ארכיון יומי: 21 בנובמבר 2017


תנועת "שרל נטר" – הלכה למעשה

 

משימתם של אברהם ומרים בן דוד, משליחי המחלקה, הייתה גם לייסד קבוצה לתנועת "השומר הצעיר". הקבוצה נוסדה, ופעילותה התקיימה המחתרת ולעתים בתוך "הבית הסוציאלי". שליח מחלקה אחר, משה ברק, שיועד באופן רשמי לעבודה ב "בית הסוציאלי", פעל כשליח "דרור" בקזבלנקה.

עד מהרה זוהתה מחלקה זו, כבר בראשית פעילותה, כשלוחה של "דרור" ומפ"ם. אנשי "הפועל המזרחי" וגורמים דתיים במרוקו התייחסו בחשדנות כלפי המחלקה ושליחיה. גם שליחים יוצאי מפא"י בקזבלנקה גילו חוסר אהדה כלפי שליחים מהמחלקה, על רקע אישי ומפלגתי.

המוקד לביקורת "הפועל המזרחי" היה "הבית הסוציאלי". לדבריהם אין המחלקה המפלגתית הזו צריכה לעסוק בחינוך סוציאלי. עבודה זו מתבצעת ביתר מיומנות והכרת תנאי המקום על ידי ארגונים יהודים מקומיים, ולהם יש להעביר את תקציבי הסוכנות היהודית לפעולה זו. לדידם, "הבית הסוציאלי" אינו אלא אמצעי לחיזוק מפ"ם וארגוני הנוער שלה. באמצעותו הם מנצלים את עוניים של ילדים דתיים, ומפתים אותם להצטרף לשורותיהם. בהיות שליחי המחלקה קומוניסטים, הם מסכנים את יחסי הקהילה היהודית עם השלטונות.

רבנים במרוקו, שנאבקו נגד עליית הנוער, ביקרו גם את "הבית הסוציאלי", והזהירו הורים לבל ישלחו את ילדיהם אליו. ביקורת כלפי שליחי המחלקה באה גם מאישים חשובים בציבור היהודי במרוקו, כמו פול קלאמארו – יושב ראש הפדרציה הציונית, וסגנו אלפונסו צבע.

הביקורת כלפי המחלקה, הסכסוכים הפנימיים בין שליחי הסוכנות, הפוליטיזציה במנגנוני הסוכנות, שמועות על בזבוז כספים על ידי שליחים – כל אלה גרמו לפיחות חמור ולזילות במעמד השליחות הארץ ישראלית במרוקו. אישי ציבור דרשו לצמצם את המשלחת הישראלית ולטהר את האווירה הציבורית במנגנוני הסוכנות במרוקו. לגבי "הבית הסוציאלי" עלתה דרישה להעביר את הנהלתו לוועד מנהל ניטראלי, שיורכב מנציגי ארגונים מקומיים ושליחים.

בנובמבר 1950 התקיימו ביוזמת הפדרציה הציונית במרוקו ישיבות כדי לדון בהקמתו של ועד מתאם ל" בית הסוציאלי". בדיונים השתתפו נציגי המחלקה וארגונים שונים, ובתוכם אלפונסו צבע. צבע ביטא באותן ישיבות את עמדת "הפועל המזרחי", לפיה מנצלים "הבית הסוציאלי" והעשייה הסוציאלית לאינטרסים מפלגתיים סוציאליסטים, קומוניסטיים ואנטי דתיים.

פרשת מעצרם של שליחי המחלקה על ידי המשטרה הצרפתית, בשל חשד לזיוף ניירות, הביאה לקץ המחלקה השנויה במחלוקת, שפעולתה לוותה בקשיים מאז ראשיתה. מאבקים פנימיים בין אנשי "השומר הצעיר" לבין אנשי "הקיבוץ המאוחד", זיהויה כמחלקה של מפלגה, האשמתה בגלישה לתחומי מחלקות אחרות, ולבסוף – התנגדות לה בצפון אפריקה והזעזועים במרוקו – כל אלה החלישו מבפנים מעמדה,עד לביטולה. "הבית הסוציאלי" נוהל מעתה על ידי ועד מקומי ניטראלי ובסיוע שליחים ארץ ישראלים. אנשי "הפועל המזרחי" במרוקו השיגו את מבוקשם.

במכתבם של ד"ר ב' בן שלום, מנכ"ל "הנוער והחלוץ", ואריה סרפר מנהל המדור הצרפתי של "הנוער והחלוץ", הם מביעים את הערכתם העצומה לאדגר גדג' על המפעל החינוכי הכביר הקשור ב "יחידות העממיות" בזיקה לצופים : "אנו תקווה כי הספרים והחוברות שאנו שולחים בזה יסייעו בידך במגרת עבודתך עם "היחידות העממיות", בהם הנך מטפל בחסות הצופים".

בדוח הסיור של אשר אוחיון מאוגוסט ספטמבר 1951 ברחבי מרוקו – קזבלנקה, רבאט, פאס, צפרו, מכנאס, מראכש – מדובר בפעילות "היחידות העממיות בטיומלילין, שם התקיים סמינר ל – 32 מדרכים של אזור צפון מרוקו, וכן על עונג שבת בטנג'יר כשמאתיים ילדי "היחידות העממיות", רוכזו שם – לצד פעילות עם בני עקיבא וקבוצת אדמונד פלג. הוא גם מתאר את גאוותו על כך ששרים שירים עבריים וארץ ישראליים.

אשר אוחיון שהיה שליח ה D.E.J.J הקשור לצופים, מדווח על "היחידות העממיות" בשלהי התקופה הצרפתית. הוא מסביר בדוח מפורט מ – 3.1.1955 על אותן יחידות שהיוו את גולת הכותרת החברתית של תנועת הנוער "שרל נטר" בתוככי המללאח :

"היחידות העממיות" מאורגנות בקבוצות של שלושים בנים ובנות בריכוז של מדריך – בדרך כלל מדריך מה "צופים". מעבר לעבודות המלאכה שכבר צוטטו לעיל – חשמל, נגרות, קדרות, אריגה – התוכנית שלהם כוללת יציאה לפעילות אל מחוץ לסניף – בימי א' משחקים, ספורט, טיולים כשמחנות הקיץ מהווים גולת הכותרת של הפעילות השנתית – בה נכללים מסרים אזרחיים, מוסריים באמצעות אמצעים דידקטיים מתאימים. כל קבוצה מקבלת " ארוחת עשר, בגדים ונעליים. סמינרים להכשרה והשתלמות, מאורגנים באורח תקופתי על ידי ה D.E.J.J  בסיוע " השירות לנוער ולספורט.

פעולות "היחידות העממיות" בשלהי התקופה הצרפתית במרוקו, בעיר אוג'דה, מתוארת במלוא צבעוניותה במכתב שנשלח למחלקת הנוער והחלוץ בהסתדרות הציונית העולמית בירושלים, על ידי מזכיר הצופים, יצחק כהן :

       הסניף המקומי של הצופים מחולק לשתי חטיבות – החטיבה הצופית המובהקת והחטיבה המורחבת המכונית " U.P " או יחידות עממיות…..הללו בני המללאח באוג'דה – הגם שאין באוג'דה מללאח מובהק, הנמנים על המשפחות הנזקקות בעיר. אנו מכנסים אותם פעמים בשבוע באולם די גדול שהוענק על ידי הקהילה היהודית…….אנו משתדלים להשלים, לטוב ולמוטב, את חינוכם : אנו מלמדים אותם שירים, משחקים וריקודים. מדי פעם אני מרצה על ארץ ישראל לילדים בני 14 – 16 המאוד קשובים, שמאוד אוהבים פעילויות מעין אלה. ילדים אלו עם הרבה חסכים, ועל כן אנו משתדלים להגיש להם "ארוחות עשר" ואחת לשבועיים אנו מקרינים להם סרט…."היחידות העממיות" מונות 92 ילדים ועל כן אנא להיענות לבקשותינו מבחינה חומרית ומשלוח ספרים וחוברות על מנת לשפר את פעילויותינו …..

ובמכתב אחר ובאותה צבעוניות…….

…הכול נענו להזמנה לפעילות הפורימית באוג'דה שאורגנה במלואה על ידי "היחידות העממיות"…החילונו בשירה ובמשחקי חברה ופנטומימה המגלמים את סיפור מגילת אסתר תוך קריאת הספור על ידי אחד המדריכים…..כל התחפושות עוצבו בידי ילדים בני 8 – 10 שמעולם לא ראו מספריים ושהיה עליהם ללמוד הכול מההתחלה….מכל מקום להם מגיעה כל הזכות בהכנת התפאורה והמסיבה….הצופים מאוד העריכו ומאוד נהנו מכל המחזה……..כל קבוצת הצופים בצוותא לרבות "היחידות העממיות" נטלו חלק במסיבה של פורים ונטלו חלק בהכנות לקראת חג הפסח…….

יש לציין ש " היחידות העממיות, בחסות D.E.J.J, הביאו להרמתם של שני ארגונים מקוריים. הראשון היה "המעון לילד היהודי", שאכלס כמאה ילדים, בנים ובנות, במסגרת פנימייה למשך היום בלבד. הילדים, הסובלים ממצב סוציאלי קשה, גויסו על ידי השירותים הסוציאליים של הג'וינט. במעון הודרכו הילדים על ידי הצופים במשך היום ועיקר עיסוקם היה מלאכת יד וטיולים. אחר השעה חמש הפעילה כל ישראל חברים תוכנית לימודים מתאימה. מבחינה רפואית היו ילדי המעון בהשגחת השירותים הרפואיים של אוז"ה – O.S.E

הארגון השני שהוקם על ידי ה – D.E.J.J היו הקבוצות האוטונומיות של המללאח. במללאח היו קיימות חבורות מאורגנות של צעירים. ה – D.E.J.J הציע להם ייעוץ ותמיכה חומרית, מבלי לשלבם בתוך "היחידות העממיות". אלפי ילדים, חברים ב "יחידות העממיות", היו מבלים כמה שבועות במחנות הקיץ  ביערות האטלס התיכון שאורגנו על ידי , "שרל נטר", בתיאום עם ה – S.I.S.

כאשר סיימו הילדים את שהותם ב "יחידות העממיות" פנו לארבעה אפיקים עיקריים. 1 – השתלבות בבתי ספר רגילים, לצעירים ביותר ; 2 – המשך לימודים בבתי ספר מקצועיים ברשת " אורט ", למבוגרים יותר ; 3 – עלייה לארץ ישראל ; 4 – יציאה לשוק העבודה המקומי.

אין ספק כי כל אפיקי הפעילות החינוכיים של "שרל נטר", אם בזיקה ליהדות, אם בזיקה לארץ ישראל, מתנקזים בסופו של דבר לסוגיה החברתית, ועל כך גאוותה. הן בכתב והן בעל פה, כל המקורות מדברים על הצורך הדחוף להרים את החברה היהודית הנחשלת ואת בני הנוער שבה לרמות גבוהות יותר של יכולת אנושית, אזרחית ויהודית, וכל זאת תוך כיבוד המסורת וקדושי ישראל מצד אחד וכיבוד אורחות החיים של נוער זה מצד שני. לא היה בכוונת "שרל נטר" לזעזע את אמות הסיפים במובן המתנשא, אלא לנקוט גישה הולמת, תוך רגישות היאה לתנועת נוער ולשלב בה את הנוער באורח הדרגתי וזהירות המתבקשת.

 

En 1949Edgar Guedj (de son totem scout LYNCLAIR « Lynx clairvoyant ») crée au Maroc le Département éducatif de la jeunesse juive : DEJJ, dans un élan de solidarité à l’égard d’une communauté numériquement importante mais confrontée à de nombreuses problématiques socio-économiques.

Ses propositions éducatives et sociales concernent, en priorité, les jeunes laissés pour compte par le système scolaire. Lynclair s’appuie sur la notion de service d’autrui (promesse des chefs scouts) pour mobiliser les cadres en faveur de la jeunesse défavorisée

יהודי מרוקו -תקופת מוחמד ה-5-השושלת העלווית והיהודים

הודות לפריחה הכלכלית הזאת, ולאותו בטחון שהושג זה־מקרוב, ניצלו קהילות שלמות, דוגמת אלו של פאס ומכנאס, מן התוצאות האיומות של פגעי־אקלים דוגמת הבצורת של 1680-1679 : ״למען האמת״, מספר סופר־קורות בן העת ההיא, ״בימים ההם לא הטריד המחסור את הבריות כל־עיקר, כי רבים היו העשירים במלאח של פאם , בתיהם היו מלאים מזן אל זן, דגנים בשפע, מחסניהם מלאים היו כשם שמלאות היו גם הממגורות השייכות ליהודים. אשר על כן לא סבלו כלל מן הרעב ששרר בימים ההם״. הסוחרים היהודים מילאו גם תפקיד חשוב בבניית הבירה החדשה, מכנאס, על היכליה הענקיים. לאחר הקמת צבא מקצועי, היה זה מפעלה הגדול השני של תקופת־מלכות זו. פריחתה של העיר משכה אליה יהודים מכל פינות מארוקו, ורבים מהם התיישבו בה. הואיל וה׳׳מדינה״ שוב לא הספיקה להכילם, החליט מולאי אסמאעיל לתת למכנאם מלאח משלה, השלישי בארץ אחרי אלה של פאס ומראקש.

הנה כי כן העמיד לרשות הקהילה שטח קרקע רחב־ידיים. לדעתם של דיפלומטים אירופים שנקלעו למקום והעדיפו כולם להתאכסן שם, היתה זו השכונה היפה ביותר בעיר. בניגוד לשני האחרים, היה המלאח של מכנאס רכושם של היהודים בלבד, ואילו למח׳זן ולחבוס (מנהל ההקדשות הדתיים) לא היה שם כל חלק ונחלה. ואחרון אחרון חביב: השכונה החדשה, בניגוד לקודמותיה, לא היתה חוסה בצל ארמון המלוכה, שכן בטוח היה מולאי אסמאעיל שתחת שלטונו לא יוצרכו היהודים לחשוש לבטחונם כל־עיקר…

הרווחה החומרית והשלווה שזכו בהן היהודים בתקופה זו יצרו סביבה נוחה לחידושם של הלימודים היהודיים. בתקופת מלכותו של מולאי אסמאעיל קם אפוא דור שלם של רבנים מחוננים, מן הידועים ביותר שהעמידה יהדות מארוקו. עמהם נמנו יהודה בךעטר (1733-1655), שכינויו רבי אל־כביר (הרב הגדול), יעקב אבן צור (1753-1673), משה טולידאנו (1723-1643), משה בירדוגו(שנפטר ב־ 1731), וחיים בן־עטר(1743-1696).

לאחר האידיליה, פורענויות

תקופת חסד זו, שנמשכה כמעט שלושים שנה, נסתיימה בחטף, למרבה הצער, כאשר יצא מולאי אסמאעיל, שהלך שבי אחר חלומות הגדולה שלו, למלחמה יקרה ועקרה נגד התורכים שבאלג׳יר. הרפתקה זו, שניתוספה להקמת מונומנטים נשגבים, רוששה את אוצר המלכות השריפית. נטל המסים הכבד פגע קודם כל, מטעמי נוחות גלויים לעין, בציבור היהודי. היה זה ציבור עשיר ומרוכז, ולכן קל היה יותר לסחוט אותו בכל תואנה שבעולם. מעיד על כך בעל ״דברי הימים״ של קהילת פאס:

אע״פ שהצרות שעברו עלינו בימי המלך מסיר״ה התחילו מש׳ התס׳׳א (1701)…באה שמועה מאת המלך שהיה נלחם עם התורק׳ במקום א׳ שמו אלגויע׳ה. ובי״ג ניסן באה שמועה שהמלך חטיל מם על כל היהודים אשר תחת ממשלתו, מאת כיכר הכסף, ונשמע ויימס לבבנו…ושלחו כל הקהילות כמה מנחות וכמה שוחדות לפייס המלך אולי יש תקווה להתפייס במחצה או יניח שליש או רביע, ולא הועילו כלום. באומרו שכבר נשבע בלחראם מן אולאדו(אחת השבועות החגיגיות ביותר) שיתנו היהודים חסד הנז' במושלם.

וכך עשו. כל תשלום גירה מעט יותר את תאבונם של גובים, שלא תמיד היו מוסמכים, וספר דברי הימים לקהילת פאס אינו מביא כאן אלא שורה של קינות שאין להן סוף:

ויהי היום יום ה׳ ח״י לכסליו (1703) הנז' באה שמועה אלינו כ׳ המלך נתן למולא׳ חפיץ׳ הנז' פא׳ס זדי׳ד למשול בו. וביום ב׳ ז"כ לכסליו הנז' ויבוא מולא׳ חפיץ׳ עם אנשי ביתו וייצאו לקראתו הקהל והנגידים במנחה טובה… והיה הדבר בעורמה. למחר ומחרתו בעוונותינו הרבים והנה עבדיו ומשרתיו באו להאלמלא׳ח, זה רודה וזה מרדה וזה עושה בעבירת זדון. וכל אחד עושה כחפצו ורצונו, ומכחישים ומשקרים בשם אדוניהם ואין אומר השב… וימררו את חיינו במסים וארנונות ביום הא׳ שנכנסו להאלמלא׳ח, עד שקצו בחייהם ולא היה יוצא שום אחד מהם מפתח ביתו לשוק כלל ואפילו בביתם לא היו יכולים להתעכב אלא כל אחד נוטל כליו ואת בניו ובורחים מגג לגג, ונחבאים והיו נכנסין לבתיהם אלמסכרי׳ן (המשרתים) ושוברים הדלתות והארונות ולוקחים מכל אשר ימצא ונותן לנגידים ולגוב׳ המם… אחר־כך בשבוע זה בעצמו קאם סניו׳ת (עלילה) על יהודי א׳ כשיצא מחופתו ועדיין לא השלים חודש א׳ עם כלתו והוא גיבור מאוד מר ונאנח. ושמו מימון צאבח.הוליכו אותו למולאי חפיץ׳ ושרף אותו בכבשן האש הי״ן. ולמחרת בהשכמה שלח לנו א׳ מעבדיו לתת לו כופר היהודי אשר שרף!…

כאשר שלחו היהודים משלחת למכנאס להתלונן לפני מולאי אסמאעיל על קלקלותיו של בנו, פקד השליט לירות בהם ועל הנשארים בחיים הטיל קנס נוסף. הנגיד רב־ההשפעה של יהודי העיר, אברהם מימרן, שידל בכל־זאת את הסולטן לוותר על הקנס, וזאת כנגד אספקת אוהלים לצבא. לא היה המשך ל״סלחנות״ מעין זאת, שהרי העתים אכן השתנו. אותו מימרן עצמו, כל כמה שהיה יועץ קרוב למלך, לא הצליח לחסוך מיהודי מכנאס, שעד אז היו מוגנים יותר ביחס, את נגישות ״המשמר השחור״, כפי שאנו למדים מכתב־יד עלום־שם, שממנו מביא הרב יוסף משאש:

בעשרים יום לח׳ כסלו, ש׳ התס״ד ליצירה (1704) היתה מהומה גדולה בעיר, כ׳ באו עבדי המלך וחיפשו חיפוש מחיפוש בכל הבתים והחצרות, ולקחו כל הכסף ושווה כסף, מכל כלי מתכות, זהב וכסף ונחושת, גם נרות חנוכה, וידל ישראל מאוד. ועוד השחיתו התעיבו, עינו נשים ובתולות, ועשו כרצונם, והרבה נשים הפילו מהפחד, והרבה נפלו למשכב, וגם כל היינות לקדושא ואבדלתא נסכו, ולא היה בנו כוח למונעם אף בתחנונים מלהב חרבותם אשר שמו נגד פנינו, וילעגו וישחקו ויתעללו בנו, וילכו לדרכם.

השנים האחרונות למלכותו של מולאי אסמאעיל היו הרות־אסון עוד יותר, שהרי באה הבצורת והחמירה את תוצאותיה של סחטנותו הלא־נסבלת של האוצר. פאס, הבירה הרוחנית של יהודי מארוקו, התנסתה בייסורים מיוחדים ב־1724, שלוש שנים לפני מותו של מולאי אסמאעיל. ומספר עד־ראייה שקהילה זו, שהיתה מלאה בתי־כנסיות ובתי־מדרשות שבהם שקדו חכמים על לימוד התלמוד ופירושיו הרי ״כיום פזורים אלה בכל הממלכה״, והם אנוסים לקבץ נדבות ולחזר על הפתחים לבקש לחם. בתי־הכנסיות שוממים ושוב אין למצוא מניין לתפילה. היהודים מתפללים בחושך, ושוב אין יד הקהילה משגת דמי מנורה אחת בבית־ התפילה… רוב רחובות המלאח ריקים מאדם, והבתים סגורים מאין יושב בם.

Indépendance et liberté d'émigration : l'impossible défi-Juifs du Maroc R.Assaraf

Indépendance et liberté d'émigration : l'impossible défi

Après la grande vague d'émigration, à forte connotation religieuse, des années 1947-1950, les départs vers Israël s'étaient considérablement ralentis. La situation allait changer du tout au tout dans le contexte de l'affrontement entre le mouvement nationa­liste marocain et les autorités françaises, incapables d'accepter le caractère inéluctable de la décolonisation.

Les gouvernements de la IVe République pratiquèrent la fuite en avant pour sauver le "Maroc de papa"  et n'hésitèrent pas, au plus fort de la crise entre le Palais royal et la

Résidence, à déposer, le 20 août 1953, le sultan Mohammed V, exilé avec sa famille a Madagascar, et à le remplacer par un homme de paille, Moulay Arafa, soutenu par le glaoui de Marrakech.

Dès lors, le divorce paraissait consommé entre les Marocains et la France, un état de fait dont la communauté juive eut à pâtir très sensiblement. Si le judaïsme marocain avait, un temps, rêvé d'un partenariat avec le colonisateur et d'une intégration au sein de l'ensemble français, il avait pu constater qu'il s'agissait là d'un mouvement non payé de retour. Le refus des autorités coloniales d'appliquer au Maroc les dispositions du décret Crémieux, qui avait permis la naturalisation collective des israélites algériens, et la mise en œuvre, entre 1940 et 1942, de deux statuts des Juifs très rigoureux, avait dissipé les illusions de beaucoup. Seule une infime minorité, se recrutant dans les couches les plus misées de la population, croyaient encore aux vertus de l'assimilation et du partenariat arec la France.

Cela ne signifiait pas pour autant que les Juifs marocains vissent d'un œil enthousiaste l'influence croissante d'un mouvement nationaliste à très forte connotation islamique. Rares, très rares étaient les militants juifs de l'Istiqlal. S'ils étaient naturellement loyaux envers la dynastie alaouite, les Juifs marocains estimaient plus prudents de se tenir à l'écart des passions politiques du moment, par crainte d'être instrumentalisés par l'une ou l'autre des parties en conflit.

Cette impossible neutralité les faisait se sentir comme pris entre le marteau et l'enclume, et comme les cibles toutes désignées des violences. C'est ce qui se produisit lors du premier anniversaire de la déposition de Mohammed V, le 20 août 1954, dans la bourgade de Sidi Kacem (Petit-Jean), située à une vingtaine de kilomètres de Meknès.

Sidi Kacem n'avait pas de communauté juive régulièrement constituée. Toutefois, le marché de la localité était fréquenté par des négociants juifs de Meknès qui y passaient la semaine avant de revenir dans leurs foyers pour les shabbats et les fêtes.

Au début du mois d'août 1954, les milieux nationalistes marocains lancèrent un mouvement de grève et firent pression sur les commerçants israélites pour qu'ils ferment leurs boutiques. À Petit-Jean, les autorités françaises demandèrent aux Juifs de n'en rien faire et leur promirent, en contrepartie, la protection, qui s'avéra illusoire, des forces de l'ordre.

Le 3 août 1954, des manifestants s'attaquèrent aux boutiques juives ouvertes, visant spécifiquement les commerces juifs, comme le rapporta un témoin oculaire du massacre :

Les forces de l'ordre qui savaient à quoi s'en tenir sur l'état d'esprit de la population et qui, après leur provocation, avaient abandonné la ville indigène pour protéger le quartier européen, assistèrent en spectateurs au massacre, malgré les appels à l'aide désespérés, arguant du manque d'ordres de Rabat et de l'attente de renforts.

Ce n 'est que près de quatre heures après le début de l'émeute, vers 10 h 30, que la police, qui protégeait uniquement le quartier européen, commença à établir un barrage et à tirer sur les émeutiers qui commencèrent à s'enfuir en tous sens, poursuivis par les soldats, qui arrivèrent plus de300. Plus incroyable encore que cette totale carence de la police, la discipline suspecte des émeutiers qui ne s'attaquèrent qu'aux magasins juifs, épargnant soigneusement ceux des musulmans et, encore plus incroyable, ceux des sociétés françaises et étrangères.

C'est ainsi qu'arrivés devant les dépôts de la Scam, qu'ils se proposaient d'incendier, ils s'enquirent de son propriétaire, Quand ils apprirent qu 'il s'agissait d'une société française, ils l'épargnèrent soigneusement, partant à la recherche d'autres biens juifs.

Le massacre de Petit-Jean fit six victimes, inhumées dans la plus grande discrétion à Meknès. À la fin de la période de deuil, le comité de la communauté fit diffuser une lettre ouverte dans les synagogues. À dessein rédigé moitié en hébreu, moitié en judéo-arabe, car dans l'atmosphère de terreur où vivait la communauté, il était à craindre que ce cri de douleur soit mal interprété, s'il venait à tomber entre des mains étrangères, françaises ou musulmanes, le texte disait :

Dieu de vengeance ! Qui a vu de telles horreurs, qui a entendu parler de méfaits ! Les enfants d'Israël sont tués et brûlés comme à l'abattoir. Quel cœur n 'en serait pas déchiré ! Ah ! Des pères et leurs enfants sont sacrifiés le même jour… Leurs assassins pleins de haine, sauvages et cruels, leur ont fait subir les pires tourments des quatre condamnations à mort. « Vois, Éternel, et regarde, punis-les comme ils le méritent ! » A nos frères précieux et aimés, sacrifïés sur l'autel comme victimes expiatoires pour le peuple d'Israël, pour la sanctification de Ton Nom divin, uniquement parce qu'ils sont les membres du peuple élu, le peuple du Livre, le livre de la sainte Torah, égorgés, tués et brûlés parce que juifs.. que le Dieu de miséricorde les accueille avec les justes dans son jardin d'Éden et qu 'à la fin des jours, il les ressuscite!

Jusque-là en hébreu, le texte se poursuivait en arabe dialectal et se teintait d'une forte coloration sioniste :

Chers frères.

Nous devons savoir que ce qui est arrivé à ces gens peut arriver à chacun de nous, car ces victimes ne s'étaient rendues coupables de rien, n 'avaient rien fait ni avec leurs mains ni avec leurs pieds. Ils n 'ont été tués que parce qu 'ils étaient juifs, ce qui signifie qu 'ils ont été les victimes expiatoires sacrifiées en kapara pour la communauté juive tout entière. Ce n 'est pas une mince perte que de perdre six âmes innocentes le même jour, car pour nous chaque juif nous est cher à l'égal de l'humanité entière, comme il est écrit : « Celui qui sauve une seule âme en Israël est comme s'il sauvait l'humanité tout entière. » Ce qui veut dire qu 'avec eux c 'est six mondes que nous avons perdus. Dans de tels cas, chez les autres peuples, on aurait élevé un monument de pierre à leur mémoire. Mais pour nous, enfants d'Israël, la meilleure manière de perpétuer à jamais leur mémoire est de planter à leur nom une forêt en Eretz Israël. Plus cette forêt grandira, plus grande sera la perpétuation de leur souvenir. C'est pour nous la meilleure façon de soulager les familles des victimes, car c'est à la fois un mérité pour les morts, une consola­tion pour les endeuillés, un hommage à tout Israël, en plus de la réalisation du commandemmt du peuplement d'Eretz Israël qu'implique un tel don.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
נובמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר