ארכיון יומי: 18 ביוני 2017


ז. ישיבת ״חכמי צרפת״ באקס לה בן וישיבת ״עץ חיים״ בטנג׳יר-ש"ס דליטא- יעקב לופו

ז. ישיבת ״חכמי צרפת״ באקס לה בן וישיבת ״עץ חיים״ בטנג׳ירשס דליטא

ישיבת אקס לה בן היתה שונה מיתר הישיבות הליטאיות בכך שלא נוצרו בתוכה משקעים של טינה בין ספרדים ואשכנזים.

הישיבה נוסדה בשנת 1945 על ידי הרב ארנסט וויל, במסגרת המאמצים הראשונים שנעשו לאחר המלחמה לקומם את ״עולם התורה״. לראש הישיבה מונה רבי חיים יצחק חייקין מאחרוני תלמידי החפץ חיים״. הישיבה הגדירה עצמה בפרסומיה כמי שממשיכה את מסורת הלימוד של מזרח אירופה. שיטות לימוד הגמרא היו זהות לאלו שהיו מקובלות בישיבות ליטא ופולין ושימשו מודל לפני מלחמת העולם השנייה. שפת הלימוד היתה צרפתית, התלמוד עמד במרכז הלימודים אך התקיימו גם לימודי מוסר ודינים.

ייחודה של ישיבת אקס לה בן ניכר בשני תחומים: הראשון, הנהגת לימודי חול לתלמידי הישיבה כבכל בית ספר תיכון כללי בצרפת, כך שהתלמידים יוכלו לקבל תעודת בגרות. לתלמידי הכיתות החמישית והשישית התנהלו לימודי החול בבית הישיבה על ידי מורים לא יהודים, או על ידי מורים בוגרי הישיבה. תלמידי השביעית והשמינית למדו בבית הספר התיכון המקומי, לפי תוכנית מיוחדת בתיאום עם משרד החינוך הצרפתי. תלמידי הישיבה למדו רק מקצועות בהם חובה היה עליהם לעמוד בבחינת הבגרות, ומשאר השיעורים היו פטורים. התחום השני התבטא באופי לימודי הקודש. ראש הישיבה, הרב חייקין, לא הדגיש את הצד העיוני אינטלקטואלי של לימודי הקודש. מטרתו החינוכית היתה שהתלמיד יהיה מצויד בידע שנדרש לטובת הקהילה. הישיבה קיבלה גם צעירים שמלכתחילה לא שאפו להיות גדולים בתורה ו/או רבנים, וגם בעלי בתים שביקשו ללמוד תורה. עם זאת, היתה גם אופציה ללימודי רבנות לחפצים בכך. הרב חייקין סירב להעניק תעודות גמר או הסמכה לבוגרי הישיבה, ומי שרצה בתואר התקבל לישיבה אחרת או לבית הספר לרבנים בפאריז. בקרב התלמידים היו אף ״בעלי תשובה״ רבים, ביניהם סטודנטים לרפואה ומשפטים אשר נטלו פסק זמן בקריירה האקדמית על מנת ללמוד יהדות. נתונים אלו מסבירים את רמתם האינטלקטואלית הגבוהה של תלמידי הישיבה. ד״ר שרשבסקי (המפקח החינוכי מטעם הג׳ויינט) מציין שבוגרי ישיבה זו ממלאים תפקידים חשובים בערים באירופה, צפון אפריקה ואפילו באנגליה, והם משמשים כמורים, מנהיגים, מפקחים, ורבנים. פרסומיה של הישיבה הדגישו במפורש את ייעודם של בוגריה: לצאת מעולם התורה אל הקהילה כדי להנחיל בקרב חבריה תורה ומוסר. הישיבה פרסמה בגאווה את התפוצה הבינלאומית של בוגריה ואת שורת התפקידים שבוגדים אלו ממלאים בקהילות השונות. בוגרי הישיבה ביקשו להשפיע לא רק באמצעות תפקידים של ״כלי קודש״ בקהילה, אלא גם בעזרתם של בוגרים שהם רופאים, עורכי דין ובעלי מקצועות חופשיים שיוצרים בתוך הקהילה מרכזי לימוד והפצת היהדות. על פי הקטלוג שהישיבה פרסמה בשנת 1956, ההשפעה הרבה ביותר של בוגרי הישיבה הורגשה במרוקו עצמה. הקטלוג מציין בעלי תפקידים מרכזיים שהם בוגרי הישיבה: מנהל תלמוד תורה בקזבלנקה (1,300 תלמידים); יועץ ממשלת מרוקו לחינוך היהודי; מנהל הישיבה בטנג׳יר, ותפקידי חינוך רבים ברחבי הארץ.

שילוב לימודי קודש וחול שישיבה זו הנהיגה הוא נדיר וחריג בקרב הישיבות הליטאיות. עצם השילוב והנהגת לימודי החול בישיבה נראה טבעי בעיני היהודים הצרפתים (שנולדו בצרפת). במובן זה הם דמו לזרם החרדי הגרמני, מיסודו של הרב שמשון רפאל הירש (1888-1808), שדגל בגישה המשלבת ״תורה עם דרך ארץ״. הבעיה והוויכוח שהעסיקו את החרדים במזרח אירופה, האם מותר ורצוי לערב בין קודש לחול, כלל לא עלתה על סדר היום אצל היהודים הצרפתים לאחר המלחמה. כשמלאו לישיבה עשר שנים ולאחר שכבר התנהלו בה לימודי חול, נסע הרב חייקין מייסד הישיבה ל״גדול״, הוא הרב יצחק זאב סולובייצ׳יק (הבריסקער רב) בשוויץ, וקיבל ממנו הסכמה לעירוב קודש בחול. הנימוק לבקשה ולהסכמה היה פרקטי לחלוטין, אלמלא הונהגו לימודי חול, היו ההורים מוציאים את ילדיהם מהישיבה והיא היתה נסגרת.

לישיבה באקס לה בן היתה תדמית טובה גם מבחינה כספית. על פי הדו״ח של ד״ר שרשבסקי באותה תקופה, אקס לה בן היתה המוסד היחיד שלא סבל מגדעון כספי ותקציבו היה מאוזן. שרשבסקי מייחס זאת לניהול נכון ולאגודת הידידות של הישיבה המגייסת עבורה תרומות. הישיבה זכתה לתמיכה של ה־FSJU (ארגון הסעד והקהילה היהודי המקומי), הג׳ויינט וועדת התביעות בארצות־הברית (ארגון העוסק באיסוף כספים למען יישוב מחדש של משפחות ניצולות שואה ובניית קהילות יהודיות: וכן בפיתוח והקמת ארגונים שעוסקים בנושא השואה).

ישיבת אקס לה בן החלה לקלוט תלמידים ממרוקו עוד לפני שנות החמישים. בבקשות תמיכה שנשלחו לג׳ויינט בשנת 1949, כותבים המבקשים שחלק גדול מתלמידי הישיבה הם צפון אפריקאים ובכוונתם לקלוט עוד תלמידים משם. באמצע שנות החמישים מנתה הישיבה כשמונים סטודנטים, מתוכם 70% יוצאי מרוקו, מספר תלמידים מועט מאלג׳יריה ותוניס, והשאר ממזרח אירופה.

בישיבת אקס לה בן, כאמור, לא נוצרו משקעים על רקע היחסים בין ספרדים לאשכנזים. כיוון שייעודה של הישיבה היה להחזיר את התלמידים לקהילה כשהם מצוידים בידע בתורה ובהשכלה כללית, לא נוצרה תחושת ניכור בקרב התלמידים והם לא הסתגרו והתבדלו בתוך כותלי הישיבה. ישיבת אקס לה בן הגדירה עצמה בפרסומיה כאורתודוקסיה קיצונית, הממשיכה מסורת אשכנזית ממזרח אירופה בת מאות שנים, אך בד בבד מצאה דרך לקלוט לתוכה תלמידים ממרוקו, לחנכם ברוח מסורת זו תוך שילוב לימודי חול.

גם בישיבת ״עץ חיים״ בטנג׳יר של הרב וולטנר, לא התעוררה התנגדות בולטת לאופייה הליטאי הזר של הישיבה. נשמעו טרוניות של מנהלים מקומיים נגד ההגמוניה של האשכנזים ונגד מנהיגותו של הרב וולטנר, אך לא הוגשו תלונות של תלמידים נגד מוריהם או תלונות בגין יחם רע. גישתו החינוכית של הרב וולטנר צמצמה ככל האפשר את רגשות התסכול והניכור, שכן הרב התייחס ברגישות רבה לצרכים הייחודיים של כל אחד מתלמידיו: בישלנו ואכלנו את האוכל והטעמים שהם היו רגילים מהבית, התפללנו בנוסח התפילה שלהם, האווירה שלהם, רק לימודי הקודש היו ע״י מורים אשכנזים בעברית, ושיטת הלימוד וסיפורי המוסר מהישיבות הגדולות שלנו. כשהגיעו לפוניביץ וחברון ראו בהם אחד משלנו.

התנגדות ורדיפות; התפתחות תורתו של מוחמד

התנגדות ורדיפות; התפתחות תורתו של מוחמדפרקים בתולדות האסלאם

כבר ראינו שלא קל היה למוחמד לשבור את שוויון־הנפש של אנשי מכה הבטוחים בעושרם ובמשפחתם. אולם הטפתו עוררה מוקדם מאוד התנגדות שלא ציפה לה, ואולי לא היה צריך לצפות לה, כי הלא בתחילה לא פגע מוחמד בקודשי מכה. הוא לא הטיף נגד האלים. אדרבא, הוא שם בפי אללה את המצווה לזבוח אצל הכעבה. אך הוא פגע בדבר שהוא קדוש ביותר לכל אדם — בשלוותו. הוא אמר לאנשי מכה שעושרם הבל, שאינם יכולים לסמוך על מה שיש בידם. הוא ערער את בטחונם. מהר מאוד הרגישו: הנער הזה מבית עבד אלמטלב אינו ככל האדם, ועתיד הוא להחרידם מן השלווה שהיו יושבים בה. דבר זה אין סולחים לאדם. אין אנו צריכים לחפש סיבות מיוחדות וצדדיות להתנגדות החריפה, אלא בעצם בשורתו של מוחמד: חיי העולם הזה הם הבל, אין אדם יכול לסמוך על עשרו ואינו יכול לבטוח במשפחתו, השלטון על חיי אדם הוא לאלהים בלבד — לשמוע זאת לא היה נעים. הדבר פגע בהרגשה היסודית של הערבי, בהרגשת החופש, כי הנה הוא צריך להיות עבד של אללה בכל דבר. כמו שאמר מוחמד (סורה 21, 17): ״לו מי אשר בשמים ובארץ ואשר אצלו (אותם מלאכים שהם גיבורי כוח) — אין (הם) מתגאים מלעובדו ואין (הם) לאים״. ואתם אנשי מכה מתגאים ואינכם חפצים להכנע…

משום כך השיבו אנשי מכה מלחמה שערה. קודם כל הטילו ספק בעצם סמכותו של מוחמד בשליחותו. כבר אמרנו שבתחילה חשש מוחמד שמא הוא ״מג׳נון״, שמא הוא תפוס על ־ידי שד. אם הוא עצמו היה לו ספק זה, טבעי שאחדים האשימוהו בכך (סורה 81, 22; סודה 68, 2). האשימו אותו שהוא ״כַּאהִן״ – كاهين – מתנבא, שהוא משורר, ובעיקר שיומרתו שהוא מדבר בשם אללה אינה אמת, ודבריו הם דברי בן־אדם (סורה 74, 25), או סיפורי קדמונים (סורה 68, 15 ; סורה 83, 13). מתנגדיו מפרשים את דבריהם ומצביעים על אדם זר שהוא רבו של מוחמד ונותן דברים בפיו. וכך אנו קוראים בסורה 16, 101 ואילך:

״וכאשר אנו מחליפים פסוק בפסוק, ואללה יודע מה הוא מוריד, אומרים הם : אתה רק בודה מלבך… אנו יודעים שהם אומרים: אין זה כי אם בן־אדם מלמד אותו״.

ועל זד. משיב מוחמד: ״לשונו של זה שהם מאשימים שלא בצדק היא לועזית וזו היא לשון ערבית ברורה״. כלומר, מוחמד מודה שדיבר עם איש או אנשים זרים שאינם ערבים, ועל כך הוא אומר: איך יכול להיות שמה שאני אומר לכם אלה הם דבריו! הלא הוא לועז, הלא לשונו היא זרה ואני מדבר אתכם בשפה ערבית ברורה. ועוד הם טוענים (סורר. 25, 4):

אלה הם מעשיות ראשונים, שהוא רושם לו,

כדי לקרוא לפניו בבוקר ובערב (היינו, תמיד).

ועוד, מוחמד קירב כל כך לדמיונם את יום הדין, שקרוב לבוא, עד שבאה השאלה: היכן הוא יום הדין ? ימהר יחישה, מדוע אין יום הדין, שאתה מכריז עליו, בא ? (השווה ישעיהו ה/ יט)

ומה שהכאיב ביותר למוחמד, שדווקא ממשפחתו קמו לו אויבים. אין אנו יודעים מה עשה לו אחי אביו עבד אלעֻזא, אך שהוא ואשתו עוללו לו עלבונות קשים אנו רואים בסורה 111, כשמוחמד מקלל את דודו קללה נמרצת וקורא לו ״אבו להב״ — בעל הלהבה, שייצלה באישה של גיהנום ואשתו תביא עצים להגדיל את הלהבה.

לא קל היה לעמוד נגד הלחץ מבחוץ. על כן צריך אלהים לעורר ולעודד את מוחמד. ואנו קוראים כמה פעמים: אל תאבה להם, אל תשמע להם, אל תכנע להם. מה שהיה בלבו של מוחמד על אנשי מכה העיקשים הוא שם בפי הנביאים. למשל, בתפילה הגדולה של הנביא נוח (סורה 71, 5 ואילך):

הנה קראתי לעמי (אומר נוח) יום ולילה,

אך אין קריאתי מוסיפה להם אלא התרחקות בגלוי ובסתר

קראתי להם, אך הם ממרים את פי              

ריבוני, אל תניח על הארץ מן הכופרים אחד —

שלא ילדו אלא פושעים כופרים.

ואולם כלפי חוץ קבעה פקחותו הטבעית של מוחמד חזות אחרת. לא היתה למוחמד חמת ה׳ המסכנת את חיי בעליה, כפי שהיתה בירמיהו, אלא הוא הסתפק בהיותו צופה המזהיר את עמו, ואם לא יזהר — את נפשו מוחמד הציל. סורר. 73, 10 : " דום על מה שיאמרו ופרוש מהם פרישה יפה״, משמע: אל תתווכח. סורה 26, 214 ואילך:

הזהר את משפחתך הקרובים

 והטה את כנפיך (כלומר היה נוח) כלפי ההולכים

 אחריך מן המאמינים.

אם לא יאבו לך — אמור : אני נקי ממה שתעשו

 ויחל אל האלהים.

נוהג בחכמה- רבי יוסף בן נאיים-מנהג שאוכלים דגים באבילות ובשלש פקידות ובשבתות החודש

מנהג נוהגין לעשות היכר בבית הכנסת מקום לאבלים ולחתניםנוהג בחכמה

ל. מנהג נוהגין לעשות היכר בבית הכנסת מקום לאבלים ולחתנים. וגם הנערים יום התחניכם במצות תפילין, מושיבים אותם בהיכל הם והילדים הבאים עמהם, ודורשים דרשה בענין מצות ציצית ותפילין שמלמדים אותם המורים. וגם ביום ש״ ת מושיבים בהיכל חתן המסיים התורה וחתן המתחיל התורה. ומצאתי למוהר״ח פלאג׳י ז״ל, בס׳ יפה ללב, או״ח סי׳ קן, אות ו, וז״ל: כב׳ נוהגים לעשות היכר בבית הכנסת מקום לאבלים ולחתנים, כדי שכל הנכנס יכיר ויגמול חסד זכר למקדש. ומה גם שבית הכנסת נקרא מקדש מעט. מו״ה מעיל צדקה, אות תשנא, דף מח ע״ג, ויעו״ש. ועיין כך החיים הבבלי, סי׳ קן אות מז. ומרן פסק באבל לשנות מקומו.

מנהג דאם מת אדם בחצירו ובאו אחיו ובניו ונתאבלו בבית המת

לא. מנהג דאם מת אדם בחצירו ובאו אחיו ובניו ונתאבלו בבית המת, ביום צאתם מהאבלות מחליפין החלוק שלהם, ואין מחליפין אלא בבית המת שנתאבלו שמה, ואין מוליכין החלוק לביתם לכבסו רק מכבסין אותו בבית האבילות, ובורחין מזה כבורח מן הנחש.

מנהג שאוכלים דגים באבילות ובשלש פקידות ובשבתות החודש

לב. מנהג שאוכלים דגים באבילות ובשלש פקידות ובשבתות החודש. והטעם דדגים נאמר בהם אסיפה, והצדיקים נאמר בהם אסיפה.

מנהג מחז׳ק פאס, שעושים פקידת השנה כשנכנסים לחודש אחד עשר משמת המת.

לג. מנהג מחז׳ק פאס, שעושים פקידת השנה כשנכנסים לחודש אחד עשר משמת המת. ובערים אחרות עושים אףלתשעה חודשים. ונראה שהמנהג שלנו יש לו בסיס על מה לסמור, דראיתי למוהר״ א הכהן האתמרי זצ״ל, בס׳ מדרש אליהו, דרוש שביעי, שעמד על זה, וז״ל: ונחזור על המנהג הקבוע לספוד ולבכות למת אחר תשלום השנה, והטעם למנהג עם מה שפירשנו לא ימנע מן החלוקה, דההספד הזה סיוע בין לצדיקים בין לרשעים. אם הוא רשע וישב בגהינם י״ב חודש, אנו בוכים עליו ומייללים עליו לסייעו להוציאו החוצה, משום שההספד שסופרים ומספרים שבחיו שהיו בו, הוא סיוע להעלותו מיד. והוא דרך משל למי שישב כמה זמן בתור הבור העמוק ולא היה רשות לצאת משם, וכשנתנו לו רשות אינו יכול לעלות אם לא יתנו לו יד לסייעו. ג״כ אחר י״ב חודש ניתן לו רשות לזה לצאת מגיהנם, והבכי וההספד הוא כמתפלל עליו לסייעו על ידי הבכי וסיפור שבחיו וכו'. וכן לגבי צדיקים אחר י״ב חודש שנשמתו שוב אינה יורדת בזה העולם כדפירשנו, אז ההספד והבכי וסיפור מעשיו, הוא סיוע לו להעלותו ליותר מדרגה שבג״ע. והשם ברחמיו יזכנו להיות כמוהו ולעמוד במחיצת הצדיקים, לחזות בנועם ה׳ ולבקר וליכנס בהיכלו אמן, עכ״ל. ומה טוב מנהג עי״ת מקנאס יע״א, שבליל פקידת השנה נאספים בערב בבית הנפטר, ואומרים כי הם נאספים לעשות הספד, ואומרים קינות בקול רם בתמרורים המשברים את הלב. ועיין בס׳ מדרש אליהו הנדז', שהביא ראיות להספד השנה. וראיתי למהר״א הכהן ז״ל, בם׳ חסדי כהונה, דף נב, וז״ל: מה שנהגו ישראל לעשות פקידת השנה אע״פ שכבר עשו כל שלשים יום הראשונים, דכל י״ב חודש הנשמה עולה ויורדת והוי בפניו, ואין יכולין לומר כל שבחה אבל בתשלום השנה שעולה ואינה יורדת, הוי שלא בפניו ויכולין לספר כל שבחיה דקיי״ל אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו, יעויי״ש.

מנהג הקרובים והחברים עולים לס״ת בשבעת ימי אבילות ונודרים צדקה לעילוי נשמת המת

לד. מנהג הקרובים והחברים עולים לס״ת בשבעת ימי אבילות ונודרים צדקה לעילוי נשמת המת. עיין יוד״ע, סי׳ רמס סעי׳ טז בהגהה, מה שנוהגים לפסוק צדקה עבור המתים בשעת הזכרת נשמות מנהג ותיקין ומהני לנשמותיהן (רקח סי׳ ריז).

מנהג ראיתי כשמתו איזה ת״ח גונזים בכותלי קבריהם יריעות ספרי תורה שבלו

לה. מנהג ראיתי כשמתו איזה ת״ח גונזים בכותלי קבריהם יריעות ספרי תורה שבלו ושמו אותם בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים, וכמ״ש מרן או׳׳ח, סי׳ קנד ס״ב, דזהו גניזתן שיהיה לו קיום. וראיתי בשיירי כנה״ג, יו״ד, סי׳ שנג, שכי עמ׳׳ש הטור, אין מניחין ס״ת על מטתו של חכם. וכי על זה עיין הרדב״ז, ח״א, סי׳ קז, כתב הרלנ״ח, בסי׳ סג, דהשתא עבדינן לחכם במיתתו מאי דלא ס״ל בחייו כשהוא דבר מוסכם, עכ׳׳ל. וודאי מזה נשתרבב מנהג זה. ודין זה הוא במס׳ מגילה דף כו, ס״ת שבלה קוברין אותו אצל ת״ח ופסקו בטור ובשו״ע יור״ד, סי׳ רפב. והרב תורת חכם למוהר״י ידיד הלוי, ח״א, סי׳ ג, עמוד עז, עיי׳׳ש.

מנהג שיושבים אנשים ונשים יחד סביבות המת לסופדו, ולא חיישינן לשום דבר.

לו. מנהג שיושבים אנשים ונשים יחד סביבות המת לסופדו, ולא חיישינן לשום דבר. ועיין להרב החבי״ף ז״ל, בס׳ רוח חיים, יוד״ע, סי׳ שעט אות ב, שנתעורר בזה וציין לעיין בס׳ אבק דרכים, סי׳ יג; ותפארת למשה, מ״ש בעניו זה. ובהלויית המת קפדי שלא להתערב עם הנשים, רק אנשים ונשים לבד, עיין זוה״ק, פ׳ ויקהל דף קצו ע״א. ועיין שדי חמד, ערך אבילות, אסיפת דינים סימן קצט, שאסר בזה דעות החולקים והאדיר כדרכו בקדש.

המשפט העברי בקהילות מרוקו – משה עמאר

המשפט העברי

ס״ו. שוב ראינו בכתב יד החכם הנז׳ וז״ל דין עדי מסירה כרתי בגט בדיעבד, ואם נתן הבעל רשות לשליח לכתוב גט לאשתו בפני עדים, שהשליח יכתוב גט והבעל או שלוחו ימסרנו לה בעדי מסירה וסגי. עיין בסימן קל״ג בטור אבן העזר ועיין עוד בסי׳ ק״מ בשם בעל העיטור, שאפי׳ אם נתן הבעל גט לשליח ואמר לו הולך גט זה לאשתי, ואם נאבד תכתוב גט אחר עד שיבוא גט לידה, לית ליה רשותא למימר לספרא למכתביה, דמילי נינהו, ונדלי לא ממסירן לשליח. ואם כתב הוא בעצמו ונתנו לה בפני עדים כשר, ותנשא בו לכתחילה, דעדי מסירה כרתי בדיעבד ע׳׳כ. והכי עבדי עובדא בנדון כזה החכמים השלמים נ׳׳נ זלה״ה הקדמונים.

 וגם בימינו ג״כ אירע מעשה גדול מזה, שאחד אמר לשלוחו תן גט זה לאשתי בעדים, כאשר הוברר לנו שטר השליחות, ולא אמר לו כתוב ותן גט לאשתי, ואעפ׳׳י כן נתקבצו החכמים השלמים נ״נ ז״ל ועמדו למניין, ויצא מביניהם ברובא ורובא דמנכר, דאפילו שלא אמר לשליח כי אם תן, יכול הוא לכתוב וליתנו לה בעדי מסירה, ועדי מסירה כרתי. ויראה לי שהפשיטות שהביאו המורים להקל בדבר זה, הוא ממתניתא במי גיטין בפי האומר התקבל.אמר לשנים תנו גט לאשתי, או לשלשה כתבו גט לאשתי, הרי אלו יכתבו ויתנו, ופי׳ רש״י ז״ל לשם אמר לשנים תנו גט וכוי, אע״ג דלא אמר כתבו, הרי אלו יכתבו בעצמן, ולא יאמרו לסופר אחר לכתוב, ולא לעדים לחתום. דלא כב״ד שויינהו, והן הן שלוחיו והן הן עדיו. אבל לשלשה וכו׳ מפורש ממתניתין, דאעג״ב דלא אמר אלא תנו גרידא, כאלו אמר כתבו ותנו. ואף לגבי יחיד שאמר לו תן גט לאשתי דין א׳ להם. עם היות שיש לבעל דין לחלוק עם כ״ז אחרי רבים להטות, ואין להרהר אחר ב״ד. שאם באנו להרהר אחריהם יש להרהר אחר בית דינו של יהושע בן נון. ואלים כח תן גט לאשתי, מכתוב גט לאשתי גרידא. שאם אמר לו כתוב גט לאשתי ולא אמר תן אותו בידה. עדין אני אומר כתוב אותו והניחו אצלך, עד שאומר לך מה תעשה בו, או תתנהו לה, או תחזירהו לידי. כמפורש בטור א״ה בסי׳ קמ״א בסעיף ט״ו, ואפילו אמר לשנים כתבו גט לאשתי, ולא אמר תנו, הרי אלו לא יתנו. דלא עשאם שלוחים כי אם לכותבו, לא ליתנו. ופי׳ הטור לשם והוא מן הגמרא, בד״א בבריא, אבל בחולה לאחר ג׳ ימים, או שקפץ עליו החולי, הרי אלו יכתבו ויתנו וכוי. עיין שם. וכל מה שכתבנו בא לידינו ג״כ. והשבנו לשואלים כאשר כתבנו הלכה למעשה. נאם שמואל אבן דנאן ס״ט עב״ל ז״ל. ולראיה שכך ראינו בכתיבת יד החכם הנז׳ ז״ל והכרנו כתיבתו, ח״פ וקיים וחתום החכם השלם החתום לעיל.

שוב ראינו בכתב יד החכם הנז׳ וז״ל, כתב הר״י קארו ז״ל בטור א״ה בסי׳ קמ״א בב״י בהלכות גטין ם׳ ל״א, עמ״ש הרי״ץ ז״ל, שכשמגרש ע״י שליח קבלה לא יטול תנאי בגט וז״ל, תמהני דמ״ש מ״ש כשמגרש לאשה עצמה, ואפשר דחיישינן דילמא אי־כא עדים דידעי שקבל הגט, ולא ידעי בתנאי, ואזלן ומסהדי שהגט שהגיע ליד שלוחה, ואזלא ומנסבא אפומהן, ונמצא גט בטל ובניה ממזרים עכ״ל הרב מוהרי״ק ז״ל. ובדקנו בס׳ ש״ע ולא הביא זה החידוש, ויש לחוש אליו שנימוקו עמו הרב ז״ל בדבר זה וס״ל כתוב.

עוד כתב הרב מוהרי״ק ז״ל בטור הנז׳ בסי׳ קמ״ד בסוף סי׳ י״א, הנותן גט לשליח ליתנו לאשתו, ע״מ שאם לא יבוא מאותו יום עד ב׳ שנים יהיה גט. ואם יבוא תוך ב׳ שנים לא יהיה גט, והאשה לא רצתה לקבלו עד עבור ששה חדשים אחר הב׳ שנים. עשה מעשה בזה ה׳׳ר יהודה ן׳ בולאנו ז״ל, וציוה ליתנו לה, והתירה מיד. וכתב ע״ז פסק, וגם ע״י היה מעשה פה צפת תוב״ב, והתרנו בבנופייא עכ״ל.

ונלע״ד שנפל להם הספק עד שהוצרכו לכנופייא שלהיות שלא רצתה לקבל הגט בהשלמת הזמן הנזכר, יראה משם שנתבטל התנאי, וכאילו פנים חדשות באו לכאן להצריכה גט אחר, אך אמנם בראותם ז״ל, שהכל הוא בנוי על יסוד אמיתי, שהאשה מתגרשת בעל כרחה, וברצון הבעל תלייא מילתא. והואיל והוא כוונתו להרחיב זמן לעצמו, שבכל עת שיבוא בתוך הב׳ שנים הגט אינו גט, ואם תתרצה האשה גם היא להרחיב לו זמן יותר זהו חפצו ורצונו, שאם בוא יבוא ורצונה לשוב אליו, עליה תבוא ברכת טוב. אמנם לא מפני זה יתבטל הגט, שבכל עת שתרצה לקבל הגט לאחר עבור הזמן הרשות בידה, ולית דימחא בידה. וכן הסכימו עמנו החכמים השלמים ישצ״ו, נאם הצעיר שמואל אבן דנאן יס״ט עכ״ל ז״ל, ולראיה שכך ראינו בכתיבת יד החכם הנז׳ ז״ל, ח״פ וקיים. וחתומים החכמים החתומים לעיל זלה״ה.

מועצת הרבנים במרוקו-משה עמאר

אסיפה א׳מועצת הרבנים

האסיפה הרא׳ של ״מועצת הרבנים״ השנתית שנתייסדה במארוק ברשיון הממשלה יר״ה, נהייתה פה עי״ת ״ארבט״ באולם של הבדי״ץ הגבוה יום ב״ך יברך לחדש סיון המכב״ת ש׳ לעזרת ה׳ בגבורים. תחת נשיאות הרב כמוהר״ר יהושע בירדוגו ראב״ד מ׳ יש״ץ ואתו עמו האדון מ׳ בוטבול הי״ו המפקח על מוסדות היהודים במארוק בא־כח מועץ הממשלה ואליהם נלוו הרבנים כמוהר״ר שאול אבן דנאן יש׳׳ץ וכמוהר״ר מיכאל יששכר אנקאווא יש״ץ חברי הבדי״ץ ה׳. כמו כן כאן נמצאו והיו באסיפ״ה הרבנים:

כמוהר״ר שלמה הכהן אסבבאן                      ראב׳׳ד אוזדא

כמוהר״ר חיים דוד סירירו                           ראב״ד פ׳אס

 כמוהר׳׳ר ברוך רפאל טולידאנו                    ראב״ד מק׳נאס

כמוהר״ר דוד ן׳ שושן                                 ראב״ד דאר לבידא

כמוהר״ר אהרן ן' חסין                                ראב״ד אצווירא

כמוהר״ר מרדכי אנקאווא                            ראב׳׳ד טאנכיר

וכמוהר״ר מרדכי קורקוס מ״מ ראב״ד מראקס (אשר לא נשתתף בהאסיפ״ה הגם שהיה במספר הקרואים).

 כמוהר"ר ר' יוסף משאש                     חבר בדי"ץ מקנאס

כמוהר"ר ר' ידידיה מונסוניגו                חבר בדי"ץ פאס

כמוהר"ר ר' שמעון הכהן                      חבר בדי"ץ דאר לבידא

 

גם במזומנים היו סופרי ומזכירי הב״ד הראשי החכם כמוהר״ר יוסף חיים אלמאליח הי״ו וה״ח אברהם אוחיון הי״ו וה׳׳ר יהודה צבע הי״ו.

עבודת המועצ״ה נפתחה בנאומו של ראב״ד הגבוה ה׳ יש״ץ. אחריו דברו חבריו בעניינים העומדים על הפרק כמוזכר להלן.

La decouverte des Juifs berberes – Daniel J. Schroeter

berbere

in Relations Judéo-Musulmanes au Maroc : perceptions et réalités,
edited by Michel Abitbol, Paris: Editions Stavit, 1997, pp. 169-187

Parmi les travaux et domaines d’études concernant le passé des Juifs marocains, l’histoire des Juifs dans les régions à dominance berbère occupe une très faible place. Cela provient en partie de la nature fragmentaire des sources historiques provenant des zones rurales du pays . Comparée à la documentation sur les Juifs parlant arabe, vivant dans les régions urbaines du Maroc et qui ont produit un nombre considérable d’écrits, les données historiques sur la vie des Juifs berbères ou vivant parmi les Berbères, avant la période coloniale, sont très éparses, presque toujours de seconde main, et sont souvent basées sur des mythes d’origines et des légendes. Les voyageurs étrangers en visite au Maroc dans la période pré-coloniale, qui ont établi, quoique de façon inexacte, les listes des tribus et des " races " du pays ont rarement fait la distinction entre Juifs berbérophones et Juifs arabophones .Les Juifs ont été considérés comme une catégorie à part, aux côtés des Maures ou Andalous, des Arabes, des Berbères et shleuh. Peu d’Européens ont voyagé à l’intérieur du Maroc avant le XXe siècle, et ceux qui le firent, comme John Davidson (qui fut tué) en rapportèrent des informations peu fiables. James Richardson, un militant anti-esclavagiste britannique, qui a visité le Maroc en 1840, a poussé plus loin les observations de Davidson ; il a été le premier à désigner les Juifs de l’Atlas comme des " juifs shelouh ", parlant berbère et dont les coutumes et caractéristiques étaient les mêmes que celles de leurs voisins non-juifs .

Cette référence aux Juifs berbères est, cependant, encore très inhabituelle et de fait, elle n’a pas donné lieu à des hypothèses hasardeuses sur les origines berbères des Juifs. D’après la plupart des visiteurs européens du XIXe siècle, les communautés juives elles-mêmes se revendiquent fermement comme descendant des Juifs de l’Ancien Israël. Les seules distinctions qu’on y trouve sont celles relatives aux clivages entre Juifs espagnols et Juifs autochtones, un clivage que les Juifs du Maroc eux-mêmes mentionnent par les termes " d’expulsés " et de " résidents " (megorashim et toshavim).

A la fin du XIXe et au XXe siècles, les voyageurs et ethnographes " découvrent " un grand nombre de communautés dispersées et donnent de ces Juifs vivant parmi les Berbères une image totalement différente de celle des communautés juives des régions urbaines. Sous le protectorat français, l’image des Juifs berbères va être définitivement établie conformément aux études qui leur seront consacrées par l’ethnographie coloniale, ainsi que par les hommes de l’Alliance israélite universelle. Enfin, la société israélienne va y ajouter sa touche, reflétant l’apport sioniste et le développement de stéréotypes à l’égard des Juifs marocains, dont la plupart ont immigré en Israël entre 1950 et 1960.

Mon propos concerne la façon dont a été formulée la perception des relations judéo-berbères aux XIXe et XXe siècles en me référant tout particulièrement à la documentation sur les Juifs d’Iligh, une communauté qui vivait avec les Berbères dans une région de langue tashelhit, du Sous .

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 95 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

יוני 2017
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930