ארכיון חודשי: אוקטובר 2017

עמוד 1 מתוך 812345678

אעירה שחר- הרב חיים רפאל שושנה זמוק"ל

תועלת המשקל — המשקל כשלעצמו הוא ״בעל משקל״ בצורתו, במבנהו, בצלצולו, במקצבו; מושך, מרתק, נעים, מרנין ומה־לא־עוד ? אולם לרגל המלאכה אשר לפני הבה ונעמוד רק על שני דברים שהשעה צריכה להם:

א)        — כל השירים אשר משקלם אחיד, גם אם נעימתם ונגינתם שונה, יכולים להתנגן זה לפי נעימתו ונגינתו של זה ולהפך, באופן שהפיטן ימצא לו מבחר רב של שירים אשר מתוכם יבחר לו שיר בעל אותו נושא שהוא עסוק בו ולפי הנעימה שהוא שרוי בה, יהיה הנושא ״ברית״, ״בר מצוה״ או ״חופה״, ותהיה הנעימה ״עשאק״, ״איא״ או ״גריבה״ וכיוצא (ראה בסמוך ״נעימות״).

למשל: השיר 10 ״אהלל א-ל אשר יצר יצורים״ והשיר 40 ״בני א-ל חי תנו זמרה ותודה״, שמשקל שניהם זהה, יב״ת יב״ת י״ת, אבל נעימתם שונה, שהראשון ״רמל מאיא״ והשני ״צביהאן, וגם נושאיהם שונים, שזה ״תהלה״ וזה ״חופה״, וכמו כן נגינתם שונה כידוע למנצחים בנגינות. בכל זאת זהות המשקל מאפשרת לתת את של זה בזה ושל זה בזה. ומכאן אתה למד לכל השירים בעלי אותו משקל, יהיה אשר יהיה, משקל היתד והתנועה, משקל התנועות או ההגאים. (לשם כך אני חושב בעזהי״ת לרכז בסוף הספר, כלומר הכרך השני, כל השירים אשר משקלם אחיד לפי קבוצות).

ב)        — השיר השקול יקל על הפיטן לחלק את מלותיו לפי מקצב הנגינה בחלוקה שוה צלעית אחר צלעית ובית אחר בית עד תומו, מבלי להתקל בחריגה כל־שהיא של חסר או יתר, אלא ילך לבטח דרכו לאורך כל השיר בדרך סלולה וצלולה.

למשל: השיר 52 : שַׁ-דַּי קְדוֹשִׁי וְשִׂמְחַת גִילִי

אִם לֹא תְהִי לִי יְ"יָ מִי לִי ?

משקלו: ב״ת י״ת יג״ת, ולפי נגינתו (לַחֲנוֹ) מתחל הוא לג׳ חלקים (סולמות) בדלת וכן בסוגר, כלומר, הנגינה סופגת בחלקה הא׳ בת״י(ש-די קדו), בחלקה הב׳ תי״ת(שי ושמחת), ובג׳ סּוּפּגּתּ ב״ת (גילי). פיטן טוב איפוא עליו לעמוד תחלה וראש על חלוקת השיר לפי הספיגה אשר תחייב הנגינה של כל שיר ושיר.

ומובן מאליו, כשהשיר אינו שקול, הרי צפויים לפיטן תנודות וחריגות שונות ותכופות: פעם ילקה בחסר ויצטרך למתוח המלים כפי אורך הנגינה, ופעם ביתר, שיאלצו לדחוס המלים בתוך מסגרת הנגינה הצרה מהכילן. נוסף לכך, הרי הפיטן נתון כל כולו לתאם בין הנגינה והמלים, ובכך מאבד הוא את השליטה על הגה הפיוט, ובמצב הטוב ביותר הרי שליטתו נחלשת ורופפת, וגוזלת ממנו נימים וסלסולים הממתקים את הנעימה. לא כן בהיות השיר שקול, שאז דרכו סלולה וצעדיו בטוחים.

נעימות — משוררי ערב הקדמונים קבעו שכל נעימה שהיתה ותהיה לא יתכן שלא תשתייך לאחת מאחת עשרה נעימות, ואלו הן ע״ס א״ב: גריבה, חגאז כּביר, חגאז משרקי, מאיא, סתיהלאל, ערק עג׳ם, עשאק, צביהאן, רמל־מאיא, רצד, רצד־דיל. ואכן נודע הדבר אצל הנכנסים ויוצאים בשירה זו, שכל פריטה על מיתר שהוא יש לה כיוון ישיר לאחת הנעימות ההן, שכן חובקות הן זרועות עולמה של המוסיקה.

יש לציץ אגב, שישנן נעימות שיש ביניהן ״קִרְבָה נעימתית״ או ״שכנות טובה״, שיכולות לדור בכפיפה אחת, כגון רמל־מאיא וצביהאן, רצד־דיל וסתיהלאל, סתיהלאל ומאיא, ועוד כידוע ליודעי ״חן״.

המוסיקאים הקדמונים האלה הגיעו לחוש בריא, ער ודק, בו טָעֲמוּ שיש לכל קבוצת־ נעימות מועד מיוחד בחלקי היממה. ואמנם כל בעל טעם יחוש בנקל שנעימת ״עשאק״, למשל, זמנה דוקא בבוקר, שכן מתאימה היא למירי הגרון שלאחר השינה ולקול תהודתו. לכן גם נושאי שיריה, בשירה הערבית כמובן, סובבים על עלות השחר, הנץ החמה, ליטוף הטללים חמרת הצרים, ריח השדה ורוח היום, גם מלחמה עם חשכת הלילה הנהדפת ומפנה את מקומה לאור היום. כמו כן תמצא שנעימת ״מאיא״ זמנה מיוחד לבין הערבים, ועל כן נושאי שיריה מתרכזים על תיאור דמדומי החמה ושקיעתה, הגורמים עגמת נפש לאלה אשר בשורת הליל תשים קץ לעליצותם ותפריד את חבילתם, בו בזמן שלאלה אשר במחשך מעשיהם תביא בשורה זו צהלת שמחה, שכן רק תחת כנפי החשיכה עצה יסתירו. כן ישנן נעימות המפגינות גילה ורננה, דוגמת ״חגאז״, ובהפך ישנן המשרות נימה של עצב ויגון דוגמת ״ג'ריבה״, שמובנה עלילה דרמתית. ודי בזה לאלה אשר להם נטיה לשירה זו, כי לקרובים אליה כמו לרחוקים ממנה דבר שפתים אך למחסור.

מובנם של שמות הנעימות הנ״ל לא נתחוור לי כל צרכו, ולפי ההשערה יש לומר, שיש שמות המורים על מקום מוצאן, כמו נעימת ״חגאז״ מוצאה מארץ קדושה למוסלמים במזרח התיכון ומתואר ״כּביר״, גדול, להבדילו מן ״חגאז משרקי״, מזרחי, שמוצאו ממזרח חגאז, ואכן ״צעיר״ הוא־זה מבחינת מצהל הצלצול והפגנת הרינון ביחס אל ״חגאז כביר״. על דרך זו גם השם ״צביהאן, שנעימתו יצאה אולי מן ״ספאהן שבחבל ״פרס״, והיות שבאלפבי״ת הערבית אץ מקום לאות פ״א וגם מתקשים לבטא אותה וקראו ״צביהאן במקום ״ספאהן, או שמוצאה מ״איספניה״, והוא הנכון, שכן מכלול שירה זו נקראת ״שירה אנדאלוסית״, אחת מערי ספרד הערבית. בדומה לזה גם השם ״ערק־עג׳ם״, שמובנו ״נימה לועזית״. וישנם שנקראו על שם הנעימה עצמה, כמו ״רצד״, שמובנו ״הרדמה״, ואכן הוא מרדים בנעימתו הרכה והעדינה מסוג ״שירי הערש״, אשר על כן זמנו ונושאו הוא הלילה. ויש שנקראים ע״ש המיתר הבולט ביותר באותה נעימה, כמו ״רמל־מאיא״ ו״רצד־דיל״, שכן ״ראמאל״ ו״דיל״ שמות מיתרים הם וכאמור אין אלה אלא דברי השערה בלבד.

מוסיקה 55 — ומענין לענין באותו ענין, יש לציין שכל אחת מאחת־עשרה הנעימות הנ״ל מתחלקת לחמשה ״תסדירים״ ואלה שמותם ע״ס א״ב: בטאיחי, בסיט,דרג', קאים־ונץ, קדּאם. ומכאן לשם ״מוסיקה 55״ (55=11×5).

שכבות הלשון בשרח המערבי- משה בר-אשר

  1. ונחתום בשתי דוגמות כדי להצביע על עניין אחד המשותף לשתיהן.

משלי, ח, כה: ״בְּטֶרֶם הָרִים הָטְבָּעוּ, לִפְנֵי גְבָעוֹת חוֹלָלְתִּי״

פקבלא לזבאל גתרקו, לקבל לכדאוי כלאקת

f-kbel-la 1-zbal g'terku, 1-kbel 1-kdawi xlakat

איוב מב, ב: ״יָדַעְתִי כִּי כֹל תוּכָל וְלֹא יִבָּצֵר מִמְףָ מְזִמָּה״

ערפת אין קדּ תקדּ ולאייס ימתנע מנך רייאסא

 cerfet in kedd tkedd, u-lays imtnec menn-ek r-ryasa

מכל היסודות של הלשון הגבוהה בשני פסוקים אלה נציין רק פרט אחד, הפעלים גתרקו, ימתנע הם צורות מוגרביות בבניין إفتعَل ,בניין זה נכרת (כמעט) לגמרי מלשון הדיבור. כנגדו משמשות בדרך כלל צורות דיאלקטיות מבניין تَفَعّل או إفْتَعتلَ בפעלים הנזכרים אנו מוצאים בהרבה להגים את הצורות תגרקו(teg'rreku), ינמנע (inmn3c) .

כמובן, בצדן של המלים והצורות מן הלשון הגבוהה שסקרנו לעיל, שימשו בפסוקים הנזכרים מלים רבות המשקפות את הלשון המקומית, כגון: צלטאן, עארפין, לוקות (אסתר א, יג); עלאס, נמות (איוב ג, יא); למן עמלת האכּדא, נּסא, ליסאסרא למכנּתין (איכה ב, כ); פקבלּא, לזבאל, לכּדאווי (משלי ח, כה) ועוד.

[1]    צירוף זה של שני רובדי לשון כמעט בתוך כל פסוק ופסוק הפך את לשון השרח בחלקה טקסט חתום בפני

שומעו. ועל כן אין פלא, שחכמים ביקשו לפרוץ את המעגל הזה של טקסט לא מובן. ואכן, לפעמים היו מהלכות שתי מסורות שרח זו בצד זו בתוך קהילה אחת או בתוך אזור אחד, שלא נבדלו זו מזו אלא בהיקף קירובו של השרח ללשון הלהג. כלומר, מסורת אחת מרחיבה יותר ויותר את היקפה של השכבה המאוחרת בשיבוץ אלמנטים נוספים מלשון הדיבור, כדי לעשותו מובן יותר. לדוגמה, בתאפילאלת עצמה אתה מוצא מסורת המתרגמת את השם נתיב (למשל איוב יח, י) במלה למסלאךּ(1-mslek)  — צורה בלתי מובנת כל עיקר לדוברים; המסורת השנייה ממירה אותו בשם הרווח בלהג המקומי מרירא(mrira). את השם כְּפִירִים (למשל שם לח, לט) מתרגמת מסורת  אחת בשם לא מובן דראגן drag'en , כנגד זה המסורת השנייה מתרגמת אותו בשם המשמש בדיאלקט המקומי סבועא   sbu3aזהו ריבוי רגיל של סבע —(״אריה״). השם סוס (למשל שם לט,יח-יט) מתורגם במסורת האחת בשם הבלתי ידוע בדיאלקטים המקומיים (ובלתי מובן לקוראי השרח) חצאן (hsan), לעומת זאת מסורת שנייה מחליפה אותו בשם רגיל וידוע לכול כיל xil

ועוד דוגמה: ״טוֹב אֲרֻחַת יֶרֶק וְאַהֲבָה שָׁם״ (משלי טו, יז ). המסורת האחת מתרגמת ״מליח דייאפת לכדרא ולמחבבא תמא״ (  mlih dyafet l-xedra u-l-mh^bba temma), והמסורת השנייה מתרגמת את המלה ארוחת במלה מקומית מובנת ואף משקפת מציאות מחיי המקום,hzimet l-xedra (״אגודת יָרָק ״). בלהג המקומי היה יָרָק ממשפחת החסה שנקרא l-xedra  ( בפי יהודים  ( l-xetraוהיה נמכר אגודות אגודות, והכול קנו לארוחת ערב צנועה d-l-xedra hzima  מי שהמיר את דייאפת(dyafet) בחזימת (hzimet) אולי חטא לפשט, אבל קירב את הפסוק ללשון המקום ולחיי המקום. כללו של דבר, עובדת היותו של השרח טקסט לא כתוב, אלא ספרות הנמסרת בעל־פה, עשתה אותו פתוח באופן קבוע לשינויים מתמידים, כשכיוונם העיקרי של השינויים הוא אחד: קירובו ללשון הדיבור.

LA TORAH ET SON ETUDE DANS LE HESED LE- ABRAHAM DE ABRAHAM AZULAI Roland Goetschel

L'homme n'aura accès au monde des âmes qu'Azulaï identifie avec le monde à venir que par l'étude de la Torah. S'il ne s'attache pas à celle-ci, il sera condamné à l'exil ce qui sur le plan de l'individu signifie le gilgûl, la transmigration simultanée des trois modalités de son âme (nefesh rûah, neshamah) car l'âme serait remplie de honte dans l'au-delà si elle y parvenait entachée par ses fautes. 11 en va de même sur le plan de la collecti­vité. La cessation des trois exils ne s'obtient que par le mérite de l'étude de la Torah. S'attacher à la Torah c'est donc adhérer à l'arbre de vie qui est Tif'eret et du même coup à la Shekhinah qui dès qu'elle aperçoit quelqu'un s'attacher à la Torah, bondit sur lui pour le faire adhérer à Tif'eret. Cela à la condition que cette étude soit bien lishmah, désintéressée car une étude intéressée se retourne contre celui qui la pratique et va à l'encontre de la debeqût. Azulaï nuance cependant son propos en ce qui concerne celui qui étudie en vue de s'enri­chir en évoquant l'adage talmudique: "A travers l'intérêt, on parviendra au désintéressement"; l'écorce n'est pas ici trop dure, il est susceptible d'accéder à la sainteté.

La texture de la Torah est composée de ses lettres, otiot, qui procèdent de Binah, de ses voyelles, neqûdôt, à partir de la lumière de la Hôkhmah, de ses neumes, te'amîm, issues de la lumière de Keter qui sont les principes de tout le régime des sefirot. La Torah est donc en ses décrets l'expression de la volonté de Y'Eyn-Sôf qui déclare à Israël: agissez de telle ou telle manière et vous vous réjouirez, mishta'ashe'îm, devant moi et ne faites pas ceci ou cela de façon à ne pas être à l'origine de l'éloignement du délice et du plaisir, shaashua we-hahesheq. C'est cela le mystère de la Torah que réellement le vouloir de 1' 'Eyn-Sôf se dévoile à nous pour nous faire voir ce qui est plaisir; la quiddité de la Torah, c'est réellement son délice! On voit qu'Azulaï reprend ici à son compte le motif de la Sh'ashû'a si important chez Cordovero puisque ce motif s'applique chez l'au­teur du Shi'ûr Qomah et du 'Elimah Rabbati au premier mouvement dans Y'Eyn-Sôf qui conduira à l'émanation de même que dans le Pardes le même terme désigne déjà la dilection ressentie dans le divin à la suite de l'action des justes sur la terre lorsqu'ils s'attachent à la Torah.

Evidemment la Torah ne se présente pas en haut sous la forme où elle a été remise en bas à, Moïse. Là-haut elle se présente avec le caractère d'immédiateté et de globalité qui est celui de l'ab­solu. Azulaï utilise l'image du hôtam, du sceau par lequel tout est inscrit sur le champ. Les délices font un à ce niveau avec le sceau. Il n'en est pas de même pour les hommes en bas qui reçoivent la Torah sous forme de préceptes qui ne sont que les extrémités des fils issus de la flamme de la Torah d'en-haut. La parabole dont Azulaï use ici est celle de la Torah dont le chef est enfoncé au niveau du plus intime des principes lesquels illuminent à partir de V'Eyn-Sôf qui se diffusent dans les sefirot et qui parviennent dans la dernière entité qui est Malkhût, c'est à dire la Loi Orale qui nous a été offerte. C'est cependant la spécificité de la Torah que ce qui est à notre portée se trouve uni à ce qui atteint l'extrémité d'en-haut. C'est pourquoi nous avons la capacité par nos actions de remuer les sefirot, d'y provoquer des délices selon ce que nous provoquons au niveau des extrémités des fils qui sont entre nos mains dans l'accomplissement de la Torah et des préceptes. La Torah est donc définie par Azulaï comme ce médium, comme cette chaîne qui relie l'homme à Dieu, dont une des extrémités lui a été confiée pour qu'il en fasse bon usage pour agir au niveau de l'autre extré­mité, c'est à dire qu'il provoque la sha'ashua ou une ni'nu a dans le monde divin.

C'est pourquoi la Torah ne saurait être incluse dans l'ordre du créé. Car s'il en était ainsi nous n'aurions pas la capacité de provoquer une action au niveau des entités. Alors que le restant des créations procède d'en-haut par voie de hishtal- shelût, c'est à dire par un enchaînement causal qui rejoint graduellement notre bas monde, il en va autrement pour la Torah qui nous rejoint immé­diatement par la voie du dîlûg, par un saut ou un enjambement. La Torah a sauté directement vers nous à partir de Y'atsilût et c'est la raison pour laquelle les sages utilisent à son propos le terme de don, de matanah qui implique un rapport immé­diat et non pas une relation impersonnelle selon l'ordre de la nature. Par ce don, nous sommes en mesure de faire que l'objet de notre culte soit réellement le yihûd, l'unification; c'est à nous en bas qu'incombe le réveil qui entraînera l'union d'en haut.

הספרייה הפרטית של אלי פילו-סיפורי-עם משלומי

ילקוט סיפורים זה כולל שבעה סיפורי-עם מתוך 100 סיפורים, שנרשמו מסי מספרים בעיירה שלומי. הוא הראשון בסדרת הפרסומים, שתסכם את הפרוייקט התלת־שנתי לאיסוף ולחקר סיפורי־עם, שנערך במסגרת ״סדנת שלומי״.

הפרוייקט, המתבצע מאז שנת תשל״ט מטעם החטיבה לפולקלור באוניברסיטת חיפה, בשיתוף היחידה לגישור פערים באוניברסיטת חיפה והמועצה המקומית שלומי, נתאפשר תודות לסיוע הניתן מידי המרבז לשילוב מורשת יהדות המזרח במשרד החינוך והתרבות:

סיפורי־העם, שרווחו בין הדרשנים, המספרים והמוני עם־ישראל במשך עשרות שנים, וקיבלו את הגושפנקא העממית מידי אלפי מסרנים ורבבות מאזינים במשך דורות רבים, לא פג טעמם ולא נס ליחם עד עצם היום הזה. עדיין זוכים המספרים העממיים לקהל־מאזינים דרוך וקשוב, ואומנותם עדיין אומנות חיה היא.

איסוף סיפורי־העם הרווחים בפי תושבי שלומי, שרובם יוצאי מרוקו, ופרסומם עשוי אפוא לתרום תרומה חשובה להנצחת המורשת התרבותית של יהדות המזרח בכלל ויהדות מרוקו בפרט, לחזק את הדימוי העצמי ואת הקשר בין הדורות בקרב תושבי שלומי, ולהגביר את תודעתם לתרבות עדתם, וכן לשמש תעודה חשובה למחקר ולהוראה, לכל המעוניינים.

כדי לעורר את התודעה לגבי תרבות העדות בישראל ולעניין את התושבים במפעל איסוף הסיפורים, וכן כדי לחזק את קשריהם עם התלמידים והמורים מאוניברסיטת חיפה הוקם בעיירה חוג לתרבות עדות. החוג פתוח לאנשי המקום ולתושבי הסביבה. הפגישות נערכות אחת לחודש ובמסגרתן מציגים אנשי שלומי את מורשת התרבות של עדתם (בתצוגת תרבות חומרית, בפיוט, בסיפור, בשיר וכיו״ב) וכן ניתנת הרצאה מפי מרצה־אורח מן האוניברסיטה.

במקביל הוקם בשלומי ״מוסד רושמים״ שבמסגרת פעילותו נפגשים תלמידי החטיבה לפולקלור ותלמידי היחידה לגישור פערים באוניברסיטת חיפה עם מספרים בבתיהם, מקליטים את סיפורי־העם, שהם מספרים לקהל המקומי, המונה מאזינים בני שכבות וגילים שונים. כן נפגשו אנשי צוות הפרוייקט עם מורים מבתי־הספר בשלומי ודנו עמם על מהותה וחשיבותה של הספרות העממית, ועל דרכי שילובה בחיי החינוך והתרבות, והוצעו הנחיות כיצר להפעיל תלמידים ברישום סיפורים מפי הוריהם.

"חג הסוכות תעשה לך..ושמחת בחגך… והיית אך שמח" מאת: הרב משה א. שמיר.

"חג הסוכות תעשה לך…

 ושמחת בחגך… והיית אך שמח" (דברים ט"ז, יג-טו).

"ולקחתם לכם ביום הראשון…

ושמחתם לפני ה' אלוקיכם…" (ויקרא כ"ג מ).

מאת: הרב משה א. שמיר.

מהות השמחה בחג הסוכות.

    "אור זרוע לצדיק – ולישרי לב שמחה" (תהלים צז יא).

 האור המסמל את הצדיק, והשמחה המסמלת את ה-ישרי לב, מסמלים את חגי תשרי:

בעקבות אור התשובה אותו זרע הצדיק  בראש השנה וכיפור, {הפס' הנ"ל פותח את תפילת כיפור}.

הוא זוכה לשמחה בחג הסוכות – בבחינת "והיית אך שמח".

הקשר הפנימי בין חגי תשרי:

 "תקעו בחודש שופר בכסה {ר"ה וכיפור} – ליום חגינו" {סוכות ושמחת תורה} (תהלים פ"א ד).

   בראש השנה: אנחנו ממליכים עלינו את הקב"ה ע"י מלכויות, זיכרונות ושופרות.

ביום כיפורים: הנשמה מתפרצת להידבק בקב"ה.

חג הסוכות: ביטוי לאמונה בקב"ה ע"י שמחה, בבחינת "צילא דמהמנותא" (הזוהר הק').

שמחת תורה: הקשר העמוק שלנו לתורה – ע"י שמחה וריקודים עם ספרי תורה".

  • שילוב הוי-ה עם אדנות – במצות סוכה.

ס-וכ-ה = סה = אדנ-י {65}  + וכ = הוי-ה {26} = 91.

במסכת סוכה, המילה סוכה מוזכרת 91 פעמים!

 [דרשות רבנו אוה"ח הק' שקובצו בספר "מאור החיים", מאת רבי משה פרנקו, תלמידו].   

רבנו "אור החיים" הק' אומר על חשיבות מצות הסוכה:

"וסוד הסוכה והחג הם פלאי פלאים, אבל אומר לכם מעט כדי שתדעו שהסוכה אינה מה שאתה רואה בעיניך שהם קנים והדס, אלא תיבת "ס-וכ-ה" היא ממש שם הוי-ה ואדנות, בזה האופן כ"ו שבאמצע התיבה הם המספר שם הוי-ה ב"ה, וס"ה הם מספר אדנ"י שעולה ס"ה".

יוצא מדברי קדשו שהסוכה רומזת לשילוב בין הוי-ה {26} לאדנות {65}. באמצע המלה סוכה, מופיעות האותיות כ"ו {26}. בראש המילה ובסופה – ס"ה {65}, דבר הרומז לשילוב הוי-ה ואדנות".

את השילוב הזה אנו מכוונים בברכות, כדברי רבנו אוה"ח הק' לפסוק:

 "וה' בהיכל קדשו…" (חבקוק ב, כ): "ה' = {הוי-ה = 26} ב-היכל = {סה = 65} קדשו…". כלומר, הסוכה מבטאת את שמו של הקב"ה ישתבח ויתעלה. 

השימוש בדימוי "היכל" ע"י הנביא חבקוק, וגם ע"י דוד המלך (תהלים יא ד), לא מקרית. כמו שספר תורה נשמר בתוך ההיכל מפאת קדושתו, כך שם ה', נהגה בשינוי ע"י אדנות, מפאת קדושתו.

סבא דמשפטים הרה"ג והמשורר רבי משה אדהאן ע"ה, ששימש כאב בית הדין במכנס, וחי בתקופה בה שימש רבנו אוה"ח הק' כראש ישיבה בעיר השכנה פס, התייחס גם הוא למשמעות הקבלית של ארבעת המינים, ושל הסוכה, וכך הוא כתב בשירו המפורסם לחג הסוכות: "סוכה ולולב לעם סגולה – יחד ירונו ישאו תהילה":

"ישמח ישראל בצל סוכתו / יסתופף יחסה תחת אברתו /

השם ככתבו וכקריאתו / כמספר ס-ו-כ-ה, מספרו עלה"

 כלומר, המלה ס-ו-כ-ה {בגימטריה}, שווה 91, כשילוב הוי-ה + אדנות.

בשיר, הוא מדמה את ג' בדי ההדס לשלושת האבות {חסד, גבורה ותפארת}. את ב' בדי הערבה למשה ואהרן {נצח והוד}. את האתרוג לדוד המלך {מלכות}. את הלולב {יסוד} ליוסף שזקף קומתו נגד עשיו. כלומר, הם מסמלים את שבע הספירות.

רבנו אוה"ח הק' ממשיך ואומר ששבעת ימי חג הסוכות הם, כנגד שבעת החגים: פסח, שבועות, סוכות, יום טוב, שמיני עצרת, ראש השנה וכיפור, וכנגד שבעת האושפיזין של חג הסוכות ("מאור החיים" לרבי משה פרנקו, תלמיד רבנו אוה"ח הק').

רבנו "אור החיים" הק' מצא סימוכין לאושפיזין עילאין ע"פ הפסוק: "בסוכות תשבו שבעת ימים – כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" (ויקרא כ"ג מב). רבנו שואל מדוע בתחילת הפסוק נאמר "תשבו" בלשון נוכח, ואילו בהמשך נאמר "ישבו" בלשון נסתר. תשובתו  ע"פ (הזוהר ח"ג קג): הקב"ה שולח תחילה את שבעת הצדיקים היושבים לצדו לסוכות בני ישראל, ולכן נאמר "תשבו", ורק אח"כ נאמר "ישבו" לגבי בני ישראל הנכנסים לסוכה (רבנו אוה"ח הק' ויקרא כד, ב).

בעצם, מצוות סוכה דומה למצות ארץ ישראל, שגם בה אנו יושבים, הולכים, ישנים, אוכלים ושותים. כמו כן, קיום מצוות סוכה בשלמות, נעשה בעיקר בארץ ישראל בבחינת הכתוב: "ויהי בשלם סוכו – ומעונתו בציון" (תהלים ע"ו ג).

את מצות סוכה ניתן לקיים בשלמות בבחינת "בשלם סוכו" – בעיקר, כאשר גרים בא"י – "ומעונתו בציון".

ברובד עומק פשט הפסוק, דוד המלך אומר שבירושלים {"בשלם"}, שוכן בית המקדש הדומה לסוכה {"סוכו"}, ואילו בית המקדש המכונה  "מעון", שוכן בציון "ומעונתו בציון". {"מעון" = הרקיע השלישי מלמעלה למטה שבשבעת הרקיעים} (חגיגה יב). גם התרגום מתרגם כך: "והווה בירושלם בית מקדשיה, ומדור בית שכינתיה קודשיה בציון". ("מכתם לדוד" על ספר תהלים לרה"ג דוד שלוש ע"ה – הרב הראשי לנתניה, אצלו שימשתי בראשית דרכי כראש הלשכה).

בחו"ל כמו באירופה, רוסיה וכו', יורדים גשמים בתקופה הזו, דבר המקשה על קיום מצות ישיבה בסוכה.

גם הטהרה במקוה נכנסת לאותה קבוצה, כאשר מי המקוה מכסים את כל הגוף כדברי רבי עקיבא:  

"אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין, וּמִי מְטַהֵר אֶתְכֶם, אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם" (יחזקאל לו כה). וְאוֹמֵר: "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְיָ" (ירמיה יז יג). מַה מִּקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל (יומא פרק ח  ט).

האושפיזין עילאין קדישין של רב המנונא סבא.

 מבצע האושפיזין העכשווי – "סוכה על הדרך".

הזוהר הק' מספר על רב המנונא סבא שנהג להזמין אורחים עניים לסוכתו. בכניסתו לסוכה, היה מכריז ואומר: "עולו אושפיזין עילאין, עולו אושפיזין עילאין מן העולם הבא". אחד מאורחיו העניים שאל אותו: "רבי, אנשים פשוטים ועניים אנחנו, ומקומנו בעולם הזה, אל מי אתה מתכוון כאשר אתה אומר "אורחים מן העולם הבא"? השיב לו רב המנונא: אלו שבעת האושפיזין שיורדים אלינו מן השמים: אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן ודוד המלך. התפלא האורח: אם יש לך אורחים יקרים מהעולמות העליונים, מה אתה צריך אותנו? ועוד, אתה מאכיל אותנו ומספר לנו דברי תורה, איך תוכל להתפנות גם לאורחים העליונים? רב המנונא השיב לו: רק בזכותכם הם מגיעים לסוכתי.  אם הם לא רואים אורחים עניים בסוכה, הם קמים ויוצאים, ואוי לו לאדם שהאושפיזין עוזבים את סוכתו (זוהר פרשת אמור).

מסר חשוב: בבואנו לסוכה המסמלת את הקב"ה, ובה מסובים האושפיזין קדישין, עלינו לנהוג ביראת כבוד ורוממות א-ל, ולהזמין אורחים ועניים לסוכה.

כיום מתקיים מבצע "סוכה על הדרך" בו נרשמים בעלי סוכות המוכנים שהסוכה שלהם תשמש אורחים מטיילים החפצים לאכול בסוכה. הפרסום נעשה באתר תחת השם "סוכה על הדרך", עם כתובות בעלי הסוכות.

  • מצות השמחה בחג הסוכות.

"השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שציווה בהן –

                       עבודה גדולה היא" (הרמב"ם בהלכות סוכה ח ט"ו).

    "רק לשמוח יש, רק לשמוח יש" – (רבי נחמן מברסלב שיום ההילולה שלו בסוכות).

רבנו הרמב"ם מדגיש בהלכות סוכה (ח ט"ו): "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שציווה בהן – עבודה גדולה היא". יש צורך לעמול בעבודת ה', כדי לזכות בשמחה אמתית בקיום מצוות חג הסוכות.

חג הסוכות המכונה גם חג האסיף, מאסף לתוכו את שני מחזורי המועדים: הן את מחזור הרגלים – חג הפסח וחג השבועות [חסד], והן את מחזור הימים הנוראים – ראש השנה ויום הכיפורים [גבורה, דין], ויוצר בניהם הרמוניה, דוגמת יעקב אבינו עמוד התפארת המאזן בין אברהם אבינו עמוד החסד [רחמים], ליצחק אבינו עמוד הגבורה {הדין}, ויוצר מעין מנורה בת חמשה קנים ובסיס. מצד ימין, ניצבים פסח ושבועות, מצד שמאל, מזדקפים להם ראש השנה ויום הכיפורים. בקנה האמצעי עומד חג הסוכות, ואילו בבסיס המנורה, יושב לו איתן "שמחת תורה" המחזיק, מחזק וחותם  את שאר החגים. בחג הסוכות ובשמחת תורה, מצטלבים ראש השנה ויום הכיפורים שהם בבחינת דין, והמועדים: פסח ושבועות שהם בבחינת חסד על פי תורת רבנו האר"י הק'. המקור לכך הוא בכתוב: "תקעו בחודש שופר בכסה – ליום חגינו" (תהלים פ"א ד). האורות הנעלים והמכוסים "בכסה" שהם ראש השנה ויום הכיפורים, מתגלים בחג הסוכות – בבחינת "ליום חגינו", המאיר כמו אור יום = "ליום חגינו".

חג הסוכות משופע בשמחה, ועל כך יעידו שלושת הפסוקים הקשורים לסוכות:

 הראשון: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפת תמרים, וענף עץ עבת וערבי נחל –  ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים" (ויקרא כג, מ).

 השני: "חג הסכות תעשה לך שבעת ימים… ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" (דברים טז יד).

השלישי: "שבעת ימים תחג לה' אלוקיך… – והיית אך שמח" (דברים טז, טו).

ה"בן איש חי" לומד מכך שיש לקיים כל מצוה בשמחה. אחרת, זה פוגם בשלמות המצווה. מי ייתן ונזכה לשמוח כדברי שירו של רבי נחמן מברסלב: "אסור להתייאש, לא להתייאש. אם הגיע זמן קשה – רק לשמוח יש, רק לשמוח יש".

ב. הקשר בין השופר בר"ה – לסכך הסוכה"

והקשר בין "ענני הקטורת" בכיפור – ל"ענני כבוד" בסוכות.

 בראש השנה תקענו 100 קולות בשופר. מתוכם 60 תקיעות, 20 שברים, 20 תרועה, דבר הרמוז במלה "סכך":  ס = 60 . כ = 20.  ך = 20. = 100. דבר המשקף את הקשר בין ראש השנה לחג הסוכות הבעל"ט.

בנוסף לקשר המספרי, ניתן לומר שכמו שהסכך ממוקם למעלה, ודרכו ניתן לראות את גדולת ה' בבחינת הכתוב "השמים מספרים כבוד א-ל, ומעשה ידי מגיד הרקיע" (תהלים י"ט ב), כך גם דרך קולות השופר העולים למעלה, אנחנו מתעוררים לתשובה בבחינת "אם יתקע שופר בעיר – ועם לא יחרדו" (עמוס ג, ו).

גם בין כיפור לסוכות, ניתן לראות את הקשר הרעיוני בכך שבזכות "ענני הקטורת" אותם הקטיר אהרון הכהן ביום הכיפורים בקודש הקודשים, זכו בני ישראל לקבל שבעת "ענני כבוד" שליוו אותם במדבר, והפכו אותו עבורם לספינה ממוזגת ללא חשש מפגעי המדבר, החל מהשמש הלוהטת, וכלה בחיות רעות על ארבע ועל שתיים.

גם אנחנו זכינו בחג הסוכות לזכר אותם ענני כבוד, כדברי רבי אליעזר בן הורקנוס לכתוב "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל… אני ה' אלוקיכם", אלו ענני כבוד (סוכה יא ע"ב). רבי עקיבא אומר: סוכות ממש. הטור (או"ח תרכ"ה) הביא את הטעמים הנ"ל, והשו"ע {שם} הכריע כטעם של "ענני כבוד", כדי שנוכל לקיים את המצוה בשלמות בכך שנכוון לטעם המצוה בבואנו לקיים את מצות סוכה.

האדמו"ר מצאנז הרב יהודה יקותיאל הלברשטם זצ"ל  מסביר שמטרת ענני כבוד הייתה "מתוך תקוה שדבר זה יעורר אותם להכיר בה' בבחינת – אני ה' אלוקיכם".

אי לכך גם אנחנו, לאחר שביום הכיפורים התפשטנו מעולם החומר ודבקנו בעולם הרוח, אומר לנו הקב"ה: "צא מדירת קבע, ועבור לדירת עראי". כלומר, שנתחיל להפנים שהעולם הזה הוא עראי, ונחשוב על דירת קבע בעולם הבא. הדרך להגיע לכך היא על ידי שמחה בעבודת ה'. זאת אומרת, קיום מצוות מתוך התלהבות בבחינת "עבדו את ה' בשמחה", שמחה של מצוה, ולא שמחה של הוללות. כמו כן, הסתפקות במועט בבחינת סוכה השווה לכל נפש שאינה מבדילה בין עני לעשיר. ידועים דברי חז"ל, שלקדושת הסוכה, יש כוח לטהר את האדם שלא יודח מתחת כנפי השכינה.

בחג הפסח, לא מוזכרת בכלל המלה שמחה. בחג השבועות נזכרה השמחה פעם אחת: "ועשית חג שבועות לה'… ושמחת לפני ה' אלוקיך וכו'" (דברים טז י-יא). בסוכות נזכרה שלש פעמים מצות שמחה כפי שהוזכר לעיל.

ההסבר לכך הוא: בפסח עדיין לא נלקטה התבואה. בשבועות התבואה נקצרה, אבל עדיין לא הוכנסה הביתה. בחג הסוכות התבואה הוכנסה הביתה ככתוב: "חג הסוכות תעשה לך… בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך" (דברים טז, יג-טו). הסבר נוסף: בפסח הקב"ה הוציא אותנו ממצרים, אבל עדיין לא קבלנו את התורה. בחג השבועות אמנם קבלנו את התורה, אבל עדיין לא קיימנו אותה. מחג השבועות ועד סוכות חלפו להם מעל לארבעה חודשים בהם זכינו לקיים את התורה, לכן מצוה לשמוח. לאחר שבעת "ימי המשתה" בחג הסוכות לקיום התורה, סוף סוף מגיעים ליום "שמיני עצרת", שכידוע הוא מעל הטבע, לכן ביום "שמחת תורה", אנחנו שמחים ורוקדים עם ספרי תורה בבתי כנסת וברחובה של עיר, וזו בעצם פסגת עבודת ה', בבחינת "עבדו את ה' בשמחה…".

הזוהר הק' בפרשת אמור מכנה את הסוכה "צילא דמהימנותא", היות והסוכה היא מבנה זמני ולא בטוח, ומעלינו רק סכך דבר המבטא אמונה ובטחון בקב"ה.

מחבר "הפלא יועץ" רבי אליעזר פאפו (אות ס' סוכה) אומר בשם האר"י הק' שאדם השמח שמחה אמתית בסוכות – תהיה לו שנת שמחה.

הגאון מוילנא אומר על הכתוב מתוך תפילת החגים: "אתה בחרתנו, אהבת אותנו, ורצית בנו"

"אתה בחרתנו" = בחג הפסח כאשר הוציאנו ממצרים.

"אהבת אותנו" = בחג השבועות עם קבלת התורה.

"ורצית בנו" = בחג הסוכות כאשר פרש מעלינו ענני כבוד.

הקב"ה שבחר בנו והוציאנו ממצרים, היה מחויב לתת לנו במדבר את צורכי הקיום הבסיסיים: מן בזכות משה, ומים בזכות מרים. את ענני הכבוד שהם בזכות אהרן, זה בבחינת "מותרות".

"ורצית"מלשון ריצוי ופיוס, היות ואחרי חטא העגל נלקחו מעם ישראל ענני כבוד, והוחזרו להם רק ב-טו בתשרי לאחר הורדת הלוחות השניות ע"י משה רבנו ביום הכיפורים, וציווי בני ישראל לתרום מחצית השקל להקמת המשכן כמסופר בפרשת "כי תשא", ולאחר שאמר הקב"ה למשה: "סלחתי כדבריך". לכן, "ורצית בנו", מופיע אחרי "אהבת אותנו". ואין לך גדולה משמחת הריצוי הבאה אחרי התשובה.

רבנו "אור החיים" הק' כותב על כך: "ועל ידי מעשה העגל, שהוא כנגד כל התורה כולה, יסובבו הפרדת השכינה בשרשי בחינת כל נשמות ישראל, "ונרגן מפריד – אלוף" (משלי טז, כח) }. לזה ציווה ה' שיתנו מחצית השקל, שהוא סימן למה שהפרידו הם במעשיהם, לשוב לייחדם יחד. ואמר "זה יתנו": פירוש, יחזור לתת –  סוד מחצית השקל שהפריד. ולזה יכוון כל נותן, ורחמנא לבא בעי – לכוון אל המכוון, לייחד הנפרד והנחלק" כדברי קודשו (ש. כי תשא ל, יג). ולכן העשיר לא ירבה, והדל לא ימעיט, כדי שקיום המצווה תיעשה כרצון ה'.

ג. הנקודה הפנימית בחג הסוכות,

השמחה בעבודת ה'.

הנקודה הפנימית  המסתתרת מאחורי הפרגוד היא, שבראש השנה נכנסים לדין, וביום הכיפורים נחתמים כדברי רבי מאיר בגמרא, והנה כאשר בני ישראל יוצאים בחג הסוכות כשהם מנענעים ולולביהם בידיהם, ורוקדים מתוך שמחה, סימן שנמחלו עוונותיהם. ידועים דברי חז"ל בנידון: "מי שלא ראה  שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו", כאשר טקס שאיבת המים לניסוך על גבי המזבח ממעיין השילוח, נעשה בתהלוכה חגיגית רבת משתתפים, וגדולי חכמים כמו רבן שמעון בן גמליאל שהיה נוטל שמונה אבוקות של אש ורוקד איתן, ואין אחת נוגעת בחברתה. ישנם עוד סיפורים על גדולי ישראל שפיזזו ורקדו דוגמת דוד המלך שרקד ופיזז בהתלהבות עצומה כאשר העלה את ארון הברית לירושלים. יונה הנביא שאב את נבואתו בשמחת בית השואבה בזכות שמחתו הרבה בשמחת בית השואבה בבית המקדש. הגמרא בסוכה  אומרת שמקורו של הביטוי "בית השואבה" – משם שאבו רוח הקודש, הלוואי עלינו.

גם בימינו, נוהגים בחצרות חסידים ואנשי מעשה לרקוד ולשמוח בליווי תזמורת מידי ערב בימי חול המועד. וזאת על פי "ציווי" מגבוה- ראה את שלושת הפסוקים בנושא מצות השמחה בחג הסוכות שהוזכרו לעיל. מכל האמור לעיל, ניתן להסיק שהקדוש ברוך הוא יתעלה שמו, רואה בנו בניו האהובים בבחינת "בנים אתם לה' אלוקיכם" כדעת רבי מאיר, ודן אותנו לחסד ורחמים לשנה טובה וברוכה ברוחניות ובגשמיות [גשם], ובפרט כאשר אנחנו יוצאים מדירת קבע לדירת עראי מתוך שמחה, ואומרים לו: ריבונו של עולם, קלטנו את המסר: חיינו בעולם הזה הם עראיים, ואילו עיקר השכר הוא בחיי הנצח, לכן נשתדל לעבוד אותך בשמחה, כדברי "בעל צרור המור" בנידון.

ד. "בנים אתם לה' אלוקיכם" (דברים י"ד א).

ארבעת המינים הם ארבעת הבנים המהווים את עם ישראל.

ידועים דברי  רבי מאיר בעל הנס שנקבעו להלכה על פי הרשב"א שלעולם אנחנו נקראים בנים גם כשאנחנו לא כל כך בסדר, בניגוד לדעת  רבי יהודה שחילק בין תקופת היותנו "בנים" כאשר עושים רצונו של מקום, לבין התקופה הנגדית בה אנחנו נקראים "עבדים" ככתוב "כי לי בני ישראל עבדים..". לדעת הגאון רבי יעקב שאלתיאל ניניו איש טבריה עירו של רבי מאיר בספרו "זרע מיעקב", רבי מאיר בעל הנס זכה לאהדה כזו גדולה ורבבות מבני ישראל פוקדים את ציונו הקדוש מידי יום ביומו, וישיבה גדולה בה זכיתי ללמד ולהרביץ תורה שוכנת כבוד לידו, בזכות הפרגון הרב וה"עין הטובה" כלפי עם ישראל בה הצטיין רבי מאיר, ומן הראוי שגם אנו נלך בדרכו ונראה בכל אחד מבני ישראל כבן או אח, וגם אם הוא קצת אובד.  אי לכך ציוו אותנו חכמים לאגוד את  ארבעת המינים ולהציבם מול הלב, ורק אז לנענעם אל מול ששת הרוחות, היות והם מסמלים את ארבע הקבוצות בעם ישראל [דוגמת ארבעה בנים שבהגדה]. לאתרוג, יש ריח וטעם והוא מסמל את איש התורה והמעשה. ללולב, יש טעם [בתמר], והוא מסמל את היהודי שיש בו "טעם התורה", אבל אין לו פנאי לעסוק במצוות. ההדס, מסמל את היהודי השומר תורה ומצוות, אבל אין לו פנאי לעסוק בתורה. הערבה, מסמלת את היהודי שנבצר ממנו ללמוד וגם לקיים מצוות. את כולם אוגדים ביחד ורק אז יהיה מותר לברך בשם ובמלכות.

כנ"ל מידי בוקר בתחילת התפילה, אנחנו אומרים: "והריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך, והריני אוהב כל אחד מבני ישראל כנפשי". זה יכול להיות פקיד, שכן, רב, פועל, וכו'.

  • "שמאלו תחת לראשי – וימינו תחבקני" (שיר השירים).

הקב"ה מחבק אותנו בחג הסוכות. (רבנו אוה"ח הק').

את הפסוק הנ"ל משיר השירים, מבאר האדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן מליאדי בהקשר לימים הנוראים שהם בבחינת "שמאל", כלומר עבודת ה' מתוך יראה ופחד, ואילו חג הסוכות, בבחינת ימין, "וימינו תחבקני", המיוחד בחיבוק הוא שהמחבק לא מאפשר לאהובו לעזוב אותו. שנית, הוא אוהב גם את צדו "האחור" של  חברו. כך הקב"ה מחבק אותנו בחג הסוכות ומוכן למחול לנו בתנאי שנקבל על עצמנו לעובדו בשמחה.

"זמן שמחתנו" –

 "זמן" = זימון שמחה לכל השנה.

רבנו אברהם אבן עזרא כותב שכאשר שמחים בחג כמו בראש השנה כדברי עזרא ונחמיה לעם ישראל, זוכים לשמחה תמיד, וכדברי קודשו הרומזים גם לחג הסוכות: "ויאמר להם, לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים… ואל תעצבו, כי חדוות ה' היא מעוזכם – השמחה היא תעוז אתכם אם תקיימוה, כי כן כתוב "ושמחת בחגך". (נחמיה ח י).

"מצודת דוד" מוסיף: "שמחת יום טוב שהיא שמחה של מצוה – תיתן לכם עוז ותעצומות".

רבנו "אור החיים" הק' אומר: הקב"ה מחבק אותנו בחג הסוכות. הוא מסתמך על דברי הגמרא (סוכה ו ע"ב): לסוכה צריך להיות לפחות שתי דפנות וטפח אחד כמין האות ף הרומזת לחיבוק.

"אעשה נפלאות"

לרבה הראשי של מקנס שבמרוקו – הרה"ג רפאל ברוך טולידנו זיע"א,

ומידת העראיות בעולם שאפיינה אותו – בדומה למסר של מצוות סוכה.

מו"ר הרב ברוך רפאל טולידנו זיע"א, שימש בקודש כרבה של מקנס שבמרוקו מאז היותו בגיל 27, ועד לעלייתו ארצה בשנת תשכ"ג {1963}. במרוקו עוד זכיתי לשמוע מתורתו המאירה כאשר ביקר בישיבת "נווה – שלום" בה למדתי.

כאשר הגיע לארץ ישראל, הוא החליט להתיישב בעיר התורה בני ברק, בה קנה לעצמו דירה.

 בנו הרה"ג רבי יוסף סיפר, שמו"ר אביו ע"ה החליט להפתעת בני ביתו להשכיר את הדירה אותה קנה לאדם אחר, כאשר לעצמו הוא שכר דירה אחרת. הרב הסביר להם שהוא רוצה להרגיש את עראיות האדם בעולם הזה, רעיון אותו אנו לומדים מחג הסוכות, בה האדם יוצא מביתו מבצרו, ויוצא לסוכה בה אין הבדל בין עשיר לעני. 

האלשיך הק' אומר: יכולת האדם להשיג השגות רוחניות בעולם הזה, תושג רק לאחר הפנמת הרעיון שהוא אורח/גר בעולם הזה המהווה פרוזדור לעולם הבא, דוגמת אבותינו הקרושים ובראשם אברהם אבינו שאמר לבני חת: "גר ותושב אנכי עמכם" (בראשית כ"ג, ד).

פניו המאירות כמלאך ה' צבאות, עוררו את סקרנותו של הסטייפלר ששלח את בנו הגאון רבי חיים קנייבסקי בצעירותו, לחזות בפניו הקדושות כדי לזכות ביראת שמים. הבן אכן הגיע לביתו של הרב, ובמשך לא מעט זמן, ישב והסתכל ברב שהיה שקוע בתלמודו. כאשר שאלו אותו בני ביתו, במה יכולים לעזור לו, הוא ענה להם: "באתי לספוג יראת שמים מפניו הזוהרות והקדושות.

רבנו נולד בעיר מקנס שבמרוקו בשנת ה'תר"נ, לאביו ר' יעקב טולדנו שהיה נצר למשפחת רבנים מפוארת ששורשיה בעיר טולדו שבספרד. אבי המשפחה היה ע"פ המסורת יועץ בכיר של מלך ספרד, ובזמן גירוש ספרד ניסו לפתותו להמיר דתו ולזכות לכבוד מלכים, אבל סירב, דבר שאילץ אותו להצטרף לאחיו המגורשים.  את שם משפחתו הוא שינה לטולדנו, שמשמעותו: טולדו – לא.
רבנו ברוך היה תלמידו המובהק של הגאון ר' חיים ברדוגו, ובענייני מוסר ועבודת ה' היה לתלמידו של הגאון ר' חיים משאש. רבנו ברוך העמיק גם בלימוד חכמת הנסתר, והיה בקיא עצום בספר הזוהר ובכתבי האריז"ל, בהדרכת המקובל ר' יוסף אלקובי. הוא זכה לכבוד רב מצד השלטונות הצרפתיים, ומצד מלך מרוקו חסן השני, שהעניק לו עיטור כבוד מיוחד. בשנת ה'תר"צ חלה במחלה קשה, אז נוסף לו השם רפאל.
רבנו רפאל דאג בכל כוחו לרווחת העניים אנשי העיר מקנס. בין השאר, הקים את ארגון "ביקור חולים" שהגיש סיוע רפואי לעניים ללא תמורה, "מלביש ערומים" להספקת ביגוד לנזקקים, ו"מוהר הבתולות"- להכנסת כלה. עניים היו בקביעות מבאי ביתו, והוא נהג לפזר ממון רב למתן בסתר, ליתומים ואלמנות.

 הפייטן הנודע ג'ו עמאר ע"ה מספר, שכאשר הוא ואחיו למדו בישיבה בעיר מקנס, רבי ברוך החזיק אותם בביתו ודאג להם לכל מחסורם, היות וכידוע באותה תקופה לא הייתה פנימייה בישיבה, וכל משפחה החזיקה תלמיד. 
בשנת ה'תשכ"ג החליט ר' רפאל ברוך טולדנו להגשים את חלומו ולעלות לארץ ישראל. הוא התגורר בעיר בני ברק, והשתדל בכל כוחו לחזק את רוחם של העולים ממרוקו, ובמיוחד את בני הנוער. בכינוס אגדות ישראל ב'תשכ"ד, נשא דברים וזעק בבכי: "איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי?" היות וילדים רבים מילדי העולים, לא פנו לישיבות.

עמל רב השקיע ר' רפאל ברוך בהוצאת "קיצור שולחן ערוך" על פי פסקי השו"ע ובעל "כף החיים", וכמסורת מנהגי צפון אפריקה. בהקדמתו לספר הוא כתב: "יתברך הבורא ויתעלה היוצר אשר ברחמיו וברוב חסדיו הנחני בדרך האמת. ועל הכל, אשר שם חלקי בתורתו הקדושה וגם זיכני לעלות לארצנו הקדושה, להסתופף בנחלת ה' ולבקר בהיכלו. ועוד, עזרני וזיכני לחבר ספר זה של "קיצור שולחן ערוך"… וראיתי שנחוץ לכל אדם לידע אותם, בין אשכנזים בין ספרדים, ולחזור עליהם יום יום עד שישארו בזיכרונו תמיד, לשמור ולקיים אותם בעזרת ה'".

רבנו גם זכה לצאצאים המשמשים בקודש כראשי ישיבות ורבני קהילות על שמו, כמו "אור ברוך", "מקור ברוך" וכו'.
ביום י"ח מרחשוון ה'תשל"א, נתבקש לבית דין של מעלה, והוא בן 81 שנים.

רבנו ברוך כתב שירים רבים, להלן שירו המפורסם "אשורר שירה לכבוד התורה" שזכה לפרסום רב

 
אֲשׁוֹרֵר שִׁירָה לִכְבוֹד הַתּוֹרָה
מִפָּז יְקָרָה זַכָּה וּבָרָה.
 
נֶאֱמָן שְׁמוֹ בָּחַר בְּעַמּוֹ
לִהְיוֹת לוֹ לִשְׁמוֹ אֻמָּה נִבְחָרָה.
 
נִגְלָה בִּכְבוֹדוֹ, עַל סִינַי הוֹדוֹ
קָרָא לְעַבְדוֹ, לְקַבֵּל תוֹרָה.
 
נִתְּנָה לָנוּ עַל יַד רוֹעֵנוּ
מֹשֶׁה רַבֵּנוּ בְּחִיר הָאֻמָּה.
 
נֶאֱמַן בֵּיתוֹ הִבִּיט בִּדְמוּתוֹ
גַּם נְבוּאָתוֹ מַרְאָה מְאִירָה.
 
יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבַת אֵל
כִּי הוּא מַנְחִיל אֶל לוֹמְדֵי תוֹרָה.
 
אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר עַל יִצְרוֹ גּוֹבֵר
מֵישָׁרִים דּוֹבֵר בּוֹחֵר בַּתּוֹרָה.
 
רַבָּה נְעִימָה תּוֹרָה תְּמִימָה
פֶּתִי מַחְכִּימָה עַיִן מְאִירָה.

    

"אשורר שירה" – מדרש/שיר  
אֲשׁוֹרֵר שִׁירָה לִכְבוֹד הַתּוֹרָה שיר והלל לכבוד התורה.
מִפָּז יְקָרָה התורה יקרה אף מזהב, בבחינת הכתוב: "הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפָּז רָב, וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים" (תהלים יט, יא).
זַכָּה וּבָרָה התורה טהורה ומזהירה כשמש, כדברי המשורר בתהלים "מִצְוַת יְיָ בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם .(תהלים יט, ט(
נֶאֱמָן שְׁמוֹ הקב"ה הנאמן לעמו ושומר את בריתו אתם, ככתוב "וְיָדַעְתָּ כִּי יְיָ אֱלֹוקיךָ הוּא הָאֱלֹוקים הָאֵל הַנֶּאֱמָן שׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשׁמְרֵי מִצְוֹתָיו לְאֶלֶף דּוֹר. (דברים ז, ט).
בָּחַר בְּעַמּוֹ… אֻמָּה נִבְחָרָה הקב"ה בחר בעמו להיות לו לעם, ככתוב: "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַייָ אֱלֹהֶיךָ בְּךָ בָּחַר יְיָ אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה (דברים ז, ו).
נִגְלָה בִּכְבוֹדוֹ התגלות הא-ל מתוארת פעמים רבות ככבוד האלוקים המתגלה לעמו במתן תורה, ע"פ הכתוב (דברים ה, כא): "הֶרְאָנוּ יְיָ אֱלֹוקינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹוקים אֶת הָאָדָם וָחָי.
עַל סִינַי הוֹדוֹ הודו התגלה על הר סיני במתן תורה.
קָרָא לְעַבְדוֹ משה רבנו הקרוי עבד ה' – ככתוב: "וַיַּאֲמִינוּ בַּייָ וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ – נקרא ע"י האל לקבל את התורה.
נִתְּנָה לָנוּ עַל יַד רוֹעֵנוּ התורה ניתנה על ידי משה רבנו, שהיה הרועה והמנהיג של עם ישראל (שמות יד, לא). בזוהר מכונה משה רעיא מהימנא – רועה נאמן
בְּחִיר הָאֻמָּה משה הוא בחיר האומה, הוא שנבחר מכל ישראל להנהיג את העם.
נֶאֱמַן בֵּיתוֹ משה רבנו, אשר הא-ל קורא לו עבדי הנאמן: "לֹא כֵן עַבְדִּי משֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא" (במדבר יב, ז).
הִבִּיט בִּדְמוּתוֹ משה רבנו הוא הנביא שאליו נגלה הקב"ה באופן הישיר ביותר: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְיָ פָּנִים אֶל פָּנִים".(דברים לד, י).
גַּם נְבוּאָתוֹ מַרְאָה מְאִירָה נבואת משה מיוחדת מנבואות שאר הנביאים; הוא מתנבא ב"אספקלריא מאירה": "לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא: פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת יְיָ יַבִּיט  (במדבר יב, ז-ח). כִּי הוּא מַנְחִיל אֶל לוֹמְדֵי תוֹרָה – דרך לימוד התורה, זוכה הלומד לחוות את הקרבה לאלוקות, ולזכות שהא-ל יהיה נחלתו, כפי שמובטח לשבט לוי: "ה' הוּא נַחֲלָתוֹ. (דברים י, ט).
אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר עַל יִצְרוֹ גּוֹבֵר  –כדברי בן זוֹמָא האוֹמֵר: "אֵיזֶהוּ גִבּוֹר, הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ. "(אבות ד, משנה א).
מֵישָׁרִים דּוֹבֵר בּוֹחֵר בַּתּוֹרָה האיש הישר ההולך בדרך הישר, הוא הבוחר בתורה, על פי הנאמר על הקב"ה נותן התורה: "אֲנִי ה' דֹּבֵר צֶדֶק מַגִּיד מֵישָׁרִים"  (ישעיהו מה, יט).
תּוֹרָה תְּמִימָה פֶּתִי מַחְכִּימָה התורה שלמה, ומחכימה: "תּוֹרַת יְיָ תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ עֵדוּת יְיָ נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי" (תהלים יט, ח).
עַיִן מְאִירָה התורה מאירת עיניים: "פִּקּוּדֵי יְיָ יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב, מִצְוַת יְיָ בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם". (תהלים יט, ט).

 

חג כשר ושמח – משה אסולין שמיר

האנוסים-ירמיהו יובל – ספרד, ירושלים שבסוף מערב

ספרד, ירושלים שבסוף מערב

כשגורשו היהודים מספרד בשנת 1492 והם שבורים וכנועים, כבר חיו בה הם ואבותיהם יותר מאלף שנה – הקהילה היהודית הגדולה, העשירה והמתורבתת ביותר בעולם, ובוודאי הגאה מכולן. גירוש ספרד היה אסונם הלאומי הגדול ביותר של היהודים ב־14 מאות שנים, אסון שאפשר להשוותו בדמיון העממי רק לחורבן בית המקדש בירושלים. הדבר היה בקיץ 1492, בשנה שבה נחת קולומבוס במה שהיום נקרא אמריקה; ספינותיו התכוננו להפלגה מערבה, לעבר הודו, בזמן שהספינות האחרונות הנושאות גולים יהודים יצאו לים מאותו נמל עצמו, והפליגו אל יעדים לא ידועים באותה מידה. העת החדשה בתולדות אירופה נפתחה בחורבן מסיבי, מאורגן בידי מדינה, של החיים היהודיים בהיקף שכמוהו לא נודע בימי הביניים ה״אפלים״.

תאריכים מפורסמים כמו 1492 הם ציוני דרך לאירועים מורכבים יותר. הספרות היבשות עמוסות במטען אנושי נרגש, וכמעט תמיד מסתירות סיפור גדול יותר. כשהפליגו הגולים בים היו זיכרונותיהם כבדים לא פעם ממטענם: משפחות שנקרעו, בתים שננטשו, רכוש שנמכר בחיפזון ובמחיר כמעט אפסי, תוכניות, תקוות וחלומות שנגוזו, חיים שלמים שנופצו באחת. ומעבר לזיכרונות האישיים האלה ריחף מסך זיכרונות מרוחק יותר, אולי מיתולוגי במקצת, והוסיף עוד נדבך ליגונם. מה שהגולים האלה השאירו מאחוריהם לא היה ארץ זרה אלא ארץ אבות ממש, ארץ שבה נולדו אבות אבותיהם ובה חיו – כך הרגישו וזכרו – מימי קדם. יהודים רבים החלו לראות בספרד את ציון האחרת, ירושלים ארעית חדשה, שבה העניק להם האל מנוחה יחסית בעודם ממתינים לבוא המשיח. אבל במקום המשיח קם עליהם האינקוויזיטור הגדול טוֹרקֶמַדה(Torquemada)  לרסק את זהותם, ומלכי ספרד חגגו את סיום הו־קונקיסטהreconquista) , כיבוש ספרד המוסלמית בידי הנוצרים) בכפיית בררה נוראה על היהודים – לוותר על דתם או על ארצם.

ראשית התיישבות היהודים באיבריה

כמו רוב ההתחלות גם שחרה של הקהילה היהודית בספרד אפוף בערפילי אגדה. בימי הביניים, כשהייתה ספרד למרכז הראשי של הפזורה היהודית, העניקה לעצמה ייחוס אבות מיתולוגי בדמותו של אדונירם, גובה המסים של שלמה המלך ושליחו במערב, והיהודים היו מראים את קברו בספרד. מאוחר יותר נעזרו יהודים שהמירו את דתם לנצרות בספרד בטיעון דומה כדי להסיר מעליהם את האחריות למותו של ישו, והיו אומרים שאבותיהם כבר ישבו בספרד בזמן שישו נצלב.

אבל אגדה לחוד ומציאות לחוד; יהודים ישבו בספרד כנראה מראשית התקופה הנוצרית, ואולי אפילו לפני כן. אפשר שבספינות פיניקיות שהפליגו לספרד מקרתגו או מחופי לבנון באלף הראשון לפני הספירה היו גם יהודים; ותרשיש הרחוקה, שהציתה את דמיונם של סוחרים בימי המקרא, מזוהה לפעמים עם העיר טרטסוס שבדרום ספרד, בשולי העולם הידוע אז. אחר כך, בתקופה הרומית, השתרעה פזורה יהודית גדולה סביב חופי הים התיכון, מארם נהריים דרך אסיה הקטנה, יוון, סיציליה, איטליה, מצרים וצפון אפריקה, ומעט יהודים התיישבו בדרום צרפת ואולי גם בספרד. ובעקבות שני החורבנות הגדולים שהמיטו הרומאים על יהודה (בשנים 70 ו־135 לספירה) פנו גלים חדשים של גולים מערבה. מקצתם הרחיקו לנדוד ככל יכולתם.

ואולם רשומות של ממש על מגוריהם של יהודים בספרד קיימות (לפי שעה) משנת 300 בקירוב בלבד. זמן מה לפני המועד הזה מתה התינוקת אניה סלומונולה(Salomonula)  והיא בת שנה, ארבעה חודשים ויום אחד. במותה הייתה צעירה מכדי לדעת שהיא יהודייה, ובוודאי לא יכלה לשער שבזכות מצבת קברה תהיה היהודייה הרשומה הראשונה בספרד. ומתוך סמליות הצופה את העתיד, המסמך הראשון שמזכיר יהודים בספרד הוא צו נגד יהודים שחיברה מועצת בישופים בשנת 308. בין שאר דברים, הצו אוסר על כל הנוצרים לסעוד עם יהודים ולהינשא להם, ובייחוד אסור להזמין רב יהודי לחגיגת ראשית הקציר (חג יהודי במקורו) מפני שנוכחותו עלולה לשלול מן הכומר הקתולי את כוחו לברך. ברור שבאותם ימים עדיין נאבקה הכנסייה הקתולית הצעירה בספרד כנגד צללי מוצאה היהודי, וכדי להדגיש את זהותה הנפרדת נקטה עמדת התגוננות תוקפנית כלפי היהדות.

המיסיונרים הקתולים ידעו כמובן – גם אם במעורפל, ובחוסר נחת מודחק – שהבשורה שהם מביאים לעובדי האלילים מקורה ביהדות. אבל העובדה הזאת הביכה אותם ולא פעם עוררה את חמתם. עכשיו שבחירתם של היהודים ושליחותם האלוהית נמסרו לידי כנסיית ישו, איך יכולים היהודים להוסיף ולהחזיק בטענתם שרק הם עמו הנבחר של אלוהים ? בשל כך נחשבו היהודים גרועים מעובדי אלילים. עובדי האלילים הם לא פעם גסים ולא מהוקצעים, אבל כלפי הצלב הם סבילים, אפילו כנועים, במידה ראויה לציון. היהודים, לעומתם, כנועים מבחינה פוליטית, אבל מבחינה רוחנית הם עומדים במריים.

כל דבר חסר הסבר שכרוך ברגשות עזים עלול להיתפס כשטני בעיני מתנגדיו, ובייחוד כשבסתר, בבלי דעת, הוא חותר לגדולה. רוב הנוצרים לא יכלו להבין את עמדתם קשת העורף של היהודים, שהייתה בעיניהם חסרת כל פשר והיגיון; ומאחר שלא הודו שיש בעקשנות הזאת יסוד רוחני או חסד אלוהי נטו לייחס אותה לשטן.

היהודים, לעומתם, ראו בקשי עורפם שלהם מידה טובה. הנאמנות בלי גבול לבשורה המקורית של אלוהיהם העידה, לדעתם, שהאל רצה את קורבנם ובריתו איתם שרירה וקיימת למרות חטאיהם וסבלם.

כדי להוכיח ליהודים את טעותם עמדו לפני הכנסייה שתי אפשרויות. היא יכלה להפריך את עדותם של היהודים בחרב ולאלץ אותם להמיר את דתם, או לנסות להפוך את המשמעות של עדותם ולהרשות להם לשמור על זהותם מתוך השפלה. ביזוי היהודים יציג את קשי עורפם בתור קללה ויוכיח שאלוהים נטש אותם מפני שהתנכרו לבנו.

אחד התומכים המפורסמים בהמרה בכפייה היה הבישוף סֶוֶורוּס  (Severus) ממינוֹרקה. בשנת 418 לספירה יזם הבישוף ויכוח פומבי בין יהודים לנוצרים, שבעקבותיו העלה ההמון באש את בית הכנסת ו־540 יהודים אולצו באיומים לקבל עליהם את הנצרות. סוורוס פרסם את מעשיו בחדוות ניצחון במכתב אל כלל העולם הנוצרי, וקרא לנוצרים בכל מקום לנצר את היהודים בכוח. חיבורו של סוורוס זכה להיכלל בכתבי אבות הכנסייה, אבל לא התקבל בתור דוקטרינה של הכנסייה הקתולית. בסופו של דבר החליטה הכנסייה שעל היהודים להמיר את דתם מתוך שכנוע ולא מאונם, ועד שיראו את האור יש לבזותם ולהשפילם, אבל לסבול את קיומם.

הגישה הזאת הייתה לדוקטרינה הרשמית של הכנסייה, אבל לשם כך נדרשו כמה מאות שנים של חילוקי דעות וחוסר החלטה. בשנים הראשונות של הקתוליות באירופה עדיין לא הייתה המדיניות כלפי היהודים חד־משמעית ומוחלטת. שוב ושוב נאנסו היהודים לקבל עליהם את הנצרות לפי הוראת חוק או בכוח הזרוע, ולא בספרד בלבד אלא גם בבורגונדיה, בפריס, בלאנגדוֹק ובחבלים אחרים בצרפת של ימינו. אבל צרפת הייתה עתידה לשנות את גישתה, ואילו בספרד חזרו ונשנו מעשי ניצור בכפייה על פני פרקי זמן ארוכים, וכמעט נעשו לתו ההיכר של תולדות ספרד.

המוכס מטעם ממשלת ספרד מת מארסן ושתי נשים כלואות בעקבות הפרשה

המוכס מטעם ממשלת ספרד מת מארסן ושתי נשים כלואות בעקבות הפרשה

ב־16 באוקטובר 1863 דיווח העיתון JC על ישיבה של ועד שלוחי הקהילות בראשותו של מונטיפיורי בקשר לפרשה הנידונה. עוד פרסם העיתון מהו הרעל שמת ממנו המוכס ושבנאסרים בפרשה יש גם שתי נשים. המידע הגיע אליו מיהודים, וייתכן שהוא מוגזם. לכן קיבל מידע בנושא גם מנוצרי שחי במוגדור, כמו ששמע מאנשים שאינם נוגעים בדבר, ויש להניח שהם אובייקטיביים. המעשה נוגע ללב. לאחר המלחמה בתיטואן ספרד גובה מחצית מהכנסות המכס של מרוקו. וכך פעל המוכס בן ה־50, שלפנים היה קולונל בצבא ספרד. הוא היה בודד, היו לו משרתים יהודים – נער בגיל 14 ואישה. אלה נתנו לו ארסן [arsenic], והוא אכל ממנו מעט. אחר כך פיזרו כלוריד כספיתני [corrosive sublimate] בפודינג חלבי שאכל. ומכך נפטר כעבור 4-3 ימים. לדברי הכתב, הרעל מופץ במרוקו.

המשרתים נאסרו והולקו עד שהודו באשמה. שבעה במאסר, מהם שתי נשים. הם הולקו עד שהודו. לדבריו, מי שמולקה, מודה גם אם הוא חף מפשע. בטנג׳יר מחכים להחלטת הסלטאן, ויש להניח שדינם יהיה מוות. אין ביטחון שהמוכס הספרדי נפטר מן הרעל, אלא סביר יותר שממחלה. הוא לא נותח לאחר המוות, אף על פי שהובאו למקום שני רופאים ממשלתיים לנתחו, כיוון שלא הרשה סניור מרי לעשות זאת, בטענה שהאסירים כבר הודו. הצעיר בגיל 14, ששמו יעקב בן יהודה, הודה שש פעמים לאחר שחולקה. לא לקחו בחשבון את גילו, ונידון למוות, ובד בבד קטעו את איבריו. החשוד השני, ושמו אליאם בנלוז, הולקה, נתלה כשראשו למטה, הוכנס לארגז ובו מסמרים דוקרים, ולבסוף צעק ׳אני הרגתי עשרה בני אדם׳. דבריו נחשבו הודאה, ולכן נדון למוות. היהודים לקחו מיד את גופתו לקבורה, ובשל כך שאל הסניור הספרדי את המושל מדוע הרשה ליהודים לקחת את הגופה, במקום שזו תישאר מוטלת כדי שיסתכלו בה העוברים והשבים.

מהשבועון היהודי בלונדון הועתקו ידיעות לכתבי עת ולחיבורים במקומות שונים. למשל, ב־18 באוקטובר 1863 התפרסמה בעיתון ׳מורנינג אדורטיזר׳ Morning Advertiser-   ידיעה בכותרת Cruelties by Spanish Officials. העיתון מאשים את קונסול ספרד בעיר סאפי במאסרם ובעינוייהם של היהודים. ב־30 באוקטובר 1863 פרסם ה׳JC כתבה על הפרשה לפי הכתב של העיתון הזה במדריד, ואלה עיקרי הדברים: קונסול ספרד בטנג׳יר מייצג את העם הספרדי כפי שהוא. הקונסול הוא איש הממסד, שחינכוהו כמרים. המוכס הספרדי נקבר בלא בדיקה שלאחר המוות. המשרת היהודי ששמו בארונידה  (Baronida) הואשם שהרעיל את אדונו. הנער יוסר ייסורים איומים, הודה, והקונסול תבע להוציאו להורג. אך הוא לא הסתפק בנאשם אחד, אלא חשד בעוד יהודי ששמו בנלוז(Benilous). היהודי אמר שהוא חף מפשע. למרות זאת נתלה, והולקה בהשגחתו של קונסול ספרד. בנלוז הוכנס לתוך צינוק שבו מסמרים, והושאר שם למות בייסורים. למחרת בבוקר נגררה גופתו המושחתת לשוק; ושם בנוכחות קונסול ספרד ביתרו את גופתו.

מעורבותם של הקאדי ושל הסלטאן

ב־6 בנובמבר 1863 פורסמה עוד כתבה בשבועון הנ״ל: קאדי שהיה מעורב בנושא אמר שהיות והנאשמים לא הובאו לפניו ולא אמרו דבר להגנתם, אין הוא יכול לדון אותם למוות. בשל כך כעס קונסול ספרד, וכינה את הקאדי בכינויי גנאי, ואמר שיכתוב לסלטאן כדי שיגזור דין מוות. כשסיים לכתוב לסלטאן, כבר היה לילה, ותבע ששערי העיר ייפתחו כדי להעביר לסלטאן את מכתבו. הסלטאן חלש האופי נכנע לו, וכך נחתם גזר דינם.

נציג ספרד מתנכל ליהודי טנג׳יר

להלן דוגמות לעוינות שהפגין נציג ספרד בטנג׳יר כלפי יהודי העיר: לפי מכתב מטנג׳יר, שפורסם שם, עד לזמן האחרון יכלו היהודים לקבל את חסותן של קונסולים ואת הגנתם. מעתה ואילך רק מועסקים של דיפלומטים ימשיכו לקבל חסות והגנה.

סגן הקונסול של ספרד בטנג׳יר ניצל את המצב הזה, וביקש שיהודים הגרים באותו הרחוב ששוכנת בו הקונסוליה יועברו לחלק אחר של העיר. ואמנם נשלחו אזהרות לכל היהודים ברחוב, ואפילו לאלו שביתם שייך להם, שעליהם לעזוב מיד את ביתם למקום אחר.

להלן תמצית של מכתבים שונים שפורסמו באותו תאריך: שני נאסרים עדיין כלואים בכלא, והם כבולים לאחר שעונו. יהודייה הרה בשלב מתקדם הואשמה שמכרה חלב למוכס הספרדי כל בוקר. קרוביה חוששים שיש סכנה לחייה, כי עד כה פעלו רק למען שני הגברים שבכלא. הם מקווים שבאמצעות נתיחת הגופה תוכח האמת לממשלת ספרד. ב־16 באוקטובר הפגין משרת מאורי בשירותו של קונסול ספרד את כוחו מול יהודים מסכנים והציק להם. יהודים נאסרו. לאחר שלושה ימים פנה יהודי לקונסוליה של ספרד למען האסירים, והתשובה הייתה שלא ישוחררו כי פגעו בספרדים. המאורים, שעדים ליחסם השלילי של הספרדים כלפי היהודים, מגבירים את התנכלויותיהם להם. לפי מכתב מסאפי, אשתו של אחד האסירים פנתה בערב החג ליהודי אירופאי בבקשה שיפעל למען בעלה החולה הסובל מהכבלים בכלא. זה פנה למושל בלוויית אירופאי, ותשובתו הייתה שאין סיבה לשחררו. ביקשו לבקרו בכלא. המושל איפשר זאת רק בלוויית שני חיילים. כשנכנסו אליו, ראו שהוא חלש ונכה: דיווחו על כך למושל, אבל הוא לא הגיב.

כתב אחר מסר שקונסול ספרד ציווה ב־24 באוקטובר ששני יהודים יולקו בפומבי. המושל אישר, ואמנם הולקו. אזרח בריטי שלח תלונה לשר בריטי שאשתו סובלת מאז הולקו יהודים מול חלונה. הפרטים הללו [שהועתקו מן ה־:J.C) פורסמו ב׳המגיד׳ ט״ו במרחשוון (28 באוקטובר 1863), בכ״ב במרחשוון (4 בנובמבר), ז׳ בכסלו (18 בנובמבר): נער יהודי בן 14, משרתו של מוכס ספרדי, ועוד שישה יהודים, בסך הכול ארבעה גברים ושלוש נשים, נאסרו. ממשלת מרוקו נתנה יד חופשית לספרד, ושגרירה במרוקו דן שניים מהם למוות. אחד מהם היה הנער הזה. הוא הוצא להורג לאחר שהודה לאחר ייסורים שהרעיל את אדונו הספרדי, ואף צעק שהרג מאה נוצרים. הוא נגרר לבמת ההרג, ואת גופו ביתרו לחתיכות. לשאר הנידונים צפוי גורל דומה. טרם הוצאתו להורג פנו יהודי טנג׳יר לשגריר צרפת ולשגריר איטליה, ובתיווכם לשגריר ספרד, בבקשה לדחות את הוצאתו להורג של הנאשם. נציגי הקהילה אמרו שהם מוכנים לתת כופר כפי שממשלת ספרד תשית עליהם. בעיתון עוד דווח על מכתבו של הרב הראשי אדלר מ־2 בנובמבר 1863 לוועד שלוחי הקהילות בקשר לפרשה בסאפי. המכתב נשלח לאחר שכבר הוצא להורג אחד הנאשמים. בעקבות המכתב הזה נאלצו חברי הוועד לפעול. הם פסקו שהוועד יבקש ממונטיפיורי לצאת למרוקו, וחבריו בחרו לו שני מלווים: פיצ׳יוטו ושמואל סמפסון.

בתחומן של מדינות העולם היווני-רומי- האמונה בקמיעות ו'שמות'

פולמוסם של סופרי ד,כנסיה שלאחר טרטוליאן

בדור שלאחר טרטוליאן נבחר קיפריאנוס ** לבישוף של האיפארכיה הקרתיגנית. אף הוא חיבר כתבים נגד היהדות, אבל נראה שבימיו נתיישבו היחסים בין שתי העדות במידה מסוימת, ולפי עדותו של אבגוסטין לא נטרו לו היהודים איבה. בכתביו של אבגוסטין, יליד אפריקה, שהתנצר בגיל מבוגר והיה לבישוף של היפו רגיום, לא מרובים המקומות שאפשר להסיק מהם משהו על חיי היהודים באפריקה. אבל ראויה לתשומת־לב מימרה סתמית שלו, שכאילו נפלטה בעל־כורחו מתחת עטו: ׳היהודים, אף שנוצחו בידי הרומיים, בכל־זאת לא אבדו. כל העמים המשועבדים לרומים קיבלו את חוקי הרומיים! אומה זו נוצחה, ובכל זאת החזיקה בחוק שלה, ושמרה על דת אבות והמנהגים בכל מה שנוגע לעבודת ה׳ ׳. מימ­רה זו יצאה ללמד גם על יהדות אפריקה, כי לא נשבר כוחה המוסרי ודביקותה במורשת אבות. דבריו ביחיבור נגד היהודים, שבו מנסה הוא להוכיח, כי אין לשמור את התורה בדרך שהם עושים, לא נשאן פרי.

באיגרתו אל הירונימוס מסתייג אבגוסטין מן התרגום היווני, שהכין הלה לתנ״ך, על שום ידיעתו בעברית שאינה מספיקה ועל שום שלא נתן דעתו כל צורכו על תרגום השבעים, והחופש שנהג בו. אגב כך מספר הוא מעשה שאירע בעיר אויאה (היא טריפולי). הבישוף המקומי קרא עם בני עדתו את ספר יונה בתרגומו של הירונימוס, שנתקבל אז. משהגיעו לפסוק וימן ה׳ אלהיט קיקיון(ד, ו) עורר תרגום המלה קיקיון מהומה בין השומעים, שידעו את תרגום השבעים וראו בתרגום החדש סילוף המקרא. הבישוף הנבוך נאלץ להזמין את היהודים כמומחים שיכריעו בדבר, מאחר שבידיהם המקור העברי, ואלה פסלו את תרגומו של הירונימוס. עמד הבישוף ותיקן את התרגום. יש להסיק מכאן, כי נמצאו בעיר חכמים יהודים, שהבישוף מוכן היה לקבל דעתם באיגרת סיניסיוס, בן דורם של אבגוסטין והירוגימוס, קראנו כבר על אותו קברניט אביון, שהתורה היתה אומנותו ובליל שבת הוציא ספר מכתבי־הקודש וקרא בו.

בקטע אחד שבספרו De Civitate Dei  מספר אבגוסטין על נס — אחד מרבים — שאירע ליד מקומו של הקדוש סטיפאנוס שבאוזאלי השכנה לאוטיקה. האשה פטרוניה, המכונה clarissima, כלומר ממעמד הסינאטורים, אצילה מלידה ונשואה לאציל, שהיתה לה אחוזה בקרבת קרתיגני, סבלה מחולשה ממושכת, אשר הרופ­אים לא ידעו לרפאה ממנה. יהודי אחד השיאה לרכוש טבעת קטנה ולקשור אותה בחגורת שיער לגופה מתחת לכסותה. בטבעת היה קמיע, אבן שנמצאה בכלייתו של שור. אבל כשהלכה אל אוזאלי, נשר הקמיע מגופה מבלי שתותר החגורה. מצאנו אפוא מוכר קמיעות יהודי, ודאי אחד מרבים. נראה שישב בקרתיגני, ומכל־מקום לא באוזאלי, כפי שסבורים.

מועטים בספרו של אבגוסטין דברי אגדה. הוא שמע, למשל, כי בספר תולדות אדם (בראשית ה, א) כלולות כל החכמות, אבל אינו יודע היכן נרמז זה בתורה ״׳״,

 וכן מכיר הוא את מסורות היהודים על דבר נשיו של אדם הראשון ״. עניין מיו­חד לו באגדות קין והבל׳ בשל חשיבותן בוויכוח עם היהודים, הידוע לנו כבר מכתביו של טרטוליאן 108. גם לאברהם נודע מקום נכבד בתעמולה הנוצרית, נראה שאבגוסטין, הפונה בדבריו לקהל גויים, הרחוק ביותר מהבחנת שיטות הד­רשה והאגדה, נמנע בכוונה מלהשתמש בחומר זה.

מתייהדים

חרף מלחמתם של הנוצרים באפריקה ביהדות וחרף התנאים המדיניים הקשים, שבהם היתה זו נתונה, עדיין מצאו תורותיה אזניים קשובות בקרב האוכלוסיה הפאגאנית. אין כאן תנועת התגיירות בממדים רחבים, אלא הסתננות רעיונות ואמו­נות שמצאו להם קרקע נוחה באוכלוסיה זו, שהיתה מפולגת בכול: במוצאה, בלשו­נותיה׳ בדעותיה ובקשריה המדיניים. מדבריו של אבגוסטין אף ניתן להסיק, כי בפרובינקיה הביזאנטינית (תוניסיה המרכזית) נמצאו בזמנו מתייהדים רבים דוו­קא בקרב הנוצרים .

עדות אֶפיגראפית למתייהדים באיזור זה מצא מונסו במצבת־קבורה מהנשיר ג׳וּאנא, שבה מביעים הורים שכולים את אמונתם ביום־הדין ובעולם הבא. היא כתובה בלשון רומית ובמשקל קינה. אין מוֹנסוֹ סבור כי מציבי הכתובת הם יהו­דים, אבל הוא מוצא בה השפעות יהודיות ברורות ביותר.

בקצור אל־גנאיא שבהרי אוראס נתגלתה כתובת (4321 והוספה עמי 956) של [fidel]is metu[endum]], ׳נאמן היראים׳. תואר זה נותן מקום לשער, כי לפנינו מת­ייהד או גר־צדק, והלשון הרומית מסמנת את תקופתו של האיש.

בימיו של אבגוסטין פשטו באפריקה ה־Coelicolae, ׳עובדי־שמים׳, והוא הזמין את מנהיגם לוויכוח מסתבר, שהיתה זו כת נוצרית־מינית, שהושפעה במידת־מה גם מהיהדות. גם בחוקים שנחקקו אז נגד ה׳כופרים׳ הוקצה מקום נרחב לכת זו. החומר העובדתי שבידינו על ׳עובדי השמים׳ אינו מספיק להחליט, אם שמם רומז לאיזו קירבה רעיונית (לא היסטורית !) ביניהם ובין תופעת עובדי ׳בעל שמים וארץ׳, ׳הרחמן שבשמים׳, ׳אדון השמים והארץ׳, בכתובות הדרום־ערביות של אותו פרק־זמן בקירוב. אין ספק, שמציבי הכתובות הדרום־ערביים הללו היו מתייהדים, ורבים מהם התגיירו בסופו של דבר, בעוד שאחרים התאסלמו עם הו­פעת מוחמד. אבל לפי הנתונים כיום יש להסתייג מכל ניסיון ללמוד גזירה שווה — ואפילו חלקית — מן המצב בדרום־ערב על העניינים באפריקה. עלינו להסתפק בעובדה, שקיימת היתה כאן כת ׳עובדי שמים׳, שנרדפה על־ידי הכנסיה הרשמית כשם שנרדפו היהודים והדונאטיסטים.

מקור חשוב שמתוכו ניתן לעקוב אחרי תנועת המתייהדים משמשים לנו שיריו של קומודיאן, המשורר־הבישוף ממוצא אפריקאני, שפרטי חייו סתומים. יש קוב­עים זמנו במאה השלישית והרביעית, ולדעת אחרים חי במאה החמישית לסה״נ. יש סבורים, כי מלכתחילה היה מתייהד, והתנצר אחר־כך ונבחר לבישוף ואז הת­חיל מתקיף את היהודים ואת המתייהדים. באחרית ימיו חי בעזה.

ב׳הודאות׳ שלו לועג קומודיאן למתייהדים מבין אומות העולם׳ שאינם מוצאים את דרכם בחיים: למה רץ אתה לבית־הכנסת אל הפרושים (נוסח שני! בפלגך את עצמך) ? האם כדי לזכות ברחמי זה שאתה כופר בו בסוף ? אתה יוצא משם אל מקום הפסילים, רצונך לחיות בין שניהם; אבל אתה תאבד! ובשיר אחר: הא כיצד ! רצונך להיות יהודי למחצה — וגוי למחצה ? אולם אתה לא תימלט אחר מותך מדינו של ישו.

כדי לפגוע במתייהדים יוצא קומודיאן חוצץ בשירו Carmen apologeticen נגד היהודים שעיניהם טחו מראות את האמת. הוא לועג למנהגיהם, לתעמולתם, לאמו­נתם כי הם העם הנבחר. הלא הם שניסרו את ישעיהו הנביא, רגמו את ירמיהו, כרתו את ראשו של יוחנן המטביל, חנקו את זכריה וצלבו את ישו! הם גם שהסי­תו את נירון קיסר לרדיפת הנוצרים. בהתקפותיו את היהדות הוא יותר עוקצני וחריף מטרטוליאן ודבריו עשו ללא ספק רושם .

מסתבר, כי גם ב׳מעשה בקדושה מארקיאנה׳  התכוונו להשפיע על המתיי­הדים. ספק אם זהו מעשה שהיה, אבל תיאוריו לקוחים בוודאי מן החיים בקיסריה (שרשל). העלמה מארקיאנה שברה את פסל דיאנה שהוצב במקום פומבי. היא נאסרה והוחזקה בבית־הספר של הגלאדיאטורים שליד האמפיתיאטרון. בקירבת־מקום נמצא ביתו של הארכיסינאגוגוס בודאריוס . נכבד זה והיהודים שבמקום הסיתו את ההמון נגד מארקיאנה ונענשו על כך מן השמים. ברגע שהוציאה העלמה הצדקת את נשמתה ירדה אש מן השמים ואכלה את ביתו של בודאריוס על כל תושביו .

עיתון המגיד – 28-10-1863 – פרשה אומללה בעיר סאפי -Saffi

  • המגיד 28/10/1863

אפריקא- כתבה מהעיתון…

מכתב העתי : – Jew.Chron – מודיע: לפני שועות אחדים מת, בעיר סאפי – Saffi – במדינת מאראקא, אחד מפקידי ממשלת שפאנעין היוב בעיר ההיא במלאכות ממשלתו לרגלי אופני הברית אשר כרתו שרי הממשלות, ספרד ומאראקא , אחרי המלחמה האחרונה שמה. להפקיד ההוא היה נער משרת עברי בן ארבע עשרה שנה ; ויוגד לאמר: כי הנער העברי ההוא נתן סם המות.

בסיר אדוניו. לרגלי העלילה ההיא הושם הנער בבית הסוהר ועוד שלושה יהודים אחרים עמו באמר עליהם כי גם ידם היתה במעל הזה. כאשר נודע הדבר אל קיסק מאראקא, מסר הדבר בידי ממשלת ספרד לעשות עם האומלליפ כטוב בעיניה. ציר ממלכת ספרד היושב בעיר טאנגער נסע לעיר סאפי לעשות חקירה ודרישה בדבר זה. אופן החקירה והדרישה נעשתה כאשר עשו

שופטי הדת הארורים – אינקויזוציאן – במדינת ספרד בימי החושך והצלמות. את הנער האומלל ענו ביסורים קשים ונוראים, את בשרו דשו בחריצי ברזל וישברו אברי גופו אחד אחד ואח"כ שחטוהו ולגזרים נתחוהו. אחד משלשה האומללים הנותרים איש צעיר לימים בן עשרים וארבע שנה, הובל לעיר טאנגער בשוב ציר ספרד שמה, ויענו גם אותו ועשו בו שפטים גדולים ונוראים וסרקו בשרו במסרקות של ברזל עד כי כשל כח סובלו והודה על פשעו אשר לא עשה ויאמר : אמנם כן, ידי רצחה את האיש אותו מועוד רבים אחרים, ובלבבו ידמה כי בעבור זאת יניחו ידם ממנו ולא יוסיפו לענותו, אך תקותו נשארה מעל, כי ציר ממשלת ספרד חרץ עליו משפט מות.

בני עדת ישראל יושבי טאנגער כשמעם את זאת ואחרי נודע למי כי החקירה והדרישה נעשתה שלא כדת, ולא נשמעו דברי העדים אשר העידו על צדקת האומלל ההוא, התנפלו לפני צירי ממלכות צרפת ואיטליא, ועל ידם הצליח חפצם בידם לדבר את ציר ספרד, ויתחננו לפניו לחכות

עוד זמן קצר במשפט המות אשר חרץ על אחיהם הנקי מכל חטא ועון ; אבל הציר השיב להם כי אין לאל ידו לחכות אף רגע, מפני כי כן צוה מאת שרי ממשלתו. אח"כ אמרו לו אלופי העדה כי מוכנים המה לתת כופר נפש האומלל לאשת ובני הפקיד המת,בכל שנה ושנה כפי אשר יושת עליהם מאת ממשלת ספרד, אך הוא האטים אזנו משמוע לקול דבריהם, והאומלל הובל לבית המטבחים מקום אשר ישחטו שמה בהמות שדה. אז באו היהודים אל האומלל ואמרו לו : " אחרי כי הנך למות באין מציל, תן תורה אם ידך היתה במעל הזה ? ויען ויאמר להם : " אל אלהים הוא היודע ועד כי חף אנכי מפשע ונקי אנכי מהאשמה הנוראה ההיא,והוא ינקום את נקמת דמי השפוך על לא חמס בכפי " אח"כ קבל עליו באהבה את גזר דינו הקשה ויאמר : שמע ישראל וכו' ובדברו זבחוהו האכזרים וכרתו ראשו מעליו.—

שני היהודים הנותרים עודם יושבים במאסר ומעונים בכל ענוים קשים וגם הם מעותדים להרג. הה! מי ירחם על האומללים הנקיים ההם, ומי יעורר את ממשלת ספרד חמען צדק לפניה יהלך הדרישת הדבר הזה ! זה הוא פרי הציוויליזאציאן אשר באה בממלכת מאראקא לרגלי ממשלת ספרד אחרי נצחונה שם שמלחמה האחרונה !

סיפורי-עם משלומי – מבוא לתעתיק

מבוא לתעתיק

הקהילה היהודית במרוקו, שהיתה במגע הדוק עם האוכלוסיה המקומית הערבית, ניזונה מתרבותה והושפעה מספרותה וגם מדרך המחשבה שלה משך שנים רבות מאז גירוש ספרד ואולי אפילו לפני כן.

במשך השנים נוצר ניב של ערבית — יהודית, שאפיינה את יהודי המקום בצד הערבית המדוברת, שייחדה את ערביי המקום.

בשפה ערבית — יהודית זו הביעו היהודים את יצירותיהם הן בכתב והן בע״פ. הניבים המקומיים, דהיינו, הערבית — היהודית והערבית המדוברת של ערביי המקום מקורם בערבית הספרותית הקלסית.

כאמור, בערבית — יהודית מרוקאית יצרו יהודי מרוקו את רוב יצירותיהם כגון שירה, פרוזה, דרשות בביהכנ״ס, ובה גם סופר הסיפור העממי, המהווה 'מרכיב נכבד בתרבותה של יהדות זו.

הואיל והסיפור העממי מבטא את דרך המחשבה של הקהילה מנקודת מבט פילוסופית, חינוכית, מוסרית ודתית, ורבה חשיבותו הן מבחינה דידקטית והן מבחינה ערכית, טרחו יהודי מרוקו להעלות חלק מסיפוריהם על הכתב בצד המסירה בעל־פה מדור לדור.

הסיפורים שהועלו על הכתב נכתבו בשפה הערבית — היהודית, אבל באותיות עבריות, כדי שיהיו מובנים לציבור הרחב.

הסיפורים הרואים אור בספר סופרו בערבית — יהודית. התלבטנו באיזה סוג של תעתיק להשתמש. היה ברור לנו, כי אין אנו עושים עבודה בלשנית. החלטנו לבסוף לתעתק את הסיפורים באותיות עבריות הן כדי להמשיך את המסורת של יהודי מארוקו, והן כדי לאפשר לאנשי שלומי לעיין בספר ולהבינו.

כמו כן, כפי שצויין לעיל מקורה של הערבית — היהודית בערבית הספרותית. רצינו לכן להישאר נאמנים לשפה המקורית, הערבית הספרותית הקלסית ולכן ניסינו, עד כמה שניתן, לתעתק את הסיפורים באותיות עבריות המקבילות לאותיות הערביות מבחינה דקדוקית ותחבירית.

לדוגמה:

בערבית הספרותית הקלסית את המלה قالت

ערביי המקום (הגויים) יבטאוה גַלְתְּ

ואילו יהודי מארוקו יבטאוה במספר היגויים עפ״י איזורי מגוריהם:

קַלְתְּ(יהודי קזבלנקה)

כַּלְתְּ (יהודי מאראכש)

אַלֵת (מקנס)

אַלְתְּ (אנשים שמתקשים בהיגוי האות קוף)

בספר תעתקנו מלה זו באותיות עבריות המקבילות לאותן האותיות הערביות המרכיבות מלה זו בערבית ספרותית! قالت = קאלת.

יוצא אפוא שהקורא באשר הוא, יבין את כוונת המלה ויבטא אותה כהיגויו הוא. אילו היינו מתעתקים את הסיפורים באותיות לטיניות, היינו מגבילים את הקורא ומחייבים אותו לקרוא בהיגויו של אותו מספר. למשל, אם המלה קאלת נאמרה ע״י מספר, שמוצאו מהעיר מקנס שבמארוקו, היינו צריכים לתעתק כפי שביטא אותה, דהיינו: אלת, ואז ייתכן והיינו מגיעים למשמעויות אחרות.

דוגמה: המלה קְרעה (פירושה בקבוק בערבית המדוברת)

המלה כרעה (פירושה רגל הפרה בערבית המדוברת)

מספרת ממרקש היתה מבטאת קרעה — כּרעה. לו היינו מתעתקים בלטינית, נמצא שהיינו משנים את משמעות המלה מ״בקבוק״ ל״רגל של פרה״.

יש לציין, שהשפה המדוברת היא שפה דינאמית, דהיינו, שפה מתפתחת ומשתנה, ואילו השפה הספרותית היא שפה קלאסית, שכמעט ואינה משתנה אם אנו מצליחים היום להבין טקסטים כתובים בערבית מלפני מאות שנים הרי זה הודות לכך, שאותם טקסטים אינם כתובים בניב הערבי המקומי, שהשתנה במשך השנים, כי אם בערבית הספרותית, כמו למשל כתבי רס״ג, רמב״ם, שאמנם כתבו בערבית יהודית, אך תוך כדי הישארות וצמידות לכללים של הערבית הספרותית הן מבחינה דקדוקית והן מבחינה תחבירית. גם מסיבה זו בחרנו בשיטת התעתיק המסורתי שצויין לעיל.

לבסוף, בל נשכח, שלשפה הערבית־היהודית המדוברת, נשתרבבו מספר מלים משפות זרות ונוצרו מלים וביטויים במשך השנים, אשר אין להם שום זיקה לשפה הערבית הספרותית. מלים אלו תועתקו עפ״י צליליהן.

כללי הדגש:

הדגש בעברית מצוין ע״י נקודה באמצע האות והוא בא כמקביל לדגש הערבי המכונה ״שדה״ או ״תשדיד״ ّ ْ  יעלמני (ילמדני) – يعلمني – , אך אם האות בעברית היא אחת מאותיות: ה, ח, ע, ר, במקום הדגש הכפלנו את האות ׳כררזי – מוציא; גם האות ״כף״ הוכפלה כרי למנוע היגוי מוטעה, דהיינו, היגוי כּף. לפועל בככרת (=הקטירה), אם היינו שמים דגש ב״כף״, היינו קוראים בכּרת שמשמעותה: ילדה בכור.

כללי ו׳ החיבור:

ו׳ החיבור בערבית (و) מצויינת באות ו׳ בעברית. למשל, אברהם ואנא (אברהם ואנכי), אך אם ו׳ החיבור בערבית נשמעת בהיגוי אוּ / אֻ , היא צויינה בו' שרוקה וּ כפי שמנקדים ו׳ החיבור לפני אותיות בומ״פ.

מלות יחם:

מלת יחס (או כל מלה אחרת), הנשמעת בדיבור כבעלת אות אחת, הוסמכה למלה הבאה אחריה ע״י מקף, למשל, פ־דארי (בביתי), אך אם מלת היחס היא בעלת אות אחת כמו  ל – ( ل) או ב – ب – הרי בתעתיק צורפה למלה הבאה אחריה. לבנתי(לבתי)

כללי ה׳ הידיעה בערבית:

כלל א׳: ה׳ הידיעה – ال –  באה בסימון ״אל״ לפני המלה שאליה היא מתקשרת, למשל, אלולד (הילד) الولد

כלל בי: אם הא היריעה ( אל ) באה לפני מלה הפותחת באחת מהאותיות הבאות: ד,ז,ל,נ,צ,ר,ש,ש,ת, אין אנו שומעים את היגוי ה (ל) של ה׳ הידיעה, ולכן ה( ל ) הושמה בסוגריים. והאות הבאה אחריה תהא תמיד דגושה, למשל, א( ל )דאר (הבית).

כלל גי: אם מלה כלשהי באה לפני מלה מיודעת בה׳ הידיעה (אל), האלף של (אל) לא נשמעת בקריאה ובדיבור, ולכן האלף של ״אל״ הושמה בסוגריים, למשל, כאן (א) לולד (היה הילד) كان الولد בערבית מנקדים ה״אליף״ ב״וסלה״. – آ  ( וַסְלַה (وَصْلَة = אליף שותקת.

כלל ד׳: יש לפעמים שכל ה׳ הידיעה (אל) לא נשמעת בגלל שתי הסיבות הבאות:

א) ה״למד״ אינה נשמעת, בבואה לפני מלה הפותחת באחת מהאותיות: ד,ז,ל,נ,צ,ר,ש,ש,ת (כלל בי).

ב) ה״אלף״ אינה נשמעת גם כן, היות שלפניה מלה אחרת כלשהי(כלל גי), למשל, הרב מן(אל)דאר(ברח מן הבית) هرب من الدار      

גם מילת היחס ״לי״ כאשר מתקשרת למלה המיודעת בהא הידיעה ״אל״ ( ال) , בתעתיק, האליף של הא הידיעה הושמטה לפי כללי דקדוק הערבית הספרותית. דוגמה, לי (אל)בית (=לבית) יוצא ללבית, אך בהיגוי הערבית המרוקאית נוהגים לבטא את שתי הלמד״ים כאילו היתה למר אחת דגושה.

מלים לועזיות או מקומיות:

בערבית מרוקאית מצויות מספר מלים שאין להן מקור או כל קשר לשפה הערבית. מלים אילו הובאו בכתב לפי צליליהן, כמו דאבא (= עכשיו) וכו'.

שימוש בתנועות ארוכות וקצרות:

מאחר והטקסט אינו מנוקד, נאלצנו מדי פעם לכתוב בכתיב מלא, על מנת להקל על הקורא בקריאת לסיפורים. למשל, שכּאר (סוכּר). יש כאן צורך בתנועה ארוכה א', למרות שבערבית ספרותית מלה זו נכתבת ללא תנועה ארוכה – سكر –  כי אם לא כן, היינו קוראים שכּר (השקה אותו יין עד כדי שיכרון), ואז היינו מסלפים את המשמעות.

המפיק:

המפיק בהא משמש ככינוי למושא ישיר של הנשוא, למשל, ראה (ראה א­­חא מופקת יכולה לבוא כדי לבטא הא שוואית בסוף המלה כמו עלאהּ (למה ) כמו כן, הא מופקת תבוא כתחליף לכינוי מושא ישיר(מין זכר). דוגמה: המלה אכּלוהּ اكلوه. (שפירושה אכלוהו), צויינה בתעתיק (א)כלוה.

כל הברה פתוחה המסתיימת ב(ة) בערבית, צויינה בה׳ בתעתיק העברי. למשל, אלמדינה (המדינה), אך אם היא בנסמך ה׳ תיהפך לת׳, למשל, כלבת (א)לולד (כלבת הילד). – كلبة الولد

גם מלה המסתיימת בהברה פתוחה ללא ה׳ סופית כמו انت (אתה) בתעתיק צוינה בה׳ או באי העברי: אנתה. ההא או הא׳ באות תמורת התנועה פתחה.

ى  אליף מקסורה הבאה בסוף מספר מלים בערבית, כמו למשל הפועל بنى (בנה) או מילת יחם כמו على (על), ى , צויינה בעברית בא', למשל, עלא (על )

יש מקרים שמילת שלילה ״ש״ בערבית באה אחרי מלה המסתיימת באחת מהאותיות הסופיות: ך,ם, נ,ף,ץ. מילה זו חוברה בתעתיק במקף לקודמתה והאות הקודמת לה' תועתקה בצורה חופשית: סופית/רגילה.

המלה, هي (היא) הובאה בתעתיק בשתי יוד״ים: ״הייא״ כדי למנוע מהקורא לקרוא ״היא״. אותו הדין גם לגבי המלה هو  (הוא). בתעתיק הובאה מלה זו ״ בשתי וו׳׳ים: ״הוואי׳.

לעתים כאשר שתי אותיות, השייכות לקבוצת האותיות השיניות, כמו ד׳, ת'. ט׳ וכד', באות ברצף, קיימת נטייה להאלים בדיבור את האות השורשית ולהסתפק בהיגוי האות הסופית או להיפך.

במקרה זה האות המואלמת הושמה בסוגריים, למשל, ר(ד)ת ر د ت או שמט(ת) – سمطت          כמו כן, הושמו בסוגריים כל אות או צירופי אותיות, שאינן נשמעות בריבוד.

כדי לציין פעולה מתמשכת, משתמשים בערבית יהודית מרוקאית בעתיד, אשר מקדימים לו תחילית תַ. לדוגמה: תַ־כִכְּתב

לפעמים המספר מאריך בהיגויה ונוצרת איפוא תנועה ארוכה. לדוגמה: תא־יִכְּתב

מלים מאובנות:

בערבית מדוברת קיימות מספר מלים, אשר נוצרו כתוצאה מצירוף של שתי מלים או יותר. לדוגמה המלה ״מנאין״, שהיא צירוף של מילת היחס ״מן – ״אַיְנַ ",  من  اين  , דהיינו, מהיכן. בדרך זו מנאש = ממה וכד'.

יהודה פרץ

אירופה ממרוקו- אביעד מורנו".

ג'וזף בנג'ו וז'ן לואי מייג' נגעו במאמר משותף בחומר ההיסטורי העולה מן הפרוטוקולים, ובנג'ו עסק בו במאמר נוסף פרי עטו. המאמר המשותף של בנג'ו ומייג' דן בהתפתחויות שהביאו לכתיבתו של ספר הפרוטוקולים אך אינו מלמד כמעט דבר על המקור עצמו. לעומת זאת בנג'ו ניתח במאמרו את ספר הפרוטוקולים ניתוח טיפולוגי מפורט ומעמיק, ומאמר זה הוא למעשה עבודת המחקר הראשונה שהתמקדה בתוכן המקור כמושא למחקר. אולם מחקרים אלו לא עסקו במהות השינוי שחוו כותבי המקור בעקבות המפגש עם אירופה.הסוגיה עלתה רק במסגרת ניתוחו הטיפולוגי של המקור, ובאופן מצומצם למדי. יתר על כן, כאשר הוזכרה בהקשר זה זיקה לאירופה היא הוסברה במונחים מודרניסטיים התואמים את המחקרים שסקרתי לעיל, אך יש לציין כי בנג'ו לא התיימר להתמקד במאמרו בהיבט זה, אלא ביקש לנתח את תוכנו של המקור בהקשר שונה. גלדיס פימיינטה ייחדה מאמר קצר לתיאור תוכנו של ספר הפרוטוקולים. מחקרים אלו כולם משמשים בעיקר חומר רקע חשוב לחוקר המעוניין להכיר את המקור וטיבו, אך אינם מסייעים ללמוד מן המקור על השינוי ההיסטורי שהתחולל באזור עם ההתפשטות האירופית דרומה.

בעיוניי בספר הפרוטוקולים מצאתי תופעות רבות אשר עשויות להוסיף על תובנותיהם ומסקנותיהם של החוקרים שהוזכרו כאן. וחשוב מכך, ניתוח תוכנו של מקור זה מתוך ראייתו ככלי סובייקטיווי להבנת החוויה שחוו יוצריו עשוי להרחיב את תרומתו לחקר התקופה והמקום.

לסיום יש לציין את חשיבות העובדה שמקור היסטורי זה נתחבר דווקא בעיר טנג'יר. מחקרים רבים שעסקו בתמורות שחלו בחברה המרוקנית בתקופה הנדונה התמקדו בעיקר באוכלוסיית ערי המרכז המסורתי. 35 גם במחקרים על קהילות ערי הנמל המודרניות, כמו מוֹגדוֹר, עיר נמל בחופה האטלנטי של מרוקו שהייתה מסוף המאה השמונה עשרה מרכז לתנועת הסחר האירופי, לא זכתה העיר טנג'יר למקום הראוי, אף שהייתה עיר חשובה לא פחות ממוגדור ואולי אפילו יותר ממנה, בגלל קרבתה הגאוגרפית לנמלי אירופה.

הערת המחבר : בחקר יהודי מרוקו הרבו לעסוק בקהילות בערים גדולות וחשובות, כגון צפרו, מכנאס, קזבלנקה או מוגדור. מחקרים אלו רבים מכדי לפרטם כאן.

 

אירופה ומרוקו במאה התשע עשרה:

הרקע ההיסטורי להתהוות החונטה

המאה התשע עשרה, מאה רבת תמורות בהיסטוריה העולמית, בישרה שינוי מהותי גם בהיסטוריה של ארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה. בתקופה זו גאתה ההגמוניה האירופית, וגברה והלכה השפעתה על אורחות החיים בעולם כולו. ההתפתחות הטכנולוגית באירופה, במיוחד בתחום התחבורה היבשתית והימית, הובילה להתרחבות תנועת הסחר העולמית, ובמעין מעגל קסמים שהזין את עצמו נלוו להתרחבות זו התעצמות צבאית, גידול דמוגרפי, עיור ושינויים חברתיים ותרבותיים חסרי תקדים. תהליך זה נבע במידה רבה משינוי יחסי הכוחות הפוליטיים בין אירופה לשכנותיה מדרום וממזרח, ובה בעת בא לידי ביטוי בשינוי זה, דהיינו בתהליך ההתפשטות הקולוניאלית, שהחל משנה פניו וצובר תאוצה.

כפי שכבר ציינתי במבוא, תמורות עולמיות אלו היו בין היתר תוצר של האופן שבו חברות הן באירופה והן בארצות המיושבות (colonized) , לרבות ארצות שכמו מרוקו לא נכבשו באופן רשמי במאה התשע עשרה אך הושפעו מאוד מהתהליך, חוו את השינויים הרבים ושינו את תפיסותיהן בעקבותיהם.

התמורות שחלו בישויות הפוליטיות ובחברות בארצות המיושבות לא היו תוצר ישיר של יישום הרעיונות החדשים שהביאה עמה החדירה התרבותית האירופית לאזור, אלא תוצר של תהליך עיכול ארוך של המפגש עמה, הגדרה מחדש של מערכת היחסים בין הצדדים והתפתחות השקפות עולם חדשות שינקו מן המפגש ועיצבו אותו.

בפרק זה אבקש לפתח נקודה זו ולדון בשינוי החברתי והתרבותי שחל באוכלוסייתה של מרוקו לקראת המאה התשע עשרה ובמהלכה. הדיון בַּפרק יסייע להבהיר את מסגרת הזמן ההיסטורית שבה עוסקת עבודה זו, וחשוב מכך, להבין את השפעתו של תהליך התמורה הכללי שעברה מרוקו על התפתחות מעמד הנכבדים בעיר הנמל טנג'יר, מעמד שנמנה עם העילית הכלכלית והפוליטית בעיר. בסופו של דבר הפרק יכשיר את הקרקע לדיון בהתהוות ה'חונטה המושלת של הקהילה העברית', גוף מודרני שצמח בטנג'יר לאחר שנת ,1860 במקור שכתבה קבוצה זו ובעיקרי השיח הייחודי העולה ממנו.

יחסי כוחות משתנים

שורשי השינוי ביחסי הכוחות בין מרוקו לאירופה ניכרו כבר במאה החמש עשרה, עם התגבשותן של מעצמות אירופה המודרניות. ההתפשטות הפורטוגלית דרומה בשלהי הרה–קונקיסטה של חצי האי האיברי וכיבושן של מרבית ערי החוף הצפוני המרכזיות של מרוקו חוללו תפנית ביחסיה של מרוקו עם מעצמות אירופה המתפתחות. יחסי מסחר ענפים הלכו והתפתחו והובילו להקמת תחנות מסחר וקולוניות פורטוגליות, ואלו הפכו עם השנים למבצרים צבאיים–קולוניאליים על אדמת מרוקו. אירועים אלו תרמו להגדרת תפיסתן העצמית של מעצמות אירופה כהגמוניה פוליטית וכלכלית במרוקו.

במאה השש עשרה החלה ספרד, מעצמה ימית עולה דאז, להשתלט על שטחיה של פורטוגל בצפון אפריקה. כיבושו מחדש של האי האיברי בידי ספרד הנוצרית העניק להתפשטותה של ספרד דרומה לארצות האסלאם נופך דתי מובהק, והדבר בא לידי ביטוי אף בפלישתה למרוקו בשנת.1860 למן המאה השש עשרה פיתחו גם אנגליה וצרפת, המעצמות הימיות העולות, יחסי מסחר ענפים עם מרוקו. ובמאה השמונה עשרה החלו מעצמות אלו לנהל משא ומתן להענקת זכויות קונסולריות לבני חסותן (proteges) על אדמת מרוקו.

בתקופה זו ולנוכח התהליכים שהתרחשו באירופה, הלכה והתגבשה הישות המרוקנית המודרנית. סֻלטאני מרוקו תפסו עצמם ונתפסו על ידי נתיניהם כמגִני המאמינים ותחום דאר אלאִסלאם, היינו תחום השליטה של האסלאם. הם אף כינו את עצמם שַׁריפים, כינוי הניתן לצאצאי הנביא מחמד, וכך על ידי יצירת נרטיב שקשר אותם בקשרי דם לשושלת הנביא הקנו לשלטונם לגיטימציה דתית–פוליטית. בנסיבות הללו הובלת הגִ'האד במעצמות אירופה הנוצרית תפסה לא פעם מקום מרכזי בשיח הפוליטי שפיתחו והוצגה כתפקידה המרכזי של הסלטאנות. אולם עם התעצמות ההתפשטות האירופית המסחרית והצבאית אל תוך מרוקו לקראת המאה התשע עשרה, הועמד בסיס הלגיטימציה הדתית שניכסו להם הסלטאנים השריפים אל מול אינטרסים שנבעו ממעמדה של מרוקו במסגרת תנועת הסחר העולמית שמרכזה באירופה.

רות קרק שכונה חלוצית של בני העדה המערבית בירושלים החדשה: ״מחנה ישראל

באותן שנים קיים הרדב״ש קשר עם משה מונטיפיורי בנושאים שונים וביניהם אף נושא הבנייה והפרנסה. בשנת 1865 השתתף הרב בקבוצת הרבנים שפיקחה על חלוקת כספים ותרופות ששלח מונטיפיורי להקלת פגעי המגפה בירושלים. שנה לאחר מכן, על־פי דיווח מונטיפיורי בלונדון, הציע הרב דב״ש (ב־2 באפריל 1866) בפגישת ראשי העדות בירושלים עם מונטיפיורי, לבנות בתי־מחסה לעניים, בהדגשה שהבנייה תיעשה לא רק כפתרון לבעיית דיור, אלא כדי לספק תעסוקה מכניסת כסף כתרופה למצבם המצער.

בדיווח על עובדי אדמה בעדה המערבית בירושלים, שנמסר למשה מונטיפיורי בשנת 1866, נאמר:

לא יש אתנו עובדי אדמה, ואולם כמה עניים אשר הם בעלי מלאכה, רצונם לעבוד האדמה ואין ידם משגת לקנות שדרות וכרמים, ואם המה״ג: [המאור הגדול] יחזיק בידם, הם מוכנים לעבוד לזון את נפשותם.

ההיכרות בין הרדב״ש למונטיפיורי הביאה לכך שהאחרון פנה לרב, לאחר ביקורו השישי בארץ־ישראל בשנת 1866 והזדעזעותו ממצב הפרדס שקנה ביפו בשנת 1855, בבקשה שיעזור לו לחדש את ההתיישבות בפרדס. הרדב״ש הפיל גורל בקרב המעוניינים ושלח בשנת תרכ״ח (1868) ארבע משפחות מערביות מירושלים שהתיישבו בפרדס ביפו יחד עם ישראל שמחון מיפו.

על המשפחות שהתיישבו שם עברה תלאה רבה, מחלות קשות, סבל מהעדר מחסה ותנאי אקלים ומגורים קשים ומחסור. כן סבלו מגנבים ושודדי לילה, כך שנאלצו לעזוב לאחר חודשים ספורים. היחיד שנותר במקום היה ישראל שמחון. מונטיפיורי פנה לרדב״ש שנית וביקשו שישלח משפחות אחרות לעזרתו, אך הרב נאלץ להשיב לו כי: ״אין איש אשר ירהיב בנפשו עוז לשבת בארץ המלחמה ההיא מעוף צוקה ויראה״.״

חרף נסיונות האכזב של הרדב״ש בתחום זה המשיך לטפחו והיה ממייסדי וראשי הסניף הירושלמי של ״חברת כל ישראל חברים לישוב ארץ־ישראל״, שיסד יהודה בן־שלמה חי אלקלעי בעיר בסוף שנת תרל״א (1871).

מפעלי הבנייה של צו״ ף דב״ש ושל המערביים

הרדב״ש הנו דמות מפתח להבנת מפעלי הבנייה של העדה המערבית בירושלים, בתוך ומחוץ לחומה. עם זאת יש להדגיש שנעזר בהגשמת יוזמותיו בתרומות שהגיעו מרחבי העולם היהודי בצפון־אפריקה, אירופה ואמריקה. בעשירי בני עדתו בירושלים ובוועד המבצע שפעל לצדו מאמצע שנות השישים. אחד מעוזריו המרכזיים בתחום זה היה כפי שמרמזים מקורות רבים, גזבר הוועד רחמים שלמה אבו־שדיד. בהמשך אתאר בנפרד את הבנייה בתוך העיר העתיקה ומחוצה לה בשכונת מחנה ישראל.

הבנייה בעיר העתיקה

כדי שאנשי הקהילה המערבית שישבו בתוך הרובע היהודי בעיר העתיקה לא ייאלצו לתפקד בבתים שכורים, תיכנן הרדב״ש בניית מוסדות קבע לכולל. בכספים שנאספו במרוקו נקנתה חלקת קרקע גדולה בצפון הרובע היהודי, בסמוך לרחוב היהודים, ולאחר ההתגברות על מכשולי הקנייה והרישום נבנו עליה בשנת תר״כ (1860) שני בתי־כנסת (בית־הכנסת הגדול, ובית־הכנסת ר׳ אלעזר), ובתים אחדים.

על־פי מקורות מאוחרים יותר אנו למדים כי המקום התפתח כמוקד מרכזי ראשון לעדה המערבית; המוסדות שהוקמו בו כללו: ״בית תפלה ובית לתורה ולתעודה לחכמי העדה, כן בית לתלמוד תורה ובתי מעון לאלמנות ויתומים, עניים הקנים וזקנות״.

מבית־הכנסת הגדול, שלאחר מותו של הרדב״ש נקרא לזכרו ״בית־הכנסת צוף דב״ש״ הביא פנחס גראייבסקי כתובות המציינות רשימה מפורטת של נדיבים ש״עזרו עזר שיש בו ממש בבניינו״. בין השמות המוזכרים מופיעים: אברהם תאבית, יוסף מלכה, יאודה אסולין, אברהם ושלמה אבו־שדיד, דוד וורבידה הכהן, אברהם בונאן, מרדכי בן־עטר, מיימון עמיאל ואחרים. בלוח נפרד מצוינת האשה הכבודה חנינה די שרביט, שעזרה לבניין החצר הנדונה. על־פי הדין וחשבון, שנמסר למשה מונטיפיורי בשנת 1866, מנו מוסדות העדה המערבית בעיר העתיקה: שני בתי־כנסת, שלושה מקוואות, שלושה בתי־מדרש ושלושה בתי־ספר.

מאמצע שנות השישים ואילך החל להתפתח ברחוב חברון (כיום רחוב מעלה ח׳אלדיה), מוקד נוסף של מגורי ומוסדות הקהילה בעיר העתיקה. זה תפס במשך הזמן את מקום המרכז הראשון. בריכוז זה הוקדשה (כנראה בשנת תרכ״ז – 1867) חצר למערביים, כפי שנראה מלוח אבן שנקבע בה המודיע:

שהחצר הזאת היא קדש כמו שהיא בתי מחסה לעניים ות״ח [תלמידי חכמים] לאורחים ומדרש להת״פ (להלכות תפילה, או להתפלל) בו לא ימכר ולא יתמשכן בשום זמן אפי׳ לחלק השכירות לעניים״.

 

כן קבועה בחצר כתובת המכילה רשימה ארוכה של שמות אנשים שנידבו כספים לבניינה, אולם ללא ציון תאריך. בלוחות נוספים המצויים בה מוזכרים בין התורמים להקדש זה גליבי רפאל הלוי, מיימון עמיאל ונדיבי העיר צ׳אר לביצ׳ה (קאזא־ בלאנקה) וכן יצחק לבאו. על״פי הלוחות השונים נראה כי בחצר זו נוסד בשנת תרכ״ז(1867) ״בית־הכנסת תלמוד תורה״. בשנת תרל״ו(1876) יסדו בה חיים מיימון עמיאל וזוגתו שמחה ישיבה בשם ״תורת חיים״.

בשנת תר״ס או תרס״א (1901-1900) יצא קול קורא ליהודי התפוצות לתרום למען חידוש בית הת״ת הישן של העדה. יתכן שבעקבות קריאה זו בנה בה (כפי שמצוי תכתובת שהיתה בחצר), יוסף קרקוס, בשנת 1904 בית ת״ת לנערי ק״ק בני מערבה, ללמוד בו תורה.

בשנת 1907 מסר לנו נחום סלושץ כי המערביים בעיר העתיקה מרוכזים ברובע מיוחד (ראה איור 1). רובע זה היה ממוקם ״במבואות המפולשות המשתרעים בין חומת הבית ובין ה׳שוק אל כיתנין. במקום ההוא נמצא את הת״ת ובהכנ״ס שלהם וכמובן כל מוסדות הצדקה והדת המיוחדים להם…״

בסוף התקופה העות׳מאנית מנו מוסדות העדה המערבית בתוך ומחוץ לחומה לפי סריימן-בית־דין אחד, כולל, ת״ת, שתי ישיבות קטנות וחמישה בתי־כנסת. הריכוז העיקרי שלה נותר גם בשנת 1916 ברחוב חברון. על כך מורים נתוני האוכ­לוסייה החלקיים המופיעים בספירת יהודי ירושלים שנערכה בשנת 1916. מתוך סך־כל של 1,029 נפשות שנמנו בעדה המערבית ישבו כמחצית (470 נפשות) ברחוב חברון. ריכוז נוסף (195 נפשות) היה ברחוב מיידאן, שבדרום הרובע היהודי.

מקומו של הרא״ש בפסיקת חכמי הספרדים וחכמי מארוקו – בנטוב חיים

 

מקומו של הרא״ש בפסיקת חכמי הספרדים וחכמי מארוקו

מקום מיוחד שמור להרא״ש — בפסיקתם של חכמי הספרדים וחכמי מארוקו הראשונים. עם היותו מבית מדרשם של חכמי אשכנז ״ דהרא״ש ז"ל תמיד מימי התוספות הוא שותה ולדעתם הוא נוטה ״ נתקבלו פסקיו על חכמי הספרדים המגורשים שראו בו רבה האחרון של ספרד וקבעו הלכה כמותו.

רבי אשר בן יחיאל (ה'י'1250 – ט' בחשון ה'פ"ח1327), המכונה הרֹא"ש, היה מגדולי פרשני התלמוד והפוסקים ובעל השפעה מכרעת על עיצוב ההלכה היהודית.

הרא"ש נולד באשכנז, כיום גרמניה, בין השנים ה'ה'ה'י'. אביו רבי יחיאל בן אורי היה גדול בתורה והיה מתכתב בהלכה עם גדולי דורו. מלבד זאת היה ידוע בחסידותו המופלגת ונמנה בין חסידי אשכנז. החכם המפורסם רבי אליעזר בן נתן )הראב"ן) היה בין אבות אבותיו

כבר סמוך לאחר פטירתו, עשו הסכמה בטוליטולה – טולדו – לפסוק כמוהו. ר׳ יהודה בן הרא״ש כותב: ״שמעתי שאתם אומרים מפני שנתרבה המחלוקת בין פוסקי הדינין ומורי הוראות זה אומר ככה וזה אומר ככה שאתם מסכימים לפסוק ולהורות ע״פ ספרי הרמב״ם ז״ל זולתי במה שחולק עליו אדוני אבי זי׳ל שיעשו כדבריך׳ .

ובדור שלאחר הגירוש כותב ר׳ יוסף בן לב: ״רוב הדברים של אסור והתר נהגו על פי הרא״ש כי הוא אחרון הפוסקים שבספרד״. ומביא את דברי הרא״ם הכותב: ״במקנסיה שכל הקהלות אשר שם היו ספרדים היה להם להחמיר כסברת הרא״ש כי הוא ז״ל היה הרב שבספרד וכולם היו תלמידיו ומסתמא קיימו וקיבלו עליהם פסקיו״. ובמארוקו, רגיל היה בפיהם של חכמי המגורשים ״אל כל אשר יפנה הרא״ש ז״ל אנו הולכים וכדאי הוא לסמור עליו״. ואף חכמי הדור השני, שבזמנם כבר נתקבל עליהם ספר השלחן ערוך של ר״י קארו להלכה, עדיין הם מצביעים על עניינים בהם פסקו כהרא״ש בנימוק ״כי כך מקובלים אצלנו שהיו נוהגים בכאן מימות עולם בימי הקדמונים ז"ל .

ר׳ שמואל בן דנאן מעיד שבפאס נהגו לפסוק, שהגרושה ״כל עוד שלא גבתה כתובתה… הבעל חייב במזונותיה . וכן נהגו לפסוק בפאס ״לגבות לגרושה בגדי חול ובגדי שבת נוסף על סך כתובתה… ונהוג בכאן כדעת הרא״ש ז"ל .

בשני נושאים אלו בניגוד להרי״ף והרמב״ם, נהגו בהרא״ש דוקא. וכן ידועים במארוקו כמה פסקים כדעת הרא״ש כגון ברכה על ההלל בראש חדש, ועוד.

ההסתמכות על סברה ושבל ישר.

אופייני לחכמי הספרדים בבואם לפסוק הלכה הם שוקלים את הנושא שעומד בפניהם במאזני הסברה וההגיון ואחרי שהגיעו למסקנה מחפשים הם סימוכין בפוסקים. ולפעמים שיקוליהם אף נוגדים כללים מפורסמים. ר׳ יצחק אדרבי עונה נגד פוסקים שהשתמשו בפסקם בכלל הידוע ״המוציא מחבירו עליו הראיה״. ״דרדקי דבי רב דנים כל הדברים בדרך כלל, אבל מי שעיניו בראשו מבחין בענינים, באיזה מהם צודק הכלל וזוהי ההבחנה של מורה הוראה״. מהרשד״ם כותב בפתיחת תשובה: ״שאלה זו צריכה שיקול דעת הרבה והשערת השכל כי יש צדדים לכאן ולכאן״. ובמקום אחר הוא כותב: ״לאהבת הדבר היותר קרוב אל השכל לא אטריח עצמי כי אם לברר… היותו זכאי… מבלי סיוע טענות דחוקות אצל השכל״.

ובמארוקו ר׳ רפאל בירדוגו טוען נגד המאירת עינים ״ודבר זה עם היות שאין לי ראיה בהיפך מדברי הרב, השמים לא אקבלנו דהיאך יעלה על הדעת״». רואים אפוא ששיקוליהם הראשונים, מתבססים על דעת וסברה, ומחפשים את אישורה במקורות ההלכה.

פסיקה על פי ה״אומדנא״

בהיותם הולכים בנתיבי הסברא והשכל הישר, נטו חכמי ספרד להסתמך על אומד דעתם, כשראו שיש צורך בכך. ידיעה תשובת הרא״ש המרשה לדיין מומחה לדון באומדנא דמוכח מהרשד״ם כותב בתשובה: כי יש לדון באומדנא דמוכח ». ובמארוקו רבי רפאל בירדוגו מתבטא בהחלטיות שיש לדון באומדנא, וכך דבריו:

״בא להזהיר לדון הדיין באומדנא חזקה ואפי׳ להוציא. כי עיקר עמוד הדין שעליו העולם עומד הוא האומדנה החזקה שכל מי שאינו דן בה, מחליש כח התורה ולומדיה, ומפיל עמוד הדין ארצה ומגביר כח השקר וכח הרשעים הרמאים. ובשו״ע סי׳ ט״ו סעיף ה: שיש לדון על פי דברים שדעתו נוטה להם ועם שסיים והאידנא אין לעשות כן, לקוצר דעתי ואם הוא כאין נגדו, אדרבא האידנא שרבו הרמאין הוא שיש לדון כן ויותר צריך להאידנא יותר מאשר לזמן אחר״ .

הר׳ יעב״ץ וחכמי תיטוואן מצאנו להם פסקים שיש לדון באומדנא ונראה שזה היה נהוג במארוקו להלכה ולמעשה.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%95%D7%9E%D7%93%D7%A0%D7%90

פירוש המושג " אומדנא "

עמוד 1 מתוך 812345678

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 94 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אוקטובר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031