ארכיון יומי: 19 ביוני 2017


נוצריות חדשות בסבך הלשכה הקדושה- אלווירה דה אזבדו מאה

יהדות פורטוגל במוקד

יהדות פורטוגל במוקד

באופן שכיח הן היו בזות בעליל לנצרות, בעיקר להיבטיה החיצוניים, שבלטו בהשוואה לדתם היהודית המופנמת. בשנים הראשונות של פעילות הלשכה הקדושה, בעיקר, התבטאה תחושה זו באמירות כגון: ״גבירתנו (הבתולה הקדושה) פוזלת (או עקומה ?)״, או ״גבירתנו שווה כקוקייה״, מה שלא נחשב ממש לחילול הקודש, אשר לא היה אופייני לפסיכולוגיה הנשית.

מאוחר יותר אנו מוצאים תגובות כמו זו של ברנקה ואז  (Branca Vaz) מקואימברה, שבקיאותה בתנ״ך הייתה רבה ועמוקה, וב־1601, בגיל קרוב ל־80, לאחר ניסיון של מאסר קודם והשתתפות באוטו־דה פה ב־1568, לא נמנעה מלהחזיק בביתה פסל בהט של משה רבנו עם המטה בידו, ״וצלמים של אנשים אחרים המלקטים בסליהם ובכנפי בגדיהם את המן הנופל מן השמים״. ועוד, בין חפצים נמצאו אצלה ארבע או חמש תמונות עם סיפורו של אברהם, דבר שזעזע את פקיד המס שערך את רשימת המצאי של רכושה של הנאשמת. בישיבות של משפטה השני, שנערך בשנת 1601, הצהירה במפורש שכבר הודתה 32 שנים קודם לכן שהיא יהודייה, שלא היו לה פסלים של ישו או של הקדושים הנוצרים, כדי שלא יעידו עליה עדות שקר. ויותר לא היה לה מה לאמר, כי אלוהים יודע את האמת.

עד הגנה של החשודה אמר שלדבריה ייחוסה היה עדיף על זה של הנוצרים הוותיקים, מכיוון שמקורו בהיסטוריה של גבירתנו (הבתולה הקדושה), ואילו הנוצרים הוותיקים הם מצאצאי הכנענים ועובדי האלילים.

לא פחות חד־משמעית הייתה הערה נועזת אחרת של ברנקה ואז, שהזהירה את שכנתה כאשר עמדו למכור את הרכוש שהוחרם: ״אל תקני את הדברים האלה, גבירתי, כי הם מוכרים את דמם של החפים מפשע, ועוד תראי אותם מתים, דהיינו את מי שמכר אותם […]״.

בגלל שחזרה לסורה, ובגלל תעוזתה ברנקה ״נמסרה לידי בית המשפט החילוני״, כלומר נידונה למוות על המוקד.

הצלחנו לקבוע שהתנהגות חצופה כמו זו – התגרות אמתית באינקוויזיטורים – קשורה לרמה התרבותית של המואשמים (שהיא בולטת פחות אצל הנשים), אך בעיקר לגיל.

ואמנם, העמדות הבלתי מתפשרות והנועזות ביותר שייכות לנשים צעירות מאוד, ספוגות אידאליזם והעזה טיפוסיים לגיל הצעיר, או מאידך גיסא – לאנשים בשלים, בני גילים מבוגרים, נטולי אשליות אך בעלי ביטחון שמקורו בניסיון החיים.

כך, פיליפה  (Filipa) מסוימת, בת 17, הודתה באמירת תפילות ואף המשיכה לקיים פולחן יהודי בתוך כותלי בית הסוהר (כפי שהעידו השומרים), ובכלל זה תפילות ותעניות, ואף העמידה פנים כאילו אוכלת ומקיאה. פיליפה אחרת, בת 50, הרחיקה לכת ובבית הסוהר לא רק שצמה, בלי משוא פנים, אלא גם בכוונה הייתה מניחה סמרטוטים מלוכלכים על מקל ומכסה בהם את הצלב, ומשתינה על ידו ומשאירה שם את הצואה.

אחרות, שכבר ידעו כמה שחיקה ומתח גורמת הישיבה בבית הסוהר, בעיקר כשיושבים לבד בתא, הסתכנו עד מאוד על מנת להעביר דברי חיזוק ותמיכה לאסירות אחרות, פגיעות יותר, כפי שעשתה האלמנה קלרה גומש, אשר אף על פי שהייתה חולה הצליחה להעביר מסרים של עידוד, כגון זה: ״[…] שלא תתעצבן, אף על פי שיושבת כבר שנה בבית הסוהר, שתאזור אומץ של אישה ושתמשיך איתנה בעמדתה, כמו שאני מיטיבה להתנהג, שאני מתעלמת מרגשות לבי; וכשהיא מוסרת הודאות, שתיזהר מאוד שלא להעלות שמות של אף אחד על דל שפתיה״. לא כך איזבל נונש מטורה דה מונקורבו(Torre de Moncorvo), שלא עמדה במראה חדר העינויים ומיד כשקשרו את ידיה היה לה אומץ רק לייבב, לגנוח ולקרוא בקול רם: ״ישו, בן הבתולה, אל תעזבני, הושיעני כי עומדים להורגני״; זה היה הסימן המוסכם להודיע לאסירים האחרים היכן היא נמצאת ושכבר הודתה. אז התעלפה.

באשר לביאטריז הנריקש, בת 50, מווינייש (Vinhais)  למרות שעמדה בפיתוי ־לא הודתה, לבסוף נטרפה עליה דעתה. האינקוויזיטורים התקשו להאמין בכך אלא רק לאחר מספר חודשי מעקב צמוד, שבמהלכם שמו את בנותיה בחברתה. היא הפגינה נטיות התאבדות.

גם גרסה דה מדיירוש (Graca de Madeiros), בת 60, מווילה דה קונדה, לא הודתה במאומה, שמרה על שפיותה והצליחה לתלות את עצמה בתא, בעזרת מגבת מבד הודי, אחרי שלבשה את בגדיה הטובים ביותר, חצאית ומעיל קצר.

אף על פי כן היו מי שראו את המצב בצורה שונה לחלוטין – כך אישה אחת מברגנסה, בת 30, פיליפה דרגה, שזעמה בגלל שנעצרה פעם שנייה על היותה קשורה לזייפני ברגנסה. כשלא קיבלה את המחזור, חשבה שאין לה כבר מה להפסיד. בטוחה הייתה שתקבל עונש כבד, ואם כך – למה שלא תשתמש בתכסיס הישן של הטרדה מינית. ״הצהירה שגם אם תצטרך לעשות סיבוב בגיהינום תגיד שהרתה לאלקייד, שלקח אותה לבית אחד ושכב אתה״.

הערת המחברת : מדובר בסיפור יוצא דופן, שהתרחש בעשור האחרון של המאה הט״ז, והוכיח את מידת חכמתם ואת ערמומיותם של ״בני האומה״ מברגנסה. הם התלו בסמכות השיפוטית של האינקוויזיציה, והצליחו – באמצעות תחבולה מתוחכמת – לפתור שתי סוגיות קשות ביותר: הראשונה, לשים קץ לאמינותה של הלשכה הקדושה, או של דרכי החקירה שלה; והשנייה – לנטרל את החגיגה של הרוב באוכלוסיית ברגנסה, אשר שמחו לאידם בגין המאסרים הרבים של הנוצרים החדשים בברגנסה על ידי האינקוויזיציה.

ואכן, הקהילה של ברגנסה המציאה בדיה ענקית, לפיה מאז שנות השמונים של המאה הט״ז היו אנשים שהצליחו לרכוש מסמכים ספרדיים מזויפים שבאמצעותם ביקשו להוכיח כי הם בני הקהילה הנוצרית הוותיקה. במשך שנים מסרו חשודים שונים את המידע הזה במהלך ההודאות שלהם. וכאשר התחילו להלשין על אותם נוצרים ותיקים אשר לגלגו עליהם או מסרו את שמותיהם כמתייהדים, לא הצליחו הללו להתגונן בעזרת מוצאם. הלשכה הקדושה הייתה להוטה להצהרות כוזבות, כמו אלה שהמציאו המתייהדים מברגנסה. על כן עברו גם הנוצרים הוותיקים את נתיב הצרות של עצורי הלשכה הקדושה. כאשר נחשפה המזימה והליצנים באו על עונשם במספר שנות מאסר, איבדה כבר האינקוויזיציה מאמינותה, שכן הדברים הגיעו עד לנקודה שבה הודו חלק מאותם נוצרים ותיקים – בעצת שכניהם הנוצרים החדשים – ביהדותם או בהתייהדותם, על מנת להשתחרר מן הלשכה הקדושה. ההדים שקיבלה פרשה זו זירזו את מתן החנינה הכללית של 1605.

קווים כלליים לארגון הקהילה היהודית במרוקו במאה הי״ח:- שלום בר אשר

קווים כלליים לארגון הקהילה היהודית במרוקו במאה הי״ח:

יהדות-צפון-אפריקה-במאות-יט-כ

יהדות-צפון-אפריקה-במאות-יט-כ

המיסוי

כבר קבעו חכמי הדורות האחרונים שדפוסי ההנהגה העצמית היהודית בגולה הם מן התופעות היסודיות של חיי עמנו. קביעה זו יפה גם לארצות אפריקה הצפונית ולקהילה הגדולה שבה — הקהילה במרוקו.

מתוך עיונים ראשונים במקורות ששרדו ממאות השנים האחרונות, עולה שחיי היהודים במרוקו, עד עצם התחסלותה של קהילה זאת בדורנו, זרמו בתהליכים מסורתיים: הווייתם החברתית, הרוחנית והתרבותית נארגה במסגרת התא הקהילתי על כל מוסדותיו.

הנושא שלפנינו — כמו נושאים רבים בתולדות היהודים בארצות האסלאם ובאפריקה הצפונית בכלל זה — לא זכה עד היום לבירור. אף־על־פי־כן היו חכמים אחדים שדנו בכמה שאלות העולות מנושא הקהילה וארגונה. ראשון להם הוא אנדרי שוראקי שבדק את השאלה, אם חלו תמורות בהתארגנותה של הקהילה במרוקו בחמישים שנות הפרוטקטורט הצרפתי. זכור לטוב ח״ז הירשברג שקבע את רציפותו של ארגון הקהילה היהודית גם בתקופה עלומה שבין רדיפות המוראביטון והמווחידון לבין התאוששותה בימי השלטון המריני. קביעה זו חשובה היא, לדעתנו, משום שהיא מתייחסת לשתי תקופות מכריעות בתולדות האוטונומיה היהודית באפריקה הצפונית. הירשברג קובע שלמרות שתי תמורות חשובות שחלו בתקופה זו — מחד גיסא פסקה לחלוטין הזיקה הרוחנית של חכמי אפריקה הצפונית לישיבות בבל בראשית המאה הי״א, ומאידך גיסא נותקו הקשרים החברתיים והתרבותיים, שהיו ליהודי המאגרב עם יהדות ספרד, תמורה שחלה במאות הי״ב והי״ג — למרות תמורות אלה השכילה הקהילה היהודית המקומית לשמור על מסגרותיה.

ואולם עד היום בדקו רוב חוקרי תולדות היהודים באפריקה הצפונית — מאלה שחקרו את התקופה משלהי המאה הט״ז ועד ימינו — בעיקר את המסגרת המדינית והמשפטית שבה התנהלו חיי הקהילה. רק לאחרונה נחלצו אחדים לחקור את עולמה הפנימי, שעל פיו ניתן לתהות בעליל על ייחודה בתוך כלל קהילות ישראל. נזכיר אחדים מבין חוקרים אלה: תחילה את דוד קורקוס ז״ל שתיאר במאמר מקיף את המסגרת הדימוגראפית. הוא העלה את ראשיתה של השכונה היהודית, המלאח, בקהילות הראשה בפנים הארץ, בפאס, במראקש ובמכנאס, בתיטואן ובערי־החוף החשובות, רבאט סלא ומוגאדור. חיים זעפרני בדק לראשונה את אושיות ארגון הקהילה היהודית על־פי מקורותיה היא. ג׳יין גרבר כתבה את המונוגראפיה הראשונה מסוגה על תולדות האוטונומיה היהודית באפריקה הצפונית: קהילת פאס במאות הט״ו־י״ז. הרב דוד עובדיה העלה על הכתב את קורות קהילת צפרו מיום היווסדה ועד הדור שבו שימש אחרון רבניה. הוא כלל בשלושת כרכי־הספר מאות תעודות שהם מקור ראשון במעלה לשחזור תולדות הקהילה היהודית בצפרו בפרט ובמרוקו בכלל.״

אילו הם המקורות המשמשים בסיס לכתיבת תולדות ארגון הקהילה היהודית במרוקו ? בנוסף למקורות הידועים לנו זה מכבר והכוללים אוספי־כרוניקות, ספרות־נוסעים, תעודות דיפלומאטיות וכלכליות והמסייעים בתיאור המסגרת המדינית והחברתית הגדרת המצב המשפטי ושיחזור הפעילות הכלכלית שבתוכן התרקם התא הקהילתי, ניצבת במקום ראשון ספרות מסוג אחר לתיאור החברה היהודית, שיחזור עולמה הרוחני ודפוסיה הארגוניים והתרבותיים. ספרות זו כוללת שרידים של פנקסי בתי־הדין ופנקסי־הקהל. אוספים של תקנות, שאלות ותשובות וכיוצא באלה. כתבים אלה רובם ככולם עדיין מונחים בקרן זווית. מה חשיבותה של ספרות זו ? בעוד שמהמקורות שתוארו עד עתה עולה בעיקר דמותן של שכבות ההנהגה כמו משפחות רבנים  עיליתות כלכליות וחברתיות, הרי מהספרות שלפנינו מבצבץ גם דיוקנן של שכבות הביניים והשכבות הדלות. נדגים עניין זה בשתי דוגמאות מ׳ספר התקנות׳ של יהודי מרוקו: תקנה אחרת שחזרו והתריעו עליה אסרה על סעודות ראווה ׳מפני שרבו כמו רבו משאלות לב שכנינו בענייני המיסים, ושערי ההשפעה דחוקים, וראינו שהקהל עם דוחקם ומיעוט השפעתם מוכרחים להוציא הוצאות יתרות בענייני הסעודות, עניים ועשירים, ולוקחים בריבית, מפני שרואים אחרים מתפארים ומוציאים שלא בצמצום׳. תקנה מסוג אחר העוסקת בענייני חינוך מאלפת בתוכנה, וזאת משום שנדמה שהמצב המתואר בה חזר ונשנה עד לפני דור אחד. עניין תקנה זו הוא ב׳שערוריה שמפני דוחק השעה, בני אדם מוציאים את בניהם מבית הספר כבר שית וכבר שבע [כבן שש וכבן שבע] ומשכירין אותם לאומן… ועדיין אינם יודעים לקרות קרית שמע ולהתפלל׳.

כללו של דבר, מתוך ספרות מעין זו — ובמידה לא מעטה מתוך ספרות פרשנות המקרא והתלמוד, חידושי ההלכה, הקבלה, הדרוש, הפיוט, תרגומי המקרא וספרים אחרים וכן היצירה העממית הענפה — ניתן להתחקות אחרי עולמה הפנימי של הקהילה.

רוב החוקרים שעסקו עד היום בסוגיה זו תיארו בעיקר את מוסדות הקהילה כמות־שהם בפרק זמן מוגדר, אך לא הצביעו על שתי שאלות יסוד שיש לתת עליהן את הדעת: האחת — ייחודה של הקהילה היהודית במרוקו בכלל קהילות ישראל, והשנייה — מה היו הבעיות המרכזיות שניסרו בחלל עולמה של הקהילה היהודית במרוקו בתקופה מסוימת וביחס לתקופות אחרות בתולדותיה ?

Jean-Louis Miège – LA Bourgeoisie Juive du Maroc au xix siecle Rupture ou continuité

judaisme-dafrique-du-nord

Cet enrichissement, cette sécurité sont d'autant plus facteurs d'ascension sociale que les Juifs, incarnent de plus en plus les valeurs nouvelles, celles promises à l'avenir, celles qui s'imposent aux Musulmans encore réticents: les valeurs de l'occidentalisation. Cette occidentalisation se fait par le contact avec les européens, avec les écoles multipliées — et il faudrait longuement parler des écoles de l'Alliance après 1862—par les voyages à l'étranger, par la presse tangéroise, enfin, toute entière, à une exception près, aux mains des juifs.

L'effet s'en marque partout dans les moeurs. Le changement des costumes en est la première manifestation depuis longtemps notée. Même dans les petits centres l'évolution est rapide dans les habitudes journalières. Michaux Bellaire l'a noté excellement à El Ksar dans le Gharb au tout début du siècle.

Le juif sera—et cela ne contribue pas peu à son enrichissement — le diffuseur des novations notamment des novations alimentaires qui prennent, une part croissante dans le volume d'un commerce pratiquement décuplé entre les années 1830 et les années 1890 (de 8 à 80 millions). Le thé, le sucre qui l'accompagne, certains tissus de cotonnades sont les produits nouveaux les plus remarquables. Selon la tradition les Afriat, originaires d'Ifran firent répandre, au XIXe siècle, dans le sud marocain et le Sahara l'usage du Khourt et du Kalamoun qu'ils fabriquaient ou faisaient fabriquer à Manchester mais aussi à Madras et Pondichéry.

Parmi bien d'autres traits il conviendrait de relever la poussée démographique de la minorité juive. Tous les indices prouvent que par l'évolution de son revenu, par l'urbanisation, par l'usage croissant de la vaccine, une évolution différentielle s'établit dans le dernier quart du XIXe siècle entre la population juive et la population musulmane.

Le schéma d'ascension de cette nouvelle classe juive rappelle celui de la bourgeoisie européenne au XVIIIe siècle et au début du XIXe siècle. Toutes choses égales, il s'établit selon un même procès ou agissent des forces semblables: hausse longue des prix, utilisation habile des cycles économiques dans leur phase d'expansion comme des brusques crises (les faillites permettant des acquisitions à bas prix par saisie de gage), constitution de fortunes mobilières et foncières, renouveau idéologique (les emprunts aux idées européennes jouant ici assez exactement les rôles des lumières dans l'Europe du XVIIIe siècle), extension rurale d'un capitalisme à racine urbaine. Avec un certain décalage il s'appliquera d'ailleurs bientôt à la bourgeoisie naissante musulmane; mais la bourgeoisie juive marocaine, en partie grâce au ferment des judéo-andalous mais aussi par sa situation spéciale, son intelligence et ses aptitudes a été la première à saisir le sens de l'évolut­ion, à l'utiliser et à se perpétuer. Elle joue pleinement de ses deux grandes forces millénaires la force conservatoire et celle de l'adaptation. Elle a pu appliquer à une situation nouvelle les acquêts d'une situation ancienne. Cette bourgeoisie remplit à nouveau pleinement ce rôle d'intermédiaire sinon intercesseur entre deux mondes, celui du Maroc profond et celui de l'Occident, ceux aussi de la tradition et de la novation.

Ainsi retrouvons-nous notre interrogation initiale. Continuité ou rupture? En réalité continuité et rupture. N'est ce pas là la marque du génie juif marocain de conservation et de ferment qui le fait vivre, dans ce Maghreb à la fois ami et hostile, le long des siècles, constamment à l'heure juste de son destin.

 

פנינים מתורת רבנו חיים בן עטר זיע״א- הרב אברהם אסולין הי"ו

פנינים מתורת רבנו חיים בן עטר זיע״אתורת אמך צומות ותעניות

טבילה במקוה

כתב רבנו חיים בן עטר בספרו ראשון לציון (משלי), הטבילה היא במים ארבעים סאה, וזה יועיל לכאשר יחשוב האדם מחשבות רעות אשר לא תעשנה לזה היתה עולה באה, לזה יטבול במים יעביר טומאתו ממנו.

מנהג אבותינו

כתב רבי חיים בן עטר זצ״ל בספרו חפץ ה על הש״ס ברכות (דף יא). מכאן ראיתי להוכיח ולחזק את המנהג שנהגו לומר הרבה פזמונים ותחינות ביום התענית וביום ראש השנה וביום הכיפורים בתפלת שמונה עשרה כפי סדר הנוגע לכל אחד, כי כן נתנו רשות רבותינו להוסיף כפי מה שרצו. ודלא כמנהגים להשמיט הפזמונים ביום הכפורים מתוך התפלה, כי מנהג אבותינו תורה וכן ראוי להניח הסדר שכתוב במחזורים.

מנהג קדמונים

כתב רבי חיים בן עטר בספרו ראשון לציון (סימן רמו סעיף יט), פשיטא דמנהג קדמונים אין לזוז ממנו לחלק צדקה ביום התענית אפילו נטלו י״ד סעודות (מהקופה של הצדקה), מכמה טעמים נכונים.

מחזיקים בת״ח

כתב רבי חיים בן עטר בספרו ראשון לציון משלי (פ״ג פי״א), יש שלוקח לו תלמיד חכם אחד בחור וכל מחסרו עליו עד ישיג שלמותו, כמו שעושים בערי המערב, וכן שמענו שעושים כן בערי אשכנז, ואלו הם הנקראים מחזיקים באמת.

להורות בגיל צעיר

איתא בגמרא (סוטה כב.). אמר רב הונא אמר רב מאי דכתיב כי רבים הפילה ועצומים כל הרוגיה. כי רבים חללים הפילה, זה תלמידי חכמים שלא הגיעו להוראה ומורה. ועצומים כל הרוגיה, זה ת״ח שהגיע להוראה ואינו מורה. ועד כמה, עד ארבעין שנין ופירש רש״י עד כמה, הוי ראוי להוראה. כלומר שלא מספיק בקיא בהוראה אלא יש תנאי שיהיה גילו בן ארבעים. ובמקום שאין מורה הוראה אחר מעל גיל ארבעים באותו מקום, מותר להורות כמבואר שם בגמרא גבי רבא שהורה קודם ארבעים שנה ובמרוקו פסקו בזאת כרמב״ם הלכות תלמוד תורה (פ״ה ה״ד). שם מביא כל דברי הגמרא הללו, ומאריך מאד בחומרת הדבר למי שלא הגיע להוראה ומורה. אך אינו מזכיר כלל את דברי הגמרא שצריך שיהיה מורה הוראה בן ארבעים שנה. וכן מרן בשו״ע (יו״ד רמב סעיף יג). פוסק שתלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, הרי הוא רשע וגס רוח וכוי ולא הזכיר כלל את גיל ארבעים והיינו שפסק על פי כללי הפסיקה כהרמב״ם והרי״ף. וכך פוסק רבי חיים בן עטר זצ״ל בספרו ראשון לציון (יו״ד רמב אות ט). בדורותינו דאין מי שראוי להוראה, אם כן מי יורה דעה. אלא כפי הזמן והעת הגיע (להוראה), יקרא וכך פסקו במערב.

סגולות

כותב רבנו חיים בן עטר בספרו אור החיים הקדוש פרשת אחרי מות כמעשה ארץ מצרים. כשם שבעשבים יש דברים סגולים וטבעים כך יש בתורה מדות סגולות וכוי.

הנחת תפילין

פסק רבנו חיים בן עטר זצ״ל בספרו פרי תואר (יו״ד סימן כח ס״ק ד), שיש ג׳ דברים שמברכים עליהם שהחיינו. א. מצוה הבאה מדי שנה, כשופר, סוכה ולולב. ב. מזמן לזמן כנישואין, בברית לבנו וכו׳. ג. כניסתו לעול המצות שבא לידי ביטוי בהנחת התפילין שאז מברך ברכת שהחיינו, ואין ברכת שהחיינו מצד שהתפילין חדשות ולא מצד שתפילין הם מלבוש וכו׳ אלא מצד כניסתו לעול המצות והדבר ניכר בהנחת התפילין ואז יברך ברכת שהחיינו.

ברכת הציפורן

פסק הגאון הצדיק רבנו חיים בן עטר בספרו חפץ ה׳ (ברכות דף מג ע״ב). וז״ל ולכן הורתי הלכה למעשה על מין שקורין קרונפ״ל (ציפורן) הגדל ועצו הוא קשה הגם שיונח דאינו מקים שנים בארץ, עם כל זה כיון שהוא קשה כעץ פשיטא דמברכין עליו בורא עצי בשמים, ומה גם דאמרו לנו שמתקימים שנים, והשתא לא איצטרכינא בהוא להאי טעמא אלא למין שאינו מתקיים ועצו מתקיים שפיר מברכין בורא מיני בשמים.

ברכת שהחיינו

כתב כמוהר״ר חיים בן עטר ז״ל בספרו פרי תואר (סימן כח ס״קט), שהקונה מלבוש או ספרי הקודש, מברך שהחיינו כיון שהוא קנין המשמח את הלב.

(מעשה היה בקום המדינה היה חכם בשם הרה״ג רבי משה אסולין שכיהן ברבנות בחו״ל ובארץ, מישהו הראה לו ספר תורני חשוב ומאד חפץ לקנותו, אך כסף בכיסאו לא בנמצא, הגיע להסכם עם המוכר, שהוא יתן לו שמונים מזוזות תמורת הספר).

וכ״ש לתקופת הגר״ח בן עטר, ספר היה יקר המציאות ובימינו אנו, ספרים עלותם כמה פרוטות ולכן לא יברך. וכן שמעתי מפי הגר״י מאמאן שבמרוקו לא בירכו על רכישת ספר. ונראה לענ״ד אם אדם יקנה ספר נדיר במאות שקלים והפרוטה לא קיימת בכיסו, ברור שהמברך לא הפסיד כהנוהגים בברכת שהחיינו על ספר תורה. (תורת אמך ברכות הנהנין).

חיבוריו

א.   אור החיים – על התורה

ב.   פרי תואר – יורה דעה

ג.   ראשון לציון – על הש״ס

ד.    מאור החיים – דרשות שדרש באיטליה נכתב ע״י תלמידו הרב משה פראנקו זצ״ל

נלב״ע טו תמוז היתק״ג ומנוחתו כבוד בהר הזיתים זיע״א

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 85 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

יוני 2017
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930