ארכיון יומי: 10 בנובמבר 2017


מכפר איית בוגמאז שבהרי האטלס למושב "עוצם" בישראל. ג' סיון תשט"ו – 24.5.1955

מכפר איית בוגמאז שבהרי האטלס למושב "עוצם" בישראל.

ג' סיון תשט"ו – 24.5.1955

השעה שעת הערביים. מחנה "חרובית" ( הוקם כמחנה הכשרה לעולים העומדים להתיישב באזור לכיש ) השוכן על גבעה, צפונה מקיבוץ כפר מנחם, נראה מרחוק לאורן של קרני השמש האחרונות ההולכות ונעלמות לאיטן לצד המערב, כיפת השמיים עדיין חרושה תלמים צהבהבים, ירקרקים, אדמדמים ומתכוננות לחשיכת הערב המתקרב ובא. המחנה נראה כגביע מונח על מפה ירוקה.

בחצר המחנה תנועה בלתי רגילה. באותו ערב צריכה להתקיים בבית הכנסת אסיפת חברים מהרי האטלס המיועדים לצאת מחר למקומם הקבוע להתיישבות.

לאט לאט בית הכנסת מתמלא. מתחילים במזמורי תהלים ולאחר מכן מתפללים תפילת ערבית.במחשבתם ובכוונתם זוהי "תפילת הדרך" קולקטיבית להרבה נוסעים אשר עוזבים את המחנה מחר בבוקר לדרך סופית וקבועה אך בלתי ידועה……

לאחר תפילת ערבית חגיגית במעמדה ובתוכנה, מתאספות 64 משפחות הם ובניהם ונשותיהם וכל אשר להם. בין כותלי צריף העץ מצטופפים טיפוסים שונים ותמירים וחסונים, דקי גוף וחלשים, רובן עטופים גלימות ארוכות לבנות או שחורות.

פני הגברים כולם עטורי זקן – הנשים, ראשיהן עטופים צעיפים או מטפחות ססגוניות – תמונה תנ"כית ומקסימה. כולם מקשיבים בדומיה לדברי הסבר בהדרכה בשפתם מפי חנניה דהן ( ממחלקת קליטה של מרכז מפא"י) בקשר לעלייתם על הקרקע. הדריכות וההקשבה היו בתלי רגילות. אחרי דברי ההסבר קם " המנהיג " ובתגובה פשוטה המראה על חוסר ביטחון עצמי הוא אומר : "אל תעזבו אותנו לבדנו. נאמין כפי שהאמנו ליהודה גרינקר".

מיד אחרי האסיפה השקטה והמוצלחת התפלגו האנשים לכמה מחנות יריבים (ידענו על זה עוד לפני האסיפה. התברר במשך האסיפה שיש כאן ארבע קבוצות – חמולות – ולכל קבוצה גבאי משלה, אשר על פיו יישק כל דבר. הסכסוך נבע מזה שאף קבוצה לא רוצה לצאת לאותו מקום עם קבוצה אחרת.

ניסינו להכניס רב העדה בעניין ולא הצלחנו. והנה קרה דבר מפתיע : חנניה דהן מזג שתי כוסות יין, נתן כוס אחת לכל אחד מהיריבים והזמין אותם לשתות ביחד "לחיים" בהדגישו שאין דבר טוב יותר לישראל מאשר השלום ושבית המקדש נחרב על ידי שנאת חינם.

דברי המוסר עשו את שלהם והיריבים נשקו וחיבקו איש את רעהו תוך כדי שתיית כוס היין. רב העדה הוסיף נופך משלו ועשה "מי שברך" לכל אחד מהיריבים בהוסיפו בדברי ברכה "ויטע בינינו וביניכם אהבה אחווה שלום ורעות"

יום העלייה על הקרקע.

ביום ג' סיון תשט"ו – 24.5.1955, עלה הארגון בשלמותו ללכיש א' אשר כונה מאותו יום "עוצם". כהכנה לקראת העלייה על הקרקע הוקמו במקום צריפי עץ זמניים וצריפים יותר כגדולים למבנים ציבוריים כגון, צרכניה, מרפאה, בית ספר, גן ילדים, בית כנסת ועוד….

ביום העלייה על הקרקע הגישו חיים רוקח וחנניה דהן מזוזות, טליטות, תפילין וספרי קודש למתיישבים – מתנת המחלקה לצורכי דת של ההסתדרות, בהתחשב כך שהמתיישבים הם אנשי דת ומסורת. רב העדה היה הראשון שקבע מזוזה בביתו כשכל המתיישבים עומדים ליד ביתו. אחרי הברכה המסורתית קראו כולם בקול "ברוך אתה ה' אלוהנו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" וכל אחד הלך לקבוע המזוזה בפתח ביתו.

מי פילל ומי מילל, אנשי איית בוגמאז מהרי האטלס שבמרוקו קובעים היום מזוזה בחבל לכיש שבישראל, ומסמנים ראשית ההתנחלות בחבל היסטורי זה.

כמה גדולה הייתה אפוא תחושת הגאולה !

מפי המתיישבים ב "עוצם".

כוח ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה (דברים ה' י"ז)

יצחק אזולאי מאיית בוגמאז וממתיישבי "עוצם" מספר :

"כאשר הגענו ארצה שלחו אותנו למחנה ההכשרה "חרובית" – 57 משפחות עלו למושב "עוצם" ובמשך השנה עזבו 13 משפחות והצטרפו למושב "איתן" מייסודו של הפועל המזרחי.

כיום מושב עוצם מונה תשעים משפחות וביניהן שלוש חמולות : בן חמו, דהאן ועמאר, המונות כמחצית מאנשי המושב. מתוך בני המושב יש כבר היום גם מורים ".

וכשעובר יצחק אסולין לספר על האיש – יהודה גרינקר – שהעלה אותם ארצה, ניצת זיק בעיניו ובקול רוטט הוא אומר : " כאשר נודע לנו בפעם הראשונה מהכפרים השכנים כי יהודה גרינקר עומד לבקר גם בכפרנו, התרגשות צרבה אחזה בכולנו. התכונה לקראת בואו הייתה גדולה. ציפינו לו כמו "משיח" ומעולם לא אשכח את הציפייה הזאת והמתח הנפשי אשר יצרה לא רק בנו אלא גם בשכנינו הערבים, שלא ידעו מה פשר שליחותו של האיש הזה….."

ומוסיף הרב משה בן חמו :

הידיעה על דבר בואו של יהודה גרינקר הגיעה גם לאוזניים של שכנינו הערבים, כנראה על ידי השוטרים הערביים שבמשטרת המחוז אשר אליה הוא לשם קבלת הרישיון לביקור בכפר. הערבים שמו מצור על הכפר כדי למנוע את בואו אלינו.

כאשר נוכחנו לדעת כי המצב מתוח חרדנו לשלומו, ושלחנו שליחים להקדים את פניו על אם הדרך ולהודיע לנו על כל מקרה שיש בו משום סכנה או חשש להתפרעות. כאשר הגיע יהודה גרינקר ונתקל במחסום החי שהציבו הערבים ומחשש למהומות נגד היהודים, פנה לכפר השכן – אסמר, השוכן באזור איית בולי.

אנשי הכפר אסמר מתיישבים במושב "מלאה".

ההתנחלות באזור תענך.

תל בשומרון דרומית למגידו עליו עמדה העיר הנזכרת בשירת דבורה (שופטים ה' י"ט). מול תענך בעמק יזרעאל נוסדו היישובים הכלולים ב "חבל תענך".

אנשי הכפר אסמר מתיישבים במושב "מלאה".

היישוב הראשון שנוסד על ידי יהודי האטלס הגבוה, אשר עלה להתיישבות בחבל תענך היה "מלאה". העלייה על הקרקע התקיימה בי"ז בטבת תשט"ז – 1.1.56, מוצאם של המתיישבים מכפר אסמר באזור איית בולי שבאטלס הגבוה, מן האוניה נשלחו ישר למקום. בנושא מן האוניה למושב, ישנם הרבה כתובים שאביא אותם בע"ה בבוא הזמן.

התכונה לקראת בואם הייתה רבה כי זוהי למעשה עלייה ראשונה של חומר אנושי בלתי נודע והסקרנות רבה. במקום חיכו לעולים נציגי מוסדות שונים : אנשי מחלקת ההתיישבות, עובדי קופת חולים ומשרד הבריאות מעפולה, משטרת עפולה, משמר הגבול, ראשי המועצות האזוריות וחברות מכפר יחזקאל אשר הביאו חלב וצורכי מזון בשפע בשם המועצות גלבוע, יזרעאל, ומגידו. כולם חיכו בציפייה דרוכה לקבל פני שבט חדש בישראל, אחים נידחים, מעין דמויות מיתולוגיות מהרים אשר אגדות יוון נסכו עליהם הוד קדומים ושזרו אותם בתרבות יוון העתיקה.

ממכוניות המשא אשר הביאום מנמל חיפה החלו לרדת אחד אחד, יהודים מגודלי זקן ופאות, דמותם דמות פאטריארכלית.

על פניהם ניכרו עוד שיירי אבק החיטוי בה רוססו ברדתם מהאוניה. לבושם – מכנסיים רחבים ( סרוואל אל קנדריסא) ובגד עליון ארוך (ג'לביה) עשוי מצמר כבשים או משיער עזים (אריגה ביתית עצמית) לבגד עליון זה מחובר ברדס לכיסוי הראש מפני הרוחות והקור שבהרים. אותו ברדס משמש לעת הצורך גם כלי קיבול למצרכים שונים (קניות צידה לדרך וכו')

לראשם שאשייא, כעין כיפה עשויה לבד שחור ושנותיה כשנות חובשה.

הנשים נראות צעירות בהרבה מבעליהן. פעוטיהן נישאים על גביהן. המטען הדל מכונס בשק שהגבר נושא על כתפו, הילדים בחלקם בלבוש קרעים ובלואים ויחפים למחצה.

בעיני כולם ניכרת ההתרגשות, השמחה וההתלהבות. חברות כפר יחזקאל הגישו להם אוכל ושתיה ודברי מתיקה. עובדי הבריאות עמדו הכן להגשת עזרה רפואית לעת הצורך ואנשי מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית, המנהלים והמדריכים הוליכום בחיבה לבתיהם החדשים המבהיקים בלובנם, והמצוידים בכלים ראשונים לשימוש יומיומי : שולחן, כסאות, כלי מטבח, מטות, מזרונים ושמיכות, וכן צורכי מזון למשך שבוע ימים.

הטיפול הלבבי שמעודם לא הוגלו לו, הביא אותם להתרגשות הגובלת בבושה טבעית. הכנסת המשפחות לבתיהן נמשכה עד שעה מאוחרת בלילה, הרב זכריה כהן ז"ל מנהלל קבע מזוזה לכל בית ובירך על הצלת יהודים מעלטת דורות והרי חושך.

בעזרת יוצאי מרוקו, שוטרים ומדריכים היודעים את ניבם המיוחד של העולים ניתן היה לשמוע מפי העולים על עברם ותנאי חייהם במרוקו : רובם מהכפרים אסמר ואיית חכים שבאזור איית בולי, עסקו בחקלאות ובגידול צאן. היישוב הקרוב ביותר לכפרם הוא דמנאת – מהלך שלושה ימים ברכיבה על בהמה. את אדמות המוסלמים היו מעבדים תמורת רבע מהיבול. נטשו את בתיהם בט"ו בכסלו תשט"ז – 30.11.55 ועברו למחנות בקזבלנקה ובמרסיי, בהם שהו ארבעה ימים ועלו לישראל באוניה : ירושלים ".

ב – 30.11.57 עברו 32 משפחות מ "מלאה" למושב "שוקדה" בנגב וב –1970 ישבו בכפר 32 משפחות מהרי האטלס הגבוה ו– 20 משפחות מאירופה, תוך שיתוף פעולה והבנה הדדית בין שתי העדות השונות אשר מרחק של מאות בשנים ושל עשרות אלפי קילומטרים הפרידו ביניהן.

לפנינו אפוא דוגמה חותכת כיצד מביאה מדינת ישראל לבניה בוניה לא רק גאולה לאומית ושחרור משעבוד ועול זרים אלא גם גאולה אנושית, והמבקר ביישוב זה נוכח לדעת כיצד משמשת מדינת ישראל כור היתוך ומיזוג ליוצאי גלויות ומשלבת אותם בחיי עבודה ויצירה. וכתוספת לאגדה מופלאה זו שמועות אוזניך סיפורים בעברית שוטפת המצלצלים כאגדה מפי האחים משה ונסים ביטון על היהודי הראשון אשר הביא את בשורת הגאולה וההצלה.

על גבי חמור הגיע אליהם, מהלך ארבע שעות בדרך לא דרך עד הגיעו לכפר ערבי סמוך. השאיר את החמור בכפר והמשיך את דרכו ברגל בקור ובשלג עד אשר נגלה לעיניו הכפר הראשון שבאיית בולי שעל הרי האטלס הגבוהים. ובעיניהם ראו את הגואל והמבשר בדמותו של יהודה גרינקר מנהלל.

מתוך ויקיפדיה

מְלֵאָה הוא מושב באזור הצפון בחבל תענך שנמצא במרכזו של גוש אומן, השייך למועצה אזורית הגלבוע. ושוכן במרכזו של עמק יזרעאל.

המושב בעל אוכלוסייה מעורבת, חילונים ודתיים יחד.

המושב הוקם בשנת 1956 על ידי עולים מפולין כחלק מתוכנית יישוב חבל תענך. עד סוף שנת 1957 עזבו רוב המתיישבים את היישוב אך במקומם באו עולים ממרוקו. רוב התושבים מתפרנסים מענפי חקלאות שונים, לרבות גידול בעלי חיים

שמו של היישוב לקוח מעולם החקלאות, שכן משמעותה של המילה "מלאה" היא זרע, זאת ניתן ללמוד מהפסוק בספר דברים:

"לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם"

פרופ' יורם בילו – הפולחנים סביב קברי הקדושים

גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי – שְׂפַת-אֱמֶת, תִּכּוֹן לָעַד

שְׂפַת-אֱמֶת, תִּכּוֹן לָעַד-משלי יב, יט

בישיבת הנהלת הסוכנות ב – 27.6.1955 הועמד על סדר היום סעיף תוכנית הקליטה לשנת 1955. פתח יוזספטאל, לדבריו צפויה הגברת העלייה ממרוקו. ברור שיהיה צורך להיזקק גם לשיכון ארעי, ולפתרון זה היו מתנגדים מצדדים שונים, גם בממשלה וגם בסוכנות, והיה צריך להתגבר על התנגדויות אלו.

כיום לו גם היה נמצא מימון מתאים אי אפשר להספיק לבנות בתים בגלל הפסד הזמן. בתים חדשים יהיו מוכנים, אם ייבנו, רק כעבור שנה או שנה וחצי. אני תמכתי כל הזמן בפתרון זמני, למרות שזה לא יפה, למרות שיש בכך בזבוז כסף.

"לאחר דבריו של יוזספטאל, אני רוצה בכל זאת לדבר לא רק על בניין הארץ, אלא גם על הרזרבה היהודים, על אלה שחיים בחוץ לארץ. אנו רגילים לראות את עניין הקליטה והעלייה כפועל יוצא של בניין הארץ ושל מצב היהודים בתפוצות. קשרנו את עצמנו במספר 30.000, זה מזכיר לי את המכסה שנתנו לנו האנגלים. אנו ממשיכים לדבוק במכסה זו. מדוע 30.000 ?.

ברצוני להפנות את תשומת לבכם למספרים שהביא יוזספטאל על הריבוי הטבעי של היהודים בצפון אפריקה. אני מעריך שהגידול הטבעי באפריקה הצפונית, מגיע ל – 30.000 בשנה. לפי יוזספטאל – 10.000. התברר שישנם יהודים רבים מכפי שחשבנו. כך היה גם בתימן. בצפון אפריקה יש חצי מיליון יהודים, ומהם רוצים לעלות 350.000, הילודה שם גדולה. מספר יהודים שאנו מעלים בשנה אחת מתמלא מחדש עם הריבוי הטבעי.

בשנים 1948 – 1951 קלטנו 750.000 יהודים, וב 1952 – 1955 רק 60.000 יהודים. התנועה הציונית חייבת להעמיד בפני עצמה את השאלה : האם זאת תופעה אובייקטיבית נתונה מראש שמשך שלו וחצי שנים קלט יישוב שמנה 600.000 יהודים עלייה של 750.000. ואילו באותו פרק זמן, יישוב של 1.350.000 גדל רק ב – 60.000 יהודים ? אני מעז לומר שאין זו מציאות הכרחית. זוהי תוצאה של מדיניות של אנשים שבידיהם המפתח לעלייה וקליטה. הפחד שמא לא נעמוד בקליטת העלייה, הוא שמרפה את ידינו, איך קלטנו בשנים הראשונות 750.000 יהודים ? מפני שרוב אלה היושבים כאן, רצה בכך בכל לבו. הארץ כולה רצתה בכך. הכול ראו בהגדלת היישוב בארץ ערובה רצינית לקיום היהודים כאן. נוצר לחץ, והודות ללחץ זה עשינו הכול לקליטת יהודים."

אני נאבקתי על הכנת תוכנית לקליטה מוגדלת : כדי שאם תופיע עלייה נהיה מוכנים לה, אחרת, תיפסק העלייה, וימצא מי שיאמר : הלוא אמרנו לכם שאי אפשר לקלוט. לכן העליתי את בעיית השיכון הארצי, בלי שיכון ארעי לא תהיה עלייה. מי שאומר שבדיקת אפשרויות הקליטה קודמת להחלטות על עלייה – אינו מודע לעובדה שלא היה להנהלת הסוכנות מגע מתאים בענייני העלייה מצפון אפריקה עם הממשלה, מלבד מה שעשו יוזספטאל ואשכול, שהחליטו החלטה נחושה להקטין את ממדי העלייה, בעיקר מצפון אפריקה…..

כרגיל לא נתקבלו החלטות מעשיות, והדברים נראו כתלויים באוויר. ב – 01.08.1955 מסר שרגאי בישיבת ההנהלה דו"ח בענייני עלייה. אותם הדברים….לבי היה כל כך מר עד שביקשתי לוותר על דברי שהיו ידועים לכל….חברי ההנהלה ממילא לא קבעו בכך, הפתרון נתון בידי גורמים אחרים – הממשלה.

דרשתי לכנס באופן דחוף את מושב המוסד לתיאום בי הממשלה והסוכנות, ולהטיל עליו להכריע. טענתי שאיננו מתקדמים בגלל האיסור מטעם הממשלה לבנות צריפים. אמרתי שלא נספיק לבנות בתי קבע, מפני שנדרש לכך זמן רב והדבר קשור גם בבעיות משפטיות של רישום קרקעות.

לשמחתי התקיימה ישיבת המוסד לתיאום כעבור ימים אחדים, ונתקבלו החלטות שאת פרטיהן אינני זוכר. לא נותר שום מסמך מאותה ישיבה חשובה. נודע לי שדובר על הגדלה מסיומת של מספר העולים וכי נתקבלה גם החלטה " נועזת – להקים במרסיי שבצרפת מחנות, שאליהם יועברו העולים. שם ישהו עד שתהיה אפשרות להביאם לארץ ל "קליטה קבועה".

בישיבת מליאת הנהלת הסוכנות ב – 19/08/1955 הגבתי על החלטות המוסד לתיאום :

" לאחר שנתקבלה החלטת המוסד לתיאום, סברתי שנשמח במקצת, לא נרגז ולא נעסוק בהטפת מוסר. אינני יכול לומר שאני שבע רצון. כאשר אני מנתח את התוכנית אני רואה שהיא צולעת – יש בה ליקויים אורגניים. יוזספטאל צריך היה להגיד שלא יתכן להחזיק יהודים במרסיי. איזה מין תוכנית זאת ? מניין ניקח מטבע חוץ להחזיק את העולים שם ? מדוע להחזיקם במחנות ? לא נוכל לעמוד בלחץ המחנות האלה. איזה ערך יש להסדר זה ?. תוכנית זו אינה מגדילה את מספר העולים אלא במעט, ואין היא פותרת דבר.

אבל עשינו כמה דברים גרועים. על בסיס תורות כלכליות בלתי מבוססות כתבו כאן אנשים תיזות אנטי ציוניות והעבירו אותן לחוץ לארץ נאמר בהן שאיננו יכולים לקלוט יותר יהודים בארץ. העובדים שלנו במחלקת הקליטה, בחום הוויכוח על הגבלת העלייה הגיעו להכרזות, שאם קולטים יותר מ – 30.000 בשנה, נהרוס את כלכלת הארץ.סיסמאות כאלה מתפשטות ויש בהן משום פעולה אנטי ציונית. אם תדברו היום על 30.000 יהודים בלבד, ומחר תוסיפו עוד 3.000, ותגידו שרק זה ולא יותר – כיצד תוכלו לדבר על עלייה יהודית לארץ ? כיצד תוכלו לומר שאתם רוצים ליישב את הארץ אם אין לכם מקום ? אתם מעמידים את עצמכם במצב מביש. האם אלה הסיכויים כאן ? אם חושב מישהו שתוספת 50.000 יהודים לארץ תביא עליה אסון – יכלא זאת בקרבו, ואל יאמר את הדברים בקול רם. כאשר הייתי במרוקו, אמרו לי שאני מדבר בעד עלייה גדולה, בעוד שהנשיא שלנו – ד"ר גולדמן – אמר שאפשר לקלוט רק 30.000 איש. אמרתי בתשובה שייתכן כי לאור מה שמתרחש לאחרונה – ישנה את דעתו

עולים במשורה-מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה 1951-195אבי פיקאר

מסלול קליטתם של העולים הנבחרים כוון כך שהם ימלאו את ייעודם: להיות הידיים העובדות של המדינה. הדבר לא נכפה עליהם אך הוצג כתנאי שבלעדיו לא תתאפשר עלייתם. הוותיקים היו אמורים להיבנות כלכלית מעבודתם של העולים מארצות האסלאם. נקבע אפוא שעל העולים, בכלל זה גם צעירים ומי שלא נכללו במסגרת עליית הנוער, להתחייב לשנתיים של עבודה חקלאית. הגבלת הגיל (35 בתחילה ומאוחר יותר 40) נקבעה לפי היכולת לעבוד עבודה גופנית קשה. היה ברור שזה יהיה עיסוקם של עולים אלה לאחר עלייתם.

הצורך בהתיישבות חקלאית גרם לכך שבתקופת העלייה הסלקטיבית הועברה הפעילות המרכזית של שליחי העלייה מריכוזי היהודים הגדולים בערים אל כפרים בהרי האטלס. נציגים של תנועת המושבים יצאו לחפש חקלאים ׳טבעיים׳, וניסו לארגן תושבי כפרים שלמים, להביאם לארץ כגופים אורגניים וליישבם במושבים בארץ. לצורך העלאת כפר שלם הצליחו לעתים להתגבר על תקנות הסלקציה. במקביל התקבלה מדיניות קליטה שקבעה שהעולים מצפון אפריקה יועברו ישירות מהאנייה לכפר. מדיניות זו החלה להיות מיושמת מאוגוסט 1954, ולקראת סופה של התקופה היה בקרב יהודי צפון אפריקה השיעור הגבוה ביותר של אוכלוסייה כפרית בהשוואה לילידי ארצות אחרות.

לטבוע בים של לבנטיניות׳: המניע התרבותי

הקולטים נחלקו כאמור לתומכים בגישה המשלבת ולתומכים בגישה המסתייגת. אולם גם בעלי הגישה המשלבת היו אמונים על תפיסת עולם שתרבות המערב נכונה יותר וראויה יותר לחברה הישראלית מתרבות המזרח. תפיסת עולם זו הייתה למעשה גם נחלתם של רבים מיהודי ארצות האסלאם, בוודאי בני המעמדות הגבוהים שבהם, שעברו עוד בארצות המוצא תהליך התמערבות.

שאלת זהותה התרבותית של החברה העתידה להתגבש בישראל הטרידה רבים ומדיניות הסלקציה נועדה בין השאר להתמודד עם החשש משינוי דמותה התרבותית של החברה הישראלית. באמצעות העלייה הסלקטיבית ביקשו הקולטים להביא ארצה יהודים מארצות האסלאם ובד בבד עם עלייתם לדאוג שיעברו תהליך סוציאליזציה שיביא להמרת ערכיהם הישנים בערכים ובנורמות של החברה הוותיקה. כך קיוו הוותיקים לשמור על הדומיננטיות שלהם ושל תפיסת עולמם למרות השינויים הדמוגרפיים הגדולים. מבחינה מסוימת אפשר לייחס ניתוח זה לגישה המחקרית שכיניתי ׳סולידריות מתנשאת׳, גישה שרואה בחיוב את שילובם של יהודי ארצות האסלאם בחברה הקולטת ואינה מייחסת לקולטים זדון במהלך הקליטה אך מצביעה על הסתייגותם מתרבותם של הנקלטים.

שילובם של יהודי ארצות האסלאם בתכניות העלייה, ׳האוריינטציה המזרחית׳, לא היה מובן מאליו בתנועה הציונית. הסיבות שהביאו להסתייגות מעלייה זו עד לשנות הארבעים צצו ועלו שוב בראשית שנות החמישים. ב־1951 כבר היה ברור שעליית המונים מארצות האסלאם משנה את ההרכב הדמוגרפי של המדינה ומאיימת על דמותו המערבית והחלוצית של היישוב.

הערת המחבר: שיעור האוכלוסייה הכפרית מכלל ילידי חו"ל היה 14.5 אחוזים; מיהודי תימן ועדן – 22.6 אחוזים; מילידי עיראק 10.6 אחוזים; מילידי פולין וברית המועצות 17 אחוזים ומילידי גרמניה ואוסטריה 15 אחוזים. יהודי צפון אפריקה היו 23 אחוזים מהאוכלוסייה הכפרית בעוד שיעורם בכלל האוכלוסייה היה 13 אחוזים. על כך בהרחבה ראו פיקאר, חלוצים נשכחים.

אמנם כבר הייתה לפני כן עלייה מסיבית מעיראק ומתימן, אך שם זו הייתה כאמור ׳עליית הצלה׳ ולא הייתה אפשרות להאט את קצבה. גם הסטראוטיפ של היהודי מארצות אלו לא היה כה שלילי כמו זה של היהודי מצפון אפריקה. זאת ועוד, יהדות צפון אפריקה הייתה הקהילה היהודית הלא־אשכנזית הגדולה בעולם. בתימן למשל היו רק 50,000 יהודים ובעיראק, התפוצה הגדולה ביותר בקרב עולי העלייה ההמונית, היו 125,000 יהודים. בשלוש ארצות המגרב (כולל אלג׳יריה) היו כמעט חצי מיליון יהודים, 85,000 מהם בתוניסיה, ובמרוקו לבדה חיו 250,000 יהודים.

הערת המחבר: שמלץ, העלייה ההמונית, עמי 19-18. 1951 הייתה גם השנה הראשונה, מאז 1882, ששיעורם של יהודי ארצות האסלאם בקרב העולים עלה על שיעורם של יוצאי אירופה. ב־1969, בשל שיעור הילודה הגבוה בקרבם ושיעורם הגבוה בקרב העולים, היו יהודי המזרח לרוב בקרב האוכלוסייה היהודית בארץ (ליסק והורוביץ, מצוקות באוטופיה, עמי 113; פרם, יחסי עדות, עמי 45)

המספרים הגדולים הללו גרמו לחרדה מפני שיטפון שישנה את פניה של החברה הישראלית. הגבלת עלייתם של יהודי צפון אפריקה נראתה פתרון טוב. דוגמה לכך אפשר לראות במה שכתב רופא שגויס לשירות מילואים במעברה על דרי המעברות המזרחיים: ׳זאת היא שכבת עוני ודלות; חלאת [כך במקור]. בלונדון ניו יורק ופריז יש גם כן חלאת. אלא מהו האחוז שלה כלפי התושבים המסודרים יותר או פחות? האחוז אצלנו הוא כביר, הוא מהווה סכנה, סכנת הצפה עם כל הכרוך בה מבחינת היגיינה, תרבות, רמה מוסרית וכיוצא בהם […] אם זה ישאר כך […] יהיה זה עול היסטורי ולא משימה היסטורית; לא יהא זה קיבוץ גלויות אלא ״גלות מקובצת׳״. שיבא, מנכ״ל משרד הבריאות רב ההשפעה וחלוץ המחקר הגנטי בארץ, התנגד לעלייה בלתי סלקטיבית כי חשש לעתידו של העם ולכושרו האינטלקטואלי. לחיזוק דבריו הוא הסתמך על גנטיקאי אנגלי שטען שסקוטלנד ירדה מגדולתה משום שלא דאגה לשמור את כוח האדם האינטלקטואלי שלה.

יוספטל, ראש מחלקת הקליטה, הרבה להביע את חששותיו בשאלת הצביון העדתי שהמדינה לובשת. חששו הגדול היה שהארץ תרתיע עולים פוטנציאלים, ציונים מארצות המערב, בגלל היותה ׳מזרחית׳ מדי. בקיץ 1953 אמר יוספטל ש׳אי אפשר לספוג יותר׳. ריכוזי העולים הם ׳מלאי בורות וחסרי אידיאלים׳. רק בסלקציה חמורה ועלייה אטית יוכל לחול מפנה. לא רק הקשיים הכלכליים בקליטה הביאו לתמיכתם של חברים בהנהלת הסוכנות במדיניות של האטת העלייה ובחירת העולים. המורשת הקולוניאלית, שהמשיכה להשפיע לצד האתוס הלאומי, נתנה את אותותיה בתפיסת עולמם וגרמה להם לחשוש לאופייה המערבי והחלוצי של המדינה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 94 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

נובמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« אוק    
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930