ארכיון יומי: 17 ביוני 2017


סופרים מוסלמים על יהודים-ח.לצרוס-יפה

סופרים מוסלמי

זה ספר יחיד מסוגו המקבץ יחד דברי הגות של סופרים, משוררים וחכמי דת מוסלמים, מימי הביניים ועד העת החדשה, על היהודים והיהדות.  בתוכם מי שנותן בלשון פולמוסית קשה נגד היהודים (אבן חזם) ויש מי שמשמיע קולו בנחת ( אלגזאלי ). יש הנוקטים לשון סטריאוטיפית (כגון סופרים ערביים מודרניים) ויש המגלים ידיעה טובה ביהדות ( אלמקדסי ) וכבוד ליצירה המדעית היהודית (אבן צאעד ) ואף מבטיחים ליהודים את חלקם בעולם הזה ובעולם הבא ( עבד אלגני אלנאבלסי ).

למבחר זה מצטרפים מאמרים אחדים העוסקים במעמד היהודי. בארצות האיסלאם וביחס אליהם מצד שכניהם המוסלמים, וכן בפולמוס המוסלמינגד היהדות. המחברים.כולם מזרחנים, רובם ותיקים וידועי שם במקצוע ואחדים צעירים בראשית דרכם, דבריהם קובצו לספר אחיד על־ידי העורכת, פרופסור חוה לצרוס יפה כלת פרס ישראל; והם פורשים לפני הקורא יריעה מגוונת ומרתקת מתוך עולם הגותי בלתי ידוע לציבור בישראל.

הד'מה – התחייבות בין שני צדדים.

כידוע נחשבו היהודים, הנוצרים ובני דתות מונותיאיסטיות אחרות כשומרונים וכ'צאבאה – ולמעשה, אם כי לא להלכה ולמעשה, גם הזורואסטרים וההינדים – כ׳בני חסות׳ (׳אהל אלד׳מה׳) של האיסלאם. כנראה בהתאם לפסוק הקוראני ״אין אֹנֶס בדת״(סורר, ב, 257) אסור היה להעבירם בכוח על דתם. תמורת תשלום מם גולגולת פרוגרסיווי (׳ג׳זיה׳) וקבלת שורה של דינים מפלים ומשפילים המקובצים במסמך המכונה ׳חוזה עמר׳ (או ׳ברית עמר׳ או ׳תנאי עמר׳), הובטח להם בטחון חיים ורכוש, וניתנה להם הרשות לעבוד את אלוהיהם בדרכם, כמעט באין מפריע וכמעט ללא סייג. הרבה נכתב על הדינים המפלים הללו, אולם לעיתים רחוקות הודגשה העובדה שאף־על־פי שה׳חוזה׳ היה מעין קורפוס תקנות שלטוניות שהוטלו על ׳בני החסות׳ – בכל זאת גם המוסלמים מצידם התחייבו למלא את חלקם ב׳ברית׳.

הערת המחברת : ה" הצבאים " ( בערבית : צאבאה ) היו באותה עת עדה בעלת פולחן מפותח של גרמי השמיים. עובדי כוכבים ומזלות אלו שהתרכזו בעיקר באיזור חרן ( בערבית חראן ), אינם זהים כלל עם כת ה " צאבאה הנזכרת בקוראן ואינם מהווים המשך שלה.

השופט וחכם ההלכה הקדום אבו יוסף אלאנצארי (מת בשנת 798) כותב בספרו ׳כתאב אלח׳ראג״: ״אין להכות את ׳אהל אלד׳מה׳ בשעה שהם משלמים את ה׳ג׳זיה׳ ואין להעמידם בשמש או כיוצא בזה ואין לפגוע בגופם, אלא יש לנהוג בהם בעדינות (׳רִפק') ולאסור אותם עד שישלמו את המס״.׳אהל אלד׳מה׳ לדעתו הם בני חסותו של הנביא עצמו ותפקיד החליף לדאוג לכך שלא ייעשקו ולא ייפגעו ולא ייתבע מהם מס מעל ליכולתם ובניגוד למותר. אבו יוסף מספר כיצד החליף השני, עמר בן אלח׳טאב (644-634), בא לעזרת יהודי זקן וסומא שהתלונן לפניו על מצבו. עמר נתן לו מכספי הצדקה המוסלמיים, שחרר אותו מעול ה׳ג׳זיה׳ והזהיר את אנשיו: ״אלוהים לא ינקנו אם אכלנו את כספו של זה בצעירותו וניטשנו בזקנתו״. כמובן היה גם שיקול כלכלי ליחס מיוחד זה, כפי שעולה בבירור ממכתב ששלח על פי המסורת עמר בן אלח׳טאב אל אחד מנציביו, אבו עבידה:

השאר את האדמות האלה אשר אללה נתן לכם שלל בידי תושביהם והטל עליהם מס במידה שיוכלו לשאת, וחלק את הרווח בין המוסלמים. הנח להם לעבוד את האדמה כי הם יודעים זאת היטב וטובים בכך יותר מאתנו. אל תראה אתה והמוסלמים אשר אתך את אלה (אשר אינם מאמינים) כשלל, ואל תחלקם (כעבדים), בשל הברית שבינך לבינם ובגלל המס שאתה לוקח מהם כפי יכולתם. אללה הבהיר זאת לנו ולכם ככתוב: ״הילחמו באלה אשר אינם מאמינים באללה וביום הדין, שאינם אוסרים מה שאסר אללה ושליחו ואינם מאמינים בדת האמת, (אך) הם מאלה שניתן להם הספר, עד אשר ישלמו את מם ה׳ג׳זיה׳ מידם כשהם מושפלים״ (סורה ט, 29).

תוספת שלי ממקורות אחרים…התרגום בעברית לקוח מספרו של פרופסור אורי רובין

 قَاتِلُواْ الَّذِينَ لاَ يُؤْمِنُونَ بِاللّهِ وَلاَ بِالْيَوْمِ الآخِرِ وَلاَ يُحَرِّمُونَ مَا حَرَّمَ اللّهُ وَرَسُولُهُ وَلاَ يَدِينُونَ دِينَ الْحَقِّ مِنَ الَّذِينَ أُوتُواْ الْكِتَابَ حَتَّى يُعْطُواْ الْجِزْيَةَ عَن يَدٍ وَهُمْ صَاغِرُونَ

הילחמו באנשים אשר אינם מאמינים באלוהים ולא ביום האחרון ואינם מקדשים את אשר קידשו אלוהיו ושליחו, ואינם מחזיקים בדת האמת – אלה בהם אשר ניתן להם הספר – עד אשר ישלמו את ג'יזיה במו ידיהם, בעודם מושפלים

מושפלים : כמה מחכמי האסלאם מצאו כאן צו להצר את צעדיהם ולהגביל את זכויותיהם של בני החסות הלא מוסלמים – אהל אלד'ימה –

לאחר שלקחת מהם את ה׳ג׳זיה׳ אין לך כל זכות עליהם. האם עלה על דעתך מה יישאר למוסלמים שיבואו אחרינו אם ניקח אותם (לעבדים) וננצלם? באלוהים, המוסלמים לא ימצאו איש לדבר אליו ולהרוויח מעמלו. ואילו כך המוסלמים יאכלו(את עמלם) של אלה כל ימי חייהם, וכאשר אנו והם נמות – בנינו אחרינו יאכלו(מעמל) בניהם, וכן תמיד – כל עוד הם עבדים למוסלמים, כל ימי גבור האיסלאם. לפיכך הטל עליהם מס ומנע מהם שבי ואל תתן למוסלמים לעשוק אותם או לפגוע בהם או לשדוד את רכושם, אלא לפי המותר, ושמור בקפדנות את התנאים אשר הענקת להם בכל מה שנתת להם.

פגיעות ביהודים בימי הביניים והידרדרות מצבם בארצות האיסלאם בזמן החדש הוסברו לעתים קרובות בכך שהם הפרו את ברית החסות מצידם, מאסו במעמדם הנחות, לבשו בגדי פאר כמוסלמים השליטים, תפסו עמדות מפתח בשלטון או פגעו בכבוד הנביא והאיסלאם. המשפטנים המוסלמים בימי הביניים דנו במפורט בשאלה אילו עברות מצד בני החסות פירושן הפרת הברית (׳נקד אלעהד׳) כולה. היו שצמצמו עברות אלה לדברים שיש בהם נזק למוסלמים, כגון: סיוע לאויבי האיסלאם ומתן חסות למרגלים נגדו, הריגה של מוסלמים, שוד דרכים, חיי אישות עם אישה מוסלמית או נסיון להעביר מוסלמי על דתו. היו שהדגישו דברים עקרוניים יותר, כגון: פגיעה בכבוד הנביא – שעליה חל עונש מוות גם על מוסלמי – ובכבוד האיסלאם, אי תשלום מס ה׳ג׳זיה׳ או פריקת עול האיסלאם בכללותו. אך בדרך כלל נזהרו העולמא המוסלמים מאוד בעניין זה ורוב ההפרות של ׳תנאי עמר׳ – לפי אחדים אפילו קללת הנביא עצמו – נחשבו לעברות שעונשן בצדן, אך לא לעילה להפרת עצם חוזה החסות. נדמה שרק יהודים שהמירו את דתם לאיסלאם העזו לתבוע בפה מלא את הסרת כלל החסות (׳דימה׳) שהאיסלאם מעניק ליהודים, בדרך כלל בטענת השווא שהיהודים אינם עוד מונותיאיסטים אמיתיים והם בבחינת עובדי אלילים ואפילו עובדי אש. אכן, גם באירופה הביניימית נתנו נסיכים ורוזנים חסות ליהודיהם – בדרך כלל משיקולים כלכליים – ולעתים הגנו עליהם מפני ההמון או מפני הכנסייה, אך נדמה שמעולם לא התחייבו לכך במסמך משפטי כלשהו. שם גם מעולם לא ראה איש צורך להצדיק רדיפות ופרעות ביהודים בנימוק משפטי.

סדר נישואין ונוסח הכתובה אצל יהודי מרוקו מהמאה השש עשרה ואילך – משה עמאר

סדר נישואין ונוסח הכתובה אצל יהודי מרוקו מהמאה השש עשרה ואילךהחתונה היהודית במרוקו

משה עמאר

במאמר זה אני מתמקד בעיקר בתיאור המנהג ומקורותיו ההלכתיים בסדר הנישואין ובנוסח הכתובה, ועוד חזון למועד.

סדר האירוסין

1.1 אירוסין

עד לימי הביניים המאוחרים היה נפוץ בכל קהילות ישראל המנהג לקדש אישה שלא בשעת הנישואין. אישה שקיבלה קידושין ולא נכנסה לחופה נקראת בלשון התורה מאורשת. על מעשה הקידושין קבעו לברך על כוס יין ״ברכת אירוסין״. הברכה נאמרת לפני מתן כסף הקידושין.

הערת המחבר : בדברים כב, בג ד: ״כי יהיה נערה בתולה מאורשה לאיש ומצאה איש בעיר ושכב עמה. והוצאתם את שניהם… וסקלתם אותם באבנים ומתו…״. אף שהיא מאורשה בלבד נדונו שניהם בחומרת ניאוף אשת איש.

במעשה הקידושין היה האיש מייעד לו את האישה ואוסרה על כל איש אחר. באותו מעמד היו מתנים תנאים על היקף הנדוניה, גודל הכתובה, מקום המגורים, ועוד, וגם קובעים להם מועד מוסכם לנישואין. היו מקומות שנהגו לכתוב ״שטר אירוסין״ ובו פורטו כל התנאים שסוכמו בין הצדדים.

הארוסה יש לה דין של אשת איש, לכן אם ירצו להיפרד זה מזו התרת הקשר ביניהם צריכה להיעשות על ידי מתן גט, כי בלי הגט היא אסורה לכל איש אחר.

כתובות ז ע״ב; טור ושו״ע אבה״ע, סימן לד. ברכה זו, לדעת הרבה פוסקים, אינה מצריכה שיהיו נוכחים עשרה גברים. ראה ברכת אירוסין להלן ליד ציון הערה 97.

          שטר אירוסין נכתב לא לשם הקידושין עצמם אלא לתנאים שהיו מתנים הזוג ביניהם, והיה נכתב לפני הקידושין או אחריהם. הוא נקרא גם שטר פסיקתא (קידושין ט ע״ב), כלומר פסיקת נדוניה. לדוגמאות לשטרי אירוסין ראה א׳ גולאק, אוצר השטרות, ירושלים תרפ״ו [להלן גולאק, שטרות], עמי 8ו-20.

אף על פי שסטטום הארוסה עם המקדש הוא כשל ״אשת איש״ אסרו עליהם חכמים קיום יחסים כל עוד לא הכניסה לחופה, קרי עריכת הנישואין. ומכאן נוסח ברכת האירוסין: ״וציונו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות לנו על ידי חופה וקידושין״.

כמו כן אין הארוסה נהנית מהזכויות המגיעות לאישה נשואה: אין לה כתובה ולא מזונות, הבעל אינו יורשה אם מתה, ואם הוא כוהן אינו מיטמא לה.

הזמן שאחרי האירוסין היה מנוצל על ידי בני הזוג להכנות לנישואין. האישה מכינה את הנדוניה, והבעל את צורכי החתונה. במשנה מוזכר ״שנים עשר חודש״ כזמן סביר בין קידושין לנישואין להכנות הנזכרות.

  • הערות המחבר : חכמים אמרו: ״כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה״(מסכת כלה פ״א); ״הבא על ארוסתו בבית חמיו מכין אותו מכת מרדות״(ירושלמי פסחים י, א). וראה רמב״ם, הלכות אישות י, א; טור ושו״ע אבה״ע, סימן נה.
  • ראה כתובות נד ע״ב. ואם כתב לה כתובה מן האירוסין גובה עיקרי הכתובה ואינה גובה תוספת כתובה. ואם לא כתב לה כתובה, דעת הרמב״ם (אישות י, יא) שאינה גובה כלום. ואילו התוספות כתובות מד ע״א, ד״ה והלכתא, סוברים שיש לארוסה כתובה מתנאי בית דין, גם אם לא כתב לה. והשו״ע אבה״ע, סימן נה, פסק כרמב״ם.

1.2 בעיות שהתעוררו במרוצת הדורות

בשל אריכותו של פרק הזמן בין האירוסין לנישואין התעוררו בעיות קשות בתחום דיני אישות: למשל, היעלמותו של החתן, באונס או במזיד, היתה הופכת את הכלה הצעירה לעגונה לכל ימי חייה; לעתים היו ספקות ודיונים עקב קבלת קידושין מאיש אחר על ידי הנערה; היו מקרים שהכלה, שבגרה בינתיים, סירבה להתחתן עם האיש שקידשה; היו מקרים שאבות קיבלו בפזיזות קידושין בעד בנותיהם הקטינות ואחר כך התחרטו; ועוד כיוצא באלה. לכן כבר בימי הביניים המוקדמים נטו חכמים במזרח ובמערב לצמצם כמה שניתן את הזמן שבין האירוסין לנישואין עד כדי חיבורם למעמד אחד. ואולם במחצית המאה ה־15, בשאלה ששאל ר׳ מימון נג׳אר את ר׳ שמעון בר צמח דוראן, אנו שומעים לראשונה על תקנה בנושא מהעיר קונסטנטין שבאלג׳יריה:

שאלת עיר שיש בה תקנה שלא יקדש אדם אלא בשעת הנישואין ופירשו בתקנתם שאם קדש שלא יהיו קידושיו קידושין. ואם עבר וקדש שלא בשעת הנישואין מהו, אם יש כח בתקנת הציבור להפקיע הקידושין.

מתקופה זו ואילך אנו שומעים על קהילות רבות שאיחדו את האירוסין והנישואין לטקס אחד, ואת מקומם של האירוסין הלכו ותפסו השידוכין.

1.3 שידוכין

הבטחה הדדית של בני זוג לקשר העתיד לקום ביניהם על ידי נישואין נקראת בלשון חכמים שידוכין, ובלשוננו הרווחת אירוסין. לאחר שהחתן או הורי החתן ביקשו את הכלה המיועדת או הוריה והללו נתנו את הסכמתם, נהגו לכתוב שטר שידוכין, ובו התחייבו הצדדים בקניין על מה שסוכם ביניהם: גובה סכום הכתובה, היקף הנדוניה, מועד החתונה ולפעמים גם קנס כספי שיוטל על מי שיפר את ההתחייבויות שלקח כל צד על עצמו. כדי לפרסם את הדבר נהגו הורי הכלה לערוך מסיבה לבני המשפחה ולחברים, ובמעמד זה החליפו שתי המשפחות מתנות לחתן ולכלה.

ההבטחה לנישואין אינה מקנה לצדדים את הזכות לדרוש את ביצועה, כלומר לחייבם להינשא זה לזו, אלא את הזכות לתבוע פיצויים במקרה של הפרת ההבטחה. התביעה תדרוש לחייב את הצד המפר לשלם לצד המקיים:

(א) פיצוי על הנזק הממשי, כגון החזר מתנות והוצאות שנעשו במסיבת האירוסין;

(ב) פיצוי על הנזק הנפשי, הצער והבושה שערמו לו עקב ההפרה. לגבי הנזק הממשי קבעה ההלכה, כי כל צד מחזיר לחברו את המתנות שקיבל, וכי על הצד המפר לשלם לצד המקיים את סך ההוצאות שהוציא במסיבת האירוסין, בניכוי שליש. כי הדעת נותנת שהמתנות לא נשלחו וההוצאות לא נעשו אלא מתוך הנחה, שהשידוכין יביאו לידי נישואין.

אשר לנזק הנפשי, מתוך ספרות הפוסקים עולה, שאין אחיזה לתביעה. יתרה מכך, גם אם בעת השידוכים נעשה הסכם מפורש, באמצעות קניין, המחייב בתשלום סכום מסוים שעל המפר לשלם לצד השני בקנס, מורה דעת רוב הפוסקים, כי הסכם כזה אינו תופס; כי בשטר השידוכין בטוח כל צד שחיוב זה לעולם לא יחול עליו, כי הנישואין יתקיימו ולא יצטרך לשלם. לכן יש מקום לטענה, שהחיוב אינו רציני ומשום כך חסר תוקף. על כן נהגו בימי הביניים בספרד לכתוב שני שטרות בשעת השידוכין: האחד שטר התחייבות מצד החתן לאבי הכלה על סכום מסוים, בלא כל תנאי. והשני שטר מחילה מצד אבי הכלה לחתן על תנאי, שאם יכניס את הכלה לחופה עד הזמן שנקבע ביניהם, תהא התחייבותו בטלה ומחולה לו. ליתר ביטחון היו מפקידים את שני השטרות ביד אדם שלישי, וזה מסר אותם למתחייב, אם קיים את התנאי, או לאבי הכלה, אם החתן עבר על התנאי. וכן נפסק בשולחן ערוך.

החשישים-כת קיצונית באסלאם-ברנרד לואיס

החשישים

החשישים הוא שמם של מאמיני פלג שהתפצל מן השיעה האסמאעילית והטיל חתתו על העולם המוסלמי והאירופי במשך כמאתיים שנה – במהלך המאות האחת עשרה והשתים עשרה לסה״נ – באמצעות מעשי טרור ורצח של יריבים פוליטיים ודתיים. שמעם יצא בארצות אירופה בידי הצלבנים, שגם בבמה ממנהיגיהם פגעה חרבם של החשישים. שמם של החשישים – assassins באנגלית ובצרפתית ובצורות דומות בלשונות אירופה אחרות – הפך במרוצת הזמן שם נרדף לרוצחים פוליטיים ואף לסתם שופכי דמים בעבור בצע בסף. על פי סברה רווחת בספרות – בעיקר מפרי עטם של יריביהם – מקור השם חשישים בסיפור אגדי שלפני צאתם למשימות רצח, שבהן על פי רוב מצאו את מותם, הושקו בידי מנהיגם מרקחת של עשבי סם (בערבית: חשיש) כדי שישקעו בהזיות וידמו לעצמם שהם מצויים בגן עדן.

אין זה פלא שמטיפי הכת נחלו הצלחות מסוימות במקומות כגון דרום עיראק, בחופי המפרץ הפרסי ובאזורים אחרים של פרס, שבהם זכו כבר גילויים קודמים יותר של שיעיות קיצונית לעשות להם נפשות, או במקומות שבהם הוכשרה הקרקע על ידי פולחנים מקומיים. בסוף המאה התשיעית הצליח ענף של הכת, הידוע בשם קראמִטה – אשר זיקתו המדויקת לגוף העיקרי של האסמאעיליה אינה מחוורת כל עיקר – להחזיק ברסן השלטון ואף להקים במזרח חצי האי ערב מעין רפובליקה, אשר שימשה במשך יותר ממאה שנה בסיס למבצעים צבאיים ותעמולתיים נגד הח׳ליפות. ניסיון קַרְמַטי להשתלט על סוריה בראשית המאה העשירית נכשל. אולם מאורע זה ראוי לציון משום שהוא מלמד על כך שהאסמאעילים זכו בתמיכה מקומית כלשהי כבר בשלב מוקדם זה.

ניצחונה הגדול של האסמאעיליה אירע מאוחר יותר. בשלהי המאה התשיעית הצליחה משלחת לתימן לעשות בארץ זו נפשות רבות לדת וכן להקים שם בסיס לכוח מדיני. מתימן נשלחו משלחות לארצות אחרות, לרבות הודו וצפון אפריקה, שם זכו להצלחתם המרשימה ביותר. בשנת 909 הם נעשו חזקים דים עד כדי כך שהאמאם הנסתר יצא ממחבואו והכריז על עצמו כח׳ליף בצפון אפריקה, נושא התואר אלמהדי, ובמעשהו זה ייסד בעצם מדינה חדשה ושושלת חדשה שנודעה בשם פאטמים, לציון מוצאם מפאטמה בת הנביא.

במחצית הראשונה של המאה העשירית משלו החיליפים הפאטמים רק במערב – בצפון אפריקה ובסיציליה. אולם עיניהם היו נשואות למזרח, לב האסלאם, שרק בו יכלו לקוות להגשים את מטרתם להדיח את הח׳ליפים העבאסים הסונים ולהעמיד במקומם את עצמם במנהיגיו הבלעדיים של האסלאם כולו. מטיפים ומיסיונרים אסמאעילים היו פעילים בכל ארצות האסלאם; צבאות פאטמיים הוכנו בתוניסיה לכיבוש מצרים – הצעד הראשון בדרך לכינונה של האימפריה של המזרח.

בשנת 969 הושלם צעד צפוי זה. גייסות פאטמיים כבשו את עמק הנילוס ועד מהרה התקדמו דרך סיני לארץ ישראל ולדרום סוריה. בקרבת פסטאט, שהייתה מושבו הראשון של השלטון במצרים, הקימו הפאטמיים עיר חדשה בשם קהיר, ששימשה בירת ממלכתם וכן מסגד־אוניברסיטה בשם אלאַזְהַר אשר שימש מעוז לאמונתם. הח׳ליף אלמעז עבר מתוניסיה למשכנו החדש, שבו משלו צאצאיו במאתיים השנים הבאות.

האתגר האסמאעילי היה עתה קרוב יותר וחזק יותר והיה בשליטתה של מעצמה גדולה, שהייתה במשך זמן מה הגדולה ביותר בעולם האסלאם. הממלכה הפאטמית כללה בשיאה את מצרים, סוריה, צפון אפריקה, סיציליה, חופי הים האדום של אפריקה, תימן וחג׳אז שבחצי האי ערב עם הערים הקדושות מכה ומדינה. יתר על כן, הח׳ליף הפאטמי פיקח על רשת נרחבת של מטיפים וזכה באמונם של חסידים רבים בארצות שהיו נתונות עדיין לשלטונם של מושלים סונים מהמזרח. במדרשות הגדולות של קהיר פיתחו מלומדים ומורים את הדוקטרינה האסמאעילית והכשירו מיסיונרים להטיף לאלה שטרם המירו דתם לאסמאעיליה הן בתחום הממלכה והן מחוצה לה. אחד מכרי הפעולה החשובים שלהם היה פרס ומרכז אסיה. משם מצאו דרכם רבים ממבקשי האמת לקהיר, אשר ממנה חזרו בבוא העת במלומדים מומחים בבשורה האסמאעילית. בולט בין אלה היה הפילוסוף והמשורר נאצר ח׳וסרו. הוא הצטרף לאסמאעיליה עוד בהיותו באיראן, נסע למצרים בשנת 1046 וחזר להטיף לאסמאעיליה בארצות המזרח, שבהן הייתה לו השפעה עצומה.

התגובה הסונית הייתה בתחילתה מוגבלת ובלתי יעילה – ננקטו אמצעי ביטחון נגד מטיפים, ומאבק מדיני נגד הפאטמים. בעצומה שפורסמה בבגדאד בשנת 1011 הואשמו – באופן לא כל כך משכנע – בכך שהם אינם פאטמים כלל אלא צאצאיו של מתחזה בלתי מכובד. אולם, למרות עוצמתם המרשימה, מאמציהם הפוליטיים והדתיים הרבים, מלחמתם הכלכלית נגד החיליפות העבאסית – נכשל האתגר הפאטמי. החיליפות העבאסית שרדה; האסלאם הסוני התאושש וניצח. החיליפים הפאטמיים איבדו בהדרגה את ממלכתם, את סמכותם ואת חסידיהם.

שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו- ד"ר דב נוי

בתפוצות הגולה

51 – כיצד בא הכסף לעולם

מספר שלמה חזן

שלמה חזן (מספר: סיפורים 51—56), יליד בנימלאל בהרי האטלס (1923). בצעירותו עסק במסחר בכפרי הסביבה, והיה גם קצב. עלה בשנת 1952 עם אביו, אמו, תשעה אחים ושתי אחיות, ועבר לגור בקאסטל (מעוז ציון). כיום הוא אב לשבעה ילדים ופעיל בעסקי ציבור: אחד מראשי ועד בית־הבנסת של העדה המארוקאית במעוז ציון׳ וראש דבריה שם. בגלל יושרו האישי הוא מקובל מאוד על כל בני העיירה. הוא עובד בעבודות חקלאות במשקי הסביבה ומצטיין בחריצותו ובנאמנותו.

הוא מספר את סיפוריו — מוסר יצחק וקסלר — באריכות ובהתאמה מרובה׳ וממחיש בתנועות ידיים מה שלשונו תקצר מלהביע. דיבורו איטי וכבד ביטוי. לעתים הוא מכניס לתוך סיפורו דברי התפלספות על חיי אדם עלי אדמות. אין סיפוריו באים׳ אלא לתת תוקף יתר לדיעותיו, הן בחיי הפרט והן בחיי הציבור. אמונתו בייעוד ישראל ואהבתו לארץ־ישראל הן ללא שיעור. למרות משפחתו רבת הילדים, נתונה דאגתו בעיקר להוריו הזקנים, הגרים בבית־שמש. הוא תומך בהם תמיכה כספית, ובעין יפה. מעולם לא שמעתיו מתאונן. להיפך, הוא תמיד שמח בחלקו.

כיצד בא הכסף לעולם

פעם, לפני הרבה מאוד שנים, היו בני־אדם חושבים כל החיים שלהם רק על המוות. הם לא היו נהנים, לא מן האכילה ולא מן השתייה, כי חשבו רק על מלאך המוות ועל יום המוות. למה ? — כי טרם היה להם אז על מה לחשוב: מחשבות אחרות טרם נבראו בעולם. ומה היה קורה ? — ככל שזקנו, הלכו בני אדם ונעשו רזים יותר ויותר! כי זה טיבה של מחשבה על המוות: היא אוכלת את בשרו של אדם בעודו בחיים. וכשמתו בני־אדם הם היו עור ועצמות ממש, בלי שום בשר. ולתולעים שבאדמה לא היתה כל תועלת מהם.

יום אחד באו התולעים להתאונן בפני הקדוש־ברוך־הוא, וכך טענו לפניו: — ריבונו של עולם, כאשר בראת אותנו, אמרת, כי נאכל בשר. והנה מה נאכל, כשכל בני־אדם מתים רזים וצנומים עד כדי כך, שבקושי מחזיק העור את העצמות, ובשר אין עליהן כלל. אולי נאכל עצמות ? אמר אלוהים:— הצדק אתכם. אתייעץ עם המלאכים. שמעו המלאכים את טענות התולעים וגם הם הודו, כי הצדק אתן. הרי הן נבראו כדי לאכול בשר.

מה עשה הקדוש־ברוך־הוא ? הוא הוריד את הכסף לעולם. היה האדם קונה במאה ומוכר במאתיים, והיה משתעשע הרבה בענייני מקח וממכר ורווח, עד ששכח על המוות, כי היה חושב כל הזמן על הכסף. ומה היה עושה? מן המאתיים שהרוויח היה קונה סחורה בעד מאה ובעד מאה היה קונה צורכי אוכל. והיה לו על מה לחשוב:— איך להרוויח כסף ואיך להוציאו. ומן האוכל; הלך והשמין.

ועכשיו, כאשר מתים בני־אדם, שמחות התולעים ומודות לקדוש־בריך־הוא על חסדיו הגדולים.

52 – על מה העולם עומד

מספר שלמה חזן

  1. על מה העולם עומד

פעם אחת כאשר אהרן הכהן, אחיו של משה רבנו, הקריב ביום הכיפורים פר בבית־המקדש, קפץ הפר מתחת לידיו של אהרון והרביע פרה. המליטה פרה זו עגל חזק ובריא מאין כמוהו. לא עברה שנה והעגל גדל והיה עצום יותר מכל העולם כולו.

לקח אלוהים ישתבח את העולם ושם אותו על קרנו של פר זה. עומד לו הפר ומחזיק את העולם על קרנו כל הימים, כי זהו רצונו של הקדוש ברוך־הוא. אבל יש ואנשים חוטאים, החטאים קשים והעולם נעשה כבד מהם. אז מתעייף הפר הרבה מן המשא הכבד, ומה הוא עושה ? הוא זורק את העולם ומעבירו מקרן לקרן בתנועת ראש. אז באות לעולם רעידות אדמה, המלוות רעש גדול. הרבה אנשים רשעים מתים ואתם חטאיהם הכבדים. ושוב קל לפר, והעולם עומד יציב על הקרן האחת.

כך מגלגל הפר מדי פעם בפעם את העולם מקרן לקרן, וגורם לרעידות אדמה ולאמונות אחרים, לא עלינו. והחטאים מתנערים.

ואם תשאלו, למה דווקא על קרן פר? אשיב: כדי שבני אדם ידעו את הסכנה ויראו עד כמה הם תלויים בחסדי אלוהים. אם יקיימו את המצוות ויקדשו את שמו יתברך יום יום, יעמוד הפר במקומו ועל קרנו יישאר עולמנו קבוע, יציב ושקט.

עוד חתונה מרוקאית-מואיז בן הראש

עוד חתונה מרוקאית…

מתוך ספרו של מואיז בן הרוש 

מסכת מכות

הוצאת מובן -2005

עוד חתונה מרוקאית-מואיז בן הרוש

עוד חתונה מרוקאית…

אני לא יודע למה אני צריך להסביר את עצמי

ואולי בכך טמונה הבעיה

כל הזמן אני מצדיק ומסביר את עצמי לעצמי אבל

לחתונה המרוקאית של היום

של בן דודי אני לא אלך……

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 71 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

יוני 2017
א ב ג ד ה ו ש
« מאי    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930