדבר תפיסת המציאות של המחברים רק אם יראה בטקסט מושא למחקר היסטורי ויבין אותו כחלק בלתי נפרד מן ההיסטוריה שהוא חוקר ולא כספק נתונים היסטוריים יבשים על ה'מציאות'. אגמון פיתחה תפיסה זו

בהתבססה על מאמר של זאבי העוסק במחקר היסטוריוגרפי על סמך רישומי בית הדין השרעי. שני מחקרים אלו עיצבו את הקו המתודולוגי המנחה של עבודתי. מאחר שהחונטה הייתה קבוצת כוח בחברה, ניתן לשער כי פיתחה שיח חדש. החונטה עיצבה השקפות אלה במסגרת פרשנויותיה לרעיונות הזרים, אך גם כיסוד פוליטי חשוב ששאב מניסיונותיה לכפות את מרותה הפוליטית על הקהילה על ידי שימוש באותם רעיונות. השערתי היא כי ההתמקדות באופן שבו פירשה את המציאות קבוצת כוח מקומית זו, שקשרה עצמה למפעל הקולוניאלי, ואשר עלה בידה להשיג מונופול על ייצור המציאות הקולוניאלית, עשויה להוסיף הרבה להבנת תהליכי מודרניזציה בחברות מקומיות בעידן ההתפשטות האירופית.

בדומה לביקורת הסעידיאנית אטען כי ההתפשטות האירופית אכן ניזונה משיח שהגדיר יחסי כוחות חדשים בעולם. אולם בניגוד לסעיד ולאופן שבו רידד שיחים מקומיים מורכבים, אציע לא לראות בשיח המודרניות שיח אוריינטליסטי או לחלופין שיח מודרניסטי שמקורו באירופה, אלא שיח שהתעצב לנוכח השקפת העולם של קבוצות אינטרסים וגורמי כוח ברחבי

העולם כולו עם ההתפשטות האירופית.

בס"ד מוסר בלערבי פרשת שלח לך

בס"ד    מוסר בלערבי פרשת שלח לך 

רבני תוניסיה

רבני תוניסיה


פלפרשה מתאע הזמעה האדי. פיהה 2 מצוות עשה. ומצות לא תעשה ואחדה. מצוות עשה המאן 1] באש נעטיו ללכהן אלחלה מן לעזין. ולחז"ל קוומוהה חצה מן 24 לבעל הבית וחצה מן 48 ללכבאז 2] באש נעמלו ציצית עלה לחואייז אלי פיהם 4 כנפות. ומצות לא תעשה הייא. באש מה נתבעושי ורא קלבנה וורא עינינה. ורא קלבנה הווא. באש מה נפשרושי התורה כיף מה יזי עלה קלבנה. כאנשי כיף מה פסרולנה לחז"ל. וורא עינינה באש מה נתבעושי פיה עינינה פי חואייז מוש באהיין. 
פלפרשה מתאע הזמעה האדי יחכילנה אלפסוק. אלי ישראל טלבו מן משה רבינו באש יבעתו מרגלים וישופו ארץ ישראל. ומשה נשד רבבי. ורבבי קאלו האנה מה נקולכשי אבעת. וכאן תחב תבעת אבעת עלא רוחך. ובעתהם משה רבינו. ולמרגלים מלי כרזו תפאהמו באש יקולו לישראל מה ימשיוושי. אלי קאלו תווה משה רבינו מאזאל כיף עטאנה התורה. ונערפו אלי משה מת ויהושע הווא אלי חידכל ישראל לארץ ישראל. וכיפאש חנתעלמו התורה מליח מן ענד משה. וחתה ואלו נקולו אלי יהושע תעלם מליח ענד משה. תווה אחנאן נאכלו פלמה ונשרבו מן הסלע ווקתלי חנווצלו לארץ ישראל חנתלתהאו בלחרב. ומן באעד כל ואחד חיתלתהה בשאנייה מתאעהו. ווקתאש חנתעלמו התורה. וחתה ואלו אלי התכמאם מתאעהם האדה כאן באהי. לאכן הומאן כממו התכמאם אלי מה חקומשי יכממו. אלי מאדאם רבבי עטאהם התורה וקאלום חדכלו תווה לארץ ישראל. ילזמהם יסמעו לכלאם. ומן באעד התכמאם מתאעהם תבדל. אלי ולאו יכממו. אלי הומאן תווה ראשי בית אב לכל. וכל ואחד ענדו קימתו. ווקתלי יתעדדה הנאס מתאע השבט מתאעהו יקומולו ויקצ'רו. ותווה וקתלי חידכלו לארץ ישראל. כל ואחד חישד השאניה מתאעהו. אידה כאן יקאבלו זוז מנאס פנהאר יסתמאו באהי יאסר. ובהאדה זאד התכמאם מתאעהם באש יקולו לישראל אלי מה ינזמושי ידכלו לארץ ישראל ויקאעדו פלמדבר. ודארו ארץ ישראל פי 40 יום. וארץ ישראל פיהה 1600 ק'מ עלה 1600 ק"מ. ואלעבד ינזם ימשי פנהאר 40 ק"מ. עלא קד לחשאב באש ידורוהה אלכל יחבלהם 80 נהאר. אלי הומאן משאו הטול ולערץ' מתאע ארץ ישראל. ולאכן רבבי יערף אלי חיתגזר עליהם באש יקעדו 40 עאם פלמדבר. והנהאר בעאם. קצלהם התנייה באש יכמלוהה פי 40 יום. וכלב בן יפונה משא לחברון וצלא לרבבי עלא לקבר מתאע לאבות באש מה יתגואשי מעה למרגלים ויתכלם הדוני עלא ארץ ישראל. ויהושוע מה כאנשי יצטחק. עלא כאטר צלה עליה משה רבינו ופי עוץ' הושע סמאהו יהושוע. מענאהה יה יושיעך מעצת המרגלים. ויהושוע מן לאוול קאלום האנה מוש מעאכם. ולאכן כלב קאלום האנה מעאכם באש מה יקעדושי יגרו בי ויכסרולו ראסו. וכדאו מן גאדי ענקוד ענב והזו בתמניה מנאס. אלי כאן יוזן מן 9500 ק"ג בתקריב חתה ל 15600 ק"ג תקריב. והזוז אלי צאתו כדאו רמאנה וכרמוצה. אלי כל ואחדה תוזן 400 ק"ג בתקריב חתה ל 650 ק"ג תקריב. וכלב ויהושע מה חבושי יאכדו שיי עלא כאטר יערפו אלי נייתהם דונייה. ורזעו למשה ולישראל. וקאלולום אלי בלחק ישראל מליחה יאסר והאדי אלגלה מתאעהה. ולאכן כיף מה גלתהה מבדעה חתה נאסהה מבדעין וקויין יאסר. אלי וקתלי כננה נמשיו כאן יתביינלנה אלי אחנאן קדאמהם נמל. וחתה המאן סמאענאהם אלי כאנו יקולו שפנה נמל ישבאו ללעבאד. מה נגדושי נגלבוהם פלחרב. וזיד אלי אלבלאד האדי תקתל נאסהה זגאר. אלי וין מה משינה לקינה ענדהם חזן. והווא תמה חכמים קאלו. אלי נהאר אלי וצלו למרגלים נפטר איוב. אלי כאן מקדר ומחבוב ענדהם יאסר. ועמלולו חידאד 40 יום. ותמה חכמים קאלו. אלי וקתהה לבלאצה אלי וצלו פיהה למרגלים למריץ' כאן ימות. ורבבי עמללהם איכאך בלעאני. באש יתלתהאו בחזנהם ומה

 יתבעושי למרגלים. ובדאו ישראל יהיזו וילומו עלא משה. וקאלולו כרזתנה מן מצר באש תקתלנה. וסכת כלב לעבאד אלכל וקאלום. יאכי משה מה עמללנה כאן האדי. ולמרגלים אלי פי באלהם כלב מעאהם סכתו. והנאס אלכל פי באלהם כלב חיידוי הדוני עלא משה וסכתו. וקאלום משה כרזנה מן מצר. וצקלנה אלבחר. והבטלנה אלמן. וחידכלנה לארץ ישראל. וחנגלבוהם. ויהושוע קעד יעאון פיה.וקאלום אלי מאדאם רבבי קאל נגלבוהם. נגלבוהם. וקאמו חירזמוהם בלחזר. וקעדו יבכיו הליל אלכל. ורבבי תגשש עליהם. וחב באש יקתלהם אלכל. ולאכן משה צלה עליהם וסאמחהם רבבי. ולאכן קאלו אלי אלעבאד אלי עדאו אל 20 שנה חתה חד מה ידכל לארץ ישראל. וימותו פלמדבר. כלף מן כלב ויהושע. וקאלום אלי הלילה האדי אלי הייא כאנת לילת 9 באב. דימה יבכיו פיהה. ולילת 9 באב אתכלאת בית המקדש וחתה לתווה אחנאן נבכיו פיהה. ולמרגלים מאתו במותה מוש עדייה. אלי רבבי טוולום לשאנהם חתה לצרתהם. וכאן יכרז הדוד מן לשאנהם וידכל לצרתהם. חתה מאתו. ווקתלי סמעו ישראל האש אתגזר עליהם חזנו יאסר ונדמו. וקאלו האו תווה נמשיו לישראל. ומשה קאלום מה תמשיושי עלא כאטר רבבי מוש מעאכם. ומה סמעושי כלאמו. וטלעו לזבל וכרזולהם לכנעני ולעמלקי וגלבוהם. ותבעוהם חתה לחרמה. ופי אכר אלפרשה יחכילנה אלפסוק. אלי ישראל לקאו ואחד יכסר השבת.וחטו פלחבס חתה ישופו רבבי האש יקוללהם יעמלולו. וקאלום רבבי אלי הדין מתאעהו בסקילה ורזמו. ולחז"ל קאלו. אלי הראזל האדה הווא צלפחד בן חפר. ומוש אלי כסר השבת עלא כאטר יחב יכסר השבת. לאכן הווא חב יוורי ללעבאד הדין מתאע ואחד אלי יכסר השבת האש יעמלולו.. 
פלפרשה מתאע הזמעה האדי. הרש'י ז"ל פסר עלא אלפסוק שלח לך אנשים. עלאש נסמכה פרשת המרגלים לפרשת מרים. עלא כאטר מרים תעאקבת אלי תכלמת עלא משה רבינו. ורשעים האדון מה כדאווש הדרס. ופי דבור כלם אנשים פסר. וין מה יכתב לפסוק אנשים. לשון חשיבות. ווקתהה כשרים היו. הוני ואחד ינשד. מאדאם כלמת אנשים כשרים. עלאש סמאהום פי דבור שלח לך אנשים רשעים.

לאכן מערוף. אלי קאלו לחז"ל. אלי למרגלים פלאוול וקתלי תפקו באש ידויוו הדוני עלא ארץ ישראל. קאלו אלדד ומידד התנבאו פלמחנה משה רבינו חיינפטר ויהושע חיידכלנה לארץ ישראל. ואחנאן האש תעלמנה מנו משה באש ימשי ויכלינה. נכרזו דבה עלא ארץ ישראל באש נקעדו נתעלמו מנו התורה. ובאעד מה תפאהמו עלא לפכרה. תבדל ענדום הטעם. קאלו אחנאן ראשי בית אבות. תווה פלמדבר הנאס לכל חדה בעצ'הה וין מה נתעדאוו הנאס לכל תוקפלנה ותקדרנה. וקתלי חנדכלו לישראל כל ואחד תחת גפנו ותחת תאנתו וין חנלקאו לכבוד האדה.

ומערוף אלי קאלו לחז"ל. פנינה לשם שמים נתכוונה. מאענאהה וקתלי כאנת תגזל פי חנה. באש חנה תצללי מוש שמאתה פיהה. ואפילו הכי תעאקבת. וקתלי כאנת חנה תולד ולד. ינפטרו זוז ענד פנינה. חתתה אלי צאטלהה ואחד. משאת תבכי לחנה באש תצלי עליהה באש מה ימותשי. וצלאת עליהה ומה מאתשי. מאענאהה חתה ואלו ואחד יקצד לשם שמים. עבירות בין אדם לחבירו יתעאקב עליהם.

הוני למרגלים כממו באש יכרזו דבה עלא ארץ ישראל. ותסתממה לשון הרע עלא משה רבינו. אלי קאלום ארץ ישראל מליחה יאסר. ובהאדה הרש"י ז"ל סמאהם רשעים חתתה ואלו אלי כאן תכמאם מתאעהם לשם שמים. לאכן וקתלי זא יפסר כלמת אנשים ברך. קאל כשרים היו אלי התכמאם מתאעהם לשם שמים. ומן באעד תבדלו.

אכואני לעזאז. עבירות שבין אדם לחבירו צעאב יאסר. ואחנאן דימה נגלטו פלמצוות האדון. נדויוו לשון הרע ויתביינלה מה קאעדין נעמלו שיי. מלבין פני חבירו

 ברבים נקולו הווא אלי בדה. אידה כאן ואחד יקום ילווח כילו דהב פלבחר נתבעו. אידה כאן הווא חב יצ'ייע לחלק מתאעו פי עולם הבא נקומו נתבעו. לכצאם. נתכאצמו עלא אקל שיי. חתתה ואלו אלי לקהל מתאענה יסתממה יחב בעצ'ו יאסר ויעאוון בעצ'ו יאסר. תלקא ואחד מוסתעד ידפע עלא צאחבו מיאת הדנאניר פי חאזאת. ויתכאצם מעאהו עלא דינאר ואחדה פי חאלאת אוכרין. חאזה מוש מפהומה. רכילות. נווצלו לכלאם מן ואחד לואחד. נקולו קאעדין נפייקו פי צאחבנה באש מה יחצלשי. לחאזה לאוולה האשכון קאללנה אלי אחנאן פהמנה לקצד לוכר. ובארה כאן פהמנה. עלא נווצלו לכלאם בלעכס. נזרחו בעצ'נה באש נדאחכו. לא יא באבא. תחב תדחך אדחך עלא רוחך מוש עלא חשאב גירך. מתכבד בקלון חבירו. תלקא נתכלמו עלא גלאט צחאבנה באש נביינו אלי אחנאן כיר מנהם. האדה יסתממה מתכבד בקלון חבירו. וראו מוש שאהלה לחאזה האדי. מה ענדושי חלק פי עולם הבא. ברשה דינים פלחאזאת אלי בין אדם לחבירו ולעקובאת מתאעהם צעאב יאסר. ולאכן אחנאן ליצר הרע יעדיהומלנה כיף לחאזה ואזב עלינה באש נעמלו לעבירה האדיך. האוולה נסתמאוו קאעדין נטייחו פי קצ'רנה. לחאזה לאוולה השנווה לקצ'ר אלי ענדנה קדאם הקב"ה. ולחאזה התאנייה עלא כאטר שוייה קצ'ר נצ'חיוו בלחלק מתאענה פי עולם הבא? וממכן לעקובה נקבלוהה חתתה פי עולם הזה. כיף למעשה האדה אלי ואחד כאייף רבבי ותלמיד חכם ועשיר גדול. כל שיי ענדו מתוופר ועאייש מרתאח יאסר. לאכן כאן ענדו חאזה מקלקאתו יאסר הווא ומרתו. אלי מה זאבושי זגאר. תעדאוו עליהם 15 סנה ערס ומה זאבושי זגאר. קד מה משאוו לטבבה קד מה דאואוו קד מה משאוו לרביין באש יצליוו עליהם קד מה עמלו סגולות שיי מה תממה. לאוירה פדאר תחס לחוזן אלי מוזוד פיהה. הצדקות מה כלאשי. וין מה ישוף ואחד מסתחק יזרי באש יעאוונו. ינחחי למעשר יעטיהו ללישיבות כלף אלי וקתלי יזיוו ילממו נדבות ללישיבות ידפע. וכלף לגמחי"ם אלי כאן יעאוון פיהם. ולאכן שיי מה תממה הנאפע רבבי. נהאר ענדו קצ'ייה פצפון. תעטל שוייה דכל יצללי מנחה. לקה למנין מאזאל מה תלמשי. תממה ואחד ברך שאדד תהלים יקרא. ולאכן מנצ'רו זבדו. עלא וזהו קדושה מוש מתאע עולם הזה. תקרבלו קאלו בארכני. קאלו השנווה האנה מוש אדמו"ר יבארך לעבאד. קאלו אל תהיה קלה בעיניך ברכת הדיוט. וקתלי לקא רוחו חאצל. קאלו אסמע. נערף עלאש תחב ברכה. תווה באעד ערבית תמשי לירושלים עטאהו דריסה קאלו תמשי גאדי תערף עלאש מה זבתשי זגאר. הראזל פהם אלי קדאמו ואחד מן ל"ו צדיקים נסתרים. כמל ערבית ומשה טול לדריסה אלי קאלו עליהה. דק עלא לבאב חלו ראזל וין מה שאפו עקלו וטאח כיף הדאייך. הראזל האדה דכלו לדארו זאבלו שרבה מה. באעד מה פאק שוייה קאלו סאמחני. קאלו האנה סאמחתך מן קבל עלאש זית תטלב פסמאח תווה. חכאלו כל שיי. וקאלו האנה מה נערפשי האשכון חנקאבל הוני. וקתלי קאבלתך תפכרת האש עמלת פיך קבל. ראו עקל זגאר. כאן יתביינלי וקתלי חנתפיסך עליך קדאם צחאבנה חייחבוני אכתר ויקדרוני אכתר. ומא ערפתשי לעקובה לכבירה אלי חנתעאקב. קאלו סמאח מן זמיע קלבי. תלפת לקא הדאר אלי ענדו זגירה ומוש מליחה. קאלו מאני מרווח כאן מה נאכדלך דאר זדידה ומובילייה זדידה. מן גדוה שראלו דאר ומה רוואח כאן מה חוול פיהה. באעד שהר מרתו בדאת תתוחם. משא לטביב לקאהה חבלה. ולפרחה דכלת לקלב למשפחה האדי. משה לצפת דכל לצלה האדיך יחב ימשי לרבי האדאך מה לקאהושי. נשד עליה. קאלולו תווה שהר לם בגאזו אלי הווא שוייה. ופמילתו וחוול מה נערפושי וין חוול. קאם יבכי קאלום צדיק כיף האדה כליתו יכרז מן לבלאד מן גיר מה תפיקו ביה. יהי רצון. אלי רבבי יעטינה לכיר ולהנה וצחה. ויבעתלנה משיח צדקינו. במהרה בימינו. אמן סלה.

לשונות היהודים במזרח ובמערב ומסורות הלשון הניבטות מהן-משה בר-אשר

חקר מערב

חקר מסורות הלשון

  • מובן מאיליו, כי מחקרה של כל מסורת לשון, כמו כל תחום מחקרי אחר, צריך להתבסס בעיקר על תיעוד ישיר בכתב ובעל פה של המסורת עצמה. באיסוף הממצאים במסורת הלשון ובתיעודם ובתיאור המסורת הנחקרת רצוי מאוד, למעשה הכרחי, לתור אחרי תיעוד מכמה תקופות. שכן ברוב המסורות, אם לא בכולן, חלו שינויים גדולים או קטנים במרוצת הדורות. השינויים התרחשו במסורות אפילו כשהן ישבו במקומן הטבעי, כי גם שם פעמים רבות נחשפו המסורות להשפעתן של מסורות אחרות. ויש שהשינויים היו כרוכים בפעולתם של חכמים ושל מורים שבאו מקהילות אחרות והכניסו בהן ביודעין ובלא יודעין שינויים משינויים שונים.
  • ואין צריך לומר כי כאשר המסורת נעקרת ממקומה ונושאיה ומוסריה עוברים למקום אחר, גדלה האפשרות שיחולו בה שינויים מקיפים, והיא עשויה לעבר את צורתה במעט או בהרבה. במצב כזה יש שיסודות קדומים שהילכו בה נעלמים ונשכחים. מי שקרוב אצל מחקר מסורות הלשון יודע היטב כי הרבה מהמסורות של עדות ישראל שהוקלטו ותועדו במאה העשרים עברו שינויים במאתיים השנים האחרונות, ובמיוחד בדורות האחרונים.

תולדות עם ישראל במאה העשרים גרמו שברוב המסורות חלו שינויים בהגייה ובתצורתן של מילים. למשל יהודים ממחוזות הדרום במרוקו הגו את הווי״ו כתנועה למחצה ומשעברו לערים הגדולות בצפון־הארץ, שעיקר יושביהן היו צאצאיהם של מגורשי ספרד ובמסורותיהם נהגתה הווי״ו כעיצור אימצו את ההגייה הזאת.

עם זאת, לא אצל כולם היה מימושו של המעתק שלם וגמור. ועוד דוגמה: בכל אזורי תוניסיה הייתה האות צד״י נהגית עד הזמן החדש כעיצור חוכך מכתשי לא־קולי נחצי si], ויש שהנחציות בטלה או נחלשה, והצד״י נהגתה כחוכך מכתשי לא־קולי או כחוכך מכתשי קולי, היינו בהגיית העיצור [s] או [z] או התקרבה אליהם. עם בואם של מורים לעברית מישראל וממקומות אחרים, התחילו הוגים אותה כהגה המחוכך [ts]. ואין צריך לומר שההגייה החדשה היא הנוהגת בפי בני תוניסיה שהיגרו בצעירותם לצרפת או לארץ בראשית המחצית השנייה של המאה העשרים.

במקום שהחוקר מצליח למצוא טקסטים כתובים שבהם תועדה המסורת בטרם נעקרה ממקומה ובטרם נתחוללו בה שינויים, רבים הסיכויים להכיר אותה ברוב קוויה המקוריים. כך אפשר יהיה להציג בה תמונה דיאכרונית על ידי השוואה בין תקופות שונות בתולדותיה ולדבר על קדום ומאוחר במסורת.

הוא שאמרתי, המסורות משתנות במרוצת הדורות. אפילו מסורת מפוארת ושמרנית כל כך כמסורת תימן מהעיר צנעה ואגפיה, אפשר לראות שחלו בה שינויים רבים במרוצת הדורות. די לציין את העובדה שיש עשרות דוגמות להבדלים בין מסירת לשון המשנה המשתקפת בכ״י לוי נחום, הוא כתב יד תימן לסדר מועד(ת־מועד), שנכתב לפני למעלה מארבע־מאות שנה – ויש המקדימים את מועד כתיבתו במאה עד מאתיים שנה – לבין מסירת לשון המשנה המשתקפת בכ״י תימן ירושלים-עוזרי (ת), שנכתב כלפני מאתיים שנה והמסירה שתועדה בהקלטות של קריאה בעל פה במאה העשרים. להלן אביא שתי דוגמות בלבד.

 

( א ) למשל השם הנקרא בפינו כיום פִּלְפֵּל נקרא בכת"י ת-מועד : פַּלְפֵּל כמשתקף בניקוד בפַלְפֵל (שבת ו, ה), או פֻּלְפֵּל, כמשתקף בצורת הרבים פֻלפְלִין(ביצה ב, ח), שֶׁלַפָלפְלִין (שם ב, ט). הניקוד בשורוק או בקמץ בפ״א הראשונה מלמד שהפתח הומר בתנועה שפתית אחורית ליד הפ״א. הניקוד פַּלְפֵּל עולה בקנה אחד עם הממצא בכ״י פרמה ב(פר): וְהַפַלְפֵּל' (טבול יום א, ה). לעומת זאת בכ״י ת נוקד השם פַּלְפֵּל: וְהַפַלפֵל(טבול יום א, ה), הַפַלפְלִין(עדויות ג, יב), וְהַפַלפְלִין(עוקצין ג, ה). וכך נהגתה ונהגית המילה בפיהם של מסרנים בני הדורות האחרונים ובימים אלו ממש.

(ב) כידוע, במשנת שקלים(ג, ב) מופיע שמן של שלוש האותיות הראשונות של האלפבית היווני. הגרסה בדפוסים המהלכים היא אַלְפָא בֵּיתָא גָּמְלָא, ומעין זה הוקלט מפי חכמי תימן במאה העשרים – אַלְפָא בֵּיתָא גמלא. אבל כ״י ת־מועד גרס בראשונה אַלְפָא בֵּיתָא גמא, בדומה למה שמצאנו בעדים המשובחים של המשנה, כגון כ״י קאופמן(ק)" וכ״י פרמה א (פא) הגורסים: אַלְפַא בִיטָא גַמַּא. וכך הוא אפילו בכ״י פס ובלא ניקוד גם במשנת כ״י קיימברידג׳, באוטוגרף הרמב״ם ובדפוס הראשון של המשנה (נפולי רנ״ב (1492אבל במועד מאוחר תוקנה המילה השלישית בכ״י ת־מועד לצורה גִמָלָא. ברור שהצורה בלמ״ד – גַמְלָא/גִמָלָא – היא פרי השפעה מאוחרת של הצורה גִּימֶל/גִּימָל בעברית.

עם זאת, רבות הן מסורות הלשון שתועדו רק בדורות האחרונים, ואין לנו מהן כל תיעוד בן מאות שנים, ובוודאי לא תיעוד מאמצע ימי הביניים, אפילו לא מהמחצית הראשונה של האלף השני. ברור, כי לא מעט מסורות שתועדו ונחקרו בעשרות השנים האחרונות נשתמרו בהן הרבה קווי קדמות, אבל אפשר לראות שיש בהן קווים חדשים שנחתו אליהן בדורות האחרונים.

הספרייה הפרטית של אלי פילו-הראשונים לציון , תולדותיהם ופעולתם – אברהם אלמליח

הראשונים לציון , תולדותיהם ופעולתם – אברהם אלמליחאברהם אלמליח

הוצאת ראובן מס – ירושלים-תש"ל

״הראשונים לציון״ — מחקר היסטורי יחיד בסוגו מאת ר׳ אברהם אלמאליח ז״ל מוגש בזה לקורא.

שנים רבות טוה וארג ר׳ אברהם אלמאליח מסכת הדמויות התורניות הדגולות שכהנו בירושלים ברציפות במשך יותר מחמש מאות שנה כנציגות רוחנית של צבור וכבעלי סמכות שלטונית בכל הנוגע לקהל עדתם.

לא קלה היתה עבודתו החלוצית של ר׳ אברהם אלמאליח. על ״הרא­שונים לציון״ נכתב עד עכשיו מעט והכתובים הללו נדירים ותכנם המצומצם אינו נותן הרבה לחוקר מודרני. היה צורך לחפש בספריות, במוסדות שונים ואפילו לחטט בארכיונים הממשלתיים של המדינות, להן היו נציגויות קונסו­לריות בירושלים, כדי להוציא מן הנשייה דמויות שרק בודדות מהן זכו לציון איזשהו בימינו. כפיות־טובה זו שנעשתה לרבים מהמנהיגים הרוחניים של יהדות ירושלים החליט לתקן ר׳ אברהם אלמאליח ולזכותו ייאמר שהצליח להוציא מהגנזים עובדות בלתי ידועות ולהאיר פעלי "הראשונים לציון״ באור חדש — אור נגוהות המחיה נשכחות ונותן להן להופיע במלוא כוחן והודו.

עם הענקת אזרחות כבוד של ירושלים הבירה לר׳ אברהם אלמאליח בל׳ כסלו תשכ״ד הגה ראש העיר דאז מר מרדכי איש־שלום את הרעיון לכנס ולהוציא לאור כל כתביו של איש ירושלים הדגול, אשר תרם רבות לבנין ירושלים כאיש רוח — כעסקן צבורי, סופר, היסטוריון ועתונאי, — חבר במוסדות המרכזיים של היישוב, חבר הכנסת הראשונה, וחבר מועצת עירית ירושלים שנים רבות.

ואמנם הוקמה ועדה צבורית בראשות ראש העיר מר מרדכי איש־שלום ובהשתתפות שרי ממשלה ועסקני ציבור מכל החוגים. הועדה החליטה לפעול למען הוצאת "כל כתבי" ר׳ אברהם אלמאליח, להוציא מחדש המחקרים שאזלו מן השוק ולערוך מבחר מאות מאמריו הפזורים בכתבי עת שונים. על דעת כולם ובהתיעצות עם המחבר סוכם להתחיל בהוצאת המחקר על חמש מאות שנות ירושלים שהמחבר עמד על סף השלמתו, ושפרקים בודדים ממנו שהופיעו בכתבי עת שונים, בישרו חשיבותו וחידושו.

ההחלטה בדבר הוצאת כתביו עודדה לא מעט את ר׳ אברהם אלמאליח וזרזה אותו לתקן ולהעמיק, לבדוק מחדש את הדרוש בדיקה נוספת והשלמה כדי להוציא לאור עבודה היאה לנושא.

בראשית תשכ״ז היו כבר כל פרקי המחקר שלפנינו מודפסים במכונת כתיבה פרט לפרק האחרון.

ר' אברהם אלמאליח הלך מאתנו ביום כ״א באדר ב׳ תשכ״ז וסיבות שונות עכבו ביצוע הוצאת כתביו. בינתיים נפל דבר בישראל: התגשם חלומו של יליד העיר העתיקה ר׳ אברהם אלמאליח וחזרה עטרה לראשה. המעיין בספר ״הראשונים לציון״ ירוץ לא רק בו אלא גם עם הדמויות הנעלות המתוארות בספר וילוון במקומות תפילתן וישוטט עמהן בחוצות העיר שבתוך החומות, העיר בה מרוכז היה במשך חמש מאות שנה רוב הישוב ביהודי בארץ.

שיר לשבת מאת המשורר הדגול ר' יצחק רואש הי"ו

שִׁירָה מִפִינוּ לֹא תֻשְׁבַּת / לִכְבוֹד יוֹם הַשַּׁבָּתיצחק ירנן - יצחק רואש

אֵ־ל, יָם עָשָׂה / גָּם יַבָּשָׁה / עָבַד בְּיָמִים שִׁשָׁה

אֵ־ל, יָם עָשָׂה / בְּיָמיִם שִׁשָׁה / וּבֵיוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת

 

 בָּרָא שְׁנֵי הַמְּאוֹרִים / אוֹר עוֹלָם מְאִירִים

וְהַבְּהֵמוֹת / וְגַם חַיוֹת / בָּרָא בְּיָמיִם שִׁשָׁה

 וְהַבְּהֵמוֹת / וְגַם חַיוֹת / וּבֵיוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת

 

יָצַר הָאָדָם בְּחָכְמָה / לִמְשׁוֹל עַל אֲדָמָה

לִנְצוֹר שַׁבָּת / כְּמוֹ בָּבַת / לַעֲמֹל בְּיָמיִם שִׁשָׁה

לִנְצוֹר שַׁבָּת / כְּמוֹ בָּבַת / לַעֲמֹל בְּיָמיִם שָׁבַת

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 84 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

יוני 2017
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930