ארכיון יומי: 19 באוקטובר 2017


ספר בראשית – פרשת "נח". מאת: הרב משה אסולין שמיר

ספר בראשית – פרשת "נח".

מאת: הרב משה אסולין שמיר

"אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו,

את האלוקים התהלך נח" (בראשית ו' ט').

מרן הראשל"צ הרב עובדיה יוסף ע"ה אומר: {יום ההילולה – ג' מרחשון}.

התואר "צדיק" – מתייחס למצוות שבין אדם לחברו,

ואילו התואר "תמים" – מתייחס למצוות שבין אדם למקום (ע"פ מרן רבי יוסף קארו בדרשותיו לתורה).

מבול = {אותיות} בולם = בלום:

כאשר יורד על האדם מבול של מניעות,  יכול לבלום אותו ע"י בניית תיבת נח פרטית עד שיתחזק,

 ואז יוכל לצאת מחדש אל המרחב כשהוא חזק יותר מבחינה רוחנית,

 ובכך יוכל לבלום את הרוחות הרעות, שהן מעללי הנחש הקדמוני.

אם לא תבנה תיבת נח משלך – איש לא יבנה אותה עבורך {ע"פ בעל "נתיבות שלום").

מידותיו הטובות של נח:

"נח, איש צדיק, תמים… את האלוקים התהלך נח".

 התורה משבחת ומכבדת את נח במקבץ תארים נכבדים כמו "צדיק", תמים", וכן "את האלוקים התהלך נח", מקבץ שאיש לא זכה בו בתנ"ך.

נח נולד בשנת 1056 שנים לבריאת אדם הראשון, והיה דור עשירי אחריו. למעשה, ניתן לומר על נח שהוא מהווה מעין תחליף של אדם הראשון, בכך שהעולם הושתת מחדש ממנו, לאחר המבול.

השם "נח" בהיפוך אותיות, רומז למציאת "חן", בבחינת "ונח מצא חן בעיני ה'" (בראשית ו, ח).

בהקשר לכך, הראשל"צ המקובל הרב מרדכי אליהו ע"ה, קבע את הסגולה הבאה. לומר בעת צרה:

"ונח מצא חן בעיני ה', כן נמצא חן ושכל טוב – בעיני אלוקים ואדם" (בראשית ו' ח').

ב"ברכת הזיכרונות" בתפילת מוסף של ראש השנה, נאמר על נח: "וגם את נח באהבה זכרת, ותפקידהו בדבר ישועה ורחמים, על כן זכרונו בא לפניך…". אם בתחילת "ברכת הזיכרונות" מדובר במידת הדין – "ועל המדינות בו יאמר אי זו לחרב, אי זו לשלום וכו'", הרי בהמשך בהקשר לנח, מדובר במידת הרחמים – "ויזכור אלוקים את נח".

 רבנו "אור החיים" הק' אומר שנח הוא הצדיק היחידי שניצל מימי המבול בבחינת "צדיק יסוד עולם", וגם בני ביתו ניצלו רק בזכותו, וכדברי קודשו: "וכל ביתך – לא לטעם היותם ראויים, ולא לטעם היותם קודם הגעת שני העונש, אלא מטעם זכותך". כלומר, בני ביתו ניצלו בזכות נח שהיה שקול כנגד ל"ו צדיקים. לכן, המילה  "אלה" בפסוק "אלה תולדות נח", באה למעט את בניו שהוזכרו בפרשת בראשית.

כמו כן, "אלה" השווה בגימטריא 36 = ל"ו, רומזת לכך שנח היה שקול כנגד ל"ו צדיקים הנמצאים בכל דור ודור, ומעמידים אותו. נח ילד את בניו רק בהיותו בן 500 שנה, היות והוא ידע שהקב"ה עתיד להעניש את העולם, והוא פחד שגם בניו יענשו, לכן ילד אותם בגיל מאוחר, כך שבזמן המבול היו צעירים – בני 100 של אז, שאינם ברי עונשין. נח חי 350 שנה אחרי המבול, ובס"ה חי 950 שנה, 20 שנה יותר מאדם הראשון,

 רבינו אוה"ח הק' מתאר את גדולתו של נח, כפי שהיא באה לידי ביטוי בכתובים:

  1. "נח. 2. איש. 3. צדיק 4. תמים 5. את האלוקים התהלך נח".

א. "נח" – עד זמנו של נח, עולם הטבע מרד באדם, המים הציפו את השדות, הפרה ותלם החרישה לא נשמעו לחורש וכו',  ואילו כאשר נח בא לעולם, הם נחו בזעפם ככתוב: "אלה תולדות נח" – שהניח את העולם מזעפו".  

ב. "איש" – מלשון חשיבות, כדברי הכתוב "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם" (בראשית ט כ). בטרם נולד נח, היו זורעים חיטים אבל קצרו קוצים, ואילו לאחר לידת נח, חזר העולם ליישובו ע"י נח איש האדמה. כמו, כן נח המציא את המחרשה דבר שהקל על עבודתם החקלאית, כדברי רש"י "זה ינחמנו – עד שלא בא נח לא היה להם כלי מחרשה, והוא הכין להם, והיתה הארץ מוציאה קוצים… מקללתו של אדם הראשון, ובימי נח נחה. וזהו ינחמנו" (בראשית ו כט).

ג. "צדיק" – רומז ליסודו של עולם בבחינת הכתוב: "וצדיק יסוד עולם" (משלי י' כה') שאילו לא היה נח צדיק, גם הוא לא היה ניצל מימי המבול.

ד. "תמים" – שהיה תמים בדרכיו, מתוך שהיה עניו ושפל רוח בדורותיו {לשון רבים} – בדור אביו, בדורו, ובדור בניו. לכן, לא קוים בו הכתוב "אוי לרשע ואוי לשכנו".

ה. "את האלוקים התהלך נח" – שהיה נח לקב"ה, ולכן התורה מדגישה את המילה "התהלך", ללמדנו שבכל הליכותיו דאג שיהיו נוחים לאלוקים, היות והוא דבק בדרכיו.

שלוש פעמים מוזכרת המילה נח: הראשונה – מציינת את שמו. השניה – נח לבריות. השלישית – נח למקום.

רבנו יצחק אברבנאל: צדיק מתנהג עם הבריות במשפט ובצדקה. תמים – תמים עם הקב"ה.

ניתן לומר: האיש נח, היה נח לשמים – בדור הפלגה שמרד באלוקים, ונח לבריות בדור המבול שגזלו איש את אחיו.

מרן הראשל"צ הרב עובדיה יוסף ע"ה שואל: מדוע כאשר הקב"ה מבקש מנח להיכנס לתיבה, הוא אומר לו "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה", ולא מציין "צדיק תמים" כמו בתחילת הפרשה? על כך הוא משיב: "רבותינו אמרו כי אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו. כאשר הקב"ה דיבר אתו פנים אל פנים, אמר לו צדיק, אבל בפסוק {הראשון} שמדבר בכללות על מעשיו של נח – אמר צדיק תמים".

בהמשך, הרב מצטט את מרן רבי יוסף קארו (דרשות על התורה) האומר: התואר צדיק – מתייחס למצוות שבין אדם לחברו, ואילו התואר "תמים" – מתייחס למצוות שבין אדם למקום.

 נח שחי בשני דורות, בדור המבול בו עברו על מצוות שבין אדם לחברו, נח היה "צדיק", לכן, לפני כניסתו לתיבה, הקב"ה מכנה בתואר צדיק בלבד, ככתוב "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה". ואילו בדור הפלגה בו חטאו כלפי שמים, נח התנהג בתמימות כלפי ה', ולא הלך בדרכם, לכן נאמר עליו "תמים" (מתוך "והיה מדי שבת בשבתו").

נח – נוח – נוחות. הרגשת נוחות בעבודת ה' (רבנו ה"בן איש חי").

"ולא אותי קראת יעקב – כי יגעת בי ישראל" (ישעיה מג, כב).

עבודת ה' מתוך נוחות ושמחה – ולא מתוך עול ויגיעה.

רבנו "הבן איש חי" מסביר את סיבת הכפילות של המלה נח בפסוק הראשון הפותח את הפרשה: "אלה תולדות נח, נח איש צדיק…": נח לבריות ונח למקום. ואילו בפעם השלישית "את האלוקים התהלך נח", הוא רומז שלנח הייתה התלבטות בין ההליכה אחרי ה' או ההליכה אחרי רשעי דורו. נח העדיף את ההליכה אחרי האלוקים.

דבר דומה אנו רואים בציווי "איש אמו ואביו תיראו, ואת שבתתי תשמרו – אני ה' אלוקיכם" (ויקרא יט' ג'). מצד אחד, יש לכבד את הקב"ה ואת ההורים. מצד שני, כאשר ישנה התלבטות בין ההורים לקב"ה, יש להעדיף את הקב"ה, בבחינת סוף הפסוק: "אני ה' אלוקיכם". כנ"ל היה אצל נח. הייתה לו התלבטות בין הליכה עם בני דורו, להליכה אחרי הקב"ה. לבסוף, הלך על "את האלוקים התהלך נח".

רבנו "בן איש חי" אומר שהכוונה לביטוי "נח" בפעם השלישית, שעל האדם להרגיש נוחות ושמחה בעבודת ה'. לעומת זאת, אם נרגיש כבדות וחוסר נוחות בעבודת ה', עליו לבחון מחדש את דרכו לפני ה'.

לפי פשוטו של מקרא, ניתן לפרש את הפס' הנ"ל בהתאם לדברי רבנו ה"בן איש חי" הנ"ל. כאשר אדם יגע בעבודת ה', סימן שאינו קורא בשם ה'.

 המגיד מדובנא המשיל על כך משל: עשיר אחד היה בדרכו לבית מלון, כאשר את המזוודה שלו, הפקיד בידי סבל שיוליכנה למלון בו היה אמור להתאכסן. הסבל הגיע למלון, וביקש שכר טרחה מופרז. בעל המזוודה שאל את הסבל: מדוע אתה מבקש שכר טרחה גבוה? אמר לו הסבל: המזוודה שלך כבדה היתה". אמר לו האיש: אם התייגעת, סימן  שלא סחבת את מזוודתי, כי המזוודה שלי קלה מאד. היא הכילה בסך הכל, כמה יהלומים יקרים.

מתברר שמאן דהוא חמד את היהלומים, והצליח לגנוב את המזוודה על תכולתה, ושם במקומה מזוודה עם אבנים.

הנמשל: אם האדם מרגיש יגיעה בעבודת הבורא, סימן שאינו עובד את הבורא, אלא למישהו אחר, ממנו ידאג לבקש תשלום. כי מי שעובד אצל הבורא, הוא אמור להיות מלא תענוג.

כמובן שבשביל להרגיש תענוג בעבודת ה' בבחינת "וקראת לשבת עונג", חייב לעלות במעלה הר ה' ימים רבים, תוך לא מעט יגיעה, עד שיגיע לדרגת עובד ה' מתוך עונג של שמחה.

על עבודת ה' מתוך שמחה אומר רבנו האר"י הק' שכל דברי התוכחה קורים אף שהייתה עבודת ה' בשלימות – אך לא מתוך  שמחה וטוב לבב ככתוב "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל" (דברים כח מז).

הרמח"ל אומר: "השמחה היא עיקר גדול בעבודה ה'… ואמרו רז"ל: "'אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצוה' (שבת ל). במדרש שוחר טוב נאמר בשם רבי: כשתהיה עומד לפני להתפלל – יהא לבך שמח עליך שאתה מתפלל לאלוקים שאין כיוצא בו, כי זאת היא השמחה האמתית שיהיה לבו של אדם עלז, על שהוא זוכה לעבוד לפני אדון יתברך שאין כמוהו, ולעסוק בתורתו ובמצותיו שהם השלימות האמתי היקר והנצחי. ומצאנו שנתרעם הקב"ה על ישראל מפני שחסרו תנאי זה       בעבודתם, הוא שנאמר 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב…".

"עין טובה"-

לראות את הדברים החיוביים בזולת.

"… נח איש צדיק תמים היה – בדורותיו". המילה בדורותיו נראית כמיותרת, לכן היא נדרשת. 

רש"י אומר: יש מרבותינו שדורשים אותו לשבח… היות והוא נשאר צדיק למרות שהוא חי בדור של רשעים. ויש שדורשים אותו לגנאי, היות ואילו היה חי בדורו של אברהם אבינו לא נחשב לצדיק. כלומר, הכול יחסי לתקופה.

 רש"י הק' מלמד אותנו מסר חשוב: לחכמים בגמרא הדורשים את נח לשבח, קורא להם בשם רבותינו, היות והתורה עצמה משבחת את נח בתארים חשובים: תמים, צדיק, את האלוקים התהלך נח. לכן מיותר היה לדרוש את "ייתור" המלה "בדורותיו" לגנאי. ואילו את הדורשים אותו לגנאי, אינו מכנה בתואר רבותינו.

המסר החשוב לכל אחד מאתנו הוא: לדון כל אדם לכף זכות, ולראות בו יותר את הצדדים החיוביים, ופחות את ההיבטים השליליים, כמו שכתוב בפרקי אבות: "הוי דן את כל האדם לכף זכות". לראות את כל האדם – לראות את המכלול בכל אדם באשר הוא, בו בוודאי, ישנם גם דברים חיוביים.

"צהר תעשה לתיבה" (נח ו, טו).

"צהר" –  יש אומרים חלון, ויש אומרים אבן טובה המאירה להם בתיבה. (רש"י ע"פ מדרש רבא לא' סימן יא').

יש המנסים לתרץ את הסתירה בכך שהחלון האיר ביום, ואילו המרגלית האירה בלילה כמו מנורת חשמל.

"צהר תעשה לתיבה": מבחינה לשונית, תיבה היא מילה נרדפת למילה. פועל יוצא מכך, שיש לפתוח צהר = חלון בכל מילה, ובכך להאיר את התיבה כמו צהרים. לדוגמא, במקום המלה צרה, הקב"ה לימד את נח שיוכל להמתיק את הדינים ע"י צירופי אותיות, כאשר את המילה "צרה" שנגזרה על הדור, יוכל להפוך למלה צהר, שזה אותן אותיות, אבל בכיוון חיובי.

בספר "ילקוט הגרשוני" מוסבר המשך הפסוק לאור הדברים הנ"ל: "ואל אמה" – ראשי תיבות א-לוקים מ-ידת ה-דין", "תכלנה מלמעלה" – תכלה את מידת הדין ותהפוך אותה לרחמים, ע"פ המשך הפסוק: "ופתח התיבהבצידה תשים". כלומר, את האות "צ" הפותחת את המילה צרה, תשאיר במקומה, ואילו "תחתיים שניים ושלשים תעשה". את האותיות התחתונות רי"ש ה"א {של המילה צרה},  תחליף ביניהן כך שהאות השניה "ר" תהיה בסוף, ואילו השלישית "ה", תהיה באמצע, ואז תקבל "צהר" במקום "צרה". (חיים של תורה, הרב שלמה לוונשטיין).

דוגמאות נוספות: במקום "נגע", נחשוב על "ענג". במקום "רעש", נחשוב על "ערש".

השל"ה הק' אמר על הפסוק בתהילים: "אשגבהו כי ידע שמי – יקראני ואענהו" (תהלים צא, יד). הקב"ה משגב את האדם הבקיא בשמותיו של הקב"ה, ומכוון בהם בעת הצורך כמו בברכות וכו', וכן בלימוד תורת הח"ן. ("שני לוחות הברית", בעשרה מאמרות, מאמר ראשון).

בהשוואה לשפות אחרות, לשפה העברית בה כתובה תורתנו הקדושה, יש כל מילה משמעות פנימית קבלית. עיין במה שכתבנו בפרשת בראשית למילה "בראשית" בה פותחת התורה, ולה הקדיש הזוהר הק' 70 פירושים. כמו: ב-ר-א-ש-י-ת = ברית – אש, {שמירת הברית כדי שלא נגיע ל"אש" הגהינום. או "ראש – בית", {כנ"ל לצורת האותיות כדברי האריז"ל ב"שער הכוונות" לגבי צורת הכתב בו כותבים את ספרי סת"ם.  לדוגמא האות א מורכבת מהאות ו' באלכסון, ומפעמיים האות י' היוצרות ביחד כו'גימטרית שם ה' = ה-ו-י-ה.

"ותשחת הארץ לפני האלוקים ותמלא הארץ חמס" (בר'. ו', יא').

"ויהי כל הארץ שפה אחת, ודברים אחדים…" (בר'. יא' א')

חטאי דור המבול ודור הפלגה – מול צדקותו של נח.

פרשת "נח" מתארת בהרחבה שני דורות של חטאים כלפי ה', דור המבול ודור הפלגה.

א. דור המבול חוטא בגזל ובעריות כדברי רש"י לכתוב: "ותשחת הארץ לפני האלוקים – לשון ערווה ועבודת אלילים", וכן "גזל" ככתוב: "ותמלא הארץ חמס" = גזל". "בעל הטורים" מוסיף: המלה "חמס" בגימטריא שווה לביטויים: "מי נח" וכן "גהינם" = 108, דבר המבטא את שיטת הענישה "מידה כנגד מידה", דרכה נפרע הקב"ה מהרשעים. הם חטאו בחמס, הקב"ה נפרע מהם ע"י "מי נח" = מי המבול, המהווה גהינום הפועל במלוא הקיטור בעולם הזה, ולא רק בעולם הבא כדברי חכמים.

 העבירות הנ"ל מבטאות השתעבדות לתאוות הפרט, במקום לדאוג לזולת על פי יעוד העולם: "עולם חסד יבנה", ולכן בסוף הפרשה מופיע אברהם אבינו עמוד החסד, הפותח את שעריו לכל נצרך, והמפיץ את מלכות ה' בעולם ככתוב: "והנפש אשר עשו בחרן" = את הנפשות אותן תיקן אחרי חטאי דור המבול.

אברהם אבינו היה בן נ"ח שנים, במותו של נח. רמז לכך שהלך בדרכו.

ב. דור הפלגה יצא למלחמה נגד הקב"ה כדברי רבי שילא בגמרא (סנהדרין קט, א): "שאמרו נבנה מגדל ונעלה לרקיע ונכה אותו בקרדומות כדי שיזובו מימיו". כלומר, יורידו את כל המים, כך שלא יהיה יותר מבול כדברי המהרש"א. המדרש אומר שהם ניסו להגיע אל מחוץ לאטמוספרה שם אין את כוח המשיכה, ויוכלו להתגלגל כלפי מעלה כמו אסטרונאוטים בחלל, כך שיוכלו להילחם חלילה נגד ה', מבלי שימשכו לארץ.

 רבנו אוה"ח הק' אומר שהם ניסו להתרכז במקום אחד בניגוד לצו ה' לאדם הראשון: "פרו ורבו – ומלאו את הארץ". לשם כך הם בנו מגדל גבוה כדי שהאנשים יזהו את המקום מרחוק, {דוגמת המסגדים בעלי הצריחים הגבוהים}.  רבנו אומר: "שכאשר ברא הקב"ה את עולמו, בראו שיהיה שליש ישוב ושליש מדבר {ושליש ים}". בהמשך הוא מסביר שרצף ישובים נחשב לישוב אחד, למרות שביניהם ישנם שטחים ריקים. דור הפלגה החליט לפעול נגד רצון ה', "ולזה גזר אומר להפר עצתם ולבלול שפתם, שאז בהכרח יהיו נפרדים, וכל אחד יבקש לו מקום. וזהו שאמר הכתוב 'ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ…  ויש בזה סוד ליודעי חן, וכמעט יהיה דומה למקצץ בנטיעות…" .

 עיקרון פיזור האוכלוסין נועד לדעת רבנו אוה"ח הק' לברור את ניצוצות הקדושה שם התפזרו, ולכן עם ישראל התפזר בכל העולם דוגמת מ"ב המסעות אותם עברו עם ישראל במדבר, ומ"ב מסעות אותם עובר כל אחד מאתנו כדי לברור ניצוצות קדושה ותיקון פגמים מגלגולים קודמים, לכן עלינו לקבל את הגלות בהבנה.

רבנו אברהם אבן עזרא אומר על אתר, שהקב"ה לא העניש אותם, אלא דאג לפזרם לטובתם. פיזור האוכלוסין, תופעה לה אנו עדים במדינת ישראל, כאשר הממשלה דאגה ליישב עולים בפריפריה.

הרלב"ג מסביר מדוע חשוב פיזור אוכלוסין: המין האנושי עלול להיכחד במידה ויהיה מרוכז במקום אחד כאשר פורצת רעידת אדמה וכו', לא כן כאשר הוא מפוזר. לא שמים את כל הביצים בסל אחד, כדברי הפתגם.

יש האומרים שהם ניסו לתקן את חטאי דור המבול שגזלו וחמסו איש את זולתו, בכך שדאגו איש לרעהו מתוך אחדות ככתוב: "שפה אחת ודברים אחדים".

"ותשחת הארץ – לפני האלוקים,

ותמלא הארץ חמס" (בראשית ו, יא).

  • רש"י: "לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל" (קהלת רבה א, לד).

רבינו אור החיים הק' מסביר את הביטוי "לפני": בדור המבול חטאו כ"כ הרבה, עד שמלאכי חבלה רצו להעניש את החוטאים מהר, לפני שהסתיים גזר דינם, בבחינת "לפני {גזר דין} האלוקים".  כידוע, מהעבירות שהאדם עושה, נוצרים קטגורים שהם מלאכי חבלה ככתוב בפרקי אבות (ד', מי"א), והם אלה שמענישים את החוטא כדברי הנביא ירמיה (ב' יט'): "תייסרך רעתך" – רעת האדם מייסרת אותו, ולא ה'.

רבנו אוה"ח הק' מדגיש שגם הארץ נשחתה בגלל "התיעוב הנוצר ממעשיהם", ולכן נאמר "ותשחת הארץ".

"ותשחת הארץ לפני האלוקים": המגיד ממזריץ' אומר: אנשי דור המבול הקדימו את הארציות – לפני האלוקים, כלומר, הם דאגו לצרכים הגופניים והארציים האסורים כמו עריות וחמס, ורק אח"כ לעבודת ה' אם בכלל. בחג שמחת תורה מתחילים לומר "משיב הרוח – ומוריד הגשם". בעומק הפשט ניתן לומר: הרוצה להשיב לעצמו את הרוחניות – עליו להוריד מעצמו את הגשמיות, בניגוד לדור המבול שדאג לגשמיות. בדורנו המשופע בגשמיות, יש מה להוריד.  

הסבר נוסף: ישנם חכמים בעיניהם, המשחיתים את דרכם ב"שם ה' = לפני האלוקים",  בכך שעוברים על עבירות רבות כמו "לא תשנא את אחיך…", בכך ששונאים יהודים אחרים היות והם לא הולכים בדרכם, ומתעלמים מ"ואהבת לרעך כמוך", שזה כלל גדול בתורה כדברי רבי עקיבא, וכן מדעת האר"י הק' האומר שמידי בוקר לפני התפילה, יש לומר: "הריני בא לקיים מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך, ואני אוהב כל יהודי כגופי". הדוגמאות הן רבות.

  • "סאה מלאה עוונות –

  מי מקטרג בראש כולם – גזל!" (קהלת רבה א', ל"ד).

"ותמלא הארץ חמס": על כך אומר רבי יוחנן: "בא וראה כמה גדול כוחו של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכול {ובפרט עריות ועבודה זרה כדתנא דרבי ישמעאל בסנהדרין כז, ע"א}, ולא נחתם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל" (סנהדרין קח, ע"א).  גם רש"י על אתר אומר, שלא נחתם גזר דינם של דור המבול אלא על גזל.

 גם בימינו, נושא הגזל תופס מקום "נכבד" ביחסים שבין אדם לחברו, ומי יכול להעיד על עצמו שלא נכשל בו. סוגי הגזל הם רבים, ולהלן דוגמאות מחיי יום יום:

 נזקי שכנים: חניה מרושלת על שתי חניות. הדבקת מודעות וגרימת נזק לסיוד. שימוש במעליות או שבילים פרטיים ע"י עוברי אורח כדי לקצר דרך. התחמקות מתשלום מיסי וועד. קיום פעוטונים/משרדים מבלי לקבל רשות הדיירים. גרימת נזקי רעש ע"י דיירים לאלה הגרים מתחתם. התקנת מזגן המפריע לשכנים.

נזקים אחרים: אי החזרת הלוואה בזמן. שכפול דיסקים או תכנת מחשב ללא אישור. שימוש בטלפון בעבודה ללא אישור. ביטול זמן בעבודה. מי שאינו אומר דבר בשם אומרו כדברי רבי ירמיה בר אבא בשם רבי יוחנן לכתוב: "אל תגזול דל – כי דל הוא". השואל חפץ מחברו לצורך מסוים, ומשתמש בו לדבר אחר.

אראנו נפלאות

לשר התורה מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה,

ובמה זכה להיות רב רבנן של פוסקי ההלכה בדורנו?

לכבוד יום ההילולה שלו – ג' מרחשון.

  • מרן, היהלום בכתרם של פוסקי ההלכה – בדור האחרון.

"מרן הולך עם התורה לרבנות" (הרה"ג יהודה עדס שליט"א על מרן).

רבנו עובדיה יוסף ע"ה, זכה להיות כאחד הגדולים בפסיקת ההלכה, היות והוא ניצל באופן מעורר השתאות את זמנו ללימוד תורה. הוא זכה שיקויים בו הכתוב אצל יהושע בן נון: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך – והגית בו יומם ולילה, למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו, כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל"  (יהושע א, ח).

במשך כל ימי חייו, לא משה התורה מפיו, וזמנו היה יקר עליו כנפשו ממש. הן בזמן גדולתו כראשל"צ וכנשיא מועצת החכמים, והן בימי בחרותו בעידן עניותו.

לאחר נישואיו, העוני היה כה רב בביתו, עד שהוא נאלץ לגדל את משפחתו ההולכת ומתרחבת בחדר קטן, כך שהשולחן והכיסאות לא יכלו לדור בכפיפה אחת עם מיטות פתוחות לשינה.

מרן ע"ה העתיק את משכנו פעמים רבות, לצורך תפקידיו הרבניים: ירושלים, מצרים, פתח תקווה, ירושלים, תל אביב, ושוב ירושלים, אך בכל מקום ובכל מצב, הוא ניצל את זמנו אך ורק ללימוד תורה והפצתה, והנהגת עם ישראל בדרך ה'.

 הראשל"צ מרן הרב יצחק יוסף שליט"א מספר שכאשר מו"ר אביו ע"ה נבחר לראשל"צ, ערך לכבודו הרה"ג יהודה עדס ר"י "קול יעקב" קבלת פנים, וכך הציג אותו: "יש רבנים שהולכים  מהישיבה לרבנות, מהתורה לדיינות, אך מרן לא הולך מהתורה לרבנות, אלא הולך עם התורה לרבנות".

 ספריו הרבים והחשובים בפסיקת ההלכה, תופסים מקום של כבוד בקדמת הפסיקה לדורותיה.

גם בחודשים האחרונים לחייו, לא משה התורה מפיו, למרות מחלותיו וייסוריו.

  • "המתמיד" –

לימוד תורה מתוך התמדה בילדותו.

בתלמוד תורה, עת שיחקו חבריו ופרקו את מרצם במשחקים, רבנו ישב ושקד על תלמודו. אך הוא לא הסתפק בזאת, רצונו היה שגם אחרים יתעלו בתורה, והיה מושך עמו מדי פעם את אחד החברים מתוך משחקיו, ומעודדו לחזור אתו על הנלמד בכיתה. 

 בגיל 12 החל מרן ללמוד בישיבת "פורת יוסף" בעיר העתיקה בירושלים, לימודים שנמשכו 12 שנים רצופות, בהן שם לילות כימים בלימוד הש"ס והפוסקים, ולא ביטל מזמנו אפילו שנייה אחת. סיפר מרן זצ"ל, כי את בקיאותו בתנ"ך  אותו ידע בעל פה – רכש בחמש דקות של ההפסקה בין סדר הלימוד לתפילת מנחה… חבריו באותם הימים מספרים, שאף בזמן הארוחות היה מקפיד להביא אתו גמרא, והיה לומד בזמן הארוחות. לעיתים תכופות היה עושה סיום מסכת, סיום מיוחד על הלימוד שלמד תוך כדי הארוחות.

כדאי לציין שבמחזור של רבנו, היו עוד שקדנים שהפכו לרבנים מובילים כמו הרב יהודה צדקה ע"ה, הרב מרדכי אליהו ע"ה, הרב בן ציון אבא שאול ע"ה, הרב דוד חיים שלוש ע"ה, הרב חיים הלוי ע"ה וכו'.

  • "ובלכתך בדרך" –

עם חברו מרן הרב בן ציון אבא שאול ע"ה.

 הגאון הגדול הרב בן ציון אבא שאול ע"ה, ומרן ע"ה, היו צועדים רגלית בכל בוקר מביתם שבשכונת בית ישראל אל ישיבת "פורת יוסף" בעיר העתיקה, וגם חוזרים רגלית מהישיבה לביתם. כל הדרך היו משננים את לימודם, ובכל יום היו מספיקים לשנן דף גמרא בהלוך, ודף גמרא בחזור.

הרה"ג שלום כהן שליט"א, ר"י "פורת יוסף" בעיר העתיקה מספר: "אני זוכר את מרן ע"ה בנערותו, הולך בשוק הערבים וגמרא בידו. היה מעיין בכמה שורות, ואח"כ חוזר עליהם בע"פ, שוב מעיין בספר וחוזר על זה בע"פ…". 

שכנו של מרן בתקופה שהיה אברך צעיר מספר, שכאשר מרן היה ממתין לאוטובוס (קו 3), הוא היה שקוע בריכוז עצום בספר שבידו, ואף לא היה מרגיש כשהאוטובוס מגיע לתחנה. נהגי האוטובוס הכירוהו והיו צופרים לו בהגיעם לתחנה. וגם כשהיה מאכיל את ילדיו, היה מניח ספר פתוח על השיש, מסתכל בספר, ניגש לילדיו להאכיל אותם, שוב רץ לעיין בספר, וממשיך להאכיל את ילדיו. 

 וכך סיפר מרן בערוב ימיו: "כשהייתי צעיר, הייתי בא כל ליל שבת אחרי התפילה לעשות קידוש. עד שמסדרים ועד שיושבים, הייתה לי גמרא ביד, והייתי גומר עמוד, שני עמודים, שלושה עמודים, כמה שיכול, בינתיים עד שיגידו 'שלום עליכם' 'אשת חיל מי ימצא', הייתי גומר עמוד ועוד עמוד, המצטברים לגמרות שלמות". 

  • לימוד תורה – לאור הירח.

באחד הלילות, שקע הנער כדרכו בתלמודו, ואיחר לשוב לבית הוריו. הוא נקש בדלת קלות, אבל בני הבית לא שמעו את נקישותיו. הנער התיישב על מדרגת החצר, ולאור הלבנה שהייתה במלואה, שינן את תלמודו עד לאור הבוקר… 

 עוני רב שרר בבית. האב רצה שגם בנו עובדיה יעזור לו בפרנסת המשפחה, ונתן לו שק סוכר והניחו בשוק למכור. בלילה חזר העילוי עם שק ריק. שאלו אביו: "והיכן הכסף?", ענה הבחור המתמיד: "אני ישבתי ולמדתי, ולא שמתי לב מי בא ולקח את הסוכר". ראה האב שאין בנו עובדיה מתאים לעבודה, עזבו לנפשו והניחו ללמוד תורה כחפצו. 

מספרים גם, שכאשר הושאר הילד בחנות כדי לעזור לאביו, הגיע ראש ישיבת "פורת יוסף" המיתולוגי רב רבנן הרה"ג חכם עזרא עטיה ע"ה, וביקש מהאבא להחזיר את הילד לישיבה, והוא יעזור לו בחנות במקום הילד שנועד להיות כאחד הגדולים בעולם התורה. אכן, הילד חזר לתלמודו, ועם השנים שימח את אביו בבחינת "בן ישמח אב".

באחד הימים עברה הישיבה ללמוד בבית הכנסת "סילוורה", בגלל פרעות הערבים. בימים טרופים אלו, הבחורים עשו לעצמם חופשה ל-10 ימים. אצל מרן זצ"ל לעומת זאת, לא היה מושג של נופש כלל וכלל בכל ימי חייו, ולכן הוא נשאר לבדו בבית הכנסת, והחל ללמוד בהתמדה רבה מסכת בבא קמא. כאשר חזרו הבחורים מחופשתם, מצאוהו אוחז כבר בדף צ"ט. כך ניצל את זמנו עד שהספיק ללמוד 98 דפי גמרא בימים מועטים… 

  • עונג שבת – בלימוד תורה בספריה.

ביום שישי נהג מרן זצ"ל לקום באשמורת הבוקר כדי להתפלל עם הנץ החמה. לאחר התפילה היה מסתגר בספרייה הממוקמת בבית הכנסת "שושנים לדוד" שבשכונת בית ישראל בירושלים, והיה לומד ספרי שאלות ותשובות (שו"ת) בהלכה ברציפות, במשך כל שעות היום עד לכניסת השבת. גבאי בית הכנסת שחשש שמא יקח הבחור הצעיר מן הספרים יקרי הערך לביתו, סירב להרשות לו לשבת בספרייה שעות רבות כל כך, ורק לאחר הפצרות מרובות נעתר לבקשתו, בתנאי שהוא (הגבאי) ינעל את דלת הספרייה מבחוץ, וסמוך לכניסת השבת יפתח לו את הדלת, כדי שיצא לקבלת שבת ולתפילת ערבית.

ביום שישי אחד, שכח הגבאי את הבחור היושב ולומד בספרייה, ולא פתח את הדלת בכניסת השבת. באותו יום,  השקדן הצעיר שקע בתשובה מעניינת, עד שלא הבחין שכבר נכנסה השבת. בינתיים כבר הציבור התפלל ערבית והלך לביתו. כשהבחין הצעיר בכך, החל דופק בחזקה על הדלת במשך שעה ארוכה, עד שקול הדפיקות הגיעו לאוזני השכנים, שהלכו מיד לביתו של הגבאי, שבא במרוצה ופתח את הדלת לעילוי הצעיר, ובפיו בקשת סליחה על כך ששכח לפתוח את הדלת. בעקבות מאורע זה, החליטה הנהלת בית הכנסת, שלא לנעול יותר את דלת הספרייה בפני העילוי הצעיר, והותר לו להיכנס לשם בכל עת שיחפוץ.

  • ספר בהשאלה ליומיים – ותוכנו נשמר בראשו לעד.

שח מוכר ספרים בחנות ותיקה לספרי קודש בירושלים: "לפני שנים רבות בא אלי נער צעיר, וביקש ממני ספר יקר ערך שלא היה מצוי כל כך בחנויות הספרים. כששמע את מחירו הגבוה של הספר, וראה שאין בכוחו לשלם מחיר זה, ביקש ממני להשאיל לו את הספר ליומיים, הסכמתי לכך. לאחר יומיים השיב לי את הספר, ומאז היה עושה כן לעתים קרובות, היה משאיל ממני ספרים, ומחזיר אותם כעבור יומיים. פעם אחת כשהחזיר לי את אחד הספרים שאלתיו: "מה אתה כבר יכול לעשות בספר במשך יומיים?". השיב לי אותו הנער: "כיוון שאיני יכול לקנותו, והספר נחוץ לי מאד, ישבתי במשך יומיים אלו ולמדתי את כל הספר בעל פה מתחילתו ועד סופו, עכשיו שהספר מונח בראשי, שוב איני זקוק לספר". אותו מוכר ספרים סיים את סיפורו כך: "אותו נער לא היה אחר אלא העילוי של ישיבת "פורת יוסף" באותם הימים, אשר לימים נעשה לאחד מגדולי הדור, הלא הוא הגאון מרן רבינו עובדיה יוסף…".

  • ניצול הזמן ללימוד תורה – גם בזמן שמעל הזמן.

 התמדתו של מרן זצ"ל אינה יודעת זמנים: מעניין לראות בספריו את התאריכים והזמנים לכתיבת התשובות. כך למשל, אנו מוצאים בשו"ת יביע אומר (ח"ז סימן נד) תשובה שנכתבה ב"מוצאי יום הכיפורים תשמ"ח", זמן שכולם עייפים מהצום והתפילות, והולכים לנוח, ומרן זצ"ל ללא ספק היה עייף שבעתיים במוצאי כיפור, כיוון שהיה רגיל להוריד דמעות כנחל בתפילות ווידוי יום הכיפורים, אך הוא לא הלך לנוח, אלא ישב וכתב תשובה בהלכה כהלכה. 

מתוך עיון בפרוטוקולים בבית הדין בפתח תקווה, מהתקופה בה מרן זצ"ל שימש כחבר בית הדין, הבחין הראשון לציון, הרה"ג משה שלמה עמאר שליט"א, שמרן עסק בענייני בית הדין בזמנים לא זמנים. הרב מצא שם פרוטוקול הנושא את התאריך "יום חמישי, י"ג ניסן". בפרוטוקול מתואר, שביום זה הגיעו בני זוג להתגרש. אין ספק, שדיין אחר היה דוחה את הדיון עד לאחר הפסח, שהרי בלילה עורכים בדיקת חמץ, ולמחרת זה ערב שבת וערב פסח, וההכנות רבות. אבל כשהבחין מרן זצ"ל שהעניין דחוף, ויפה שעה אחת קודם לסדר את הגירושין, כתב החלטה בכתב ידו, להזמין למחרת את הצדדים עם העדים לבירור השמות. ואכן למחרת, ערב שבת וערב פסח, הגיע מרן זצ"ל לבדו לבית הדין, ערך הסכם גירושין בין בני הזוג, קיבל את העדים לבירור השמות, וסידר להם את הגט. בהיות ו"הספרא דדיינא" (כותב הפרוטוקולים) לא נכח, מרן כתב את הפרוטוקול בכתב ידו. מתוכו עולה, שמרן זצ"ל לא עזב את בית הדין לפני השעה שלש-ארבע אחר הצהריים…

מעניין לעניין באותו עניין, מסופר שבא יהודי בערב פסח בשעות הצהריים לביתו של מרן זצ"ל, בזמן שההכנות לליל הסדר רבות, והילדים רכים ודורשים טיפול. הוא רואה את מרן שקוע בתלמודו, וספרים פתוחים לפניו. הגיב אותו האיש בהתפעלות: "איך אפשר ללמוד בשעה כזו?!". נענה מרן והשיב לו: "מה אתה מתפעל ממני? עליך להתפעל מהרבנית, שמוכנה ליטול על עצמה את עול הבית, ולאפשר לי ללמוד בלי הפרעה!". שלי ושלכם – שלה הוא. 

אראנו נפלאות

 למו"ר הרה"ג יהושע כהן שליט"א –

על התרחקותו מגזל ואפילו של שניות – במהלך שיעוריו המופלאים בגמרא.

גזל ע"י שכירים: יעקב אבינו אמר לרחל ולאה: "כי בכל כוחי עבדתי את אביכן", דבר המלמד אותנו שעל השכיר לא להתבטל בזמן העבודה. חכמים אף התירו לפועלים לקרוא קריאת שמע בראש האילן, כדי שלא יפסידו זמן עבודה ע"י ירידתם ועלייתם (ברכות טז, ע"א). מה עם גזל תלמידים ע"י מורים ורמי"ם המאחרים לשיעור.

להלן סוגי גזל אחרים: גזל אויר, גזל שינה, גזל זמן, גזל מצוות. ("מי מקטרג בראש כולם, גזל", הרב משה אבידן שליט"א).

יזכר לטוב חדא בדרא – הרה"ג יהושע כהן שליט"א המקפיד תמיד להתחיל את שיעורו המופלא והמתוק מדבש בגמרא, על השנייה, ובתקופה בה זכיתי להשתתף בשיעוריו המופלאים בישיבת "חוט של חסד" בירושלים, מעולם לא קרה שמו"ר הרב שליט"א יאחר, גם בימי השלג הירושלמיים.

כאשר נאלץ לצאת לחו"ל לסדרת שיעורים – הוא השלים לנו את השיעורים, ומיותר להגיד על הדקה והשניה.

לרב יש שליטה מלאה בע"פ – בכל התלמוד על פרשניו הרבים, ובראשם "המנורה הטהורה" – רש"י, אותו תמיד הרב מצטט, בתוספת השנים והימים שחלפו עד ליום ההילולה שלו.  

זוכר אני שבזמן לימודי בישיבת "פורת יוסף" בירושלים, עבדתי בבין הזמנים בקק"ל  באחד מהרי טבריה. בעצם, חלק גדול מהפועלים באו לעבודה, אבל לא עבדו, וכל זאת מתוך העלמת עין של הממונים.

 מו"ר אבי הרה"צ רבי יוסף ע"ה שהשתתף בתחילת דרכו בארץ בעבודה, לא הפסיק ממלאכתו. לשאלתי מדוע אינו נח כמו כולם? תשובתו הייתה: "מה עם איסור גזל לאור היום", וסיפר לי על אבא חלקיה נכדו של חוני המעגל, שאפילו לענות שלום באמצע העבודה לא ענה, כדי שלא לעבור על איסור גזל. מה נענה ומה נאמר ביום פקודה!

בזהר הק' נאמר שעל גזל, חוזרים בגלגול כדי להשיב את הגזלה, כדברי רבי שמעון בר יוחאי בזוהר: "ואלה המשפטים – רזא דגלגולא" = סוד הגלגול. כאשר אדם עובר על אותן ג"ן מצוות שבין אדם לחברו המופיעות בפרשה.

רבנו הגר"א אמר שאין הלומד תורה יכול לראות סימן ברכה בלימודו, אם בביתו תקוע אפילו מסמר אחד שאינו שלו עפ"י דין תורה. כי אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על נקיי כפיים (ספר הגה"ח מוילנא עמ' מו). ע"פ זה מסביר הגאון מוילנא את המסופר בגמרא (בבא מציעא פ"ה) על רבי חייא שזרע פשתן וארג רשתות וצד צבאים, עיבד את עורם וכתב עליהם ספר תורה ממנו היה מלמד את תלמידיו כדי להימנע מגזל, ולכן שיבח אותו רבנו הקדוש שזכה להעמיד תורה בישראל, בגלל שכל הכנת ספר הלימוד, התנהל על טהרה מגזל.

רבי ישראל סלנטר אמר לשוחט ירא שמים שביקש לעזוב את מלאכת השחיטה, ולעסוק במסחר: במלאכת השחיטה, יש לאו אחד של נבלה, ואילו במסחר ישנו חשש לאיסורים רבים: לא תגנוב, לא תגזול, לא תחמוד, לא תעשוק, לא תונו, לא תכחשו, לא תשקרו. (מתוך הרב א' טובולסקי רמא').

מעשה בנמלה אחת שהפילה חיטה אחת והיו כל הנמלים מריחות בה, ולא הייתה אחת נוטלת אותה, עד שחזרה אותה נמלה שהפילה את החיטה ולקחה אותה. הדא הוא דכתיב: "ראה דרכיה וחכם" (משלי ז),

 שבורחת מן הגזל" (דברים רבה פ"ח). מוסר השכל מהנמלה: זהירות – גזל.

La coexistence judéo-arabe n'était donc pas de tout repos- Il etait une fois le Maroc-D. B

En introduction, il a été souligné que l'histoire basée exclusivement sur le narratif des voyageurs ne pouvait être que superficielle et souvent même biaisée. Derrière la servilité apparente des Juifs se tissait un ensemble de relations plus complexes avec les voisins musulmans qui partageaient avec eux une certaine empathie et un certain nombre de croyances tel le culte des saints. Mais les témoignages des voyageurs en ce sens sont rares et l'histoire, pour autant qu'elle se limitât aux descriptions des voyageurs, est certainement des plus incomplètes. La nature réelle des rapports judéo-musulmans du Maroc n'a pas encore été étudiée comme il se doit par la communauté des chercheurs. Il s'agit d'un travail qui reste à faire et qui déborde le cadre du présent ouvrage.

Les chercheurs en sont venus à se poser la question suivante : est-ce que le traitement des Juifs du Maroc différait de celui du petit peuple musulman? Tous deux étaient soumis à l'arbitraire, tous deux enduraient des conditions économiques difficiles, particulièrement durant les crises de sécheresse et de disette et durant les guerres de succession. Qu'en fut-il réellement? Il semblerait que, compte tenu de leur statut de non-Musulmans, les Juifs étaient une proie toute désignée et facile et, durant les périodes de troubles, ils furent les premiers à pâtir avant même que les violences ne se propageassent à leurs voisins musulmans. Par ailleurs, des personnes révoltées contre l'autorité ou avides de pouvoir arbitraire instrumentalisaient les citations dites « terribles » du Coran pour se faire un capital politique sur le dos des Juifs. Ce sujet devrait également faire l'objet de recherches plus approfondies.

N'eut-été la protection des Juifs par la plupart des souverains – pour autant qu'ils pouvaient effectivement exercer leur autorité – le sort des Juifs aurait été encore plus insoutenable. Notons que cette protection des autorités contrastait souvent avec le vécu du petit peuple comme le décrivit si bien le journaliste Jacob Ohayon (décédé en 1945) dans un document titré Les origines des Juifs de Mogador : « Les rapports officiels entre les communautés et le Maghzen étaient toujours empreints de cordialité de la part des premières, et de bienveillance de la part du second. Il n'en a point toujours été de même entre les populations musulmanes et juives. Au demeurant, c'était moins par malveillance systématique que par mépris du Juif, les Musulmans se livraient à des actes isolés, vexants évidemment pour les passants juifs, mais qui n'avaient pas de portée politique bien grande. Il était évidemment dur pour les Juifs ayant voyagé et vécu en Europe libérale de voir la foule molester de paisibles habitants du Mellah, mais ces sévices provenaient surtout d'un sentiment d'étrangeté provoqué par ces gens dont les dehors n'étaient pas toujours dépourvus de sordidité, et dont l'attitude humble prêtait souvent le flanc aux quolibets et aux coups des foules ignorantes.»

En résumé, on pourrait faire l'analogie suivante, fut-elle maladroite : les Juifs eurent le rôle d'épouses utiles dont on ne pouvait se passer, mais ces épouses étaient des femmes régulièrement battues.

Et c'est ainsi que Juifs, Berbères et Arabes ont traversé des siècles de coexistence entrecoupée de moments tragiques.

LE VOYAGE DE SIR MOSES MONTEFIORE AU MAROC

Qui était Moses Montefiore?

Né en Italie dans une famille juive sépharade, Moses Montefiore fut un financier qui décida de quitter les affaires en 1824 pour se consacrer à l'amélioration de la condition des Juifs de son temps. Pour cela, il voyagea dans l'Empire ottoman (1840), en Italie (1858), en Russie (1846 et 1872), en Terre sainte (1827 et cinq autres fois) au Maroc (1863-1864) et en Roumanie (1867). Il devint particulièrement observant sur le plan religieux après sa première visite en Terre sainte. Il rencontra les grands de son temps et mit une énergie considérable à améliorer la condition des Juifs. Sa philanthropie fut légendaire en Angleterre et à l'étranger et ne se limita pas aux besoins de ses seuls coreligionnaires. Avec Rothshild, il fit un prêt considérable au gouvernement britannique afin de pouvoir compenser les propriétaires de plantations et abolir ainsi l'esclavage. Il devint shérif de Londres et fut nommé baronnet de l'île de Thanet dans le Kent. Son centième anniversaire fut un événement national en Grande-Bretagne.

Pourquoi vint-il au Maroc?

La situation pénible des Juifs du Maroc était déjà connue en Angleterre car le Conseil des Députés juifs britanniques était en contact permanent avec les Juifs de Tanger et de Mogador. L'état de dénuement total des milliers de Juifs de Tétouan réfugiés à Tanger, à Gibraltar, à Oran et en Espagne avait alerté l'opinion publique mondiale et Sir Moses Montefiore qui présidait le London Board of Deputies of Brittish Jews organisa une collecte de 40 000 livres pour ces réfugiés. Un comité de soutien, le Morocco Relief Committee et caisse de secours, The Morocco Relief Fund furent établis peu après une pour venir en aide aux Juifs de Tétouan qui souffrirent particulièrement de la guerre maroco-espagnole de 1860 et des nombreux réfugiés de cette ville. En 1861, le Conseil des Députés juifs britanniques dépêcha Moses H. Picciotto au Maroc pour y faire voyage d'études à Tanger, Tétouan, Rabat, Mogador et Gibraltar.

שוש רוימי – רבי יוסף, פעיל העלייה ממארכש

"יוסף! אומרת אמי ברוגזה, על מה אתה חולם? אתה לא חש בטוב? מה קרה לך? הזדרז פן תאחר!".

אני ממהר ליטול את ילקוטי ולעזוב את הבית. אחר הצהריים, אני מגיע ללמוד תורה וגמרה ומן הפתח של החדר אני שומע את רבי חזוט פותח את השיעור כהרגלו:

"רבי חייא פתח ואמר, משמע מכך כפילות, למה פתח ואמר? אל תקרא פתח אלא 'בדח׳. לפני כל סוגיה חדשה, אספר בדיחה כך שתשתעשעו ותצחקו ומוחכם ייפתח לשיעור וכך תבינו היטב את הנלמד ״.

הרב מהנהן בראשו וממשיך בשיעור ומתעלם מנוכחותי. חשבתי לתומי שיירקמו יחסי קירבה בינינו מאז אמש. אך מאומה לא השתנה. הוא לימד ואני למדתי וכך חלפו הימים. אחרי כל יום לימודים, הלכתי לעבוד אצל מאיר, מוכר הביצים, סידרתי את הארגזים הריקים זה על גבי זה תוך כדי התבוננות מסביבי במטרה להבחין בדבר מה חשוד. לא ידעתי מה הייתה מטרת התבוננותי, אך נאמר לי שכל דבר חייב דיווח והכל חשוב ואין לזלזל בשום פרט.

בימי שבת, אחה״צ, נפגשתי עם איסתיר במועדון השכונתי אשר ריכז בתוכו חברים מתנועת הנוער "בני עקיבא". המדריכים דוברי עברית וצרפתית העבירו פעילויות שונות ומגוונות. נהגתי לדווח לאיסתיר על כל דבר שפגשתי במהלך כל השבוע והיא לא רשמה על נייר מאומה אלא הנהנה בראשה ולא זלזלה חלילה בדיווחים שלי למרות שנראו שטותיים תחילה. יום שבת אחד, איסתיר לא הגיעה למועדון. לא העזתי לשאול את הרב אודותיה. עבר עוד שבוע ואיסתיר איננה. החלטתי לגשת מיד לרב ולדווח לו על כך. הרב הרגיע אותי וגילה לי שהיא עלתה לפלסטין עם בן זוגה מכלוף מפני שהערבים עלו על עקבותיה וביקשו לרוצחה יחד עם בחיר ליבה מכלוף.

הרגשתי שעולמי חרב ושבתי הביתה אבל וחפוי ראש. טיפחתי תקוות וחשבתי לתומי שהיא תוותר על מכלוף ותאהב אותי. הסכמתי לקחת חלק בפעילות מחתרתית במטרה לפגוש אותה בשבתות. טיפסתי על גג ביתנו והתחלתי לבכות את כאבי, כועס על אלוהים וכועס על הרב שלא הזהירני ועל הילל אשר ידע על נסיעתה לארץ הקודש ולא דיווח לי על כך. מדוע טרחתי כל כך לדווח להם על כל פעילות והם זילזלו בי וברגשותיי?

ירדתי מן הגג אחרי רדת הליל. לא הלכתי ללמוד גמרא ולא הלכתי לעבוד אצל מאיר. אמי ישבה לבדה בפרוזדור, ממתינה לי ולאבי. ופתאום נשמעו קריאות וצעקות מחרישות אוזניים בערבית"אטבח ליהוד!" (ריצחו את היהודים!). אמי, מבוהלת, נעלה במהרה את דלת ביתנו ושבה אליי רועדת. איזה מזל יש לי שאתה כאן! דאגתי לך כל העת! היכן אביך? ירצחו אותו! שמעתי שיש עוצר בעיר! הערבים מאיימים לרצוח כל יהודי שימצא ברחובות. היכן אביך? אוי ואבוי לי ולמזלי הרע! מה יעלה בגורלנו? מה יהיה איתנו? שב, בני, אל תצא ! המתן עמי לאביך ונראה מה יהיה גורלנו! אני שומעת נקישות. רגע אני אפתח את השער! 'עסלאמה' רבי יעקב חזוט! מה מעשיך אצלנו?" קפצתי ממקומי כנשוך נחש.

"רבי יעקב חזוט?"

מתנשף ומזיע, התיישב הרב על שרפרף ליד שער הבית. החום הכבד של מארכש אינו מטיב עימו. אך מה מעשיו אצלנו בבית? מעולם לא בא לביקור אצלנו!

"שמעו, אמר יש בעיר 'עוצר׳. הערבים, יימח שמם גילו את הפעילות שלנו ומאמצינו להעלות את היהודים לארץ ישראל. הם מאיימים לרצוח כל יהודי אשר יימצא בחוץ כל יום החל מן השעה שש בערב. עלי להודיע לכם שראש המשפחה שלכם היה פעיל עלייה יחד עמי… ״

"אני פעיל עלייה, אמרתי בצעקת כאב, לא אבי!"

"גם אביך!"

"אוי לי ולבורות שלי, זעקה אמי והחלה להכות את פניה ולשרוט אותם עד זוב דם, בעלי פעיל עלייה, בני פעיל עלייה ואני חיה כאן עמם ואיני יודעת מאומה. היכן הייתי? איך לא חשתי במאומה?"

"גברת דינה, אמר הרב, הירגעי והכיני את חפציכם. עוד הלילה נעזוב את מארכש. בחוץ ממתין לנו חמידו האופה והוא אשר ילווה אותנו לאוטובוס שלנו. הבטחתי לו את הבית שלכם במתנה אם הוא יסכים לסייע לנו."

"יטיח סעדו' ומזלו ״ ־ שיהיה לו מזל רע – ידעתי שהוא מרחרח כל הזמן סביב ביתי, קום בני א­מה לעשות, הלילה ייקבע גורלנו. עלינו לעלות לארץ ישראל ולקיים את מצוות הורינו והצדיקים שלנו."

קמתי מיד ועזרתי לאמי לארוז את מעט החפצים שיכולנו להכניס לתוך שתי מזוודות קטנות מעץ ירקרק. מסמרים בלטו מהמזוודות אך לא העזתי להכניסם חזרה שמא נרעיש חלילה. הם שרטו אותי כל הדרך אל האוטובוס שהסיע אותנו לעיר טנגיר שם המתינה לנו סירה שהובילה אותנו לגייברלטר. במחנה העולים בגייברלטר שהינו כשבוע ימים ואחר כך הפלגנו באונייה גדולה לארץ ישראל.

**

רבי יוסף מוזג לבנו עוד כוס תה. הוא ממשיך לספר:

ידענו לכבד את המורים ואת המחנכים ובוודאי ההורים. לא העזנו להתקומם. אך המחנכים ידעו להפעיל סמכויות ולא עוררו שום ויכוח. הכל היה ברור לחלוטין. הם היו שלמים עם דרישותיהם והחלטותיהם. כאשר דרשו מן התלמידים דבר מה, הם לא השאירו מקום להיסוס ולא פתח לערעור, כך שהתלמיד ידע שדברי המחנך הם כדברי תורה מסיני.

על כן, בני, אתה והמורה זוהרה, עליכם ללמוד מן העבר שלנו וללמד בדרך שלנו ולהפעיל סמכויות ללא היסוס.

־"אבא, אתה רוצה להכיר את אמה של זוהרה? ייתכן וזוהי איסתיר שהכרת בילדותך במארכש? היום היא אלמנה כמוך, יהיו לכם הרבה נושאים משותפים. ״

־"איך יתכן, בני, האם יש לה עיניים כחולות?"

"אכן!"

"יש לה נקודת חן?"

"איני בטוח. אך מה יש לך להפסיד? אני אודיע לזוהרה על הביקור שלנו והיא תשאל את אמה אם היא מוכנה לארח אותנו לכוס תה… ״

"למה אתה ממתין ? התקשר מיד והודיע לה על בואנו!"

אני נרגש כמו נער, חושב רבי יוסף, שלושים שנה חלפו מאז עלייתה לארץ ישראל. מתי התאלמנה? כמה שנים גרה בירושלים? כסיל ממני אין במשך כל השנים האלה מאז הלכה אשתי לעולמה ואני מתגורר לבדי בירושלים, מדוע לא ביקשתי לדעת מה עלה בגורלה? לא חשבתי לפגוש איש מן העבר שלי בגלל פעילותי במחתרת. לא רציתי לעורר מהומות, הרי אסור לדבר על זה! חלפו כל כך הרבה שנים… הנה יהודה בני חוזר. מה חדש? נלך עכשיו אליה? הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו! אני כבר מתלבש… אני בא… מה קורה לי? מדוע אני כה איטי היום ?

רבי יוסף ובנו יהודה יצאו לדרכם. לא היה צורך לנסוע כלל. איסתיר גרה מעבר לרחוב שלהם! צלצול בפעמון. אישה נאה מאוד, מכוסת ראש, פותחת את השער ונאלמת דום.

"לא השתנית, למרות הזקן!" היא אומרת.

"גם את לא השתנית. אותן העיניים. אותה נקודת חן, אותה נערה שהכרתי במארכש. נאמר לי שאת אלמנה. גם אני אלמן, התסכימי להתחתן אתי?"

"מה החיפזון? בעצם מדוע לא? אין לנו עוד שנים רבות לפנינו… ״

"כל החיים לפנינו, איסתיר יקרה… ״

סוף המאמר

משה עובדיה-תעודה לתולדות השד"רים של ועד העדה המערבית בירושלים בתקופת המנדט הבריטי

תעודה לתולדות השד"רים של ועד העדה המערבית בירושלים בתקופת המנדט הבריטי, מטרת שליחותו של השד״ר ציון אוחנא למערב הפנימי-מרוקו

הערת המחבר : התעודה בה אני דן נמצאה על – ידי בתיק של הארכיון לתולדות העם היהודי בירושלים, בזמן חקירתי על הרב יעקב משה טולידאנו(1879-1960), שהיה מבני עדת המערבים והספרדים בעיר טבריה. אני רוצה להודות למנהלת הארכיון הגב' אסולין הדסה, מר רנטו שפיגל ועובדי הארכיון, שהתירו לי להשתמש בתעודה ולקדם את המחקר על העדה המערבית בירושלים בתקופת המנדט הבריטי. כמו כן לרב אברהם שלוש רבה של העיר כפר סבא מבניה של עדת המערבים בירושלים על העזרה בפענוח שמות החתומים על התעודה.

ניתוח התעודה

התעודה היא אגרת, שנשלחה לחיים לכראייף מהעיר מכנאס, אשר במרוקו. על ידי ועד עדת המערבים בירושלים Comité de la Communauté Marocaine Algériens et (Tunisiens à Jérusalem), באמצעות השד״ר ציון אוחנא, בשנת תרפ״ט (1929).

הערת המחבר : חיים לכראייף מראשי הקהילה במכנס, היה ראש הקהילה מ-1923, ראו אודותיו: Joseph Toledano 415 .Une histoire de familles. Jerusalem 1998. p ; ראו גם: בית-הכנסת על שם חיים אלכריף בספרו של: טולידאנו יוסף, ויהי בעת המלאח, ירושלים 1984, עמי 206.

התעודה שופכת אור על מצב הקהילה המערבית בתקופת המנדט הבריטי. אנשי הקהילה המערבית היו עניים מרודים, בשנה זו היה משבר כלכלי עולמי, שהשפיע על יוקר המחייה. מלבד זאת ב־11 ביולי 1927 הייתה רעידת אדמה בעוצמה של מאגניטודה R6.2  (מידת האנרגיה שמחוללת את הרעש) הרעש היה חמור ביותר. הוא החל בים-המלח – יש לציין שים המלח הינו חלק מהבקע הארץ ישראלי שהושפע בתנודותיו מהשבר הסורי אפריקאי – הרעש פגע בכל חלקי ארץ-ישראל ואף בחלק מעבר הירדן. באזורים הללו נהרגו בין 300 ל- 500 נפש. בתים ניזוקו באופן חמור ביותר. בירושלים ניזוקו 175 בתים. בין השנים 1928- 1927 היו רעידות אדמה במהלך 16 חודשים ברציפות. ועד העדה התלונן על הנזק הרב, שנגרם לכולל העדה כתוצאה מרעידות האדמה. בשל זאת הוועד החליט לשלוח שליח מיוחד למכנאס אשר במרוקו. שמו של השליח ציון אוחנא הנזכר לעיל. הרב אוחנא היה השליח של העדה המערבית ב-1929. העדה המערבית כינתה אותו: "הרב הכולל בישראל להלל", מתוך רגשי כבוד והערכה כלפיו, כנראה שהרב אוחנא היה אחד השדרי״ם הטובים, עליו סמכו לא רק בני עדתו, אלא גם גופים אחרים. מטרתו הייתה לאסוף כספים למען תיקון מבנה הכולל בעיר העתיקה ולמען עזרה חומרית לתלמידי חכמים, עניים, אלמנות ויתומים. העדה הייתה במצוקה נוראית עד כדי הצגת הבקשה בפני חיים לכראייף כפיקוח נפש. הם קיוו שהשד״ר יצא ממנו שש ושמח זאת אומרת עם תרומה נכבדת למען העדה.

החתומים על התעודה היו: ראש ועד העדה המערבית שלמה עמיאל ( ראה הערת המחבר 9 ) וחברי ועד העדה: אברהם בן יצחק הלוי, אהרון עמיאל (?-1949), הרב עמרם אבורביע (1894-1967), הרב יוסף יוסף יצחק שלוש (1960-1890) ושמואל אלעלופ (1932-1868). שלמה, אברהם ושמואל היו חתומים על תעודת מינוי לשרות בכוללות העדה המערבית מאלול תרפ״ה (1925). בתעודה, שלמה נבחר לראש הועד ואהרון לסוכן הכוללות.

הערת המחבר : ציון אוחנא היה מרבני צפת נצר לסלימאן אוחנא מגורי האר״י, שד״ר צפת של מוסדות למערב הפנימי ומדינות אחרות. לא ידועים פרטים ביוגרפים עליו מלבד אצל גאון משה דוד, יהודי המזרח, ירושלים תרצ״ח, עמי 26.

לסיכום:

התעודה שופכת אור על מצב העדה המערבית בירושלים בתקופת המנדט הבריטי, על הצורך בתרומות רבות למען הצלת העדה, על אישיותו של השד״ר נסים אוחנא בעיני ועד העדה ומטרת שליחותו ועל ההרכב של חברי ועד העדה המערבית באותה עת. למעשה מצבה החומרי של העדה המערבית היה קשה גם במאה ה – 19. מצב, שהמשיך לשרור גם במאה ה – 20, כתוצאה ממלחמות ומאמונות טבע.

הערת המחבר 9 – עדות בעל פה של הרב אברהם שלוש רב העיר כפר סבא- ובנו של הרב יוסף יצחק שלוש, שהיה מרבני העדה המערבית בירושלים. מעודתו ומעדותה של אסתר (חרוש) אזולאי מבנות העדה המערבית ויקיריה של העדה המערבית ניתן להבחין, ששלמה עמיאל, היה מעשירי ונכבדי ירושלים, מקום קבורתו בהר- הזיתים! ראו גם: עובדיה דוד(להלן, הערה 16), עמי תעד.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 94 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אוקטובר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031