ארכיון יומי: 11 באוגוסט 2017


היכל הקודש-כוונות התפילה והלכותיה עפ"י הקבלה-הרב משה בר מימון אלבאז זצוק"ל

היכל בקודש

מאחר שהבניין נושא במעמקיו איזה מין לקוי, ח״ו, חכמי האמת, כנראה, הודו ששלוש הספירות העליונות יהוו כסיום לבניין. הסיום הזה הוא פועל בכל זמן שיש זיווג שלם בין שתי הספירות התחתונות, יסוד ומלכות, כי הקשר המיוחד הזה משלים את כל הקשרים הנוצרים בבניין. ואם הדחיפה למטה בין שתי הספירות האלה היא חזקה מאוד, וגם טהורה וקדושה, יכולה להגיע עד מקום הדעת ככניסה למשולש העליון הקרוי ״אחת״ או ״אחד״. בגלל זה הקשר בין יסוד למלכות או, במילים אחרות, הזיווג בין זכר ונקבה, הוא הדוגמה של כל היחסים שיש בבניין, כי כולם מיוסדים על מציאות של משפיע ומקבל. כל ההכרזות, לשמירה ולעשיית המצוות ולהידורן, הן מכוונות אל זיווגי המידות כאמור בפתיחה ״לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה״ כדוגמא אידיאלית לכל קשר וזיווג בעולם. גם ״שמע ישראל״ הוא הזמנה לייחוד, כדי שיקבלו החתן והכלה נשמה חדשה, אחרי כניסתם תחת החופה כמקום בלי התאבכות חיצונית . הרב משה אלבז מפריד את המילה שמע ל״שם-ע״ (ע׳ רבתי כרמז לשבע ספירות כי כל אחת מהן כוללת עשר ספירות) ״וכשאומר שמע יתכוון לייחד שם עם ע׳ וייעשם חיבור אחד… וכשאומר ישראל יתכוון לאם הבנים שהיא למעלה מן השבע״ (דף נ׳ה), התורה מזהה את היחס הזה לספירה דעת בין חכמה ובינה (או בין אבא ואמא) ככתוב בבראשית (ד-א) ״ואדם ידע את חוה אשתו״. כל הקשרים האנושיים הם בנויים על הזיווג בין יסוד למלכות ״כי בהתערותא דלתתא התערותא דלעילא״ (דף יח׳).

אך ביקוש של הייחוד הוא הרכוש הבלעדי של האדם, כי אין לבהמה נפש שכלית כדי לתאר הציור המופשט של הייחוד. כי רק לאדם בעולם יש אפשרות להבחין בין היושר (סדר מדורג) והעיגול (סדר תפקודי או כדורי) שיש בכל אדם, בכל ממש, ובכלל בעצמו. נראה שהעיגול הוא כתוצאה מעולם הייחוד כאשר גם הוא אין לו סוף, והיושר הוא כחלק בלתי נפרד של הבניין אף על פי שאין לו סיום. כל האסטרטגיה של הייחוד מתחילה בכל יום מן הבוקר בהקדם האפשרי עם נטילת ידיים שהיא כמו התחדשות או הכשרה מחדש של הידיים (כאמצעים של תפיסה וגם של הרחקה) אחרי חוסר הפעילות של השינה הגורמת טומאתן. בניגוד למקובל, הזיווג בין זכר לנקבה נראה כנושא הרבה ספקות, כי הקשר המעולה שהוכיח אותו(בין איש לאישה) הוא מלא אי-יציבות בעולם הזה (מי עם מי?) אף על פי שחכמינו ז״ל למדו שהוא מיועד מראש מ׳ יום לפני הלידה (סוטה ב-א) ואפילו ממעשה בראשית . כתוספת לזה אנו צריכים להציע שהזוג ישראל־אומות העולם מופיע בעצמו כצורה אחרת של הקשר בין יסוד למלכות, יותר מקרי, יותר היסטורי, יותר פוליטי. אולי כך היה הקשר הקשה ומלא ההרס בין יוסף הצדיק (יסוד) ובין פרעה הרשע כצורה מודחת של מלכות, אף על פי שיציאת מצרים הייתה סוף-סוף הגאולה הראשונה והראשית ממש של כלל ישראל. גם הביטוי ״ממלכת כוהנים״, כאשר הוא מבאר את סוד הבריאה, הוא הגשמה של איזה צורה אידיאלית של צלם אלוקים. הוא גם כן מורה אף בדרך נסתר את הנוכחות של הייחוד בבניין וגם את האחדות בעולם. למעשה, ברכת כוהנים בזמננו היא רמז לסיום מוחלט של העולם הזה כמערכת כללית ודוגמה פרטית של הבניין. כך היא נושאת שלושה פסוקים כרמז לשלוש העליונות, האחד רמז לכתר, השני רמז לחכמה והשלישי לבינה (דף סח׳).

הרב משה אלבז מזכיר דמיון מוחלט בין מבנה הספירות, ובין האדם ובין כלל ישראל, עד שהקשר המאחד אותם וגם מהלכיהם כולם דומים זה לזה בהחלט. זאת היא המטרה המעולה שכל אדם מרוצה צריך להסתכל עליה קודם למוד ספרי קבלה.

המשולש העליון והקדוש (ג׳׳ס כתר- חכמה־ בינה) גם הוא כמערכת אחידה תחת השגחת האין סוף ב״ה שמאפשרת את הסיום לבניין שהזכרנו לעיל. במובן הזה הוא מתאר את הייחוד המושלם עד שקראו לו החכמים אחת או אחד. הקשרים בין שלוש הספירות האלה מתפתחים תוך כדי זיהוי פתאומי של השלבים המתאימים זה לזה, אף על פי שחכמינו ז״ל מזכירים את האפשרות של תנועה סיבובית, מכתר לחכמה ומחכמה לבינה. אולי הייחוד הזה מסביר את הטעות של כמה חוקרים, שהשוו כתר לאין סוף ב״ה; הרב משה אלבאז ותלמידיו מתנגדים להשוואה הזאת, כי ההבחנה היא כבר ברמז בתורה כשרשמה את המלה ״סמים״ פעמיים באותו פסוק של פרשת הקטורת (שמות ל-לד), אחד כרמז לאין סוף ואחד כרמז לכתר. כנראה הקשר בין אין סוף ב״ה לשלוש הספירות העליונות אינו גורם שאין יחסים בינו לספירות הבניין, אף על פי שהיחסים האלה אינם גלויים לעין. יש לכל ממש שבעולם קשר מיוחד ובלתי מסוים עם אין סוף ב״ה, כי הוא מסובב לכל עלמין וכל הקיים הוא באותו מרחק לאין סוף. אבל יש הבדל בין כל הקשרים האלה לבין הקשר המיוחד שיש בין אין סוף ב״ה לשלוש הספירות העליונות, כי האין סוף הוא ״תוצאה של סיום״ (closing effect) להן והוא אינו ״תוצאה של סיום״ לבניין. אולם הקשר בין אין סוף לבניין ניתן לקריאה רק מעבר לבניין ומעבר לקשרים שיש לו עם שלש הספירות העליונות. כנראה שלש הספירות האלה הן התוצאה לסיום של הבניין וזה נראה מתוך הכינוי שניתן לספירת בינה, ״אם הבנים״, זאת אומרת שורש של כל הופעות הבניין. ולמרות הקשר הזה בין הבניין ואין סוף, עולם הבניין נראה ״פתוח״ ותמוה, כי אינו ניתן לזיהוי הוכחה ואי אפשר גם להוכיחו. אפילו העולם הזה נושא בתוך מעמקיו אותה תכונה אופיינית של הבניין ורק האמונה, כאסטרטגיה בלי ספק של ייחוד גמור, היא מאפשרת גלוי ההתקרבות בין שלש הספירות העליונות ובין הבניין.

איטליה – הגשר שבין מערב למזרח ובין מזרח למערב-הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש

איטליה – הגשר שבין מערב למזרח ובין מזרח למערב-הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירושגירוש יהודים

מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל

לאור האמור עד כאן, אין מנוס מן המסקנה, שבסך הכול מספר הספרדים שנקלטו באיטליה בפרק זמן זה היה קטן ביותר, ושמלכתחילה נגזר על נסיון קליטה בהיקף גדול להיכשל. ראשית, משום שלבד מרומא ומכמה ערים בודדות אחרות, לא נמצאו בעת ההיא קהילות של ממש, שבהן אפשר היה להעלות על הדעת פעולה של סיוע כלשהו לניסיון הקליטה. רוב היהודים באיטליה בעת ההיא עדיין מפוזרים ממש אחד בעיירה ושניים בעיר, עוסקים בהלוואות בריבית לעניים לפי דגם ידוע היטב. אכן, בשל גורמים מדיניים וכלכליים רבים הופנתה בימים ההם עיקר הפעילות המשקית של יהודי איטליה להלוואות בריבית לעניים ולבעלי מלאכה וסוחרים, שנזקקו לאשראי בממדים מצומצמים ולזמן קצר. בתנאים אלה עוצב דגם ההתיישבות היהודית על ידי החוק הפשוט של ההיצע והביקוש מתוך מגמה לפיזור מירבי. אוכלוסייה של כמה רבבות יהודים נמצאה מפוזרת על פני מאות יישובים – אולי יותר מארבע מאות צפונית לרומא בלבד.

בכל המקומות האלה לא נתאפשרה קליטה של יותר מאשר משפחה יהודית או שתיים, שחיו בהם חיי בדידות מופלגת. אף אם לא היו השליטים הנצרים מתנגדים לכניסת יהודים נוספים אליהם, הרי היהודים הוותיקים עצמם תובעים מונופול על העיסוק בהלוואות, שכן אחרת לא נתאפשר להם כלל להרוויח כדי קיום בדוחק.  דבר זה היה בגדר מכשול בפני ההתיישבות של יהודים כלשהם, ובכלל זה כמובן גם בפני גולי ספרד. אף במקרים, שבהם נפתחו השערים לכניסת גולים, הותנה הדבר בדרך כלל באיסור מפורש לעסוק בהלוואות בריבית כדי שלא לקפח פרנסתם של הוותיקים. כך היה, למשל בפֶרָרה. במובן זה נמצאו רוב האזורים רוויים יהודים.

אין זאת אומרת שאחדים מתוכם, דווקא העשירים, כגון בני אבן יחייא, לא השיגו היתר להלוות בריבית ועשו בעיסוק זה חיל במקוות שהתיישבו בהם. אולם ככל שניתן לשפוט לפי שעה, היו אלה דווקא יוצאים מן הכלל, המאשרים את הכלל. מי שבאופן פרדוכסלי המקצת היו להם סיכויים טובים להיקלט באופן סביר היו דווקא תלמידי חכמים ורופאים, אף אם מצבם הכלכלי היה איתן. הללו רכושם היה בראשם ובידיהם, ויכלו להשתלב בהצלחה יחסית דווקא במקומות שהייתה בהם אוכלוסיית ותיקים ניכרת, שיכלה ליהנות משירותיהם בלא לחוש תחושת חרדה שמא יירדו לחייה.

מה גם שלגבי סוג זה של בני אדם חשה החברה בימים ההם מחויבות רבה מזו שחשה כלפי המוני האחרים, כי היו אלה בחינת אנשי מעמד שירדו מנכסיהם, ועל כן חובתו של כלל הציבור היהודי באשר הוא הייתה למנוע מהם את ביזיון העוני. על כן רבו באופן יחסי עדויות על קליטה מוצלחת של אנשים מסוג זה. אך גם בהם אין לראות מייצגים של הכלל. אדרבה אף הם, כמו הבודדים שעלתה בידם להשתלב בפעילות ההלוואה בריבית, היו בגדר יוצאים מן הכלל. בדרך הטבע, הואיל והיו הם אנשי ספר, היה לעדותם הכתובה סיכוי רב יותר להשתמר משהיה לעדויותיהם של מי שלא שלחו ידם בקולמוס.

עבור הרוב המכריע של המהגרים בתקופה שמיד לאחר הגירוש להישאר באיטליה היה פירושו לבחור במצב של מסכנות כמעט ללא מוצא, ומן הסתם מכאיבה עוד יותר נוכח הצלחתם של היוצאים מן הכלל. מאידך גיסא, לפי מערכת המושגים שהיו מקובלים בימים ההם, יהודי איטליה הוותיקים בוודאי לא העלו על דעתם תכנון של סיוע רב היקף, ועל כל פנים, אף אם היו עושים כן, לא היו התנאים מאפשרים פעולה שכזו. עבורם הייתה אפוא עזיבתם של מי שעזבו בגדר הקלה ממש, ואילו מי שנכשלו והידרדרו בשטח ההפקר שבין החברה היהודית והחברה הנוצרית כדאי היה שיתעלמו מהם. לפי זה אין תימה, שמבחינתם היה רישומו של גל ההגירה המחריד כרישומם של כל הגלים, שמשחלפו לא נותר מהם דבר על החוף.  אשר למי שעלתה בידם להגר לארצות התוגר, הדעת נותנת שטיפחו תחושת תסכול קולקטיבית ונטייה ליחס את האשמה למנהיגי הציבור, שלא עלה בידם להיקלט בתוכו. לכאן שייך כנראה סיפור מפורסם למדי, אך הוא מרפי עטו של אבן וירגה בספר " שבט יהודה " בעניין הפנייה שפנו כביכול יהודי רומה לאפיפיור, שלא ירשה את כניסתם של הפליטים לעיר. לפי הסיפור הזה,

                   מן היהודים שבאו למחוז גינובה כי כבד הרעב יצאו משם והלכו לרומה. והיהודים אשר ברומה נקבצו לשית עצות מה יעשו שלא יכנסו זרים בתוכם כי יקפחו פרנסתם. ומיד קיבצו אלף פרחים לתת לאפיפיור דורון שלא יקבלם בארצו. ואפיפיור כי נאמרו הדברים אמר : זה אצלי חדש, כי שמעתי כי מדרך היהודים לרחם אלו על אלו, והנה אלה נהגו אכזריות ! ולכן גוזר אני שיגורשו גם הם ולא ישבו בארצי. אז הוצרכו היהודים אשר ברומא לקבץ עוד ב' אלפים זהובים לתת דורון לאפיפיור לשיניחם ושיבואו הנוכרים בתוך העיר. וטוב הארץ אכלו העניים המגורשים.

לסיפורו זה של אבן וירגה לא זו בלבד שאין זכר ורמז במקורות יהודיים אחרים, כי אם גם במקורות האפיפיורים. לפיכך נראה, שעלינו לראות בו מעין נובלה המבוססת על כישלונם של הגולים להיקלט באיטליה תיכף אחרי הגירוש.

כללו של דבר, מי שלא חפצו לא עלה בידם להתאים את עצמם לתנאי המקום הקשים לא שהו באיטליה כי אם זמן קצר בלבד. הם המשיכו בדרכם מזרחה וקבעו את מקום מגוריהם בתחום הקיסרות העות'מאנית. יתירה מזאת : ניתן אף לומר, שהציבור הספרדי דווקא נתמעט תיכף אחרי הגירוש, כתוצאה מהקמתם של מרכזים יהודיים ספרדיים במזרח. ולא עוד, אלא שבתגובה לתמונה האידיאלית שנפוצה באיטליה באשר לתנאי ההתיישבות של היהודים בקיסרות העות'מאנית, רבים מן " הלועזים " ומן האשכנזים היגרו אף הם לשם בעקבות הגולים הספרדים. 

אירשאד מנג'י – הצרה עם האסלאם – קול קורא לדיבור גלוי

אירשאד מנג'י – הצרה עם האסלאםהצרה עם האסלאם

קול קורא לדיבור גלוי

כנרת, זמורה ביתן, דביר – 2005

" אין זה אומר שאני מסרבת להיות מוסלמית " היא כותבת " זה אומר פשוט, שאני מסרבת להתגייס לצבא הרובוטים הפועלים בשמו של אללאה. הרובוטים האלה, טוענת אירשאד מנג'י, כוללים גם מוסלמים המכונים במערב " מתונים " .

בואו נאמץ את האפשרות הזאת לרגע. מוחמד עטא, מנהיג המתאבדים של 11 בספטמבר, כתב מכתב רצח בשם הכנופיה שלו. במכתב, הוא אמר, ״די בעבורנו כי [פסוקי הקוראן] הם דבריו של בורא הארץ והכוכבים…״ לא פעם אחת, אלא שלוש פעמים, עטא התייחס למציאת נחמה ב״כל הדברים שאלוהים הבטיח לשאהידים.״ במיוחד, ״דעו כי גן העדן ממתין לכם בכל יפעתו, וכי נשות גן העדן ממתינות, קוראות אליכם, ׳בוא, ידיד האל׳.״

הרשו לי לפענח למענכם את צופן דבריו, שנשמעים כאילו נלקחו מסרט קולנוע גרוע במיוחד: עטא והחבר׳ה מצפים לגישה בלתי מוגבלת לעשרות בתולות בגן עדן. הם לא היחידים. חודש לפני 11 בספטמבר, מגייס של החמאם, תנועת המחתרת הפלסטינית שהפכה לארגון טרור, אמר לרשת הטלוויזיה סי־בי־אס שהוא מפתה את המועמדים לגיוס על ידי חזיון שבעים הבתולות. משהו כמו רישיון נצח להשפיך תמורת נכונות לפוצץ, וזה זמן נטען שהקוראן מבטיח את הגמול הזה לשאהידים מוסלמים.

אבל יכול להיות שיש צרות בגן עדן, ייתכן שטעות אנוש שחדרה לקוראן גרמה לכך. לפי מחקר חדש, הדבר שהשאהידים יכולים לצפות לו תמורת קורבנם איננו בתולות אלא צימוקים ! את המילה שמלומדי הקוראן קראו במשך דורות כ״בתולות שחורות עין״ – חוּרִיָה – אפשר להבין באופן מדויק יותר כ״צימוקים לבנים״. (אל תצחקו. לא יותר מדי, בכל אופן. בחצי האי ערב של המאה השביעית צימוקים ודאי היו מעדנים יקרים למדי, יקרים דיים כדי להיחשב פינוק שמימי.) ובכל זאת, צימוקים במקום בתולות? בבקשה. איך יכול הקוראן לטעות כל כך?

ההיסטוריון שמציג את הטענה הזאת, כריסטוף לוקסמברג, הוא מומחה לשפות מזרח תיכוניות. הוא מאתר את מקור תיאור גן העדן בקוראן ביצירה נוצרית שנכתבה שלוש מאות שנים לפני האיסלאם בניב מסוים של ארמית, השפה שישו דיבר בה ככל הנראה. אם הקוראן שאב השפעות מהתרבות היהודית־נוצרית – אפשרות  התואמת בהחלט את טענתו שהוא משקף בשורות קודמות – סביר להניח שהארמית תורגמה ביד אדם לערבית. או תורגמה בשגגה במקרה של חוריה ומי יודע בעוד כמה מילים.

ומה אם משפטים שלמים הובנו שלא כהלכה? בתור סוחר שלא ידע קרוא וכתוב, הסתמך הנביא מוחמד על סופרים־לבלרים שכתבו את המילים ששמע מפי אלוהים. לפעמים הנביא עצמו התייסר בפענוח הדברים ששמע. לטענת המוסלמים, זו הסיבה שקבוצת ״פסוקי השטן״ – קטעים המהללים את הסגידה לאלילים – התקבלה על דעתו של מוחמד ונהפכה לחלק אותנטי מהקוראן. בשלב מאוחר יותר הוציא הנביא את הפסוקים האלה, וטפל את אשמת הופעתם בתחבולה של השטן. ואולם, העובדה שפילוסופים מוסלמים סיפרו את הסיפור במשך מאות בשנים מעידה על ספקות עתיקי יומין בנוגע לצורתו המושלמת של הקוראן. עכשיו יותר מתמיד, עלינו לשוב ולעורר את הספקות האלה.

מה היה קורה אילו מוחמד עטא היה מתחנך על שאלות מרחיבות נפש ולא על וראויות פשוטות? או לכל הפחות, מה היה קורה אילו עטא, שלמד בקולג׳, היה יודע שעל מקורן של מילים מסוימות – מילים מרכזיות בתיאור העולם הבא – ניתן לערער? שאולי לא כולן ״דבריו של בורא הארץ והכוכבים״? שהגמול על הקרבת עצמך, שלא לומר דבר על רצח המוני, מוטל בספק ? שגן העדן המובטח הוא השערה, לא ודאות? אולי אז הוא היה נסוג. אולי. אפשרות זו מתחננת למעט תשומת לב.

הטלת הספק בקוראן היא כשלעצמה שלב מרכזי ברפורמה כיוון שהיא מעידה על התנתקות מהעדר. משמעותה היא שאין לך כוונה לקבל את הטענה שהתשובות נתונות מראש או שיינתנו לך.

בחודשים שאחרי 11 בספטמבר הציקה לי שאלה אחת יותר מכל האחרות: כיוון שהקוראן מאפשר הפעלה של רצון חופשי, מדוע נדמה שהגאונים השולטים באיסלאם נוטים כבררת מחדל לצרות מוחין? מדוע לא רבים יותר מביניהם בוחרים בנתיב הפתיחות? הייתי חייבת להמשיך מעבר לקוראן. הייתי חייבת למצוא את המדגרה של הדעות הקדומות הפבלוביות של המוסלמים.

כדי לעשות זאת, הייתי חייבת לקלף שכבות נוספות מעל השקרים שאנחנו מספרים.

ספריהם של חכמי מרוקו שיצאו מחוץ למרוקו- ר׳ משה יצחק אדרעי-ר' יהודה פרץ

בהקשר הזה יש לציין את סיפורה של משפחת פרץ מאזור דאדש שבדרום מרוקו. בהקדמה לספרו 'פרח שושן׳ מזכירהספר והדפוס העברי בפאס ר׳ יהודה פרץ, אחד מצאצאי המשפחה, את תולדות אבותיו המתייחסים ישירות ל'בית דוד המלך׳ שיצאו עם המגורשים מספרד והתיישבו במרוקו. הוא מדגיש שמשפחתו בחרה להתיישב על קרקע שקנתה בעיר הנקרא דאדי׳׳ש. משפחת פרץ התקיימה רק מחקלאות ומגידול בקר וצאן, וסירבה להתערב במשפחות זרות.

ר' שלמה פרץ אחד מרבני המשפחה, חיבר כמה ספרים ופירוש על כל ה׳זוהר׳. את הספר הזה שלחו בני משפחתו לר׳ משה זכות בוונציה על־מנת שידפיסוהו. נראה שר׳ משה זכות לא הספיק להביאו לבית־הדפוס, שכן זמן קצר לאחר שהגיע הספר הוא נפטר.

לאחר־מכן יצא ר׳ שלמה פרץ עם חלק מהמשפחה מעמק התודג׳ה במטרה לעלות לארץ. המסע המפרד עבר דרך תלמסן שבאלג׳יריה, תוניס ומשם לאיטליה. כאן התחתן בנו, ר׳ יוסף, ונולד בנו בכורו, ר' יהודה פרץ.

ר׳ יהודה נדד בכמה ארצות באירופה ובאפריקה. הוא יצא לאלכסנדריה שבמצרים, ובשובו, הספינה שבה נסע עמדה לטבוע, אך לבסוף עגנה בנאפולי. אחרי תקופה של סבלות בעיר זו עבר לליוורנו ולוונציה. אולם בכך לא תמו נדודיו. הוא יצא לכמה מדינות אירופה, בניהן צ׳כוסלובקיה וגרמניה, על־מנת לגייס תרומות להדפסת ספרו ׳פרח לבנון׳. לבסוף הצליח להוציא אותו לאור בברלין, בשנת 1712. מתוך רצון ללמוד את תולדות משפחתו, נסע למרוקו וביקר באזור דאדש, שם נפטר.

גורל דומה היה מנת חלקו של ר׳ משה יצחק אדרעי. ר׳ משה נולד באגאדיר שבדרום מרוקו בשנת 1775, ואת חינוכו קיבל במוגאדור ולאחר־מכן ברבאט בישיבת הרב יהודה אנהורי.

באותם הימים נזדמן לי חכם אחד מחכמי המערב שרצה לעלות עם אשתו ובניו לדור בארץ ישראל תובב״א. ודבקתי בו לפנות עמו כי תמיד נכספה וגם כלתה נפשי לדור שם והלכתי עמו מעיר לעיר וממדינה למדינה עד שהגעתו לתחילת ערי המזרח עיר תלמסאן.

ר' משה לא המשיך בדרכו לארץ־ישראל בגלל המצב הפנימי במרוקו ודאגתו לאמו האלמנה שנשארה במוגאדור [=צווירא].

ויהי מאז יצאתי משם ללכת לעיר אצוירא לראות את מורתי אמי ואחי ובהגיעי לשם ערבה כל שמחה ותושיה נדחה ממני לא יספר מרב את כל התלאה על הגזרה הבאה על היהודים שם בקום עליהם חיל גוים מלך רע מר וקשה אשר הרב ושרף כמה וכמה טפם וחילם היה לבז.

מצב נואש זה הביא את ר׳ משה להחלטה לעזוב את ארץ מולדו. אותו זמן ביקר בעיר אצווירא השד״ר ר׳ יוסף סיראנו. בגלל הנסיבות הקשות הציע לו ועד הקהילה לצאת את העיר. בשומעו על יציאת השד״ר פנה אליו ר׳ משה וביקש ממנו ללוותו בדרכו:

…והיה כשמעי ואתפללה לאבי שבשמים בצום ובכי… שיתנני לחן ולחסד בעיני שרי העיר להניחוני לצאת עם השליח… כי באותם הימים לא היו מניחים שום אדם לצאת מן העיר… ותכף ומיד הלכתי לשליח ובקשתי ממנו לילך עמו ללונדריש וגם אנשי המקום פרנסים וגבירים דברו בעדי לשרי העיר ועלתה בידי.

בהגיעו ללונדון נתקבל ר׳ משה בכבוד רב בבית־המדרש של הספרדים, ׳שער השמים׳.

בספרו 'אלף שנות חיים במרוקו׳ שיחזר ח׳ זעפרני את תולדות חייו של ר׳ משה יצחק אדרעי, ובפרט את נדודיו באירופה. ׳בגלל סיבות לא ברורות, עזב ר' משה את לונדון והגיע לאמסטרדם בשנת 1802, שם נכנס לישיבת הספרדים ׳עץ חיים׳. בשנת 1807 הוא נתבקש להגיה את הגליונות של ספר הפיוטים ׳תהלה לדוד׳ לר׳ דוד אהרן חסין ממכּנאס. בשנת 1809 הוציא לאור באמסטרדם את ספרו ׳יד משה׳, קובץ על י״ד דרשות עם הקדמה המתארת את קורות חייו. בנדודיו ובחיפושיו אחרי עשרת השבטים אסף מאמרים וסיפורים שדנו בנושא, והוציאם לאור בשנת 1818 באמסטרדם תחת הכותרת 'מעשה נסים׳. קובץ זה יצא בכמה מהדורות בעברית, ביידיש ובאנגלית. כותרת המהדורה שיצאה בלונדון בשנת 1836 הינה:

An historical Account of the TenTribes, Sehled beyond the River Sambatyon in the East 

המהדורה הזאת כוללת כמה פרטים על תולדות חייו של המחבר.

בעמודים הראשונים של הספר הדפיס המחבר מספר מסמכים באנגליה ובצרפתית – המלצות שקיבל במסעיו השוניים על התפקידים המרובים שמילא בחייו, עדויות על אישים, תעודות ואישורים של פקידים ונושאי משרות שונים – כמו כן שבחים שמעטירים על המחבר פרופסורים ואנשי־מדע מאמסטרדם, ליידן, לה האי, רוטרדם, אוטרכט, ארנהיים, נימגן, קולוניה, מינץ, סטרסבורג, נאנסי ופאריס. בערי אירופה היה משמש כמתורגמן ומזכיר של פקידים ועסק גם במסחר. מתעודות אנו לומדים ששהה גם בליון, מרסי־ ג׳נבה, ליוורנו, מלטה, איזמיר ויפו. לירושלים הגיע סוף־סוף בשנת 1841 כשהוא חולה וחסר־אמצעים, ובה נפטר לאחר זמן־מה. אמנם יציאתו של הרב אדרעי ממרוקו לא היתה קשורה בהדפסת ספרים, אך במסעותיי והרפתקאותיו באירופה הוא הצליח להוציא לאור גם ספרים משלו וגם את ספר ׳תהילת לדוד׳ לר׳ דוד חסין.

בהקשר הזה מן הראוי להזכיר גם את הנסיבות האחרות אשר בעטיין עזבו חכמי מרוקו את מולדתם. בהזדמנויות אלה הם ניצלו את שהייתם בקהילות בהן היה מצוי דפוס עברי, והוציאו לאור את חיבוריהם או את חיבור החכמים שלקחו אתם ממרוקו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 85 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אוגוסט 2017
א ב ג ד ה ו ש
« יול   ספט »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031