ארכיון יומי: 9 בנובמבר 2017


Le pogrom de Fes ou Tritel 1912-Paul B.Fenton

Le retour ne fut pas facile après le cauchemar qu'ils venaient de vivre. La nature des atrocités qu'ils avaient subies donna lieu à des problèmes d'ordre social et à des drames déchirants. Les femmes mariées à des kôhanim qui avaient été violées, furent obligées selon la loi juive de se séparer de leurs époux, même si elles étaient mères de famille. Nombre de femmes et de jeunes filles qui avaient été violées se trouvèrent enceintes. De nombreuses familles émigrèrent aussitôt vers d'autres villes où elles commencèrent une nouvelle vie avec toutes les difficultés d'adaptation que cela impliquait.

Les Israélites rentreront au mellah, [comme] un troupeau de victimes innocentes qui ont payé de leurs vies et de leurs biens la rançon des existences d'Européens sauvés du massacre, car c'est le pillage du mellah, qu'on n'a rien fait pour empêcher et où s'est exercée pendant trois jours la fureur des soldats révoltés et de tous les malandrins de la ville, qui a sauvé de la catastrophe finale le quartier européen.

Le mercredi 8 mai, une journée de deuil fut décrétée. Toute la communauté se rassembla afin de procéder à l'inhumation des rouleaux de la Tora qui avaient été profanés par les pillards arabes. Pendant que l'immense cortège avançait sur le chemin du cimetière, les hommes revêtus de châles de prières pleuraient à chaudes larmes leurs disparus en récitant des lamentations.

Les chroniqueurs Salomon Cohen et le rabbin Ben Naïm ont préservé avec précision le souvenir du déroulement de cette cérémonie. Avant de réciter des psaumes et la confession des péchés, on entonna les lamentations suivantes: aqûm be-mar nqfshi, qôlyelâlelâh, haragta be-yôm appêkha, 'eykha sô 'n ha-harêgâh. Il s'agit d'élégies tirées du rituel du 9 ab, jour anniversaire de la destruction du temple de Jérusalem. Le choix ne fut point arbitraire car certainement celle qui s'intitule 'eykha sô 'n ha-harêgâh, «Comment le troupeau voué au massacre», du poète andalou médiéval Juda ha-Levi, devait incarner sinistrement pour les Juifs de Fès la tragédie qu'ils venaient de vivre. Curieusement, son titre coïncide à celui de la fameuse élégie composée par H. N. Bialik pour commémorer l'effroyable pogrome de Kichinev. En voici sa traduction:

Comment le troupeau voué au massacre est-il dispersé hors de son pacage?

Le visage pâle et souillé de boue,

Ils sont méconnaissables dans les rues aux yeux de tous les spectateurs.

Leurs figures sont noircies de suie, on ne les reconnaît plus dans les rues.

Suite à la dispersion des Juifs [litt. «colombes»],

Il me sied de pratiquer le deuil, d'être le compagnon des autruches,

D'entonner des élégies et des lamentations,

Au lieu de jouer de la flûte, ou du luth.

Les habitués aux vêtements raffinés, jeûnent à présent, affamés.

Ceux qui se nourrissaient de délices, dépérissent dans les rues.

Le glaive touche ce jour jusqu'aux prêtres, le feu dévore et brûle.

Ils crient, mais nul ne répond.

Les uns tombent dans le feu, d'autres sous le glaive ennemi.

Ils savent que telle est la décision de Celui qui habite le buisson.

Comme les pierres sacrées se répandent aux coins des rues!

On trouve les enfants nus, affamés, pieds nus,

Réclamant en vain du pain, ils s'évanouissent de soif.

Ils implorent leurs ravisseurs; face aux tyrans, ils se font flatteurs.

Sans obtenir de pain, ils aspirent à la compassion de leur Créateur,

Les nourrissons défaillent de faim aux coins des rues.

Dieu a bandé son arc et a produit tout cela.

Nul n'exauce la voix qui implore de l'aube au crépuscule.

Les enfants tendent le cou à leurs poursuivants, comme des agneaux.

Les rues de la ville sainte sont emplies du sang de ses saints,

Les cours envahies par les cadavres d'enfants et de vieillards.

O Dieu reviens! jusqu'à quand lâcheras-tu ta colère contre eux?

Jusqu'à quand, ne serais-tu pas, pour leur faute, celui qui pardonne?

חיים ביינארט-אנוסים בדין האינקביזיציה

ברם, מעניינת השנאת טיבם של שני עדים אלה. האחד אנוס, שנתפס בעצמו לקיום מצוות תורת משה, והוא בן דור שני או שלישי לשמד. הוא התודה לפני האינקויזיציה. זכה לכפרת עוונות ונעשה נאמנה בכל הנוגע לאנוסי סיאודד ריאל. השני הוא רב יהודי, שהיה משתף אנוסים בקיום מצוות ומלמדם דין יהודי מהו. לאחר המרתו נעשה סוכנה של האינקויזיציה. בדרכם האישית ניתן לראות פעולה מכוונת מצדם נגד אחיהם. יש בשימוש בעדים מסוג זה כדי להצביע בכל חומר ההערכה על מעשהו של בית הדין. מכל מקום, אין לראותם כסוכנים פרובוקטורים שהוחדרו לעדת האנוסים אלא במודיעים ומוסרי אינפורמציה פנימית בלבד, שגויסו למען האינקויזיציה, לאחד שהם עצמם היו שותפים ולקחו חלק פעיל באותם מעשים גופם.

לדיון בטיבם של העדים עלינו להוסיף כי בכמה מקרים נמצא את עדותם של נוטריונים ורחידורים נגד עמיתיהם, ומהם גם אנוסים. אבל אם הנתבעים לדין ניסו להזים עדויות של משרתים ודומיהם, לא נמצא לעומת נסיונם זה שהעלו על הדעת כי גם אנשים שלא מפשוטי־העם יכלו להעיד נגדם. ייתכן שהסיבה לכך נעוצה במציאות חייהם של האנוסים שנתרכזה בחוג המצומצם של המשפחה וקרובי־ המשפחה. בדרך־כלל לא השתדלו האנוסים לצאת מתחומם זה ולא שאפו להיות מעורבים בחברה הנוצרית הספרדית. כל המגע עם הציבור הנוצרי לא היה במקרים רבים אלא בתחום העסק או הפרנסה, ותו לא. דברים אלה בולטים במיוחד אם נעיין בתיאורי העדים האלה עצמם. הרקע למגע נמצא בכל פעולה ציבורית עסקית, שנבעה ממעמדו של אנוס, ממלאכתו או מפרנסתו, ובה ניתן לעד לראות את דרכו ומעשיו של אותו אנוס שנתבע לדין. מכאן שעדות זו תיארה לעתים את דרכו של האנוס מחוץ לביתו ומחוץ למסגרת משפחתו, בה בשעה שמשרתים תיארו בעדויותיהם את מעשי הנאשם, או הנאשמת, בביתם שלהם, בתנאי קיומם הפנימיים של האנוס הנעלמים מעיניהם של זרים. תנאים אלה לעתים השתדלו האנוסים להעלימם ככל האפשר, כאמור לעיל, אך יש ששמטו כל אמצעי זהירות. אי זהירות זו היא, בסופו של דבר, שהיתה בעוכריהם.

אם נצא עתה להשוות את טיבם של עדי־התביעה לטיב העדים שהעמידה הסניגוריה נמצא שגם זו האחרונה נזקקה לעתים לאותו סוג עדים, אנשים מפשוטי־העם, כתביעה ממש. כך, למשל, הביאה הסניגוריה במשפטה של מריה גונסאליס, אשת רודריגו די צ׳יליון, אשה עניה מקבצת נדבות, המכונה la ospitalera. עדה זו אמרה במשפט שקיבלה נדבות מן הנתבעת לדין, וכנראה לא התכוונה הסניגוריה אלא להבליט את נדיבותה של הנאשמת. אבל בעצם היתה גם התביעה יכולה לטעון נגד עדי־הסניגוריה אותה טענה של טיב העדים, כפי שטענה הסניגוריה נגד עדי־התביעה, והיא לא עשתה כן. ודאי היו לה שיקולים משלה שמנעו ממנה הזכרה זו. על עדי־הסניגוריה יש לומד שלא מצאנו שעדות של קרובים תתקבל על דעת בית־הדין, והיא פסלה אותם, בה בשעה שהללו לא היו פסולים להעיד מטעם התביעה. הדעת נותנת שבדרך־כלל נמנעה הסניגוריה מלהביא קרובים שיעידו לטובתה. זאת ועוד. הסני­גורית והנאשמים דאגו שעדיהם יהיו מצוינים במידות טובות וידועים בנוצרים טובים ונאמנים. היא גם קיותה בדרך זו להורות על טיבו של הנאשם ודרכו הנוצרית. לכן נמצא בין עדי־הסניגוריה כמרים ונזירים, שמהם היו ששימשו אבות־וידוי לנתבעים לדין. הסניגוריה ביקשה להדגיש הדגשה יתירה את עדותם של עדים אלה. אבל ביודהדין ידע היטב, כפי שייראה להלן, שאין לעדותם של אלה, אפילו הם אבות־וידוי, משקל־יתר. אלא שהסניגוריה, בחפשה דרכים להציל את השולחים אותה לפעול למענם, נאחזה גם בענין חיצוני זה כדי ליצור מען ושלט לנאשם. זוהי חולשתה האורגנית של עדות הסניגוריה.

לא מצאנו במשפטי האינקויזיציה, שנערכו נגד אנוסי סיאודד ריאל עד לגירוש, עדויות של עדים יהודים. הבעיה לעצמה היא חמורה, ועוד באותם ימים כבד העלה אותה פרנאנדו די פולגאר, כי יהודים הלשינו על קונברסום [נאמנים והגונים] כדי להיפרע מהם ולהתנקם בהם. ייתכן שהיו מקרים כאלה, אף־על־פי־כן היו בידי האינקויזיציה האמצעים לבדיקת עדויות אלה אם הן אמיתיות. יש לזכור כי עצם קבלת עדותו של יהודי במשפטי האינקויזיציה היתה ענין מיוחד במינו, שכן העיד כאן יהודי נגד נוצרי, והרי האנוסים נידונו כנוצרים שיצאו מתחום הנצרות ושקעו בחטא הכפירה היהודית. על חולשה זו שבמערכת העדות כבר הצביע לי, שאסור היה ליהודי להעיד נגד נוצרי. אבל האינקויזיציה ראתה צורך לחייב יהודים שיעידו נגד אחיהם האנוסים מעצם העובדה שאנוסים נזקקו בקיום מצוות לאחיהם היהודים, ״והם שכפו את רבני ישראל שיכריזו בבית־הכנסת בחרם ובנידוי שכל יהודי היודע על זיקתם של אנוסים ליהדות יבוא ויעיד על כך לפני ביודהדין של האינקויזיציה״. יהודים היו איפוא מקור ראשון במעלה לאינפורמציה על אנוסים מקיימי מצוות, והיו יהודים שלא שמרו לשונם. ועל אף העובדה שלא רבים היו המקרים האלה, די להצביע בעדות אחת על קיומה של מציאות כזו כרעה חולה.

אוצר גנזים – רבי יעקב משה טולדנו-יז. סדר היחס של ר׳ דוד חסין

יז. סדר היחס של ר׳ דוד חסין

כתב יחס זה מצאתי בכתב־יד של רב אחד, נכד רבי דוד חסין, הפייטן הידוע. המעניין בזה הוא מה שאמר בסוף, שאביו של רבי דוד חסין, שלחו אליו חכמי צפת ״להיות שר ושופט עליהם״ ובהיותו בדרך פגעה בו מידת הדין ונפטר לבית עולמו. המלות ״שר ושופט״ אינן מובנות. איננו יודעים אם שימש רב במארוקו ונקרא לשמש רב בצפת, או היה איש נכבד ונקרא לעמוד בראש העדה הצפתית אז. מהקדמת ר״ד חסין לספרו תהלה לדוד אמשטרדם תקל״א)/ שמתאר את אביו ״בן אהה חסין״ ואינו מתארו בתואר רב׳ נראה שלא שימש רב והלכך נראה, שקריאת רבני צפת לרבי אהרן חסין היתיה, כדי לעמוד בראש העדה, אולי משום השפעתו ופקחותו, ולא לשמש רב עליהם, ועיין ב״מזרח ומערב״, כרך ב, עמי 327 ואילך, תולדותיו של ר״ד חסין בארוכה. ועל התולדה ההיא יש להוסיף פרט זה ביחס לאביו של הפייטן!. לפי סדר זמנים נראה, שהיה זה בערך בשנת ת״ק. ולפי המדובר כאן׳ ר״א חסין נסע; לשם כך לעמוד בראש הקהילה בצפת אלא שמת בדרך.

אני הכותב תיבנא וקשין, שהכל בו דשין, יהושע בן חסין, בן לא״א החכם השלם הכולל אור גולל, בישראל להלל, עקב ענוה, כהה׳׳ר דוד בן חסין, בן להחכם השלם והכולל. בישראל להלל, הדיין המצוין. כמוהר״ר אברהם בן חסין ס״ט, בן להחכם השלם והכולל בישראל להלל, גומל חסדים. כהר״ר דוד בן חסין ז״ל. בן לאותו צדיק החכם השלם והכולל אור גולל משמח אלהים ואנשים, מגזע אראלים ותרשישים, כהה״ר אהרן בן חסין זלה״ה. בן לאותו צדיק החכם השלם והכולל, אור גולל בישראל להלל, שמו נודע בשעריה דגל התורה הקים. שר לר הקים. שר לו נאמר. צדיק הוא בתמר, ריחו לא נמל. נעים זמירות ישראל. כמוהר״ר דוד בן חסין זלה״ה. ואחרון אחרון חביב החכם השלם והכולל אור גולל בישראל להלל. גומל חסדים באונו לא פסיק גירסא מפומיה כמוהר״ר אהרן בן חסין זלה״ה ששלחו לו חכמי צפת תובב״א להיות שר ושופט עליהם, ובעונות הרבים אבדה תקומם, ונהפכה שלייתם. שפגעה בו מדת הדין ונפטר לבית עולמו בדרך ויעל אהרן.

יה״ר שזכות אלו הצדיקים' שתהיה מגן וצינה בעדינו ובעד כל בני בריתנו ושיהיו הענפים בשרשים אמן.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
נובמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר