ארכיון יומי: 20 באוקטובר 2017


סיגל חדד חזן בבית המרחץ ־ ספרו החדש של אשר כנפו

סיגל חדד

חזן בבית המרחץ ־ ספרו החדש של אשר כנפו

חְנִינַיה לְגְרַאב – שואב המים, בְּרִיהְמוֹ המאוהב בבקבוק, עָלְיָא הקבצנית, בַּבָּא זוָּאק הליצן ה'עובד׳ על כולם, מְכְלוּף הנגר שלעולם אינו מסיים עבודה, פְרִיחָה שזה עתה ילדה בן בכור, רָבִּי שמעון בְּלְבְּחִירָה המלמד ילדי ישראל תורה ומעל לכולם עְקִיקִיבּ – יעקב הקטן שידו בכל ויד כל בו, אלה אחדות מתוך עשרות הדמויות הססגוניות והמצחיקות עד דמעות, הרצות והמתרוצצות בסיפורים השונים ב״חזן בבית המרחץ" – ספרו החדש של אשר כנפו.

לאחר שריגש אותנו והפעים את לבנו ברומן הראשון שלו"התינוק מאופראן" (ספר זה זכה לשלוש מהדורות, תכנית חינוכית נבנתה סביבו במשרד החינוך, ושתי הצגות הופקו ממנו) ולאחר שהזמין אותנו להצטרף לדְוִידוֹ, עֲיוּשׁ וְיִסּוֹ – גיבורי הרומן הפיקרסקי שלו "הפייטן, השתקן ומספר הסיפורים", במסעם ממרוקו לארץ ישראל, מסע בו לעתים צחקנו בכל פינו עם הגיבורים ולעתים בכינו אתם כשראינו את סבלם ותלאותיהם של היהודים בגולה, ולאחר שהתפעלנו ונהנינו מהאלבום המופלא "חתונה במוגדור" שיש הרואים בו הספר היפה ביותר של יהדות מרוקו, חיכינו בקוצר רוח לספרו הבא והנה הוא בא וגם הפעם הצליח המחבר להפתיע אותנו הפתעה גמורה.

זהו ספר שאפשר להגיד עליו שהוא יחיד במינו כי אינו דומה לשום ספר אחר. הוא כתוב כמעט כולו בחרוזים אם כי אינו ספר שירה, הוא גם אינו ספר פרוזה. הוא אינו רומן למרות שיש בו רצף עלילתי של מהלך החיים. אז תשאלו בודאי: אם כן מהו הספר הזה? קודם כל כדאי לדעת שהספר מכיל 52 סיפורים הכתובים בחרוזים. 52 סיפורים אלה מחוברים ביניהם בקטעי פרוזה המכילים אף הם עשרות סיפורים קצרצרים שבדרך כלל מגלים לנו את השקפת עולמו של המחבר על תופעות שונות של חיינו כמו השכרות, הבערות, התמימות, הכנסת האורחים, העצלנות, הקמצנות, אחיזת העיניים, הניצול הציני של התמימות ועוד ועוד… הסיפורים האלה הם מעין מקאמות הנותנות לנו  לחשוב שאשר כנפו, המחבר, הוא מעין טרובדור שתפקידו בחברה לספר ולהנחיל, ללטף ולהוקיע, להעציב ולשעשע. בצד מקאמות אלו חוגג המאייר המצוין, אלברט אלמוזנינו שברישומיו הרבים הצליח להחיות עולם ומלואו ולא בכדי הקדיש המחבר את ספרו לאמן המחונן הזה שזכה בזמנו לתהילה עולמית כאמן הצלליות שייצג את ישראל על כל במות העולם. תוסיפו לאיורים אלה שער מרהיב של הצייר חי כנפו והרי לכם ספר מעוצב להפליא. בספר זה, אשר כנפו יצר ז'אנר (סוגה) חדש, מפתיע ומלבב. זוהי ספרות במיטבה שמקומה בכל בית ובכל ספריה. ספר זה נותן הזדמנות לכל מורה לספרות לעשות צדק עם יצירתם של בני ארצות המגרב וכמו שכל ילדי ישראל ובתוכם ילדי המזרח למדו על טוביה החולב או על מוטי בן פייסל החזן, הגיע זמן שכל ילדי ישראל ובתוכם ילדים שמוצא הוריהם מארצות אירופה יכירו דמויות כמו אלו של בבא זואק, הורין ועקיקיב וילמדו מהן את אורח החיים שהיה נהוג בכפרים המרוחקים בהרי האטלס, או אז תתברר להם אמת מפתיעה ומכוננת: החיים בעיירות של מנדלי מוכר ספרים, י.ל פרץ ושלום עליכם היו בדיוק אותם חיים שבעיירות המרוקאיות כמו איגי-נוגו, תאורירט, קסאר-סוק ואמזמיז. הסבל היה אותו סבל, העוני אותו עוני ובעיקר ההומור היה אותו הומור. אני מניחה שבדיקה לעומק תוכיח לנו שהעיירה היהודית באשר היא, היא בעלת אפיונים זהים רבים מעצם היותן עיירות יהודיות, ואת זה, הצד השווה הזה, צריך ללמד את ילדינו, בבחינת ללמדם שהמשותף בינינו הרבה יותר גדול מהמפריד בינינו, ומבחינה זו ספרו של אשר כנפו, כמו ספריו האחרים, הוא הזדמנות פז שאסור להחמיצה.

ואולי כדאי להביא כאן קטע מהמבוא לספר מאת הסופר יצחק גורמזנו-גורן מנהל הוצאת הספרים "בימת קדם," בה יצאו ספריו של אשר כנפו:

"חמישים ושניים סיפורים מחורזים, כמספר השבועות בשנה, כל שבוע וה׳יפרשה" שלו, יוצרים תמונת פסיפס של חיי היהודים במרוקו מלפני מאה שנה. יש שם הכול. הווי-חיים, אמונות, תקוות ואכזבות. אבל בעיקר – נשמה גדולה. קשה שלא להתאהב באותם טיפוסים תלושים, שסיפור חייהם נע תמיד כמטוטלת עצבנית בין תקווה לייאוש, בין עוני לעושר, בין ימי שמחה לאבל ובין אמונה לערעורה, ובעיקר כל מה שביניהם.

חלק מסוד הישרדותם המופלאה של יהודים בכל דור ודור היה ביכולתם להביט בעין מפוקחת קורצת על מצבם החומרי והרוחני ולצחוק צחוק יהודי בריא על כל הצרות שמתרגשות עליהם.

סוג כזה של הומור – דק אך לא דוקר, חם אך לא צורב, אוהב אך לא דביק, קורץ אך לא עוקץ, ואם עוקץ – ללא רעל, אם מרושע – תמיד סלחני, הוא הומור יהודי במיטבו. ממש שלום-עליכמי."

UN PROPHÈTE À MEKNÈS- Meknes-J.Toledano

UN PROPHÈTE À MEKNÈS

Si tous les héros du drame jusqu'à présent avaient été des rabbins ou de grands érudits, le nouveau prophète autoproclamé est un simple croyant sans culture – et qui au lieu de s'en cacher, en fit au contraire sa meilleure arme. Sans être analphabète – inconcevable dans une communauté aussi religieuse – le célibataire attardé d'une trentaine d'années qu'était Yossef Abensour, ne pouvait revendiquer que l'assistance assidue aux offices et aux sermons, en particulier ceux de rabbi Elicha Askénazi, dont la mort et l'en­terrement, en cette année 1673, avait fortement marqué les esprits à Meknès. Et c'est alors, raconta -t -il à ses auditeurs émerveillés, qu'un ange du ciel lui est apparu et l'a baptisé avec des flots d'eau si abondants qu'il a dû au réveil changer d'habits. Le messager divin lui a montré au ciel " Notre Seigneur et notre Roi Shabtaï Zvi en me disant : Voilà le vrai Sauveur et son prophète Nathan est un prophète de vérité et toi Yossef Abensour, tu es le prophète fils de Yosssef ".

 L'énigme de l'échec de la première apparition de Shabtaï Zvi était ainsi résolue. Il y avait eu maldonne. Car selon la tradition; l'arrivée du vrai Messie, fils de David, doit être précédée de l'apparition d'un pro­phète annonciateur, fils de Yossef. Cette omission qui avait intrigué même les plus croyants, était maintenant corrigée. L'explication plus précise qu'il en donnait ne manquait pas d'originalité. A un sceptique qui lui demandait comment concilier cette contradiction avec la tradition de nos Sages qui veut que le Messie fils de Yossef doit apparaître en premier, combattre et mourir et ce n'est qu'après que viendra le Messie fils de David, il répliqua que la vérité était inverse que le fils de David devait être l'annonciateur du fils de Yos­sef, puis ensuite provisoirement disparaître – ce qui a été justement le des­tin de Shabtaï Zvi – pour réapparaître définitivement après la mort du Mes­sie ben Yossef – ce qui laissait entendre qu'il prévoyait prochaine sa propre mort – ce que devait effectivement arriver. Mais n'anticipons pas.

Une autre fois, il raconta que l'archange Raphaël lui -même lui était apparu pour lui révéler l'ordre correct des lettres de l'alphabet hébraïque – qui n'est pas celui que nous connaissons commençant par la lettre alef et se terminant par la lettre taf L'ordre originel au moment du don de la Torah au Sinaï, com­mençant par alef et se terminant par pé, avait été bouleversé suite au péché de l'adoration du Veau d'Or qui avait amené Moïse à briser les Tables de la Loi. Il affirmait que c'est cette connaissance de l'ordre originel de l'alphabet sur la base duquel l'univers a été fondé, qui lui avait ouvert d'un seul coup les voies de la connaissance et d'ignorant qu'il était, il avait appris toute la Torah et les secrets supérieurs du Zohar au point de pouvoir se confronter avec les plus grands kabbalistes du Maroc, le pays par excellence de la Kabbale. De cette connaissance de l'ordre originel des lettres de l'alphabet hébraïque découlait la possibilité de prédire la date exacte de la Délivrance, à savoir l'an 1675. C'est son porte -parole, la tête pensante derrière lui, le grand rabbin Daniel Bahloul (dont le patronyme berbère indique l'appartenance à la com­munauté des tochabim) que nous connaissons déjà, qui expliquait comment il était arrivé à décrypter le calcul de cette date, à la portée des seuls lettrés versés dans les dédales de la guématria. Sa grande érudition est un indicateur du haut niveau intellectuel des lettrés de la communauté auxquels il s'adres­sait, comme il le rapportait dans son livre resté manuscrit Pirouché kabbala lé Yossef Abensour.

L'alphabet originel ne comptait que 17 lettres contre 27 dans l'alphabet post -Veau d'Or – soit 12 pour le nombre des Tribus d'Israël et 5 pour les cinq lettres composant le mot chékhina, la présence divine immanente; soit en addtionnant leur valeur numérique, le chiffre de 1607. A savoir que la délivrance messianique surviendra 1607 après la destruction du second Temple, surve­nue en 68, soit donc effectivement en 1675 !

En fait le patriarche Abraham lui avait révélé que la date de l'arrivée du Mes­sie avait été effectivement primitivement fixée pour l'an de grâce 1666, mais elle avait été repoussée à la demande même de Shabtaï Zvi, pour éviter les tourments qui selon la tradition doivent frapper le peuple d'Israël avant l'ar­rivée du Messie. " Sur cette année nos Sages ont dit dans le Zohar " malheur à celui qui sera présent quand le grand lion réclamera sa pitance, et l'Eternel béni soit -il, dans sa clémence nous a ajouté six ans et six mois pour que soient annulés ces tourments. " Ainsi Shabtaï Zvi se serait sacrifié en prenant sur lui tous ces tourments en acceptant de se convertir de façade. La conversion n'était donc pas un accident imprévisible, mais une étape nécessaire. Il était impérieux qu'il plonge dans l'impureté pour délivrer de leurs enveloppes les étincelles de lumière divine contenues dans le monde islamique et qu'ainsi purifiées – la pureté attirant la pureté – elles remontent avec lui quand il re­viendra. De même que le nouveau né en Israël n'entre dans l'Alliance d'Abra­ham qu'au huitième jour, après la circoncision, l'ablation du prépuce, de même Shabtaï Zvi devait rester caché sept ans dans l'impureté avant l'abla­tion de son enveloppe de converti au huitième jour. Et pourquoi, explique rabbi Daniel Bahloul, s'était -il converti à l'islam et non au christianisme ? Parce qu'il y a chez le Turc, dans l'islam, toutes les étincelles de lumière ca­chées également dans le christianisme. Alors que notre Torah est la Torah de la Vérité, émet, de la sagesse, le Coran est celui de la compassion, Torat héssed. En lisant le Coran, Shabtaï Zvi réalisait l'idéal de la femme vaillante chanté dans les Proverbes : Elle ouvre la bouche avec sagesse et des leçons em­preintes de bonté (hessed) sont sur ses lèvres " (31;26) ". De même, il est écrit dans les Psaumes : " L'amour (hessed) et la vérité se donnent la main, la justice et la paix s’embrassent (5,11). Ainsi avec sa conversion provisoire, Shabtaï Zvi a réalisé la fusion entre la vérité et compassion, comme doit le faire le Messie.

ימנה דיין אלמכּתוב פ־(אל)שּמא מא יתמחא – פרק מספר אחד

סיפורי עם משלומי – סיפורי מס' 2 – עליזה שנהר -חיה בר יצחק

ימנה דיין מספרת

ימנה דיין

הספר הזה הודפס בשנת 1982

נולדה לפני כ־70 שנה בקלעה שבמחוז מראקש במרוקו לאביה מסעוד ולאמה זהרה.

בהיותה בת שש חלתה ימנה במחלת עיניים, והרופאים שניסו לרפאה הרעו את מצבה עד שנתעוורה כליל. למרות עוורונה למדה תפירה ורקמה של בגדים מסורתיים, הקרויים פאראז׳יה, עד כי יש טוענים שהיא עושה את מלאכתה טוב יותר מן הפכחים.

עלתה ארצה בשנת 1955 והיא מתגוררת בשלומי אצל בן־אחיה, הוא ואשתו מטפלים במסירות בה ובאמו החולה.

ימנה לא למדה מעולם לימודים מסודרים, אך זכתה ללמוד הרבה מן הסיפורים ששמעה במקום הולדתה מפי בני־משפחתה, חברים והרב המקומי. גם כיום היא שומעת סיפורים בבית בימי־חול ובחגים, וכן בטקסים כגון ברית־מילה, חתונה וניחום אבלים. גם היא נוהגת לספר סיפורים כל אימת שבאים לבקרה בביתה, וכן בעת מפגשי נשים ובטקסים, בחגים ובבואה לביקור חולים.

ימנה דיין

אלמכּתוב פ־(אל)שּמא מא יתמחא

כּאן רב וּגאלש פ־(א)לישיבה תא־יקרא טול (א)ל(א)ייאם וּעמל רבעין תלמיד תא־יקרריהום. מראתו מא כּאנת־ש תא־תולד, משכּינה, עאגרה.

ימנה דיין

הכתוב בשמים לא יימחה

היה רב שהיה יושב בישיבה כל הימים. היו לו ארבעים תלמידים שאותם היה מלמד. אשתו לא ילדה:

עקרה, המסכנה.

 

חנא האכּדא, ואחד (אל)נּהאר קאלת־לכּ הייא גאלשה מן־(א)יימאת (אל)לּה וּואחד (א)ליהודי…, ואחד (אל)זוּז׳ ד־(א)ליהודיאת ז'או

יום אחד מימות האלוהים יושבת האשה בביתה, והנה באות שתי נשים יהודיות.

 

קאלו — ל(ה)א: ״פאין א־(א)כתי(א)לחכם?״

אמרו לה: ״היכן, הוי אחותי, החכם?״

 

קא(ל)ת ל(ה)ום: ״א־בנתי! (א)לחכם, פ־(א)לישיבה ת־יגייל; (א)לפטור תא־(א)נצאפד(ה)ו — לו להנאכּ ופ־(א)לעשייה תא־יזיי. מן עשייה לעשייה עאד תא־יז׳י״. קאלת־ל(ה)א: ״אש חבתוהּ?״

אמרה להן: ״הוי בתי, החכם נמצא כל היום בישיבה. אני שולחת לו לשם ארוחת צהריים, ורק בערב הוא חוזר. מערב לערב הוא חוזר. לשם מה אתן רוצות אותו?״

 

 קאלת־ל(ה)א: ״א־בנתי, מא תא־נולדו־ש וסאלו־לנא תא־יולדו(אל)נּאש עלא (א)ידּיהּ ו(ח)תא חנא חבנא מן־(אל)לּהּ ומנו, יכּתב־לנא ואככה ג'יר נולדו(א)ולייד אַו בניתה״.

אמרו לה: ״הוי בתי, איננו יולדות, ואמרו לנו שהנשים נפקדות בעזרתו. וגם אנחנו רוצות ממנו ומאלוהים שיכתוב לנו קמיע ונלד, לו בן או בת.״

 

קאלת־להא: ״לוכּאן כוכו ידאוי, ידאוי ראשו. ו(ח)תּא אנא מא תא־נולד־ש ועלאהּ מא כּתב־לי אנא?״

אמרה להן: ״לו יכול הרופא לרפא — את עצמו היה מרפא. גם אני איני יולדת, ולמה לא כתב לי

קמיע?״

 

קא(ל)ת להא: איוא בניתי די קאלו־לנא (אל)נאש הווא האדא״. משאו קאלת־ל(ה)ום: ״חבתו (א)לעשייה אזיוהּ, וּדאבא מא תא־יכונ־ש פ(אלנּהאר הנא״.

אמרו לה: ״הוי בתי, זהו שאמרו לנו האנשים.״ אמרה להן: ״בואו אליו בערב. הוא אינו נמצא כאן במשך היום.״

 

משאו פ־חאל־(ה)ום (הא)דוכּ (א)ליהודיאת משאת הייא פררשת ונעשת ורק(ד)ת פ־חאלהא ז׳א (אל)רראז׳ל פ־(א)לעשייה ז׳א (א)לחכם פ־(א)לעשייה. דארי תא־יציבהא עאמלה (א)לעשא וראדה (א)לכּאפטירה תא־תג'לי תא־תעמל אתאי ושי־באש מא כאין.

הלכו להן היהודיות האלה. הלכה האשה, הציעה את המטה וישנה לה.

חוזר הבעל בערב, חוזר החכם, ומוצא את אשתו, שכרגיל היתה מכינה ארוחת־ערב ומרתיחה מים בקומקום כדי להכין תה, והנה היא ישנה.

 

״אש (א)כדכּ עלאש ראקדא?״

 קא(ל)ת־לו: ״מרידה״

— ״מה לך, מדוע ישנת?״

אמרה לו: ״חולה.״

 

קאל ל(ה)א: ״באש? ראני משית והניתכּ צחיחה.״ קא(ל)ת־לו: ״עלאש ת־תז׳י תכתב לליהודייאת יולדו וחנא מא ענדנא־ש (ח)תּא (א)לקטּה ת־תזווי פ(אל)דאר ומא תכּתב־לנא־ש חנא.״

אמר לה: ״במה? הרי כשהלכתי היית בריאה.״

אמרה לו: ״למה אתה כותב קמיעות ליהודיות כדי שילדו, ולנו, שאין לנו אפילו חתול מיילל בבית, לא תכתוב?״

 

קל־ל(ה)א: ״א־בנתי! אנא ת־(א)נעאין (אל)שם יתברך חתּא יזיבהּא־לי עלא ידּו. וילא חבּתי (א)נכּתב־לכּ, (א)נעמל שאלת־חלום ואש מא ואז׳בוני (א)נואז׳בכ.״

אמר לה: ״הוי בתי, אני מחכה לשם יתברך שיביאו לי. אך אם את רוצה שאכתוב לך קמיע אעשה שאלת־חלום, ומה שיענו לי אומר לך.״

 

צבאח לאג'דּא, קאם הווא משא עזייזי, קסּ טפארו ועמל טבילה פ־(א)למקווה ו(ח)תּא הייא האכּדאכּ לבשת כל־שי ז׳דיד, וכל־שי מסבּן, משאת ללמקווה וז׳את, נעשו.

למחרת בבוקר קם יקירי( תואר חיבה המעניקה המספרת לרב ) גזז את צפרניו וטבל במקווה, וגם היא עשתה בן: לבשה הכל חדש, הכל נקי, הלכה למקווה וחזרה.

ישנו.

 

פ־(אל)ליל זיא וקף עליה (א)למגיד. קאל־לו: ״חּבתי בנת? תשמּאד לילת(אל)רראחה! חבתי ולד? מא יכונ־ש ענדו(א)״למזל!״

 בלילה ניצב עליו המגיד ואמר לו: ״תרצה בת? תשתמד בליל הכלולות. תרצה בן — לא יהיה לו מזל.״

 

פאקו. קאלו(ו) ( צ"ל : קאל )  ל(ה)א: ״אש כּאין?״ קא(ל)ת לו: ״הא נומת והא נומת״ קאל־ל(ה)א: ״נומת (ח)תא יאנא. (הא)דאכ (אל)שי נומת. האדאכּ (אל)שי קאל־לי״.יקא(ל)ת לו: ״וכּיפאש דאבא?״

התעורר, אמר לאשתו: ״מה?״ אמרה לו: ״כך וכך חלמתי.״ אמר לה: ״גם אני חלמתי בך, זה מה שאמרו לי.״ אמרה לו: ״ומה נעשה?״

 

קאל־ל(ה)א: ״מא נחשמ־ש, חכם קדאש אנא, ות־(א)נקררי (אל)נאש וישמעו עלייא באין אילא בנתי תשמ(ד)ת לילת (אל)רראחה? עלא רבי נקולו־לו, ולד. נעביו(א)למצוה, (א)למצוה ד־(א)למילה ודי־פכּכּאן(א)לכּהן, ומא חדּנא עאישין, הא־חנא ת־נוכּלוהּ ונשררבוהּ מעאנא ונכּברוהּ, וילא משינא רזקו על(א)(אל)לּהּ״.

אמר לה: ״האם לא אבוש? חכם כה גדול אני, מלמד אנשים, וישמעו שבתי השתמדה בליל כלולותיה?! נבקש ממנו בן, לפחות נקיים מצוות — מצווה מילה ומצוות פדיון הבן. כל עוד אנחנו חיים, הרי אנחנו מאכילים ומשקים אותו ומגדלים אותו, ואם נמות — אלוהים יפרנסו.״

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 94 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אוקטובר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031