מורשת יהדות מרוקו

לשון ומאגריה לשון ומארגיה – פרופסור יוסף שטרית

מחקרים סוציו פרגמטיים בעברית היהודית בצפון אפריקה ובמרכיב

העברי שבה, כתבות שירים, סיפורים ופתגמים.

מוסד ביאליק – ירושלים

המרכז ללשונות היהודים וספרויותיהם

האוניברסיטה העברית בירושלים

ירושלים תש"ע

בספר " לשון ומאגריה לשון ומארגיה " כונסו מחקרים עיוניים ותיעודיים על הערבית היהודית שדוברה ונכתבה בקהילות צפון אפריקה. החיבור בוחן את ייחודי הלשוני של הערבית היהודית, ובודק את מימושיה הטקסטואליים – למן אלפי הפתגמים שהיו בפיהן של הנשים היהודיות והשירה שבכתב ובעל פה, ועד הסיפורת הערבית היהודית החדשה והכתיבה העיתונאית שצמחו בסוף המאה ה – 19 באלג'יר ובטוניס.

חלק גדול מן הפרקים יוחד לחקר המרכיב העברי המייחד את הערבית היהודית ואת יתר לשונות היהודים, ולתפקידיו הרבים בכינונן ובגיוונן של הלשונות האלה. פרק נרחב יוחד לניתוח שיר-קצידה מיוחד שכתב משורר מוסלמי במרוקו ושילב בו יסודות עבריים רבים.

בד ובד עם הצגה מפורטת של החומרים הלשוניים שבעל פה ובכתב, החיבור מציע מודל בלשני, סוציו-פרגמטי, שבודק ומסביר את השימושים הלשוניים של הדוברים והכותבים, וכן את מבני הדיגלוסיה וההכלאה ואת המגוון הלשוני המאפיינים את הערבית היהודית ואת לשונות היהודים בכלל. 

דִּיגְלוֹסְיָה

 [מיוונית: di דו glotta  + לשון] דּוּ-לְשׁוֹנִיּוּת, שִׁמּוּשׁ רוֹוֵחַ בְּצִבּוּר מְסֻיָּם בִּשְׁתֵּי לְשׁוֹנוֹת לְלֹא עֲדִיפוּת לְאַחַת מֵהֶן

מילון אבן שושן

פרופסור שטרית מלמד באוניברסיטת חיפה בחוגים ללשון ולשפה וספרות צרפתית. מחקריו מתמקדים בפיתוח הסוציו- פרגמטיקה וביישומיה בחקר הלשון, השיח והטקסט. בחקר הערבית היהודית, השיח היהודי, השירה העברית והערבית היהודית בצפון אפריקה, וביטוייהם במורשתן התרבותית של הקהילות. הוא גם העורך של הסדרה " מקדם ומים " היוצאת לאור באוניברסיטת חיפה.

יהושע ויצחק פליאג׳י- 

לא נודע לנו הרבה על יהושע בנו של יוסף. הוא עמד בקשרים עם דאנציג, שהיתה נמלה של פולין, ואף שהה שם בשנים 1618—1619 ; נאסר יחד עם אחיו יצחק, ושוחרר בהתערבות אסיפת־המעמדות. כעבור שש שנים מוצאים אנו אותו מתגורר בהאמבורג. לאחר־מכן יוצא הוא מצויד בדרכון הולאנדי למארוקו, וב־1640 הוא חוכר המכסים באספי. ב־1653 לא היה עוד בחיים, ונושיו ביקשו לעקל את רכושו שבסלא. מסתבר, כי שמואל פליאג׳י, המתגורר בגליקשטאדט שבגרמניה ועוסק במסחר עם צפון־אפריקה ב־1671, הוא שמואל בנו של יהושע פליאג׳י, הנזכר ב­מסמכים של אסיפת־המעמדות משנות החמישים.

באחת מתזכורותיו משנת 1641 מציין יצחק פליאג׳י, כי אף־על־פי שהוא בכור בניו של יוסף, הריהו נחשב לאחרון בהם, מאחר שהמיר את דתו ונעשה נוצרי. אכן, מוזרות ביותר היו קורות־חייו של יצחק זה. לראשונה לא סטה מדרך המסורת של המשפחה. גם הוא למד שפות מזרחיות באקדמיה של ליידן, והוטלו עליו תפ­קידים מדיניים שונים, הן כמלווהו־עוזרו של אביו והן בפני עצמו. אנו רואים אותו פעמים אחדות בקושטא (פעם בשליחות שמואל דודו ופעם כשליחו של זיידאן) ובמארוקו, בין לבדו ובין בהילוותו אל אביו הזקן. בראשית שנות השלושים הוא מרצה בבית־הספר הגבוה של ליידן, ובאחת ההחלטות של אסיפת־המעמדות מרא­שית 1631 תוארו הוא פרופיסור. הדיקאן של הפאקולטה התיאולוגית בליידן מו­דיע במכתב בסוף אותה שנה לכומר הפרוטסטאנטי בדֶלְפְט, שיצחק התנצר ויש לדאוג לקיומו החומרי. בעקבות המרתו היו דין־ודברים בינו לבין אביו, שלא רצה למסור למומר את חלקו בירושת אמו. יצחק התרושש והתחיל עוסק בהברחת נשק, שהיה מיועד לאויביו של שליט מראכש. הוא עמד בקשרים עם סידי עלי, אחד המראבוטים, והשפיע על אסיפת־המעמדות שתבוא במגע עמו בנוגע לשיחרור שבויים, מאחר שמוחמד אל־שייך נטול כל השפעה בארצו ותחומ־שלטונו מצטמצם למראכש. אין לתת אמון בדו״חים של דוד פליאג׳י, המגן על אדוניו. בעניין זה יוצא יצחק ב־1639 למארוקו ומשאיר את משפחתו לחסד הפנסיה. שמועות לא טובות מגיעות משם על אכזריותו הגסה כלפי משפחות השבויים. והעיקר, כל הב­טחותיו בנוגע לשיחרור השבויים באמצעותו נתבדו, והוא לא עשה ולא כלום בעניין זה. עתה עורר נגדו את דעת הציבור הנוצרי, ובשובו לארצות־השפילה היה עליו להצטדק לפני הסינוֹד של רוטרדאם (1641). לאחר־זמן הפך יצחק את עורו, ומחסידם הנלהב של המראבוטים נעשה סניגורו של שליט מראכש, והוא מתריע על משלוחי נשק ותחמושת למתנגדיו, שמספרם הולך וגדל. בשנת 1647 הוא מכנה את עצמו מיופה־כוחו של מוחמד, שליט מראכש, ועבדו של ולאדיסלאו הרביעי, מלך פולין .

עם שקיעתה של שושלת הסעדים נסתיים גם תפקידה של משפחת פליאג׳י במארוקו, ואין כל זכר לפעילותה בארץ זו החל ממחציתה השנייה של המאה. צאצאי הענף העיקרי חיים עדיין באמשטרדם! אחדים פעלו בתורכיה, בליוורנו ובהאמבורג ^.

בנימין כהן ואחיו יוסף

משפחת פליאג׳י שמרה אמונים לשושלת הסעדים — חוץ מיצחק, אבל גם הוא חזר בו. עם זה נכונה היתה דעתו של יצחק על חולשתו של שליט מראכּש. דעה דומה קראנו ב׳דברי הימים׳ (ברשימה משנת 1623) על שליט פאס; ׳והמלך אין לו מלוכה אלא על היהודים׳. כוחם של המראבוטים, ראשי המיסדרים־הכיתות, הלך וגדל, ואחד האדירים ביניהם והמסוכנים לשושלת בני סעד היה מוחמד אל־עיאשי, שהיה אהוב על האוכלוסיה, ולפי דרישתה נתמנה על־ידי מולאי זיידאן לקאיד של אזמור. בסוף שנות השלושים הוא נעשה השליט האמיתי בצפון הארץ, ונסיונו של זיידאן ללוכדו לא הצליח. בנימין כהן, ממגורשי פורטוגאל שהתגורר בסלא ורכש לו מעמד בין הקאידים שלה, פנה ב־1639 באמצעות אחיו יוסף, שישב בארצות־ השפילה, אל אסיפת־המעמדות וביקש רשיון למשלוח אבק־שריפה בשביל אל־ עיאשי. את בקשתו נימק בעובדה, כי תחת ידו של זה חלק גדול של מארוקו והוא הוכיח את כוונותיו הטובות כלפי ארצות־השפילה בשחררו הרבה שבויים — לפי המלצת בנימין כהן. ואמנם, יוסף כהן קיבל את הרשיון המבוקש, על אף התנגדותו של דוד פליאג׳י, שטען כי אל־עיאשי הוא מורד במלכות. כדי להכחיש את טיעונו של דוד ולחזק את טענותיו הוא, מסתמך יוסף על עדותו של סוחר נוצרי מארצות־השפילה. גם הקונסול הנידרלאנדי משתף פעולה עם סידי מוחמד אל־עיאשי, היו­שב בתטואן, שעוזרו הנאמן הוא בנימין כהן. אל־עיאשי לא זו בלבד ששיחרר את השבויים, אלא הזיל לשם כך כסף מכיסו. ב־1643 התאוננו הקאידים של סלא, כי בזמן המצור ששם אל־עיאשי על הקצבה (היה זה כבר ב־1638, אבל הם נזכרו בדבר רק לאחר שנוצח המראבוט ונפל בקרב, 1641) עשו בנימין כהן, אהרון קווירידו והקונסול הנידרלאנדי בייסטרפלט  יד אחת אתו. גם לאחר־מכן המשיך בנ­ימין כהן בהספקת נשק למתנגדי השליט של מראכּש. כבא־כוחו בארצות־השפילה שימש בסוף שנות הארבעים אברהם כהן, ומסתבר כי היה קרובו של בנימין.

בפרק־זמן זה לא קיימה אסיפת־המעמדות נציגות קונסולארית ודיפלומאטית קבועה ורצופה במארוקו. בשנים כתיקונן היו בני משפחת פליאג׳י דואגים לענ­ייניה של האסיפה וגם מצליחים בתפקידם. לשם ביצוע משימות מיוחדות היו נש­לחים שגרירים מיוחדים, שגם הם נאלצו להיעזר ביהודים. המצב השתנה משנתערער שלטונה של שושלת הסעדים על שני ענפיה. הקאידים של סלא נעשו אז גורם בעל השפעה רבה, ועמהם גדלה גם חשיבותם של בנימין כהן ואהרון קווירידו, המכונים פעם קונסולים של ארצות־השפילה. כששלחה אסיפת־המעמדות את האדמיראל די רויטר להסדיר עם שלטונות סלא את מכלול הבעיות של המס­חר החופשי, פדיון שבויים ויחסים מדיניים, ניהל בשמם את המשא־ומתן, שנמשך שנים אחדות (החל משנת 1644 ואילך), בנימין כהן, שהיתה לו השפעה רבה על מושלי סלא.

די רויטר ערך ב־1644 מסע לאורך החוף האטלאנטי וביקר עם אנייתו הטעונה סחורות בנמלים אספי, אגאדיר ובשפכי סוס ומאסה.בלווייתו נמצא דניאל די ליון שהיה כנראה תורגמנו. אולם הצלחה מסחרית לא היתה למסע זה. לדבריו של מַאתאַם תייר נידרלאנדי, שהיה צייר וחרט לפי מקצועו, מצא בשנת 1640 יהודים במוגאדור ובאגאדיר, שעסקו במסחר ובוודאי גם כתורגמנים־מתווכים בין בעלי הספינות הזרות ובין האוכלוסיה המקומית. סוחרים אלה מעוניינים היו להמ­שיך בקשריהם הישירים עם אמשטרדם וגם עם סוחרי אנגליה, ולא ראו תועלת לעצמם להיות תלויים בספינתו של די רויטר. החומר בארכיונים מוכיח, כי על אף הקשיים המרובים נמשך המסחר עם המדינות שמעבר לים עד להתמוטטותם של הסעדים.

התזה השנייה היא שבזמנים שונים אין לתלות את ההאטה בקצב העלייה אך ורק במוסדות הלאומיים בישראל, אלא גם בהחלטות שנתקבלו בקרב הקהילות. בעידנים של שפל כלכלי בישראל, דוגמת ימי הצנע בשנות החמישים המוקדמות והמיתון הקשה של אמצע שנות השישים, או בעקבות פריחה כלכלית בארצות המוצא ושיפור במצב הביטחוני והפוליטי שם, דחו לא מעטים בקרב העולים הפוטנציאליים את מועד יציאתם או ביטלוהו כליל. כן התגבשה תנועת ׳הירידה׳ מישראל וחזרה לצפון אפריקה: זו התגברה בקרב עולי מרוקו ובקרב עולים מתוניסיה ומאלג׳יריה בשנים 1953-1949. ככל הידוע לנו, לא הייתה תנועת ׳ירידה׳ של יהודי מצרים ולוב, כנראה משום שהם לא יכלו לחזור לארצותיהם. הסיבות ל׳ירידה׳ היו הרגשת קיפוח עדתי וקשיי הסתגלות לחברה הישראלית.

תזה שלישית, ההערכה המקובלת שנים רבות, שיהודים תושבי הערים בצפון אפריקה נטו פחות מיהודי הכפרים וערי השדה הקטנות לעלות לישראל, הופרכה. מחקרנו מראה שההכללות פשטניות, ורוב העולים מקורם במרכזים העירוניים. בעניין יהודי מצרים, כמעט כולם היו עירוניים. אם כי היהודים שישבו בהרי האטלס ובעמקים הדרומיים במרוקו, בכפרים הקטנים בטריפוליטניה ובקירנאיקה שבלוב ובדרום תוניסיה התלהבו מרעיון העלייה, אך מבחינה כמותית הם היו פחות משליש מכלל העולים. לאמתו של דבר, רבים מתושבי הערים מקורם בכפרים: הם היגרו למגזר העירוני בזמנים שונים במשך המאות התשעה עשרה והעשרים מטעמים כלכליים וביטחוניים, אך אין לראות בהם ׳כפריים׳. היו קהילות כפריות יחידות בדרום תוניסיה שבראשית או באמצע שנות החמישים של המאה העשרים אחוז העולים מקרבם עלה יחסית בלבד על אחוז העולים מכמה ערים מרכזיות. עם זאת מתברר כי מקרב האוכלוסייה הכפרית והמדברית באלג׳יריה רק מעטים עלו לישראל, להוציא את יהודי גרדיה ובַטנָה, ומצבם היה טוב הרבה מזה של אחיהם בכפרים בארצות המגרב השכנות. בשנות החמישים שגשגה הפריפריה האלג׳ירית כלכלית עקב גילוי נפט בכמויות גדולות במדבר הסהרה לעומת הפריפריה התוניסאית, המרוקנית והלובית. היהודים הועסקו בפיתוח תעשיית הנפט, וכמו המתיישבים האירופים במגזר החקלאי, שיווקו יינות לאירופה. כשנותרו לאלג׳יריה הצרפתית ימים מועטים, העדיפו קהילות יהודיות שלמות בפריפריה האלג׳ירית להגר לצרפת מאשר לישראל, והשיבו את פני שליחי הסוכנות ריקם.

כמה גורמים הביאו את הקץ על הקהילות היהודיות בצפון אפריקה וסללו את הדרך להגירתן במרוצת שנות החמישים וראשית שנות השישים, ואלו הם: החרפת הסכסוך הערבי־ישראלי: התגברות השנאה האנטי־ציונית: והאנטישמית. אך המניע בה״א הידיעה בכל אחת מחמש הארצות — וכאן התזה הרביעית — הוא ההקצנה הלאומית. אין עוררין שסכסוך ישראל־ערב זירז את קצן של הקהילות היהודיות בצפון אפריקה מפני ששימש מקור לסולידריות כלל־ערבית. ברם, בין כך ובין כך, גם לולא קמה מדינת ישראל וללא הסכסוך הערבי־ישראלי הייתה הגישה הלאומית־לאומנית משפיעה על היהודים לעקור לארצות אחרות. גם קהילות של מיעוטים לא מוסלמים חוסלו אז, לדוגמה במצרים, ששם נחשבו המיעוטים כמי שאינם ׳מצרים אותנטיים׳, למעט האוכלוסייה הנוצרית הקופטית הגדולה. במשך שנות החמישים החלה ממשלת מצרים לפגוע בזכויותיה של הקהילה היוונית, כחלק ממדיניות המיצור Egyptinization ובהשפעת האידאולוגיה הפן־ערבית. היוונים שחיו במצרים לא היו קשורים לסכסוך הצבאי במזרח התיכון או לבעיית פלסטין, ובכל זאת הם סבלו מן הלאומיות המצרית לא פחות מן המיעוט היהודי. בספרות המחקרית בעיית המיעוטים במצרים מיוצגת בספרה החשוב והמקיף של גודרון קרמר.

עצמת ההקצנה הלאומית־לאומנית התפתחה אחרת ממקום למקום. בו בזמן שבמצרים, בלוב, במרוקו הספרדית ובפלג הקיצוני של לאומני אלג׳יריה כבר הורגשה עוינות כלפי היהודים בשלהי שנות השלושים, הרי בשלבים הראשונים של הלאומיות במגרב הצרפתי לא דחו הכוחות הלאומיים על הסף את היהודים כשותפים עתידיים להקמת מדינות הלאום. רק בשנות הארבעים, ובעיקר בעשור שאחריהן, נטו הגורמים הללו להתקרב לעמדות של עמיתיהם במצרים ובלוב, והאשימו אותם כי הם עושי דברם של ׳סוכני הציונות והאימפריאליזם׳. בספרות המחקרית הדנה בהקצנה הלאומית במגרב הצרפתי ובהשפעותיו על היהודים בולט ספרו של אנדרה שוראקי. בשני העשורים האחרונים התפרסמו מחקרים חדשים העוסקים בעובדות ובמתודולוגיה של השאלה הזאת; מן הראוי לציין את ספרו של ירון צור^״ ואת ספרי.

התזה החמישית, שאף היא חולקת על הקביעה שמדינת ישראל לא ששה לקבל את פני העולים, נוגעת למאמצי דיפלומטים ואנשי מודיעין מטעמה לקשור קשרים חשאיים עם מדינות צפון אפריקה העצמאיות לפני שהצטרפו לליגה הערבית ואחר כך. הניסיונות הללו נכללו ב׳דוקטרינת הפריפריה׳ של ממשלות בן גוריון, ונועדו להוציא את ישראל מבדידותה בעולם הערבי והמוסלמי דרך רקימת קשרים כלכליים, מודיעיניים וצבאיים עם מדינות ערביות ומוסלמיות המרוחקות גאוגרפית מזירת הסכסוך הערבי־ישראלי. עם זאת סיבה חשובה אחרת ליזמה הישראלית הייתה לקדם את הקשרים עם רבאט, עם תוניס, עם טריפולי ועם אלג׳יר, ובכך למנוע את האפשרות שייפסק זרם העלייה בעקבות הפרעות וסנקציות ממשלתיות. גם בעידן הקולוניאלי התערבה ישראל הן אצל הבריטים בלוב הן אצל הצרפתים במרוקו לוודא שלא תיבלם העלייה. כאשר ביקשו הצרפתים להגביל את העלייה ממרוקו במרס 1955 בו בזמן שהייתה לה תנופה רבה, ניסתה מדינת ישראל בכל כוחה להשפיע על ממשלת צרפת להסיר את ההגבלות. לכן למי שאומר שצרפת עודדה את העלייה, ואילו הסוכנות היהודית היא זו שניסתה לצמצמה, אין לדבריו אחיזה במציאות.

בקשר לתזה האמורה, מן הראוי לומר כי המשא ומתן החשאי בין ישראל למרוקו במאי-אוקטובר 1961 על פתיחה מחודשת של שערי העלייה סייע רבות לפתיחת ערוץ נפרד של הידברות ישראלית־מרוקנית, לכינון קשרים מודיעיניים בארבעת העשורים האחרונים. כך היה גם בקשרי ישראל־איראן: הקשרים האסטרטגיים המיוחדים בין ירושלים לטהראן עד 1979 התאפשרו, בייחוד בשל משא ומתן מקדים בין ממשלת ישראל למוחמד רזא שאה שדן באפשרות פתיחת נתיב עלייה ליהודי עיראק דרך איראן. ככל שהתחזק הקשר בין ירושלים לרבאט, כמו קשרי ירושלים־טהראן, כך השתפרה עמדת השלטונות המרוקניים לעלייה, והם אף סייעו להאצת התהליך.

התזה האחרונה נוגעת לתנועות הנוער החלוציות שפעלו בצפון אפריקה ולנוער הציוני במובן הכללי. קשה להתווכח עם הנתונים, שלפיהם מספר אנשי תנועות הנוער החלוציות לא היה יותר מ־1,500 פעילים בכל אחת מחמש הארצות. רוב הנוער היהודי השתייך לתנועות צופיות אפוליטיות או העדיף לא להשתייך לכל תנועה שהיא. אלא שקומץ הפעילים מן התנועות החלוציות בארגון העלייה במצרים יזם את עלייתם של אלפי יהודים בשנים 1952-1948 בסיוע של שליחי המוסד לעלייה ב׳. העלייה החשאית ממרוקו מ־1956 עד 1961 יצאה לפועל בגלל כמה מאות פעילי תנועות נוער חלוציות וצעירים שחברו לאותן התנועות בעבר. לולא פעילותם, לא היו שליחי ׳המוסד׳ ומחלקת העלייה של הסוכנות מצליחים להעלות את 25 אלף היהודים המרוקנים שהוצאו בנתיבים ימיים ויבשתיים. לבסוף, נוער ציוני הגן על יהודי קונסטנטין באלג׳יריה (מאי 1956), והרג מפגעים מקרב המורדים האלג׳ירים שאיימו על ביטחון הקהילה. מבחינה זו התנועות הציוניות ופעילים ציונים צעירים אחרים בצפון אפריקה הוכיחו כי היו להם יכולות חשובות לא פחות מהישגי התנועה החלוצית הגדולה והדינמית שפעלה בעיראק וסייעה להוציא יהודים רבים ממנה בסוף שנות הארבעים ובראשית שנות החמישים.

בספר עשרה פרקים, והוא מחולק לשלושה חלקים: החלק הראשון — ׳ציונות, עלייה, הגנה והקשר עם היישוב הארץ־ישראלי לפני הקמת המדינה׳ — עוסק ברקע לעליות הגדולות: החלק השני — ׳מדינת ישראל והעליות בעידן המאבק לעצמאות והסכסוך הערבי־ישראלי׳ — דן בהשפעה הן של הלאומיות האנטי־קולוניאלית הן של סכסוך ישראל־ערב על היקף העלייה ועל מעמד הקהילות היהודיות¡ החלק השלישי — ׳מדינת ישראל והעליות — בין לאומיות מגרבית לפן־ערביות׳ — נוגע רק ליהודי מרוקו ותוניסיה שכבר נחשפו לאתגרים של הפוליטיקה הבין ערבית במרוצת שנות השישים ובראשית שנות השבעים.