ארכיון יומי: 5 בנובמבר 2017


החינוך המסורתי בקהילת יהודי צפרו(ובקהילות יהודי מרוקו)-ד"ר שלום אלדר

החינוך המסורתי בקהילת יהודי צפרו(ובקהילות יהודי מרוקו)

החינוך בתקופה הנדונה, היה נחלתם של הבנים בלבד, שכן רק משנת 1862, שבה החלה לפעול במרוקו

־ אגודת 'כל ישראל חברים' (כי״ח או'אליאנס')', זכו גם הבנות ללימודים פורמאליים מסודרים. למעשה ניתן לומר, שהחינוך בכי״ח נתן לנערה היהודייה, לראשונה בחייה, את ההזדמנות ללמוד ולרכוש השכלה. בכך נפתח בפניה עולם של שבירת מוסכמות חברתיות, שהיווה אבן יסוד בחברה המסורתית. כמו משל, עליית גיל הנישואין, שבאופן טבעי נתאחר, בגלל יציאת הבת מהבית והצורך בהשלמת ההשכלה הפורמאלית, שהסתיימה בגיל מאוחר יחסית לגיל, שנהגו להשיא את הבנות. חינוך הבנות במרוקו ובכלל זה גם בעיירה צפרו, היה על פי התפיסה הדתית מסורתית 'כל כבודה בת מלך פנימה׳ וכן על פי פיסת חז״ל שיכל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות'. למרות זאת היו נשים מעטות שכן למדו תורה וידעו ספר, במיוחד בנות של משפחות רבנים או נשותיהם כמו רבקה אשתו של ר' יהודה וסבתו של הרמ״א, 'שהיתה למדנית ומתפללת שלוש תפילות בכל יום ופרשת השבוע שמו״ת' (שניים מקרא ואחד תרגום א.ש).

ראוי לציין כאן גם את מחקרו של יוסף שטרית, בעניין החינוך לבנות, המבקש לערער את 'המוסכמה המושרשות, כדבריו, לגבי השכלת הנשים, ואף מציין ש'מצויים ממצאים העשויים לערער אותה',אחת דוגמאות הבולטות לערעור מוסכמה זו, היא כמובן דמותה של פריחא בת־יוסף המשוררת ממרוקו שחייתה במאה הי״ח או י״ט לכל המאוחר, כדבריו.

מסלול החינוך המסורתי בקהילה היהודית בצפרו, לפני הפעלת בית הספר של כי״ח, דומה לזה של קהילות בית ישראל ברחבי מרוקו. המטרה המרכזית שעמדה במרכז החינוך היהודי המסורתי בקהילה היהודית היתה לחנך את הילד לקיום מצוות התורה, לדעת להתפלל וליטול חלק פעיל בתפילה בבית הכנסת ולשלבו בחיי הקהילה. משום כך התבססה תוכנית הלימודים על לימוד התפילה, התמצאות בסידור וקריאת התורה.

חינוך הבנים הוטל על האב על פי הכתוב : 'ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם' (דברים ו,ז).

רב הקהילה דאג למנות מלמדים, שכן חזקה על הרב ההלכה בשו״ע: 'מושיבין מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר, וכל עיר שאין בה מלמד תינוקות היו מחרימים אנשי העיר עד שיושיבו מלמד תינוקות׳.

החוקר זעפרני מציין, שלימוד קריאת כתבי הקודש ואמירתם בעל פה יחד עם פירושם והבנתם, היו תנאי יסודי להשתתפות היהודי בעבודת ה'. לשם כך, אומר זעפרני, נדרשה הכשרה ממושכת והיה צורך ברכישת מידע מרובה.

למעשה, ניתן לחלק את עניין החינוך של הבנים לשתי קטגוריות עיקריות: האחת, מסלול החינוך שבו למד כל ילד ב־חדר' (בדרך כלל בבית הכנסת) החל לפני גיל שנתיים, לעתים בטרם למד לדבר באופן ברור ושוטף . הפעוטות הגיעו לבית הכנסת 'אתאג׳י' (בהתחלה היה בית כנסת אחד) בצפרו וחולקו שם לפי גילם ורמתם, ותפקיד המלמד בשלב הזה התמקד בהשגחה יותר מאשר בלמידה. בגיל שלוש, עבר הילד לבית הכנסת הגדול 'צלא לכבירה' שחולק למספר המלמדים שלימדו שם. שנת הלימודים הראשונה לגיל הרך התמקדה בלימוד יסודות הקריאה באופן מדורג בארבעה שלבים. תחילה לימדו את צורת האותיות, לאחר מכן צירוף האותיות וכו', ובשנה השנית למד הילד 'פרשה' (חומש) בטעמים בשלושה שלבים. כשהגיע הילד לגיל חמש וכבר ידע לקרוא בחומש, היו עושים טקס מיוחד ומלבישים אותו בלבוש המיוחד למעמד ומלבישים אותו טלית קטן. בטקס עשו לילד מעין'חתונה זוטה' וערכו לכבודו משתה במשך שבוע ימים ושידכו לו ילדה בגילו. במהלך הטקס הובא הילד אל הרב שהיה כותב על לוח בדבש אותיות א־ב והפסוק ׳תורה צוה לנו'. הילד היה קורא את הפסוק ומלקק את הכתוב. טקס זה היה נערך בחודש סיוון סמוך לחג השבועות. ההיסטוריון בר-אשר מציין כי לימוד המקרא בצפרו נעשה במקביל ללימוד התרגום (שרח) וביחד עמו . הנוהג של לימוד התרגום והמקרא, לדבריו, היה מילה כנגד מילה (גם במקנס נהגו כך)'. הילד למד בבית הכנסת הגדול עד הגיעו לגיל המצוות שנקבע ערך לגיל שתים עשרה.

בגיל 'הבר־מצווה' סיים למעשה הילד את חוק לימודיו והוא נדרש לסייע בפרנסת הבית. הוריו שלחוהו לשמש שוליה במקצוע כלשהו על מנת לרכוש את המקצוע, או שיצא לעבודה כרוכל המסובב את הכפרים סמוך למקום מגוריו.

קטגוריה השנייה של מסלול חינוך הבנים במרוקו, ובכלל זה בקהילת יהודי צפרו, הייתה מיועדת למי שהתעתד לשאת במשרה ציבורית. בדרך כלל למדו במסלול זה בניהם של משפחות מיוחסות ובניהם של משפחות רבנים. המטרה המרכזית במסלול זה התמקדה בהכשרת דור העתיד של נושאי המשרות הציבוריות, שכאמור עברו בירושה למי שהיו ראויים לכך .

הלומדים במסלול זה עתידים היו לשאת במשרות הרבנות והדיינות. הכשרה דומה עברו אביו של הרמ״א ר' שמואל ודודו ר' עמרם, עד הגיעם לתפקידים הציבוריים שאותם מילאו במסגרת הקהילה היהודית צפרו ובעיר פאס.

תהליך הלימוד היה מתבצע על ידי רב שהוצמד אליו תלמיד אחד ותפקידו היה לקדם אותו במסלול לקראת מילוי ייעודו. לעתים מילא תפקיד זה האב עצמו שהיה כבר בעל המשרה של הרב והיה מלמד את בנו משנה גמרא ופוסקים. הכשרה קפדנית זו נועדה להכין אותו כראוי למי שימשיך את שושלת היוחסין, וכך היה אצל רבני משפחת אלבאז, שהתחנכו ולמדו באוהלה של תורה בבית המדרש אצל אביהם.

תלמיד שייעדוהו הוריו לתפקיד רב ודיין למד לעתים גם שחיטה של בהמה דקה וגסה והוכשר להיות מוהל . אם היה מוצלח ומוכשר וידע את מלאכת הכתיבה, היה כותב ספרי תורה, פרשיות תפילין ומזוזות וגם העתיק ספרים כפי שהיה אצל ר' שמואל ואחיו ר' עמרם.

ר' שלמה חיון תלמיד ר' יעקב אביחצירא וספריית הקבלה בתפילאלת-אבישי בר-אשר

 

ספר פתוחי חותם

ר' שלמה חיון מתאר בסוף דבריו את הספר עצמו, ספר פתוחי חותם, ומדגיש כמה פרטים מעניינים. ראשית, הוא מצביע על חלוקת הדרשות בספר לפי ארבעת הרבדים שהתורה נדרשת בהם במסורת הקבלה: פשט, רמז, דרש סוד. ובאמת, זהו ממאפייניו הבולטים של ספר זה, לעומת כתביו האחרים, העוסקים במובהק רק בחלק מן הרבדים האלה. ראוי להעיר בהקשר זה כי אליבא דר' יעקב, ההבחנה בין נסתר ונגלה אינה מציבה גבול בל יעבור, אלא אדרבא היא מניעה את החובה 'לחפש מצפונותיה וסודותיה'. בכך נאמן הוא להשקפה הרווחת בספרות הקבלה כי פשט התורה הוא מלבוש לסתריה. תפקידו של המקובל לאור זאת הוא גילוי הרמזים הגנוזים בסיפורי התורה, ומכאן נובע יחם כפול אל הפשט: מצד אחד, מבחינת מקומו בדרגות העומק והמשמעות, 'הגרוע שבכולם הוא הפשט', ויאם למדת כ״א הפשט שהוא האחרון, לא יצאת ידי חובתך והוי זהיר להתלמד ג׳ חלקים שהם למעלה ממנוי, כלשונו; ומצד שני, ממשניותו לא משתמעת הפחתה בערכו העצמי או ביטולו, כי אם הערכה יתרה שלו. לפיכך אין פלא, למשל, כי הבחנתו של ר' יעקב בין 'רמז' או יסודי מטושטשת מאוד ביחס להבחנה המסורתית, ומשמשת בעיקר להבחין בין טוגות שלכל אחת מהן מהלכים פרשניים שונים אל הטקסט, אך שתיהן כוללות בדרך כלל תוכן נסתר וסודי.

עוד מציין חיון כי סודות הספר 'בנויים על קו מישור המוסר כי זה כל מגמת רבינו להיטיב לזולתו, ללמד לעמו יראת ה' טהורה לעבוד עבודתו, כי זהו עיקר דרשות יראי ה' וחושבי מחשבתו', ר' יעקב עצמו כמעט שאינו נוקט במונח 'מוסר' לתיאור הקו ההתנהגותי המרכזי בשיטתו. ואכן הקריאה בכתביו מגלה את נוכחותם של מנהגים קבליים, המיועדים ברובם לאורח חייו המתמיד של האדם, בלא זיקה הכרחית לתיקון המידות. עניין זה מסמל שלב מרחיק לכת ביחסים בין ערכים בין ספרות המידות וספרות ההנהגות הקבלית, שרי״א נמנה עמו. מנהגים או הנהגות אלה אינם מוצגים כנדבך על גבי שיטה רעיונית אחרת, אלא כהגשמה מפורטת של שיטה קבלית ברורה. לפיכך, הצעתי במקום אחר לנקוט בהגדרה אחרת לסיווג ספר 'פתוחי חותם', שביכלותה להנהיר את המונח 'מוסר' כיאות: "ספרות ההנהגות והתיקונים". בכורתם של היסודות הנוגעים להתנהגות הדתית והספיריטואלית, שתפקידיהם והשפעותיהם נוגעים במישורים שונים במציאות, הכפופה על-פי-רוב לתפיסת העולם הקבלית־לוריאנית; הערכה שונה של ההיבטים החברתיים והתיאולוגיים, שלטענתי הודגשו לפנים יתר על המידה בחקר הספרות הזאת; והתייחסות לאופי היחסים בין התנהגות הלכתית ובין פעולה בדרך ההנהגות.

מעדותו של ר' שלמה בהקדמה עולה כי'פתוחי חותם' היה חיבורו השישי של ר' יעקב אביחצירא, עדות הניצבת לעומת רשימה אחרת שהותיר בנו ר' יצחק אביחצירא. קדמו לו החיבורים הבאים: 'גנזי המלך'; 'לבונה זכה' – שגם לו חיבר ר' שלמה הקדמה כמצויין בדבריו, אך זו אבדה בינתיים; יספר שאלות ותשובות' – הלא הוא 'יורו משפטיך ליעקב' המצוי בידינו; יספר הדרושים׳ – שחיון לא מזההו בשמו; וספר 'שטה' על התלמוד, חיבור אשר לא נדפס ולא נשתמר.

כמו כן מבאר ר' שלמה את פשר שמו של החיבור 'פתוחי חותם', בשתי דרכים: 'כי כן בו נפתחו ונראו ונתגלו כמה דברים אשר היו חתומים וסתומים בחותם תעודה', וכן 'כי תיבת פתוח״י שם רמז והיא מספר שמו הטוב וחניכתו'.

משאלתו של ר' שלמה בדברי הסיום, 'יזכה מו״ר להוציא חבור זה על מזבח הדפוס עם כל שאר החיבורים אשר לוי, לא נתגשמה בחיי רבו, כמוה במשאלתו האחרת בדבר העלייה לארץ האבות. רק כעבור חמש שנים מעת שנפטר ר' יעקב בדמנהור בכי בטבת שנת'והיא מרת נפשי, נדפס בירושלים ספרו'פתוחי חותם' והקדמתו עמו.

ספרייתו של ר' יעקב

כאמור, להקדמת ר' שלמה חיון חשיבות לחקר הביבליוגרפיה, המשופעת אזכורי שמות ספרים מספריית ר' יעקב. השמות שלובים משזר מעשה חושב בכתיבתו המליצית של חיון, ובדרך כלל הקפידו המדפיסים והמהדירים לציין חלק מהם בסימן מובחן. יש להניח כי הרשימה חלקית, ואף על פי כן עדות זו מסייעת מאוד בשרטוט היקפו של ארון הספרים של הרב והמקובל מתפילאלת. ככלל, בכתביו נוהג רי״א לעתים רחוקות להזכיר שמותיהם של חיבורים שמהם הוא שואב (לבד מאפיונים כלליים כמו'הזוהר' או'רבינו האר״י ז״ל', שגם הם בדרך כלל מותירים למעיין מלאכת חיפוש דקדקנית); והנה, רשימה זו מעניקה לנו הצצה נדירה לספרים שהיו לפניו תדיר, בהם העמיק ולאורם חידש את חידושיו בתורת הנסתר.

ברשימת חיבורי ההלכה הנזכרים בהקדמה חסרים חיבורים רבים מאוד שרי יעקב עיין בהם והביא מהם בשאלותיו. ככלל, נראה שכאן הסתפק חיון בהזכרה כללית של חיבורים. מעניינת העובדה שהוא מזכיר לצד ס' ׳ארבעה טורים' את שני נושאי הכלים העיקריים 'דרכי משה' ויבית יוסף', וכאמור גם את'המפה' לצד ישלחן ערוך',

רשימת החיבורים מספרות הימוסר׳ מפורטת יותר, אך גם היא חלקית כעדות המחבר: 'כי את כל אלה ואת אשר איננו פה', מספרות ימי הביניים נזכרים כמה חיבורים מרכזיים: חובות הלבבות, ספד חסידים, ספר הישר (רבנו תם), ספר יראים (לר' אליעזר ממץ) וכן שערי תשובה (לר' יונה גירודני). השפעתם של חיבורים אלה על כתיבתו כללית ומועטה באופן יחסי, ואין בכתביו אזכור מפורש של אחד מהם. שונים הם פני הדברים לגבי ספרות ההנהגות הקבלית שלמן צפת ואילך, שבין חיבוריה מונה חיון את ספר חרדים לאזכרי, ראשית חכמה לר' אליהו די וידאש המחזיק כמובן את קבלה רמ״ק רבו, שערי קדושה לר' חיים ויטאל ועוד כמה חיבורים מאוחרים, אך השפעתם של שני האחרונים שהזכרתי רבה מכולם. נזכרים גם שני "קיצורים" נפוצים לספר ראשית חכמה: תוצאות חיים (קיצור שערך המחבר בעצמו) ותפוחי זהב לר' יחיאל מילי בן המאה הי״ז. עוד באו שם: שני לוחות הברית (השלייה), ספר ארחות צדיקים הנפוץ (שמחברו אינו נודע), וספר אזהרת הקדש הזנוח. עניין מיוחד מעורר הרמז המופיע לקראת סוף הדברים: 'כאשר עשה הרב כמהר״י זלה״ה ביערתו, וכאשר הוכיח והודיע הרב ח״י בחמדתו'; וכפי שהעיר דן מנור, התכוון חיון להזכיר כאן את שני ספריו של ר' יונתן אייבשיץ חמדת ימים ויערות דבש. מנור דחה את היסוד להערכה מיוחדת של חיבורים אלה אצל רי״א, בשל זיקתם לספרות השבתאית. ואולם כנגד זאת, לפחות באשר לחמדת ימים אפשר להוכיח כי שימש מקור השראה והשפעה רגיל על ר' יעקב, הנוטל ממנו מעת לעת, אם כי בלא אזכרו המקור.

רשימת ספרי הקבלה היא הרחבה ביותר ושולבו בה למעלה מארבעים חיבורים. ביניהם מונה חיון כמובן, את ספר הזוהר ותיקוני זוהר. הוא מזכיר את ספריו הנפוצים של ר' יוסף גייקטילה שערי צדק ושערי אורה; ואת שמותיהם של ספר הפליאה, ספר רזיאל המלאך ואולי גם את ספר הרזים(הנזכר במליצה'תא הרזים')

Avishay Bar Asher Rabbi Chlomo Hayoun, disciple de Rabbi Yaacov Abehssera et la littérature kabbalistique au Tafilalet

La bibliothèque de R. Yaacov

Comme je l'ai déjà dit, l'importance de la préface de Hayoun pour la recherche sur la bibliographie de R. Yaacov est très grande car elle foisonne de rappels de ses autres ouvrages. Les noms des œuvres sont ingénieusement enchâssés dans l'écriture élogieuse de Hayoun. En général, les imprimeurs et les présentateurs ont tenu à souligner une partie de ces œuvres d'un signe particulier. On peut supposer que la liste est incomplète. Malgré cela, ce témoignage est d'une grande utilité pour esquisser l'ampleur de la bibliothèque du Rabbin-kabbaliste du Tafilalet. Comme règle générale dans ses écrits, Rabbi Yaacov nommait rarement les noms des ouvrages dont il s'inspirait (en dehors de livres bien connus comme le Zohar, Rabenou Ha'ari (Rabbi Ytshak Louria) qui eux aussi laissent au chercheur un labeur considérable). Voilà que cette préface nous permet un aperçu des livres qui étaient en permanence devant lui et dans lesquels il se plongeait et grâce auxquels il a pu faire ses découvertes dans l'étude des faces cachées de la Thora et les divulguer.

De nombreuses œuvres que Rabbi Yaacov a consultées et qu'il a citées dans son livre Yorou michpatékha léYaacov sont absentes dans la préface. D'ailleurs, il apparaît que Hayoun s'est contenté de faire un rappel général des œuvres. Il est intéressant de souligner qu'il cite avec le livre Arba'a Tourim les deux ouvrages secondaires : Darké Moché et Beit Yossef. Comme je l'ai déjà dit, les livres Hamapa et Choulhan Aroukh.

La liste des écrits de la littérature du Moussar est plus détaillée, mais également partielle « car tous ceux-là et ceux qui ne sont pas là ». De la littérature du moyen âge, sont citées quelques œuvres capitales : Hovat Halévavot (Le devoir des cœurs), Sefer Hassidim, (Le livre des Hassidim) Sefer Hayachar (Le livre de la droiture de Rabénou Tam), Sefer Yéréim (le livre des croyants de Rabbi Eliezer de Metz) et aussi Chaaré Téchouva (les portes du repentir de Rabbi Yona Guerondi). L'influence de ces œuvres sur son écriture est générale et relativement minime et, aucune d'elles n'est citée en toutes lettres. Les choses sont différentes quant à la littérature du mode de vie kabbalistique de l'époque de Safed et après elle. Hayoun en cite le Sefer Harédim du rav Azkari, Réchit Hokhma de Rabbi Eliahou de Vidash, qui comprend évidemment la pensée kabbalistique de son maître Rabbi Moché Cordovéro), Chaaré Kédoucha de Rabbi Haïm Vital et d'autres écrits plus tardifs. Mais l'influence des deux dernières œuvres que j'ai citées est la plus prépondérante. Sont cités également deux ouvrages condensés bien connus du livre Réchit Hokhma : Tots'ot Haim (condensé par son auteur) et Tapouhé Zahav de Rabbi Yéhiel Mili du 17ème siècle. On peut y trouver aussi Chné Louhot Habrit de Hachla (Rabbi Yéchayahou Halévy Horowitz), le célèbre livre Orh'ot Tsadikim dont on ne connaît pas l'auteur, et le livre Azharat Hakodech d'importance mineure. Très intéressante est l'allusion qui figure vers la fin de la préface : « Comme a fait Rabbi Yonatan Eybchitz zal dans Yaarato (son livre nommé : pain de miel) et comme il l'a prouvé et déclaré dans Hemdato (son livre nommé : l'objet de son aspiration). Par cette allusion comme l'a dit Dan Manor, Hayoun citait les deux livres de Rabbi Yonatan Eybchitz Hemdat Yamim et Ya'arot Dvach. Manor n'accepte pas le fait d'exagérer l'importance de ces deux œuvres à cause de leur promiscuité avec la littérature Chabtaïque. Par contre, pour le livre Hemdat Yamim, on peut prouver qu'il était, pour Rabbi Yaacov, une source d'inspiration et d'influence ; et qu'il se servait de lui de temps à autre sans toutefois le nommer.

La liste des livres kabbalistiques est la plus longue et elle comprend plus de quarante œuvres. Parmi elles, Hayoun compte évidemment les livres du Zohar et Tikouné Hazohar. Il nomme les ouvrages connus de Rabbi Yossef Jékatilia Chaaré Tsédek et Chaaré Ora, et les noms du Sefer Haplia, Sefer Raziel Hamal'akh et peut être fait-il aussi allusion au livre Sefer Harazim.

De plus, sont nommés quelques commentaires du Zohar : Or Yakar de Rabbi Moché Cordovéro, Zaharé Hama de Rabbi Abraham Azoulay (basé sur Yaréah Yakar de Rabbi Abraham Galanti – disciple de Rabbi Moché Cordovéro), Emek Hamelekh de Rabbi Naftali Bakhrakh, et aussi Zohar Harakia de Rabbi Yaacov Tsémah. D'entre les écrits de Rabbi Moché Cordovéro, sont nommés aussi Chiour Koma et Pardess Rimonim. Et avec eux Assiss Rimonim le commentaire du Pardess Rimonim par Rabbi Chmouel Galiko disciple de Rabbi Moché Cordovéro. Est nommé aussi le livre Maguid Yécharim de Rabbi Yossef Karo. Très surprenante est l'absence du livre Mikdach Melekh de Rabbi Chalom Bouzaglo qui était un des commentaires du Zohar les plus appréciés par Rabbi Yaacov.

Voici les livres de la tradition kabbalistique de Ha'ari : Rabbi Haim Vital – Ets Hahaim : Chaar Hakavanot, Chaar Hayihoudim, Chaar Hahakdamot (présenté par Rabbi Chmouel Vital), Chaar Haguilguoulim, Sefer Hadrouchim (présenté par N' Tboul disciple de Ha'ari), Otsrot Haïm, Méorot Nathan, Béér Mayim Haïm, (de Rabbi Chmouel Vital). D'entre les livres de Rabbi Yaacov Tsémah sont nommés Mavo Chéarim, Adam Yachar et Kol Barama (commentaire de Ha-Idra Raba). Il est bon de souligner que ne sont cités explicitement dans ses écrits que trois livres : Sefer Hakavanot, Ets Haïm, et Otsrot Haïm. Une recherche démontre l'impact des autres œuvres citées dans ses écrits bien qu'elles ne soient pas nommées. Il en est de même surtout pour les livres Chaar Hahakdamot et Chaar Haguilguoulim. En marge de ceux-là, il cite aussi quelques écrits absents de ladite préface. Pri Ets Haïm, Chaar Hamitsvot, Chaar Hapsoukim et Sefer Halikoutim. Il rappelle aussi plusieurs fois Likouté Ha'ari. L'examen démontre que par cette appellation, il pense presque toujours au livre Likouté Thora et non pas à d'autres ouvrages. Sont nommés aussi Maayan Ganim de Rabbi Menahem Azaria de Pano, trois textes de R. Nathan Hayérouchalmi fils de Réouven David Chapira : Touv Haarets, Matsat Chimourim et Yayin Haméchoumar; Zot Houkat Hathora de Rabbi Abraham Hizkouni, Mégualé Amoukot, (commentaire de la Thora) de Rabbi Nathan Chapira de Cracovie, livre qui a eu une grande diffusion, le livre de Rabbi Chlomo Delmadigo Mitsraf Lahokhma et aussi le recueil Taaloumat Hokhma (où ont été imprimées aussi Novlot Hokhma et Bh'inat Hadat du même auteur), Yod'é Bina de Rabbi Moché Zacout (et peut-être aussi du même auteur, Sefer Hachorachim – livre des racines qui traite des effets obtenus par l'assemblage des lettres).

Hayoun note aussi l'ouvrage de Rabbi Moché Ben Maïmon Elbaz Hékhal Hakodech sur la prière avec intention et Guinat Bitan de son disciple Rabbi Ytshak Hacohen sur les Sefirot et autres sujets. Cet ouvrage était manuscrit. Un autre texte qui n'a pas vu le jour était Gan Melekh avec des commentaires inspirés du livre Emek Hamelekh cité plus haut, sur des chapitres du Zohar.

Il est intéressant de savoir que Hayoun lui-même soulignait la différence entre les livres enseignant l'Hassidisme et les livres de Kabala. Pourtant, on peut y trouver des livres « sur le mode de vie et les tikounim ». Parmi ceux-là, il est juste de citer l'ouvrage tardif de Rabbi Immanuel Haï Riki Michnat Hassidim (et son condensé Yocher Lévav de l'auteur même) qui a été rédigé en Italie au début du 18ème siècle. Ce livre a eu une grande influence sur la pensée kabbalistique de Rabbi Yaacov au sujet du mode de vie et des tikounim. Ceci est vrai surtout pour sa manière de présenter la pensée Kabbalistique du Ha'ari comme un modèle d'existence bien organisé. Rabbi Yaacov cite l'ouvrage en plusieurs endroits et de plus, j'ai pu voir qu'il se servait des idées de ce livre sans le nommer. De toute façon le mode de vie et les tikounim dans ses écrits sont basés surtout sur les œuvres classiques de la Kabbale selon Ha'ari. Inutile de préciser que cette liste est partielle, et malgré tous les efforts de Hayoun d'y insérer un grand nombre de titres, il n'a pas réussi à les dénombrer tous. Parmi les titres absents, on peut citer les commentaires de Hahida (Rabbi Haim Yossef David Azoulay) tels que Nahal Kdoumim ou Homat Anakh ou les commentaires de la Thora (Or Hahaim, « Haalchékh », qui est le Thorat Haim de Rabbi Moché Alchékh), les recueils attribués à Rabbi Haim Vital (les Likoutim (recueils) et recueils de la Thora et d'autres livres. Malgré cette carence, la valeur de cette liste sur nos connaissances de la littérature kabbalistique du Tafilalet pendant le 19eme siècle, n'est pas amoindrie.

Pour terminer, du point de vue littéraire, le lecteur découvrira le charme et l'intérêt du langage riche en inventions, en images et en trouvailles originales de la préface de Hayoun.

Ses propos sont une suite de citations de la Bible, du Talmud et du Midrach par lesquelles il va en accumulant des éloges sur son Maître vénéré. En tête des chapitres, il a fixé l'acrostiche de son nom : « Je suis Chlomo, fils de notre maître Rabbi Makhlouf ». Tous les chapitres de la préface sont terminés par le nom : Yaacov.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
נובמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר