מורשת יהדות מרוקו

ראשית דברי לאמור….תודה גדולה למר אשר כנפו שנתן לי את המתנה הנפלאה הזו , ספר אודות הסבא רבה שלו, ובעיקר ספר אודות איש ענק, שלוואי שנוכל לשאוב מידענותו ולו בזעיר אנפין.

שער ראשון

רבי יוסף כנאפו כחדשן ויוצר

ישן וחדש ־ ר׳ יוסף כנאפו (יכי״ן) במוגדור (1824- 1900)

ד"ר שלום בר אשר

תולדות היצירה הרבנית במרוקו זכו לאחרונה למספר רב של מחקרים, אולם אלה התמקדו בעיקר במרכזים הגדולים שבמערב הפנימי, פאס, מכנאס, סאלי, תיטואן וצפרו, ואילו במחוזות אחרים הם זכו רק לעיון מצומצם מאד: ופעמים רק להתייחסות מרפרפת כגון איזכור ספריהם של חכמי מראכש או תאפילאלת, מקומות שהייתה גם בהם פעילות רבנית וספרותית ניכרת. אחת הקהילות החדשות, שנוסדה רק בסוף המאה ה־18, הייתה מוגדור או אסוירה שבחוף האטלנטי הדרומי של הארץ. יהודים רבים ממרוקו התקבצו בה והפכוה במאה ה־19 למוקד של יצירה רבנית מגוונת, ביניהם התבלטה משפחת כנאפו ורבי יוסף בראשה (1900-1824). בגילוי דעת שהקדים לספרו 'אות ברית קודש׳ הגדיר ר׳ יוסף את השינוי שהוא בא לחולל בכתיבתו האישית בפרט ובנוהג להדפיס ספרים בכלל במקומו. הוא אסף את ׳אצילי הארץ׳ שבעירו ואחר-כך הביא את הדברים שאמר לפניהם:

"ידוע תדעו רבותי אנשי שם הניגשים לעבודת ה׳ שמצוות הדפוס להדפיס הספרים שיש בם חידושי תורתנו ויראת שמים ודברי כיבושין מוסר מעי״ר (מעורר יראה) מעבודת ה׳ ברוך הוא גדולה עד מאד מעשיית ספר תורה".

הערת המחבר: על יכי״ן כתב עוד ר׳ יוסף בן-נאיים בלקסיקון ׳מלכי רבנן׳, ירושלים תרצ״א, סא-סב; וכן ראה נינו ד׳ מאפו, ארון הספרים של מור זקני רבי יוסף כנאפו זיע׳׳א, ברית 18 (2000), 36-31. מורנו נולד בראש חודש תרס׳׳א שהוא 23.11.1900. על שורשי המשפחה עוד בנשרפי אופראן ראה אחרית-דבר בנובלה של א׳ כנפו, התינוק מאופראן ת״א 2000.

כידוע נהגו יהודי מרוקו, כבכל תפוצות ישראל, עשירים ובינוניים כאחד, לכתוב ספרי תורה להנציח את שמם או את שם יקיריהם. כנאפו טוען בעקבות קודמיו בדורות האחרונים שצמחה תופעה חדשה:

"להגיד כוח כתיבת הספרים השייכים לנו ולבנינו ללמוד בהם בימים האלה ובזמן הזה, יותר מעשיית ספר תורה, ובפרט הדפסת הספרים שמצוותם כי רבה היא."

 אומנם כתיבת ספר תורה אין שני לה במעמדה אך ייעודה בכלל הוא יותר לקריאה מצומצמת – בימי חול שבת ומועד, ״אכן ספרי הדפוס הרי הם מונחים בבתי מדרשות וכל מי שרוצה ללמוד בהם לומד אפילו כל הימים והלילות״, ובפרט שספרי הדפוס הללו ״רבים הם מאלף ורבבה״. דברים אלה משקפים היטב את חיבת הספר שהיתה נטועה בקרב חכמים במרוקו והגיעה בזמן של ר׳ יוסף גם לעירו, ובפרט עם פתיחתו של המגרב לקשרים הדוקים עם בתי הדפוס במערב אירופה ובמזרחה. אנשים יכלו עכשיו לשלוח את ספריהם להדפסה בלי שהחמדות הגנוזות בידם יבלו או יאבדו.

למורשתו התרבותית והספרותית של יכי״ן יש ערך מיוחד. הוא, כמו רבים מחכמי מרוקו, ינק מהמורשת הספרדית והאשכנזית, הוא מציין שבמעתק התרבותי שלו הוא הושפע מן החכם ר׳ אליעזר פאפו בספר ״פלא יועץ״:

"ועוד כל ימי הארץ הרוצה לזכות את ישראל ימלא ידו לכתוב סדרי תפילות וקיצורי דינים ותוכחות מוסר בלעז וזה יותר טוב מלהוציא ספרי פלפולים או דרושים אשר הם מונחים בקרן זוית ואינם מועילים אלא לאחד מעיר ופעם ביובל.

 אם כן יכי״ן, בעקבות פאפו, משקף בדבריו את המפנה בקהל הקוראים שחל במאה ה-19. אין מדובר בספרי תלמוד ומדרש כבדים ומורכבים המופנים לתלמידי-חכמים או ספרי קבלה ומיסטיקה גבוהים ומורכבים, אלא בעידן חדש שבו המוקד הוא באדם הבינוני שלבו מתעורר למקרא דברי דרוש ומוסר פשוטים ומשובצים באגדות ומעשיות. יתר על כן, המפנה מתבטא גם בלשון הכתיבה של הספרות העממית הזו. ובהמשך דברי פאפו נמצאה לו אחיזה מפורשת ליכי״ן לא רק לגבי הלשון הערבית-היהודית בצד העברית אלא גם בצורך להפנות את חיבוריו לנשים:

"אבל ספרי הלועזים בלשון לעז יד רבים ממשמשת בהם ויש אנשים ונשים שנפשם חשקה לדרוש א-להים ולעסוק בתלמוד שמביא לידי מעשה אלא שקצרה ידם מהבין ומהשכיל לבותם… והן אמת שסגולת לשון הקודש רבה היא… אבל יש הפרש במבין מה שאומר לאין מבין כהפרש האור מן החושך.

מגמה זו שאימץ יכי״ן ידועה גם מפאס במחזור בערבית־יהודית שנכתב בפאס בתקופה מקבילה, כאשר נשים העדיפו או דרשו להתפלל בלשון המובנת להן, בערבית־יהודית בנוסח מגרבי.

אין ספק כי בעצם היחס החדש ללשון הערבית-היהודית ב״מבואר ממה שנאמר שמצוה רבה לכתוב דברי מוסר וקיצורי דינים לזכות הרבים… בלשון לעז למבינים אותו״, יש משום הרגשה חברתית נכונה.

מקור נוסף בהשפעה הרוחנית של יכי״ן הוא בספרות החסידית שזו מקרוב באה. רבנו כמו רבים מחכמי מרוקו, היה מצוי בחוכמת הקבלה כפי שעולה מכל ספריו וחיבוריו שעדיין בכתבי-יד. ואומנם ר' יוסף כנאפו היה אחד המשכילים הטיפוסיים מן הסוג שנשארו ׳בין החומות׳ אך לא הדיר עצמו מתנועות חדשות ובפרט מיצירתן הרוחנית המשובבת את לבו. יליד מוגדור וחניך ישיבה במראכש, ומתלמידיו של ר׳ אברהם קוריאט בעיר מולדתו לא הסתגר בד׳ אמותיו בין כותלי בית המדרש, אלא פתח את עיניו גם למה שקרה בתחום הספרותי-הרבני באירופה. כמעט כל הספרים שהופיעו בחייו הודפסו בליוורנו, בסיוע מוכר ספרי קודש, כנראה שחי בעירו, יצחק הלוי, ( שמעתי מפי אבי ז"ל, רבי שלמה חי כנאפו שמדובר ביצחק יעיש הלוי, איש ההכלה שהיה כתב של " הצפירה" –הערת העורך ) הובטח לו שגם הספר ׳זך ונקיי, שהיה חביב מאד בעיניו, נועד לצאת לאור בוארשה. בדרך זו, כנראה, התוודע גם לספרות השבח על ר׳ ישראל בעל שם טוב:

אני הכותב הצעיר זא לידי ואחד למצחאף ישם דיאללו קהל חסידים ופיה מכתובין למעשיות די כאנו פייאם בעל שם טוב ותלמידים דייאלו וחכמים וחסידים אוכרין כיף מביינין כל ואחד בשמו

 [תרגום: …בא לידי ספר אחד, קהל חסידים, ובו כתובות מעשיות מימי הבעל שם טוב ותלמידיו וחכמים וחסידים אחרים כלאחד בשמו].

יכי״ן, איפוא, פרסם את ספריו בעברית וחלקם בערבית-יהודית. הם כוללים הלכות פסח, מוסר השכל בענייני תורה, דיני שבת, פירוש למסכת אבות ועוד המכוונים ״לחנך נערי בני־ישראל לעבוד את ה׳ ולהתנהג בהם לאורו״. בספר ״חסדים טובים״, תרגם לערבית-יהודית מעשיותיו של הבעש״ט. שם הוא כותב:

ורית די תקדר ואחד לפאיידא כבירא יתטלע מנהום דהיינו יתעלמו בני־אדם קדאס נהווא לכוח דתורה ולחסידות ויראת שמים וירזעו בתשובה שלמה [תרגום: וראיתי שתעלה תועלת גדולה מהן ילמדו בני־אדם כמה הוא כוחה של תורה וחסידות ויראת שמים וישובו בתשובה].

מו״ה ר׳ חביב טולידאנו זצ״ל הראשון הנקרא ר׳ חביב החסיד בר מוהר״ר חיים זצ״ל בר מוהר״ר דניאל זצ״ל אשר בא מסאלוניקי לפאס, היה מו״ץ במקנאם וחי במאה הרביעית והיה נגיד ויש לו יד ושם בחצר המלכות, ובאגרת אחת שנשלחה להרב הנז׳ תארוהו בזה״ל בוצינא דנהורא קדישא, עוד לכל דבר שבקדושה, מלך יושב על כסא, חונן דלים משען לאביונים, כליל תפארת נזר אלהיו על ראשו, בכל יום בת קול יוצאת ומכרזת ואומרת הזהרו ברבי ובתורתו, רחמן בן רחמן, חונן בן חונן וכו'.

מו׳׳ה חביב טולידאנו זצ״ל השני ב״ר חיים זצ׳׳ל מו״ץ במקנאס ומת בלא בנים בשנת תע״ו בששה לחודש חשון בן נ״ח שנה והוא אחיו של מו״ה משה הנז׳ להלן, הרב הנז׳ ודאי היה איזה זמן בסאלי כי מצאתי בכ״י מוהר״ר אלעזר בהלול ז״ל העתק פירוש סוגית בין האולם ולמזבח במסכת יומא, מהרב הנז׳ ובסוף ההעתק כתוב ע״כ פי׳ ההלכה פה העירה סאלי בהסכמת בעלי הישיבה ושלם רב עכ״ל אשר העתקתי מכתב ידו של כמוהר״ר חביב טולידאנו נר״ו ביום שני וחמישי תמוז דע״ת לפ״ק וחתום מוהר״ר אלעזר בהלול הנז' ובתחילת פירוש הסוגיא כתב שיטין אלו ויען כי רבו כמו רבו שגיאות מי יבין שם נמצאו ושם היו אשר נפלו בפירוש רש״י ז״ל ובשינוי לשונות שלא במקומן עד אשר לא באו לכלל ישוב לכן נתתי אל לבי לסדר לשון הסוגיא עד גמירא בפירושה לרש״י על צד היושר טוב מוגהים כראוי כל דבר דבור על אופניו יש׳ על מקומו יבוא למען כל קורא ירוץ בו ולבבו יבין ושם ברכה לו וה׳ יפתח לבנו להבין ולהשכיל אמיתת תורתו אכי״ר.

ומצאתי כתוב בכתב יד מוהר״ר יעב׳׳ץ זצ״ל וז״ל בשלושה בכסלו שנת תע״ו הלכתי למקנאס לפקידת חדשו של החה״ש דיין ומצויין מוהר״ר חביב טולידאנו זצ״ל תלמידו של הרב החסיד מר אבא זצוק׳׳ל הרב הנז׳ הניח אחריו שו״ת ופסקי דינים ולא נודע תחנותם, ויש פס״ד שחתום הרב הנז׳ עם מוהריב״ע ומו״ה יעב״ץ ז״ל, הרב הנז׳ הוא דודו של מוהר״ר יעקב טולידאנו זצ״ל, והגביר הר׳ אברהם מאמאן ז״ל, בנה בשבילו בית הכנסת מכיסו וממונו ונתנה לו אשריהו ואשרי חלקו, וארשום בכאן מה שראיתי בטופס תשובה ששלח הרה״ג מוהר״ר יעב״ץ זצ״ל על מה שהשיב על דבריו הרה״ג מו״ה יעקב טולידאנו זצ״ל, בתוך התשובה כתב לו בזה״ל זכורני שהחכמים הראשונים הרב מוהר׳׳ר משה טולידאנו שהיה דיין מ״ב שנים והרב מוהר״ר חביב אחיו ז״ל שהיה ג״כ דיין עמו תחילה, כמו כ׳ שנה ולא היה חותם אלא הוא היה מסדר הפסק ואחיו היה חותם והיה עושה כן לכבוד אחיו הגדול ז״ל עד שנת התס״א בשנת הבכרו״ת שהלכנו לשם וכתב מוהר״ח ז״ל פס״ד אחד כדרכו ונתן למורי הרה׳׳ג וידאל זלה״ה וחתם, ונתן לאחיו וחתם ונטל הפסק לתתו לבעליו ועמד מורי הרב מוהר״ר וידאל ז״ל הנז׳ ואמר למהר״ח חתום גם אתה ולא אבה מוהר״ח מפני כבוד אחיו ז״ל והכריחו מורי הרב הנז' וחתם, ומשם ואילך נהגו לחתום שניהם עד תחילת שנת התע״ו שנתבש״ם מהר״ח ז׳׳ל, וכל ימיהם של שני האחים כיון שהיו רואין פס״ד של רבותי מוהר״ר וידאל ז״ל הנז' והרה״ג מוהר׳׳ר מנחם סירירו ז״ל והרה״ג מוהריב״ע ז״ל הנז' מיד היו מקבלים ומודים על האמת ואין פוצה פה ומצפצף וזה ודאי אינו חידוש אלא גם כשהיו רואים פסקים שלי, אני הקטן היו שמחים בהם כנתינתם מסיני וכו' לשונו שם בא בארוכה, וראיתי פס״ד אחד בשנת עת״ה חתומים בו מוהר״ר משה טולידאנו ומו״ה חביב אחיו ומוהר״ר משה בירדוגו זצ״ל מו״ה חביב טולידאנו זצ״ל השלישי כמוה״ר אליעזר זלה״ה נולד שנת תק׳׳ס והוא אחד מרבני מקנאס, וכבר יצא מוניטין שלו בספריו הקדושים, ויצא לאור הדפוס ס׳ פה ישרים פירוש על ההגדה (ליוורנו תקצ״ד) וספר ״תרומת הקדש״ שו״ת על הטענות שטוענים האפיקורסים על תורה ועל קבלת רבותינו ונדפס בליוורנו תר״ב, ובהקדמתו לספר הנז׳ כתב שעוד לו בכתובים ספר ״בגדי קדש״ על פשטי הכתובים כלי הקדש על המאור הגדול רש״י ז״ל ליישב דברי המדרשים, ״דעת קדושים״ על מסכת אבות, ״קדש הילולים״ על תהלים, ״קהל קדושים״ על קהלת, ״מלאכת הקדש״ שו״ת בענייני הטבעים מקדשי אל על הטבעים, ״מאמר קדישין״ על תחית המתים, ״זר הקדש״ ליישב ההשגות שעשו על מורה נבוכים, מלבד ספרים אחרים על הש״ע ועל הפוסקים ולפני שנת תקפ״ה נסע ממקנס והיה זמן מה בג׳יבראלטר אח״ב הלן לתוניס ולאיטליא ושם הדפיס ספרים הנז', ומוהר״ר שמואל אלבאז זצ״ל בספר ״נועם שיח״ כתב מכתב למוהר״ר חביב טולידאנו זצ״ל ותארוהו בזה״ל נושא בעול התורה, ארי סבל, וכן לדבר הלכה חריף ומקשה ולתרוצי קושיא שם וכו' ובודאי שזה המכתב להרב הנז' כתבו כי שניהם חיו במאה הששית.

חזרתי למללאח 45 שנה אחר יציאתי ממנו, ורגלי מדשדשות ברפש. רצפת הסמטאות כמעט אינה נראית לעין, נערים ומבוגרים מקומיים ממטירים עלי שאלות ללא הרף, בעוד אני ממשיך לנסות לשקוע בנבכי הזמן ולדלות ממנו מקצת מדמויות העבר של כל בית ובית כפי שהכרתים, אולם הם, מסרבים לחזור ולו במשהו לתת המודע שלי. אין המשל דומה לנמשל, ואין ההווה דומה לעבר. והלובן מאז דהה ונעלם זה מכבר, והחימר אינו יכול לספר דבר, רק מאפיל על העבר !.

הסיד פינה את מקומו לצבע העיר התקני של החימר, ולמי שאינו יודע, למראכש קוראים במקור " אלמדינה אלחאמרה " – העיר האדומה – ונראה שהולם אותה : יש ימים וצבעה מתמזג עם גוון השקיעה היום יומי, מראה מרהיב המתחלף כמעט מידי ערב, במרחב הפתוח והכל נראה אדמדם. בחורף לדעת הפלחים שקיעה אדומה לפנות ערב אינה מבשרת על גשם קרוב, הפך מהזריחה האדומה בבוקר המבשרת על בוא הגשם הקרוב. לדעה זו נתנו חיזוק באמירה הנפוצה בין החלקאים יודעי דבר – אילא חממרת פצבאח, סממר סבאטק ורטאח, וילא חממרת פלעשי, סממר סבאטק ומשי  – רוצה לומר – אם בערב השקיעה אדומה, נעל ולך, ואל תחשוש מאומה, ואם בבוקר – הזריחה שחומה , שב ואל תעבור את החומה. זו הייתה התחזית.

" שדג'ועה ודהריה ".

הקירות כאן מסרבים לקבל את הגוון ודוחים אותו מעליהם, הבתים נעולים על בריחים, רחובות של עיר רפאים באמצע היום. אווירה של קדרות ומועקה, המחזירה אותך אל המציאות המוכרת לך מהבית מימי המילואים " בשדזועה ודהריה ". הנה קיבלתי הסבר מוחשי, לאמירה הידועה " חן מקום על יושביו ", ולא ראיתי כל טעם להמשיך לחפש כאן את העבר שנמחק. ברחבה המרכזית שהייתה פעם המרכז המסחרי של המללאח, היה שוק שיכולת להשיג בו הכל. כיום אין דבר שימשוך את העין, המלווים שלי בכוח, ממאנים להשאיר אותי לנפשי. והחשש להכניס יד לכיס, רק יעלה כסף וירבה את המהומה. התעלמתי מהם והמשכתי לצעוד לדרך המובילה לבית העלמין. רוב החנויות נעולות, ספק אם יש מתעניין בהן. אלה הפתוחים, מיעוטם הציגו כל מיני גרוטאות למכירה. קונים לא ראיתי, כמקור פרנסה בולט כאן בחנויות של הספרים בעבר, הדיירים החדשים מפרקים גרוטאות שאספו מאשפתות של בתי העשירים, רדיו ישן או טלביזיה ישנה להוציא מהם כל מה ששווה כסף כלשהו, חוטי נחושת אלומיניום בדיל ברזל וכו…..מדהים עדיין לראות בני אדם נוברים במצבורי האשפה העירונית למצוא שם משהו בעל ערך מזערי, להביאו לכאן למכירה לקבל עבורו כמה פרוטות.

העוני זועק לשמים ! חנויות הקצבים במללאח, פותחים אולי פעמים בשבוע חצאי עופות ורבעים מוצעים למכירה תלויים על ווים לעיני כל, הקונים כאן אינם יכולים להרשות לעצמם עוף שלם, מעט חנויות הפתוחות מחוסר קונים. בעליהם מעבירים את הזמן במשחקי דמקה. בקרן הרחוב ערבי מוכר סרדינים מנוקים ושטופים, כדי שטריותם לא תפוג. וכידוע מראכש רחוקה מהים. האיש סירב לאפשר לי לצלם אותו, עד שקיבל כסף כמחיר קילו סרדינים. תיירים ומלוויהם כמעט ואינם מתעכבים כאן. אתרים אטרקטיביים לתיירים לא חסרים במראכש. אבל מי שמעוניין דווקא לבקר במללאח ובסמטאות שלו, יצטרך להתמודד עם סקרנותם של הנערים ובקשותיהם בשעות שהם נמצאים ברחובות.

המללאח אז והיום.

בעצם החלק המסחרי במללאח של היום, הצטמצם לשני רחובות ראשיים בלבד. מהכניסה למללאח : חנויות היהודים בעבר, מדפיהן עמוסים לעייפה מהרצפה עד התקרה בכל סוגי סדים מהזולים ביותר. בעליהם מוכרים שם פרטי לבוש מסורתיים מתוצרת מקומית, ורוב הסחורה בעלת טיב מפוקפק וזול. חיקוי גרוע לעבודות אמנות מרוקאיות אמיתיות, עשבי תיבול, רפואה, בשמים ותבלינים. פתחי החנויות צרים מהכיל את כל סלי הענק המכילים את הכמויות שדוחסים לתוכם, ונושקים לסלים של השכן וכן הלאה : הכל כאן דחוס מאוד. אווירה של שוק מזרחי טיפוסי, כל ההמולה הזו מסתיימת ליד החנויות של החייטים היהודים שהיו כאן בעבר. גם הסיור של התיירים במללאח מסתיים כאן באחד מבתי המסחר הגדולים והרבים של היהודים : בבית של " שעיה ויזמן ", יהודי עשיר בעל נכסים במראקש. בבית הזה מסיים מדריך התיירים את סיפור המללאח, נשים מרוקאיות נדבקים לתיירים ומציעים למכירה תכשיטי כסף ומתכת זולים. המקח ההתחלתי רצוי שיהיה פחות ממחצית המחיר המוצע, וגם אם כן – במהרה תגלה ששילמת יותר !.

המדריך מסיים בסיפור נוסטלגי על תקוות המלך מולאי מוחמד החמישי בשנות השבעים, כאשר פנה לנשיא הקהילה המנוח הנרי קדוש ז"ל, לעשות למען להחזיר למרוקו שש מאות אלף יהודים על מנת לחזק את כלכלתה של המדינה.

ביתו של ישועה ויזמן ענק, ומכיל הרבה חנויות ומחסנים בשתי קומות. חצי מהקומה העליונה היה בית מגורים של בעל הבית, פעם הייתה כאן אווירה שונה מזו של היום. בבתים הענקיים האלה משלו בכיפה, סוחרים יהודים בעלי שם, שהיה להם יד ורגל בעיצוב כלכלתה של הארץ. שמם יצא למרחקים כבעלי קשרי מסחר הדוקים עם עמיתיהם במרוקו ואירופה ועוד. וכל בית נשא את שם בעליו ומייסדו הראשון, כגון : בית " סנובאל ", זעפרני, נחמיאס, בית " בן בכאס " קורקוס ועוד.

הנוסע היהודי שמואל רומאנילי, כתב על עלייתם ונפילתם בסוף המאה ה-19. " אל תהיה פוסח להאמין אחרי שמעך כי היהודים רצוצים ועשוקים כי קרוב למלכות היה. האנשים האלה : אם גוי, אם יהודי, הם רק כלי ביד המלך. כל עת אשר ישרת בם, הרי ככלי יקר אשר לא תיגע בו יד ! פן יבולע – פן יסתיר המלך רגע מהם, והם כגללים לנצח יאבדו, ורואיהם " יאמרו איים ". רצה לומר כשאתה רואה את נפילתם של אלה שהיו קרובים למלכות, ולמה זה קרה להם ? אל תשאל, כי בסך הכל הם כלי שרת ביד המלך כל זמן שהם נחוצים לו, ואם יקרה שהמלך יפנה להם עורף, הם ורכושם יחלפו יעברו מהעולם, ורואיהם ישאלו אפוא הם.